הֶעֱבַרְתָּ יָדְךָ  בְּלִטּוּף מְפֻזָּר

מילים: רחל 

שירה: איזי הוד 

לחן, עיבוד ונגינה: מאיר רז

הֶעֱבַרְתָּ יָדְךָ בְּלִטּוּף מְפֻזָּר

הֶעֱבַרְתָּ יָדְךָ בְּלִטּוּף מְפֻזָּר עַל רֹאשִׁי הַכָּפוּף קִמְעָה

וְעַצֶּבֶת פִּתְאֹם בְּנִטְלָהּ הַקַּר אֶת לִבִּי לָחֲצָה עַד דִּמְעָה

הַאֻמְנָם הַגּוֹרָל הוּא לְלֹא-נֶחָמָה וְהַכּוֹס תִּשָּׁתֶה עַד תֹּם

וְאָדָם לְאָדָם עַל פְּנֵי אֲדָמָה כְּכוֹכָב לְכוֹכָב בַּמָּרוֹם

י' סיון, תרפ"ח

תרגום מעברית ע"י נילי בן - יחזקאל ואֶמי

Nili Ben-Yehezkel and Emi – Translation from Hebrew

You moved your hand in an absent caress

You moved your hand in an absent caress On my somewhat bent head, 

And a sudden sorrow in its cold burden Squeezed my heart until it dropped a tear.

Is it a destiny without respite And the glass should be emptied to the end? And one man to another on earth Is like one star to another in the sky? 

העברת ידך בליטוף מפוזר

השיר נכתב בשנת 1928 ופורסם בספרה השני: ”מנגד" בשנת 1930

בשיר הזה קיים משפט אחד, המרמז, אולי, לסיבת כתיבתו, רחל כותבת

...וְאָדָם לְאָדָם עַל פְּנֵי אֲדָמָה

כְּכוֹכָב לְכוֹכָב בַּמָּרוֹם

לכאורה, השיר הוא שאלה, שרחל שאלה, בעבר, את א.ד. גורדון והיא חוזרת ושואלת את עצמה, בהווה, בדמי ימיה

האם באמת בני אדם התרחקו זה מזה, כמו הכוכבים בשמים

באחד המכתבים לרחל, גורדון כותב

גם רחל הייתה בשנת 1928, "כחרס הנשבר" וחזרה לשאלתה: מה קרה לבני האדם

... את כתבת לי פעם, כי ישנם כאלה הכורעים ברך לפני. אבל לא את זה אני מבקש.  אני אנני אוהב ברכיים כורעות. אפילו לפני. ואולי לפני עוד יותר קשה לי לראות. אני מבקש לב דופק, נפש חיה. אני הייתי חפץ כי בני האדם ימשכו זה לזה ככוכבים האלו, הגדולים כשהם לעצמם, והגדולים ביחסם זה לזה. ואת זה אנני מוצא. והדבר היותר קשה הוא, שאנני מוצא לא רק באחרים, כי אם גם בעצמי... אבל איזו נשמה מוזרה נתן בי האלוהים שהיא נמשכת דווקא אל האדם, אל נפש האדם, נמשכת ונכווה או נקפאת מקור. יש שנדמה לך: הנה האדם. הנה הנפש. אבל די בדבור אחד, במילה אחת, במבט אחד, בתנועה אחת-ואתה רואה תהום בין נפשך ובין הנפש ההיא. ואתה נופל לתוך תהום, נופל ונשבר כחרס הנשבר