שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
אולם, מצד שני גם נשאלת השאלה אם המהנה את חברו בדבר שהוא חסר וחברו נהנה, והוא עושה כן מדעת - אם בסתם דעתו לתמורה, או בסתם דעתו למתנה. על זה התשובה היא, שבסתם דעתו לתמורה, ורק אם על פי המסיבות אומדנא דמוכח הוא שכוונתו הייתה למתנה, מכירים במעשיו מתנה אף על פי שלא דובר על כך בפירוש.תנו)
באופן כללי ניתן לומר כי המתנה בתור שכזאת - כלומר החוזה בדבר מתן הנאה וקבלתה תוך פטור מתמורה, אינו טעון שום צורה מיוחדת: ההנאה ניתנת ומתקבלת כדרכה הטבעית, ואילו הפטור מן התמורה נקבע על ידי ההסכמה המפורשת או החרישית. אולם, פירושו של דבר למעשה הוא, שלעולם יש בה במתנה גילוי חיצוני - היינו גרם-ההנאה, שהוא מרכז-הכובד שלה, בדומה להקנאה שבמכר; ומקום שגרם-ההנאה אינו מתבטא במעשה פיסי, כי אם משפטי, נמצא כי הצורה הנדרשת בגמירתו של אותו מעשה משפטי היא היא הצורה הנדרשת גם במתנתו. לעניין זה ראוי לציין ש"קניין כסף" אינו מועיל להקנאת מתנה, אף אם יאמרו להשתמש בו באופן סמלי (וההקנאה תהיה אפוא בטלה, או שתהפוך את העסק למכר, לפי אומדן המסיבות); אולם, "קניין סודר" עשוי להועיל באופן סמלי במתנה - לבד ממתנת מטבע, אשר קניין סודר אינו מועיל בו, כפי שראינו לעיל.תנו-1) עם זאת, יש בהעמדת המתנה על פי דיני ישראל דרישה מיוחדת, והיינו שהמתנה לא תהיה חשאית או מוסתרת - ויתר על כן, כי כדי למנוע אפשרות של מתנה מסותרת אין מסתפקים בחזקה שבסתם או בראיות על דרך השלילה, שלא הייתה כוונה להסתתר, אלא (במקרה שמתעוררת מחלוקת) דורשים במתנה ראייה מסיבתית-חיובית שאמנם ניתנה מתוך חפץ לב גמור ובמגמה של גילוי ופרסום.תנז)
זכה המקבל במתנה - שוב אין הוא יכול לחזור בו, לדעת הרמב"ם, אפילו נמצא בה מום;תנח) אבל כסף משנה מעיר על זה לאמור: "ומ"מ, מ"ש רבינו שאם אמר מום זה נראה לי בה לא אמר כלום - איני יודע מניין לו, ואין טעם בדבר, דהא אפשר שמתחילה שתק מפני שחשב שלא היה בה מום, ועכשיו שהכיר במום שבה צווח שמעולם לא היה בדעתו לקבלה במום, ואפשר דמיירי במום הנגלה לעין, דודאי הכיר בו משעה ראשונה, ואע"פ שהוא אומר מום זה נראה לי בה, דהיינו לומר: עכשיו נראה, ולא קודם, - מאחר שהוא נגלה לעין כל, אנן סהדי דמשקר". ואמנם, תומכים בדעת הכסף משנה שלשת העקרונות הבאים: ראשית, שהחזרה במומים אינה נגזרת בדיני ישראל ממושג האחריות הנלוית על ההקנאה, אלא ממושג הטעות בהבנת תאריו של הדבר הנקנה (כפי שנחזור עוד לברר בפרק המתאים בהמשך); שנית, שבמתנה חלה ההנחה כי "הנותן בעין יפה נותן" - אפילו בעין יפה יותר מאשר המוכרתנט) - ומשמע שגם במתנה צריכים אנו להכיר בכלל, כי במקרה שאין הנותן מודיע למקבל על מום, ואף אין המום נראה לעין, הרי הוא נותן לו את הדבר בבחינת דבר שלם, ואם לבסוף נמצא שאינו כן, הרי זה מיקח טעות אף במתנה; ושלישית, שעל פי התפיסה העברית, אף המתנה איננה בעצם מעשה הסגור כביכול בתוך עצמו, אלא שואבת היא הצדקה מן ההנאה המגיעה לנותן מתוך שחברו מכבדו ומקבל את מתנתו, או מתוך שנפרע באמצעותה חוב מוסרי שהוא חב לחברו, וכיו"בתס) - ואם המקבל מסכים לקבל את המתנה מתוך טעות, בסמכו על דבר שלם, ראוי לכאורה לאפשר לו את החזרת מתנה, כדי שהנותן לא יוכל להתפאר בה לשוא. - בסמיכות לענין זה צריך גם עיון, מה הדין לגבי התגלות הפרש במידות של דבר המתנה; ונראה שגם כאן צריכים לחול דיני הטעות הכלליים (ללא סייג התיקון הכספי החל במכר המקרקעין, כפי שנראה במקום המתאים להלן).
לעומת זאת נראה כי פשוט הדין במקרה שדבר המתנה נטרף מיד המקבל מחמת פגם בקניין. במקרה כזה, השאלה היא אם הנותן מקבל עליו אחריות, בנוסף על המתנה, והתשובה היא שאין הוא מקבל, אלא אם כן פירש. אולם יכול הנותן לתת את המתנה אמנם בלי צירוף האחריות שלו, אלא תוך העברת זכותו לאחריות האדם שהוא עצמו בא מכוחו. אם הוא לא העביר את הזכות הזאת, והנכס נטרף מיד מקבל המתנה, יכול הנותן לגבות את אחריות קודמיו, בטענה שמכל מקום היה לו הפסד, באשר הפסיד את הכרת טובתו של מקבל המתנה; אבל מה שגבה הנותן באופן כזה אין הוא חייב להעביר למקבל. נראה שהעברת הזכות מועילה אפילו בלא הודעה למוכר הראשון, ובלא שנותן המתנה יסתלק לחלוטין מזכותו שלו; ובמקרה של העברה כזאת, אם קדם הנותן עצמו וגבה את האחריות, חייב הוא להעביר את מה שקיבל למקבל המתנה.תסא)
אולם, במקרה שהנכס איננו נטרף ממקבל המתנה על ידי אנשים זרים, אלא הנותן עצמו בא לטרוף, בטענה שמלכתחילה לא היה הנכס שלו, ועתה זכה בו - צריך הדבר עיון. אם נקדים ונפליג לשם כך לתחומם של מושגים, אשר בפרוטרוט נברר אותם רק להלן, בקשר לדיני הלואי של המכר, נראה לומר כי לפי התפיסה ש"אחריות דנפשיה" אינה אלא אחריות להחזרת התמורה ששולמה, הרי שבמתנה אין לאחריות מסוג זה מקום, והמקבל זוכה אפוא בכל זכות שבאה ליד הנותן רק במקרה שהנותן השיג את הזכות במכוון כדי לקיים את מהימנותו.תסב) אולם, מפשט לשון הגמרא משתמע כי "אחריות דנפשיה" פירושה הוא שהמקנה לא יוכל בכלל לתבוע את החזרת הנכס לידו, וכי אחריות זו חלה כדבר המובן מאליו אף אם אחריות אחרת איננה חלהתסג) - ולפי זה יש מקום להסיק כי אחריות זו נלווית מן הסתם גם במתנה, ורק אם הוצאה בפירוש יכול הנותן לדרוש את החזרת הנכס - אלא אם השיג את הזכות במכוון, כנ"ל.תסד)
בהבדל מן המוכר, אין לנותן מעמד בהתדיינות עם העורר שבא לטרוף ממקבל המתנה, אבל מהנמקתו של הבדל זה מסתבר כי במקרה שיוכל הנותן להוכיח כי לפי מסיבות העניין תהיה למקבל תרעומת עליו אם אמנם יצליח העורר, יוכל נותן לקבל את המעמד המבוקש.תסה)
אם הנותן ידע על המום או הפגם ולא גילהו - מסתבר שחייב הוא לפצות את המקבל על הנזקים הצפויים שנגרמו לו עקב היותו סומך על דבר שלם, על פי הדין הכללי.תסו)
גם הנותן - כמו המקבל - בדרך כלל אינו יכול לחזור מן המתנה; ואפילו היה ביניהם רק הסכם בלבד, וסמכה דעתו של המקבל שאמנם תינתן לו המתנה, ולבסוף חוזר בו נותן (לפני שהגיעו הדברים לידי גמר הקנאה או התחייבות גמורה ב"ההיא הנאה"), הרי זה נקרא על כל פנים "מחוסר אמנה".תסז) אולם, "לעולם אומדים דעת הנותן", ואם אומדנא דמוכח הוא, שאף על פי שלא התנה הנותן את מתנתו בפירוש, בכל זאת הוא נתנה רק משום שחשב שקיים מצב מסוים, ואילו ידע כי המצב אינו כן - לא היה נותן, מאפשרים לו וליורשיו לחזור בהם לכשמתברר כי אמנם הוא טעה בהערכת המצב. הדוגמה המובאת בשולחן ערוך היא, שאם נתן אדם במתנה את כל נכסיו במתנת שכיב מרע אחר ששמע כי מת בנו במדינת הים, ולבסוף חוזר הבן - המתנה בטלה.תסח) דין זה שונה מדין המכר בכך, שבמכר מועילה הטעות במסיבות, המוכחת באומדן הדעת, רק אם המתקשר הודיע בפירוש את סיבת התקשרותו (והצד שכנגד יכול היה אפוא להעריך את העניין גם מצידו), שאז - אם אין הסיבה מתקיימת - יש לבדוק ולראות אם ההתקשרות היתה על מנת שסיבתה מהותית, או לאו דווקא; לעומת זאת, במתנה - "דברים שבלב הווין דברים", ואומדים אנו את דעת הנותן אף אם לא פירש את סיבת המתנה.תסט)
תנו) עה"ש חו"מ סי' רמ"ו סע' י"ט.
תנו-1) עה"ש חו"מ סי' רמ"א סע' א'.
תנז) שם, סי' רמ"ב.
תנח) פ"ד מהל' זכייה ומתנה הל' א'.
תנט) שו"ע חו"מ סי' רי"ד סע' ט' וסי' רט"ו סע' ו', ור' בספר על "דיני הקניין במוחזק", פרק ו', סע' ה, מס' 6.
תס) קדושין ז' א'; בבא מציעא ט"ז א'; וראה בפרקנו לעיל, סע' ד' מס' 10,בסמיכות להערה רכ"ז.
תסא) שו"ע חו"מ סי' רמ"א סע' י"ב הגה, ועיין בסמ"ע שם. ועל פי מקור ההגהה, בשאלות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, סי' צ"ו, מתברר שהעברת הזכות נעשית על ידי העברת שטר האחריות של המוכר הראשון, ופרטי הדינים הריהם אפוא בהתאם לכך.
תסב) בבא מציעא ט"ז א'.
תסג) כתובות צ"א ב'.
תסד) בעקבות פירושו של ר' יהונתן, המובא בשיטה מקובצת על בבא מציעא ט"ז א', ד"ה נפלה ליה בירושה.
תסה) שו"ע חו"מ סי' רכ"ו סע' א הגה; ועיין במקור ההגהה, בבית יוסף.
תסו) דוק בשו"ע חו"מ סי' רכ"ח סע' ו וסי' רל"ב סע' א.
תסז) שו"ע חו"מ סי' רמ"א סע' א, ועיין בסמ"ע שם,ס"ק ד', וסי' רמ"ט סע' א'.
תסח) שו"ע חו"מ סי' רמ"ו סע' א'-ב'. הדוגמה נוקטת דווקא מתנת שכיב מרע, כי במתנת בריא יש מקום להסתפק, שהרי אם בוחר האיש להישאר נקי מנכסיו, אפשר שהיה בוחר כן אף לו ידע שבנו קיים. - בסי' רמ"ו סע' י"ז נקבע לכאורה שהמתנה אינה בטלה מעיקרא, אלא רק משעת החזרה ואילך, ור' פ"ו מהל' זכייה ומתנה להרמב"ם הל' י"ג, והרב המגיד שם; אבל באמת לא כן הוא, ור' לחם משנה שם.