ג.ז.1.2.

י. הזכות לפדות את המקרקע מאת הלוקח אינה מתקיימת כנגד יורשו או מי שקיבל ממנו את המקרקע במתנה שלא באחריות,^רא) אך מתקיימת היא כנגד לוקח מאוחר יותר שבא בתמורה ושקנה את המקרקע ממוכר אשר היה עדיין כפוף בעצמו לזכות-הפדיון.

יא. הזכות לפדיון המקרקע מאת הלוקח אינה ניתנת לפיצול, ואין לזכאי תביעה לפדיונו של חלק בלבד מן המקרקע הנמכר; וכן, אם כלל המיקח מקרקעין אחדים, שנקנו כולם ממוכר אחד או ממוכרים שותפים והכפופים כולם לאותם דיני-הקדימה - אין הם עומדים לפדיון אלא ביחד.^רב)

יב. נמכר מקרקע אחד בניגוד לדיני-הקדימה לאנשים אחדים, אם בדרך שיתוף ואם על-ידי פיצול חלקות - נראית לי מסקנה מוכרחת שאם היה המיקח אחד, ומקחו של כל לוקח הותנה במיקח של חבריו, אין המקרקע עומד להיפדות אלא בשלמותו, ואין לבעלי דין-הקדימה תביעה לפדיונם של חלקים בודדים בלבד - שהרי אחרת יהא בזה פסידא למוכר. אולם, אם לא היה המיקח אחד, או שכל אחד מן הלקוחות קנה את חלקו בלי תלות במיקח של חבריו, נעשה כל חלק כפוף לזכויות-הפדיון המתאימות בנפרד. מקרקעין אחדים, הכפופים לאותם דיני-הקדימה והנמכרים על-ידי מוכר אחד או על-ידי מוכרים שותפים במיקח אחד - ודאי גם לעניין זה דינם הוא כמקרקע אחד.

יג. נמכר המקרקע מתוך צורך דחוף, והיתה נשקפת למוכר סכנה של הפסד לו השתהה להציע את המיקח לבעלי דין-הקדימה - וכן אם נמכר המקרקע במכר אחד עם נכסים אחרים, שאינם כפופים לאותם דיני-הקדימה - או שנמכר המקרקע למי שהמוכר מנהל אתו עסקים דרך קבע,^רג) או למי שראוי לירש את המוכר, או למי שהמוכר עצמו קנה את המקרקע ממנו או מאבותיו^רד) - נעשה המיקח במשוחרר משעבודי-הפדיון.

יד. היו המוכר או הלוקח אנשים הזקוקים להגנה (ואף אם מיוצגים הם על-ידי אדם בר-הכח)^רה) - נעשה המיקח במשוחרר משעבודי-הפדיון של המחזיק על-פי שעבוד ושל המצרנים.^רו)

טו. היו המוכר או הלוקח גויים - גם-כן נעשה המיקח במשוחרר משעבוד-הפדיון, כי הגוי לאו בר מעבד הישר והטוב הוא, ואילו הלוקח הישראלי יכול לטעון כנגד בעל דין-הקדימה: "ארי אברחי לך ממצרא". ואין צריך לומר, שהגוי מצידו, אין לו דין-קדימה כלל.

טז. שותף שמכר את חלקו, ולא ביקשו חבריו לפדות את החלק הנמכר - נפסק בשו"ע חו"מ (סי' קע"ה סע' י"ב) שכפוף המיקח לזכויות הפדיון של בעלי דין-הקדימה האחרים. והב"ח (בטור שם, סע' כ"ד) כתב שהוא הדין כשקונה-מקרקע מוכר חלק בקניין, כדי לצרף שותף לעצמו, ולו יהא אפילו שאין לו שותפים אחרים - והיינו שגם אז כפוף המיקח לאותן זכויות הפדיון שהיה כפוף להם לו התייחס לקניין השלם. אולם, אף-על-פי שלא מצאתי עוררין על הלכות אלו, הריהן צריכות לע"ד עיון גדול.^רז)

רא) כך נראה לע"ד עיקר, שלא כרמ"א אלא כב"י, שמסתבר טעמו לאמור: "דכיון דדדב"מ אינו אלא משום ועשית הישר והטוב, איכא למיחש דניחא ליה לאיניש שיורשיו יזכרוהו על נחלתו... וכן ניחא ליה במקבל מתנתו, יזכרהו על מתנתו, וכל כהאי גוונא ליכא ישר וטוב, דכיון שמת אי-אפשר לו לקנות נחלה במקום אחר להורישם, והיורשים אולי יאכלו המעות. וכן נמי איכא למיחש במקבל מתנה... מאחר דהוא גופיה לית ביה ועשית הישר והטוב - לא מסלק ליה..."

רב) ר' קצות החושן על סי' קע"ה ס"ק ב'. - מקרקעין אחדים, שנקנו כל אחד ממוכר אחר - ואפילו כולם במיקח אחד - עומד כל אחד מהם להיפדות לחוד. כי אמנם, מתוך כפיפותו של הלוקח להסתלק מפני בעל דין-הקדימה, מגיעים מקורותינו לידי תפיסת המצווה של "ועשית הישר והטוב" כאילו היתה מוטלת - למעשה ובעיקר - לאו דווקא על המוכר, כי אם על הלוקח; אולם, העובדה נשארת כי לשיקולי נוחותו של הלוקח אין בדרך-כלל מעמד בדחייתם האפשרית של דיני-הקדימה, ורק פסידא דמוכר הוא הגורם הקובע לעניין זה. ומאחר שפסידא דמוכר אין במקרה האמור - שהרי בעל דין-הקדימה מוכן לשלם למוכר מה שהלוקח משלם לו אגב המיקח הכפול - נשארים פה דיני-הקדימה בעינם, גם אם הלוקח אולי לא היה מעוניין לקנות רק את המקרקע הנותר לבד (ויתכן אפוא שיצטרך לדאוג לביטולה של יתרת המיקח, מצידו).

רג) עיין בתשובת תרומת-הדשן, סי' של"ח.

רד) כך נראה להכריע לטובת הלוקח, מספק.

רה) נזכרו לעניין זה בפירוש רק האשה והיתום, והטומטום והאנדרוגינוס משום שהם ספק אשה. האשה היא מוגנה אף אם היא נשואה ובעלה פועל בשמה - אלא שכך רק אם הפעולה נעשית בנכסים המיוחדים של האשה. אם הפעולה נעשית בנכסי מילוג - אין דינה כאילו נעשתה במיוחד לטובת האשה. אשר ליתומים - מוגנים הם כמובן רק כשהם קטנים, אבל מוגנים הם אף כשיש להם אפוטרופוס. לעומת זאת, אין מוגנים קטנים המיוצגים על-ידי אביהם. טעם ההגנה הזאת הוא שהאשה והיתום - לאו אורח ארעא הוא שיהיו מחזרים אחרי העסק, "ומה שבא לידה ראשון, אין לנו לומר ועשית הישר והטוב להרחיקו מעליו". ונראה להסיק כי אף באפוטרופוס, אין לנו לחייבו שירבה לחזר אחר העסק של זולתו יותר מידי, ומה שבא לידו ראשון - הרי זה עשוי; אבל לא כן דינו של אפוטרופוס-אב.

רו) בקשר לכלל זה ראוי להעיר, כי מדין האנשים הזקוקים להגנה היה מי שהסיק כי "היכא דבר מצרא לא מיבעי ליה אלא להרוחה, והלוקח דחיקא ליה שעתא ומצטריך ליה, לית בה משום דינה דבר מצרא"; ונראה שכך הסכים גם הרמ"א. אף בגמרא עצמה (בבא בתרא ה' א') יש סוגיה מיוחדת העשויה לתמוך במסקנה זו. אולם, אותה סוגיה היא מעורפלת במשמעותה מאוד, הפירושים הסותרים עליה רבים, ולא הסתמכו עליה לא הרמב"ם ולא הרא"ש, לא הטור וב"י והשו"ע, וגם עה"ש כתב כי לעיקר הדין ודאי יש להכריע נגד המסקנה הנידונה, "דאל"כ יתבטלו כל דיני מצרנות"; אלא שמכל-מקום משאיר בעל עה"ש את הדבר להכרעת ביה"ד בכל מקרה ומקרה לחוד, משום הספק. ולע"ד נכון מה שכתב הרמב"ן במלחמות: "ואלו הוא עיקר, היה להם לחכמים להשמיענו זו, שהיא רבותא גדולה מכל מה שהזכירו" - ואין לישב גם את הכרעת בית-הדין בכל מקרה ומקרה עם העמדה החד-משמעית החיובית שהגמרא נוקטת בבירור לגבי דין המצרנות; ועל-ידי עצם העובדה שמקבלים אנו את דין המצרנות מוכרחים אנו ממילא לדחות את המסקנה הנידונה לחלוטין. לשלמות העניין יש להזכיר, כי הטענה המשכנעת ביותר הנשמעת לטובת המסקנה הנידונה היא, שלפעמים לא יוכל הלוקח להשיג לו כלל מקרקע אחר לקנייה, ובמקרה כזה הלא ודאי לא מן הישר והטוב הוא לחייבו כי יוותר למצרן. אולם, התשובה הפשוטה היא, שאם הלוקח איננו יכול להשיג, הלא המצרן ודאי שלא יוכל להשיג מקרקע יותר מתאים, ובין שניהם ודאי יש להעדיף את המצרן.

רז) מקור הראשון של הלכות אלו לא נתברר. זו שמובאת בשו"ע נרמזת אמנם אצל רש"י (בבא מציעא ק"ח ד"ה לאשה, ליתמי ולשותפי) והיא נזכרת בתשובת הריב"ש (סי' שס"ט) בשם "אחד הגאונים", אבל אין היא מופיעה אצל הרמב"ם; ומהר"י קארו העתיק אותה מן הטור שהעיר עליה בבית-יוסף. והנה, אמנם אין לטעון נגדה על סמך ההלכה שאין דין מצרנות אלא במקום ששתי החצרות עשויות להתאחד לאחת: אצל השותפים צופים אנו לפירוק השיתוף, שאז יתכן - ואף מתקבל על הדעת - שהחצר המצרנית והחלק המצרני יוכלו להתאחד (אלא אם נמנע הדבר על-פי טבע המקום). אולם, מכל-מקום נשאר כאן הקושי, שאם השותפים הנותרים לא סילקו את הלוקח הראשון - אין בזה ראייה שיסכימו לקבל כשותף את המצרן; והלא בודאי, ולכל הדעות, אם לא ירצו בו - יהיה בידם לסלקו אף-על-פי שלא סילקו ללוקח. יתר-על-כן, פירושו של דבר הוא שאם הם יעדיפו את הלוקח שהוצע להם על-ידי השותף היוצא, יהא בידם גם להחזיר אותו לוקח, אף-על-פי שסילקו המצרן, ויווצר מעגל-קסמים. למקרה של מעגל-קסמים מעין זה יודע המשפט העברי שני פתרונות: אם כל אחד מן הצדדים עשוי להפסיד לעומת מצבו המקורי כשייפרץ המעגל לרעתו, אין פורצים את המעגל עד שיעשו הצדדים פשרה ביניהם; אבל אם יש מהם שיהיו עשויים להפסיד ממצבם המקורי ויש שיפסידו רק יתרון - פורצים את המעגל לטובת אלה שיהיו עשויים להפסיד ממצבם המקורי (כתובות צ"ה ב'). כאן ברור שהשותפים הנותרים יפסידו ממצבם המקורי אם ייכפה עליהם שותף שלא לרצונם, ומוכרחים אנו אפוא להסיק שעל-כל-פנים לא יוכל המצרן לסלק את הלוקח אם השותפים הנותרים מעדיפים את הלוקח. לפי זה מתקבל, שלמעשה לא יוכל המצרן לסלק את הלוקח אלא מתוך הסכם עם יתר השותפים; אבל אם-כן משמע שאין הוא זקוק כלל לזכות-פדיון עצמאית: אם השותפים ירצו בו, הריהם יוכלו לסלק את הלוקח בשבילו, - ונראה לי פשוט כי היתרון הקטן שזכות-פדיון עצמאית עשויה בכל-זאת לתת למצרן איננו שקול כנגד התקלה שזכות-הפדיון העצמאית המסויגת עשויה להכניס בקונצפציה המשפטית ובהתפתחות היחסים הממשיים בין הצדדים הנוגעים בדבר. - ואילו במה שנוגע להלכה שמסיק הב"ח, הריהי פשוט פרי ההקש, אך לע"ד אין הקש זה יכול לעמוד בכלל, שהרי כאן פירושו של דבר הוא כי ייכפה על אדם שותף בניגוד לבחירתו לחלוטין, ותוצאה שכזאת הלא תהיה מנוגדת לטענה "זה נוח לי וזה קשה ממנו", המכריעה אף בדיני מצרנות, כפי שנראה להלן. נוטה אני אפוא למסקנה כי מכירת החלק בשיתוף הקניין אינה כפופה באמת אלא לדין-הקדימה של יתר השותפים בלבד.

הדף הבא