שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
נחזור עתה מבעיות הביקורת אל המשך הסקירה של מערכת מושג ההחזקה העברית, כפי שהיא בנויה מן הבחינה העובדתית התוכנית - ונתעכב קודם-כל על הדין, שכדי שתיווצר חזקת-זכות מכוח החזקת החפץ וטענה בצידה, אין הכרח כי החפץ יוחזק דווקא במישרין על-ידי הטוען בעצמו.
כפי שראינו, יכול המחזיק ליצור בטענתו חזקת-זכות לא רק לעצמו, אלא גם לזולת - אך חזקת-הזכות לזולת יכולה להתקבל גם מתוך צירוף-דברים מורכב קצת יותר, והיינו שמלכתחילה לא תישמע הטענה מפי המחזיק-הישיר, כי אם מפי הזולת בעצמו, וחזקת-הזכות תיווצר כשיוכח כי המחזיק תומך אמנם באותה טענה. לשם הוכחה כזאת אין הכרח שהמחזיק יאשר את המענה במו פיו, אלא די שיוכח בראייה אובייקטיבית כי המחזיק מסמיך את החזקתו למעשה על זכות נעלה מזכותו שהוא מיחס לטוען.סו)
אולם, בקשר לכך יש להבחין. אם המחזיק מודה בטענת חברו, או אפילו כשהוא עצמו טוען לו ומייחס לו את הזכות, אלא שהוא מצידו אינו מסמיך את החזקתו על אותה זכות שהוא מייחס לחבר, והוא מחזיק שלא בטובתו של הלה - אמנם תיווצר חזקת-הזכות לזולת, אבל שום זיקה הדדית במערכת ההחזקה לא תיווצר בין השניים. המחזיק ייחשב ויידון בהכרח כגזלן, המחזיק בלי זכות (אלא אם למעשה הוא טועה או מכזב בייחוס הזכות לחברו, והזכות הגמורה להחזיק בחפץ היא רק שלו בעצמו)סז) - ואילו החפץ ייחשב ממילא כעומד מחוץ להחזקת האדם שהזכות מיוחסת לו, באופן שכל כוח משפטי התלוי בהחזקה יימנע מאתו.סח) אם לעומת זאת מסמיך המחזיק את החזקתו על הזכות שהוא מייחס לזולת, והיינו שמחזיק הוא לא רק תוך הכרה בעודף-זכותו של הלה, אלא הוא גם מחזיק ברשותו, או לפחות על-פי הרשאה שיכול הוא לייחס לזולת מסתמא - אחר שבא הוא להחזיק בחפץ רק כדי לשמרו ולקיימו לטובתו של הלה, בהיות שהחפץ לא היה משתמר כך באופן אחר, - מתקשר מעמד ההחזקה בין שניהם. המחזיק-הישיר נשאר כאן מחזיק באשר הוא מחזיק בחפץ בפועל, ואילו חברו נעשה גם-כן מחזיק באמצעותו, במקביל, באשר המחזיק-הישיר מחזיק בשבילו, כהמשך או תחליף של ידו, או כאילו היה הוא עצמו מחזיק על-ידי מכשיר כלשהו. אף-על-פי-כן, כדי להגדיר את הקשר בין המחזיק הישיר לעקיף בדיני ישראל, לא נסתפק באמירה שזה הראשון מחזיק בשביל חברו, אלא נדייק ונאמר כי הוא מחזיק משמו של חברו; כי המחזיק הישיר - יתכן אמנם שקודם-כל הוא יחזיק לאו דווקא בשביל חברו, כי אם לעצמו (כגון שהוא שוכר או שואל), והחזקתו תועיל לחברו רק באגב - באשר על-כל-פנים, תוך הקפדה על גדרי הרשות של המחזיק הישיר יובטח ממילא גם עודף עניינו של הצד שכנגד. מן הבחינה הסובייקטיבית של דעת המחזיק, מכריע כאן אפוא לאו דווקא המבחן של תכלית ההחזקה, כי אם מבחן ההתיחסות לזכותו של הזולת, ונראה כי בדברנו על החזקה "משמו" של הזולת תופסים אנו את צירוף-הדברים הנכון והשלם הנחוץ לענייננו, והיינו הכרה בזכות הזולת והיזקקות אליה גם יחד, בין בהסכם ובין בלעדיו. האיש המחזיק משמו של חברו ויוצר באופן כזה זיקת החזקה סולמית בין שניהם קרוי שומר,סט) ואילו את האיש שמשמו מחזיק השומר יכולים אנו לכנות בכינוי הטכני של בעל הבית.ע)
בקשר לכך יש לציין, שכשם שחזקת-הזכות יכולה להתקשר לטובתו של אדם באמצעות החזקתו של אחר, שאינו דווקא שומר משמו, כן יתכן גם להפך: שאפילו החזקתו של שומר לא תועיל להתקשרותה של חזקת-זכות לטובת בעל-הבית - וזה כשהשומר אינו יודע מי הוא בעל-הבית שלו, - כפי שיכול לקרות, למשל, כשהחפץ בא לשומר בדרך מציאת אבדה או אגב עזבונו של מוריש. במקרה כזה, גם אם בעל-הבית ידע מי הוא המחזיק את החפץ משמו-בעילום, הוא לא יוכל להסתמך על כך לזכותו - לא במשפט עם שלישי שיתבע את הזכות לעצמו, ולא במשפט עם השומר, שיטען כנגדו שמא בעל-הבית האמיתי הוא אחר. כי כמובן, בינתים - השומר אינו שומר כלל משמו, אלא רק משמו של פלוני, - ורק משיתברר לשומר בראיות חיצוניות מספיקות כי הטוען המסוים הוא הוא פלוני, אמנם יושלם ביניהם יחס השמירה משמו של בעל-הבית המסוים למפרע. מבחינה עיונית אפשר לסכם אפוא כי גדרי יחס השמירה אינם מותאמים באופן מהותי לעניין חזקת-הזכות דווקא, אלא יחס זה עשוי להועיל כאן רק באגב, לא בכל אפשרויותיו ובמקביל גם ליחסי מחזיק וטוען אחרים, שאינם נתפסים בגדריו. מהו עניינו המהותי של יחס השמירה בעצמו, נברר בשלב מתקדם יותר של מחקרנו.
לגבי המושגים של שומר ובעל-בית יש להוסיף כי היחס הגלום בהם אינו מוכרח להצטמצם דווקא במסגרת דו-צדדית בלבד: השומרים יכולים לבוא בשרשרת, איש משמו של רעהו (כגון קונה-לפירות, שוכר, ומוצא שהשוכר שכח את החפץ בביתו), ואז הם יצוינו במספרים סידוריים, החל מן הגבוה שבהם, כשומר ראשון, שני וכו' - וכבעל-הבית נכנה לא רק את בעל החפץ, שכל השומרים מחזיקים ממילא משמו, אלא גם את כל אחד משומרי-הביניים לגבי השומרים הבאים אחריו.עא) כנגד השיטות האירופיות נדגיש, שבדיני ישראל אין מוציאים ממערכת ההחזקה גם את מי שאינו מחזיק את החפץ אלא כמסעד או בן-בית: גם אלה, אחר שמחזיקים הם משמו של בעל-הבית במובן שאמרנו, נהפכים הם לשומרים.עב) מצד אחר מובהר במקורות העבריים בפירוש כי שרשרת ההחזקה אינה מוכרחה להיות דווקא חד-כיוונית: בעל-הבית יכול בעת ובעונה אחת להיות גם שומר משמו של השומר המחזיק משמו, כגון שבעל החפץ משכירו לאחר וחוזר ושואלו לשימוש מאתו.עג) ולבסוף נעיר כי בעל-הבית בשמירה אינו מוכרח להיות כמובן הבעל האמיתי של החפץ: יתכן שהחפץ יוחזק משמו של גזלן,עד) ואז ייחשב הגזלן כבעל-הבית בשמירה, בעוד שהבעל האמיתי ייעדר ממערכת ההחזקה בכלל.
אשר לשאלה אם פלוני מחזיק רק לעצמו או כשומר, ההנחה היא כי טיב החזקתו של אדם נשאר להיות מה שהיה בתחילה,עה) - ומאחר שסתם מחזיק הוא בודאי מחזיק לעצמו, הרי שהחובה להוכיח את ההפך, שהאיש החזיק כשומר, חלה על הטוען כך.עו) והדבר יוכח בדרך-כלל על-ידי הוכחת הקניין או ההרשאה בין הצדדים ביחס לחפץ, אך תיתכן גם הוכחה על-פי המסיבות: אם, למשל, המדובר במוצא אבדה, ההנחה היא כי אין הוא מתכוון לגזול לעצמו, כי אם להחזיר לבעלים;עז) אדם הפועל בהשגת החפץ בשליחות חברו אינו נאמן לומר בדיעבד כי לעצמו החזיק;עח) וכן, כשלפי מסיבות אחרות מסתבר שהאיש לא היה בא להחזיק את החפץ אלא בשמירה לחברו (כגון אומן בחפצי מלאכתו), החזקה היא שאמנם החזיק ככה.עט) הודה האיש כי מלכתחילה החזיק לחברו - שוב אין הוא נאמן לחזור בו ולטעון כי החזיק לעצמו.פ) משהוכח כי תחילת החזקתו של האיש היתה כשומר, ולא הוכח כי לאחר מכן הוא קנה את החפץ לעצמו, הריהו נהפך על-כל-פנים למחזיק לעצמו (או לשלישי), אם נוהג הוא בחפץ מחוץ לגדרי רשותו כשומר (מעשה "שליחות-יד"), או - כשבהתבעו להחזיר, כופר הוא בזכות בעל-הבית הראשון או מעלים הוא את החפץ מלהחזירו; אך עצם ההכרזה בלבד כי מתכוון הוא לכבוש את החפץ לעצמו אינה מספיקה.פא)
סו) שו"ע חו"מ סי' ק"מ סע' ח' וט'.
סז) דוק בכלל, ש"אפילו הלוקח בשאלה, שלא מדעת הבעלים, נקרא גזלן" (שו"ע חו"מ סי' שנ"ט סע' ה').
סח) דוק בשו"ע חו"מ סי' שנ"ד סע' ו'.
סט) משנה שבוﬠות פ"ח מ"א; שו"ע חו"מ סי' רצ"א, ש"ג, ש"ד, ש"ו, ש"ז, ש"מ, וסי' רס"ז סע' ט"ז - כל זה לעניין מיני השומרים; ור' בדברי הריטב"א המובאים בשׁיטה מקובצת על בבא מציﬠא כ"א ב', שיד השומר "כיד הבﬠלים", וכן בפ"ו מהל׳ נזקי ממון הל' ו', שהחפץ העומד בהחזקתו של שומר ﬠומד ממילא גם בהחזקת בﬠליו.
תקופת מה לאחר שדברים אלה נכתבו נתקבל בכנסת של מדינת ישראל חוק השומרים, תשכ"ז. בסע' 1(א) של חוק זה מוגדרת השמירה כ"החזקת נכס כדין שלא מכוח בעלות" - תוך התעלמות מדעת השומר להחזיק את הנכס משם הבעלים. פרכת ההגדרה הזאת מתבררת אם נשים לב שעל פיה גם הרמת נכס של הפקר, לשם בדיקתו, היא בגדר שמירה. כמו כן מוציאה הגדרה זו מתוכה את השומר לגזלן.
ע) על-פי שו"ﬠ חו"מ סי׳ רצ"א סﬠ' כ"ד, כ"ה. המושג "בעל-הבית" אמנם אינו מיוחד דווקא לﬠנייננו, אלא מציין הוא יחסי-אדנות שונים בדיני ממונות: השווה סי' של"ב ושל"ג שם.
עא) דוק בשו"ע חו"מ סי' רצא סע' כ"ג-כ"ו.
עב) שם וכן סי' שצ"ו סע' ט'.
עג) בבא מציעא ל"ה ב'.
עד) בבא קמא ע"ט א'.
עו) ר' לעיל, בדברים המוערים בהערות ל"ד ול"ה.
עז) שיטה מקובצת על בבא מציעא כ"א ב', בדברי הריטב"א.
עח) שו"ע חו"מ סי' רס"ט סע' ו' וסי' קפ"ג.
פ) ש"ך על חו"מ סי' רס"ט ס"ק א'.