כתב הרמב"ם: "ומאחר שמושחין המלך הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם, שהמלכות ירושה שנאמר למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל, הניח בן קטן משמרין לו המלוכה עד שיגדיל, כמו שעשה יהוידע ליואש, וכל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה, והבן הגדול קודם לקטן ממנו, ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה, היה ממלא ביראה אע"פ שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו". (מלכים א ז). ובדומה לכך כתב בהל' כלהמ"ק ד כ.
מקור דברי הרמב"ם בספרי (שופטים קסב): "הוא ובניו, שאם מת בנו עומד תחתיו ואין לי אלא זה בלבד מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם תלמוד לומר הוא ובניו בקרב ישראל, כל שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו".
וכן בספרא שמיני א א ב: "רבן שמעון בן גמליאל אומר משום ר' אלעזר בן עזריה הרי הוא אומר וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה לפני ה' ובנים לא היו להם שאילו היה להם בנים היו קודמים לאלעזר ואיתמר שכל הקודם בנחלה הוא קודם בכבוד".
כך נפסק גם בתוספתא (שקלים ב טו).
כלומר: כל המינויים עוברים בירושה לבן, בתנאי שהבן ראוי למלא את התפקיד.
כך כתבו פוסקים רבים לאורך הדורות. ראה במרדכי (ב"ק קח), כך נפסק בשו"ע (יו"ד רמה כב) ורמ"א (או"ח נג כה). וכך נפסק בתשובות רבות, וביניהם: שו"ת הרשב"א (א ש), שו"ת הריב"ש (רעא), שו"ת דבר משה (או"ח א), שו"ת חקרי לב (יו"ד ק), שו"ת המבי"ט (ח"ג ר), שו"ת מהרש"ם (ח"ג מו), שו"ת שבט הלוי (ח"ד קכ"ח) כרם שלמה (יו"ד כג). ועוד. גנת ורדים (יו"ד ג, ז-ח) והביאו בכנסת הגדולה (או"ח נג). וכ"פ הגר"א (יו"ד רמה לח), אבנ"ז (יו"ד שיב), מים עמוקים (ב נג), דברי חיים (יו"ד א נג), אפרקסתא דעניא (ד חו"מ שד), וכ"פ הרב ורנר, הרב אפשטין והרב טנא (פד"ר ד עמ' 211-212), הרב ישראלי, הרב אליהו והרב גולדשמידט (פד"ר י עמ' 38). כך פסק גם בית הדין שהדין הנ"ל דן בערעור על פסקו. אמנם נחלקו בשאלה אלו משרות בדיוק עוברות בירושה, ולא נכנס כאן לכל הפרטים. אבל הסכימו שמשרות שיש בהן שררה עוברות בירושה. נחלקו רק לגבי משרה שיש בה תורה ואין בה שררה.
הרשב"א (א ש) פסק לעניין חזן (ומשמע מלשון השאלה שחזן בזמנם היה גם ממונה על עניינים רבים): "אם הבן ראוי לכך אף על פי שיש אחר טוב ממנו שורת הדין שיהא הוא קודם לכל אדם. כי לפי מה שאני רואה ממנהג אותן המקומות הבנים מתמנים מדעת הצבור חזנים תחת האבות...וכלל גדול אמרו ז"ל בכל עניני המנויין שאם היה הבן ראוי הוא קודם לכל אדם". הרשב"א תלה זאת במנהג המקום, אבל הרמ"א פסק כן בלי לתלות במנהג המקום (או"ח נג כה, אמנם הוא עוסק במינוי בנו לסייעו, ולאו דוקא במקומו אחר מותו). רבים כתבו שגם הרשב"א הביא את המנהג רק כאחד הנימוקים. הרשב"א כתב שזה דין תורה וגם נהגו כן. (כ"כ אבנ"ז יו"ד שיב לה. כך משמע גם בכנה"ג או"ח נג ועוד). אבל יש שלמדו מהרשב"א שאין ירושה אלא במקום שנוהגים כך. (אוסף פד"ר של הרבנות הראשית לא"י עמ' קי).
רשד"ם (יו"ד פה), וג"ו (ג ז) אומרים שהבן קודם רק אם האחר גדול ממנו קצת, לא אם גדול בהרבה ובאופן מהותי.
שו"ע (רמ"ה כב) כתב שרב שהתמנה, הוא ובניו ובני בניו אחריו משמשים בתפקיד אם הם ראוים לכך, אבל אם המנהג אחר רשאים ללכת אחר המנהג: "ובמקום שיש מנהג לקבל רב על זמן קצוב, או שמנהג לבחור במי שירצו, הרשות בידם". בית שערים יו"ד שלד תמה על כך, שאם דין תורה הוא שהמשרה ירושה, איך ינהגו אחרת. והוא מבחין בין מינוי שעיקרו עשיית צרכי ציבור, שעובר בירושה. לבין מה שהוא מכנה מינוי קדושה, שרשאים לנהוג שאינו עובר בירושה. (וכאמור, לא נאריך כאן בשאלה אלו משרות עוברות בירושה). כלומר: משרה שיש בה שררה, דין דאוריתא גמור הוא להעבירה בירושה. ואין רשאים לנהוג אחרת.
ערוה"ש כותב שהמנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל הוא להתנות עם הרב שהוא בא לזמן קצוב, ואעפ"כ לא מסלקים לא אותו ולא את בנו.
בשו"ע משמע שאם מראש קבלו את הרב לזמן קצוב, לא ישמש בנו אחריו בתפקידו. משמע שגם אם מת האב באמצע תקופת כהונתו, לא יוכל הבן להשלים את תקופת כהונת האב. ומסתבר שטעם הדבר שהרי אם גם את האב לא מינו אלא לזמן מוגבל, ודאי שלא התכוונו לתת לו את התפקיד לדורותיו. אם גם האב לא התמנה לכל ימי חייו אלא לזמן מוגבל ועל מנת שיוכלו להעבירו, נראה פשוט שלא יהיה כח הבן גדול מכח האב. אבל ג"ו (ג ז) אומר שגם מינוי קצוב לזמן, ימלא הבן את המקום עד תום הזמן. דין ירושה הוא מה"ת.
צ"א (ג כט ה ה-ו), אומר שכל מינוי עובר בירושה אא"כ מלכתחילה קיבלו אותו בפירוש לזמן קצוב, או שמנהג המקום הוא למנות ממונים לזמן קצוב. גם יחל ישראל (קז) אומר שדין ירושה נוהג רק במינוי שיש בו שררה, ורק אם אין מנהג אחר.
העולה מדברינו: במקום שהמנהג הוא לא להעביר את המשרה בירושה, הולכים אחר המנהג. ואולם, יש לשאול האמנם ראוי להנהיג כך שממנים אדם לכהונה מוגבלת. אם הדבר האידאלי בתורה הוא שיהיה כל תפקיד מינוי לממונה ולדורותיו אחריו, נראה שאין ראוי לבנות את המערכת על כך שכל אדם מתמנה לכהונה מוגבלת בזמן. וכן כתב בית שערים.
המרדכי העיר העיר שזכותו של הבן להחזיק במשרה, אך לא למכרה לאחר. הוא אינו הבעלים. כך כתב גם ר' ירוחם (כו ג עו). והביאוהו ב"י (חו"מ רעו), רמ"א (חו"מ קמט לא), ולבוש (שם).
השררה אינה ירושה.
אמנם התוספתא (שקלים ב טו) אומרת: "מי שיש לו בן בן קודם אח אח קודם כל הקודם בנחלה קודם בשררות ובלבד שינהג כמנהג אבותיו".
כך גם בתו"כ (שמיני א א ב): "רבן שמעון בן גמליאל אומר משום ר' אלעזר בן עזריה הרי הוא אומר וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה לפני ה' ובנים לא היו להם שאילו היה להם בנים היו קודמים לאלעזר ואיתמר שכל הקודם בנחלה הוא קודם בכבוד".
ואולם עצם ההגבלה ("ובלבד שינהג כמנהג אבותיו") מלמדת שאין כאן ירושה. גם בסדר הקרבה מדלגת התוספתא על הבת. כלומר: סדר הקדימות בשררה אינו דומה בכל דבר לדיני ירושה. (וראה להלן). הבן קודם ליחיד אחר המבקש, אך זו עבדות ולא שררה, לכן הצבור יכולים לסלקו. וגם לגבי מלך, נאמר: "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל", ומכלל הן אתה שומע לאו, שאם יסור מן המצוה לא יאריכו הוא ובניו ימים על ממלכתם.
הכלל שכל הקודם בנחלה קודם למינוי, הובא ברמב"ם הן לגבי מלכות ושאר שררות (מלכים א ז), והן לגבי כהנה גדולה (כלהמ"ק ד כ). וכן הביאו ספר החנוך (תצז). המרדכי עומד על כך שזאת לא בעלות.
ח"ס (או"ח יב) אומר שיש הבדל בין מלכי ישראל למלכי גוים. מלכי גויים הארץ להם היא והם מורישים אותה. אבל מלכי ישראל אינם בעלי הארץ אלא רק הכסא אגדל. לכן אם הבן לא ראוי אינו יורש. אבל אם הוא ראוי הרי זו ירושה. לכן אפשר היה למנות את רחבעם למרות שאמו גיורת, כי אינו מינוי חדש אלא ממשיכו של דוד הוא, ואת דוד שמנו עלינו ולא את רחבעם.
כיון שהתפקיד אינו בעלות, כתבו רבים שאין הנחלה עוברת לבת ולבן הבת. ואע"פ שלעניין ירושה הבת יורשת לפחות כדי להוריש לבעלה או לבנה, לעניין שררה, הבת לא ראויה לשרור וכיון שאין כאן בעלות אלא שררה בלבד, מי שאינו שורר בעצמו אינו יורש כדי להעביר ליורשיו. כך כתבו משפטים ישרים (א קז), מר ואהלות (חו"מ יד, אם כי הוא מביא דעות חולקות), צ"צ (יו"ד רמג). עה"ג (מט). אמנם, אם הטענה היא שהבת לא יורשת ולכן לא יירש גם בעלה, אפשר שהוא כן מדין ירושה. אך נראה שלא. שהרי בירושה יש ירושה בקבר, כלומר גם במי שלא ראוי לרשת, וכאן לא. ועוד, שאילו היתה ירושה היה צרך לחלקה בין כל בניו. אמנם נשמת חיים (קסה) חולק, אך הוא לא פסק בדין שבא לפניו אלא ברך על מינוי קים. וראה דיון נרחב בנין, עם מקורות לכאן ולכאן, בשו"ת אפרקסתא דעניא ד חו"מ שד. לעמת זאת, שבט הלוי (ד קכח) כותב שאם אין בן, ודוקא אם אין בן, יורש החתן. וכתב שכך כתבו גם בסוף תשובת הרמ"א בתשובת הגאון ר' שאול, ובבית שלמה או"ח סי' י"ג ויו"ד סי' כ' וע"ע בתשובת בית יצחק יו"ד סי' ע'.
משפטי עזיאל (ב יו"ד מב) אומר שמשיחת המלך ביד העם או נציגיו, כלומר הסנהדרין. אמנם לכתחילה הם מצֻוִּים להעדיף את הבן. אבל המלוכה אינה רכושו של המלך והיא תלויה בעם. ולכן יש מקום למנהג, שאל"כ מה מקום למנהג נגד התורה. לבן יש רק זכות קדימה.
הרמב"ם כתב שמלך משאר ישראל תפסק המלכות מביתו והראב"ד הקשה על כך. אבל יתכן שדעת הרמב"ם (ואולי לכך כוון הראב"ד) שלא הלכה היא זו אלא מציאות. סופו שכך יקרה. אבל מבחינה הלכתית בניו יורשים. ומ"מ אנו רואים שדין מלוכה יש כאן.
וראה אבנ"ז יו"ד שיב. ח"ס או"ח יב-יג.
פד"ר י עמ' 38. הרב ישראלי: אין ירושה אלא בענייני שררה. לא ברבנות. גם שם תהיה ירושה אם יהיה רוב מנין או רוב בנין של העיר. בעניני שררה יש ירושה. וגם בענייני תורה, יש לתת לבן עדיפות על אחרים. דעת הרוב שם, וכן דעת בית הדין הראשון: משרת רבנות עוברת בירושה. וגם אם המנהג הוא שפורש בגיל מסוים, הוא כמות, ולא הוגבלה המשרה למס' שנים. הרב אליהו: ירושה היא בכל משרה צבורית, אם ראוי הוא לכך, אא"כ תקנו מראש שמשרה תנתן ללא ירושה. ויש למנות את הבן. לפי דעות רבות מדאוריתא. הרב גולדשמידט מסכים אתו, ואף אומר שלקבוע מנהג אחר הוא לא פשוט.
ח"ס או"ח יב: יש הבדל בין מלכי ישראל למלכי גוים. מלכי גויים הארץ להם היא והם מורישים אותה. אבל מלכי ישראל אינם בעלי הארץ אלא רק הכסא אגדל. לכן אם הבן לא ראוי אינו יורש. אבל אם הוא ראוי הרי זו ירושה. לכן אפשר היה למנות את רחבעם למרות שאמו גיורת, כי אינו מינוי חדש אלא ממשיכו של דוד הוא, ואת דוד שמנו עלינו ולא את רחבעם. עוד כתב שיש ירושה בשררה ולא בתורה.
העולה מדברינו: המינוי מסור לעם, הם הממונים והם הבעלים. לכתחילה הם מצֻוִּים לתת את השררה לבנו של הממונה הקודם, אבל בכחם להתנות גם אחרת.