ב.ד.1.

לפי ההגדרה שהסקנו לעיל ביחס לטיבה של רשות הרבים דעלמא, מתחייב ממילא כי רשות זו היא באופן מהותי ענין של תנועת הרבים: ובהתאם לכך, אמנם הדוגמה המובהקת ביותר של רשות הרבים היא שעבוד המקום להיותו דרך לרבים - וביחוד דרך בין-ארצית.^לג) אולם, אין זו הדוגמה היחידה. כבר הזכרנו לעיל (בהערה כ"ד) את הדייג והשייט בים כנרת. כמו כן מוזכרים לענין זה, בשו"ע או"ח סי' שמ"ה סע' ז', רחובות ושווקים; ובמסכת שבת צ"ז ב' נזכר מחנה הלוויה במדבר, שאף הוא היה רשות הרבים, באשר הכל היו מצויים בו בבואם אל משה רבנו. עם זאת העובדה נשארת כי הענין המהותי של רשות הרבים היא בתנועת הרבים; ובכן, גם אם לא יהיו הדברים אמורים ביעוד המקום להיותו דווקא דרך, במובן של רצועת שטח המכוונת ביחוד לשמש את התנועה בין שתי נקודות מסוימות, מכל מקום יהיו הדברים אמורים בשטח שהרבים יהיו רשאים לנהוג בו למעשה מנהג דרך, ולו גם בין הנקודות השונות הממלאות רק אותו שטח עצמו.

אולם, גם כשנתברר שמקום הועד לרשותם של הרבים, ושרשות זו היא בעיקרה רשות של תנועה, עוד עשויה השאלה להתעורר אם הרשות ניתנה באמת לרבים דעלמא, או שמא רק לרבים מסוג מסוים - ובקשר לכך מוצאים אנו במקורותינו מספר חזקות: "איזהו רה"ר (היינו מקום-תנועה לרבים דעלמא)? רחובות ושווקים הרחבים ט"ז אמה ואינם מקורים ואין להם חומה; ואפילו יש להם חומה - אם הם מפולשים משער לשער (ואין דלתותיו נעולות בלילה), הוי רה"ר; וי"א שכל שאין ששים ריבוא עוברים בו בכל יום אינו רה"ר. מבואות הרחבים ט"ז אמה ומתקצרים בקצתן ואין בהם ט"ז אמה - י"א שאם ארכן לאורך ר"ה הרי הם ר"ה. מבואות הרחבים י"ג אמות ושליש, ושני ראשיהם מפולשים לר"ה שהוא רחב ט"ז - י"א שהוא ר"ה".^לד) המבחן של ט"ז אמה מתקשר שוב לבעייה אחרת: כי גם כשידוע שמקום הועד לתנועה הרבים דעלמא, עוד יתכן שיימצא ספק, מהם גדרי המקום שהועד. ספק זה בא על יישובו על-ידי אומדן דרכו של ענין, ואת הצורך של דרך הרבים אומדים בט"ז אמה.^לה)

חזקות אלו מותאמות אמנם בייחוד למציאות שבזמן העתיק, אך נלמדות הן ממקראות שבתורה, בקשר להגדרתה של רשות-הרבים לענין הוצאה והכנסה מרשות לרשות בשבת - ולענין זה הוכר להן ערך מוחלט, הקיים ועומד מעבר לכל שינוי במסיבות. פירושו של דבר הוא שלענין הוצאה והכנסה בשבת, הרי גם אם המקום משועבד למעשה לתנועת הרבים דעלמא, אלא שאין מתקיימים בו גדרי החזקות, אין לו דין של רשות-הרבים, אלא רואים אותו ככרמילית - היינו רשות שתנועת הרבים היא טפלה בה, ושעל פרטיה נחזור לדון להלן. אך דיוק זה, נראה שאמנם מתיחס הוא רק לדיני השבת, ואילו בעניינים אחרים אין לחזקות המקראיות ערך מוחלט, אלא מכריעים את הספקות מן הסוג האמור לפי שיקולי המציאות שבפועל.^לו)

מקום המשועבד לתנועת הרבים דעלמא - יתכן שיכיל בתוכו גם נקודות שלא תיחשבנה כרשות-הרבים במובן הטכני. אלו הן הנקודות, שמשום-מה נוטה או צריכה תנועת הרבים להימנע מהן. למשל, בשוק שיהא לו בדרך-כלל דין של רשות הרבים, ודאי לא יחול דין זה על אותם המקומות בתוכו המיועדים למעמד הדוכנים הפרטיים של המוכרים - לפחות בימים ובשעות ובגדרי התנאים האחרים שבהם מיועדים הם לכך לפי תנאי השעבוד; מקומות אלה ודאי ייחשבו אז כ"רשויות-היחיד", או כחצרות המוכרים שלרשותם הם עומדים. אולם, מגדר רשות-הרבים מוּצאים לא רק המקומות שהרבים אינם חפשיים לנוע בהם לפי תנאי השעבוד, אלא גם המקומות שהרבים - מעצמם - נוטים להימנע מהם, משום "דלא ניחא תשמישתיה",^לז) וגם לענין זה מוצאים אנו כמה וכמה חזקות במקורות. "כל דבר שהוא בר"ה, אם אינו גבוה שלשה טפחים, אפילו הם קוצים או צואה שאין רבים דורסים עליהם, חשובים כקרקע והוי רה"ר", אבל אם הוא גבוה יותר משלשה - לא; "גומא בר"ה, אם אינה עמוקה שלש הוי ר"ה", יותר מכן - לא.^לח) כמו כן אין דין רשות הרבים במובן הטכני לאצטוונית - היינו המקום שלפני החנויות, שיושבים שם הסוחרים;^לט) ל"אצטבא שלפני העמודים ברשות-הרבים", שהסוחרים מניחים שם את סחורותיהם;^מ) לקרן הזוית הסמוכה לרשות-הרבים, היינו שטח הצמוד לרשות-הרבים, אלא שכדי להגיע אליו יש לעקוף מבנה כלשהו;^מא) ולצידי רשות הרבים, המזומנים לרבים להימשך לשם, ברצותם לצאת מן הדחק.^מב)

מקום המוצא מגדר רשות-הרבים, יש בו הבחנה, לענין שבת, אם הוא "כרמילית" או "מקום פטור", אך לדידנו - שעוסקים אנו כאן רק בדיני ממונות - אין להבחנה זו חשיבות, ורשאים אנו להכליל ולומר כי המקום המוצא מגדר רשות הרבים כנ"ל יש לו דין כרמילית.^מג)

דיני השימוש ברשות הרבים - היינו, בעיקר, דיני האחריות לפגיעה בשימוש זה - נקבעים בשו"ע חו"מ סי׳ ת"י-תי"ז; ור' גם סי׳ ר' סע' ג' ו-ט'. מבבא בתרא דף י"ב עמ' א׳ נראה כי במקרה של הפרעה לשימוש ברשות הרבים יש לכל אחד מן הרבים המעוניינים תביעה לסילוק ההפרעה. משו"ע חו"מ סי' ת"י סע' ז' משתמע כי בית-הדין - בבחינת הרשות המינהלית - ממונה על תקנת רשות הרבים ואחראי לה.

לג) רשב"ם על בבא בתרא ק' ב', ד"ה דרך הרבים.

לד) שו"ע או"ח סי' שמ"ה סע' ז׳-ט'.

לה) משנה בבא בתרא פ"ו מ"ז, ובירורה בגמרא דף ק עמ' א'-ב', וגמרא שבת צ"ט א'. האומדן נעשה לפי צרכי הובלת קרשי המשכן במדבר: ה׳ אמות לעגלה מכאן וה' אמות לעגלה מכאן, ה' אמות בין שתי העגלות באמצע, וחצי אמה מצד כל עגלה כלפי חוץ.

לו) ר׳ עה"ש או"ח סי' שמ"ה סע' י"ד ואילך, והשווה שבת (ב') [צ"ל: ו' עמ' ב], שמלכתחילה בימי המדבר, נחשב אף המדבר כרשות הרבים, ובזמן הזה אין הוא אלא כרמילית, משום שהילוך הרבים בו איננו שכיח.

לז) שבת ז׳ א'.

לח) שו"ע או"ח סי' שמ"ה סע' ו', י"א.

לט) שם, סע׳ י"ד והגהת הרמ"א.

מ) שם.

מא) שם, ור' רש"י על שבת ז' א', ד"ה לא ניחא תשמישתיה.

מב) בבא מציעא י' ב', ורש"י, שם, ד"ה כי תקון ליה רבנן בעלמא.

מג) שו"ע או"ח סי' שמ"ה סע' ו' ואילך. לענין הגדרת "מקום פטור", ר' שם סע' י"ט והגהות הרמ"א.

הדף הבא