שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
בהתאם לדינים הללו של "החוזים ההדדיים", שראינו בפיסקה הקודמת, מסתכם ההבדל בין השיטות, עד כה, כלהלן:
א) על פי ההנחה של העברת בעלות ומסירה שהתקיימו כבר, אין למעשה הבדל בין השיטות, ועל פי כולן כאחת נעשית בזה חובת המחיר למוחלטת - אם לתשלום לאלתר ואם לתשלום דחוי, כעין מילווה, כפי שעשויים היו הצדדים להסכים;
ב) ההבדל בין השיטות מתהווה רק כאשר העברת הבעלות או המסירה עדיין לא נתקיימו, שאז נוצרות על פי שיטת "החוזים ההדדיים" שתי אפשרויות מיוחדות שאין להן מקום במסגרת של דיני ישראל ואשר על פי שיטת המג'לה עוד מופיעות הן בכל זאת, בגלל פירוד הקיים כאן מכל מקום בין יסוד העברת הבעלות לבין יסוד המסירה - והיינו:
1) שיטת "החוזים ההדדיים" מאפשרת שחובת המחיר תבשיל על פי הסכם הצדדים אף לפני העברת הבעלות ולפני המסירה,רלה) כשם שמאפשרת היא שגם חובות ההעברה והמסירה תבשלנה בלי שחובת המחיר תבשיל לאלתר עם מילוין. על אפשרות זו הערנו כבר לעיל, כי (בשים לב להבדל המהותי שבין דבר הסחורה לבין עניינו של המחיר) הריהי למעשה כעין חיוב הלוואה.רלו) מבחינה פרגמטית נראה לומר שבעית פתיחתה או אי פתיחתה של אפשרות כזאת, במסגרת מוסד המכר, היא חסרת משמעות. כי יהא אפילו שנוקטים אנו את הגישה העברית, אשר בה האפשרות איננה קיימת, ואילו המוכר, מכל מקום, אינו מסוגל להכין את הסחורה - או אינו מוכן להסתכן בהכנתה - אם הלוקח לא יקדים, ולא ישלם לו את המחיר, הרי ממה נפשך: אם הלוקח יסכים לתנאי זה, יקדים נא פשוט וישלם, ואז ממילא תקום המכירה (או שלפחות תחול החובה לערכה); אם, לעומת זאת, לא יסכים, או שיסכים ולא ישלם - הרי שממילא לא תתקיים המכירה וגם לא תחול שום חובה לקיימה - והעניין העסקי בא אפוא על כל פנים על מקומו בשלום, בלי שום חיוב משפטי להקדמת התשלום. החיוב המשפטי, בשיטות האירופיות, מקורו וטעמו הריהם אפוא לאו דווקא בשיקול פרגמטי המצריך את החיוב, כי אם רק בעובדה הטרומית, הדוגמטית, שהשיטות האלו תופסות את המכר מלכתחילה במסגרת חובית, ולא קניינית (שלפי זה, התשלום המוקדם הוא ממילא מילוי של חובת התשלום) - ואילו כאשר מניחים אנו את האפשרות של מכר קנייני מיסודו, הרי מן הבחינה הפרגמטית ניתן לומר שכשם שאין הבסיס החובי נחוץ דווקא כשהכוונה היא למקרה הרגיל של הקדמת קנין הסחורה, כן אין הוא נחוץ גם כשנזקקים להקדמת התשלום. הבסיס החובי עשוי להידרש בהכרח רק כשהצדדים באמת אינם מתכוונים סתם לעסק של מכר, כי אם - בפירוש - להעמדת התחייבות לעסק של מכר בעתיד. אך גם במקרה כזה - ואף כשרוצים להתנות את תשלומו של המחיר מראש - אין שום הכרח שהדבר ייעשה דווקא על ידי קביעת מועד מוקדם לפרעון של חובת המחיר, המוטלת כביכול על הלוקח מלכתחילה: אפשר גם להשיג אותה תוצאה על ידי חיוב הלוקח למלא בבוא הזמן את חלקו במעשה הקניין של תשלום כסף, אשר יקנה לו את הסחורה וייהפך בדיעבד לפרעון - כדרכם של דיני ישראל. הסדר כזה לא יספיק, רק כאשר באמת לא יתכוונו הצדדים להתחייבות מכר פשוטה, כי אם להתחייבות כפולה, על שני נושאים שונים, באופן שגם התשלום במועד הנדחה לעתיד עדיין לא יקנה ללוקח את הסחורה לאלתר, אלא הקנאת הסחורה תישאר דחויה עוד - גם אחר התשלום - למועד נוסף ומיוחד לעצמה. אולם, הסדר כזה - אין שום הכרח לראותו דוקא כהתחייבות למכר: מבחינה מושגית-מהותית יהא אולי הרבה יותר מדויק לתפסו כהתחייבות להלוואה שתהא אמורה להיפרע בסחורה (נושא שעוד נשוב אליו בהמשך חיבורנו) - וכך חוזרים אנו בינתיים למה שאמרנו, כי ההבדל בין השיטות בענייננו, חשיבותו אינה פרגמטית, אלא נשארת היא בתחומי ההגיון המושגי גרידא.
מבחינה זו מתחלקת ההערכה לשני ראשים. מצד אחד, אם הכוונה המהותית באמת איננה להתחייבות למכר בעתיד, כי אם למכר מידי תוך הקדמת התשלום, נראה לומר כי השיטה האירופית, הכורכת את הדבר בחיוב משפטי לתשלום מוקדם, רק מסבכת את העניין ברשת של טענות ומענות אפשריות, ברמה משפטית, שלא לצורך - ואילו זימונה של רשת כזאת, אם באמת הוא בלתי נחוץ, הריהו, מן הסתם, ממילא גם מזיק. מצד שני, אם מכירים אנו את אפשרות החיוב לתשלום מוקדם, עדיין נשארת כאן מכל מקום בעיית מעמדו של התשלום המוקדם כשלעצמו - שעל פי השיטה הקניינית אין הוא נהפך מבחינה מושגית לפרעון של המחיר אלא בדיעבד (ומלכתחילה דינו רק כמילווה, מפני שחובה של מחיר עדיין איננה קיימת), בעוד שעל פי שיטת "החוזים ההדדיים" יוצא כי החובה המוטלת הנולדת מעסק המכר אינה מוכרחה להתבטא דווקא בחובה לסילוקו של המחיר, לאיזון הספקת הסחורה, אלא יכולה היא להתבטא גם בחובה להספקת הסחורה, לאיזון תשלומו של המחיר. תוצאה זו, גם אם אין היא כרוכה בהכרח בשיבושים מעשיים, כאמור, מכל מקום משבשת היא את התפיסה המקובלת של מושג המחיר ושל הבדל המהותי בין סחורות צריכה לבין הכסף כאמצעי של תשלום - תפיסה המקובלת לא רק בשיטות "הקנייניות" אלא גם בשיטות "החוזים ההדדיים", הרי שראוי היה כי יבטל את מושג המחיר מעיקרא, ויתפוס גם את הכסף כמין סחורה רגילה (באופן שגם מושג "המכר" ישקע, וכל מיני העסקים מסוג זה ייחשבו רק בבחינת חליפין), ואילו אם אין הוא מוכן לעשות כן, הרי שבאמת ראוי לו לוותר על שיטת "החוזים ההדדיים" ולקבל את השיטה הקניינית. למעשה מסתבר שעל ההבחנה בין כסף לסחורה אי אפשר לוותר, ולא רק מבחינה כלכלית, אלא גם מבחינה משפטית: כפי שכתבנו בספר על "מושג הקניין ומערכת זכויות הממון", רק החובה לתשלום כסף יכולה להיות חובה פשוטה ובת ביצוע ישיר, בעוד שהחובה להספקת סחורה נזקקת תמיד למשען של תחליף אפשרי בכסףרלז) - והדבר מקבל משמעות לעניין המכר, כאשר החובות הנובעות מן המכר יוצאות מופרות. את הערכת השיטות בענייננו נשלים אפוא כשנגיע לדיון בהתפתחויות מסוג זה, בהמשך סעיפנו להלן, ועוד גם בסעיף הבא.
2) האפשרות השניה הנולדת מתוך שיטת "החוזים ההדדיים" ושאין לה מקום בדיני ישראל היא, שבסתם תהיה למוכר זכות עיכוב בסחורה עד תשלום המחיר - והיינו זכות לעיכוב המסירה אף על פי שהבעלות כבר עברה, או אף על פי שהחובה להעברת הבעלות ולמסירה כבר ראויה היתה בעצם להבשיל על פי כוונתו של העסק ותנאיו, אלמלא התקלה הזאת, שהלוקח מעכב עדיין את תשלום המחיר, מצידו - על אפשרות זו ניתן לומר בפשטות, שעל פי עניינו המהותי של עסק המכר הריהי באמת מיותרת ומבלבלת. גם היא נולדת רק מן ההסתבכות העיונית הטרומית במסגרת החובית למכר ובהפרדה בין העברת הקנין והמסירה, וכשלעצמה עשויה היא להביא את עניינו של המוכר לידי שיתוק, בלי מוצא לכאן או לכאן. המדובר הוא כמובן במוכר שאינו מוכן להוציא את הסחורה מידו ללא תשלום במזומן, ואשר על פי דיני ישראל הוא היה נמצא בינתיים פטור מן העסק מעיקרא, ואילו על פי השיטות הנכריות נמצא הוא קשור בה רק מפני שכבר הספיק לסיים עם הלוקח את "דברי הקניין" המכינים.רלח) לפי השיטה הנידונה יוצא, כי מוכר שכזה, גם אם מיואש הוא מן הלוקח, ואין לו עניין להתדיין עמו כדי לחייבו בתשלום, מכל מקום אסור לו לפעול בסחורה כרצונו, וחייב הוא לשמרה ללוקח (ולוּ גם בלי אחריות שומרים) עד שביצועו של העסק יירצה - ונראה שזהו אמנם הדין למעשה, לפחות על פי המג'לה. המשפט הצרפתי מרכך את המצב ומאפשר למוכר לחזור בו מן העסק - אך אפשרות זו עדיין נשארת כאן מותנית בהרשאה מיוחדת מבית המשפט, ומחייב, מכל מקום, התדיינות.רלט) אין צורך לומר כי במסיבות העניין הרי זו עדיין הכבדה קשה, ללא שום הצדקה או תועלת, והשיטות האירופיות האחרות צועדות אמנם צעד נוסף ומאפשרות למוכר לחזור בו גם על דעת עצמו: משהגיע המועד הראוי לתשלום ולמסירה, והלוקח אינו משלם, יכול המוכר לקצוב לו מועד אחרון לתשלום, ואם הלוקח עדיין אינו משלם, יכול המוכר להודיע כי חוזר הוא בו מן העסק מעיקרא, והריהו פטור.רמ) במשפט האנגלי קובעת הוראה חוקית מיוחדת ביחס למיטלטלין, שאם הלוקח אינו ממלא את חובתו לתשלום, והחפץ מעוכב עדיין ביד המוכר, יכול המוכר (בכפוף להגבלות מסוימות) לחזור ולמכור את החפץ לאחרים.רמא)
עדיפות השיטה העברית בהקשר זה הריהי כמובן בכך, שלאותה תוצאה של זכות חזרה חפשית מגיעה היא בלי שום חסדים מיוחדים של הדין, ושוב פעם אחת - גם בלי הסיבוכים של טענות ומענות אפשריות, המזומנות לעניין על פי שיטות המשפט הנוכריות שלא לצורך.
לאחר מכן עוברים אנו למיני המקרים אשר מן הצד השני של הקו, והיינו כשהסחורה כבר נמסרה, אך הלוקח אינו משלם את המחיר - לעומת האפשרות ההפוכה, שהלוקח שילם, אך המוכר אינו מקנה או אינו מוסר את הסחורה.
במסגרת זו כבר ראינו שעל פי המג'לה, אם הסחורה נמסרה והלוקח אינו משלם, אין למוכר שום תרופה מיוחדת, ויש לו רק תביעה לגבייתו של המחיר - ככל חוב רגיל דעלמא. מצד שני, גם תשלום המחיר לפני המסירה - נראה כי דינו העקרוני הוא דומה, ואם המוכר אינו ממלא אחר חובת המסירה אין ללוקח תביעה להחזרת התשלום, אלא יכול הוא רק לדרוש את קיום חובת המסירהרמב) (הדברים אמורים, כמובן על פי הנחה שהסכם המכר אמנם העביר כבר את הבעלות בסחורה ללוקח: אם המחיר שולם בלעדי כן, אין שם מכר, והכסף חוזר על פי דיני "המכר הנפסד", המכר הבטל וכיו"ב).
רלה) על פי המג'לה מתאפשרת הבשלה של חובת המחיר לפני המסירה, אך לא לפני העברת הבעלות. (אין לערבב את הדבר עם מוסד "המכר המוקדם" - סע' 123 ו-380-381 - שעניינו אינו הקדמת חיוב המחיר כי אם משהו מעין "קניין כסף" העברי). ר' גם סע' 186.
רלו) סע' ג' של פרקנו, מס' 4, בסמיכות להערה כט-1.
רלז) "מושג הקנין ומערכת זכויות הממון", חלק ב', פרק ט', סע' ג; ור' גם "דיני הקניין במוחזק", פרק ד', סע' ה', מס' 2, אות א', הערה ק"ט.
רלח) יש להדגיש שאמנם ההנחה היא כי הסחורה לא נשארה ביד המוכר במסגרת של "קונסטיטוט פוססורי", שכבר הספיק להיעשות מעבר לדברי הקניין גרידא. אם נעשה "קונסטיטוט פוססורי", הרי זה כאילו בוצעה המסירה, ושוב אין למוכר זכות עיכוב במסירה, כנגד המחיר, מכוח דיני המכר או החוזים ההדדיים כשלעצמם. אמנם, יתכן שעדיין הוא יכול לעכבה מכל מקום על פי הדינים הכלליים של זכות העיכוב המשכונית (ר' "דיני הקניין במוחזק", פרק ה', סע' ד', מס' 21), אבל זכות העיכוב מסוג זה חורגת מענייננו המיוחד שבכאן (ואמנם, ברמת זכות העיכוב הלזאת שוב אין כאן הבדל בין השיטות הנוכריות לדיני ישראל, מן הבחינה שבה אנו דנים כאן).
רלט) ספר החוקים האזרחי הצרפתי, סע' 1184.
רמ) בג"ב, סע' 326 (העמדת מועד אחרון לתשלום אינה נחוצה, אם בגלל עיכוב התשלום בפשיעה איבד כבר המוכר את עניינו בעסק); סע' 1454 של ספר החוקים האזרחי האיטלקי; סע' 107-108 של חוק החיובים השוייצרי; ור' גם סע' 7-8 של חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א, במדינת ישראל.
ההסדר מקביל כמובן לאפשרות הניתנת גם ללוקח לחזור בו, אם המוכר, מצידו, אינו מוכן למסור את הסחורה בעוד שהלוקח מוכן לשלם - אלא שמבחינה עניינית יש פה הבדל גדול: הלוקח אינו זקוק למעשה לזכות החזרה, כי במקרה שמתיאש הוא מן המסירה יכול הוא פשוט להתעלם מן העסק, אבל המוכר המתיאש מן התשלום אינו יכול להתעלם, כי בלעדי זכות החזרה נשאר הוא ונכס משועבד בידו. בדרך אגב, הרי זו אמנם אחת הנקודות שבה כבר מתגלה לנו הצד המעשי המצדיק את ההבחנה המהותית בין מעמד הסחורה ומעמד המחיר - או מעמד המוכר ומעמד הלוקח.
רמא) הלסבורי-סיימונדס, ל"ד, עמ' 119.
רמב) אפשרות חזרה נתונה ללוקח רק במקרה שבשעת ההסכם הוא לא ידע את המקום הנכון שבו נמצאת הסחורה ואשר משם הוא יצטרך לנטלה: סע' 246.