שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
בפרק ד' לעיל, בסקירת המשפט הצרפתי והאיטלקי, בסע' ב' שם, כתבנו כי "השעבודים הריאליים" בשיטות אלו מתחלקים לשני סוגים עיקריים: אלה העומדים לאדם מסוים ואלה הצמודים לקניין בקרקע מסויימת. על הסוג השני הזה הבטחנו לדון לחוד, בפרק על יחסי השכנים.
הבדלת הדיון בסוג שעבודים זה לפרק נפרד לא נבעה רק מן ההבדל המושגי או המעשי בין סוג זה לאחיו. מבחינה זו כשלעצמה לא היתה מניעה שנדון בשעבודים הצמודים בסעיף מיוחד של הפרק הכללי על "מיני השעבודים" - שהרי סוף-סוף המדובר הוא בתצורה משפטית שאינה חורגת מתחום "השעבודים הריאליים", כי אם מתבחנת בתוכו. לכל היותר - מסיבות של נוחות טכנית גרידא - יכלנו לקבוע את השעבודים הצמודים כנושא לפרק מיוחד, כשם שעשינו ל"שעבודי אחריות הנכסים", המתבחנים בתחום השעבודים מן הסוג הראשון. אם בכל-זאת לא עשינו כן, אלא צרפנו את השעבודים הצמודים לפרק אשר הנושא שלו רחב יותר, והכולל לא רק "שעבודים", כי אם דינים בדרך-כלל, הרי זה מפני שעל-יד השעבודים הללו מוצאים אנו בשיטות האירופיות סדר דינים של שכנות אשר אף-על-פי שאין הם בגדר "שעבודים" או "זכויות ריאליות" כלל, הרי בדיני ישראל מתברר כי מה שמקביל כאן ל"שעבודים הצמודים" באירופה, באמת הוא רק חלק מהותי מאותם "דיני השכנוּת" ואינו יכול להידון בנפרד. מאחר שעיקר ענייננו הוא בדיני ישראל, ומאחר שאת ההשוואה בין מושגים מפוצלים למושג מאוחד נוח יותר לערוך על רקע המושג המאוחד, נקבל את הפרספקטיבה של דיני ישראל ונדון בשעבודים הצמודים ודיני-השכנים מתחת לגגם הרחב של הללו.
השם "שעבודי שכנים" לסוג השעבודים האמור - אף הוא מבוסס על המקורות העבריים, והצדקתו היא שבאמת אין מדובר כאן אלא בשעבודים בין שכנים, כפי שנראה להלן.
בשיטות האירופיות, מאחר שהמושגים מפוצלים, ממילא נצטרך לסקור אותם בפיצולם - "שעבודי השכנים" לחוד ו"דיני השכנים" לחוד - וסעיפי הסקירה של המצב המשפטי בשיטות אלו, אף הם עצמם יצאו מפוצלים אפוא בהתאם לכך.
השעבודים הצמודים לקניין בקרקע מסוימת קרויים בשיטות של יבשת אירופה, על-פי המסורת הרומית, "שעבודי קרקע" (servitutes praediorum{לטינית}), ובקיצור - בצרפתית ובאיטלקית - גם servitudes{זיקות הנאה, צרפתית} או servitú, היינו "שעבודים", סתם. שעבודים אלה יכולים להיות בעלי תכנים שונים, ובלבד שייתפסו במסגרת העקרונית של רשות לעשות או למנוע מעשים במקרקע מסוים, למען השימוש והתועלת של מקרקע השייך לבעלים אחרים. מקרקע לעניין זה (heritage{נחלה, אנגלית}) הוא רק מגרש או בניין: אין להטיל שעבוד מן הסוג הנידון על עץ ("משום אופיים של העצים, שאין הם בני קיום... אך טעם זה מפוקפק עד מאוד") - ואין להטיל את השעבוד על דברים אחרים הנחשבים כמקרקעין בצרפת, לרבות זכויות; ומשמע שאין ליצור שעבוד מן הסוג הנידון, אשר לא בעקב הגבלת זמן בעלמא, אלא מעצם אופיו ויסודו, אמור הוא להתקיים רק כל זמן שיתקיים במקרקע המשועבד שעבוד קודם אחר, אשר אינו מתבטא בזכות לשימוש מקיף במקרקע (כגון שיהא הקונה רשאי להגביל את מימושו של שעבוד-שכנים קיים או של אפותיקי).
המקרקע אשר השעבוד צמוד לקניינו קרוי "המקרקע השליט"; תועלת השעבוד צריכה להיות, כמובן, לאותו המקרקע; וכדי שהרשות תיחשב כמועילה למקרקע נחוץ שיהא "יחס טבעי" בין תוכן הרשות וטיב המקרקע. לפיכך אפשר שאיסור לעריכת נשפי ריקודים, למשל, יהא צמוד כשעבוד לטובתו של בית מגורים; אבל האיסור על התחרות מסחרית אינו יכול להיות נושא לשעבוד, כי הפגיעה המסחרית איננה פגיעה בשימוש הטבעי במקרקע, אלא בשימוש הנהוג על-ידי המחזיק המסוים. מסיבה דומה אי-אפשר לקבוע שעבוד מן הסוג הנדון לגבי ציד או דיג.
יחס טבעי שכזה יכול כמובן להתקיים גם כשהרשות אינה מתיחסת למקרקע שהוא דווקא סמוך וצמוד למקרקע השליט (כגון שאיסור נשפי הריקודים חל גם במקרקע שהוא מעבר למקרקע הסמוך). אולם, "שכנות" היא מושג יותר רחב מסמיכות או צמידות גרידא: הוא חל בכל מקרה שיכולה להיות השפעה מתוך מקרקע אחד למשנהוב) - ומושג "שעבוד-השכנים" שנקטנו מתאים אפוא מכל-מקום.
צמידות השעבוד לקניין במקרקע השליט מתבטאת בזה שכל פעולה משפטית "ריאלית" באותו מקרקע (חוץ מהטלת שעבוד-שכנים נגדו) כוללת גם את הזכות להגשים את השעבוד, ואין לעשות שום פעולה משפטית "ריאלית" בשעבוד כשלעצמו. יצירת שעבוד-שכנים לטובתו של אדם מסוים, ולא בצמוד לקניינו, נאסרת בצרפת בפירוש (סע' 686 של ספר החוקים האזרחי).
את שעבודי-השכנים מחלקים לארבעה סוגים: רצופים או עשויים לסירוגין (continues ou discontinues{רציף או לא רציף, צרפתית}) וגלויים או נסתרים (apparentes ou non apparentes{חשוף או לא חשוף, צרפתית}).הרצופים הם אלה שרציפות מימושם אינה מחייבת את מעשה-האדם (כגון החזקת צינור מים, איסור הבנייה, זרימת מי גשמים), ולעומת זאת - העשויים לסירוגין, רציפות מימושם מחייבת את מעשה-האדם (כגון זכות-דרך, הזרמת מי שופכין, הפקת חומרים). השעבודים הגלויים הם אלה המתבטאים במתקן (כגון כביש, צינור), ולעומת זאת הנסתרים - שום מתקן גלוי אין בהם (כגון איסור הבנייה). השעבודים שהם גם גלויים וגם רצופים במובן האמור נקנים על-ידי זכות-חזקה אחר מימוש בתנאים הדרושיםג) במשך 30 שנה (באיטליה - 20 שנה: סע' 1061, 1158); וכן נקנים הם על-ידי מה שנקרא destination du pere de famille ("יעוד אב המשפחה"{צרפתית}): אם בעל מקרקעין מקיים ברכושו מצב שהיה יכול להיות שעבוד רצוף וגלוי בין שני מקרקעין שונים, הרי במקרה שמפצל הוא את הבעלות במקרקעין אלה בצורה מתאימה - אמנם נוצר השעבוד בין שני החלקים. חוץ מזה נוצרים שעבודי-השכנים על-ידי חוזה או צוואה.
שעבוד בין שכנים שנוצר בסתם, בלי הגבלה של זמן, עומד לצמיתות; אך מכל-מקום מתבטל השעבוד על ידי אי-מימוש במשך תקופה מספיקה ובתנאים כנ"ל,ד) או במקרה שאבדה לחלוטין כל אפשרות של מימוש, או במקרה שאין עוד לשעבוד שום תועלת שהיא.
כמה וכמה רשויות השייכות לכאורה למסגרת שתיארנו בזה נקבעות במישרין בתוקף החוק. על אלה נעמוד בפרוטרוט בסעיף המשנה על "דיני-השכנים", להלן. אך כאן נציין שבצרפת מתנהלת עליהם מחלוקת עיונית. פרשנים חשובים סבורים כי רשויות אלה אינן שעבודים: השעבוד נגזר ממכלול רשויות הבעלים ומצמצם אותו; אבל מכלול זה אינו אלא המכלול הקבוע בחוק; ומאחר שהחוק עצמו מונע כאן רשויות מן הבעל או מוסרן לאחרים, הרי שאין כאן צמצום המכוון נגד המכלול, כי אם יסוד מיסודות התיאוי המקורי של מכלול זה גופא. לעומת זאת סוברים פלניול וריפר כי אין נפקא מינה, והקובע הוא תוכן הדברים הפנימי, ולא צורתם החיצונית. הבעייה היא חשובה לגבי כמה וכמה נקודות בעריכתו של החוק. בצרפת מסתבר כי דעת פלניול וריפר מכוונת יותר לשיטתו של החוק (סע' 639), אך באיטליה ערוך החוק לפי הדעה הראשונה. מכל-מקום, אף בצרפת יש הבדל מעשי בין שעבודי-שכנים הנקבעים במישרין בתוקף החוק לבין שעבודי-שכנים אחרים - בזה שהשעבודים מן הסוג הראשון אינם מתבטלים על-ידי חוסר-מימוש.
סע' 696 בספר החוקים האזרחי הצרפתי קובע: "כאשר יוצרים שעבוד-שכנים, ההנחה היא שניתנה זכות לכל הנחוץ לשם מימוש השעבוד". פירושו של דבר הוא שהענקת שעבוד אחד עשויה לגרור ממילא שעבוד-לואי: שעבוד לשאיבת מים, למשל, נותן לבעליו ממילא גם את השעבוד לעבור למקום המים - כל זמן שאין לאיש שום אפשרות (ואפילו קשה יותר) כדי לגשת למקום ללא שעבוד על זולתו. בדומה לכך, במקרה שמתבטא השעבוד בהחזקת מתקן מסוים, נלווה עליו ממילא השעבוד לעשות במקום את העבודות הנחוצות כדי להחזיק את המתקן במצב יעיל. ומצד שני - לעולם נוצר על-ידי השעבוד שעבוד-לואי למניעת מעשים (ואפילו מעשים מותרים באופן אחר) העשויים לפגוע באיזה אופן שהוא במימוש השעבוד העיקרי כדרכו (סע' 701).
במקרה שמימוש השעבוד צמוד לשטח מסוים במקרקע המשועבד, רשאי בעל אותו מקרקע לדרוש את שינוי האתר, בתנאי שהאתר הקודם נעשה יותר מדי מכביד ויכול האיש להציע אתר אחר, שאינו פחות נוח מקודמו לקונה-השעבוד. הוצאות השינוי הן על חשבון בעל המקרקע המשועבד.
גדריו המדויקים של השעבוד נקבעים על-פי מקורו המשפטי (הוראת החוק, ההסכם, הצוואה או חזקת-הנוהג). לפי זה אפשר ששעבוד הניתן מטבעו לזכות-חזקה - יורחב הקפו המקורי עקב חזקת-נוהג חדשה. אולם, אין בכוחה של חזקת-נוהג חדשה (המתבטאת באי-מימוש חלקי) לצמצם את הקף השעבוד מכפי שהיה בתחילה.
בסע' 686 של ספר החוקים האזרחי בצרפת, כריאקציה נגד יחסי-המקרקעין הפיאודליים, נאסר הדבר בפירוש ששעבוד-שכנים יתבטא בחובת-מעשה מצד מחזיק מקרקע אחד לטובתו של בעל מקרקע אחר.ה) אולם, איסור זה איננו מונע שהצדדים בשעבוד-שכנים יוכלו להתנות כי מחזיק המקרקע המשועבד יהא חייב גם באיזה מעשה חיובי (כגון חובת-תיקונים), בבחינת חובה של לואי, הצמודה לחובתו לסבול את עיקר-השעבוד, המתבטא באיזו רשות של בעל המקרקע השליט, כפי שניסחנו לעיל.ו)
א) לפי פלניול וריפר ג', עמ' 860 ואילך; באיטליה - סע' 1027 ואילך של ספר החוקים האזרחי.
ב) תשובת הרא"ש, כלל ק' סי' ח', ושו"ע חו"מ סי' קנ"ה סע' כ"א, הגה.
ג) התנאים הדרושים הם: חזקת-נוהג שלא ברשות ולא בדרך אלימות ולא בחשאי, ללא הודאה בזכות הזולת וללא מחאה משפטית או אזהרה בכתב. נוהג שנפסק בעל-כורחו לתקופה ארוכה משנה אינו מועיל. אין זכות-חזקה נוצרת בין בעל לאשתו, בין אפוטרופוס לבן-חסותו, בין היורש לעזבון, בין גוף משפטי למנהליו. בחישוב התקופה אין לוקחים בחשבון את הזמן שהנפגע היה "חרש, שוטה או קטן" ולא היה לו אפוטרופוס ועוד ששה חודשים נוספים. כן אין לוקחים בחשבון את הזמן שהנפגע יצא בצבא בתקופת מלחמה. אולם, הפסקות אלו אינן חלות לרעתו של טוען הבא מכוחה של קנייה מאדם אחר. תמצית זו מבוססת בעיקר על החוק האיטלקי (סע' 1163 ואילך). לגבי צרפת (סע' 2219 ואילך) ראוי רק לציין שאין מכירים בה את הסייג לטובת הקונה מאחרים.
ד) דיני זכות-החזקה והזנחת השימוש הם זהים בעיקרם, אם כי יכולים הם כמובן לחול רק בכפוף לשינויים המתחייבים מעניין לעניין. התוצאה היא שהזנחת השימוש אינה מועילה, למשל, בין האפוטרופוס לבן-חסותו, אך מועילה היא לרעתו של יוצא צבא כנגד מי שקנה מאחרים (מסיניאו, ב/א, עמ' 484).
ה) אף-על-פי-כן, באמת נשאר עוד שריד מן היחסים הפיאודליים באפשרות שבעל מכרה יהא חייב בתשלומי קבע חוזרים לבעל הקרקע שבה נמצא המכרה (redevance minière {תמלוגי כרייה, צרפתית}). תשלום זה אין לראות כדמי-שכירות, כי התפיסה היא שהמכרה איננו שעבוד, ואף איננו מושכר באופן "פרסונלי", אלא הוא עומד בבעלות נפרדת מן הבעלות בקרקע: ר' פלניול וריפר, ג', עמ' 100.
ו) אפשרות זו היא כאן דין מיוחד, ואין לערבבה עם האפשרות הכללית של חיובי-לואי בשעבוד מוסכם, מן הסוג שראינו לעיל בדיני ישראל.