שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
במסקנה שאליה הגענו מתגלה שוב הגמישות הלשונית המתאפשרת על-ידי מושג הקניין, ומתוך הגמישות הזאת נוכל עתה להבין את שלמות התפיסה העברית ביחס למושג הנכסים.א) אמרנו כי לפחות לעניין הבעלות והזכויות בחפצי הזולת משמש מושג הנכסים העברי לציון החפצים הן בבחינת נשוא הזכויות הן בבחינת נשוא התנועה; עתה יכולים אנו להוסיף שהוא הדין גם לעניין התביעות.
ובאופן כזה ממילא מתאפשר הדבר, שלמרות מה שמושג הנכסים העברי מציין דווקא חפצים חומריים - בכל-זאת נמצאת בו הקבלה מלאה למושגי הנכסים והרכוש האירופיים, המציינים את מכלול הזכויות הממוניות במופשט.ב) הדברים משתווים על-ידי כך שבעוד אשר האירופיים רואים את נשוא התנועה הכלכלית והמשפטית בזכויות, הרי העברי תופס את הנשוא הזה בחפצים, אשר הזכויות הממוניות (לרבות התביעות) מוכרחות מעצם טיבן להתיחס אליהם, ולשונו המשפטית נבנית לפי זה. מלת המפתח לעניין זה היא קניין, הממזגת את מושג הזכות המופשטת עם מושג הנשוא שלה או ערבונה החפצי, ועל-ידי כך מאפשרת היא לבטא את העברת הזכויות בבחינת מעשה הקנאה החל על החפצים בעצמם; והחפצים, באשר נתונים הם לאפשרות של קניין והקנאה הריהם קרואים נכסים.ג) והנה, הגדרה זו מעצם טיבה מתקשרת היא להגדרה הניתנת ל"רכוש" האירופי, שהרי החפצים אשר יש בהם אפשרות של קניין והקנאה - הם הם, מטבע הדברים, אותם חפצים אשר להם (או לזכויות המתייחסות אליהם) יש ערך ממון. זיהוי זה מוכר גם בלשון העברית עצמה, כי מושג הממון הורחב בה עד כדי היותו שם נרדף ל"נכסים", וניתן לומר כי "דיני הממונות" העבריים אינם אלא הדינים המתייחסים לנכסים.ד) בהמשך מכאן יוצא כי מכלול נכסיו של אדם (המוחזקים והראויים) - היינו מכלול החפצים הקנויים לו (או העומדים להיקנות לו) והעשויים להיקנות מאתו - הם הם החפצים אשר בקשר אליהם ובאמצעותם עשוי מכלול זכויותיו הממוניות של אדם להיפעל במכלול - ובזה נשלמת הקבלת "הנכסים" העבריים למושג "הרכוש" האירופי לחלוטין.ה) מצד שני ממילא משמע כי המושג מאפשר גם להביע במאוחד את נשוא התנועה לעניין העברתן של הזכויות הממוניות מכל הסוגים השונים: בעלות, זכויות בחפצי הזולת ותביעותו) - ובזה נשלמת הקבלתו גם למושג "הנכסים" (biens){צרפתית} לפי המודגש ביחוד במשפט הצרפתי. השימוש המובהק ביותר במושג הנכסים בשני התיפקודים נעשה בדיני ישראל לעניין ירושהז), לעניין אפוטרופוסותח), לעניין ההסדר הממוני בין בעל ואשתוט) ולעניין הקרן הממונית, הערבה כפי שאמרנו למילוי החיוב האישי.י) יא)
א) לשם כך נניח לפי שעה שענייננו מתמצה בזכויות הקניין-במוחזק והתביעות בלבד. בפרק הבא נראה כיצד יתישבו הדברים עם מציאותן של מיני זכויות אחרות השייכות גם הם לנידון.
ב) בהקשר זה נחוץ להעיר כי בעברית מתמזגים "הנכסים" ו"הרכוש" למושג אחד. כפי שמציין הרב הרצוג (בכרך א', עמ' 65-66), אין מושג "הנכסים" מופיע במקורות אלא ברבים, ומשמש הוא כהקבלה התלמודית למושג "הרכוש" המקראי. אמנם, בדיעבד נראה כי התפתחות המושג "נכס", ביחיד, מתוך "הנכסים" בלשון רבים, הייתה התפתחות לגיטימית; ולפי זה מסתבר שגם בעברית לא נחטא אם נאמר כי "הרכוש" - שהוא זהה ל"נכסים" - הוא ממילא גם מורכב מנכסים. אולם, העובדה נשארת כי "נכסים" בעברית אינם רק צירוף הנכסים, כי אם גם מכלול הנכסים, והיינו "רכוש" - ובעיית ההבחנה ביניהם אינה מתעוררת. לעניין הבחנה כזאת, השווה וינדשייד, א', עמ' 99.
ג) השווה בבא בתרא קנ"א א', ותוספות שם, ד"ה איבעיא להו. בקשר לכך נחוץ להעיר על המעמד הדו-משמעי של זכויות אשר אפשרות ההעברה (או הקנאת הנשוא החפצי) אמנם אינה נמנעת בהן על-פי עצם תוכנן (בדרך שנמנעת היא בטובת-ההנאה, למשל, - ר' חלק א' פרק ב' בהערה ס"ג, לעיל), אלא שמכל-מקום אפשרות העברתן מותלית או מוגבלת. המדובר הוא באותן הזכויות שאמנם מתקבלות הן בהעברה מן הזולת בדרך קניין, אלא שהקונה אינו חופשי לחזור ולהעבירן מצדו, כגון הקניין בספר תורה, שאין להעבירו בתמורה אלא מתוך צרכים מיוחדים (בבא בתרא שם); או קניין השוכר, שרשות ההעברה נמנעת מאתו בחוזה השכירות; או קניין הפירות של הבעל בנכסי אשתו. מסתבר כי זכויות כאלו אמנם עושות את הנשוא שלהן לנכס (השווה תוספות על בבא בתרא שם, ואנציקלופדיה תלמודית, ערך "דבר הגורם לממון לאחר זמן"); אלא שתוצאה זו נמצאת על-פי רוב חסרה חשיבות מעשית, באשר מושג הנכס חשוב בעיקר לעניין אפשרות העברתה של הזכות בתוך מכלול של זכויות, ואילו כשמדברים אנו על הקנאת נכסיו של אדם דרך כלל - ממילא אין נכללים אותם חפצים.ג1) מצד שני, הנכסים הראויים לאדם הריהם בכלל הנכסים אף כשהראייות היא אישית, ועל-פי טבעה נמנע בה הכוח להעברת הקניין בראוי, כגון במקרה של זכות ירושה (ר' שו"ע חו"מ סי' רע"ח סע' ג'): כאן מספיק ודאי לענייננו שהזכות תהא ניתנת להעברה לכשתתגבש במוחזק (שאז על-כל-פנים יכול הזכאי להקנות את הנכסים מראש בראוי, גם שלא בדרך העברת הראייות שלו עצמה: דוק בשו"ע חו"מ סי' רי"א סע' ב', ור' להלן, הערה מ"ט לפרק ח'). על זכות הירושה בקניין ראוי, ר' להלן, הערה י"ב לפרק ז'.
ד) השווה הרב הרצוג, א', עמ' 67. מכאן עשוי להישמע כי "דיני הממונות" אף אינם בעצם אלא "דיני הקניין" - ובמובן מסוים אמנם נכון הדבר, היינו באותו המובן שגם התביעות הן קניין; ועוד נחזור לעניין זה בפרק האחרון, שם נעמוד גם ביתר פרוטרוט על עצם הבעיה של ייחוס ערך ממון לחפצים או לזכויות המתייחסות אליהם.
ה) מבחינת התפיסה של הפסיב אמנם מקביל מושג "הנכסים" העברי ביחוד לשיטת הבג"ב הגרמני (לעיל, פרק א', הערה כ"ג), כי גם אצלנו, כפי שראינו, מופיע הפסיב באופן מובהק ביותר כשעבוד הנכסים ולא כגורם מהותי פנימי במושג הרכוש בעצמו.
ו) על התאמת העניין לפיצול התביעות - או מה שנקרא לפעמים כ"שעבוד" התביעות - נעמוד בפרק מיוחד להלן.
ח) שם,סי' ר"צ וסי' רפ"ה.
ט) שו"ע אה"ע סי' פ"ה, ור' שם סי' צ"א סע' א' (ועיין בהגהה ובבאר היטב).
י) שו"ע חו"מ סי' צ"ח וק"א, ור' סי' פ"ו סע' ב' וסי' קי"א סע' כ"א.
יא) בזה נסתרים דברי הרב הרצוג (בכרך א', עמ' 66), שמושג "הנכסים" העברי אינו רחב מספיק כדי להקביל למושג "הרכוש" האירופי, באשר "הנכסים" העבריים אינם כוללים תביעות. אכן, הרב הרצוג עצמו מזכיר ש"הנכסים" כוללים לפחות תביעות על-פי שטר (על-פי הכללה מפורשת של השטרות בהגדרת מושג "הנכסים" בבבא בתרא ק"נ ב'); אך את ההכללה הזאת מסביר הרב הרצוג בחומריות גופו של השטר. לע"ד אין הסברה זו יכולה למצות את העניין. ולא רק באשר מתעלמת היא מכל התיאוריה שהבאנו בדבר שייכותו של מושג הקניין לתביעות (ואשר אף הרב הרצוג מקבל אותה ביסודה בכרך ב' של ספרו, בעמ' 7-9), אלא גם באשר נסתרת הסברתו על ידי הלכה מפורשת המובאת בבבא בתרא, דף קכ"ה עמ' ב'. שם נקבע כי מילווה - ואפילו בשטר - הריהו בבחינת "נכסים ראויים" (ולא "מוחזקים"), וממילא מתחייבות שתי מסקנות: א) שנכסיות המילווה אינה נמשכת מטבע השטר בעצמו, שהרי השטר הוא מוחזק; וב) שנכסיות המילווה - ואפילו בשטר - אמנם מבוססת על ערבות החפצים שמהם הוא אמור להיגבות, שהרי רק על החפצים האלה אפשר לומר כי הם "ראויים" לנושה, בהבדל מדברים (חפצים או זכויות) שבהם מוחזק הוא מכבר. עובדה זו, שהמילווה הוא נכס לא על-פי טיבו העצמי-המופשט, ולא בגין השטר שלו, אלא בגין החפצים הערבים לו, מוכחת למעשה גם משאר דברי הסוגיה מעבר לכל ספק (דוק במלים "אין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות", הבאות לומר שגם אם למעשה נגבה המילווה מקרקע האפותיקי הכללית, אשר כשלעצמה היא "מוחזקת", הרי המילווה בכללו נידון על-פי המעות, שמלכתחילה היו הן "הראויות" לסילוקו) - ומכאן שוב מתברר כי התיאוריה שפיתחנו איננה רק תירוץ שהעלו בעלי התוספות בדיעבד, אלא באמת היא כבר הייתה מודעת לחלוטין לחכמי הגמרא עצמם, ומתוך הכרה עיונית ברורה הם ניסחו את דבריהם כפי שניסחום. ואם כך הוא המצב בעניין המילווה בשטר - אין שום סיבה לומר כי שונה הוא בעניין המילווה על-פה. אכן, הסוגיה בבבא בתרא קכ"ה ב' אינה מבחינה כלל בין מילווה בשטר ומילווה על-פה: שם נאמר סתם "מילווה", והרשב"ם מפרש "ואפילו בשטר" - והרי אסמכתא מפורשת שאין ביניהם הבדל. לכן גם סבורני שאין להירתע מתשובת הראנ"ח סי' ע"ז, והתשובה המובאת בפתחי תשובה על חו"מ סי' רמ"ח ס"ק ו', שנפסק בהן (בראיות בלתי משכנעות לע"ד) כי מילווה על-פה איננו בכלל הנכסים - ואמנם דחה את מסקנת התשובות האלה בפירוש בעל ערוך השלחן בחו"מ סי' רמ"ח סע' י"ח.
ג1) מעניין להזכיר בהקשר זה את פסק-הדין שניתן בבית-המשפט העליון במדינת-ישראל, בע"א 292/60 (וקף עלה אל-דין אשכונתנה נגד רשות הפיתוח, פסקי-דין ט"ו, עמ' 1278). כאן נידונה הטענה שאדמת "וקף" אינה נכס באשר אין בה דין מכירה, והטענה נדחתה כמין "תורה חדשה" סתם, שלא נודע לה יסוד כלשהו. האמת היא כי העניין אינו פשוט כל-כך כלל. השווה גם אנקצרוס-ניפרדי, א', עמ' 294, הערה 11.