שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
לעומת זאת, נעמוד עוד כאן - מצד המשפט העברי - על מושג "סמיכת הדעת". אמרנו לעיל כי במושג זה ראוי לדון בקשר לסוגיה של פגימות הרצון (או פגימות הדעת), ואמנם, מבחינה זו אפשר היה לצרף את עניין הדעת אל הסעיף הקודם, המשמש מבוא לדיון בפגימות מעשה הקניין בגלל דמיוניות, מאולצות או טעות - שכשם שמעשה הקניין יכול להיות פגום בגלל שלושה מיני הפגמים האלה, המתיחסים כולם אל הדעת, כן יכול הוא להיות פגום גם בגלל פגם הדעת המתבטא בהעדר סמיכתה. ההבדל שבגללו באים אנו לדון בסמיכת הדעת בסעיף נפרד, אם כי אמנם בהמשך ישיר מן הסעיף הקודם, הריהו בזה, שהמבחן לשלשת מיני הפגמים הראשונים הוא סובייקטיבי: השאלה לגביהם היא תמיד, האם מעשה הקניין ודברי הקנין במקרה מסוים הנידון, התאימו לדעת האמיתית של האיש או שמא לא התאימו. לעומת זאת, לגבי סמיכת הדעת, נראה שלעולם אין לשאול כך, כי אם רק באופן אובייקטיבי, לאמר: האם המסיבות במקרה מסוים הנידון היה בהן כדי להסמיך את דעת האיש על מעשה הקניין המיוחס לו, או שמא חזקתן היא שדעת לא סמכה? במלים אחרות, בעוד שבשלשת מיני הפגמים הנידונים בסעיף הקודם אמנם יש לנו עניין בפגמים המתבטאים בהפרש בין הדימוי של מעשה הקניין או דברי הקניין לבין הדעת במובן של כוונה אמיתית - כפי שניסחנו שם בכותרת - הרי כאן שוב אין לנו עניין במין הפרש שכזה, כי אם בפגם של הדעת כשלעצמה, באופן שגם אם הדעת ודברי הקניין עולים בקנה אחד, וגם אם מראית של מעשה קניין נערכה אולי בכנות, מכל מקום מתחייב מן המסיבות שהדעת לא יכלה להגיע בהן לידי השלמות הדרושה שתספיק להעמדתו של מעשה קניין אמיתי.רכ)
כדי להבין את הדבר הזה צריכים אנו לחזור ולברר במה בכלל מדובר כאן. את עיקר העניין הגדרנו כבר לעיל כשאמרנו כי לשם הכרה במעשה קניין דורשים דיני ישראל גמירת דעת שאינה רק מגיעה עד כדי החלטה מוכרעת וסופית לגרום לשינוי המשפטי המדובר (או לבצע את מעשה הקנין), אלא אף עוברת היא עם מעשה הקנין ונכנסת לכלל תודעה כי השינוי אמנם קם ונהייה - ושלמות זו של גמירת הדעת היא הנקראת "סמיכת הדעת". הגדרה בנוסח זה יכולה לע"ד לתרץ את התמיהה העשויה לכאורה להתעורר למקרא הגדרתו של גולק, שסמיכת הדעת היא כביכול ענין של בטחון הצדדים כי "תחול פעולתם ותגמור בפועל ועל פי דין את העסק שנעשה". שהרי לוּ אמנם כך היתה ההגדרה הנכונה, ודאי היה מקום לשאול, כיצד זה אפשר - ומה משמעות יש בדבר - כי פעולה אשר לכאורה יש בה מעשה קניין, ואשר ידוע כי אמנם נעשתה לשם מעשה קניין, עוד יהא תוקפה מותנה בכך שהצדדים גם יאמינו כי המשפט לא יבגוד בהם ולא יתעלם ממה שעשו? אלא הווה אומר שבאמת אין כאן דרישה לאמונה כי המעשה נעשה על פי כל תנאי השלמות והתוקף הדרושים על פי דין, אלא הדרישה היא לתודעה שלא נעשה סתם מעשה בעלמא - ואף לא מעשה המכין, ולוּ גם בגמירת דעת סופית וכנה, איזה שינוי משפטי המיוחל לבוא בעתיד - כי אם נעשה מעשה שהוא כבר משובץ במסגרת קיומו ותחולתו של השינוי המשפטי אשר אכן כבר נגרם.רכא) במלים אחרות, התודעה הדרושה איננה ממין ההערכות השכליות של מצב חיצוני, אלא היא מין רגש של עמידה במצב משפטי מחודש - ולוּ יהא שהרגש הזה, מצידו, צריך אמנם להיות מושרש, כמובן, על פי טבע העניין, בהערכה שכלית מתאימה.
ובזה מגיעים אנו לבעיית הטיב והתוכן של הערכה שכלית זו, הצריכה לבסס את סמיכת הדעת, ואשר את קיומה המתאם בכל מקרה אין לנו ללמוד, כפי שאמרנו, ממצב דעתו האמיתית של האיש, כי אם מחזקת המסיבות. לשם בירור הבעיה הזאת נבחן נא מספר דוגמאות המופיעות בתלמוד.
נפתח במה שמובא בבבא מציעא, דף מ"ט עמ' א'. מסוגיה זו רשאים אנו להסיק כי ביצוע מעשה קנין - הוא עצמו יש בו ראיה לכאורה לסמיכת הדעת, בעוד שדברים בלבד - ואף אם יהיו מפורשים ומאומתיםרכב) כל כמה שיהיו, חזקתם היא בדרך כלל שאין עמם סמיכת דעת (ולכן אמנם רשאים היינו להסיק לדינא מה שהסקנו לעיל על פי שיקולים מהותיים מופשטים, כי סיבת הדרישה למעשה הקניין החומרי הריהי ביתרון יכולתו להפגין את קיום גמירת הדעת עד לדרגה זו של סמיכת הדעת). אולם, כשם שנראה להלן כי ביצוע מעשה הקניין החומרי אינו בהכרח הוכחה חותכת לקיום סמיכת הדעת, כן נקבע בסוגיה הנידונה, מצד שני, שבמקרים מסוימים לא מן הנמנע הוא שנכיר את סמיכת הדעת אף מבעד לדברים בלבד, ואף במקום שעל פי דין אין הדברים כשלעצמם מתקבלים כמעשה קנין - ואף על פי שהשינוי המשפיע המבוקש אמנם גם לא יתהווה בינתיים, על פי גילוי סמיכת הדעת בלבד ובלעדי המעשה החומרי. קביעה זו, מצידה, אינה פוגעת במסקנתנו דלעיל ואינה מערערת את ההגדרה שהצענו ל"סמיכת הדעת", כי פירושה הנכון הוא רק כהכרה בעובדה, שלפעמים יתכן כי אף בעניין המצריך על פי דין מעשה קניין חומרי, מכל מקום יגיעו האנשים לתודעה כי השינוי המבוקש הריהו כאילו כבר קם ונהייה בינתיים, על פי עצם דבריהם. דברי קניין אשר במסיבות המקרה יש בהם כדי לבסס הנחה בדבר קיום סמיכת דעת כזאת - הם דברים אשר הפרתם מכניסה את האדם בגדר "מחוסרי אמנה", ויתר על כן, אדם הפועל על פי אמונה בהם - הרי זה רשאי ואין לו פשיעה, גם אם בדיעבד מופרים הדברים ואינם יוצאים אל הפועל. אולם, מסתבר שיש לנו לדייק היטב ולהבחין כי במקרה מן הסוג הנידון למעשה לא יתכן שהדברים כשלעצמם יגלו סמיכת דעת ממש, שמעבר לסמיכת דעת "כאילו": האדם יודע שעל פי הדין הכללי עדיין אין לראות את הדברים כמוגשמים לגמרי וכי עדיין יתכן כי יופרו ויתבטלו. הנחת הידיעה הזאת הריהי לפי הדוגמאות שנראה להלן בבחינת סתירה מובהקת ביותר לאפשרות להכיר כאן סמיכת דעת ממשרכג) - וזהו בודאי אחד התירוצים החשובים לכך שהדברים מכל מקום אינם מתקבלים כאן כמעשה קנין גמור, כי אם רק כדברים שרוח חכמים אינה נוחה מהפרתם, כפי שהסברנו לעיל.
מעבר לזה, לגבי טיב המסיבות האובייקטיביות העשויות ללמד על קיום סמיכת הדעת או העדרה (מעבר לראיה שבמעשה הקניין או אף בניגוד לה) יכולים אנו ללמוד מן הסוגיה האמורה כלהלן.
הבטחה למתנה גדולה - אין בה סמיכת דעת לראות את המתנה כאילו כבר ניתנה, כל זמן שלא נתקיים מעשה הקניין בפועל - בודאי מפני שהסיכוי שהמבטיח יחזור בו עוד, ולא יקיים את מעשה הקניין, גדול הוא מכדי סמיכת דעת כזאת. לעומת זאת, משמתקיים המעשה - ואף אם נשאר הנכס בינתיים בשמירת הנותן - המתנה קיימת אף בנכס יקר, בודאי מפני שהמעשה מוכיח את סמיכת הדעת ממילא. ומצד אחר שוב הבטחה למתנה מועטת, יתכן שתהא עמה סמיכת דעת לאלתר, כאילו כבר ניתנה - כי חזקה היא על אדם שלא יחזור בו מהבטחה כזאת (ולכן גם אין הוא רשאי לחזור אף על פי שיכול הוא).
בדומה לכך: פועלים שהוזמנו לעבוד על ידי בנו של בעל הבית, הרי כל זמן שלא באו אין לראות שם סמיכת דעת כאילו כבר קשורים היו עם בעל הבית בחוזה עבודה (ובאופן שלא יהיו הצדדים רשאים מבחינה מוסרית לחזור בהם), כי בסתם רב מדי הוא הסיכוי בעיני הפועלים שבעל הבית לא יכיר בהזמנה. אולם, משקמו הפועלים והלכו - עינינו הרואות כי סמכה דעתם, והחוזה נקשר באמת (בתנאי, כמובן, שהשליחות היתה אמיתית).
סוגיה שניה שניקח, ושמדובר בה על העדר סמיכת הדעת על אף עריכתו של מעשה הקנין, הריהי בבבא בתרא פ"ו א': "פירקן והכניסן לתוך ביתו - פסק עד שלא מדד, אין שניהן יכולין לחזור בהן, מדד עד שלא פסק, שניהן יכולין לחזור בהן... אמר ליה הונא בריה דמר זוטרא לרבינא: מכדי פירקן קתני - מה לי פסק ומה לי לא פסק? א"ל: פסק - סמכא דעתיה, לא פסק - לא סמכא דעתיה". יוצא אפוא כי מיחסים אנו העדר סמיכת דעת לצדדים גם כשנעשה כבר לכאורה מעשה קנין, ואף על פי שיש גם דברי קניין המסבירים את המעשה, שזה מדמה לקנות חפץ פלוני וזה מדמה למוכרו, אלא שגדרי הדברים מכל מקום אינם ברורים עוד די צורכם: שמא ידרוש המוכר מחיר יותר מדי גבוה לדעת הלוקח או שלא ירצה הלוקח לשלם אלא מחיר נמוך מכפי הנחת דעתו של המוכר, וסופם שלא יתרצו.רכד)
ושוב, סוגיה שלישית, בקידושין כ"ו ב'. כאן מדובר על אדם שנמנע מלזַכות את חברו בנכסיו באמצעות איש בינתים, משום ש"לא סמכה דעתו" באנשי המקום שלבסוף ימסרו את הנכסים למזוכה ללא שליחת יד. סוגיה זו, אמנם אין בה כדי ללמדנו דבר על איזו עמדה שננקטה לגבי סמיכת הדעת בדין, אך יש בה על כל פנים ללמדנו על דיוק משמעותו של המושג מצד שימושו בלשון. משתמע מכאן שלמשל הסכם חובי עם אדם הידוע לצד שכנגד כבלתי מהימן עשוי בנסיבות מתאימות להיחשב כבלתי מחייב, בגלל העדר סמיכת הדעת, אחר שיש להניח על פי המסיבות כי הצד שנגד בכלל לא האמין מלכתחילה כי החיוב יקוים (או שלפחות אפשר יהיה לכפותו באמצעות בית הדין - וכגון שקונה אני דבר מרוכל בלתי מוכר, והלה מבטיח עם קבלת המחיר לחזור ולהוסיף לי גם אבזר משלים כעבור זמן - שלא תהיה בזה התחייבות הניתנת לכפייה גם אם לבסוף מכיר אני את הרוכל ברחוב, אחר שלא עמד בדיבורו).
עוד סוגיה, בקידושין נ"ט א', מלמדת שאפשר לפעמים כי המבחן לקיום סמיכת הדעת או העדרה יימצא בשאלה, האם נסבו הדברים בין הצדדים על דעת יחסים משפטיים ממש, או שמא היתה הכוונה רק להסדר בלתי מחייב, במסגרת יחסי ידידות. דומה לזה בבבא מציעא ס"ז א', שם נקבע דימוי של מכר כדימוי בטל בגלל העדר של סמיכת הדעת, אחר שהצדדים הסכימו על אפשרות של חזרה, ולאו דוקא על פי תנאים משפטיים קבועים, כי אם כפי שיתרצו בודאי במסגרת יחסי האחווה שביניהם (עם זאת יש לציין כי במקרה הנידון מכל מקום הוכר לדמי המכר מעמד של הלוואה ואילו לפירות שבינתיים - מעמד של ריבית קצוצה, - והיינו שעל הסדר מסוג זה על כל פנים יוחסה לצדדים סמיכת דעת מספיקה, באופן שלמעשה נמצא העניין מועבר מדיני סמיכת הדעת לדיני מעשה הקניין המדומה מצד תוכנו, כדי שנראה עוד בחלק הנדחה של נושא דיוננו, להלן).
רכ) בנקודה זו אולי כדאי להדגיש כי העברת המבחן למסיבות האויבייקטיביות - אף על פי שנשוא העניין הוא בדעת הסובייקטיבית - אמנם מתחייבת כאן בהכרח, שהרי הנחת היסוד היא כאן כי בנתונים החיוביים של הדעת בדרך כלל לא נוכל למצוא שום דבר שעל פיו יוכל האדם לטעון: "דעתי לא סמכה!". כך הוא מפני שאדם אשר על פי נתוני דעתו החיוביים יודיע כי דעתו לא סמכה, ממילא אינו יכול להתיימר במעשה קניין שלא יהא פגום מכל מקום בגלל דמיוניות - ורק לגבי מעשה קניין שמבחינה סובייקטיבית לכאורה הוא כן ונכון יכול עוד להישאר מקום להנחה כי מכל מקום פגום הוא בגלל מה שנראה העדר סמיכת הדעת.
ומצד שני, גם טענה הפוכה, שדעת האיש סמכה על המעשה - בניגוד למסיבות האובייקטיביות שמחייבות חזקה שלילית - לא תוכל, בדרך כלל, מבחינה עקרונית, להתקבל - כי בודאי אין המשפט יכול להכיר בשינוי כלשהו שחל במערכת הזכויות והחובות רק מפני שמישהו מתיימר לדמות כן ובעוד שמכלול המסיבות מחייב כי אותה יומרה, לא יכול היה להיות לה על כל פנים בסיס אובייקטיבי סביר ומספיק. ר' ב"ח על טור חו"מ סי' קצ"ד, סוף ס"ק א' - ור' עוד גם ביתר פרוטרוט להלן.
רכא) כדי למנוע כל אפשרות של ספק בכוונתנו: חיוב משפטי למעשה האמור להיעשות בעתיד איננו כמובן שינוי האמור עוד לבוא, אלא הוא עצמו הריהו בבחינת שינוי הקיים ועומד. סכנת אי ההבנה בנקודה זו צפויה ביחוד מצד השיגרה של דרך המחשבה האירופית, הנוטה לראות בחוזה לאו דוקא את יסוד השינוי המשפטי החל לאלתר, כי אם את יסוד ההכנה לביצוע מעשי של החוזה באיזה זמן בעתיד - שיגרה הנובעת מן העובדה שהדגש של דיני החוזים באירופה מושם בחוזים החוביים הצופים ריווח זמן בין העריכה והביצוע, בהתעלם משעבוד הנכסים המידי המונח אף ביסודם של חוזים אלה. בדיני ישראל, לעומת זאת, כל מבנה המושג של סמיכת הדעת מושרש כמובן בתפיסתם המיוחדת, שאף החוזה החובי - ולא כל שכן החוזה הקנייני במוחזק - מרכז כובדם הוא לאו דווקא החיובים לעתיד, כי אם בתחולת הדברים מבחינה קניינית לאלתר.
רכב) פ"א מהל' מכירה הל' א'.
רכג) ר' רש"י על קידושין כ"ו א', ד"ה לא קנה, המתרץ את ההלכה שבמקום שרגילים לקנות קרקע בשטר אין אדם קונה את הקרקע ללא שטר, אף על פי שכבר שילם בעדה: "דכיון דרגילין בהכי לא סמכא דעתיה דלוקח עד דנקיט שטרא, ועיקר דעתו לקנות על השטר הוא".