הבעלות בנישואין

בלשון הקודש איש הנושא אישה נקראה "בעל". מה משמעותה של בעלות זו של האיש כלפי האישה. האם האישה הופכת לרכושו של הבעל? בלשון חכמים למעשה הנישואין שתי התייחסות מקבילות. המשנה הראשונה במסכת קידושין קובעת "בשלשה דרכים האישה נקנית...." – לשון קנין. לעומת זאת פרק ב' מתחיל במילים "האיש מקדש ...." אותו מעשה ביחס לאיש מקדש ביחס לאישה נקנית. הבעילה היא מעשה בעלות הואיל ויש בה כניסה לתחומו של האחר ושימוש בו – מנהג בעלות. אולם מה מעמדה של האישה כאשר היא מאפשרת מתוך הסכמה למעשה בעלות זה? האם היא מאבדת בכך את עצמאותה את היותה בת חורין ביחס לגופה?

התשובה היא שאכן במשפט העמים עד לפני עשרות שנים זה היה מצבה של האישה הנשואה. הדבר בא לידי ביטוי בהלכת אונס בנישואין. היטיב לבטא את היחס לאישה המשפטן סר מתיו הייל שעמד בראש מערכת המשפט האנגלית ובשנת 1736 הוא כתב כך: "מעצם ההסכמה ההדדית וחוזה הנישואים מסרה עצמה האישה לבעלה בעניין זה ואין היא יכולה לסגת בהסכמתה".¹⁾ ברב מערכות המשפט האחרות סוגיה זו כלל לא עלתה לדיון. רק במשפט התורה נקבע ההלכה הפשוטה "ולא יאנוס אותה ויבעול בעל כרחה אלא לדעתה ומתוך שיחה ושמחה."²⁾ במקרה והאישה לא מעוניינת לקיים יחסי אישות מסיבה כלשהי יש לכך השלכות כלכליות ובנסיבות מסויימות היא תפסיד את כתובתה, אך אסור לבעל לכפות עליה יחסים אלו. וכך פוסק הרמב"ם בהלכות אישות: אשה שאמרה "מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, כופין אותו להוציא לשעתו לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה".³⁾

מה הסיבה לכך שבמשפט התורה היה ברור שהאונס אסור, ואילו במשפט העמים היה פשוט שהוא מותר ועד היום במקומות רבים הוא נושא שלא ראוי אפילו לדיון? ומה משמעות השינוי שמתחולל עתה בעולם המערבי בו האונס בין בני זוג נאסר ביותר ויותר מדינות? וכיצד כל זה קשור לדיני הקנין בהם אנו עסוקים במאמר זה?

בעלות מקבילה

כדי להבין נושא זה לעומקו עלינו לברר את התייחסות מערכות המשפט השונות לשאלת הזכויות של אדם בנכסי הזולת. נקדים ונבאר את התייחסות משפט העמים ומשפט התורה למצב בו אדם משתמש בנכסי האחר. השאלה היא האם יתכנו שתי בעלויות במקביל האחת של בעל הבית והשניה של השוכר או השומר? התפיסה המקובלת במשפט העמים היא שלי שלי שלך שלך. כלומר הזכויות של שומר או שוכר בנכסי הבעלים הם לא זכויות בנכס אלא סוג של חוזה בין מי שמשתמש בפועל בנכס לבין הבעלים שהוא הבעלים באופן מוחלט. מתן זכויות בנכס עצמו לשומר או לשוכר משמעה פגיעה בבעלות בעל הנכס. לעומת זאת במשפט התורה הראיה היא שונה. המצב הבסיסי של האדם המאמין הוא בעלות שיתופית (לא משותפת בה לכל אחד חלק יחסי שלו , אלא שיתופית בה השותפות היא בכל). בעולמו של האדם המאמין מצד אחד ל-ה' הארץ ומלואה ומצד שני והארץ נתן לבני האדם. נתינה זו היא רשות שמאפשרת לנו בעלות על דברים בעלות שאינה פוגמת בכי הוא זה בבעלותו של בורא עולם. גם כאשר אדם אוכל תפוח שהוא "שלו" עליו לברך ואם לא ברך כאילו גזל.⁴⁾ גם כאשר הקרקע היא "שלו" והגידולים "שלו" הוא צריך להפריש חלק למעשר ותרומה כחלק מהשיתוף. ובכלל דיני היובל והשמיטה באים כדי להשריש בתוכנו כי גרים ותושבים אתם עמדי. כך גם במערכות היחסים בין אדם לזולתו. השומר או השוכר קונה את החפץ מידי הבעלים במובן זה שהוא הופך להיות בעל רשות החזקה ואחראי על החפץ בתקופה בה הוא שומר או שוכר. הבעלים הוא בעל הרשות לתת לאחרים רשות לעשות שימוש בחפץ למטרות שונות. והוא יכול להקנות מרכיבים שונים ממרכיבי הבעלות לזולתו, כך שהם למעשה יגדירו מה מותר לכל אחד מהם לעשות בחפץ ועל מה כל אחד אחראי במערכת היחסים שלהם האחד מול השני, אבל מול העולם יהיו שניהם בעלים בשיתוף. לעיקרון זה אין הקבלה בשיטות משפט העמים.

הקנין בנישואין ואונס נשואה

ראינו בתחילת הדברים שביחס לנישואין משתמשים חז"ל בשתי לשונות קנין וקידושין. הקנין הוא מעשה המשנה את המציאות כפי שכבר הרחבנו בפרק על מעשה הקנין. משמעותו של קנין זה הוא בקידושין. התקדשות היא התייחדות של אישה זו לאיש זה. כאשר האישה "נקנית" לבעלה היא בעצם מקנה לו את ההתייחדות שלה רק לו. בתפיסת העולם של משפט העמים הבעלות היא טוטאלית, וכאשר האישה נישאה ו"נקנתה" לבעלה היא בעצם איבדה את חרותה ביחס לגופה ולכן לא עלתה כלל שאלת האונס ביחס לנשואה, ואם עלתה נדחתה על הסף עד להתעוררות הפמיניסטית של עשרות השנים האחרונות. לעומת זאת במשפט התורה בה כפי שהסברנו תתכן בעלות מקבילה, גם כאשר האישה כביכול "הקנתה" את התייחדותה לבעלה היא לא איבדה את עצמאותה וחרותה על גופה, ואין בכך שום סתירה לבעלותו של הבעל. איסור האונס בתורה היה כל כך פשוט שגם כאשר אישה מסרבת לקיים יחסי אישות זו אמנם סיבה לגירושין, אבל בשום פנים ואופן לא ליחסי אישות בכפיה כלשון הזהב של הרמב"ם "שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה".⁵⁾ רואים אנו כיצד ההבדל ביחס לקנין משפיע על מערכת היחסים בין בני זוג. להבדל זה ישנה השפעה משמעותית גם עתה כפי שנבאר. בעשרות השנים האחרונות, העולם החל לשנות את יחסו לנושא אונס בנישואין. במסגרת זו בשנת תשנ"ג (1993) פרסם האו"ם הצהרה על המאבק באלימות נגד נשים ובכלל זה אונס על ידי בן זוג, בשנת תשנ"ד (1994) שינה הפרלמנט באנגליה את החוק בענין זה והפך את האונס בנישואין לעברה פלילית.⁶⁾ ורק בשנת תשע"ד (2014) אושררה אמנת מועצת אירופה שבה יש מחויבות להבטיח שמעשים מיניים שלא בהסכמה שבוצעו במסגרת הנישואים יהיו בלתי חוקיים. אך שינוי זה מתקן דבר אחד והורס דבר אחר. אם עד לשנים האחרונות נתפסה האישה שלא בצדק כרכושו המוחלט של הבעל, נעה עכשיו המטולטלת בצורה חזקה מדי לעבר השני ושחררה את האישה מכל מחויבות. המחשבה שהאישה היא הבעלים המוחלט על גופה, פועלת למעשה למחיקת "הקידושין" מהקשר הזוגי. יותר אין התייחדות של האישה לבעלה שהרי אין בעלות משותפת ואם היא יכולה להחליט שאין היא רוצה בקיום יחסי אישות עם בעלה היא גם יכולה להחליט שהיא רוצה עם אחרים. זהו מצב הפקר בו כל מערכת היחסים בין איש ואישה מאבדים את ייחודם וקדושתם. תקנת האישה הפכה להיות הרס המשפחה, וכל זאת רק בגלל המוגבלות המובנית של מערכת הערכים שלא יכולה להכיל את השיתופיות הנפלאה אליה מחנכת התורה. שוב מתגלה עוצמתו ויחודו של משפט התורה שיודע להכיר בעצמאות האישה וכבודה מחד יחד עם המחויבות והנאמנות בחיי הנישואין שהם התנאים ההכרחיים לבנית המשפחה.

1) ויקיפדיה בפסקה "האספקט המשפטי".

2) רמב"ם הלכות אישות פרק טו הלכה י"ז

3) רמב"ם הלכות אישות פרק יד הלכה ח'

4) ברכות לה:

5) רמב"ם הלכות אישות פרק יד הלכה ח'

6) איסור אינוס של בת הזוג במשפט העברי - עו"ד שלומי בוני