הוא ההמנון הלאומי של מדינת ישראל, ועד הקמתה היה הִמְנוֹנהּ של התנועה הציונית. ההמנון כולל, בשינויים קלים, את שני הבתים הראשונים מהשיר "תִּקְוָתֵנו" של נפתלי הרץ אימבר, אשר חובר בשנת 1878. מקור הלחן במנגינה רומנית עממית, אך חובר למלל לראשונה על ידי שמואל כהן. ובגרסה הנוכחית על ידי בני אברמסקו ויוסף חרמוני. השיר שהתקבל כהמנון לאומי ביישוב ובתנועה הציונית משלהי המאה ה־19, נחשב להמנון מדינת ישראל מיום הקמתה, אך עוגן בחוק הישראלי רק כעבור 56 שנה, בתאריך: 10 בנובמבר 2004. ניסיון ההלחנה הראשון של השיר היה של איש ביל"ו ישראל בלקינד במושבה ראשון לציון. בשנת 1882 הוא מסר את מילות השיר ללאון איגלי, מוזיקאי מחונן ואחד משליחיו של הברון רוטשילד לזכרון יעקב. איגלי התקין לחן נפרד לכל אחד מתשעת הבתים המקוריים בשיר אך ריבוי המנגינות הקשה על השירה, ובסופו של דבר נגנזה הלחנתו. בשנת ה'תרמ"ז [1886] היה שמואל כהן פועל חקלאי בראשון לציון [עולה מבסרביה], בימינו רפובליקת מולדובה. הוא קיבל מידי אחיו את קובץ השירים "ברקאי" של אימבר, עם הקדשת המשורר. כהן דפדף בחוברת שהודפסה בירושלים, ומצא עניין מיוחד בשיר "תקוותנו". שתי שורות בבית התשיעי דיברו אל ליבו: "רַק עִם אַחֲרוֹן הַיְהוּדִי / גַם אַחֲרִית תִּקְוָתֵינוּ". כהן, שהיה גם זמר חובב, התקין כנראה ל"תקוותנו" לחן של פזמון עממי מולדובני שהכיר מילדותו בעיירה אונגני, או בהכשרתו החקלאית לקראת עלייתו מבסרביה. הלחן, בגרסה של השיר במקור בשם "עגלת שוורים" או בקיצור: "אויס צ'יא", היה נפוץ ברומניה כ"לחן ישן נושן". אותו הלחן בדיוק שימש גם לשירי־עם רומנים נוספים כמו "שיר של חודש מאי" הידוע גם כ"החורשות התעוררו", המהלל על תחיית הטבע באביב. הלחן, הנלמד בבתי ספר ברומניה ובמולדובה, פורסם לראשונה על ידי טימוטיי פופוביץ, מוזיקולוג רומני מטרנסילבניה. אחד הפרקים ביצירה"מולדתי" מאת המלחין הבוהמי בדז'יך סמטנה מצטט נעימה דומה במקצת, הקיימת אולי בפולקלור של ארצו. היו שסברו כי סמטנה שאב אף הוא השראה מאותו זמר עממי רומני שהגיע למרחב הצ'כי. בצ'כיה, בדומה לארצות דוברות גרמנית, קיים שיר ילדים, אך בסולם מז'ורי, דומה במקצת בצליליו הראשונים ל"מולדבה" ו"התקווה" ושמו, "החתול מטפס דרך החור"...מקורו העממי וה״זר״ של הלחן להמנון הלאומי הביא מוזיקולוגים אחדים, בהם אברהם צבי אידלסון , אליהו הכהן, בעקבותיהם אסתרית בלצן, לחפש מקור יהודי או עתיק ללחן. אידלסון טוען שהלחן לשיר תפילה בשם "ברכת הטל" שחיבר רבי יצחק בר ששת בספרד במאה הארבע עשרה הוא מקור קדום ללחן, ובלצן מתארת מהלך אפשרי לכאורה להגעת הלחן ליצירות מופת מוזיקליים ולשירי עם אירופיים בנדידת כלייזמרים שהפיצו את המנגינה מספרד לרחבי אירופה. הלחן, בעיקר חציו הראשון, אכן מופיע ביצירות רבות, ביניהן בשיר האיטלקי "פוג'י, פוג'י, אמורו מיו". באיטליה התוודע אליו המלחין וולפגנג אמדאוס מוצארט בילדותו, ולימים הפיץ אותו בווינה כאשר שילב קטע ממנו בוריאציה השמינית שחיבר לשיר ילדים צרפתי פופולרי. וריאציה קרובה ללחן במלואו מופיעה ביצירתו של המלחין הצ׳כי סמטנה. לאחר צאת חיבורה של בלצן והתקבלותו על ידי משרד החינוך פרסם המוזיקולוג אדווין סרוסי מאמר שבו הציג עדויות ממקור ראשון של בני הדור לגבי מקור הלחן של התקווה והפריך את הניסיונות לטעון שמקור הלחן הוא יהודי או עתיק. המקור ממנו חובר הלחן המזרח אירופי העממי לתקווה הוא שיר העם הרומני. לדברי סרוסי סביר להניח שהלחן לשיר ״ברכת הטל״ הספרדי חובר אליו בקהילות ספרד שגלו בגירוש ספרד לאיטליה, ואין עדות לזמרת השיר בלחן הזה במאה הארבע עשרה. התזמורים המקובלים המושמעים והמוקלטים הם אלו שעשו המנצח האיטלקי ברנרדינו מולינארי ושל פאול בן חיים. השיר "עגלת שוורים" הוא שיר עם רומני/מולדובני שהווה את הבסיס ללחן המוכר של ההימנון הלאומי "התקווה". שמואל כהן (1870-1940), מן החלוצים במושבה ראשון לציון, נטל את מנגינת השיר שהכיר ברומניה והתאים אותו למילות "התקווה" של נפתלי הרץ אימבר. השיר צבר פופולריות בקרב החלוצים בסביבה עד שהפך להמנון הלאומי. חלק מהפרטים נלמדו ונלקחו מוויקיפדיה