שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
בדיני ישראל, כפי שכבר הזכרנו, מסכת שעבודי השכנים איננה משהו נפרד מדיני השכנים, אלא היא חלק מהותי בתוכם, ואת סקירת המכלול הזה בדיני ישראל יש לנו להתחיל מצד דיני הנזיקין.
ההלכה העקרונית בענייננו נקבעת בבבא בתרא, דף כ"ה עמ' ב' - דף כ"ו עמ' א', ותוכנה הוא שרשאי אדם לפעול בתחומו בלי לדאוג לנזק השכן, אלא שמכל-מקום חייב הוא להימנע מלהזיק לשכן "בידים", היינו מכוח מעשיו (ושכנות - כפי שכבר הסברנו על-פי המקורות העבריים בסמיכות להערה ב' לעיל - קיימת לאו דווקא כשהחצרות הן סמוכות, אלא בכל פעם שהנזק עשוי להתפשט מחצר אחת לרעותה).
רואים את הנזק כנגרם "בידים" אף אם לא היה נגרם אלמלא הסיוע של סיבת-לואי חיצונית;עג) אולם, סיבת-הלואי לעניין זה צריכה להיות בדבר המצוי: אם סיבת-הלואי היא בלתי-רגילה, שלא היה לו לבעל החצר לחזותה מראש, שוב אין רואים את הנזק כנגרם "בידים".עד) בדומה לזה אין רואים את הנזק כנגרם "בידים" אם הוא בא רק מכוח התוצאה שנשארה אחרי שמעשי האדם נגמרו;עה) כגון שנטע בעל-הבית עץ, ואחר שצמח העץ התפשטו שרשיו לתחומי השכן והזיקו. בהתאם לכך הדין העקרוני הוא שרשאי בעל הבית לסמוך את אילנו למצר, ואין הוא חייב להרחיק, באשר נטיעת העץ כשלעצמה אינה מזיקה.עו) ועל פי זה נפסק גם כן, שאם מתפשט מן החצר נזק בלי שום התערבות מצד האדם כלל, הרי בעל החצר פטור, ואף אין עליו לנקוט אמצעי מניעה: כגון שמי-הגשם יורדים לתחומו וזורמים משם לתחומי השכן.עז) אולם, גם אם פטור בעל-החצר במה שנוגע להתפתחות העולה מתוצאות מעשיו, אין משמע שרשאי הוא להתקין בחצרו דברים אשר התקנתם כשלעצמה אינה מזיקה, אלא שהם מזיקים לאחר שהותקנו: הנחתם של דברים המזיקים או העשויים להזיק מעצם טיבם או מצבם - דינה כנזק הנגרם "בידים",עח) והפטור שאמרנו איננו חל אלא במקרה שהדבר מתחיל להזיק עקב התפתחות מאוחרת שאינה מכוונת על-ידי בעל-החצר.עט)
יתר על כן, גם הגבלה זו עדיין אינה ממצה את ההלכה עד תומה, כי אף במקרה שהנזק בא רק עקב התפתחות מאוחרת אין בעל-החצר פטור לחלוטין מלנקוט אמצעי מניעה. הבעייה מתעוררת בקשר לדין הכותל והאילן שנפלו אל מחוץ לרשות בעליהם והזיקו: כאן לית מאן דפליג, שאם מלכתחילה היתה התקנתם פגומה - הרי בעל הכותל או האילן פשע, וחייב;פ) אבל גם אם מלכתחילה היתה ההתקנה כראוי, פוסק הרמב"םפא) שאם הוזהר בעל-החצר על-ידי בית-הדין ולא סילק את הסכנה תוך הזמן שנקבע לו, הריהו חייב - ואילו לשיטת הרא"שפב) אחראי הוא מכל-מקום, אף אם לא הוזהר, אלא שידע על הסכנה והיה בידו למנעה. במקורות לא מצאתי הסבר מפורש, כיצד דברים אלה מתיישבים עם שאמרנו בתחילה, אך נראה לי כי התירוץ הוא כזה: מה שאמרנו בתחילה נסב על השאלה המרכזית, האם בעל-החצר צריך להרחיק את נזקו, או שמא צריך השכן הניזק עצמו לנקוט אמצעי זהירות, אם אין הוא רוצה להינזק עקב השימוש התקין אשר שכנו עושה בתחומו, או עקב המצב התקין השורר שם - ונפסקה ההלכה, שאם הנזק אינו נגרם "בידים", צריך לנקוט את אמצעי הזהירות הניזק; לעומת זאת, בסוף, דיברנו על מקרה שבו צפויה סכנה לשימוש התקין בחצר הניזק עקב מצב מיוחד ובלתי-תקין שנוצר בחצר המזיק - כאן ההלכה היא שעל המזיק לסלק את נזקו אף אם אין הוא מזיק " בידים"; אלא שמכל-מקום אין חובה זו מוחלטת, לעולם היא תלויה בפשיעה, והפשיעה נקבעת או לפי שיטת הרמב"ם או לפי שיטתו של הרא"ש. כן מסתבר שמכל-מקום אין פשיעה, אם מקור התקלה הוא בדבר של הפקר, והתקלה לא נגרמה "בידים".
בהתאם להלכה, שבעל-החצר צריך להימנע מלהזיק לשכן "בידים", מטיל עליו הדין אמצעי זהירות מחויבים. האמצעים הללו נקבעים בפירוט רב בשו"ע חו"מ סי' קנ"ד וקנ"ה; ותמצית הדברים היא, שאם בא בעל-החצר להתקין סידורים אשר עצם קיומם או השימוש בהם עשויים לגרום נזק "בידים" (על ידי חבלה גופנית, השחתת רכוש,פג) נדנוד הקרקע, הפצת אבק, רעש, ריח וכיו"ב, ואף משיכת מזיקים,פד) הסתכלות בחיי הבית, או מניעת האויר או האור,פה) או, ביחוד, אם בא הוא להניח חמרים העשויים להזיק לכותל השכן, למשל על-ידי ההבל הנפרש מהם, הלחות או החומצות - חייב הוא להרחיק את המתקן או החמרים במידה מתאימה ממצרי השכן ולנקוט אמצעי בטיחות אחרים הצריכים לעניין. מידת ההרחק נקבעת על ידי מסיבות המקום, טיב הדבר העומד להינזק וטיב המתקן או החמרים, כמותם, חזקם, גדלם וכו'. לפעמים יכולים לבוא, במקום ההרחק, אמצעי בטיחות אחרים. כל הדרישות האלו אינן משנות מאומה בדיני הנזיקין עצמם, וחשיבותן היא רק מלכתחילה: השכן שהסכנה צפויה לו (לפי המצב הקיים, ולא רק עקב שינוי אפשרי במסיבות)פו) יכול למנוע את קביעת המתקן או הנחת החמרים אם אמצעי הזהירות אינם ננקטים. אם אחר-כך נגרם נזק, למרות שאמצעי הזהירות הנחוצים ננקטו - עדיין יכול השכן לדרוש כי יינקטו אמצעי זהירות נוספים, אשר התברר בדיעבד כי נחוצים הם, ואם התברר כי שום אמצעים אינם יכולים להועיל - יכול הוא לדרוש את סילוק המתקן (או הפסקת השימוש בו), או את סילוק החמרים, לחלוטין. אם מלכתחילה ברור כי השימוש שבעל-החצר עומד לעשות בתחומו אינו אפשרי בלי שהזק "בידים" ייגרם בתוך חצר השכן, ואף אם יינקטו אמצעי זהירות כלשהם, יכול השכן למנוע מלכתחילה גם את כל אותו השימוש כלו.
החובה למנוע את הנזק חלה גם כשהנזק נובע מרגישות מיוחדת בצד הניזק, ושום נזק לא היה נגרם במסיבות רגילות.פז)
במה שנוגע לתשלום פיצויים, יש להבחין בין הנזק הנגרם במישרין על-ידי המעשה או הממון עצמם לבין נזק הנגרם בסיועה של סיבת-לואי. בנזק מן הסוג הראשון חייב המזיק בפיצויים על ההפסד שגרם, בין אם נקט את אמצעי הזהירות הדרושים ובין לאפח) - לבד מן המקרה של אונס גמורפט) או של נזק עקב התפתחות בלתי-תקינה, שאז, כאמור, דרושה דווקא הפשיעה של אי-נקיטת אמצעי זהירות. לעומת זאת, בנזק מן הסוג השני תלוי הדבר בדיני דגרמי, ונראה כי חובת התשלום קיימת רק אם אפשרות הנזק היתה צריכה להיות ברורה לחלוטין מלכתחילה, לאור הנתונים הידועים, אבל אין חובת פיצויים אם אפשרות ההזק יכלה להיות מסופקת.צ)
שימוש שהוא דבר-מצווה, נאמר בשו"ע חו"מ סי' קנ"ו סע' ג', שאין השכן יכול למנעו; אבל בפתחי-תשובה, שם, ס"ק ב', מובא שמכל-מקום יכול השכן למנוע את השימוש, אם גורם הוא נזק "שאין דעת רוב העולם סובלתו".
עג) ובין אם סיבת-הלואי רק הכשירה את הנזק (כגון שמנער אדם פשתן בחצרו, ואלמלא הרוח שנשאה את הנעורת לא היה נגרם שום נזק) ובין אם מעשה האדם הוא שעורר את סיבת-הלואי, וזו היתה המזיקה הישירה (כגון שהאטליז המוחזק על-ידי בעל החצר מושך זבובים גם לחצר של שכנו).
עד) שו"ע חו"מ סי' קנ"ה סע' ל"ד.
עה) ר' עה"ש חו"מ סי' קנ"ה סע' א' וסע' כ"ה-כ"ו; ועיין בבית יוסף ובב"ח על טור חו"מ סי' קנ"ה סע' מ"ד, ובתשובת מהרשד"ם, חלק חו"מ, סע' רל"ח, ובמראה-הפנים על הירושלמי, בבא בתרא פ"ב הל' י', ד"ה אוף, ובדברי התוספות בשיטה מקובצת על בבא בתרא כ"ה ב'.
עו) שו"ע חו"מ סי' קנ"ה סע' ל"ב.
עח) ר' דברי הרשב"א בשיטה מקובצת על בבא בתרא (כ"ג א') [כ"ב ב'], ד"ה ולענין פסק הלכה.
עט) נראה שאם ההתפתחות המאוחרת היתה בטובתו של בעל-החצר מלכתחילה, דין הנזק הוא כנגרם "בידים" אף אם בעל-החצר עצמו יצר רק את העובדה הראשונה, ולא התערב במו ידיו ביצירת ההתפתחות שאחר-כך. ר' דעת רבינא בבבא בתרא כ"ו א' - והשווה פרק ג' לעיל, סע' ג', מס' 6.
פא) בפי"ג מהל' נזקי ממון הל' י"ט.
פב) בפסקיו על בבא קמא ו' ב' (סוף סי' א'); טור חו"מ סי' תט"ז.
פג) לרבות ריפוי הקרקע או מניעת התמיכה או הקירוי מבניין: ר' בבא בתרא י"ז ב' ושו"ע חו"מ סי' קס"ד סע' א.
פד) שו"ע חו"מ סי' קנ"ה סע' ט"ז ול"ט ומ"ד הגה.
פה) שם, סי' קנ"ד סע' ג', כ"א ו(כ"ד) [כ"ה] הגה.
פו) דוק ממה שאין אנו חוששים שמא יאמר השכן "כי היכי דאת אמלכת וחפרת, אנא נמי ממלכנא וחפרנא" (בבא בתרא י"ז ב') - ור' סייג דומה לגבי אפשרות של תביעה נגד nuisance{מטרד, אנגלית} צפוי, במשפט האנגלי: סלמונד, נזיקין, עמ' 191.
פח) שו"ע חו"מ סי' קנ"ה סע' א' וט"ו, ותשובת הרא"ש, כלל ק' סי' ד'.
פט) טור חו"מ סי' שע"ח סע' א', ובית-יוסף שם, וכסף-משנה על פ"ו מהל' חובל ומזיק הל' א', ור' הגר"א על שו"ע חו"מ סי' שע"ח ס"ק ג'.
צ) ר' ערך גרמא בנזקין באנציקלופדיה התלמודית, וגולק, ב', עמ' 208.