שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
ההגבלה האחרונה על הבעלות שיש לנו לעמוד עליה בפרק זה הריהי החובה המוטלת על הבעלים (או על בעל-החצר) לסבול לפעמים חדירת זרים לתחומו, לשם הפקת הנאה, מטעמים שאפשר לראותם שוב כטעמים של חסד או תקנת הציבור, לפנים משורת הדין; והמיוחד בנקודה זו הוא לא רק בעצם נשוא-הדברים, שמדובר כאן דווקא בחדירה לתוך תחומו של הזולת והפקת הנאה מתוכו, אלא המיוחד הוא גם במסיבות, שכאן מוטלת החובה אף אם החדירה תגרום לבעלים נזק כלשהו ולא תמנע מן הצד שכנגד שום נזק מיוחד, חמור יותר. מבחינה זו, לכאורה מתדמה הענין לגוף של תקנות שהיו מסתנפות ממצוות "ועשית הישר והטוב" שראינו לעיל; אולם המשך ייחודו של הענין הוא, שהוראות השייכות לתחומו מצויות לא רק בדיני ישראל, אלא גם במשפטי העמים - ואף בדיני ישראל אין הוראותיו מתקשרות דווקא, מבחינה דוגמתית, למצוות "ועשית הישר והטוב", אלא מבוססות הן על בסיס עצמאי - ומכל הסיבות האלו באמת נראה נכון לדון בענין כענין בפני עצמו.
במדינת-ישראל דהאידנא אפשר להזכיר בנידון זה שלש הוראות. אחה מהן מצויה במג'לה בסע' 1325: "מי שיש לו קרקע סמוך לשפת הנהר של ציבור, בין שיש לנהר בעלים ובין שאין לו בעלים, ואין דרך אחרת ללכת בה לשתות מים מהנהר או לתקנו, רשאי הציבור לעבור דרך אותה קרקע, ואין בעל הקרקע יכול למחות בידם".נד) הוראה אחרת מצויה בסע' 6(ב) של חוק הגנת חיית-הבר, תשט"ו, הקובע שאם "נכנם אדם לרשות לא לו תוך כדי שימוש בהתר (לצוד "חיה מוגנת")... אין רואים בכניסתו הסגת גבול, ובלבד שלא חרג מן הדרוש להשגת המטרה שפורשה בהתר". ואילו ההוראה השלישית היא סע' 9 של חוק הטייס מ-1920: "אין מגישים משפט על הסגת-גבול או על מפגע מחמת זה בלבד שהאוירון טס על פני איזה רכוש"...
בצרפת מזכירים פלניול וריפר, בכרך ג', עמ' 221, שלש זכויות חדירה כלהלן: א) אם השופט הצהיר כי דרך-המלך אינה ניתנת לשימוש, הרי מי שסטה לאחוזה שבצד הדרך והזיק לגדרה אינו אחראי לנזק, אלא הציבור משלם בעדו; ב) בעליהם של מיטלטלין שנסחפו במים לשדה הזולת רשאים להיכנס לחפשם; ו-ג) בעל כוורת רשאי להיכנס לאחוזת חברו כדי לרדוף אחד דבוריו שנתעו לשם. בעמ' 253 מזכירים הם חוק המתיר חדירה דרך טייס, בתנאי שלא ייפגע מימוש זכויות הבעלים.
באיטליה קובע סע׳ 342 של ספר החוקים האזרחי: "בעל הקרקע אינו יכול למנוע שיכנסו לאדמתו לשם צייד, אלא-אם-כן האדמה סגורה באופן הקבוע בחוק הצייד או יש בה גידולים חיים העשויים להינזק. תמיד רשאי הוא להתנגד למי שאין בידו רשיון מטעם הרשות. לענין הדייג נחוצה הסכמת בעל הקרקע". סע' 843, בסיפא, קובע: "בעל הקרקע צריך... להרשות את הכניסה למי שרוצה להחזיר לעצמו את החפץ השייך לו והנמצא בחצרו במקרה, או את בעל-החי שנמלט לחצרו בברחו מפני השמירה. בעל הקרקע יכול למנוע את הכניסה במסרו את החפץ או את בעל-החי" (ואם גרמה הכניסה נזק, זכאי בעל הקרקע לפיצוי מספיק). סע' 924 ממשיך: "בעל כוורת של דבורים רשאי לרדוף אחריהן (תוך יומיים) בקרקע הזולת, אך חייב הוא בפיצוי בעד הנזק שגרם לקרקע..." וסע' 925: "בעלי-החיים המבויתים, יכול בעליהם לרדוף אחריהם בקרקע הזולת, בכפוף לזכותו של בעל הקרקע לפיצוי בעד הנזק...".
בגרמניה קובע סע' 867 של הבג"ב: "הגיע חפץ מרשות המחזיק בו לאחוזה הנמצאת בהחזקתו של אדם אחר, חייב המחזיק באחוזה להרשות את חיפוש החפץ ולקיחתו, אם עדיין לא הוחזק בו. מחזיק האחוזה יכול לדרוש פיצוי בעד הנזק שנגרם על-ידי החיפוש והלקיחה. אם יש מקום לצפות לנזק, רשאי הוא למנוע את הרשות עד שתינתן לו ערובה; מניעת הרשות אסורה אם הדחייה קשורה בסכנה". סע׳ 962: "בעליו של נחיל דבורים רשאי, ברדפו אחריו, להכנס לאחוזות זרות. במקרה שנכנס הנחיל לכוורת זרה בלתי-מיושבת, רשאי בעל הנחיל לפתוח את הכוורת, לצורך התפיסה, ולהוציא את יערות הדבש או לעקרן. את הנזק שנגרם חייב הוא לשלם".
בשוייצריה קובע סע' 699 של הצג"ב: "כל אדם רשאי להיכנס ליער ולמרעה של זולתו, וכל אדם רשאי לקחת שם תותים, פטריות וצמחים דומים הגדלים פרא, בגדר המנהג המקובל במקום, אלא אם קבעה הרשות המוסמכת איסורים מיוחדים ומסויימים בדיוק, לתקנת הצומח. בקשר לכניסה לאדמת הזולת לשם צייד ודייג יכול המשפט הקנטונלי לקבוע הוראות יותר מפורטות". סע' 700: "הובאו חפצים לאחוזת הזולת על-ידי המים, הרוח, המפולת, כל כוח טבע אחר או הזדמנות מקרית, וכן אם באו בעלי-החיים - כגון בקר וצאן, נחילי דבורים, עופות ודגים - לקרקע הזולת, חייב בעל האחוזה להרשות למי שזכאי בהם לחפשם ולקחתם. הוא יכול לדרוש את דמי הנזק שנגרם לו בכך ולעכב את החפצים כערובה".
באנגליה מביא סלמונד (נזיקין, עמ' 246) את זכותו של ההלך לסטות מדרך-המלך לאחוזה שבצדה, במקרה של "כורח", כגון שהדרך טובענית (ועל-פי דיני "הכורח" שראינו בסי' 9 לעיל, אם ההלך הזיק אגב כך הריהו פטור; ודינו נשאר מכל-מקום כהולך ברשות הרבים לענין אחריות בעל האחוזה ל-public nuisance {מטרד ציבורי, אנגלית}). במה שנוגע להחזרת מיטלטלין, כותב סלמונד (שם, עמ' 804-805, בפרק על Extrajudicial Remedies {סעד חריג, אנגלית}), כי אמנם הענין, בדרך-כלל, מעורפל, אך ברור מכל-מקום שאם תפס מחזיק הקרקע מיטלטלין של זולתו שלא כדין - רשאי בעליהם להיכנס ולקחתם; ומסתבר שהוא הדין גם-כן כאשר המיטלטלין הגיעו לחצר הזולת במקרה או על-ידי מעשה אדם אחר. הספק העיקרי הוא ביחס למקרה שבעל המיטלטלין עצמו אשם בדבר שחפציו נמצאים בחצר זולתו. בעמ' 806 ואילך מביא סלמונד, שאחר הודעה מוקדמת (במקרים שבהם היא נדרשת) רשאי אדם להיכנס לחצר זולתו כדי "לסלק מטרד" (abate a nuisance{אנגלית}) הפוגע בזכותו, בין אם המטרד הוא פרטי או ציבורי, ובלבד שישלם את הנזק המיותר הנגרם בכך.
בדיני ישראל אין מקום לדון כאן בזכויות חדירה הנוגעות רק לעצם הענין של החזרת חפצים או "סילוק מטרדים", כי אין הענין נחשב בדיני ישראל כמשהו מיוחד, שלפנים משורת הדין, או על-כל-פנים כסטייה מיוחדת מקו הדין הכללי, אלא מתחייב הוא כמסקנה טבעית בגדר העקרון הכללי ש"עושה אדם דין לעצמו".נה) כמו כן אין בדיני ישראל צורך בשום הוראה מיוחדת שתתיר באופן מיוחד חדירה משום טייס, כי חדירה כזאת, בגדרים הרגילים, מותרת בדיני ישראל ממילא, מדין הכפייה על מידת סדום.נו)
נד) עוד הוראה השייכת לענייננו היתה מצויה במג'לה, בסע' 1268: "מי שיש לו בתוך רשותו מים מושכים הבאים והולכים.... - הרשות בידו למנוע את כל הרוצה להיכנס לתוך רשותו ולשתות שם מים. אבל אם לא היו סמוך לכאן מי הפקר אחרים לשתייה, על בעל הרכוש להוציא מים לדורש או ירשהו להיכנס למען יקח מים... והוא שלא יזיק". הוראה זו בוטלה בחוק המים תשי"ט, תוך הדגשה מיוחדת בסע' 151, שאין צרכי שתייה וכיו"ב מצדיקים את "הסגת רשות היחיד".
נה) ר' הספר על "ההחזקה ודיניה", פרק ג', סע' ב'.
נו) השווה במשפט הגרמני (סע' 905 של הבג"ב) וסע' 840 של ספר החוקים האזרחי האיטלקי, בהם מוסדר הענין על-ידי קביעת העקרון, שאין הבעלים יכולים למנוע התערבות ברום כזה מעל לפני הקרקע, או בעומק כזה מתחתם, שאין לבעלים ענין במניעתה. סע' 667 של הצג"ב בשוייצריה פוטר את הדבר על-ידי כך שמגביל הוא את עצם התפשטות הבעלות לרום ולעומק לגדרי התחום שבו יש לבעלים ענין לממש את זכותם - ור' ביקורת על שיטה זו בהמשך פרקנו להלן.