תזריע מצורע
דיני הטומאה נזכרים בתורה בין היום השמיני בו מתו בני אהרן, לבין דברי ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן. תורות הטומאה נאמרו אחרי שביום השמיני אמר ה' לאהרן "וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר: וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה". כאן אומר ה' למשה ולאהרן את ארבע תורות הטומאה: הראשונה, המסוכמת בפסוקים: "זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ: לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל". השניה, המסוכמת בפסוק: "זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה". השלישית, המסוכמת בפסוקים: "זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק: וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת: וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבֶּהָרֶת: לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָעַת", והרביעית, המסוכמת בפסוקים: "זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זֶרַע לְטָמְאָה בָהּ: וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה וּלְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם טְמֵאָה". (גם תורת טומאת מת, שלא נאמרה כאן, נקראת תורה ונאמרה אל משה ואהרן).
היולדת אינה חלק מתורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע והדוה בנדתה. היולדת היא תורה בפני עצמה, תורת היולדת. גם קרבנה נבדל מקרבנות הטמאים האחרים. ברוב הטמאים והחוטאים הצריכים חִטוי וטִהור, נאמרה חטאת ואח"כ עולה. עִקר הקרבן הוא החטאת, ויש להביא גם דורון לה'. לעֻמת זאת ביולדת נאמרה העולה לפני החטאת, כמו במוספי הרגלים ובקרבנות הנשיאים, והעולה היא העִקר, שהרי לכתחילה העולה היא בהמה, בעוד שהחטאת אינה אלא עוף גם לכתחילה. ביולדת, עִקר הקרבן הוא העולה, התודה והשמחה לפני ה'. יש כאן אדם חדש, וצריך להקדישו לה' (וכבר בארנו בפרשת ויקרא שעולה היא הקדשת האדם לה'). ביולדת החטאת היא משנית לעולה. כיון שההתקרבות והשמחה לפני ה' טעונים גם התקדשות והטהרות, יש גם חטאת.
נראה שעִקרה של פרשת יולדת הוא לא הטומאה אלא הקרבן. הוא המודגש שם. לכן תורת היולדת אמורה אל משה בלבד ולא אל אהרן, שלא כיתר תורות הטומאה שנאמרו אל משה ואהרן. ועִקרו של הקרבן הוא ההודאה, העולה. לכן הוזכרה גם המילה בפרשיה זו.
היולדת, טהרתה רבה מטומאתה. ימי טהרתה רבים מימי טומאתה, עולתה רבה מחטאתה. יש בה גם טומאה, כי ביולדת יש הרבה עִסוק בגוף, אבל יתר על טומאתה יש טהרה. לכן הפרשיה אינה כשאר פרשיות הטומאה. זוהי פרשת טהרה. היא אמורה אל משה בלבד.
קרבנות הטומאה
בפרשת ויקרא למדנו שקרבנות באים בנדבה, או על חטא. פרשות תזריע מצורע מלמדות שקרבנות באים לקדש אדם ולכפר עליו מטומאתו.
היולדת, המצורע, הזב הזבה צריכים להביא חטאת ועולה כדי להתכפר מטומאתם. המצורע מביא בנוסף לכך גם אשם.
לא רק חוטא צריך כפרה. גם הטמא צריך שיכפר עליו הכהן מטומאתו. (וראה מה שכתבנו על תפקיד הקרבנות השונים בפרשת ויקרא).
כל הטמאים מביאים חטאת ועולה; אם הם דלים די בעוף. לזב וזבה תמיד די בעוף. היולדת, אם ידה משגת עליה להביא את העולה כבש. יולדת היא לא רק טומאה. גם נולד אדם. האדם הזה צריך להיות קדש לה', וכדי לייצג זאת הוא מביא עולה.
מצורע שידו משגת צריך להביא גם את העולה וגם את החטאת בהמות.
כל טמא צריך סור מרע ועשה טוב. הוא צריך לחַטֵּא את טומאתו. אך אין די בכך. הוא צריך גם לקדש את עצמו. לשם כך עליו להביא עולה. לומר: לא רק שחִטֵּאתי את טומאתי, אלא שמהיום אני מקדיש את עצמי לעבודת ה'. טהרה אינה רק העדר טומאה, היא קניית מעלה מיוחדת.
מצורע צריך גם אשם. האשם מקדש אותו. דמו נִתן על אבריו של המצורע יחד עם השמן, כמו שדם המלואים נִתן על אברי הכהנים יחד עם השמן. המצורע יצא מכלל הישוב ומכלל העם. הוא צריך קרבן שישיב אותו אל המחנה.
ונאריך בכך בפרשת מצורע.
ארבע תורות הטומאה
אחרי פרשיות הקרבנות הפותחות את ספר ויקרא, נאמרו פרשיות הטומאה והטהרה. אך בנִגוד לפרשיות הקרבנות, שנאמרו אל משה בלבד, כאשר ה' קרא לו מאהל מועד ודִבר אתו, פרשיות הטומאה והטהרה נאמרו אל משה ואל אהרן. כמעט כל הפרשיות העוסקות בטומאה וטהרה פותחות בפסוק "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר". כך הוא גם בפרשיות הטומאה והטהרה שבספר ויקרא, וגם בפרשית טומאת מת שבספר במדבר.
(בפשטות, המלה תורה אמורה בד"כ על דברים שקשורים לכהנים או שהכהנים מורים בהם את העם. תורת העולה, המנחה וכו', ארבע תורות הטומאה, תורת טומאת מת, תורת הנזיר בקרבנותיו והתורה הזאת בשוטה הבאה אל הכהן. התורה שמורה אלעזר את הלוחמים. המלה תורה היא מלשון הוראה, מה שהכהן מורה את העם).
לכאורה היה נראה שתפקידו העִקרי של אהרן הוא הקרבת הקרבנות. אך הקרבת הקרבנות, כמו רוב המצוות בתורה, נאמרה למשה בלבד. דוקא עניני הטומאה והטהרה נאמרו אל משה ואהרן. יש בפרשתנו מקום שממנו אפשר ללמוד על מעלתם הגדולה של הכהנים דוקא בעניני טומאה וטהרה. בעניין טומאת הצרעת. הכהן הוא היוצר את טומאת הצרעת. האדם טמא כשהכהן אומר טמא, וטהור כשהכהן אומר טהור. גם בפרשה הבאה, כאשר הזב והזבה נטהרים מטומאתם, נאמר "וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו". הכהן הוא הוא המטהר.
את המעלה הזאת אנו מוצאים בספר מלכים. אמנם שם מדובר על נביא ולא על כהן, אבל הרעיון הוא אותו רעיון. מלך ארם שלח את נעמן אל מלך ישראל כדי שירפא אותו מצרעתו. המלך זועק ושואל הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת כִּי זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ? אבל אלישע שולח אל המלך לאמר: לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל: על השאלה "האלהים אני" נִתנת התשובה: לענינים מסוימים נתן ה' לעמו ישראל את מעלת ההבחנה בין טמא לטהור. וזה הועיל. בסופו של דבר למד נעמן, לא על מעלת ה', אלא על מעלתם האלהית של ישראל ושל ארץ ישראל. "כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל". (ובמיוחד מלמדת זאת הצרעת, כפי שנבאר להלן בפרק "על מה נגעים באים").
בכמה מקומות נאמר שה' דִבר עם משה ואהרן. שלש פעמים תוך כדי יציאת מצרים והמכות, שלש פעמים בעניני סִדור המחנה במדבר, מפקד בני קהת ומסע המקדש. שלש פעמים בחטאים השונים במדבר, ועוד פעמַים בעקבות מי מריבה. כלומר: מלבד בעניני טומאה וטהרה, דִבר ה' אל משה ואהרן יחד בעִקר תוך כדי מעשה הנהגת העם מיציאת מצרים אל המסע לארץ. בד"כ ה' מדבר אל משה ואהרן יחד, לא כאשר הוא מלמד מצוות, אלא כאשר הוא נותן הוראה מיידית להתקדמות בתהליך יציאת מצרים והכניסה לארץ. דיני הטומאה והטהרה חורגים מהכלל הזה. הן מצוות שנאמרו אל משה ואהרן יחד למרות שהן מלמדות הלכה ולא הוראה להנהגת העם.
ויש עוד שני מקרים שבהם דִבר ה' אל משה ואהרן: שתי פרשיות הפסח. פרשת החדש, המצוה את בני ישראל לעשות את פסח מצרים, והפרשיה המשלימה שנאמרה אחרי יציאת מצרים, המצוה על פסח דורות. גם שתי הפרשיות האלה נאמרו אל משה ואהרן.
וגם הפרשה הזאת היא חלק מתהליך הנהגת העם. לכן יש לבאר שגם הפרשיה הזאת נאמרה אל משה ואהרן יחד מפני שהיא חלק מהתהליך של יציאת מצרים והמסע לארץ. בני ישראל קבלו בפרשת החדש את ההדרכה המעשית מה עליהם לעשות בשעה שה' מכה את מצרים. אבל ההסבר הזה אינו מניח דיו את הדעת, שהרי כאמור, גם הפרשיה המשלימה העוסקת בפסח דורות, נאמרה אל משה ואהרן.
נראה שההסבר לדבר הוא שכל הפרשיות האלה הן חלק מהתהליך שהוביל ה' ע"י משה ואהרן. יש אומרים שיש בתורה שני סוגי פרשיות, יש פרשיות המספרות את תולדות דברי ימי העולם, ויש פרשיות המלמדות מצוות. אך מבחינת נִסוח התורה יש רק סוג אחד: התורה כתובה כֻלה כסִפור מעשה. התורה איננה מביאה סתם מצוות תלויות באויר. התורה מספרת סִפור. היא מספרת שבני ישראל יצאו ממצרים, ושאח"כ ה' אמר אל משה לעשות מצוות אלה ואלה. התורה מספרת לנו על המעשה שבו אמר ה' למשה עשו מצות אלה ואלה. אבל עם זאת, עדין צריך להבחין בין פרשיות שמתוארות אמנם כסִפור המעשה שבו דבר ה' אל משה אבל עִקר תפקידן הוא ללמד את המצוות, לבין הפרשיות המתארות את התהליך העובר על העולם. אל משה נאמרו המצוות שעִקרן עצם המצוה, (שאולי אפשר לומר שהן פעל יוצא מהתהליך המתואר בתורה. כיון שאנו קדושים עלינו להתקדש במצוות אלה ואחרות, אבל עִקר הפרשיה הוא עצם הצווי). בפרשיות אלה תפקידו של משה הוא ללמוד את תורת ה' וללמדה את בני ישראל. אבל אל משה ואהרן יחד נאמרו המצוות שאינן פעל יוצא, אלא הן התהליך עצמו. התהליך הוא להפוך את ישראל לממלכת כהנים וגוי קדוש, ממלכת כהנים שמבדילים בין טמא לטהור, ובכך מובדלים מן העמים להיות לה'. מבחינה זאת, הכהֻנה היא מעלה אלהית, כמו שהסברנו לעיל. בכלל זה גם הפרשיות המסדרות את המחנה במדבר, ומבחינות בין דרגות קדושה שונות בתוך המחנה, וכמובן פרשיות הפסח, הבאות לסמן ולהבחין, ולהבדיל בין ישראל לעמים. למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל.
תורות הטהרה
ארבע תורות טומאה נזכרו בין תיאור מות בני אהרן לבין הדִבור של ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן. התורה העוסקת בבעלי חיים טמאים וטהורים ובטומאת וטהרת המאכלים והכלים מסתיימת במלים "זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה וכו'". התורה העוסקת ביולדת מסתימת ב"זאת תורת היולדת". התורה העוסקת בצרעת מסתיימת ב"זאת התורה לכל נגע הצרעת וכו'". והתורה העוסקת בטומאים זבים מסתימת ב"זאת תורת הזב וכו'".
מלבד תורת היולדת, אמורות כל תורות הטומאה אל משה ואל אהרן. לעֻמת זאת, סדרי הכפרה וההִטהרות מן הטומאה, במקום שהם אמורים בפני עצמם, נאמרו אל משה בלבד.
(המלה תורה אמורה בד"כ על דברים שקשורים לכהנים או שהכהנים מורים בהם את העם. תורת העולה, המנחה וכו', ארבע תורות הטומאה, תורת טומאת מת, תורת הנזיר בקרבנותיו והתורה הזאת בשוטה הבאה אל הכהן. התורה שמורה אלעזר את הלוחמים. תורה מלשון הוראה, מה שהכהן מורה את העם).
הקרבנות אמורים אל משה שיאמר לאהרן, אל משה ואהרן נאמרו הטומאות. ההִבָּדלוּת מטומאה. קדושתו של אהרן היא ביכלת להִבָּדל מן הטומאה. הידיעה שיש טומאה בעולם הזה, ושבכל דבר, בבהמה ובעוף, בבשר האדם, ואפי' ביולדת, יכולה להיות טומאה ויכולה להיות קדושה. ההתקדשות היא היכולת להבדל מהטומאה שיש בכל דבר, ולהיות קדוש כבר בעולם הזה. רק מתוך כך יוכל אהרן להכנס ולכפר.
את הלכות כפרתו של אהרן, וכל מה שיעשה בקדש, למד אהרן ממשה שלמד מפי ה'. אבל שמירת הטהרה בכל דבר, גם מחוץ למקדש, את זה צריך אהרן לשמוע יחד עם משה מפי ה'.
ויש עוד תורת טומאה אחת בתורה, היא לא נאמרה כאן אלא בפרשת חֻקת. גם היא נאמרה בלשון "חקת התורה" ו"זאת התורה", וגם היא נאמרה אל משה ואהרן. ואולם היא נתיחדה בכך שבה הקרבן שיש להקריב כחלק מההטהרות בא עוד לפני הטומאה, ונזכר עוד לפני הטומאה.
ומבחינה זאת שונה טומאת המת משאר הטומאות. בה יש להקדים את הרפואה למכה. לא אומרים לטמא להביא קרבן ולהטהר, אלא מראש שוחטים את הפרה מחוץ למחנה, ומזים מדמה מבחוץ. שם קדמה חֻקת תורת הטהרה לתורת הטומאה, והכל נאמר גם לאהרן.
טומאת המת נבדלת מהטומאות האחרות האמורות כאן. בטומאת המת אין אנו באים לטהר את גורם הטומאה עצמו, הוא ישאר לעולם מת. אנו באים לטהר את האדם והכלים הנוגעים בו. (גם בתורת הבהמה והעוף אין אנו באים לטהר אלא את הנוגעים, אבל שם מקור הטומאה אינו אדם). בד"כ אדם שהפך להיות טמא צריך להשלים את ימי טומאתו ולטבול, ולפעמים גם להתקדש מחדש בקרבן כדי לשוב מחדש אל המחנה. הנוגעים בו די להם ביום אחד ובטבילה. בטומאת המת, הנוגע הוא זה שצריך לספור שבעה ימים. אבל הוא אינו צריך להקריב קרבן, הוא משתמש באפר של פרה שנשחטה מכבר. עוד לפני שמת המת, כבר צוה ה' על הטהרה העתידית.
חלק מקרבנות הטהרה מטומאות שונות, בעקר קרבנותיו של מצורע, דומים מאד לקרבנות המלואים שקִדשו את הכהנים לעבודה, או לקרבן שהקריבו ישראל בהר סיני כדי להתקדש. הקרבן מחזיר את האדם אל המחנה ואל חיק עם ישראל הטהור. לעֻמת זאת, הפרה האדֻמה איננה קרבן, היא נשחטת מחוץ למחנה ונשרפת שם ומטמאת את העוסק בה. אבל דוקא משום כך יש בה יכולת לכפר על טומאת המת. היא מלמדת שגם מחוץ למחנה, במקום שאין בו חיים, יכולה להיות קדושה. ושגם מתוך הטומאה יכולה לצמוח טהרה.
הכלל העולה מתוך תורות הטומאה האלה, הוא שלא רק במקדש, אלא גם בכל מחנה ישראל, יש להשמר מטומאה ולנהוג בקדושה. ומי שיוצא מן המחנה, צריך להטהר ולשוב אליו.
טומאה וטהרה
נזכרו כאן ארבע תורות טומאה. תורת טומאה אחת לא נזכרה כאן, והיא אבי אבות הטומאה. המת.
למה המת טמא? טומאה זו פשוטה וברורה היא ואינה צריכה הסבר. גוף בלא נשמה הוא טמא. הגוף הוא דבר טמא. הוא יכול להטהר ולהתקדש כל עוד הוא כלי לשִמושה של הנשמה. כשאין בו נשמה – אין טמא ממנו.
אפשר שהסבר זה מסביר גם את דיני הטומאה והטהרה שבפרשיות אלה. כך אפשר להסביר מדוע התורה מטמאת בשר מסוים של בעלי חיים מסוימים. הגוף הוא דבר שלילי וטמא. העִסוק בבשר הוא דבר שלילי. יש בו ערך אם הוא נעשה לשם שמים וכדי לשמש את הנשמה. אבל כשלעצמו הוא טמא. מי שהופך את ענייני הגוף למטרה בפני עצמה – טמא. לכן פותחת התורה בטומאת וטהרת אוכלים. אדם צריך להזהר מחומריות יתר בשעה שהוא אוכל, ולכן הוא צריך לשמור על טומאה וטהרה באכילה. להזהר מהחומריות שבאכילה. גם התורה הרביעית היא חלק מהעניין הזה. טומאת הזב והזבה והאיש אשר תצא ממנו שכבת זרע, היא טומאת הגוף, כלומר: טומאת העוסק בענייני הגוף ובגוף עצמו. פשוט שהעִסוק המוגזם בגוף, בעִקר בענייני נשים ושכבת זרע, הוא טומאה.
יולדת אמנם הביאה לעולם נשמה חדשה, אך הביאה גם גוף חדש. גוף כבר יש, את הנשמה עוד צריך לתת בו.
האדם החמרי אוהב מאד את גופו, בגדיו וביתו. התורה מלמדת שגם בהם יש לנהוג בקדושה ובטהרה, ולראות בהם אמצעי ולא מטרה. מי שרואה בהם מטרה בפני עצמה, יֵדע שהם עלולים להטמא.
טומאת צרעת גם היא באה על חומרנות יתרה, אבל במובן אחר. יש אנשים שמכבדים יותר מדי את גופם, את בגדיהם ואת ביתם. זה סוג אחר של משיכה אל החֹמר. יאמר מי שיאמר: סוג רוחני יותר של חומרנות. חומרנות עם תודעה אנושית. אבל הצד השלילי של התודעה האנושית. גם סוג הטומאה הוא שונה. והאדם לומד שהוא נזקק למי שקדוש ומכובד ממנו, כדי להטמא ולהטהר.
פרשיות הטהרה באות ללמד שלא לעסוק יותר מדי בחומריות. החֹמר הוא רק אמצעי. כשלעצמו הוא טמא. החומריות היא טומאה, הרוחניות היא טהרה. הגוף הוא טומאה, הנשמה היא טהרה. הגוף יכול להיות טהור וקדוש כאשר הוא משמש את הנשמה. כאשר הוא הופך מטרה לעצמו הוא טומאה.
אמנם, כאשר הקדושה והרוח במרכז, מתקדשים גם הגוף והבשר המשמשים את הרוח. בכך עסקו הפרשות הראשונות בספר ויקרא.
על המחיה
נגע צרעת אינו מטמא אלא אם יפשה. כפי שפותחת התורה ואומרת: "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים: וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ: וְאִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְעָמֹק אֵין מַרְאֶהָ מִן הָעוֹר וּשְׂעָרָה לֹא הָפַךְ לָבָן וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים: וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית: וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֵׁנִית וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע וְלֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן מִסְפַּחַת הִיא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר: וְאִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר אַחֲרֵי הֵרָאֹתוֹ אֶל הַכֹּהֵן לְטָהֳרָתוֹ וְנִרְאָה שֵׁנִית אֶל הַכֹּהֵן: וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה פָּשְׂתָה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן צָרַעַת הִוא".
כלומר: שער שהשתנה הוא סימן טומאה בכל מקרה. בו פותחת התורה. שִנוי השער מטמא כמובן גם בראש ובזקן, אך גם במכוה והשחין בהמשך הפרשה. רק בקרחת שער אינו מטמא.
אח"כ אומרת התורה שאם אין שער לבן, הנגע טהור אלא אם יפשה. אם הנגע הולך ומתפשט, הוא דבר רע.
אלא שאחר כך באה פרשיה שאומרת לכאורה בדיוק את ההפך: "נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן: וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת לְבָנָה בָּעוֹר וְהִיא הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי בַּשְׂאֵת: צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן לֹא יַסְגִּרֶנּוּ כִּי טָמֵא הוּא: וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן: וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא: וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא: וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַבָּשָׂר הַחַי וְטִמְּאוֹ הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא".
מתברר שיש סימן נוסף שיכול לטמא את הנגע מיד, ללא צורך בהסגר: בשר חי. יתר על כן. העקרון הזה עוד הולך ופושה, ומלמד שגוף לבן טהור, ושהבשר החי טמא הוא צרעת הוא.
מכאן למדו חכמים שיש שלשה סימני טומאה: שער לבן, מחיה ופשיון.
מה רע בבשר חי? למה הבשר החי טמא הוא צרעת הוא?
מסתבר שאין רע בצרעת בפני עצמה. ללא שער לבן. הבעיה בצרעת היא בבשר שאינו יודע את מקומו. הערבוב וחוסר הגבולות בין חי לבין לבן הוא הבעיה.
ועוד דבר: מסתבר שלא הנגע מטמא ולא הבשר החי מטהר. ה' גזר על הטומאה ועל הטהרה. לכן אין האיש נטמא ואינו נטהר עד שיטמאנו ויטהרנו הכהן.
ועוד אפשר להסביר זאת ע"פ מה שהסברנו לעיל הבשר החי טמא הוא, כי העִסוק בבשר הוא טומאה.
מחוץ למחנה
בסיום דיני צרעת הגוף, נזכרים דיני המצורע: "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרֻמים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו". סדר הדברים נראה לכאורה תמוה, כי ראוי היה לפתוח בישיבתו מחוץ למחנה: מחוץ למחנה ישב בדד ובגדיו יהיו פרמים וראשו יהיה פרוע. וגם אם מקומו בסוף, למה הוא בא אחרי הכלל "כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא". לכאורה מהפסוק הראשון עולה שתחִלה הוא בתוך המחנה ובגדיו פרומים, ורק אח"כ יוצא חוצה לו. ועוד יש לשאול: אם הוא מחוץ למחנה, באזני מי צריך הוא לקרוא טמא טמא?
בפרשת נשא שִלוחו של המצורע אל מחוץ למחנה נזכר יחד עם שִלוחם של טמאים אחרים. בפרשת נשא עוסקת התורה בקדושת המחנה. כאן המטרה היא אחרת.
נכון שהמצורע יושב מחוץ למחנה כדי לשמור על קדושת המחנה. אבל דין זה מקומו בספר במדבר העוסק בקדושת המחנה. ספר ויקרא מלמד את עצם הטומאה והטהרה, והוא עוסק באופן פרטי בטמא עצמו. המצורע הוא כאבל (והגמ' לומדת ממנו גם את דיני מנודה). הוא פורם את בגדיו ופורע את ראשו. בנִגוד לכהנים שעליהם קראנו בפרשה הקודמת ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו כי שמן משחת ה' עליכם, המצורע אִבד בדיוק את הדבר הזה. את השכינה השורה עליו. וממילא מחוץ למחנה מושבו, הוא הוצא מעדת ישראל. כדי להחזיר אותו צריך לקדשו מחדש, בדומה לקִדושם של הכהנים, ואולי בדומה לקִדוש עם ישראל בפרשת משפטים, שם משה זרק חצי הדם על העם וחצי על המזבח. בפרשתנו מתואר המצורע כמי שתחִלה פורע את ראשו ופורם את בגדיו, וממילא הוא נגזר מארץ חיים. הבגד הטמא נשרף, הבית הטמא ננתץ, המצורע פושט את צלם הקדושה ומתוך כך מוצא את עצמו מחוץ למחנה. מכאן אמרו חכמים שמצורע חשוב כמת.
על מה נגעים באים
המשנה מונה עשרה דברים שנגעים באים עליהם. והמפורסם ביותר מביניהם הוא לשון הרע. ויש תולים זאת במרים. ואולם, ע"פ הפשט צרעתה של מרים לא באה על לשון הרע, אלא על דבר אחר. נאמר שם: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח: וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה’ הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר". מה היה חטאם? אילו היה חטאם בכך שדִברו לשון הרע, היה צריך ה' להשיב להם: "אהרן ומרים, ככה צוחקים על אדם רק בגלל שהוא כושי?". אבל לא זאת התשובה. התשובה היא: "שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה’ בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ: לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה’ יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה". לא הדִבור על האשה הכושית הוא החטא. החטא הוא אמירתם: "הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה’ הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר". חוסר ההבחנה בינם לבין משה, הוא חטאם. בנִגוד למשה, שנאמר עליו שם שהוא ענָו, אמרו אהרן ומרים "הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה’ הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר".
(כדי להסביר על מה באים נגעים אין צרך להסביר את הצרעת שבאה על משה במעמד הסנה, כי היא היתה אות ולא עֹנש. היא לא נועדה להעניש אותו אלא להראות את כחו ואת קרבתו לשכינה, והיא נרפאה מיד).
גם נעמן לא הבין את ההבדל בינו לבין ישראל. הוא מאמין שטוב אמנה ופרפר נהרות דמשק מכל מימי ישראל. הוא בא בסוסיו וברכבו, כלומר בגאוה גדולה, אל פתח הבית של אלישע. הוא מצפה שאלישע יֵצֵא אליו החוצה, ישתמש בכלי הזה שנקרא שם ה' אלהיו, וישרת את שר הצבא הנכבד. כאשר הוא מבין שהוא כלי ביד ה' ואין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל, עזבה אותו צרעתו ועברה למי שעדיין חושב שכדאי להשתמש בשם ה' כדי להרויח כסף.
גם עֻזיהו חטא באותו חטא עצמו. נדמה לו שאם הוא המלך היושב על כסא ה', ודאי שהוא מספיק חשוב כדי להכנס ולשמש ככהן, והצרעת זרחה במצחו. (וגם שם, כמו בפרשת מרים, עומדים האיש והכהן בבית ה', ולפתע רואה הכהן שהאיש מצורע).
ואכן, המדרש לומד מעזיהו שנגעים באים על גסות הרוח. ואולם, נראה שגם המצורעים האחרים בתנ"ך חטאו בגסות הרוח.
בתנ"ך, נגעים באים אל מי שלא מכיר את מקומו ואת ערכו. ובמיוחד: את ערכו מול ה'. מי שבא בגאוה וחושב שהוא הגדול והחשוב לפני ה', ולא מבין שה' מחלק תפקידים כרצונו. על הגאוה הזאת, בא הנגע, שמראהו שפל מן העור.
כדי לטפל בנגע, הוא זקוק לכהן. הוא צריך להכיר בכך שלא הטבע קובע מה טהור ומה טמא, ואין מדובר כאן על תופעה טבעית שבה כל אדם יעשה ככל העולה על רוחו. ה' קובע מי מטמא ומי מטהר. ה' בוחר לו את הכהן.
לכן, בנגעים לא תמיד הנגע החולה טמא. לפעמים דוקא הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא. כפי שמדגישה התורה. הטומאה לא נובעת ממחלה, אלא מקביעתו של הקב"ה ובחירתו, מי טמא ומי טהור, מי קדוש ומי נבחר, מי במחנה ומי מחוצה לו.
ועוד בעניין זה. ידוע המדרש על קרח ששאל על טלית שכֻלה תכלת ועל בית מלא ספרים. אבל המדרש מזכיר באותה נשימה גם את הבהרת: "רב אמר קרח אפיקרסי היה מה עשה עמד ועשה טלית שכולן תכלת אתא גבי משה א"ל משה רבינו טלית שכלה תכלת מה שתהא חייבת בציצית אמר לו חייבת דכתיב גדילים תעשה לך וגו' בית שהוא מלא ספרים מהו שיהא חייב במזוזה אמר לו חייב במזוזה דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך וגו'. אמר לו בהרת כגריס מהו אמר לו טמא פרחה בכולו אמר לו טהור באותו שעה אמר קרח אין תורה מן השמים ולא משה נביא ולא אהרן כהן גדול. באותה השעה אמר משה רבון כל העולמים אם נברא לארץ פה מששת בראשית הרי מוטב ואם לאו יברא לה מעכשיו ואם בריאה יברא ה'". לא רק בקדושה אלא גם בטומאה, כשהכל שוה – איש לא קדוש, וכשהכל שוה – איש לא טמא. הקדושה מצריכה שוני, משום שקדושה נועדה לתקון עולם, ולתקון עולם צריך שיהיה מי שממלא תפקיד א ומי שממלא תפקיד ב, ומי שמרכז אותם. וכמו שבארנו בהרחבה בפרשת קרח.
הטהרה
פרשות המצורע מחולקות לשלשה חלקים: צרעת האדם (לסוגיה השונים), צרעת הבגד וצרעת הבית.
דיני האדם המצורע הוזכרו בסוף החלק הראשון, העוסק בצרעת האדם: "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא: כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ". שני פסוקים קצרים מאד, בלשון אגבית, המלמדים בקצור נמרץ מה מעשיו של המצורע.
וכאן היה צפוי שיבאו פסוקי הטהרה של האיש המצורע. אלא שהם הובאו רק אחרי צרעת הבגד.
בנִגוד למעשי המצורע בהיותו מצורע, שהוזכרו בקִצור נמרץ, סדר טהרת המצורע חולק פרשיה לעצמו, הוא הוזכר בפירוט ובאריכות. בדִבור נפרד אל משה. הוא אינו חלק מדיני המצורע. אולי משום כך התורה לא הפסיקה בו בין צרעת האדם לצרעת הבגד. דיני הטומאות לחוד ודיני הטהרה לחוד. הם חולקים פרשיה לעצמם.
אם כך, מדוע לא הובאו דיני הטהרה אחרי צרעת הבית? כי צרעת הבית גם היא מצריכה דִבור לעצמה. היא אינה נוהגת במדבר, והיא פותחת ב"כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה". במדבר אין בתים. טהרת הבית הובאה בקִצור תוך כדי פרשית טומאת הבית, כי את הבית לא מטהרים בקרבנות, ואין בו עבודת מקדש.
פרשית הטהרה היא אפוא עִקר פרשית המצורע. קרבנות טהרתו הם החלק החשוב במצוה.
בבית ובבגד אין קרבנות טהרה. אם אינם נטהרים – שורפים את הבגד ונותצים את הבית. גם כאשר מכבסים את הבגד או מטהרים את הבית, אין כאן פרשיה חשובה לעצמה. אבל קרבנות המצורע (וכן קרבנות היולדת, הזב והזבה) הם עִקרה של הפרשה הזאת. פרשתנו לא באה ללמד על טומאה, היא באה ללמד על טהרה.
דברינו לפרשת תזריע פורסמו גם כאן וכאן
שתי צפורים
טהרת המצורע נעשית בשני שלבים. השלב השני דומה לקרבנות הזב והזבה: בסוף שבעת הימים בא המִטַּהֵר אל המשכן ומקריב את קרבנותיו. אך המיחד את טהרת המצורע הוא השלב הראשון. השלב הראשון נעשה מחוץ למחנה, המצורע מוכנס בחזרה אל המחנה באמצעות שתי צפורים, שאחת נשחטת ואחת משולחת, ויש בה שבע הזאות על המִטַּהֵר.
שתי הצפרים האלה מזכירות את שני השעירים שנקרא עליהם בע"ה בפרשה הבאה. גם כאן וגם שם מובא זוג, שבו אחד נשחט ואחד משתלח. גם במשנה אנו מוצאים דנים שונים המשותפים לשניהם. ואמנם יש הבדל בין הצפור המשולחת לחפשי לבין השעיר המושלך מן הצוק ונהרג. אך לשון התורה היא כמעט זהה בשניהם. בתורה לא נאמר שהשעיר מושלך מן הצוק. כתוב "ושלח את השעיר במדבר", בדומה ללשון פרשתנו "ושלח את הצפֹר החיה".
וגם את ההבדל שבכל זאת קים ביניהם להלכה, אפשר להסביר בקלות: הצפור באה כדי לכפר על המצורע הנטהר, שעד עכשו היה טמא וישב מחוץ למחנה, וכעת היא תשולח מחוץ לעיר במקומו. השעיר מכפר על כל החוטאים ולכן ימות במקומם.
גם מהצפור השחוטה מזים שבע פעמים, וגם מדמו של השעיר שנשחט מזים שבע פעמים.
ואולם, הבדל גדול יש בין שני הזוגות. שני השעירים עומדים בחצר אהל מועד, שניהם מזומנים להיות קרבן, ודמו של האחד מוזה עליהם שבע פעמים בתוך קדש הקדשים. אבל שתי הצפרים אינן קרבן, הן נעשות מחוץ למחנה, והדם מוזה שבע פעמים על המצורע עצמו. כיון שממילא אף צפור לא נכנסת לפני ולפנים, אין צֹרך בגורל. ההבדל הגדול שבין שני השעירים לבין שתי הצפרים אינו בזה המשולח, אלא בזה הנשחט.
שתי צפורים יש גם בטהרת בית מנוגע, וגם שם מתרחש אותו תהליך, והצפור משולחת אל מחוץ לעיר. אע"פ שהבית לא היה מחוץ למחנה. יש עוד הבדל בין טהרת אדם לטהרת בית: האדם המצורע יקריב את קרבנותיו שבוע אח"כ במשכן, בבית באות שתי הצפורים בפני עצמן. לא יהיו קרבנות. אפשר לכפר בצפורים גם ללא קרבנות כלל.
צפורי המצורע אינן קרבות. יש בתורה עוד כפרות בבהמה שאינה קרבן. גם בעגלה ערופה ממיתים בעל חיים במקום להמית את האיש החיב מיתה. כאשר אין ידנו מגעת לתפוש את הרוצח, אנו מכפרים על הארץ בעגלה. והיא אינה קרבן. גם פרה אדֻמה אינה קרבן והיא נעשית בחוץ, ואעפ"כ מזים מדמה. לא כל בהמה הבאה לכפרה היא קרבן. לפעמים התורה מצוה להרוג בעל חיים בחוץ, ולא להביאו כקרבן, וגם זה סוג של כפרה וטהרה.
אבל מה שאנחנו יכולים ללמוד מהשעירים על הצפורים ולהפך, הוא שיש מקרים שבהם אנו מביאים זוג בעלי חיים על דבר אחד, שניהם יחד חלק אחד, וכל אחד ממלא תפקיד אחר. מכאן אולי יכול גם האדם הצריך כפרה ללמוד שיש באישיותו כמה חלקים, ועליו לרומם את הנכון ולשלח את הנכון.
האזוב והאצבע
בד"כ בתורה לפני המלה "והזה" באה המלה "וטבל". המזה מזה באמצעות דבר שהוא טובל. בהזאת דם של קרבן, בד"כ ההזאה היא באצבעו. לכן נאמר לפני כן שהכהן טובל את אצבעו ומזה. כאשר מדובר על דבר שאינו קרבן, שמזים אותו מחוץ למקדש, בד"כ ההזאה היא באזוב. בפרה אדֻמה הכהן מזה את דמה אל נכח פני אהל מועד באצבעו, אבל את האפר מזים על הנטהר באזוב. גם בפסח מצרים, שהוא אינו קרבן והוא נזבח ללא מזבח, נתינת הדם היא באזוב. הדם של הפסח, בדומה לאפר הפרה, מקדש את מי שהוא נִתן עליו. אלא שהפסח מקדש את הבתים, ואפר הפרה מקדש את היחידים.
גם את דם הצפור המטהרת את המצורע מזים בטבילת אזוב, אך לא רק אזוב. נאמר "אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים: וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה". הכהן טובל יחד את ארבעתם, ומזה על המטהר שבע פעמים.
למה צריך להזות, יחד עם האזוב, גם בעץ הארז, שני התולעת והצפור החיה?
כשמצורע נטהר ביום הראשון, מחוץ למקדש, הזאתו היא באזוב יחד עם הצפור החיה, עץ הארז ושני התולעת. כשהמצורע נטהר במקדש ביום השמיני, הכהן נותן עליו באצבע. בפרה, כאשר הכהן מזה ממנה אל נכח פני אהל מועד, הוא מזה באצבע, כאשר מזים על המטהר, מזים עליו באזוב. עץ הארז ושני התולעת מושלכים אל תוך השרפה, ולכן האפר המֻזה כולל גם אותם.
במצורע, כאשר משלחים את הצפור החיה אל מחוץ לעיר במקום המצורע, היא משולחת עם דם הצפור השחוטה. גם הצפור היוצאת מחוץ לעיר במקום המצורע, צריכה לטבול בדם הצפור השחוטה. גם היא חלק מהאדם המסומן ע"י הצפור השחוטה, מתוך כך היא יכולה להיות משולחת במקומו אל מחוץ לעיר. (בפרשה הבאה נקרא על זוג דומה מאד לשתי הצפורים: שני השעירים שאחד מהם מכפר בפנים ומוזה באצבע, והשני משולח הרחק החוצה עם כל עוונות בני ישראל, ונסקל במקומם).
למדנו אפוא, שיש לטהרה שני שלבים. במצורע שניהם באים לידי בטוי בנפרד. יש שלב חיצוני, מי ששֻלח אל מחוץ למחנה חוזר אליו ע"י שחיטת עוף שאינו קרבן, והזאת דמו באזוב על המטהר. המִטהר מתקבל בחזרה אל מחנה ישראל ומתקדש בקדושתם. הוא מגלח את שערו ומכבס את בגדיו, נפטר ממלויו בעולם הטומאה, ומתחיל את חייו מחדש כיהודי. מלבד זאת יש טהרה פנימית. הכנסת אדם וקבלתו מחדש לפני השכינה. עליו מזים דם של קרבן, דם פנימי, מקדשים אותו כמו שמקדשים את הכהנים, בדם ובשמן שלפני ה'. דבר דומה יש בקדוש הלויים, שתחילה הזו עליהם מי חטאת (ומסתבר שבאזוב), והם גִלחו את שערם וכבסו בגדיהם, ואח"כ זרקו עליהם במשכן דם פרים.
זה הסדר גם בפסח מצרים. משה בִקש לזבוח לה' במקום שבו הוא נגלה. אבל פרעה לא שלח את ישראל, וביום החג היו ישראל במצרים. הם הזו על בתיהם באזוב דם של זבח שאינו קרבן, שדמו לא נזרק על המזבח. בכך הם סִמנו את עצמם והבדילו את עצמם מהמצרים. זבחו את אלהי מצרים לעיניהם. זה שלב ראשון בקִדוש עם ישראל. אבל יש שלב שני: זריקת הדם על ישראל. מתי התרחש השלב השני בפסח? אפשר להשיב שתי תשובות לשאלה זו. אפשר להשיב שהשלב השני הוא הפסח שעשו ישראל בשנה השנית בהר סיני. ה' שלח את משה להביא את ישראל לעשות את הפסח בהר סיני. כיון שהגיע הפסח ובני ישראל עוד במצרים, סברו הכל שמשה קִבל את הצעת הפשרה של פרעה לזבוח בארץ, לכן הכל הסכימו לעשות כן. כך התקימו שתי מטרות: גם ישראל זבחו את אלהי מצרים לעיניהם, וגם יצאו ממצרים. כל מי שנרגע ושמח שאפשר לשבת במצרים על סיר הבשר ולומר בגעגועים שאנו מתגעגעים לארץ ישראל ורוצים לשוב אליה, גורש בחצי הלילה מביתו. לכן נשארו בני ישראל בהר סיני עד החֹדש השני בשנה השנית. עד שכל ישראל, ובכללם הטמאים, עשו את הפסח בהר סיני.
אבל אפשר להשיב תשובה שניה. השלב השני של הפסח הוא הפרים שהקריבו ישראל בהר סיני. הם ממש מקבילים לשלב השני של המצורע. דמם נזרק על המזבח ועל בני ישראל. (ומדרשים רבים אמרו שהם היו חגיגה. נחלקו על העולה. זאת מהותה של חגיגה).
לפי זה אפשר להשיב תשובה לשאלה שהטרידה את חכמי ישראל מאז ימי התנאים: למה נאמר וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר, והלא אין הפסח בא אלא מן הצאן? התשובה שהשיבו התנאים היא צאן לפסח ובקר לחגיגה. לפי דברינו אפשר שהצאן והבקר, כולל חגיגת ארבעה עשר, מיצגים את שני השלבים של הקדשת ישראל וקדושם. הצאן הוא כנגד פסח מצרים שאינו קרבן, והוא המציין את ישראל. הבקר לחגיגה הוא זכר לפרי השלמים שהקריבו ישראל בהר סיני, שהם השלב השני של הפסח.
לפי זה אפשר להשיב תשובה שלישית לשאלה ששאלנו. השלב השני של הפסח הוא שלב מתמשך, המתחדש מדי שנה בקרבן הפסח הקרב לפני ה', שמי שלא עושה אותו הבדיל את עצמו מעדת ישראל. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעקר.
קרבנות הטהרה
גם מצורע, גם יולדת וגם זב וזבה, חיבים קרבן כחלק מטהרתם. המצורע חיב באשם כדי להכניסו אל המחנה, מלבד זאת הוא חיב חטאת ועולה, גם היולדת, הזב והזבה חיבים חטאת ועולה.
שלשתם יכולים להסתפק בעופות אם הם עניים. אבל דינם לכתחילה משתנה. הזב והזבה מביאים עופות גם לכתחילה. היולדת מביאה עולת בהמה, והמצורע מביא לכתחילה גם את העולה וגם את החטאת בהמות. הבהמות הן כבשים בני שנה, וכמובן, העולה זכר והחטאת נקבה.
המקרים האלה, הנזכרים בפרשתנו, אינם המקרים היחידים שבהם מביא אדם עולה וחטאת. יש מקרים רבים בתורה שבהם מביא אדם עולה וחטאת, או ליתר דיוק: חטאת ועולה. המלואים, היום השמיני של המלואים, יום הכפורים, קרבן עולה ויורד אם הוא בינוני (העשיר ביותר והעני ביותר מביאים רק חטאת), נזיר ועוד. בכל המקרים החטאת נאמרה לפני העולה, מלבד ביולדת. ביולדת הכבש קודם לעוף, העולה קודמת לחטאת, אבל לא זה הטעם שבגללו קודמת העולה לחטאת ביולדת, כי גם ביולדת עניה, שגם חטאתה וגם עולתה הם עופות, נאמרה העולה לפני החטאת.
במקרים רבים אומרת התורה שאדם צריך לעבור ממצב שפל למצב נעלה ממנו. אם מעבר מטומאה לטהרה ואם עליה בדרגת הקדושה. לכתחילה כפי מדרגת העליה כך גֹדל הקרבן, המתמנה לכהֻנה או לויה יביא פרים או פר ואילים. העולה מדרגה של מצורע לדרגה של תוך המחנה יביא כבשים, מי שלא היה אלא זב יביא עופות. אבל בדיעבד די בעופות. די בחִטוי על החטא או על הטומאה והתעלות בעולה. תמיד הכפרה והחִטוי קודמים להתקרבות אל ה', מי ששב מחטאו וטהר מטומאתו יכול להתקרב אל ה'.
ביולדת סדר הכתובים הפוך. העִקר הוא שהיולדת הזאת קרבה אל ה' ומביאה עמה אל ה' נפש נוספת. זה העִקר, את זה ראוי לכתחילה להביא ע"י כבש ולא להסתפק בעוף. לא תהיה קלה בעינינו נפש נוספת המצטרפת אל המחנה. חוץ מזה צריך גם לכפר על הטומאה הכרוכה בכך, אך גם לכתחילה נעשה ע"י עוף.
אמנם יש טומאה בתהליך הלידה, אך יותר מימי טומאה יש בה ימי טהרה. יותר מחטאת יש בה עולה.
הצרוף של חטאת ועולה הוא צרוף שכיח בתורה, לא רק בדיני טומאה וטהרה אלא גם בענינים נוספים. גם המוספים וקרבנות הנשיאים כוללים גם חטאת וגם עולה, וגם בהם העולה גדולה מהחטאת ונזכרת לפניה. גם כאן וגם ביולדת מחפשים חז"ל חטא מסוים שעליו באה החטאת, אך להלכה קרבה החטאת בין אם היה חטא ובין אם לא היה. חטאת באה לחַטֵּא, אך לאו דוקא את החטא. לפי הפשט אין קשר הכרחי בין חטא ובין קרבן חטאת. בכל שמחה והתקרבות אל ה' צריך גם כפרה. א"א להתקרב אל ה' בלי הקדשות והתחטאות, זמן הודאה צריך גם כפרה. אך עִקר המצוה ברגל ובלידה היא ההודאה. הכפרה קטנה יותר וטפלה לה. יותר מטומאה יש בה טהרה, ויותר מחטאת יש בה עולה.
מצורע ונזיר
נזיר שסיֵם את נזירותו מביא חטאת ועולה, ובנוסף לכך הוא מביא איל לשלמים. עם האיל הזה הוא מביא סל מצות. האיל הזה הוא קרבן נזירותו, שהרי הוא זה שמונף לפני ה' כמו שנאמר "וגלח הנזיר פתח אהל מועד את ראש נזרו ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים ולקח הכהן את הזרע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחד ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו את נזרו והניף אותם הכהן תנופה לפני ה' קדש הוא לכהן על חזה התנופה ועל שוק התרומה ואחר ישתה הנזיר יין".
גם נזיר טמא מביא חטאת ועולה, ויחד עמם את כפרתו, באשם.
קרבן נוסף דומה לקרבנות הנזיר, הוא קרבן המצורע. גם הוא מגלח, ולא רק את ראשו אלא את כל גופו, ומביא חטאת ועולה. אם הוא עשיר יביא כבש וכבשה כמו נזיר טהור, ואם הוא עני יביא שתי תורים או שני בני יונה כמו נזיר טמא. יחד עמם הוא מביא אשם. והאשם הזה מקדש אותו ומכשיר אותו להכנס בחזרה אל הקֹדש. את דמו נותן הכהן, יחד עם שמן, על תנוך אזן המצורע הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית.
הדמיון למצורע מוביל אותנו אל קרבן נוסף, שבא אף הוא לקדש אנשים ולהכניסם אל המחנה: קרבנות המלואים. גם אהרן ובניו הביאו חטאת ועולה, ויחד עמם איל, איל המלואים, שמזכיר את קרבנות המצורע בכך שהוא נִתן על תנוך אזנם הימנית, ועל בהן ידם הימנית ועל בהן רגלם הימנית, יחד עם שמן. הוא מזכיר את איל הנזיר בכך שהוא איל, והוא קרב עם לחם, והלחם מונף יחד עם החזה והשוק שלו, חזה התנופה ושוק התרומה.
הנזיר מוכנס אל המחנה ומתקדש ככהן גדול. הוא נאסר בשתית יין ככהן בעבודתו. הוא נאסר בטומאה לקרוביו ככהן גדול, והוא נאסר בפריעת ראשו ככהן גדול שנאמר בו "את ראשו לא יפרע". גם פסוקי הנמוק הם דומים. קדושת הכהן הגדול מנומקת במלים "כי נזר שמן משחת אלהיו עליו", ואילו שמירת קדושת הנזיר מנומקת במלים "כי נזר אלהיו על ראשו".
כפרה מטומאה
בפרשתנו אנו למדים שתפקיד הקרבנות הוא לא רק לכפר על חוטאים. תפקיד הקרבנות הוא גם לכפר על טמאים. גם חטאת מכפרת לא רק על חטא אלא גם על טומאה. כך אנו מוצאים ביולדת: והקריבו לפני ה' וכפר עליה וטהרה ממקר דמיה", וביולדת עניה: "וכפר עליה הכהן וטהרה". במצורע נאמר, על נתינת השמן והדם על אזנו ובהונותיו של המצורע: "וכפר עליו הכהן לפני ה'", ועל הקרבת קרבנותיו נאמר: "וכפר עליו הכהן וטהר". וכן במצורע עני: "וכפר הכהן על המטהר לפני ה'", ובבית מנוגע: "וכפר על הבית וטהר". בזב נאמר: "וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו", ובזבה "וכפר עליה הכהן לפני ה' מזוב טמאתה".
בנגוד לפרשת ויקרא, שבה נאמר פעמים רבות "וכפר עליו הכהן ונסלח לו", כאן כתוב "וכפר עליו הכהן וטהר" או "וכפר עליו הכהן מזובו".
גם מחטאים צריך להטהר. בפרשת אחרי מות נאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו", אבל עד פרשת אחרי מות כפרה באה או למטרת סליחה בעקבות חטא, או למטרת טהרה בעקבות טומאה.
גם המלה טהרה בפני עצמה היא דו משמעית, שהרי נאמר בפירוש בפרשה בעניני זב וזבה: "וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים לטהרתו וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים חיים וטהר", וכן "ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר", הפסקת הזוב נקראת טהרה, וגם הטהרה ההלכתית, שבאה רק אחרי ספירת שבעת ימים וטבילה, נקראת טהרה. בזב וזבה, לא נאמרה עוד טהרה בהקרבת הקרבנות, אלא כפרה מהזוב בלבד, אבל כאמור לעיל, ביולדת ומצורע באה הטהרה ע"י הקרבת הקרבנות.
התורה משוה את החטא לטומאה. שניהם צריכים חִטוי, שניהם צריכים כפרה, ושניהם מתכפרים בקרבן חטאת. ההבדל בין טמא לטהור הוא הבדל גופני, לכן הוא נִכר בחוש, התורה מלמדת שגם החוטא הוא כגוף שאינו טהור, הקרבן יכפר עליו. יתר על כן: גם הטמא, אפילו אחרי שהטומאה כבר אינה בגופו, ומבחינה חמרית גופו כבר טהור, צריך טהרה לפני ה'. הטהרה לפני ה' היא הקובעת האם הוא טמא או טהור, ולא מצבו הגופני.
כל קרבן בא לכפר. גם קרבן שלא בא על חטא הוא כֹפר על האדם. כלומר: הוא עולה אל ה' במקום האדם והאדם כביכול נולד מחדש. כיון שהוא כֹפר הוא מכפר. חטאת מחטאת את האדם, כלומר: מנקה אותו. גם החוטא וגם הטמא צריכים חִטוי. הלמוד המיוחד של ההקבלה בין "וכפר עליו הכהן ונסלח לו" האמור פעמים רבות בפרשת ויקרא, לבין "וכפר עליו הכהן וטהר" האמור כאן, הוא שיש קשר בין חטא וטומאה. החוטא צריך חִטוי כמו הטמא. אחרי שלמדנו את הדבר הזה יכולות לבא פרשות אחרי מות וקדושים ללמד שעל ישראל להיות קדושים במצוות ולא טמאים בחטאים, ושתפקיד הכהן הגדול ביום הכפורים הוא לטהר אותנו מכל חטאתינו.
דברינו לפרשות תזריע מצורע פורסמו גם כאן וכאן
תזריע מצורע וגאולת ישראל
מיוחדת טומאת הצרעת מכל הטומאות, בכך שהיא איננה מטמאת לעצמה. אדם אינו טמא עד שיאמר הכהן שהוא טמא.
בטומאת צרעת נטמא מי שאינו מכיר במעלתם של אנשים מיוחדים. נטמאה מרים שאמרה הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר. נטמא עֻזיהו שחשב שאם הוא נבחר למלך הוא רשאי להקטיר קטרת במקדש, ולא הכיר בקדושתם של הכהנים. נטמא נעמן שחשב שטוב אמנה ופרפר נהרות דמשק מכל מימי ישראל, ושחשב שתפקידו של הנביא לשרת אותו, לצאת אליו, להשתמש בכלי שיש לו – שם ה', ולרפאו. נעמן נטהר כשהבין שאין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל. צרעתו דבקה במי שעדין לא הבין זאת, שעדין חשב שתפקידו של הנביא להשתמש בשם ה' ולקבל שכר.
האנשים האלה באים אל הכהן ולומדים שיש מדרגות בעולם, יש אלהים והוא בוחר לו שבט נבחר, ועם נבחר, וארץ נבחרת. ולא הם משתמשים בשמו אלא הוא הבוחר בהם וקובע עבורם, שיש טמא ויש טהור ויש נבחר ויש מחנה ויש מחוץ למחנה, וגם אם באופן טבעי טובים אמנה ופרפר, אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל.
מיוחדת טומאת הצרעת מכל שאר הטומאות בכך, שהאדם אינו טמא עד אשר יאמר לו הכהן שהוא טמא, ואינו נטהר עד שיאמר לו הכהן שהוא טהור. בכך מכיר האדם שהטומאה והטהרה אינן עניין של הטבע, שהכהן צריך להתגבר עליו בכחותיו כדרכו של רופא. הטומאה והטהרה באים מפי ה'. יכירו הכל שאין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל.
וכפי שבארנו לעיל: יצירת עם המכיר בטומאה וטהרה, היא חלק מהתהליך ההסטורי של בחירת ישראל.
נכיר בכך, ונודה בשבוע זה על כך שאלהים שב לשכון בישראל, השיב את העם הנבחר אל הארץ הנבחרת, טִהר את ישראל והשיבם אל תוך המחנה, למען דעת כל באי עולם שאין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל.
במרכז התורה, יש כמה פרשות שמלמדות את דיני הטומאה והטהרה.
הפרשות האלה נאמרו אל משה ואל אהרן. בדרך כלל בתורה, את ההלכות מלמד ה' את משה לבדו. ה' מדבר אל משה ואל אהרן יחד, כאשר הוא מסביר להם איך להנהיג את העם בדרכו. כיצד לנהוג בעמדם לפני פרעה או בעמדם לפני העם במדבר. וכד'.
מסתבר שגם היכולת להבחין בין טמא לטהור, היא חלק מהנהגת העם בדרכו. אולי אף תמצית העניין.
ייעודו של העם הוא להגיע אל ההבדל בין טמא לבין טהור. לדעת ולהכיר שה' בוחר לו את אשר לו, ואין לטשטש את ההבדלים. שאמנם אנו רצים והם רצים, אנו עמלים והם עמלים, אך לא הרי הטמא כהרי הטהור.
היכולת להכיר ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור, קשורה בקשר הדוק לבחירה בישראל "כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: כִּי אֲנִי ה’ הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי". כפי שנאמר יחד עם ההבדלה בין הטמא לטהור. וכן נאמר להלן: "אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים: וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא: וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’ וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי".
במיוחד מלמדת הצרעת את הדבר הזה. מרים הצטרעה על שאמרה "הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה’ הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר". זה חטאה, שהרי התשובה היא: "שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה’ בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ: לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה’ יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה". לא הדבור על האשה הכושית הוא החטא. החטא הוא אמירתם: "הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה’ הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר". חוסר ההבחנה בינם לבין משה, הוא חטאם. בנגוד למשה שנאמר עליו שם שהוא ענָו, אמרו אהרן ומרים "הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה’ הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר".
(אינני רואה צרך להסביר את הצרעת שבאה על משה במעמד הסנה, כי היא היתה אות ולא ענש. היא לא נועדה להעניש אותו אלא להראות את כחו ואת קרבתו לשכינה).
גם נעמן לא מבין את ההבדל בינו לבין ישראל. הוא מאמין שטוב אמנה ופרפר נהרות דמשק מכל מימי ישראל. הוא בא בסוסיו וברכבו, כלומר בגאוה גדולה, אל פתח הבית של אלישע. הוא מצפה שאלישע יֵצֵא אליו החוצה, ישתמש בכלי הזה שנקרא שם ה' אלהיו, וישרת את שר הצבא הנכבד. כאשר הוא מבין שהוא כלי ביד ה' ואין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל, עזבה אותו צרעתו ועברה למי שעדיין חושב שכדאי להשתמש בשם ה' כדי להרויח כסף.
אין צורך להסביר שעֻזיהו חטא באותו חטא עצמו. נדמה לו שאם הוא המלך היושב על כסא ה', ודאי שהוא מספיק חשוב כדי להכנס ולשמש ככהן, והצרעת זרחה במצחו.
בתנ"ך, נגעים באים אל מי שלא מכיר את מקומו ואת ערכו. ובמיוחד: את ערכו מול ה'. מי שבא בגאוה וחושב שהוא הגדול והחשוב לפני ה', ולא מבין שה' מחלק תפקידים כראות עיניו. על הגאוה הזאת בא הנגע, שמראהו שפל מן העור.
כדי לטפל בנגע, הוא זקוק לכהן. הוא צריך להכיר בכך שלא הטבע קובע מה טהור ומה טמא, וטומאתו אינה תופעה טבעית שבה כל אדם יעשה ככל העולה על רוחו. ה' קובע מי מטמא ומי מטהר. ה' בוחר לו את הכהן.
בימים אלה, כאשר ההבדלים מטשטשים, כאשר ביום השואה יש מי שדואג לעמוד על כך שהשואה ארעה לא רק לנו אלא אנחנו עצמנו מעוללים אותה לאחרים. ושהכל עניין של נרטיב. כאשר באותו יום מפורסם בעתון מכובד מאמר המשוה את שוחטי הבקר במשחטות למה שעשו הנאצים ביהודים. כאשר אין הבדל בין אדם לחיה ובין יהודי לגוי, ושאין רעיון שצריך להלחם בשמו אלא אנו אבלים והם אבלים, כדאי שנזכר שתפקידנו הוא אחר לגמרי: להבדיל, להבדיל, להבדיל.
וההבדלה הזאת היא אלהית.
עם ההכרה שאין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל, ושגם אם אנו רצים והם רצים, אנו כלל לא דומים, נוכל להבין לשם מה אנו מקימים כאן מדינה.
נכיר בכך, ונודה בשבוע זה על כך שאלהים שב לשכון בישראל, השיב את העם הנבחר אל הארץ הנבחרת, טהר את ישראל והשיבם אל תוך המחנה, למען דעת כל באי עולם שאין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל.