שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
להסברת מושג הקאוזה נשברו קולמוסים רבים ונשפכה דיו רבה, בספרי משפט רבים מאוד; אך לפחות עלי עצמי - באופן אישי - יכול אני להעיד כי לא ירדתי לעומקו ומשמעותו של מושג זה אלא משתפסתיו על רקע של כלל אחד ידוע בדיני ישראל (בהם המושג אינו מופיע, לא בעצמו ולא חליפו). כלל זה מצוי למעשה גם בשיטות הנוכריות, אלא שאין הוא נקבע בהן בצורה חיובית מפורשת כל כך כמו בדיני ישראל - ועל הרקע של כלל זה, עניין הקאוזה הוא פשוט ביותר. לנוכח האפשרות הפשוטה הזאת להסברת הקאוזה נדלג פה אנחנו על הסבריה המקוריים, המסובכים והמעורפלים, המצויים בספרי לימוד המשפט ביבשת אירופה.רסב)
הכלל הוא כי במקום ש"זה נהנה וזה חסר - חייב"רסג) - היינו שאם ראובן מקבל הנאה באופן שממונו של שמעון נמצא חסר, בסתם חייב ראובן לשלם לשמעון את ערך הנאתו (לפי קני מידה מסוימים שאין כאן מענייננו לבררם בדיוק).רסג-1) בשיטות האירופיות מקביל לכך הכלל בענין
money had and receive , enrichissement sans cause, ungerechtfertigte bereicherung {העשרה בלתי צודקת, אנגלית, צרפתית,גרמנית}וכו';רסד) וחשיבות הדברים לענייננו הוא, שאם בא אדם להנות את חבירו, באופן שהוא עצמו יימצא חסר, והאנשים אינם רוצים שיחול ביניהם האיזון הפשוט המתחייב על פי הדין מסתמא - אלא מבקשים הם להשאיר את ההנאה בעינה, ללא תמורה, או שמבקשים הם לקבוע את האיזון באופן אחר כלשהו - הריהם צריכים אפוא להגדיר ולסייג את גרם ההנאה כנגד הכלל של "זה נהנה וזה חסר". אם לא נפליג כאן לדיוקים, העשויים להתחייב על פי מקריות הדין בכל שיטה, ניתן לומר כי הקאוזה הנדרשת בשיטות של יבשת אירופה, בכל חוזה הכולל הינוי ממוני של אחד הצדדים, אינה אלא הגדרת ההינוי הממוני וסיוגו כנגד סתמיות הכלל של "זה נהנה וזה חסר".רסה)
והנה, במובן זה, הקאוזה היא באמת הכרח מהותי בכל חוזה ממוני - ולא על פי שום שגיון משפטי מיוחד, כי אם על פי טבע הדברים האובייקטיבי. כך הוא, משום שכל חוזה ממוני, עניינו הוא בהינוי ממוני מוסכם מאיש לרעהו - ועתה, אחת משתי אלו: או שנעשה הינוי באופן שברור לנו כי נעשה הוא על דעת חינם, או על דעת תמורה מסוימת - ואז נדחה הכלל הסתמי, ויש שם קאוזה, ויש אמנם אפשרות של חוזה; אבל אם המצב הוא אחר - אם נעשה ההינוי באופן שאין אנו יודעים אם נעשה על דעת חינם או על דעת תמורה, או שיודעים אנו כי נעשה הוא על דעת תמורה ואין אנו יודעים על דעת איזו תמורה - ואז אין שם קאוזה וחל הדין הסתמי, אבל ממילא משמע גם כי דברי החוזה אינם ברורים, אין הם ממצים את עניינם ואי אפשר לפעול על פיהם לפחות בשאלה אחת שאין ממנה מפלט: האם חינם, או איזו תמורה, ואז ממילא גם אין שם חוזה - לפחות מן הסיבה הלזאת. בהתאם לכך ניתן גם לומר כי למעשה מוכרחה הקאוזה להידרש - ואמנם גם נדרשת היא - לא רק בשיטות של יבשת אירופה, העומדות על הדבר בפירוש, אלא גם למשל בשיטה כמו דיני ישראל, שלכאורה אינה יודעת על דרישה זו מאומה. ראינו את הדבר לעיל, בדוגמה של "מדד עד שלא פסק", שבה נמצא העסק בטל משום שלא היתה עמו קאוזה - ואם לא בפירוש ובמישרין משום כך, הרי לפחות משום שמצב העולה כדי חוסר קאוזה הריהו ממילא מצב שלא תתכן בו הכרה בסמיכת דעת. אולם, בדיני ישראל - גם אם למעשה הקאוזה נדרשתרסה-1) - הרי מאחר שמושג זה עלום בה, ממילא משמע ששום תפקיד תכליתי אינו כרוך בו (וכל תפקיד תכליתי הכרוך בו בשיטות של יבשת אירופה מתמלא כאן באמצעות המושג הרחב יותר של סמיכת הדעת).רסו) לעומת זאת, בשיטות של יבשת אירופה, מושג סמיכת הדעת הוא הוא שאיננו ידוע, ורק אגב הדרישה המודעת ל"קאוזה" מתמלא כאן מבלי משים התפקיד של בדיקת המקרה לעניין כוונתו המשפטית: אם יש שם קאוזה, והיינו שנקבע בבירור אם ההינוי הוא חינם או בתמורה מסוימת, הרי שממילא יש שם כוונה משפטית, והדברים עשוים לשאת משמעות משפטית; אבל אם אין שם קאוזה, ממילא משמע שאין בדברים ממש, וההסדר נשאר חסר משמעות. רק שיש להדגיש כי מבחן הקאוזה, בתפקיד מורחב זה, איננו מתאים ואינו מספיק אמנם לכל המקרים: פוטר הוא אמנם את העניין לחלוטין כאשר קאוזה איננה, אבל כשיש קאוזה עדיין יתכן לפעמים כי ישאר מקום לפקפוק. כך, למשל, ביחס לדוגמת העוגה שהבאנו, אין במבחן זה תשובה (כי אכן, על ידי הגשת העוגה ממילא מתברר כי הכוונה היא להינוי של חינם, כמו במתן מתנה, אבל מכל מקום אין המבחן מגיע עד כדי פתרון השאלה, האם באמת יש כאן מתנה והעברת קניין או שמא רק כוונה משפטית תת-קניינית של precario).רסז)
ל"קאוזה" של שיטות היבשת מקביל מושג "התמורה" במשפט האנגלי. למעשה ניתן לומר כי הענין הוא זהה, ויסוד ההבדל המושגי טמון רק בכך שבמשפט האנגלי אין תפיסה מיוחדת של החוזה במלוא ההקף של הסכמים משפטיים, ורואים שם את החוזה רק כענין של הסכם חובי, באופן המשאיר את המתנה (אשר בדרך כלל היא "ריאלית", ולא חובית) מבחוץ. כבר ראינו לעיל כי שני המינים היסודיים של causae{גורם, לטינית} הם למעשה רק הכוונה להינוי חינם או סוג כלשהו של תמורה - ומאחר שהמשפט האנגלי אינו עוסק בדרך כלל במתנת חינם כבחוזה, ממילא נשארת לנו בדיני החוזים רק הקאוזה התמורתית.רסח) בהתאם לכך, הקבלת "התמורה" האנגלית לענייננו, ביטויה הוא בכך שבדרך כלל, אם מוצאים במשפט האנגלי הסכם ממוני (חובי), ומוצאים כי יש בו תמורה, הרי זו ממילא ראיה לכך שבסתם גם יש בו "כוונה משפטית", ושוב אין צורך לחפש אחר "הכוונה המשפטית" במיוחד, אלא אם המסיבות עוד מעוררות בקשר לכך על כל פנים ספק, באופן יוצא מן הכלל.רסט) להעמדת חיוב של מתנה משמשת - במקום התמורה - הצורה של התחייבות בשטר חתום (deed under seal{שטר חתום, אנגלית}), והכפירה בתוקף התחייבות כזאת קשה אף הרבה יותר מאשר הכפירה בדימוי של התחייבות שיש לה תמורה.רע) כשאין לא תמורה ולא הבטחה בשטר חתום, אין המשפט האנגלי מכיר בחוזה,רעא) וזהו הכלל הנקרא לעתים קרובות "תורת התמורה", או doctrine of consideration{אנגלית}.
אולם, בקשר למעמד התמורה התעוררו במשפט האנגלי ספקות. מצד אחד יש כיוון מחשבה, שהתפתח ביחוד באמריקה, והדורש כי התמורה תוכר כמבחן מכריע לתוקף החוזה, באופן שבשום מקרה לא יגיעו לחפש עוד מאחוריה גם "כוונה משפטית", כגורם מיוחד.רעב) זוהי התפיסה שממליץ עליה במדינת ישראל השופט צלטנר, כפי שראינו לעיל. נראה שהסדרים חברותיים ומשפחתיים מוכנה גם תפיסה זו שלא לראות כחוזים בעלי אופי משפטי - ואף אם יש בהם הדדיות העשויה להיחשב כ"תמורה" - משום שעל כל פנים אין גרם ההנאה האחד נעשה כאן על דעת גרם ההנאה שכנגד: ההדדיות איננה תנאי שההסדר תלוי בו, ובמלים אחרות - ההסדר אינו נערך איפוא, מבחינה מהותית, על דעת תמורה. אולם, לפחות באנגליה, עדיין נדחית תפיסה זו בדרך כלל וכך גם במדינת ישראל.רעג) את השופט צלטנר מושכת בתפיסה זו במיוחד העובדה, שלפיה אין אדם יכול להיפטר מאחריותו המשפטית להבטחה שניתנה בתמורה על ידי כך שיוסכם עמו כי לבית המשפט לא תהיה סמכות בעניין, או שההבטחה מתקבלת כ"הסכם ג'נטלמני" גרידא, או כחיוב מוסרי ולא משפטי, וכיו"ב. בנקודה זו ראוי לציין כי בדיני ישראל - כל אימת שתנייה כזאת ראויה להיחשב כבלתי הוגנת, ניתן להתגבר עליה גם בלי פגיעה בעקרון הדרישה לכוונה משפטית, והיינו על ידי כך שתנייה כזאת - כאשר היא בלתי הוגנת - הריהי בסתם בגדר "אסמכתא" מכל מקום.
ואילו הספק המתעורר לגבי מעמד "התמורה" באנגליה מצד שני, הריהו שמא ראוי לבטל את תורת התמורה, כפי שהגדרנוה לעיל. מסתבר כי עיקר התקלה המורגשת במשפט האנגלי בגלל תורת התמורה הריהי בכך, שתורה זו מונעת את ההכרה המשפטית מהתחייבויות מתנה, כל זמן שההתחייבות אינה נערכת בדרך הקשה של שטר חתום; והרגשת התקלה הזאת מתפצלת לשניים: ראשית, קשה להשלים עם העדר אפשרות פשוטה להתחייבות מתנה, כשאנשים מעוניינים בהעמדת התחייבויות כאלה, ושנית - מורגשת התקוממות מוסרית כשאנשים פועלים על פי הסדרי חינם פשוטים, וסומכים זה על זה, ולבסוף - כשנגרם מתוך כך נזק לאחד הצדדים, יוצא המסמיך פטור, משום שהבטיח ללא תמורה. לכן "הועלתה הטענה, שבעוד (שתורת התמורה) מכניסה טכניות מיותרת לחוק, שוב אין היא ממלאה את התפקיד שהיא נועדה למלא מלכתחילה... במרוצת המאה השמונה עשרה... טען לורד מנספילד כי תמורה איננה דרישה חיונית ליצירתו של חוזה, אלא היא רק משמשת ראיה לכוונת הצדדים להתחייב. יוצא מכאן באופן הגיוני, שאם אפשר לברר את קיומה של כוונה כזאת באמצעים אחרים, אין עוד צורך בדרישה לתמורה".רעד) טענה זו לא נתקבלה, וועדה לביקורת המשפט שדנה בעניין המליצה ב-1937 שלא לבטל את תורת התמורה, כי אם רק לתקנה בכמה נקודות (ביחוד במה שנוגע - במונחים עבריים - להתחייבות "בההיא הנאה דמהימן ליה"). לגבי ענייננו המיוחד חשוב מה שמתברר כאן, שבמשפט האנגלי חוששים לבטל את תורת התמורה, מפני שעל אף טענותיו של מנספילד, למעשה אין מוצאים במשפט האנגלי מה שיוכל לשמש תחליף לתורת התמורה, בתפקיד המתמלא בדיני ישראל על ידי המבחן של סמיכת הדעת.רעה)רעו)
רסב) ר' דרנבורג, א', עמ' 223 ואילך; אנקצרוס, עמ' 452 ואילך; קולין וקפיטן, ב', עמ' 53 ואילך; מסיניאו, א', עמ' 490 ואילך.
רסג) בבא קמא כ' א' ואילך.
רסג-1) ר' להלן, פרק ב', סע' ח', בסמיכות להערה תמ"ט.
רסד) אנסון, עמ' 440 ואילך; בג"ב סע' 812 ואילך; ספר החוקים האזרחי הצרפתי, סע' 1371 ואילך; ספר החוקים האיטלקי, סע' 2041.
רסה) דוק גם במקורה של דרישת הקאוזה במשפט הרומי העתיק: הבעת נוסחה של התחייבות היתה עשויה לחייב את האדם באופן מוחלט, במנותק מכל הקשר של יחסים הדדיים, שאליו היתה ההתחייבות מכוונת. במשך הזמן הגיעו לכך, שאם נאלץ המתחייב לקיים את התחייבותו, בלא שהצד שכנגד יקיים את הראוי מצידו, היו מזכים את הראשון בהחזרה, משום שפרע "ללא עילה" (conditio sine causa). לאחר מכן שוב הגיעו לכך שלא היו מחייבים פרעון מלכתחילה, אם התובע לא הוכיח מראש את העילה. ר' פוקרובסקי, עמ' 311.
רסה-1) השווה גם בבא מציעא ט"ו ב': "גמר ונתן לשום פקדון", "גמר ונתן לשום מתנה" - ניסוח העולה בקנה אחד עם הגדרת הקאוזה בשיטות של אירופה כ"תכלית" של העסק (מבחינת דפוסו המשפטי): ר' ביחוד מסיניאו, א', עמ' 492.
רסו) אף על פי כן, מאחר שהגורם הוא נדרש, ודאי ראוי היה כי יהא לו גם שם - ועל פי מהותו, מן הפרספקטיבה של דיני ישראל, הייתי מכנהו כגידור המשפטי של גרם ההנאה (היינו התבררות סייג הדברים כמתנה, מכר, פקדון, תשלום, קידושין, תקרובת, כיבוד וכו') - או גידור הקניין (אך תקרובת כיבוד או פקדון, למשל, ייחשבו כאן מבחינת גידור הקנין, כגידור שלילי, בלתי קנייני).
רסז) לשם שלמות התמונה נביא כאן גם את עיקרי הדינים החלים על הקאוזה למעשה ביבשת אירופה. מבחינים שלשה מיני causae{גורם, לטינית} עיקריים: causa donandi{לשם נתינה, לטינית} (מתנה), causa credenda{גורם להתחייבות, לטינית} (גרם הנאה כנגד חיוב), causa solvendi{גורם לתשלום, לטינית}(גרם הנאה לתשלום חוב), ובצידם של אלה כמה בני גוונים נוספים, כגון causa novandi {גורם השינוי, לטינית}(גרם הנאה כנגד חידוש חוזה), causa dotis constituendae{גורם במחיר קבוע, לטינית} (מתן נדוניה), ועוד. העסק בטל כשהקאוזה (או, בדרך כלל, למעשה, התמורה) היא בלתי אפשרית, בלתי מוסרית, בלתי חוקית או בלתי מוסכמת (שנויה במחלוקת). כשהקאוזה אינה מתקיימת יכול המהנה לחזור בו - והדבר חשוב ביחוד בהתחייבויות הדדיות. יש עסקים (בעיקר עסקים צורניים מסוימים, כגון שטר חוב, רישום בספרי האחוזה, מסירת חפץ להעברת בעלות, וכיו"ב) שהדין קובע כי אין הם תלויים במישרין בקאוזה, והיינו שמתקיימים הם מלכתחילה גם כשהקאוזה פסולה או נעדרת - ונקראים הם עסקים "מופשטים", בהבדל מן הרגילים, ה"קאוזליים"; אולם במקרה של העדר קאוזה או קאוזה פסולה ניתנים למעשה גם העסקים ה"מופשטים" לביטול עקיף, על פי דיני "ההתעשרות הבלתי הוגנת" (התעשרות ללא קאוזה) - אם כי בכפוף אמנם ליתרון הנקבע בשיטות אירופה למחזיק במקרה של עסק פסול. - ר' המקורות המוזכרים בהערה רס"ב לעיל.
רסח) הסבר זה הוא כמובן ענייני-מהותי, ולאו דוקא עובדתי-היסטורי. מבחינה היסטורית, למעשה התפתחו הדברים לפי סדר מיוחד ומפורט יותר, שאינו מענייננו.
רסט) ר' וילסון, עמ' 71.
רע) אנסון,עמ' 60-61, 68 ואילך.
רעא) אנסון, עמ' 96 ואילך.
רעב) טריטל, עמ' 128-130.
רעג) ר' צלטנר, עמ' 208. את התירוץ בעניין ההסדרים החברותיים והמשפחתיים דוחה טריטל בעמ' 129-130, זה לשונו: "תפיסה זו רק הופכת את דרישת הכוונה לחלק מהגדרת התמורה: אי אפשר לדעת אם הבטחות הדדיות הן עסק או 'חליפי מתנות' בלי שימת לב לכוונת הצדדים". ר' אצלו גם בעמ' 120, 125.
רעד) וילסון, עמ' 66 ואילך (ור' גם צלטנר, עמ' 109 ואילך).
רעה) דוק ביחוד אצל צלטנר, בעמ' 110.
רעו) גם בקשר לתורת התמורה האנגלית נשלים את התמונה במה שנוגע לעיקר הדינים. התמורה הנדרשת לביסוסו של חוזה היא "משהו הנעשה, הנחדל או הנסבל, או המובטח להיעשות, להיחדל או להיסבל על ידי מקבל הבטחה כנגד ההבטחה שהוא מקבל". הדבר צריך להיות בעל ערך ממון כלשהו, וביסודו צריך הוא להיות אפשרי ומותר. הוא צריך גם להיות מסוים למדי. דבר שכבר נעשה, נחדל או נסבל בעבר (ואינו חל אפוא בשעת ההסכמה, אף אינו מובטח לעתיד) איננו תמורה טובה. כמו כן אין מעמד תמורה לדבר שאינו נעשה, נחדל או נסבל על ידי מקבל ההבטחה בעצמו או דבר שמקבל ההבטחה חייב בו מכל מקום. תמורה שהתקיימה קרויה executed consideration{תמורה שיצאה לפועל, אנגלית}; תמורה שנשאר לה עוד להתקיים בעתיד קרויה executory consideration{תמורה לביצוע, אנגלית}. "תמורה מקוימת" מבססת לעתים קרובות חוזים של הקנאה במוחזק, בעוד ש"תמורה תלויה ועומדת" הריהי בדרך כלל עניין של חיוב מחיר או שכר או ענין של חיובים הדדיים. על פי אנסון, עמ' 96 ואילך.