כאשר קם עלינו המן וגזר את גזרת השמדת היהודים, אחזנו פחד: אָדָם בְּקוּם עָלֵינוּ מבוסס על הפסוק "לוּלֵי ה’ שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל: לוּלֵי ה’ שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם: אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ". והגמ' במגלה יא. דורשת את הפסוק הזה על המן. כלומר: כאשר קם עלינו המן, חִיל אֲחָזַתְנוּ לִרְעוֹד ואולי צ"ל אֲחָזַנוּ. מבוסס על כמה פסוקים בתנ"ך כגון בשירת הים. פחדנו, אחזנו חיל, כלומר פחד. הפיוט מצטט כאן את הפסוק "לוּלֵי ה’ שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל: לוּלֵי ה’ שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם", כי כך מתחילה דרשת פסוקי המגלה במסכת מגלה: רב נחמן בר יצחק פתח לה פתחא להא פרשתא מהכא שיר המעלות לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם אדם ולא מלך. בְּהִסְתַּפְּחוֹ לְמַלְכוּת חָנֵף מלכות אחשורוש. מבוסס על המדרש: "ר' יודא בר' סימון פתח (איוב ל"ד) ממלך אדם חנף וגו', ר' יוחנן וריש לקיש, ר' יוחנן אמר בשעה שהמלך חנף ומושל על הבריות, ממוקשי עם, מן קשיותיהן וחוביהן דבריתא די לא עבדין רעותיה דברייא עלמא, רשב"ל אומר נוח להן לבריות להגדיל להן כנפים ולפרוח באויר, ואל ימסרו וישתעבדו תחת יד מלך חנף, ד"א ממלך אדם חנף, זה אחשורוש, שהיה חנף". כִּמְעַט כָּשַׁלְנוּ לִמְעֹד. גָּמְרוּ לְמָכְרֵנוּ כְּתֵל וְחָרִיץ בְּלִי מִסְעוֹד מבוסס על המדרש במסכת מגלה: "ויאמר המלך להמן הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך אמר רבי אבא משל דאחשורוש והמן למה הדבר דומה לשני בני אדם לאחד היה לו תל בתוך שדהו ולאחד היה לו חריץ בתוך שדהו בעל חריץ אמר מי יתן לי תל זה בדמים בעל התל אמר מי יתן לי חריץ זה בדמים לימים נזדווגו זה אצל זה אמר לו בעל חריץ לבעל התל מכור לי תילך אמר לו טול אותה בחנם והלואי", כלומר: קח את ישראל בחנם והרגם. אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד פסוק מתהלים: "אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵל: כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ: עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ: אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד". כלומר: המן חבר אל אחשורוש והוא מכר לו את היהודים, והם אמרו הבה ונשמידם:
ואז התפללנו אל ה' ובקשנו שימחה את המן, על אשר התנכל ליהודים וחשב שה' לא רואה ולא שומר: דַּלּוּ עֵינַי לַמָּרוֹם נשאתי עיני למרום לבקש רחמים. מבוסס על פסוק בישעיהו: "כְּסוּס עָגוּר כֵּן אֲצַפְצֵף אֶהְגֶּה כַּיּוֹנָה דַּלּוּ עֵינַי לַמָּרוֹם אֲדֹנָי עָשְׁקָה לִּי עָרְבֵנִי". קְרָאתִיךָ אוֹיְבַי לָקֹב קראתי לך ה' לקלל את אויבי ולהצילני מפניהם. הניסוח כאן מבוסס על דברי בלק: "וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים". קראתי אל ה' ובקשתי ממנו: הַכְרֵת שֵׁם וּשְׁאָר אבד את המן והכרת אותו לגמרי. מבוסס על הפסוק: "וְקַמְתִּי עֲלֵיהֶם נְאֻם ה’ צְבָאוֹת וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד נְאֻם ה’". וּמְחֵה שֵׁם לִרְקֹב מחה את שמו של המן. כמו שנאמר: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב". וְצָר צוֹרְרַי בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ "כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר" כלומר: תכניות הנכלה שלהם לַעֲקֹב. מפני ש וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָהּ וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב פסוק מתהלים. וכאן כוונת הפיטן: הם תכננו להרוג את ישראל, משום שהם אמרו, או חשבו, שה' לא רואה ולא מבין:
כאן עובר הפיטן לתאר את מעשי ה', המגלגל את ענייני המגלה: זְרוּיִם את עם ישראל, הזרויים בין העמים עִנָּה וַיַּגֶּה וְלֹא מִלֵּב כִּי לֹא עִנָּה מִלִּבּוֹ וַיַּגֶּה בְּנֵי אִישׁ לְכַלֹּתָם וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם. כלומר: ה' זוכר אותנו גם שם. חָבוּ לְפָנִים וְרִדָּם בַּהֲסָרַת טַבַּעַת המדרש במסכת מגלה אומר: "ויסר המלך את טבעתו אמר רבי אבא בר כהנא גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל שכולן לא החזירום למוטב ואילו הסרת הטבעת החזירתן למוטב". המדרש מסביר שהמן עמד על ישראל, כי ישראל חטאו ונהנו ממשתה אחשורוש. כאשר הסיר המלך את טבעתו ונתנה להמן, התפללו ישראל וחזרו בתשובה. לְהַחֲלֹתָם להפחיד אותם כדי שיתפללו. הפיטן עומד כאן על כך שה' זוכר את עמו גם בגולה. הוא זה שגלגל עליהם את גזרת המן כשחטאו, כדי שיחזרו בתשובה, והוא זה שהצילם כאשר חזרו בתשובה:. טוֹב כנוי לקב"ה דְּבָרוֹ הֵקִים קיים לישראל את דברו אשר הבטיח להם בתורתו: לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לְהַעֲלוֹתָם. בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלּוֹתָם כוונת הפיטן לפסוקים מהתורה: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם: וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה’":
יִדַּע רֶמֶז הַקּוֹרוֹת לְעַם מְעֻפָּר וּמְהֻדָּס מראש הוא רמז בתורתו רמזים על אשר עתיד לקרות לעם ישראל בגולה, כאשר יהיה מְעֻפָּר וּמְהֻדָּס, כלומר: שפל עד עפר ושבור. והרמז הוא:. כְּתָב הַסְתֵּר אַסְתִּיר וּמָר דְּרוֹר מְפֻרְדָּס. לִשְׁבּוֹת מִמָּחֳרָת הֲמִן הָעֵץ קֻנְדָּס כוונתו למדרש המובא במסכת חולין: "המן מן התורה מנין? המן העץ. אסתר מן התורה מנין? ואנכי הסתר אסתיר. מרדכי מן התורה מנין? דכתיב מר דרור ומתרגמינן מירא דכיא". עוד הוא רומז לפסוק בספר יהושע: "וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ: וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: וַיִּשְׁבֹּת מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא". המן שירד לישראל במדבר שבת (הפסיק לרדת) בט"ז בניסן. לפי חשובונם של חז"ל גם המן הרשע שבת (נתלה, והפסיק לחיות) באותו תאריך עצמו. הפיטן הוציא את הפסוק המקורי מפשוטו. הפיטן הוא מנחם בר מכיר, ומסתבר שבהגיה שלו לא היה הבדל בין פתח לבין קמץ, ולכן הוא יכול להחליף את הָמָן עם הַמָּן. תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפָּד יַעֲלֶה הֲדָס פסוק מישעיהו, שהגמ' דורשת אותו על מגלת אסתר: "רבי שמואל בר נחמני פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס תחת הנעצוץ תחת המן הרשע שעשה עצמו עבודה זרה דכתיב ובכל הנעצוצים ובכל הנהללים יעלה ברוש זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים שנאמר ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור ומתרגמינן מרי דכי תחת הסרפד תחת ושתי הרשעה בת בנו של נבוכדנצר הרשע ששרף רפידת בית ה' דכתיב רפידתו זהב יעלה הדס זו אסתר הצדקת שנקראת הדסה".:
מַקְשִׁיב דְבַר שֶׁקֶר כָּתַב שִׂטְנָה וָעֶצֶב כווונתו לפסוק בספר עזרא: "וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם".. נִתְעַטֵּף בְּבִגְדֵי שְׂרָד כְּטָעָה בְּמִנְיַן קֶצֶב רומז למדרש במגלה יא:, האומר שאחשורוש טעה במנין שבעים שנות החורבן, עשה חשבון שכבר עברו שבעים שנה והיהודים לא נגאלו, ולכן הרשה לעצמו לעשות משתה בכלי המקדש, וללבוש את בגדי הכהן הגדול. וכך דורשת שם הגמ' את הפסוק "וכלים מכלים שונים", שהשתמש בכלי המקדש, לכן כותב הפיטן: סָדַר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשׁוֹנִים כְּלֵי בֵּית הַמַּחֲצֵב. עוד אומר שם המדרש שבא שטן וריקד ביניהם, לכן משתמש כאן הפיטן בפסוק וַיָּבֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם לְהִתְיַצֵּב שמקורו בספר איוב:
עַם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן מבוסס על הפסוק: "וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ" בְּאָכְלָם מִזֶּבַח עָכְרָם הגמ' במסכת מגלה אומרת שתלמידי רשב"י הסבירו שגזרת המן היתה עונש על כך שישראל השתתפו באותו משתה. פָּעַר פִּיו לְהַשְׂטִינָם וּלְהַסְגִּירָם בְּיַד נוֹתֵן מִכְרָם אחשורוש מסרם ביד המן, שרצה לשקול תמורתם עשרת אלפים ככר כסף. צוּר הִסְכִּים לִכְתּוֹב אִגֶּרֶת לְאַבֵּד שִׂבְרָם ה' הביא לידי כך שהמן כתב אגרת להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם שירת האזינו אומרת שכאשר ישראל חוטאים ה' כועס עליהם עד כדי שהוא חושב להכריתם לגמרי: "כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים: אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם... אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם: לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה וְלֹא ה’ פָּעַל כָּל זֹאת":
הבית הבא מבוסס על המדרש: "א"ר ישמעאל שמונה עשר אלף וחמש מאות הלכו לבית המשתה ואכלו ושתו ונשתכרו ונתקלקלו, מיד עמד שטן והלשין עליהם לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לפניו רבונו של עולם עד מתי תדבק באומה זו שהם מפרישין לבבם ואמונתם ממך, אם רצונך אבד אומה זו מן העולם, כי אינם באים בתשובה לפניך, אמר הקדוש ברוך הוא תורה מה תהא עליה, אמר לפניו רבש"ע תסתפק בעליונים וגם השוה דעתו למחות את ישראל, באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא למה לי אומה שבשבילה הרביתי אותותי ומופתי לכל הקמים עליהם לרעה (שם /דברים/ ל"ב) אשביתה מאנוש זכרם מיד אמר הקדוש ברוך הוא לשטן הבא לי מגילה ואכתוב עליה כלייה, באותה שעה הלך השטן והביא לו מגילה וכתב עליה מיד יצתה התורה בבגדי אלמנות ונתנה קולה בבכי לפני הקדוש ברוך הוא וגם מלאכי השרת צעקו לקול בכייתה, ואמרו לפניו רבש"ע אם ישראל בטלים מן העולם אנו למה אנו צריכין בעולם שנא' (ישעיה ל"ג) הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון, כיון ששמעו חמה ולבנה כך אספו נגהם שנאמר (שם /ישעיהו/ נ') אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם, באותה שעה רץ אליהו זכור לטוב בבהלה אצל אבות העולם, ואצל משה בן עמרם, ואמר להם עד מתי אבות העולם רדומים בשינה ואי אתם משגיחים על הצרה שבניכם שרויין בה כי מלאכי השרת וחמה ולבנה וכוכבים ומזלות ושמים וארץ וכל צבא המרום בוכים במרר ואתם עומדים מנגד ואינכם משגיחים, אמרו לו מפני מה, אמר להם מפני שנהנו ישראל מסעודתו של אחשורוש ובעבור זאת נגזרה עליהם גזירה לכלותם מן העולם ולאבד את זכרם, אמרו לו אברהם יצחק ויעקב אם הם עברו על דת הקדוש ברוך הוא ונחתמה גזירתם מה אנו יכולים לעשות, חזר אליהו ואמר לו למשה אי רועה נאמן כמה פעמים עמדת על הפרץ לישראל ובטלת גזירתם לבלתי השחית שנאמר (תהלים ק"ו) לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית, מה תענה על הצרה הזאת (ישעיה ל"ז) כי באו בנים עד משבר וגו', אמר לו משה כלום יש אדם כשר באותו הדור אמר לו יש ושמו מרדכי, אמר לו לך והודיעו כדי שיעמוד הוא משם בתפלה ואני מכאן ונבקש רחמים עליהם לפני הקדוש ברוך הוא, אמר לו רועה נאמן כבר נכתבה אגרת כלייה על ישראל, אמר לו משה אם בטיט היא חתומה, תפלתנו נשמעת, ואם בדם נחתמה מה שהיה הוא, אמר לו בטיט היא חתומה, אמר לו משה רבינו לך והודיע למרדכי, מיד הלך והודיע למרדכי, הה"ד ומרדכי ידע את כל אשר נעשה ויקרע מרדכי את בגדיו".
קְדוֹשִׁים מַלְאֲכֵי הַשָׁרֵת מַר יִבְכָּיוּן בִּצְעָקָה המלאכים בכו והתחנננו שה' יבטל את גזרת המן, ואמרו: רַחוּם הַבֵּט לַבְּרִית וְאַל תָּפֵר לְהַרְחִיקָה. שָׁמְעָה מוֹרָשָׁה התורה, שנקראה מורשה, שמעה ואף היא התחננה לפני ה' וַתִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּת וּמוּעָקָה. וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה מקור הפסוק במעשה אמנון ותמר: "וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה". הפיטן שאל משם את הבטוי. כאן כוונתו שהתורה כביכול התאבלה:
תִּשְׁבִּי אליהו הנביא שָׂם אֵזוֹר שַׂק בְּמָתְנָיו תַּחְבֹּשֶׁת כמו מרדכי. אבל הוא לבש אזור, שהרי מצאנו שאליהו הוא "אִישׁ בַּעַל שֵׂעָר וְאֵזוֹר עוֹר אָזוּר בְּמָתְנָיו". מִהֵר וְהוֹדִיעַ יְשֵׁנֵי מַכְפֵּל אָבוֹת שְׁלֹשֶׁת הודיע לשלשת האבות הישנים במערת המכפלה. נָחַץ הלך מהר לְרוֹעֶה אל משה, שנקרא רועה, ואומר לו: מַה לְּךָ נִרְדָּם לְהִתְעַשֵּׁת. קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ אוּלַי יִתְעַשֵּׁת מקורו בספר יונה: "וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ וְלֹא נֹאבֵד". גם כאן, אומר הפיטן שאליהו הנביא בקש מהאבות וממשה שיתפללו על ישראל: נהגו הפיטנים שהצלע האחרונה בכל בית היא פסוק מהתנ"ך, לאו דוקא ממקום הקשור לנושא הפיוט, להפך, פעמים רובת הפיטן מנתק את הפסוק מהקשרו. אבל בפיוט שלנו הפיטן מרבה להשתמש בפסוקים מספר יונה, וכן ממלחמות בין ישראל לעמלק ובין יעקב לעשו.
השורות הבאות מבוססות על המדרש: לאחר שעשה העץ הלך אצל מרדכי ומצאו שהיה יושב בבית המדרש והתינוקות יושבים לפניו ושקים במתניהם ועוסקים בתורה והיו צועקים ובוכים ומנה אותם ומצא שם (י"ב) [כ"ב] אלף תינוקות השליך עליהם שלשלאות של ברזל והפקיד עליהם שומרים ואמר למחר אהרוג אלו התינוקות תחלה ואח"כ אתלה את מרדכי, והיו אמותיהם מביאות להם לחם ומים ואומרות להם בנינו אכלו ושתו קודם שתמותו למחר ולא תמותו ברעב, מיד היו מניחין ידיהם על ספריהם ונשבעים בחיי מרדכי רבינו לא נאכל ולא נשתה אלא מתוך תעניתנו נמות, געו כולם בבכיה עד שעלתה שועתם למרום ושמע הקב"ה קול בכייתם כבשתי שעות בלילה, באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ועמד מכסא דין וישב בכסא רחמים ואמר מה קול גדול הזה שאני שומע כגדיים וטלאים, עמד משה רבינו לפני הקב"ה ואמר רבש"ע לא גדיים ולא טלאים הם אלא קטני עמך שהם שרויים בתענית היום שלשה ימים ושלשה לילות ולמחר רוצה האויב לשוחטם כגדיים וטלאים, באותה שעה נטל הקב"ה אותן אגרות שגזר עליהם שהיו חתומות בחותם של טיט וקרעם והפיל על אחשורוש בהלה באותו לילה הה"ד בלילה ההוא וגו
חוֹתַם טִיט אֲשֶׁר נַעֲשָׂה לְבִלְשָׁן בספר עזרא נמנו העולים שעלו עם זרבבל לארץ: "יֵשׁוּעַ נְחֶמְיָה שְׂרָיָה רְעֵלָיָה מָרְדֳּכַי בִּלְשָׁן מִסְפָּר בִּגְוַי רְחוּם בַּעֲנָה מִסְפַּר אַנְשֵׁי עַם יִשְׂרָאֵל". כיון שבלשן סמוך למרדכי, אומר המדרש במסכת מגלה שאיש אחד הוא. בלשן הוא מרדכי. סִפֵּר. מִנִּינְוֵה לָמְדוּ לְאַחַר גְּזֵרָה כַּעַס לְהָפֵר כמו שבנינוה בטלה הגזרה כי חזרו בתשובה, כך גם כאן. בֶּן קִיש הוא מרדכי. מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש הִקִּישׁ דַּלְתוֹת בֵּית הַסֵּפֶר ע"פ המדרש דלעיל. וַיְּכַס שַׂק וַיֵּשֶׁב עַל הָאֵפֶרמקור הביטוי במלך נינוה בספר יונה. כאן כונת הפיטן שמרדכי עשה כן:
רִבֵּץ תִּינוֹקוֹת לְפָנָיו יָמִים שְׁלֹשָׁה צָמִים וּמֻכְפָּנִים ע"פ המדרש דלעיל, על התינוקות שישבו בשלשת ימי התענית עם מרדכי. בְּקוֹל יַעֲקֹב כלומר: בתפלה, שהרי הקול קול יעקב, והוא כח יעקב בתפלה. לַחֲלוֹשׁ יְדֵי עַז פָּנִים להתגבר על עמלק, ועל המן. יָדָיו אֱמוּנָה מקור הביטוי במלחמת יהושע בעמלק: "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ: וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב". וכך נשא את כפיו לָאֵל ובקש: הַצִּילֵנִי מֵעֶלְבּוֹנִים. פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים מקור הביטוי בתפלה שהתפלל יעקב על הצלתו מפני עשו:
מִזֶּה אֵלֶּה וּמִזֶּה אֵלֶּה בְּנֵי אֵיתָנַי וְרַבָּנַי כלומר: גם ישראל וגם האבות צעקו אל ה'. כֻּלָּם צָעֲקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל יי מקור הביטוי במצרים, כאשר זעקו ישראל אל ה'. יָהּ לְקוֹל רִנּוּן כְּבוֹא שָׁאַל לִפְנָי. וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי מקור הבטוי במלחמת שאול בעמלק: "וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל בָּרוּךְ אַתָּה לַה’ הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר ה’: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ". כאן כוונת הפיטן למדרש שהובא לעיל, על התינוקות של בית מרדכי רבן, שה' שאל את משה על קול הצאן. ומשה השיבו:
רוֹעֶה משה הֱשִׁיבוֹ הֵם קְטַנֵּי קֹדֶשׁ זֶרַע קטני זרע הקדש, כלומר עם ישראל. גם זה מבוסס על המדרש הנ"ל. ומשה ממשיך ומבקש: יָהּ הַצֵּל לְקוּחִים לַמָּוֶת מֵאוֹיֵב הָרַע. חַנּוּן ה', שנקרא רחום וחנון נִכְמְרוּ רַחֲמָיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת מקור הביטוי אצל יוסף הַמְּאֹרָע. וַיְּהִי כִּקְרֹא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַסֵּפֶר וַיִּקְרָע מקור הפסוק: "וַיְהִי כִּקְרֹא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַסֵּפֶר וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת כִּי זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ כִּי אַךְ דְּעוּ נָא וּרְאוּ כִּי מִתְאַנֶּה הוּא לִי". אבל הפיטן מוציא את הפסוק מהקשרו, ומדבר על ה' מלך ישראל ,שקרע את גזרתו של המן:
יְהוּדִי מרדכי, שנקרא איש יהודי הוֹקִיעַ תלה את יְלָדָיו של המן לְמַטָּה וַאֲבִיהֶם מִלְמַעְלָה על העץ. (הגמ' מבארת שהוקעה היא תליה). אִישׁ אִישׁ בְּשָׁלֹשׁ אַמּוֹת וְהָרְבִיעִית אַוִּיר מְגֻלָּה מבוסס על התרגום למגלת אסתר, המתאר ומפרט כיצד היו המן ובניו תלויים לאורך חמשים האמות של העץ, כל אחד בשלש אמות, וחצי אמה אויר בין אחד לאחד. מִשְׁנֶה נָקָם חָזָה ראה נקמה כפולה, ונאמר: יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע, ולכן: וְשָׂמַח וְשָׂח תְּהִלָּה ואמר תהלה לה'. אוֹתִי הֵשִׁיב עַל כַּנִּי וְאוֹתוֹ תָלָה אותי, את עם ישראל, השיב לחיים, ואת המן תלה. מקור הפסוק בדברי שר המשקים אל פרעה:
וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר תֹּקֶף לִקְרוֹת כִּבְהַלֵּל מְהוֹדִים נאמר במגלה: "וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת כָּל תֹּקֶף לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפּוּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית", ומכאן דרשו חכמים (מגלה יט.) את מצות קריאת המגלה, ואמרו שקריאת המגלה היא ההלל של פורים (מגלה יד.).. מִלְּמַעְלָה קִיְּמוּ מַה שֶּׁקִּבְּלוּ לְמַטָּה דּוֹדִים במגלה ז. דורש שמואל את הפסוק "קִיְּמוּ וְקִבְּלֻ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה". שמואל דורש ואומר שקיימו מלמעלה מה שקבלו למטה, כלומר: שהיתה הסכמה מאת ה' לקבלה של בני ישראל. נֵס יְנוֹסֵס במזמור הפותח במלים "לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוּשַׁן עֵדוּת מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד", נאמר: "נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס מִפְּנֵי קֹשֶׁט סֶלָה". הצירוף של שושן ונס (אע"פ שבמזמור המקורי משמעות המלה נס היא אחרת) נדרש כמובן על נס פורים. לְפַרְסֵם מצות פורים היא לפרסם את הנס כְּאָז פִּלְאוֹ מַסְהִידִים מעידים, אנו מעידים על פלאו של ה', כלומר על הנס. בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים הפיטן מבקש שכמו אז, כך גם בעת הזאת, רוח והצלה יעמוד להיהודים. את הבטוי הוא שואל מדברי מרדכי: "כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת – רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ. וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת". הפיטן מעתיק מתוך הפסוק את מלותיו האמצעיות, אע"פ שמדור בסוף של משפט אחד, ותחילתו של משפט שני, במשמעות שבפיוט, זהו משפט אחד:
אַתָּה הָאֵל עוֹשֵׂה פְלָאוֹת. בָּעַמִּים הוֹדַעְתָּ עֹז נוֹרָאוֹת פרסמת את שמך הגדול. גָאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמְּךָ מִתְּלָאוֹת. דִּכִּיתָ צָרֵיהֶם בְּמוֹתֵי תַחֲלוּאוֹת:
הָאוֹיֵב המן, שכונה איש צר ואויב בְּקוּמוֹ לְעוֹרֵר מְדָנִים. וְדִמָּה לְהַכְרִית פִּרְחֵי עֲדָנִים חשב להשמיד את היהודים. זָמַם לִשְׁקוֹל לְגִנְזֵי אֲדוֹנִים שאמר לאחשורוש: "אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ". חֲלִיפֵי מְאַת כִּכְּרֵי אֲדָנִים על שקלי המפקד של ישראל נאמר: "וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים: וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן", ובגמרא: אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים:
טְלָאֶיךָ הִזְהַרְתָּ שִׁקְלֵיהֶם לְהַקְדִּים מבוסס על המדרש של ריש לקיש שהזכרנו לעיל. יָדַעְתָּ הָעֲתִידוֹת ידעת כבר כשהיו ישראל במדבר, שעתיד המן לעמוד עליהם וְדָרַשְׁתָּ נִשְׁקָדִים. כִּבּוּי לְהַמְצִיא לְלַהַב יוֹקְדִים הכנת מראש תרופה וכבוי לאש שעתיד המן להבעיר. לְקוּחִים לַמָּוֶת לְתֶחִי נִפְקָדִים ה' פוקד את ישראל, הלקוחים למות, כלומר שנמכרו ע"י המן למיתה, ופוקד אותם לתחי, כלומר לתחיה:
מַסֵּכָה צָרָה בְּעָבְדָם לְפָנִים בישעיהו נאמר: "כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס". חכמים (יומא ט: סנהדרין קג:) פרשו את הפסוק הזה כעוסק בעבודה זרה שעבדו ישראל. כאשר עבדו ישראל עבודה זרה נִמְסְרוּ לְהָתֵז קְנוֹקְנוֹת וּגְפָנִים מבוסס על המדרש: "אמר רבי שמעון בן לקיש אומה זו כגפן נמשלה זמורות שבה אלו בעלי בתים אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים עלין שבה אלו עמי הארץ קנוקנות שבה אלו ריקנים שבישראל והיינו דשלחו מתם ליבעי רחמים איתכליא על עליא דאילמלא עליא לא מתקיימן איתכליא". סְבָבוּם מוֹקְשִׁים בְּכָל דְּפָנִים בכל צד.. עֵינֵיהֶם לְךָ תּוֹלִים וּבְסִתְרְךָ נִצְפָּנִים כאשר אוביהם מקיפים אותם מכל צד, הם תולים את עיניהם לה':
פּוּר נֶהְפַּךְ בְּאוֹיְבִים לִשְׁלֹט מבוסס על הפסוק "בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם", הפור נהפך שישלטו היהודים באויביהם. צְלִיבָה עץ התליה, שנקרא צליבה בארמית הוּכַן אֲגָגִי לִקְלֹט לקלוט את המן. קַלַּע וּבַלַּע פְּנֵי הַלּוֹט הַלּוֹט מבוסס על הפסוק: "וּבִלַּע בָּהָר הַזֶּה פְּנֵי הַלּוֹט הַלּוֹט עַל כָּל הָעַמִּים וְהַמַּסֵּכָה הַנְּסוּכָה עַל כָּל הַגּוֹיִם". כלומר: יקרע המחסה שהגויים חוסים בו. רִיבֵי עָם בְּאַשְׁמַנִּים לַעֲלֹט להחשיך (מלשון עלטה) את הגויים, לכבות את אורם, מקור הביטוי בפסוק: "נְגַשְׁשָׁה כַעִוְרִים קִיר וּכְאֵין עֵינַיִם נְגַשֵּׁשָׁה כָּשַׁלְנוּ בַצָּהֳרַיִם כַּנֶּשֶׁף בָּאַשְׁמַנִּים כַּמֵּתִים". כלומר: זהו בטוי לחשכה:
שָׁלוֹם וֶאֱמֶת נִכְתַּב לְכָל צַד המגלה מספרת בסופה על מרדכי ששלח ספרים אל כל היהודים לקים את ימי הפורים: "וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֶל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת".. תֹּקֶף שם: "וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת כָּל תֹּקֶף לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפּוּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית". ובגמ' נחלקו על איזה תקף מדובר. וכאן הוא מפרש שמדובר על תקפו של ה' שהוא יֶשַׁע סֶלַע וּמְצַד ה’ סַלְעִי וּמְצוּדָתִי וּמְפַלְטִי אֵלִי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי. שׁוֹדֵד הֻשְׁדַּד וּבְרִשְׁתּוֹ נוֹצַד המן נפל ברשת שפרש למרדכי. ונִצּוֹד בה. יתכן שהוא מתבסס על הפסוק "הוֹי שׁוֹדֵד וְאַתָּה לֹא שָׁדוּד וּבוֹגֵד וְלֹא בָגְדוּ בוֹ כַּהֲתִמְךָ שׁוֹדֵד תּוּשַּׁד כַּנְּלֹתְךָ לִבְגֹּד יִבְגְּדוּ בָךְ". מְלָשְׁנִי המן נִסְחַף נִצְמַת מבוסס על הפסוק מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית וְנִרְצַד:
עָשׂוּ שְׂמָחוֹת וְלַדּוֹרוֹת קְבָעוּם קִיְּמוּ וְקִבְּלֻ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. וּמִקְרָאוֹת שִׁלְּשׁוּם וְלֹא רִבְּעוּם מתבסס על המדרש במגלה ז. "שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות שלחו לה הלא כתבתי לך שלישים שלישים ולא רבעים עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה כתב זאת זכרון בספר כתב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה זכרון מה שכתוב בנביאים בספר מה שכתוב במגילה". נִסְכְּמוּ מִמַּעַל וּלְמַטָּה טִבְּעוּם כוונתו למדרש: "א"ר יהושע בן לוי שלשה דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו ב"ד של מעלה על ידם [אלו הן] מקרא מגילה ושאילת שלום [בשם] והבאת מעשר מקרא מגילה דכתיב קימו וקבלו היהודים קיימו למעלה מה שקבלו למטה". בַּסֵּפֶר נֶחֱקַק עַל מַה קְבָעוּם וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר (ויתכן שהוא רומז גם למדרש שצוטט לעיל, המבסס את פורים על הפסוק "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם":
רָמָה יָדְךָ לִסְלֹחַ לַפּוֹשְׁעִים אתה מרים את ידך כדי לסלוח לפושעים, שחטאו באותו דור וסלחת להם ובטלת את גזרת המן. יְהוּדִי וַהֲדַסָּה מרדכי ואסתר הֵקַמְתָּ מוֹשִׁיעִים העמדת את מרדכי ואסתר כמושיעים, להושיע את ישראל. צִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד מבוסס על תהלים קיב, המתאר את הצדיקים לְשַׁעֲשׁוּעִים. חֵקֶר כְּבוֹדָם לְהִזָּכֵר לְנוֹשָׁעִים לעולם עם ישראל יזכור אותם:
כאן עובר הפיטן לבקש מה' בקשות לעתיד קַנֵּא לְשִׁמְךָ המחולל היום כאשר ישראל בגלות נוֹרָא וְנִקְדָּש כנוי לה'ׁ. חֲזֵה כַרְמְךָ עם ישראל, שנמשל לכרמו של ה' נֶהֱרַס וְנִדָּשׁ. זְרוּיֵינוּ קַבֵּץ וְשִׁיר לְךָ יְחֻדָּשׁ. קַיְּמֵם וְהַחֲיֵם בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ:
וְכַעֲשׂוֹתְךָ נוֹרָאוֹת בְּאוֹתָן הַיָּמִים כמו שעשית נוראות בימים ההם, כן עתה אִתָּנוּ הַפְלֵא תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים. מְצֹא לְפָנֶיךָ כֹּפֶר כפרה וְתַנְחוּמִים. אֵל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים:
בִּמְתֵי מִסְפָּר חִלִּינוּ פָנֶיךָ. לְשַׁוְעַת נְכֵאִים שועת עמך ישראל השבורים והמוכים אַל תַּעְלֵם אָזְנֶךָ הקשב להם, מבוסס על פסוק באיכה. הַקְשֵׁב תְּחִנָּתָם מִשְּׁמֵי מְעוֹנֶךָ. כְּבִימֵי מוֹר וַהֲדַס הוֹשַׁעְתָּ בָנֶיךָ כמו שהושעת את בניך בימי מרדכי ואסתר, המכונים מור והדס, כדברי המדרש: "יעלה ברוש זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים שנאמר ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור ומתרגמינן מרי דכי תחת הסרפד תחת ושתי הרשעה בת בנו של נבוכדנצר הרשע ששרף רפידת בית ה' דכתיב רפידתו זהב יעלה הדס זו אסתר הצדקת שנקראת הדסה".:
תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל אַתָּה יוֹשֵׁב וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל (מתוך המזמור "למנצח על אילת השחר" שחז"ל קשרו אותו לאסתר). שַׁוְעָתָם מַאֲזִין וְרִנָּתָם קוֹשֵׁב מאזין לשועתם ומקשיב לרנתם, כלומר לתפלתם, כמו שנאמר "לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה". רִפְאוּת לְמַחַץ מַקְדִּים וּמְחַשֵּׁב מקדים רפואה למכה, ומחשב אותה מראש. קְנוּיֶיךָ לְהֵיטִיב וּנְוֵיהֶם לְיַשֵּׁב להיטיב לעם ישראל, עם זו קנית. ולהשיבת לנויהם ולהושיבם שם.
ד כאן הקדים הפיטן בתפלה ובשבח לה', כאן הוא עובר לתאר את אשר קרה בשושן. צָר וְאוֹיֵב המן, שכונה איש צר ואויב הִלְטִישׁ עֵינָיו לטש את עיניו אל עם ישראל. פִּיהוּ פָעַר לִשְׁאֹף עָנָו להרוג את מרדכי, שנקרא ענו בכמה וכמה מדרשים. עִשֵּׁת בְּשֶׁלּוֹ בקש בגללו לְהַשְׁמִיד קְהַל הֲמוֹנָיו וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹחַ יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ כִּי הִגִּידוּ לוֹ אֶת עַם מָרְדֳּכָי וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדֳּכָי. סֶגֶל עם ישראל. לְאַבֵּד לאבד את ישראל חָרַת בְּנִשְׁתְּוָנָיו כתב בכתביו. נשתון הוא כתב מלכותי במלכות פרס. ראה עזרא ד ז, ז יא. גם המן כתב ספרים, כלומר נשתונים, בהם חרת הוראה לאבד את ישראל.
נֹקֵם לְצָרִים וְנוֹטֵר לְאוֹיְבִים פניה אל ה', שהוא נוֹקֵם לְצָרִים וְנוֹטֵר לְאוֹיְבִים, כמו שנאמר: אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם ה’ נֹקֵם ה’ וּבַעַל חֵמָה נֹקֵם ה’ לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו. גם המן נקרא איש צר ואויב. לכן צטט הפיטן את הפסוק ההוא. מָדַדְתָּ מִדָּתָם כְּזָדוּ לַאֲהוּבִים השבת לאויבים והצרים מדה כנגד מדה. רומז לפסוק: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה’ מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם", שגם עליו דרשו חכמים שמדד להם מדה כנגד מדה. לוֹחֵם המן, או עמלק, שהרי מלחמה לה' בעמלק מדר דר וְנִינָיו צאצאיו. בתנ"ך נין ונכד היינו צאצא הוּתְלוּ נתלו מֻצְלָבִים תלויים, בתרגום לארמית צלובים. כְּבַחֲרֹזֶת דָּגִים חוֹרְזוּ תְּחוּבִים נלתו על העץ כחרוזים במחרוזת דגים. (יתכן שהפייטן כאן מבקש לחלוק על הפייטן לעיל, ועל התרגום שעליו הוא מתבסס, שכתב "איש איש בשלש אמות והרביעית אויר מגולה", הפייטן כאן מבקש לומר שכולם נתלו במחרוזת אחת בראש העץ).
יוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ צוֹרְרִים. טִבְחָה לָשִׁית בְּעַם נְצוּרִים וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ לְהֵעָשׂוֹת בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם. עם נצורים הוא עם ישראל שה' נוצר אותם, כלומר שומר אותם. חֻלְּפָה הַדָּת הוחלפה הדת, יצא חוק חדש בדתי פרס ומדי, המאפשר ליהודים להרוג את שונאיהם וְנָפְלוּ פְגָרִים. זֻלְעֲפוּ זֹעֲמוּ מוּבָסִים מֻגָרִים הגויים הצוררים נפלו פגרים והובסו.
וּבְכֵן יִתְעַלֶּה שִׁמְךָ וְיִתְנַשֵּׂא. הוֹדְךָ שְׁמֵי שָׁמַיִם כִּסָּה אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא וְקָדוֹשׁ מֵהַר פָּארָן סֶלָה כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ. דַּכִּים בְּרוֹמִמְךָ נְתוּנִים לִמְשִׁסָּה כאשר רוממת את הדכים הנתונים למשסה, כלומר את ישראל, שעליהם נאמר מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים הֲלוֹא ה’. גֵּיא וַאֲפָסֶיהָ תְּהִלָּתְךָ מְכַסָּה תהלת ה' מכסה את העולם ויושביו. ומגיעה ד אפסי ארץ.
כאן עובר הפיטן לבקש מה' בקשות לעתיד בִּינָה הֲגִינֵנוּ הבן, או הקשב, להגיגנו, להגיגים והאמרים שלנו. כמו שנאמר אֲמָרַי הַאֲזִינָה ה’ בִּינָה הֲגִיגִי עַתָּה וּרְאֵה בַצַּר ראה בצרותינו והושיענו. בְּאַפְּךָ קוּמָה עַל צוֹרֵר הַצָּר על האויב הצורר אותנו כעת. אָדוֹן קְרָאנוּךָ מִן הַמֵּצָר. אָנָּא הוֹצִיאֵנוּ לַמֶּרְחָב כמו שנאמר: "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ" וְחַלְּצֵנוּ מִצָּר מיד האויב, הצר, או מצרה.
מְאֹד תַּרְבֶּה לָנוּ מְחִילָה על חטאתנו. שְׁמַע תְּפִלָּה וְהַעֲבֵר תִּפְלָה העבר את חטאתינו. לוֹחֲצֵינוּ מַשׂטִינֵינוּ הַמְעֵד וּמַלְּאֵם חַלְחָלָה ויש גורסים: וַעֲוֹנוֹתֵינוּ תַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלָה. מִמֶּנּוּ רַחֲמֶיךָ לֹא תִכְלָא.