For a summary in English, scroll down

תהבהב לה האש בכירה-בשוחה-В землянке

שיר רוסי-מילים: אלכסי אלכסנדרוביץ' סורקוב-לחן: קונסטאנטין יאקובלביץ ליסטוב-תרגום: שמעון מנסקי-שירה: איזי הוד-עיבוד, נגינה, הקלטה ועריכה: מאיר רז

תְּהַבְהֵב לָהּ הָאֵשׁ בַּכִּירָה, יִתְלַקְּחוּ הָאוּדִים כִּדְמָעוֹת, מַפּוּחִית תְּנַגֵּן לִי שִׁירָה, עַל בַּת-צְחוֹק וְעֵינַיִם יָפוֹת. לִי שִׂיחִים לָחֲשׁוּ אוֹדוֹתֵךְ, בִּשְׂדוֹת מוֹסְקְבָה הַשֶּׁלֶג מַלְבִּין, מָה אֶרְצֶה שֶׁדְּמוּתֵךְ תַּאֲזִין, אֵיךְ קוֹלִי מִשְׁתּוֹקֵק לִרְאוֹתֵךְ. אַתְּ כָּעֵת רְחוֹקָה רְחוֹקָה, וּבֵינֵינוּ שְׁלָגִים וּשְׁלָגִים, לְבֵיתֵךְ הוי, דַּרְכִּי לֹא קַלָּה, וְלַמָּוֶת אַרְבָּעָה צְעָדִים. הֵי נַגְּנִי מַפּוּחִית לִי שִׁיר סְתָם, עֲלֵי אֹשֶׁר כִּי רַב תְּסַפְּרִי. שֶׁבְּקֹר חֲפִירוֹת לִי יֵחַם, מִיְּקֹד אַהֲבָה בְּלִבִּי

В землянке-Музыка: Константи́н Я́ковлевич Листо́в-Слова: Алексе́й Алекса́ндрович Сурко́в. Бьется в тесной печурке огонь, На поленьях смола, как слеза. И поет мне в землянке гармонь Про улыбку твою и глаза. Про тебя мне шептали кусты, В белоснежных полях под Москвой. Я хочу, чтобы слышала ты, Как тоскует мой голос живой. Ты сейчас далеко, далеко, Между нами снега и снега. До тебя мне дойти не легко, А до смерти-четыре шага. Пой, гармоника, вьюге назло, Заплутавшее счастье зови. Мне в холодной землянке тепло, От моей негасимой любви.

הערות שכתב איזי הוד: השיר הזה, ריתק דור שלם, של נוער תנועות הנוער בישראל והפלמ"ח, בשנות ה-30 עד ה-50 של המאה ה-20. שם השיר בעברית, שהוא שיר מתורגם נכון, מהמקור, תהבהב לה האש בכירה, בא מהשורה הראשונה, של הבית הראשון, של השיר. התרגום הנכון, של שם השיר, במקור הוא, במחפורת ונכון יותר היה לתרגמו, בחפירה ובגלל הספקות, בחר המתרגם לעברית, שמעון מנסקי, להשתמש בשורה הראשונה, של הבית הראשון, כשם השיר. מנסקי עצמו, בהתייחסו לתרגומו במכתביו, קרא לשיר, בחפירה. התרגום של, מנסקי, הוא מדויק וגרסות אחרות רבות שנכתבו לשיר, יש בהם לא מעט אי דיוקים. המשורר, אלכסיי סורקוב, שהיה כתב עיתונות, בתקופת מלחמת העולם השנייה, השתתף בנובמבר 1941, בביקור עיתונאים בחזית, לא הרחק ממוסקבה. בלילה, לאחר יום קרבות קשה, הוא כתב לאשתו, מכתב, על הרגשתו ורגשותיו מאותו יום. בפברואר 1942, במערכת פראבדה בחזית, נשאל סורקוב, ע"י, המלחין קונסטאנטין ליסטוב, אם יש לו טקסטים להלחנה. סורקוב, נזכר באותו מכתב רגשי ושִחזר שש עשרה שורות מתוכו. אחרי כשבוע, חזר ליסטוב, שאל גיטרה והשמיע לסורקוב את השיר, שקרא לו, במחפורת. השיר, נקלט משמיעה ראשונה והתחיל להתפרסם, אבל בעיני הקומיסרים, השיר נחשב דקאדנטי ולא מספיק פטריוטי. סורקוב, התבקש לשנות את השורות, אלייך הדרך קשה, אך למוות ארבעה צעדים. סורקוב לא עשה זאת ולהלכה השיר נאסר להשמעה, אך למעשה, כבר אי אפשר היה לעצור את השיר, שהחיילים שרו בכל החזיתות-אלי סט זמרשת

הערות שכתב צבי גלעד [גרימי]: המשורר אלכסיי סורקוב, שהיה כתב עתונות, בתקופת מלחמת העולם השנייה, השתתף בנובמבר 1941, בביקור עיתונאים, בכפר קאשינו, לא הרחק ממוסקבה. הוא נקלע ליום קרבות קשה, שכלל, קרב רימונים מטווח קצר, נסיגה דרך שדה מוקשים וחציית נהר קפוא, על קרח דק. בלילה, תחת עצמת החוויה, כתב לאשתו מכתב מחורז, על הרגשתו ורגשותיו מאותו יום. בפברואר 1942, במערכת פראבדה בחזית, נשאל סורקוב, ע"י המלחין קונסטנטין ליסטוב, אם יש לו טקסטים להלחנה. סורקוב, נזכר באותו מכתב רגשי ושִחזר עבור ליסטוב, שש עשרה שורות מתוכו. אחרי כשבוע חזר ליסטוב, שאל גיטרה מהצלם מיכאיל סאבין והשמיע לסורקוב את השיר, לו קרא, במחפורת. למחרת, כאשר סאבין שר את השיר, בליווי הגיטרה, הבין סורקוב, כי יש כאן להיט. הכתב יבגני וורובייב והצלם [גיטריסט] מיכאיל סאבין, ביצעו את השיר במערכת קומסומולסקאיה פראבדה והשיר התפרסם בעיתון זה ב-25.3.42. לא קלה היתה דרך השיר. בעיני הקומיסרים הוא נחשב דקאדנטי ולא מספיק פטריוטי. סורקוב התבקש לשנות את השורות, אלייך הדרך קשה, אך למוות ארבעה צעדים. סורקוב לא עשה זאת ולהלכה נאסר השיר להשמעה, אך למעשה כבר אי אפשר היה למנוע אותו מפיות החיילים, ששרו אותו בכל החזיתות. השיר, תורגם לראשונה לעברית, בידי, אברהם שלונסקי, עבור ההצגה שי לחייל, בתיאטרון המטאטא 1944. שלונסקי קרא לו, במחפורת. השיר הושמע בהצגה, אבל לא נקלט. במקביל, תרגם את השיר, שמעון מנסקי, איש קיבוץ אילון. הוא קרא לשיר, בחפירה והשיר נקלט והושר בשם, שהוא שורתו הראשונה, תהבהב לה האש בכירה. לאותה מנגינה, במחנה בקפריסין, כתב, יוסף גולדבלום, מלים שאינן תרגום. שירו נקרא, שבוי-זמרשת. השיר, תהבהב לה האש בכירה [במחפורת, בשוחה], נכתב  בשנת 1942 והיה נפוץ מאד בין הלוחמים הרוסיים במלחמת העולם השנייה. אלה המילים בהם תאר המשורר, אלכסיי סורקוב, כיצד נולד השיר, במהלך חיי הארוכים למדי בעולם הספרות, התמזל מזלי לכתוב כמה שירים, שהולחנו והפכו לשירים פופולריים. כל השירים הללו-הן אלה שנכתבו לפני המלחמה והן אלה שנולדו במהלך המלחמה הפטריוטית הגדולה-כוונו ללבו של מי שהגן או מגן על כבודה ועצמאותה של מולדתו הסוציאליסטית ונשקו בידיו. איך נוצרו השירים האלה? כל אחד בדרכו שלו. אבל יש להם משהו משותף-הם נכתבו כשירה לקריאה אישית והקראה לקהל ואז, כשנכתב להם לחן, הם הפכו לשירים. אספר לכם את סיפורו של שיר שנולד בסוף נובמבר 1941 לאחר יום אחד קשה מאוד עבורי בחזית ליד העיר, איסטרה, השיר, תהבהב לה האש בכירה. אם אני לא טועה, זה היה השיר הלירי הראשון שנולד מלהבות המלחמה הפטריוטית הגדולה, ותאם את מה שחשו בליבם הלוחמים בחזית ואלה שחיכו בעורף לשובם של החיילים מהמלחמה, בשלום. כך זה היה. ב-27 בנובמבר, הגענו, כתבי העיתון של החזית המערבית, "קרסנוארמייסקאיה פרבדה", וקבוצת עובדי המנהלה המדינית של החזית המערבית, לאגף רובאי המשמר ה-9 כדי לספר לחייליה ומפקדיה על המשימה החדשה שלנו, לכתוב ולתעד את מעשי הלחימה של הלוחמים וגבורתם. אחר הצהריים, לאחר שעזבנו את עמדת הפיקוד האוגדתית, גלשנו במשאית אל עמדת הפיקוד של גדוד הרובאים 258 [לוחמי המשמר מספר 22] של אוגדה זו, ששכנה בכפר, קשינו. זה היה בדיוק ברגע שבו טנקים גרמנים, שנעו בעמק ליד הכפר, דארני, ניתקו את עמדת הפיקוד של האוגדה מהגדודים הלוחמים שלה. החל להחשיך מהר. שניים מהטנקים שלנו, תוך כדי התזת שלג לצדדים, יצאו לכיוון היער. הלוחמים והמפקדים שנותרו מבודדים בכפר, התגודדו בחפירה קטנה, בפיקודו של מפקד הגדוד, סגן אלוף מ.א. סוחאנוב. היה צפוף בחפירה הקטנה, לא נשאר מקום, לי, לצלם עיתונות ולעוד מישהו שהגיע לחפירה, והחלטנו להתחבא מאש מרגמות ומקלעים על המדרגות המובילות לחפירה. הגרמנים כבר היו בכפר. הם התמקמו בשניים או שלושה בתים ששרדו ומשם הם ירו עלינו ללא הרף.-נו, מה? נשב ללא מעשה בחפירה?-אמר ראש המטה של ​​הגדוד, סרן אי.ק. וליצ'קין. לאחר שדיבר משהו עם מפקד הגדוד, הוא פנה לכל מי שהיה בחפירה:-יאללה, מי שיש לו "תותחי כיס" [רימוני יד], יאללה!...לאחר שאספתי בשבילו תריסר וחצי רימוני יד, כולל שניים מה"לימונים" [רימוני יד] היקרים שלי, ששמרתי לכל מקרה...סרן וליצ'קין, הדק את החגור על הז'קט המרופד ויצא מהחפירה. תנו לי חיפוי-הוא התפרץ תוך זמן קצר. מיד פתחנו באש על הנאצים. וליצ'קין זחל. שלף רימונים. פיצוץ, עוד פיצוץ, והבית הראשון עם הנאצים שבו נדם. נעשה שקט ואז הסרן וליצ'קין האמיץ זחל לבית השני, ואז לבית שלישי. הכול חזר על עצמו, כמו על פי תרחיש שנקבע קודם לכן. אש האויב דעכה, אך לא פסקה לגמרי. כאשר סרן וליצ'קין חזר לחפירה, היה כבר כמעט בין ערביים. מפקד הגדוד כבר עזב אותה יחד עם עמדת הפיקוד ששינתה את מיקומה. גם אנחנו שנותרנו בחפירה התחלנו לסגת אל הנהר בצורה מאורגנת. טיפסנו על הקרח תחת אש מרגמות. הנאצים לא הניחו לנו גם כשכבר היינו בגדה ממול. האדמה הקפואה אליה הגענו התפזרה לכל עבר מהתפוצצויות מוקשים, ופגעה בקסדות שעל ראשנו. לבסוף הגענו לכפר, אוליאנבו ורק אז אמר מפקד יחידת ההנדסה שהיה במקום, לסגן אלוף סוחאנוב, שאנחנו עברנו בתוך שדה המוקשים שלנו...סגן אלוף סוחאנוב, איש אמיץ וקר רוח, החוויר הפעם והסביר, לו משהו מאתנו היה דורך על מוקש...לא היה נותר מאתנו דבר. אז, כשהתרגלנו קצת למקום החדש אליו נסוגנו, התיישב סרן וליצ'קין, זה שזרק רימונים על תת-מקלעי האויב והחל לאכול מרק, אכל שתי כפות, וראה, הפיל את הכף והצלחת המלאה ונרדם. האיש לא ישן ארבעה ימים. וכשחודש מערך הקשר והגיעה שיחת טלפון ממפקדת החטיבה, לא יכולנו להעיר אותו, לא משנה כמה ניסינו. לחץ בלתי אנושי נשאו האנשים האלה במלחמה! ורק בגלל שהם היו כאלה, אי אפשר היה להפחיד אותם בשום דרך ומשום דבר. התרשמתי ממה שחוויתי באותו יום ליד העיר, איסטרא, כתבתי מכתב לאשתי, שהתגוררה אז על נהר, הקמא. הוא הכיל שש עשרה שורות שירה "אישיות", שלא התכוונתי לפרסם, ועוד פחות מכך להעביר למישהו שיכתוב מוזיקה...שירי "תהבהב לה האש בכירה" היה נשאר רק חלק מהמכתב, לולא, בפברואר 1942 המלחין, קונסטנטין ליסטוב, לא היה מגיע למוסקבה מהפינוי אליו פונה במהלך המלחמה ולא היה מגיע אחר כך למערכת שלנו בחזית ואף לא היה מבקש ממני בפגישה במערכת "משהו שאפשר לכתוב עליו שיר" ואז, למזלי, נזכרתי בשירים שכתבתי הביתה במהלך המלחמה, מצאתי אותם במחברת שלי ולאחר שהעתקתי אותם בצורה נקייה, נתתי אותם לליסטוב, בטוח לחלוטין שלמרות שניקיתי את מצפוני, שיר עם לחן לא ייצא מהשיר, תהבהב לה האש בכירה. ליסטוב העביר את עיניו על השורות, מלמל משהו בלתי ברור והלך, נעלם לכמה ימים והכל נשכח. אבל כעבור שבוע שוב הופיע המלחין למערכת שלנו, ביקש מהצלם, מיכאיל סאבין גיטרה ושר את השיר החדש שלו, וקרא לו "בחפירה". כולם בחדר, בנשימה עצורה, האזינו לשיר. לכולם היה נדמה שהשיר הצליח. נשארו התווים בידנו ובערב מישה סאבין, אחרי ארוחת הערב, ביקש ממני את המילים ובליווי הגיטרה שלו שר את השיר שוב. מיד התברר שהשיר "ילך" והלחן ייזכר לכולם לעד מהפעם הראשונה של כל אחד שישיר או ישמע את השיר. השיר באמת "הלך". בכל החזיתות-מסבסטופול ועד לנינגרד ופוליארני. אך, נדמה היה לכמה שומרי המורל של הקו הקדמי שבחזית, שהפסקה: "... אלייך הדרך קשה, אך למוות ארבעה צעדים"-היא דקדנטית, הם ביקשו ואף דרשו למחוק את הפסקה או לשנותה. אבל נחרדתי מהרעיון לשנות את המילים-הן העבירו בצורה מדויקת מאוד את מה שנחווה במציאות, מה שהורגש שם, בקרב, ומאוחר מדי לקלקל את השיר, הוא "הלך" יפה. וכידוע בקרב משוררים, "אי אפשר למחוק מילה משיר". לעומת זאת, הלוחמים בחזית גילו שהם מעודדים מהשיר. בארכיון הצבא המבולגן שלי יש מכתב חתום על ידי שישה לוחמים טנקיסטים שלאחר שאמרו מילים מברכות את השיר ומחבריו, כותבים הטנקיסטים ששמעו שמישהו לא אוהב את השורה "למוות - ארבעה צעדים". אך אותם זה לא הרתיע. יש דיווחים מאותם ימים שבכמה תחנות רדיו נשמעה גרסה של השיר ללא המילים, ולמוות ארבעה צעדים, אך התרעומות על השידורים האלה גרמו להעלמותה של הגרסה, לכאורה, המתוקנת 

קישור לשיר בשפת המקור

Link to the song in the original language

В землянке

В землянке

В землянке

В землянке

В землянке

В землянке

В землянке

כדי לשחזר את השיר בשפה המקורית אם אינו מופיע לאחר לחיצה על שם השיר המסומן כאן בקוו תחתון או כדי למצוא גירסות נוספות העתיקו/הדביקו את שם השיר בשפת המקור מדף זה לאתר YOUTUBE

To restore the song in the original language if it does not appear after clicking on the name of the song marked here with a bottom line or to find additional versions Copy/Paste the song name in the original language from this page to the YOUTUBE website

References

В землянке

В землянке

В землянке

В землянке

В землянке

В землянке

В землянке

התוכן והעיבוד הלשוני אינם סופיים

התרגומים לאנגלית נעשו באמצעות המנוע "מתרגם גוגל" והתרגום הועתק לאתר בצורתו המקורית ללא עריכה נוספת

The English translations were done using the "Google Translate" engine and the translations were copied to the site in their original form without further editing.

The fire will flash in the stove-in the trench-Russian song-Lyrics: Alexey Alexandrovich Surkov-Melody: Konstantin Yakovlevich Listov-Hebrew: Shimon Mansky-Singing: Izzy Hod-Arrangement, music, recording and editing: Meir Raz.

Notes written by Izzy Hod: This song captivated an entire generation of youth, the youth movements in Israel and the Palmach, in the 30s to the 50s of the 20th century. The name of the song comes from the first line, of the first stanza, of the song. The correct translation, of the title of the song, in the original is, In a dig, and it would be more correct to translate it, In a excavation and because of the doubts, the Hebrew translator, Shimon Mansky, chose to use the first line, of the first stanza, Let the fire flicker in the fire place, as the name of the song. Mansky himself, referring to his translation in his letters, called the poem "excavation". Mansky's translation is accurate and many other versions written for the poem contain quite a few inaccuracies. The poet Alexey Alexandrovich Surkov, who was a newspaper reporter during World War II, participated in a visit in November 1941 as a journalists, in the village of Kashino, not far from Moscow. He was caught up in a day of hard fighting, which included, a short-range grenade battle, a retreat through a minefield and crossing a frozen river, on thin ice. At night, under the weight of the experience, he wrote a rhyming letter to his wife, about his feelings and emotions from that day. In February 1942, in the Pravda editorial at the front, Surkov was asked, by the composer Konstantin Yakovlevich Listov, if he had any texts for the composition. Surkov, remembered that emotional letter to his wife and reproduced for Listov, sixteen lines from it. After about a week Listov returned, borrowed a guitar from the photographer Mikhail Sabin and played Surkov the song, which he had read, in the dugout. The next day, when Sabin sang the song, accompanied by the guitar, Surkov realized that there was a hit here. The reporter Yevgeny Vorobiev and the photographer [guitarist] Mikhail Sabin performed the song on the Komsomolskaya Pravda editorial and the song was published in this newspaper on 25.3.1942. The path of the song was not easy. In the eyes of the commissars, it was considered decadent and not patriotic enough. Surkov was asked to change the lines, The road to you is difficult, but death is four steps. Surkov did not do this and the song was forbidden to be played in law, but in fact it was no longer possible to prevent it from the lips of the soldiers, who sang it on all fronts. The song was translated into Hebrew for the first time, by Avraham Shlonsky, for the play Present to the soldier in the Broom theater in 1944. Shlonsky called it, in a dugout. The song was played in the play, but was not recorded. At the same time, the poem was translated by Shimon Mansky, a member of Kibbutz Eilon. He called the song, in a dig and the song was taken up and sung in the name, which is its first line; Let the fire flicker in the fire place. For the same melody, in the camp in Cyprus, Yosef Goldblum wrote words that are not a translation. His poem is called, prisoner. The song, Let the fire flicker in the fire place [in a dugout, in a trench], was written in 1942 and was very common among Russian soldiers in World War II. These are the words in which the poet, Alexey Surkov, described how the song was born, during my rather long life in the world of literature, I was lucky enough to write several songs, which were composed and became popular songs. All these songs - both those written before the war and those born during the Great patriotic war - aimed at the heart of those who defended or are defending the honor and independence of their socialist homeland and kissed them in their hands. How did these songs come about? Everyone in their own way. But they have something in common - they were written as poetry for personal reading and reading to the audience and then, when a melody was written for them, they became poems. I will tell you the story of a song that was born at the end of November 1941 after one very difficult day for me at the front near the city, Istra, the song, Let the fire flicker in the fire place. If I'm not mistaken, it was the first lyrical song born from the flames of the Great Patriotic War, and matched what the fighters on the front and those who waited in the rear for the soldiers to return from the war, felt in their hearts. That's how it was. On November 27, we, the reporters of the newspaper of the Western Front, "Krasnoarmeyskaya Pravda", and a group of employees of the political administration of the Western Front, arrived at the 9th Guards Rifle Division to tell its soldiers and commanders about our new mission, to write and document the fighting deeds of the warriors and their heroism. In the afternoon, after we left the divisional command post, we went by truck to the command post of the 258th Rifle Battalion [Guardsmen No. 22] of this division, which was located in the village of Kashino. It was at the exact moment that German tanks, moving in a valley near the village of Darny, cut off the division's command post from its fighting battalions. It was getting dark fast. Two of our tanks, while spraying snow to the sides, went towards the forest. The fighters and commanders who remained isolated in the village, gathered in a small dugout, under the command of the battalion commander, Lt. Col. M.A. Sukhanov. It was crowded in the small dugout, there was no room left, for us, and we decided to hide from mortar and machine gun fire on the steps leading to the dugout. The Germans were already in the village. They settled in two or three houses that survived and from there they fired at us continuously. - Well, what? Are we sitting idly in the dugout? - said the battalion's chief of staff, Capt. I.K. Valychkin. After talking something with the battalion commander, he turned to everyone in the dugout: - Come on, whoever has "pocket guns" [hand grenades], come on!...After I collected a dozen and a half hand grenades for him, including two of the "lemons" [hand grenades] which I kept just in case...Captain Valychkin, fastened the belt on the padded jacket and left the dugout. Give me cover - he erupted in no time. We immediately opened fire on the Nazis. And Valychkin crawled. Pulled out grenades. An explosion, another explosion, and the first house with the Nazis fell silent. It became quiet and then the brave Captain Valychkin crawled into the second house, then into a third house. Everything repeated itself, as according to a previously set scenario. The enemy fire subsided, but did not stop completely. When Captain Valychkin returned to the dugout, it was almost dark. The battalion commander had already left it along with the command post that had changed its location. We who remained in the dugout also began to retreat to the river in an organized manner. We climbed the ice under mortar fire. The Nazis didn't let us even when we were already on the opposite bank. The frozen ground we reached was scattered everywhere from mine explosions, and hit the helmets on our heads. We finally arrived at the village, Ulianbo, and only then did the commander of the engineering unit who was there tell Lt. Col. Sukhanov that we had passed through our own minefield...Lt. Col. Sukhanov, a brave and cold-hearted man, turned pale this time and explained, if any of us had stepped on a mine... There was nothing left of us. So, when we got a little more to the new place to which we retreated, Captain Valychkin, the one who threw grenades at the enemy submachine guns, sat down and began to eat soup, he dropped the spoon and the full plate and fell asleep. The man did not sleep for four days. And when the communication system was restored and a phone call came from the brigade headquarters, we could not wake him up, no matter how hard we tried. Inhuman pressure these people bore in the war! And just because they were like that, they could not be intimidated in any way and by anything. Impressed by what I experienced that day near the city, Istra, I wrote a letter to my wife, who then lived on a river, Kama. It contained sixteen lines of "personal" poetry, which I did not intend to publish, and even less to pass on to someone who would write music... The poems Let the fire flicker in the fire place would have remained only a part of the letter, had it not been for the fact that in February 1942 the composer, Konstantin Listov, would not have arrived in Moscow from the evacuation to which he was sent during the war and would not come to our system at the front afterwards and would not even ask me at a meeting in the editorial office "something you could write a poem about?" and then, luckily, I remembered the poems I had written to my home from and during the war, I found them in my notebook and after copying them cleanly, I gave them To Listov, absolutely sure that even though I have cleared my conscience, a song with a melody will not come out of the song, Let the fire flicker in the fire place. Listov ran his eyes over the lines, mumbled something indistinct and left, disappeared for a few days and everything was forgotten. But a week later, the composer appeared again in our editorial office, asked the photographer, Mikhail Sabin, for a guitar and sang his new song, calling it, The dugout, The trech". Everyone in the room, with bated breath, listened to the song. Everyone thought the song was successful. The sheet music remained in our hands and in the evening Misha Sabin, after dinner, asked me for the words and, accompanied by his guitar, sang the song again. It immediately became clear that the song "will go" and the melody will be remembered by everyone forever from the first time anyone sings or hears the song. The song really "went". On all fronts - from Sevastopol to Leningrad and Poliarny. However, it seemed to some of the morale guards of the front line that the paragraph: "... It is not easy for me to reach you, and it is four steps to death" was decadent, they asked and even demanded that the paragraph be deleted or changed. But I was horrified by the idea of changing the words - they very accurately conveyed what was experienced in reality, what was felt there, in the battle, and it was too late to spoil the song, it "went" beautifully. And it is known among poets, "You cannot delete a word from a poem". In contrast, the warriors at the front found themselves encouraged by the song. In my messy army archive there is a letter signed by six tank fighters who, after saying words congratulating the song and its authors, they wrote that they heard that someone did not like the line "to death - four steps". But it did not deter them. There are reports from those days that a version of the song without the lyrics, and there are four steps to death, was heard on some radio stations, but the outrage over these broadcasts caused the apparently corrected version to disappear. The literal description of the words of the song is as follows, Fire is flashing in a small stove, On the logs there is dew, like a tear. And the accordion sings to me in the dugout about your smile and your eyes. Bushes whispered to me about you, In the snow-white fields near Moscow. I want you to hear how my living voice yearns. You are now far, far away, between us there is snow and snow. It's not easy for me to reach you, and to death are four steps. Sing, harmonica, in spite of the blizzard, call the lost happiness. I'm warm in the cold dugout, From my unquenchable love.

המכתב שכתב סורקוב לרעייתו והשורות שהפכו לשיר

המקורות, התוכן והעיבוד הלשוני אינם סופיים. העדכון האחרון של הדף הזה מצוי באוספי השירים

UPDATE 1 או UPDATE 2

The references, content and linguistic processing are not final. The last update of this page is in the song collections:

UPDATE 1 or UPDATE 2

המכתב שכתב סורקוב לרעייתו והשורות שהפכו לשיר