את השיר, מצאנו בעותק ישן של עיתון, במאמרו של הסופר חיים באר: רחל ספיח

בעזבונה של חיה ישראלי - אשתו של בן-ציון ישראלי ישראלי, ממיסדי קבוצת כנרת (מ.ר) - נשמרו שלושה מכתבים של רחל: שניים לבן ציון ואחד לחיה, מכתב של בן ציון לרחל והפתעה לא-צפויה, שיר יפהפה של רחל, שלא נדפס מעולם והתפרסם בראשונה בספרם של מוקי צור ואהרון ישראלי (על שפת אגם סואן, על בנציון וחיה ישראלי ממייסדי קבוצת כנרת. מבואות ועריכה עם אהרון ישראלי הוצאת עם עובד 1985)

בעזבונה של חיה ישראלי נמצא השיר מצורף למכתבה של רחל. האמנם נסע בן ציון לקחתו מידיה או שמא היא שלחה אותו אליו משבושש להגיע

תרגום מעברית ע"י נילי בן - יחזקאל ואֶמי

Nili Ben-Yehezkel and Emi – Translation from Hebrew

Your voice whispered: stand at a distance I tilt my head and passed. The Kinneret laughed in restful silence At the sorrowful pit.

The wind whispers on a tombstone Sings in the branches… Your kiss of death beauty Is extended to those who live.

קולך לחש

השיר, שלא פורסם בעיתו, הגיע לידיו של הסופר פרופ' חיים באר, על ידי בני משפחתה של אחד מידידיה של רחל, בכנרת, בן ציון ישראלי

בעיזבונה של חיה ישראלי, אשתו של בן ציון ישראלי, נמצא השיר, מצורף למכתבה של רחל לבן ציון ישראלי, בו היא מבקשת, שיבוא לבקרה בבית החולים בצפת. רחל כתבה לו את השיר הזה ובקשה לתת לו אותו אישית. נוח נפתולסקי, ידיד משותף של רחל ובן ציון ישראלי, קבל לידיו את המכתב, שכתבה רחל, לבן ציון ישראלי ומסרו לנמען

השיר נכתב על גדות המוצא הצפוני של הירדן מהכנרת, קרוב מאד לבית העלמין של כנרת. הוא נכתב לאחר טיול שערכה רחל עם בן ציון ישראלי, באותו מקום. רחל החולה בקשה לטייל כהרגלה ליד הכנרת ובן ציון ישראלי, לא אפשר לה ללכת לבד

לא יתכן שהשיר מתייחס לדו שיח של נאהבים בין רחל ובן ציון ישראלי, כי רחל במכתבה לבן ציון מבקשת למסור דרישת שלום לאשתו חיה. אכן המכתב נשמר שנים רבות אצל חיה ישראלי, עד אשר נמצא בעיזבונה, על ידי בני משפחתה

השיר נכתב בשנת 1925 ורחל הייתה כבר חולה מאד

אולי, זה "דו שיח אילם של רחל, עם בית העלמין" בכנרת

ואכן, עקב מצבה, הצטללו באוזני רחל "פעמוני הקץ", שנים אחדות קודם מותה. בעקבות ביקור שערכה בשנת 1925, במספר מקומת שבהן שהתה והכירה היטב בעבר, בצפון הארץ, ביקור שהניב בין השאר את השיר 'פגישה חצי פגישה', רחל הביעה לראשונה את רצונה להיקבר בבית הקברות על שפת הכנרת, שלימים נעשה כה מזוהה עמה

בשיר, שלא נכלל בקובצי שיריה, היא כתבה בצורה מצמררת : קולך לחש: עמדי מנגד, נטיתי ראש ואעבור. צחקה כנרת בדמי-שקט, אל מול תוגת הבור

 באתר, הסופרים, שכתובתו,

https://blog.nli.org.il/sipur-rahel-ben-zion/

נכתבו גם הפרטים הידועים על השיר, קולך לחש. מעניין שבמילות השיר שהועתקו לאתר מנוקדת המילה, קולך, בקמץ באות ך ,כלומר קולך בזכר, כפי שהקלטנו אנחנו ובכתב היד של, רחל המשוררת, האות ל מנוקדת בציירה, כלומר, קולך בנקבה. בזמן ההקלטה שלנו כל מה שהיה בידנו היה קטע עיתון ובו הפרסום של הסופר והפרופסור חיים באר על תולדות השיר ולא יכולנו להחליט האם מדובר בקולך/זכר או קולך/נקבה. החלטנו על קולך/זכר כי זה כיסה את האפשרויות שמדובר באגם הכנרת, או, בנציון ישראלי, או, בית העלמין, שלושתם  בלשון זכר. לאחרונה פגשנו בנכדתו של בנציון ישראלי, בת-ציון, והיא שמחזיקה בכתב המקורי של רחל, הייתה הראשונה שהאירה את עיננו, שמדובר אכן בכנרת ולכן, קולך/נקבה, הוא הנכון. כבר מאוחר לנו, מאיר ואני [איזי] לערוך מחדש את ההקלטה ואנחנו מתנחמים בכך שקולך/זכר מתאים גם לאגם הכנרת.

מספר פרטים מאתר הסופרים,

את סדר הפסח היא מקיימת באסם של חצר כנרת עם חברה משכבר הימים בן־ציון ישראלי. בשלב מסוים היא יוצאת לטיול רגלי קצר סמוך לבית העלמין כנרת, שבו תיקבר בדיוק שש שנים לאחר מכן כשהשחפת תכריע אותה באפריל 1931, כשתהיה בסך־הכול בת 40. בן־ציון מתעקש ללוותה לטיול בבית העלמין. והיא מצידה נותנת לו תמונה שלה, שיזכור.

באותה חופשה קסומה רחל גם כותבת שיר ומקדישה אותו לחברה בן־ציון. אך את השיר היא לא מספיקה להעניק לו.

כמה חודשים חולפים. אוגוסט 1925. רחל בודדה. היא מאושפזת בבית החולים "הדסה" הישן בצפת ונזכרת במסע, ברגעים הקסומים ובמתנה שלא הספיקה לתת. היא יושבת וכותבת מכתב:

בן-ציון, האם נח (נפתולסקי, נ"ג) לא אמר לך כי אנוכי פה, וכי תבוא לבקרני, כי ביקור חולים מצווה היא.

כשישבנו על שפת הירדן באותה השבת הברוכה שכבר כל כך רחוקה עתה, בשבת של פסח, כתבתי שיר. ולך השיר בן-ציון, כי היית חלק בלתי נפרד בשמחת-זכרונות הנוגה שעטפתני. את השיר אני רוצה לתת לך במו-ידי, ועל כן עליך לבוא. דירתי, דירת קבע כמעט, ב"הדסה" של צפת. וכן גם כתובתי. אמור שלום ממני לחיה ולפעוטים.

רחל

השיר שכתבה בפסח יגיע ליעדו בסופו של דבר. שיר קצר. שיר שבו חוזה רחל את מותה, את קברה. שיר מצמרר המחבר בין אהבתה לכינרת למותה. שיר שלא פורסם מעולם בקובצי השירה שלה:

קוֹלְךָ לָחַש: עִמְדִי מִנֶגֶד נָטִיתִי רֹאש וְאֶעבוֹר.

צָחֲקָה כִּינֶרֶת בִּדְמִי שֶקֶט אֶל מוּל תוּגָת הָבּוֹר.

רַחָש רוּחַ עָל מַצֶבֶת שָר בָּעֲפָאִים…

נְשִיקָתֶך יְפָת הָמַוֶות שְלוּחָה אֶל הַחַיִים.