ב.ד.4

משנתברר לנו המושג של קניין-הגוף יכולים אנו לחזור לחלק השני של הגדרת מושג הקניין בכללו - ובכיוון זה נפתח בבירור המושג של רשות המתפצלת מקניין-הגוף.^נב)

מן הבחינה המושגית הפשוטה תיתכן התפצלות כזאת בשני אופנים. האפשרות האחת היא שחלק מן הרשויות הכלולות בקניין-הגוף תגענה לראובן וחלק לשמעון, באופן שקניין-הגוף במובן שהגדרנו ייעלם במקרה המסוים מעיקרו. פיצול כזה מקובל היה במשפט הפיאודלי של אירופה, ועוד כיום נשארו ממנו בגרמניה שרידים, שמשתדלים להיפטר מהם^נג) - אבל בדיני ישראל נמנעה האפשרות של פיצול כזה למעשה, על-פי דין מפורש.^נד)

מעבר לכך נשארת האפשרות של פיצול באופן שקניין-הגוף הטרומי יישאר בעינו, אלא שרשות מוגבלת כלשהי מתוכו תעבור במסויג לאדם אחר - והיינו שהרשות המועברת תהא מוגבלת לא רק בתוכנה, אלא גם בעצם גדרי העברתה לזולת,^נה) והריהי תישאר אפוא מעורה ומושרשת בקניין-הגוף, המתקיים על ידי כך בשלמותו העקרונית, גם בשעה שנמצאה היא מופרשת מתוכן לשימוש עצמאי.

נב) ביחס למושג ההתפצלות מקניין-הגוף, ר' למשל שו"ע חו"מ סי' ר"ט סע' ז' ודוק, והשווה וולף-רייזר, עמ' 177, פלניול וריפר, ג', עמ' 753, 918, מסיניאו, ב/א, עמ' 182. בעמ' 413-414 אמנם מסתייג מסיניאו ומדגיש כי מה שאנו קוראים "התפצלות מקניין-הגוף" אינו צריך להתקבל במובן דווקני, באשר מתכוונים במושג זה גם למיני רשויות שמלכתחילה אינן נכללות בקניין-הגוף או שעל-כל-פנים אין להן קיום עצמאי או מובחן בתוכו. אולם לע"ד נראה לי כי באשר לרשויות שאין להן מלכתחילה קיום עצמאי או מובחן - אין בהסתייגותו של מסיניאו שום נפקא מינה, ואילו במה שנוגע לרשויות שאינן נכללות כלל בקניין-הגוף, הרי באמת אין צורך להכלילן גם במושג ההתפצלות, כפי שנבהיר ביתר פרוטרוט בהערה י"א בפרק ג' להלן.

נג) היילפרון, ג', עמ' 266 בהערה; וולף-רייזר, עמ' 354, 379 ואילך. באנגליה, השרידים של אפשרות הפיצול ממין זה הם אף יותר חשובים ומבוססים, אבל מבחינה מושגית נבלעים הם במוסד של ה-trust {נאמנות, לטינית} ר' צ'שיר, עמ' 129 ואילך.

נד) משנה נדרים פ"ה מ"ו: "כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה", ור' בתוס' יו"ט שם, שמתנה כזאת "אפילו לשעתה אינה כלום". - מבחינת הניתוח המושגי של הדברים, הכוונה כאן היא כמובן לנסיון של הסדר שכל רשויות קניין-הגוף תעבורנה למקבל, בכפוף להגבלה העקרונית שהאיש לא יוכל להקנות (או לאסור) את הגוף, ושהרשות למניעת התוצאות המעשיות של התיימרות-הקנאה או איסור תישארנה לנותן. הסדר כזה הוא הדוגמה המובהקת ביותר של "בעלות מחולקת" במובן המשפט הפיאודלי.

נה) ההעברה יכולה להיות מסויגת, קודם-כל, על ידי תנאי של זמניות. ר' למשל פכ"ג מהל' מכירה הל' ו', שמשתמע שם שקציבת זמן היא יסוד מהותי בקניין הפירות, וכן הגהת הרמ"א על שו"ע חו"מ סי' רי"ב סע' א', שקניין-מדור שלא נקצב בו זמן עומד לסיום בכל עת.

בקשר לנקודה זו מתנהל אמנם ויכוח מסוים בין הסמ"ע, הש"ך והט"ז, שצריכים אנו לפלס לנו את מסקנתנו דרכו. מקור הדברים הוא בדברי רב נחמן בבבא בתרא קמ"ז ב': "...שכיב מרע שאמר, פלוני ידור בבית זה, יאכל פלוני פירות דקל זה, לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו, תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו". על זה מובא בהגהות המרדכי (פרק ט', סי' תרע"א): "כתב רב האי גאון דדבר שאין בו ממש, כגון אויר ודירה ואכילת-פירות בלא גוף, כולהו לא מהני בהו קניין... וראיה מדאמר ידור פלוני בבית זה כו', ורב נחשון השיב דידור בו שעה אחת, משום שלא אמר ידור כך וכך זמן; וידור בו - שעה אחת משמע, עכ"ל...". לפי זה נראה לע"ד פשוט, שהמחלוקת בין רב האי ורב נחשון היא כלהלן: לדעת רב האי, טעם הבחנתו של רב נחמן הוא שבנוסחה הראשונה מדובר בעניין שאין בו ממש (בעוד שבנוסחה השנייה מדובר בהקנאת הגוף הממשי להנאה מסוימת); ואילו לדעת רב נחשון, אף בנוסחה הראשונה אין רב נחמן רואה עניין שאין בו ממש, כי אם דווקא שם מוצא הוא כוונה להקנאת הגוף הממשי להנאה מסוימת - ולכן אף בזה מקיים הוא את ההקנאה מבחינה עקרונית, אלא שמעמיד הוא את הקניין לסיום בכל עת, כי לא נקצב בו זמן, - ואילו בנוסחה השנייה מבין רב נחמן כוונה להקנאת גופו של הבית או הדקל עצמו, על כל הנאותיו (ולו גם מתוך כוונה של תכלית מסוימת), ולכן אין לו כאן צורך בקציבת זמן, כי קניין הגוף נתון בסתם לעולם. בקשר לכך מתעוררת אמנם השאלה, מה עניין הגבלת התכלית כשהמדובר הוא בקניין-הגוף במלואו, אך נראה כי התירוץ הוא זה: קניין-הגוף בבניין או בדקל אינו נתון בפני עצמו, אלא כרוך הוא בקניין הנאת-המקום בקרקע שבה הבניין או הדקל עומדים, והגבלת התכלית אינה מכוונת כאן במישרין לקניין-הגוף, כי אם להנאה המסוימת של קניין-המקום. הנאה זו, מצידה, אינה צריכה קציבת-זמן מפורשת, כי זמנה מוגבל בסתם ממילא על ידי משך קיומו של הבניין או הדקל (השווה שו"ע אה"ע סי' צ"ד סע' ב' וחו"מ סי' רט"ז סע' ז'), ועל ידי הגבלת התכלית משיג כאן הנותן בעקיפין את התוצאה, שגם את קניין-הגוף לא תהא למקבל רשות לנצל למעשה כנגד בעל הקרקע אלא בגדר התכלית שנקבעה. בהתאם לכך, אמנם אפשר לראות אפוא בתשובת רב נחשון אסמכתא חד-משמעית למסקנה, שבקניין הנאת-הגוף, היינו קניין בדרך התפצלות מקניין-הגוף, אין אנו מכירים התמדה עולמית, וכל אימת שלא נקצב בזה זמן בפירוש או מכללא, עומד הקניין לסיום בכל עת. אולם, משבאו הדברים להתפרש על ידי הסמ"ע (ס"ק ב') והש"ך (ס"ק ב'), ריכז הסמ"ע את עניינו בעצם הנקודה הזאת עצמה, בעוד שהש"ך ריכז את עניינו בנקודה הצדדית, שבהקנאת עצם גופו של הבניין או הדקל לשם דירה או אכילת פירות אין צורך בקציבת זמן מפורשת - וכך נמצאו דבריהם יוצרים את הרושם כאילו יש בהם מחלוקת, והיינו שהש"ך גורס כביכול שגם בהקנאת הגוף להנאה מסוימת בלבד תיתכן הקנאה עולמית; אבל באמת אין המצב כזה, ודברי שניהם עולים בקנה אחד.

מצד שני, הט"ז (על סע' ב' הגה וסע' ד') אמנם איננו מוגבל בפירושו כדרך הש"ך, ובהמשך ישר מן האפשרות להקנאה עולמית של הדקל לשם אכילת פירותיו רואה הוא גם אפשרות להקנאה עולמית של שדה לפירותיה, אך את גישתו זו מבסס הוא בעיקר על חוסר-יכולתו להבין את הסמ"ע, ומשהצדקנו את פירושו של הסמ"ע, שוב אין ליתר נימוקי הט"ז אחיזה. אדרבה, יש לנו ראייה מכרעת נגד גישתו של הט"ז, באשר קניין עולמי בשדה לפירותיה היה עומד בסתירה מהותית למשנה המפורשת שעליה הסתמכנו בהערה נ"ד לעיל, - ואמנם ניתן לומר כי תשובת רב נחשון, לפי פירוש הסמ"ע, אינה באה בעצם אלא לתרגם אותה משנה למשמעותה המעשית המלאה.

עם זאת יש לציין כי סיוג גדרי התעצמותה של רשות המתפצלת מקניין-הגוף אמנם אינו מוכרח להתבטא תמיד במישרין במונחים של הגבלה זמנית. ייתכן, למשל, שבעל החפץ יעביר לנושהו את הרשות למכור את החפץ לאחרים כדי לגבות את חובו מן המחיר, אם לא ייפרע כראוי לו באופן אחר. לכאורה מועברת בזה הרשות בלי הגבלת זמן, אבל מאחר שנשאר לבעל החפץ כוח ביחס לאותה רשות, להחזירה לעצמו, הרי זה פיצול כשר (ר' למשל שו"ע חו"מ סי' ע"ב). אם העברת הרשות במקרה הנידון תהיה מוחלטת, ייתכן אמנם גם כן שלא יראו דווקא את הדבר כפסול, אבל מסתבר שההכשרה תוכל להתקבל רק אם לא יראו בפעולה פיצול של קניין-הגוף, אלא העברת הקניין בכללותו, על תנאי "מעכשיו ולכשיממש הנושה את המכירה" (השווה שו"ע חו"מ סי' ר"ו ).

הדף הבא