ב.ה.2.

לעומת זאת, על פי שיטת "החוזים ההדדיים", לבד מן האפשרויות הפשוטות של תביעת התשלום או תביעת המסירה, ניתן להשתמש גם במסגרת זו באותה אפשרות חזרה שהזכרנו לעיל בקשר לאי מילוי חובת התשלום או חובת המסירה מלכתחילה, לפני שהצד שכנגד מילא את חלקו; ובמלים אחרות: גם כשהלוקח כבר שילם או שהמוכר כבר מסר, ואילו הצד שכנגד לא מילא את חובתו שלו, יכול הצד הנפגע לעמוד על זכות החזרה דלעיל - ואף על פי שהפעם כבר לא יוכל הדבר להתבטא רק בהכרה גרידא בפקיעתו של העסק, אלא יצריך גם את המעשה החומרי של החזרת התשלום או החזרת הסחורה. ראוי לציין כי גורם חדש זה מביא ממילא לכך, שגם בשיטות המכירות באפשרות החזרה הישירה, על ידי הודעה גרידא מן הצד הנפגע אל הצד המפר וללא תיווכו של בית המשפט, יתכן שלמעשה כבר לא תוכל כאן החזרה הישירה להספיק, אלא הצד הנפגע יצטרך עוד מכל מקום לפנות לבית המשפט כדי להשיג את ביצוע ההחזרה החומרית המגיעה לו. והנה, כאשר המדובר הוא בהפרת חובה מצד המוכר, בעוד שהלוקח כבר שילם את המחיר (והלוקח כבר אינו מעוניין לתבוע את הספקת הסחורה, או שהספקת הסחורה שוב אינה אפשרית), החזרת המחיר היא אמנם תרופת היסוד היחידה (לבד מפיצויי נזק נגרר - או קללת מי שפרע) שאפשר פה להעלות על הדעת - והחזרה זו היא גם בעיה פשוטה למדי, כי הכסף ששולם אינו צריך כמובן להיות מוחזר דוקא בזהותו, ויסכון להחזרה כל כסף שהוא אשר ניתן יהיה לגבות מנכסי המוכר. אולם, כאשר ההפרה היא באי תשלום המחיר על ידי הלוקח, ורצונו של המוכר לחזור בו מצריך את החזרת הסחורה, מסתבכת הבעיה בכמה פנים.

ראשית, יתכן שההחזרה שוב לא תהיה אפשרית כאן בכלל; ואז, כשדורש המוכר החזרה, הריהו יצטרך על כל פנים להסתפק רק באיזון כספי - אך לאו דווקא בגובה המחיר, כי אם על פי דיני "ההתעשרות שלא כדין" או כיו"ב, ויתכן כי במקרים מסוימים (כשאבדה הסחורה באונס, וגם האיחור בתשלום היה רק באונס) הרי יצטרך אפילו לצאת מדרישתו בלא כלום.^רמג) שנית, ייתכן שההחזרה עדיין תהא אפשרית, אלא שעל כל פנים כבר תהא הסחורה משומשת או ניזוקה באופן אחר ביד הלוקח, ובאופן שהמוכר ימצא כדאי לוותר על דרישת ההחזרה מכל מקום. שלישית, אם נניח כי ההחזרה אפשרית והמוכר גם נשאר מעוניין בה, יתכן לפעמים שהלוקח עצמו גם כן יבכר את ההחזרה על תשלומו של המחיר - ובמקרה כזה, ממילא יבואו הצדדים לידי יישוב הענין בשלום מעצמם, והמוכר לא ייזקק לשום זכות חזרה שתהא דווקא נתונה לו בדין. אלא מתי ייזקק המוכר לזכות שתהא נתונה לו בדין? הווה אומר, כאשר הלוקח, מצידו, אינו מסכים להחזרת העסק ומעדיף את תשלומו של המחיר, כפי שהוסכם בראשונה - וכאן יש לשאול, מה עשוי להצדיק במקרה כזה את העדפת רצון המוכר? יש להדגיש, כי לא תיתכן כאן ההנחה, שהלוקח אין לו במה לשלם, שהרי אם הסחורה מצויה עדיין להחזרה בעין, ממילא ניתן לגבות את המחיר לפחות מגופה של אותה הסחורה - ואם ערך הסחורה לקונים מן השוק יימצא פחות מן המחיר, הלא יוכל המוכר מכל מקום להשיג לו את החזרת הסחורה בעין, על פי הדינים הכלליים של גביית חוב, ושוב בלי שום צורך בזכות חזרה מיוחדת. כמו כן, אין שייכת לכאן ההנחה שנכסי הלוקח אינם מספיקים לסילוק כל נושיו, הבאים מתחרים ביניהם - מפני שאם הכוונה היא רק להבטיח למוכר דין קדימה בגבייה, הרי שאפשר לקבוע בחוק שהסחורה נעשית אפותיקי למחיר, עד לתשלום - וגם הפחד מפני התחרות הנושים אינו יכול להצדיק כאן, כשלעצמו, את זכות החזרה.^רמד) חוזרים אנו אם כן לבעיה של הצדקת הזכות אף על פי שיש ללוקח במה לשלם, ומעבר לסכנת הנושים המתחרים - ובמסגרת זו לא נותר לנו אלא להניח, אולי, שהתשלום הפשוט שוב לא יאזן את המכר, באשר ערך הכסף לעומת הסחורה בינתיים ירד; אך אם כן - אם האיחור בתשלום גורם הפסד למוכר - עדיין יש מקום לשאול, למה דווקא נכפה את החזרת העסק ולא נסתפק בהשלמת התשלום על ידי זכות לפיצוי, על פי ההגיון הרגיל של דיני הממונות?^רמה) אם יש על שאלה זו תשובה, ודאי אין היא יכולה להתבטא אלא בכך, שאולי במסיבות המקרה הזכות לפיצוי על האיחור נשמטת, מפני שהלוקח נאנס ולא יכול היה לשלם בזמן, ללא פשיעה מצידו (דבר שיתואר אמנם רק במסיבות נדירות ביותר); אך אם כן, ממילא מגיעים אנו לתוצאה שאין רבותא בזכות החזרה בענייננו, אלא כדי לזכות את המוכר באיזון הפסדו, כאשר על פי ההגיון הכללי של המשפט אין הוא זכאי לאיזון שכזה.

משהגענו לכאן, ראוי היה להמשיך עוד ולבדוק את הגיון הרבותא, לוּ נקבעה אמנם זכות החזרה באופן מכוון לענייננו, כדי לשנות בנקודה זו את הדין הכללי על פי אילו שיקולים מיוחדים שנמצאו ראויים לעניין. אולם, העובדה היא שלא כך הדבר: זכות החזרה בענייננו לא הוכנסה במחושב, לפי צורך העניין, אלא נמשכת היא לעניין זה רק באופן אוטומטי, מתוך ההגיון הכללי והמופשט של דיני "החוזים ההדדיים". והנה, ראינו שאם מקבלים את עצם העקרון של "החוזים ההדדיים" יש אמנם לזכות החזרה הכרוכה בו משמעות עניינית מסתברת כל זמן שנשארים אנו בשלב המוקדם של טרם ביצוע בכלל, או שחוזה המכר עדיין לא בוצע על כל פנים אלא מצד הקדמת התשלום. אולם, משעברנו לשלב שבו כבר בוצע המכר מצד מסירת הסחורה, רואים אנו שמעבר להגיון הדוגמטי גרידא, שוב אין בעצם לזכות החזרה שום הצדקה עניינית פנימית, והשינוי הכרוך בה לעומת ההגיון המשפטי הכללי נשאר רק תלוי בהגיון עיוני, ללא בסיס ממשי כלשהו. פירושו של דבר הוא, במלים אחרות, שכל זמן שנשארים אנו בשלבים של טרם ביצוע או של הקדמת התשלום גרידא אמנם מתאשרת כאן התוצאה שחוזה המכר עדיין איננו מוחלט וניתן לסתירה, אך ההפך מתחייב לגבי המקרה שבוצעה כבר מסירת הסחורה - ואף על פי שהתשלום לא בוצע: במקרה זה מוחזרים אנו למסקנה, שהמכר ראוי אמנם להיחשב כמוחלט, וחוזר ומתאשר אפוא השוני במעמד בין מסירת הסחורה (והקנאתה) לבין עניינו של המחיר.

תוצאה זו, יש שלמעשה אף חוזרים אליה בשיטות הרואות את המכר, מבחינה עקרונית, כ"חוזה הדדי". כך, קודם כל, במשפט האנגלי (אשר גם המכר שלו עשוי ודאי להיחשב כ"חוזה הדדי" על פי מבנהו המהותי, ואף אם לאו דווקא על פי תפיסה לימודית מקובלת):^רמו) נראה שכאן מתעלמים פשוט מן ההגיון העיוני שברקע, וזכות החזרה נעלמת אמנם ואינה מוכרת עוד למוכר לחלוטין, אם כבר נמסרה הסחורה ללוקח ונתקבלה על ידיו, ואילו תלונת המוכר היא רק על עצם אי תשלומו של המחיר.^רמז) המשפט הגרמני, מצידו, קובע סייג מפורש בסע' 454 של הבג"ב, ש"אם מילא המוכר את החוזה ונתן ארכה לתשלום המחיר, אין עומדת לו זכות החזרה..." - ומשמע כי הזכות עוד עומדת למוכר גם אחר ההקנאה והמסירה רק במקרה הנדיר שעם כל זאת עדיין נמנע הוא סתם מלגבות את המחיר, ללא שום התנאה מפורשת בדבר דחיית מועד התשלום. המשפט השוייצרי, שוב, בסע' 214 של חוק החיובים, קובע סייג המרחיק לכת אף יותר, והיינו שאם נמסרה כבר הסחורה ללוקח, אין המוכר יכול לחזור בו בגלל אי תשלום המחיר אלא אם השאיר לעצמו זכות לכך מראש, בפירוש. נמצא אפוא כי מבין השיטות שאנו סוקרים נשארת זכות החזרה של המוכר בגין אי תשלום המחיר אחר המסירה בלתי מסויגת רק במשפט הצרפתי והאיטלקי, וכן גם במדינת ישראל.^רמח)

רמג) ר', למשל, בג"ב, סע' 327, ודוק.

רמד) השיקולים שהעלינו בספר על "דיני הקניין במוחזק" נגד אפותיקי במיטלטלין (שם פרק ה', סע' ד', מס' 22) אינם משבשים טיעון זה, מפני שלגבי הנושים המתחרים אין נפקא מינה אם הנכס יישמט מהם על פי זכות של אפותיקי או על פי זכות חזרה - ואם נקבל בהקשר זה את השיקולים נגד אפותיקי במיטלטלין, הרי אלה צריכים לפגוע למעשה גם בפתרון של זכות החזרה עצמה.

רמה) לעניין שביצוע התשלום אינו מונע אפשרות של פיצוי, ר' - למשל - סע' 1453 של ספר החוקים האזרחי האיטלקי או סע' 1147 של ספר החוקים האזרחי הצרפתי. אפשרות של פיצוי עם התשלום קיימת גם בדיני ישראל: ר' סמ"ע על חו"מ סי' פ"א ס"ק ס"ה ועה"ש חו"מ סי' רצ"ב סע' כ"ב; אך נראה שיש להבחין: בסתם אין חובה של פיצוי אלא על חסרון כיס, ובתנאי שהיה לחייב לחזות עם האיחור אפשרות של נזק אשר האיחור בתשלום עשוי לגרום (השווה בספר על "ההחזקה ודיניה" פרק ו', סע' ה', הערה ס"א, ובספר על "דיני הקניין במוחזק", פרק ד', סע' ה', מס' 2, אות ג', הערות קל"ט וק"מ); אולם בארכה לתשלום שניתנה לחייב במסיבות שראוי ליחס לו בהן את ההבנה, שאם יאחר ממועד התשלום המוסכם יהא עשוי להיגרם ביטול כיס למלווה, הרי "בההיא הנאה דמהימן ליה" רואים אותו כמתחייב מראש גם על ביטול כיס ברור שיובא נגדו כתוצאה מן האיחור: ר' עה"ש סי' רצ"ב סע' כ"א ודוק.

רמו) ר', למשל, הלסבורי-סיימונדס, ח', עמ' 55, שם מופיע אמנם המושג של "חוזה המורכב מהבטחות הדדיות", באופן המכליל בלי ספק גם את חוזה המכר, אך בלי שתהא למעשה למושג זה משמעות שימושית בהמשך ההרצאה על מכלול דיני החוזים.

רמז) ר' צ'יטי, א', עמ' 560-561; צ'ולמרס, עמ' 124 ואילך, 143 ואילך; הלסבורי-סיימונדס, ל"ד, עמ' 379.

רמח) ר' חוק המכר, תשכ"ח, סע' 27 ואילך.

הדף הבא