ד.א.ו.3.

3. תנאי "מעכשיו" ו"על מנת" או תנאי משהה, תנאי מפקיע ותנאי דוחה

מכאן צריכים אנו לחזור ולדון ביתר פרוטרוט בתוצאות של עסק המותנה בתנאי קיום "מעכשיו" או "על מנת" - והיינו בתוצאותיו בזמן הביניים. בעניין זה נתקלים אנו בכמה נקודות קשות, ולא נוכל לפטרן בלי ביקורת המקורות.

גולק, בכרך א', עמ' 79, קובע את המסקנה, שכל תנאי קיום בדיני ישראל, לרבות תנאי "על מנת", מקביל לתנאי המשהה שראינו במשפטים של אירופה, אלא שתנאי "אם" מקביל לתנאי המשההex nunc{מכאן ואילך, _לטינית} (דוגמת זה שראינו בגרמניה), בעוד שתנאי "על מנת" מקביל לתנאי המשהה ex tunc{מלכתחילה, _לטינית} (דוגמת זה שראינו בצרפת); ואילו תנאי מפקיע אין כנראה במשפט העברי בכלל (לפחות ex tunc). אולם, זוהי באמת מסקנה תמוהה. גולק, אף הוא מסתמך בעיקר על הרמב"ם - והרי כמה הלכות שהרמב"ם פוסק:

א) בפי"א מהל' מכירה הל' י': "מי שהקנה לחבירו והתנה עליו על מנת שתתן מקח זה או תמכרנו לפלוני - אם נתנו או מכרו לאותו פלוני, קנה, ואם לא קיים התנאי ומכרו לאחר, או שלא מכרו ולא נתנו בזמן שקבע לו - לא קנה"; ואם זה תנאי משהה, כיצד בכלל יכול הלוקח לתת או למכור בינתיים לאחרים, וביחוד במקרה של מטלטלין? ור' גם פ"ג מהל' זכיה ומתנה הל' י'.

ב) בפ"ח מהל' לולב הל' י': "אין אדם יוצא ביום טוב ראשון של חג בלולבו של חבירו, ששאלו ממנו - עד שיתנו לו במתנה. נתנו לו על מנת להחזירו, הרי זה יוצא בו ידי חובתו ומחזירו, שמתנה על מנת להחזיר - שמה מתנה; ואם לא החזירו - לא יצא, שנמצא גזול". כאן ברור, שאף לפני התגשמות התנאי מצוי כבר הנכס המוקנה ביד הקונה, כדי להגשים בו את רשותו המותנה לאלתר - ואם זה תנאי משהה, כיצד הדבר ייתכן?

ג) בפ"ג מהל' זכיה הל' ט וו': "הנותן מתנה על מנת להחזיר (או גם על כל תנאי אחר)... הרי זו מתנה... ואוכל פירות כל זמן המתנה... ואם לא נתקיים התנאי, בטלה המתנה ויחזיר פירות שאכל"; ואם זה תנאי משהה, כיצד אוכל המקבל פירות, אפילו על דעת שיחזיר אם לא יתקיים התנאי?

ד) בפ"ח מהל' גירושין הל' י"ב: "הרי זה גיטיך... על מנת שלא תנשאי לפלוני עד חמשים שנה, הרי זה גט, ולא תנשא לו כל זמן שהתנה, ואם נשאת - בטל הגט למפרע. זנתה עמו - הולד כשר, והגט כשר, שלא התנה אלא על הנשואין"; ואם זה תנאי משהה - כיצד יכולים נישואיה לפלוני לבטל את הגט, וכיצד זה לא נאמר שהוולד ייחשב לפחות ספק ממזר עד שיעבור הזמן?

מכל הדוגמאות האלו עולה הקבלה מלאה דווקא לתנאי המפקיע ex tunc{מלכתחילה, _לטינית}; ואם יש שאלה, הרי זו אפוא רק האם יש בדיני ישראל גם תנאי משהה.

דוגמאות מובהקות לתנאי משהה ex tunc{מלכתחילה, _לטינית} מוצאים אנו אצל הרמב"ם לפחות בשלשה מקומות:

א) בפ"ב מה' מכירה הל' ט': "האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר שלשים יום, ומשך - לא קנה. ואם אמר לו קנה מעכשיו ולאחר שלשים יום - קנה, ואפילו היתה עומדת באגם ביום שלשים". כאן ברור מטבע הדברים, כי עד תום שלשים הימים אמורה הבעלות להישאר ביד המוכר, ורק כעבור הזמן הזה אמור הקונה לזכות - מאותה שעה ולמפרע.

ב) בפ"ח מהל' מכירה הל' ז': "האומר לחבירו כשאמכור שדה זו הרי היא מכורה לך מעכשיו במאה זוז... ולאחר זמן מכרה לאחר במאה - קנה ראשון. מכרה ביותר על מנה - קנה אחרון" (משום שחזקה היא במכר מסוג זה, שלא התכוונו הצדדים לערוך את המכר אלא על תנאי נוסף, שלא ימצא המוכר לוקח במחיר יותר גדול מן המוסכם; אבל אם התנו בפירוש, שהראשון קונה מעכשיו אף אם יימצא לוקח במחיר יותר גבוה - קנה הראשון).^סח) גם כאן ברור מעבר לכל ספק, שהתנאי הוא משהה - לא רק בגלל עצם טבעו של העסק אלא גם מפני שאלמלא נשארה הקרקע בינתיים ברשות המוכר, לא יכלה להיווצר החזקה שבסוגריים, וביחוד כפי שהיא מנוסחת במקורה בגמרא:^סט) "האי זוזי אנסוה" - והוה אומר שבינתיים לא יצא הממכר מרשות המוכר כדי למכרו לאחרים, ורק בדיעבד בודקים אנו ורואים אם המכירה השנייה יש בה או אין בה משום התגשמותו של התנאי.

ג) בפ"ה מהל' נדרים הל' ז': "אסר בנו בהנייתו ואמר, אם יהיה [בן] בני זה תלמיד חכם יקנה בני זה נכסי (מעכשיו) כדי (=על מנת) להקנות לבנו... יהיה הבן אסור בנכסי האב, ובן הבן מותר בהן, אם יהיה תלמיד חכם כמו שהתנה". דוגמה זו, מצדה, מדברת בעדה, ואף אינה זקוקה לפירוש.

לפי זה אפשר להסיק לכאורה, שבעוד אשר הנוסחה "על מנת" מציינת כוונה לתנאי מפקיע, הרי תנאי המשהה הפועל למפרע אפשרי גם כן, ונוסחו "מעכשיו"; ואכן, יש למסקנה זו סמוכין גם בעובדה, שברוב מקרים בהם נזכרות נוסחאות אלו בדוגמאות מעשיות, במשנה או בגמרא, הרי אף אם אין הדין מתברר לגביהן במיוחד - מכל מקום משתמע מתוך המעשה, שהכוונה היא לכאורה לתנאי מפקיע כשהנוסחה היא "על מנת", ושהכוונה היא לתנאי משהה כשהנוסחה היא "מעכשיו". אולם, זוהי נקודת המשבר בכל ענייננו, כי הרמב"ם אינו מכיר בשום הבדל עיוני שהוא בין תנאי "מעכשיו" ותנאי "על מנת"; לדידו, שניהם גם יחד הם תנאים מפקיעים, ומסתבר כי תנאי משהה הפועל למפרע אין הוא יודע מבחינה עיונית בכלל.

והנה, את הכלל שתנאי "מעכשיו" - אף אינו אלא תנאי מפקיע, לומד הרמב"ם מן הסוגיה בגיטין ע"ג ב' - ע"ד א';^ע) אך העובדה היא, שסוגיה זו לא הגיעה לידינו אלא בצורה משובשת ביותר, תוך חילופי גירסאות הסותרות זו את זו מן הקצה אל הקצה, ובעוד שגם בתוך הגרסאות השונות עצמן מרובה הפרוץ על העומד. הרמב"ם פסק - אם בדיוק ואם שלא בדיוק - לפי אחת הגרסאות האלו; אך נראה שהיטיב לעשות מהר"י קארו, שהשמיט את ההלכה בכלל, לאמור שמאותה סוגייה אין להכריע דבר. צריכין אנו להכריע אם כן את הדבר ממקור אחר; אך משהגענו עד כאן, שוב אין אנו יכולים להכריע רק לפי מה שראינו למעלה, כי פה נתקלים אנו בקושיה על מסקנת הרמב"ם ועל התיאוריה שלנו דלעיל - שתיהן גם יחד.

הקושיה היא קודם כל מסוגיה במסכת קדושין, דף נ"ט עמ' ב'. כאן מובאת מחלוקת בין רב ושמואל, ואם כי בעניין הנידון ההלכה היא כרב - מסתבר שהמחלוקת איננה כללית, ובדרך כלל מודה לו רב לשמואל, שתנאי "מעכשיו" אינו לא תנאי מפקיע ולא תנאי משהה, אלא יוצר בזמן הביניים מצב של ספק: האשה המתקדשת מעכשיו ואם יקרה כך וכך, הריהי מקודשת ואינה מקודשת עד שיתגשם התנאי או יסוכל, ולכשיתגשם התנאי או יסוכל יתברר התנאי למפרע. הרמב"ם התעלם מדעת שמואל, באשר אין הלכה כמותו בעניין הספציפי הנדון בסוגיה, ואילו מבחינה כללית נדחית דעתו על ידי הגירסה שקיבל הרמב"ם בגיטין ע"ד א'; אולם, אם מתעלמים אנו מגירסה זו - חוזרת הסוגיה ב(גיטין) [צ"ל: קידושין] נ"ט ומקבלת משמעות חיובית. על אחת כמה וכמה, אם נשים לב שדעת שמואל עולה בקנה אחד עם הגרסה האלטרנטיבית בגיטין ע"ד, שהיא הגירסה המקובלת בדפוסים שלנו, ואשר לפיה הכריע הרא"ש, ואילו הגר"א הגיה על פיה גם את נוסח התוספתא,^עא) התומך בשיטת הרמב"ם;^עב) ובסך הכל נראה אפוא לומר שההלכה בנקודה הנידונה היא כרבותינו אלה. אך קושייתנו אינה נשלמת בזה, והיא נמשכת גם לתנאי "על מנת".

את המסקנה, שגם תנאי "על מנת" - כתנאי "מעכשיו" - הוא תנאי מפקיע, מעלה הרמב"ם בפ"ח מהל' גירושין, הל' א' וי"ב, בגרסו כי האשה המגורשת בתנאי "על מנת" רשאית להינשא, ובניה מן הבועל האחר אינם אפילו ספק ממזרים, עד שלא סוכל התנאי - וזאת בהסתמך על דברי רבא בגיטין פ"ג א'. אולם, כנגד הדברים הללו של רבא יש לנו ברייתא מפורשת בגיטין ע"ד א': "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז... - מגורשת, ולאחר לא תנשא עד שתיתן". את הברייתא הזאת מסב הרמב"ם על תנאי "אם"; אולם, הסבה זו היא תמוהה ביותר, שהרי נאמר פה בפירוש "על מנת", ואכן דוחים אותה מפרשי הרמב"ם, כפי שכבר ראינו לעיל. ושוב, בגיטין פ"ד א', אומר גם רבא עצמו, שהאשה המגורשת בתנאי "על מנת" אינה רשאית להינשא, אם לא התקיים התנאי: הרמב"ם מפרש דברים אלה, שאין היא רשאית להינשא אם התנאי כבר סוכל, - אולם, הוא מגיע לפירוש כזה משום שהוא מסב את הברייתא הנ"ל לעניין אחר; אם מכירים אנו שאותה ברייתא שייכת דוקא לענייננו, ברור שכוונת רבא היא שאין האשה רשאית להינשא כל זמן שהתנאי לא התקיים, ואף על פי שעדיין ייתכן כי יתקיים. פירוש זה הוא הרבה יותר קרוב לתוכנם המלא של דברי רבא מאשר פירוש הרמב"ם; ואכן, למעשה מסיקים שם התוספות, בד"ה הכא, שאף בתנאי "על מנת" אין נוצר אלא מצב של ספק, והאשה היא מגורשת ואינה מגורשת.

אין ספק כי פתרון על דרך זו, הן ב"מעכשו" הן ב"על מנת", הוא הרבה יותר קרוב לרוחם של דיני ישראל ביחס לגיטין וקדושין מאשר פתרונו של הרמב"ם, הפותח פתח לריבוי ממזרים, - ובאמת נסתרת שיטת הרמב"ם בנקודה זו מתוכה. בפ"ט מהל' גירושין הל' י"א כותב הרמב"ם: "הרי זה גיטיך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש... (ו)מת בתוך שנים עשר חדש - אע"פ שאי אפשר שיבוא, והרי היא מגורשת, לא תנשא במקום יבם עד אחר שנים עשר חדש כשיתקיים התנאי" (-וכך לא משום שמדובר כאן בתנאי משהה, אלא משום החומר המיוחד שבענייני אישות);^עג) אך אם כן, הרי הדברים קל וחומר: מה במקום שאין ספק כי התנאי יתקיים, אין מתירים לאשה להינשא בגלל שמץ זקיקותה ליבם - על אחת כמה וכמה במקום שיש ויש ספק אם התנאי יתקיים, ובעוד האשה זקוקה לבעלה. ור' גם פ"ו מהל' מלוה ולווה, הל' ו'. כאן פוסק הרמב"ם לאמור: "מכר לו את השדה ונתן לו מקצת הדמים, אם... אמר המוכר ללוקח, לכשתביא שאר המעות תקנה מעכשיו - שניהם אסורים לאכול הפירות מיד: המוכר אסור שמא יביא הלוקח שאר המעות, ונמצאת השדה שלו, ונמצא המוכר אוכל פירות בשביל המעות שנשארו לו אצל הלוקח, וכן הלוקח אסור, שמא לא יביא, ונמצא שאכל בשביל מקצת המעות שיש לו אצל המוכר. לפיכך מניחין את הפירות ע"י שליש, עד שינתנו לאחד מהן". והלא הדברים שוב קל וחומר: מה בחשש ריבית, שזו ניתנת עקרונית להישבון,^עד) על אחת כמה וכמה בחשש ממזרות, שזו אינה בהישבון.^עה)

אולם, גם אם מגיעים אנו למסקנה שכזאת - אין משמע שהמסקנה המוצעת מקודם היא כולה מופרכת. כל הקושיות שהעלינו בזה אינן יכולות לערער את הדוגמאות שהבאנו לאותה מסקנה (מלבד הדוגמה מס' ד לעניין "על מנת"), שהן כולן מבוססות על מקורות מיוחדים שלהן - ושתי המסקנות הסותרות צריכות אפוא לבוא על פתרונן בסינתיזה שתגשר בין הדברים.

סינתיזה זו, נדמה שהיא מונחת גלויה לפנינו: אמנם נכון הוא שלפחות בגדר התפיסה ש"כל האומר על מנת כאומר מעכשו דמי",^עו) אין במקורות הבחנה עיונית מודעת בין שתי הנוסחאות האלו - אך הבחנה עיונית שכזאת מתחייבת מתוך הדוגמאות המעשיות ופתרוניהן המיוחדים. ההבחנה המתקבלת מעלה את העקרון שהנוסחה "מעכשיו" גוררת תנאי משהה, הפועל למפרע, ואילו הנוסחה "על מנת" גוררת תנאי מפקיע הפועל למפרע; וניתן לומר שזהו העקרון הכללי. אולם, במקרה של חשש עבירה על איסור, מיטשטשת החשיבות המעשית של העקרון הזה. האשה המתקדשת או המתגרשת על תנאי כלשהו, בין אם משהה ובין אם מפקיע, אינה רשאית בינתיים לנהוג לא כנשואה ולא כגרושה, שמא לבסוף יתברר כי מעמדה הוא הפוך ממה שחשבה - וממילא מתרחבת כאן משמעותו של הכלל שהזכרנו, ש"כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי": טיבן של שתי הנוסחאות כבר מזדהה כאן לא רק מבחינת ההשפעה למפרע, אלא גם מבחינת ההשפעה לזמן הביניים; ומאחר שענין הגיטין והקדושין הוא התחום העיקרי שבו התפתחו דיני התנאים העבריים - שוב אין פלא בדבר, שחכמינו לא פיתחו הבחנה עיונית בין שתי הנוסחאות, בגדר הכלל הנידון, אלא אדרבה: זיהו אותן [כאחת] מבחינה עיונית. אך העובדה נשארת כי זיהוי זה נכון רק במידה שנתפסים הדברים בגדר חשש עבירה על איסור, ואילו מחוץ לזה - באופן כללי - יש לקבל את ההבחנה שאמרתי.^עז)

מתוך שבאופן כזה באים אנו לאמץ לנו, לגבי התנאים "מעכשיו" ו"על מנת", את השמות הענייניים "תנאי משהה" ו"תנאי מפקיע", מציע אני שגם לגבי תנאי "אם" ו"לאחר זמן" נאמץ לנו כינוי מייחד ענייני - והיינו "תנאי דוחה".

סח) ר' שו"ע חו"מ סי' ר"ו סע' א', הגה.

סט) עבודה זרה ע"ב א'.

ע) ר' פ"ט מהל' גירושין הל' י"ט.

עא) פ"ה דגטין ה"ד.

עב) ור' גם גיטין ע"ו ב', שגם שם משתמע, שלפחות כל עוד התגשמות התנאי נתונה בספק אין האשה המגורשת בתנאי "מעכשיו" רשאית להינשא, בניגוד למה שפסק הרמב"ם בפ"ח מהל' גירושין סוף הל' א'.

עג) ר' מגיד משנה על אותה הלכה.

עד) אמנם, כאן מדובר באבק רבית, ואבק רבית אינו יוצא בדיינים; אולם, ר' שו"ע יו"ד סי' קע"ד סע' ה', שעל כל פנים אפשר להתנות על כסוי כספי מתאים של הפירות, לפי גורל התגשמותו של התנאי - ואז באמת אין צורך בהשלשת הפירות, אלא מותר גם לאכלם מיד.

עה) גישה זו משאירה בצריך תירוץ את דברי רבא בגיטין פ"ג א'. הר"ן- בהסתמך על דברי רבא בגיטין פ"ד א' - מתרץ כי יש להבחין: אם התנאי הוא "בידו" של הצד המעוניין, הרי זה תנאי מפקיע, אבל אם אינו בידו - נוצר מצב של ספק; ותירוץ זה התקבל על דעת מהר"י קארו, בשו"ע אה"ע סי' קמ"ג סע' ב'. אולם, גם על זה אפשר להקשות מגיטין ע"ו ב' ובבא מציעא ס"ה ב' (-המקור לפ"ו מהל' מלוה ולווה); ואמנם, אין דברי רבא בגיטין פ"ד מחייבים כלל את המסקנה שכך היא דעתו שלו או שכך הלכה. אדרבה. ונראה לומר שבאמת אין רבא בגיטין פג גורס כלל כי רשאית האשה להינשא בזמן הביניים (אלא רק מבקש הוא לציין שטענת ר' עקיבא, הנידונית שם, אינה מוכיחה את המסקנה המיוחדת שר' עקיבא מבקש להוכיח בה, באשר היקף פגיעתה הוא יותר רחב).

עו) גיטין ע"ז א',ועוד; ופירוש הדברים הוא שהנוסחה "על מנת" - כמו "מעכשיו" - מורה על כוונה לתנאי הפועל למפרע, בניגוד לתפיסה שהנוסחה "על מנת" דומה לתנאי "אם".

עז) ר' מגיד משנה על פי"א מהל' מכירה הל' י' ולחם משנה על פ"ב מהל' מכירה הל' ט'.

הדף הבא