להזמנת הספר ולקנייתו 

אפשר למצוא כאן את הקובץ המעודכן גירסת וורד   גירסת PDF

הקובץ שהודפס

זבחים

ויקרא ה, זבחים ב.  

מהו אשם

במחצית השניה של פרשת ויקרא, מלמדת התורה את דיניו השונים של החוטא. וכפי שבארנו בהרחבה במסכת הוריות. (וראה גם בדברינו במבוא להוריות, עמ' תרכג והלאה). תחִלה מבארת התורה את דיני החוטא מאחת ממצוות ה' אשר לא תיעשינה, ואומרת שהכהן המשיח או הקהל יביאו פר, הנשיא יביא שעיר, והיחיד יביא כשבה או שעירה. אח"כ מובאים דיני הקרבן העולה ויורד. ואחר כך דיני האשם:

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה’ וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה’ אַיִל תָּמִים מִן  הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם:  וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ: פ  וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה’ אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ:  וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ:  אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לַה’: פ  וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה’ וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ:  אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה:  וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא:  אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ:  וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַה’ אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן:  וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה’ וְנִסְלַח לוֹ עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ: פ

האם האשם הוא המשך של פרשיות החטאת? אפשר לפרש שהאשם הוא המשך לפרשיות החטאת. הוא חלק מדיני האיש החוטא, אותו איש שהוזכר לעיל – אם חטא באחד החטאים האמורים כאן יביא אשם. אבל אפשר לפרש שהוא קרבן בפני עצמו[1] ודיניו שונים.

דעת חכמים שכיון שדיניו שונים, אינו כחטאת. אבל ר"א אומר שהוא כחטאת, הוא המשך של ענייני חיובי החוטא, ואם נשחט שלא לשמו פסול. הוא לא בא אלא על חטא, ואם אינו מכפר על החטא אין לו משמעות. (וראה גם דברינו להלן זבחים פב.).

ומסתבר שחכמים חולקים משום שהם סוברים שיחודו של אשם הוא שהוא בא על האיש ולאו דוקא על החטא. לכן אפשר להביא אשם תלוי. מהטעם הזה מי שספק אם חטא מביא אשם ולא חטאת, כי אשם יכול לבוא לאו דוקא על חטא. (להבדיל מחטאת שאם אינה מכפרת על חטא, תמות. ואם כבר נשחטה, פסולה היא. ולכן אם לא עלתה לבעלים לשם חובה היא פסולה. היא אינה יכולה לבוא אלא לכפרה על חטא).[2]

ר' יהושע חולק על ר' אליעזר ומוכיח שאשם הוא קרבן בפני עצמו, שהרי הלכותיו שונות מהלכות החטאת. הוא מזכיר הלכה אחת שבה נשתנה האשם מהחטאת. הגמ' להלן י: אומרת שיכול היה להביא עוד כמה הלכות שבהן השתנה האשם מהחטאת. האשם הוא קרבן בפני עצמו. הוא אינו דומה לחטאת לא בסוג הבהמה הקרובה, לא במעשה הדם וזריקתו, לא בערכו, לא בשאלה מה פוסל אותו. הוא קרבן בפני עצמו.

אמר רבי אליעזר החטאת באה על חטא והאשם בא על חטא מה חטאת פסולה שלא לשמה אף האשם פסול שלא לשמו.

ר' יהושע אומ' כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח ומן החטאת הפסח בזמנו והחטאת בכל זמן ר' אליעזר אומ' אף האשם הפסח בזמנו והחטאת בכל זמן ר' אליעזר אומ' חטאת באה על חטא והאשם בא על אשמה מה חטאת פסולה שלא לשמה אף אשם פסול שלא לשמו אמ' לו ר' יהושע לא אם אמרת בחטאת שדמה נתון למעלה לפיכך אם שחטה שלא לשמה פסולה תאמ' באשם שדמו ניתן למטה ואם שחטו שלא לשמו כשר אמ' לו ר' אליעזר פסח יוכיח שדמו ניתן למטה ואם שחטו שלא לשמו פסול אף אני אביא אשם שדמו ניתן למטה אם שחטו שלא לשמו פסול אמ' לו ר' יהושע לא אם אמרת בפסח שיש לו זמן קבוע ואם שחטו שלא לשמו פסול תאמר באשם שאין לו זמן קבוע ואם שחטו שלא לשמו כשר אמ' לו ר' אליעזר חטאת תוכח שאין לה זמן קבוע ואם שחטה שלא לשמה פסולה אף אני אביא אשם שאין לו זמן קבוע אם שחטו שלא לשמו יהא פסול אמ' לו ר' יהושע חזרנו חלילה (תוספתא).

דברים כג כד, זבחים ב.:

דינו של קרבן שלא נשחט כדינו

כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה’ אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה’ אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא:  וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא:  מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה’ אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ.

התורה פותחת בנדר ומסימת בנדבה. היא מסיֶמֶת במלים כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה, שיש בהן גם נדר וגם נדבה. מכאן היא מלמדת שנדבה בכלל הנדר ושניהם ממין אחד הם. מכאן עולה שאי אפשר ללמוד שאין הדין האמור כאן נוהג בנדבה. אמנם הפסוק עוסק בנדר, אבל גם בנדר – אחרי שהופרש ועומד לבא לפני ה', הוא כנדבהיז. הקרבן עצמו נִדב לה'. לכן, אע"פ שאינו עולה לבעלים לשם חובתו, כולל חובתו שבפרשיה הזאת עצמה, יש בו קדושה כבנדבה. שהרי הוקדש לה'.

מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה וגו' האי נדבה נדר הוא אלא אם כמה שנדרת עשית יהא נדר ואם לא נדבה יהא ונדבה מי שרי לשנויי בה.

ויקרא יא לג, זבחים ג

טומאת כלי מתוכו

התורה מטמאת את השרץ, ואומרת ששרץ שנופל אל תוך כלי חרש מטמא את הכלי ואת כל אשר בתוכו:

וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ:  וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת:  אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם בְּכָל הַשָּׁרֶץ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב:  וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא מִכָּל כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק כָּל כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר:  וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ:  מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא:  וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו יִטְמָא תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ טְמֵאִים הֵם וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם.

בכלי חרש טִמאה התורה את תוך הכלי: "וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ". הכלי נטמא דוקא אם השרץ בתוכו, (ולאו דוקא אם השרץ נוגע בו). כמו כן, כלי החרש מטמא (ג) את מה שבתוכו: כל אשר בתוכו יטמא. (וגם אם אינו נוגע בו). אם נמצא כלי אחר בתוך כלי חרש, הרי מה שבתוך הכלי הפנימי אינו נמצא בחלל הקרוי תוכו של כלי החרש החיצון. שכן אם תוכו של כלי נחשב רשות בפ"ע, שכל אשר בה נטמא גם אם אינו נוגע בכלי ואינו נוגע בטומאה, הרי שתוכו של הפנימי הוא רשות לעצמו. יתר על כן, (ד) השרץ מטמא את הכלי גם אם אינו נוגע בו, מעצם היותו בתוכו. מכאן שתוכו של כלי חולק רשות לעצמו. (וכפי שבארנו בשבת קלח:). מכאן מסתבר שאם יהיה כלי בתוך כלי, גם תוכו של הכלי הפנימי יחלוק רשות לעצמו, (א) ולא יחשב כחלק מתוכו של הכלי החיצון. לא תהיה דֹפן החיצון חזקה מדֹפן הפנימי. לכן מה שבתוכו לא יטמא אם יפול שרץ לתוך החיצון. הכלי הפנימי לא יטמא גם אם הכלי הפנימי אינו כלי חרש, אמנם כלי אחר אינו נטמא ע"י תוך, אבל אין זאת אומרת שאין לו תוך. יש לו תוך, ומה שבתוכו אינו תוך כלי החרש החיצון. אמנם התורה לא גזרה טומאה על אותו תוך, אך אין פירוש הדבר שתוכו אינו תוך. לכן, אֹכל הנמצא בכלי הפנימי, מקומו תוך הכלי הפנימי ואינו בחלל כלי החרש החיצון.

ומ"מ כלי חרש נאמר כאן, דוקא בכלי חרש גזרה התורה שתוכו נטמא, (ה) כלים אחרים אינם נטמאים עד שהשרץ יגע בהם, ואינם מטמאים עד שיגע האֹכל בהם, בין מתוכם ובין שלא מתוכם. שהרי לא גזרה עליהם התורה אלא במגע, ובמגע אין הפרש בין חוץ לתוך. תוכו נאמר דוקא בכלי חרש. בכלים אחרים לא נאמר תוך. (וכפי שנבאר בחולין כד:-כה:). כלי חרש גם מטמא את כל אשר בתוכו. וכמו שכל אשר בתוכו טמא גם אם לא נגע בגוף הכלי, שנאמר כל אשר בתוכו יטמא, כך שרץ מטמא אותו אע"פ שלא נגע בו, מעצם היותו בתוכו. שהרי נאמר "אשר יפול מהם אל תוכו". גם אֹכל שהיה בתוכו נטמא מעצם היותו בתוכו. וגם (ב) אם האֹכל מכוסה בטיט, הואיל והוא בתוכו – נטמא.

וראה גם דברינו בשבת קלח:, חולין כד:-כה: ובכורות לח.

 תוכו (א) ולא תוך תוכו.

האי תוכו מיבעי ליה (ב) לאוכלין שגיבלן בטיט והכניסן לאויר תנור סד"א הואיל ובנגיעה לא מטמא באוירו נמי לא מטמו [קמ"ל].

ארבעה תוכו כתיבי (תוכו) תוך תוכו תוך תוכו חד (ג) לגופיה וחד (ד) לגזירה שוה (ה) חד תוכו של זה ולא תוכו של אחר אידך תוכו (א) ולא תוך תוכו ואפילו כלי שטף מציל.

ויקרא כב טו, זבחים ג:

קֹדש שנשחט לשם חולין

התורה מלמדת את הכהנים לשמור על קדושת הקדשים, ומסכמת: "וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ:  וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה’:  וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲוֹן אַשְׁמָה בְּאָכְלָם אֶת קָדְשֵׁיהֶם כִּי אֲנִי ה’ מְקַדְּשָׁם". פירוש הפסוק הוא שלא יחללו הכהנים את קדשי בני ישראל. אבל על דרך האסמכתא[3] דרש מכאן ר' אלעזר כאילו "את אשר ירימו לה'" הוא הנושא, ולא יחללו אשר ירימו ישראל לה', את קדשי בני ישראל. מכאן שהשוחט קרבן לשם קדש אחר פוסלו.

כיון שכך, דורשת הגמ' גם להלן יא: שדוקא הנמוך מהם פוסל ולא הגבוה מהם. אין קרבן מתחלל בהרמתו אלא בהורדתו. ונראה שכל הלִמוד משם הוא אסמכתא.

ויקרא ד לג, זבחים ג:

שחיטה לשמה

התורה מפרטת את סדר הקרבת החטאת:

וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֹתָהּ לְחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה:  וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ:  וְאֶת כָּל חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר יוּסַר חֵלֶב הַכֶּשֶׂב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֹתָם הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי ה’ וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ.

נאמר בפירוש "ושחט אתה לחטאת", נאמר כאן אפוא במפורש שצריך לשחוט לחטאת דוקא. מלבד זאת נאמר כאן גם שהכהן מכפר עליו. אמנם, את הפסוק הזה אפשר לפרש לאו דוקא כפסוק המחיב כונה, אפשר לפרש שע"י שיעשה הכהן כך, ממילא יכפר עליו. אבל כיון שבתחלת הפרשה נאמר ושחט אותה לחטאת, אפשר לפרש ש"וכפר עליו" הוא המשך של תאור כונת השחיטה לחטאת: לשם מה שוחט ומקריב? לכפר עליו.

כאשר מובא קרבן אל המשכן, צריך הכהן לעשותו חטאת, או לעשותו עולה, כלומר: לעשותו מה שהוא. עשית הקרבן חטאת, או עולה, או שלמים, עשיתו מה שהוא, נעשית ע"י שחיטתו הולכתו וזריקתו לשמו. לא המעשה עושה את הקרבן למה שהוא אלא המחשבה, שהרי מעשי כל הקרבנות אותם מעשים הם[4], כפי שאומרת הגמ' להלן (ט:). וכפי שנבאר בהמשך סוגייתנו, לכן אי אפשר לבאר שכונת הפסוק היא שיעשהו כמעשה חטאת, את המלים "ועשהו חטאת" יש לפרש שאת עשיתו יעשה לשם חטאת.  

מכאן שהשחיטה צריכה להיות בבירור הדבר שהקרבן הוא לשם חטאת ולשם אותו האיש. אבל מבררת הגמ' שהבירור הזה בא להוציא מכלל עבודה לשם דבר אחר שהוא כמותו, לשום קרבן כמותו, לשום חיב חטאת אחר כמותו. הבהמה כבר הובאה למשכן וברור וידוע שהיא קרבן, וכעת תפקידו של הכהן הוא לברר שהיא חטאת ולא קרבן אחר. מן הסתם היא אותו קרבן שלשמו הוקדשה. וגם אם לא חשב מחשבה סתמית – אם ישחטנה לשם חולין לא שִנה דבר, שכן כבר הוברר שהיא קֹדש. כעת תפקידו של הכהן הוא לעשותו חטאת, כלומר לברר שהקרבן הוא חטאת. ואם ברר שהוא קרבן אחר לא עשהו כדינו. אבל אין ביכלתו לברר שאינו קרבן שהרי כבר הוברר שהוא קרבן. הכהן מברר אפוא שהוא חטאת, ועל כך נאמר ועשהו חטאת. אחרי שהוברר שהוא חטאת, צריך הכהן לברר על מי הוא מכפר. לכן אם יחשוב על חיב עולה, לא שִנה כלום, שהרי הוא עצמו כבר ברר שהיא חטאת. אבל אם כִפר בה על חיב חטאת אחר – נפסלה. כשם שאם חשב על קרבן לשם מה שאינו קרבן לא שִנה כלום, כך אם חשב לשם מי שאינו חיב חטאת לא שִנה כלום.[5]

המטרה של זריקת הדם היא, כאמור כאן, לכפר עליו. הוא צריך לברר מיהו החוטא המתכפר בקרבן זה. הזריקה נעשית בכונה לכפר עליו, כונה שיש בה בירור שעליו דוקא מכפרת הכפרה הזאת, ולא על אחר. אם עומדים כמה אנשים שכֻלם חיבים כפרה, והכהן התכוֵן לכפר על אחר, פסל. אבל אחר שאינו חיב חטאת, אין בדבר כונה שונה, שהרי ממילא אינו טעון כפרה בחטאת.

ושחט אותה לחטאת אמר רחמנא והרי חטאת לשם חטאת נשחטה הכא וכפר עליו כתיב עליו ולא על חבירו חבירו דומיא דידיה שמחוייב כפרה כמותה.

רב אחא בריה דרבא מתני כולהו לפסולא מ"ט ושחט אותה לחטאת לשם אותה חטאת.

ויקרא ג א, זבחים ד.

הקרבת קרבן לשמו

פרשת ויקרא מתארת את סדר הקרבת הקרבנות השונים, והיא מחולקת לסוגי קרבנות. כל קרבן ודרך הקרבתו. היא פותחת בפסוקים: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה’ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה’ מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:  אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה’..." תחִלה מלמדת התורה מה הדין אם עֹלה קרבנו, והפתיחה היא בדין עולה מן הבקר, אך אח"כ באות הפרשיות הפותחות במלים "וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים לְעֹלָה זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ...", "וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַה’ וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ...". התורה הזכירה עד כאן את העולה ומנתה שלשה סוגי עולה: בקר, צאן ועוף. אח"כ מתארת התורה את מקריבי המנחה: "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה’..." ומונה חמשה סוגי מנחות. אח"כ מתארת התורה את זבח השלמים ואומרת: "וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ אִם מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב אִם זָכָר אִם נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי ה’..." ומפרטת שלשה סוגי שלמים: בקר, כבשים ועזים.

פרשת השלמים פותחת במלים "וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ". קרבנו של מי? הוי אומר: של האיש שהוזכר לעיל. האמירה "וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ", חוזרת אל האדם האמור בפרשיה הראשונה. אותו אדם, אם הקריב עולה דינו כבפרשיה הראשונה, אך אם זבח שלמים קרבנו, דינו כאמור כאן. (המנחה האמורה באמצע אינה זבח, והלשון בה אינה "אדם" אלא "נפש"). אם זבח שלמים קרבנו. אם עולה הוא דינו כבפרשיה הראשונה ואם זבח שלמים דינו כבפרשית השלמים, שמו של הקרבן הראשון הוא עולה ושמו של הקרבן המוזכר שלישי הוא שלמים. אם נעשה הקרבן עולה יש לנהוג בו כבפרשיה הראשונה, ואם נעשה הקרבן שלמים, יש לנהוג בו כבפרשיה השלישית. במה נעשה הקרבן עולה או שלמים? בפשטות, מתחִלה האדם מקדיש את הקרבן לשם מה שהוא. ואולם, מסתבר שגם שעת עבודתו קובעת אותו למה שהוא (וכפי שיוכח להלן מפרשת הנזיר). בשעה שהתורה מתארת את עבודתו של הראשון היא קוראת לו עולה. בשעה שהתורה (א) מתארת את עבודתו של השלישי היא קוראת לו זבח שלמים. במקומות אחרים (ב) לא נקרא הקרבן הזה זבח שלמים, אלא שלמים בלבד. מכאן דרשו האמוראים ש"ואם זבח שלמים קרבנו" היינו אם זבח את קרבנו לשם שלמים. זביחתו עושה אותו שלמים. לכן הפרשה פותחת ואומרת: "אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה’:  וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו", העבודה פותחת בכך שהאיש עומד לפני ה' ומקריב אותו כדי שירצה לו לכפר עליו. עמידתו לפני ה' וסמיכתו הם פתיחת העבודה, והם נעשים כדי שירצה לו לכפר עליו לשם העולה שהוא חיב בה. ולאו דוקא הסמיכה עצמה, ברור שלא הסמיכה היא המכפרת ומרצה אלא העשיה כֻלה. הסמיכה היא הפתיחה לעבודה, ומשמעותה שהאדם עושה את המעשה כדי שירצה לו הקרבן שיוקרב כפי שהתורה מתארת לאחר מכן. (וראה דברינו ביומא ה.). וכן אנו מוצאים אצל הנזיר: "וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:  וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַה’ כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים:  וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם:  וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה’ וְעָשָׂה אֶת חַטָּאתוֹ וְאֶת עֹלָתוֹ:  וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַה’ עַל סַל הַמַּצּוֹת וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת מִנְחָתוֹ וְאֶת נִסְכּוֹ". הלא כבר מלכתחילה הוא מביא את הכבש לעולה, את הכבשה לחטאת ואת האיל לשלמים, ואעפ"כ נאמר כאן "וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַה’", עשייתו היא העושה אותו שלמים, בשעת עשיתו צריך לעשותו זבח שלמים.[6] כלומר: לרצות על הנזיר שחיב שלמים. בדיוק כמו שבפרשת ויקרא חלים הדינים האמורים בשלמים אם זבח שלמים קרבנו, כלומר אם זבחו לשלמים. (ולהלן נרחיב בכך).

מעתה נלמד שגם בפרשת ויקרא כשנאמר "ואם זבח שלמים קרבנו" היינו אם עושים אותו כשלמים. ממילא למדנו שעשייתו היא שלמים.

אמנם, אם מתחִלה הקדיש אותו לשלמים ובשעת הקרבתו הקריבו סתם, הרי הקריבו על דעת הקדשתו הראשונה. אבל אם הקריבו לשם קרבן אחר, הרי שני שמות שולטים בו, ולא עשה אותו כראוי.ה

להלן, כשמצוה התורה לתת חזה ושוק מן השלמים לכהן, נאמר "הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה". למה אמרה התורה "את דם השלמים"? למה לא די באמירה "המקריב את הדם"? וכן בשלמי התודה, כשמצוה התורה לתת תרומה מלחמי התודה לכהן, אומרת התורה: "וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַה’ לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה". למה התורה מכנה את הדם הזה "דם השלמים"?[7] לאור פרושנו לעיל ש"אם זבח שלמים קרבנו" היינו אם נזבח לשם שלמים, כן עלינו לבאר (ג) גם כאן, שמדובר כאן על דם שהוקרב כדם השלמים (ד) ונזרק כדם השלמים. כמו שהזבח הוא זביחת שלמים, כך הדם הוא דם לשלמים. התורה קוראת לו דם השלמים כי זה שמו. כי האיש הזה לא סתם הקריב דם, הוא הקריב דם שלמים. זה אינו סתם דם. זהו דם שלמים. כי כפי שלמדנו, עשיתו היא עשיה לזבח שלמים. ממילא למדנו שמי שמקריב מקריב את הקרבן האמור. ואם התורה מזהה את הכהן עושה הקרבן באמרה "הזורק את דם השלמים". היינו שהזורק לא סתם זורק דם, הוא זורק דם שלמים. בשעת הזריקה חל על הדם שם של דם שלמים. למדנו אפוא שזבח שלמים היינו לשם שלמים, מעתה גם הזריקה וההקרבה[8], צריכות להיות הקרבת דם שלמים וזריקת דם שלמים. וההקרבה, כפי שנבאר להלן (עמ' ייא), כוללת את קבלת הדם והולכתו אל המזבחי, זוהי העבודה שצריכה להיות לשמה. (לגבי ההולכה עצמה נחלקו תנאים, ומצאנו שלש דעות, האם היא חיבת להיות לשמה או שכיון שיש מקרים שבהם אפשר לעשות הקרבה גם ללא הולכה, אין ההולכה נפסלת אם נעשתה שלא לשמה, והאם דוקא במקרה שהיא נחוצה כך יהיה הדין). ההקרבה היא קֵרוב הבהמה, או דמה, או אבריה[9] (כל פסוק ע"פ משמעותו הוא) אל המקום שבו תועלה ותוקטר. מעשה זה כולל קבלה והולכה, כאמור לעיל[10].

וכפי שבארנו לעיל. בדיני חטאת נאמר הדבר בפירוש. ומסתבר ללמוד משם לשאר הקרבנות. אמנם, אפשר שדוקא בחטאת אמרה התורה במיוחד, כי את החטאת יש להקריב לחטאת, לכפר על האיש, כאמור שם בפירוש וכפי שבארנו.

מנלן דבעינן זביחה לשמה דאמר קרא (א) ואם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם [שלמים] ודילמא היינו שמייהו מדכתיב המקריב את דם השלמים הזורק את דם השלמים ולא כתיב זבח והכא (ב) כתיב זבח שמע מינה שתהא זביחה לשם שלמים.

אשכחן זביחה שאר עבודות מנלן ... אמר קרא (ג) המקריב את דם השלמים שתהא קבלה לשם שלמים.

אשכחן שחיטה וקבלה זריקה מנלן... אמר קרא (ד) הזורק את דם השלמים שתהא זריקה לשם שלמים.

אשכחן כולהו הולכה מנלן... אמר קרא והקריב את הכל המזבחה ואמר מר זו הולכת אברים לכבש.

ויקרא א ד-ה, זבחים ד

כיצד ירצה הקרבן

את סדר הבאת העולה מתארת התורה כך:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה’ מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:  אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה’:  וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו:  וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה’ וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

האדם האמור כאן הוא לאו דוקא אדם שחיב קרבן. הוא "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה’", אפשר שהוא התנדב קרבן, ואעפ"כ נאמר "וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו". אם מוטל הקרבן עליו, כלומר שחִיֵּב את עצמו והקרבן חוב עליו (אמר הרי עלי קרבן), הקרבן יכפר עליו על חוב זה ויֵצֵא בו ידי חובתו. כמובן, אם הקרבן אינו חוב עליו אלא נדבה הוא, אינו צריך לצאת ידי חובתו כי אין עליו חובה. אך גם עליו נאמר כאן שהקרבן יֵרצה לו. ירצה לו, מכאן שצריך להקריב את הקרבן כך שיֵרצה לו. מטרת ההקרבה היא שירצה לאיש המביא את הקרבן. לשם כך הוא קרב. קרבן צריך לרצות לבעליו, שנאמר "ונרצה לו". על מה יכפר הקרבן? הלא לא נאמר שהאיש חטא? מסביר ר"ש שכפרה היינו שבכך יוצא ידי חובתו. יכפר עליו על המוטל עליו. מכאן שאם קִבל עליו להביא עולה, צריך כפרה, וחיב באחריותה.

אמר קרא ונרצה לו לכפר עליו ולא על חבירו.

ונרצה לו לכפר עליו רבי שמעון אומר את שעליו חייב באחריותו ואת שאינו עליו אינו חייב באחריותו.

סדר מעשה ההקרבה

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה’ מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:  אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה’:  וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו:  וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה’ וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

ומהו סדר ההקרבה? התורה עוסקת באיש המביא ואומרת: "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו:  וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה’", כלומר: האיש הוא המביא, הסומך והשוחט. מן השחיטה ממשיך הכתוב ואומר: "וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". האיש שוחט, והכהנים מקריבים וזורקים. מהי ההקרבה האמורה כאן? האיש שוחט, והכהנים מקריבים את הדם וזורקים אותו, כלומר: הכהנים עושים את עבודות הדם, הכהן מצֻוֶּה לקחת את הדם מצואר הבהמה אל המזבח, ולזרוק אותו על המזבח. ההקרבה אפוא היא כל מה שבין השחיטה לבין הזריקה. האיש שוחט, והכהן לוקח את הדם מצואר הבהמה אל המזבח. (וראה דברינו ביומא כו:כז., זבחים לב, זבחים יג. יד.) ישנן אפוא שלש עבודות: השחיטה, שיכולה להֵעשות ע"י הבעלים, ושתי עבודות נוספות: הבאת הדם אל המזבח וזריקתו. עבודות אלה נעשות ע"י הכהן, כאמור כאן. בפֹעל העבודה האמצעית מתחלקת לשנים: קבלת הדם מצואר הבהמה ולקיחתו אל המזבח. אבל בלשון התורה זוהי עבודה אחת[11], שהרי במהותה זו עבודה אחת. והיא נעשית ע"י הכהן. הכהן הוא העושה את כל עבודות הדם. הוא זה שצריך לקבל את הדם במזרק, ולהוליכו עד המזבח ולזרקו. פעולת הקבלה וההבאה עד המזבח היא הנקראת הקרבה, הבאתו של הדם אל קיר המזבח. הקרבה היא קֵרוּב, הכהן עושה את ההקרבה, קבלת הדם והולכתו אל המזבח, ואת הזריקה, זריקתו על המזבח. בלי קבלתו בכלי והולכתו אל המזבח א"א לזרקו על המזבח, נמצא אפוא שההקרבה האמורה כאן היא קבלתו בכלי והולכתו אל המזבח. (וראה על כך עוד להלן יג. עמ' מא).

עבודות עשיית הקרבן הן השחיטה, ההקרבה והזריקה. ההקרבה כוללת קבלת הדם מצואר הבהמה והבאתו אל המזבחי.

אמר קרא והקריב את הכל המזבחה ואמר מר זו הולכת אברים לכבש ותניא והקריבו זו קבלת הדם ואפיק רחמנא בלשון הולכה למימרא דהולכה לא תפקה מכלל קבלה.

ויקרא ז יב, זבחים ד

המשך דיני הקרבה לשמה

כשהתורה מבארת בפרשת צו את דרכי עשית השלמים, היא מחלקת את השלמים לשני סוגים: תודה, ונדר או נדבה. ראשית היא פותחת בתודה ואומרת:

וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַה’: 

אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן:  עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו:  וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַה’ לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה:  וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר.

וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל:  וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף:  וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא:

למדנו מכאן שהשלמים מתחלקים לשני סוגים: תודה ונדר. נמצא שהתודה[12] היא סוג של שלמים. (א) ממילא אם שחטה לשם שלמים כשרה, שהרי היא אכן שלמים. אבל שלמים לא ישָחטו לשם תודה.

נאמר כאן "וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל". למה נאמר "זבח תודת שלמיו"? למה לא די לומר "התודה" או "זבח התודה"? לאור מה שבארנו לעיל עמ' ו שכשהתורה אומרת זבח שלמים היא מתכונת לזבח הנזבח לשם שלמים, גם כאן יש לבאר שהתורה מכנה אותו בשם "זבח תודת שלמיו" משום שהוא זבח שנזבח לשם תודת שלמיו. ממילא למדנו שהוא נזבח לשם תודת שלמיו. שלמיו שלו. (ב) ויש כאן חִדוש: לא די שהם זבח תודת שלמיו, הם זבח תודת שלמיו. הוא הוא נזבח לשם תודת שלמיו. שלמיו שלו ולא שלמי אחר. הזבח נזבח לשם בעליו.

הפסוק הזה עוסק בתודה בלבד, אבל בדרך של ק"ו עלינו ללמוד שגם חטאת ואשם, החמורים מתודה, גם עליהם חלות ההלכות הנלמדות מכאן: "וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר". ושגם הם אינם נאכלים אלא באותו יום. שהרי גם הם זבח והם לא קלים מהתודה. (וראה להלן זבחים לו. שם התבאר שמאותו לִמוד ואותו ק"ו נלמד שגם הם נאכלים בו ביום).

כל זבח נזבח אפוא לשמו ולשם בעליו. (ומן הסתם נעשה לשמם, כפי שאומרת כאן הגמ'. הפסוקים כאן מצוים צווי אלא מלמדים כיצד מן הסתם נעשה הקרבן, וממילא למדנו שהוא נעשה לשמו).

מצאנו שהזבח נעשה לשם מה שהוא. כמו שלמדנו כאן וכמו שלמדנו לעיל, שנאמר "ושחט אתה לחטאת", ונאמר "ואת האיל יעשה זבח שלמים" ונאמר "ועשהו חטאת" ועוד. מכללם של פסוקים רבים אנו למדים שעשית הקרבן היא עשייתו לשם מה שהוא. שיש לעשות את מעשיו לשמו. מעשי הקרבן הם מעשי הדם, משחיטתו ועד זריקת דמו. אם מצאנו שהעשיה כוללת את כל מעשה הקרבן, ולמדנו שהקרבן נזבח לשם בעליו, יש לבאר שגם לענין זה עשית הקרבן כוללת את כל המעשים שיש לעשות בהקרבתו, וכֻלם צריכים להֵעשות לשם בעליו[13], שהרי כל מעשי הדם עשיה אחת הם[14].

נזכיר כאן גם את שאר הדרשות שבארנו לעיל ומלמדות דין זה: נאמר "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה’ מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:  אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה’:  וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו". נאמר כאן שהקרבן ירצה לו. מכאן שצריך להקריב את הקרבן כך שירצה לו. חלק ממעשה הקרבן הוא הרִצוי לו. וכן, כאמור לעיל, נאמר "וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:  וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַה’ כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים:  וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם:  וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה’ וְעָשָׂה אֶת חַטָּאתוֹ וְאֶת עֹלָתוֹ:  וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַה’ עַל סַל הַמַּצּוֹת וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת מִנְחָתוֹ וְאֶת נִסְכּוֹ". מלכתחילה הוא מביא את הכבש לעולה, את הכבשה לחטאת ואת האיל לשלמים, ואעפ"כ לאחר מכן, בבוא הנזיר אל המקדש עם הקרבנות, צריך הכהן לעשות את האיל שלמים, שהרי נאמר כאן "וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַה’". עשייתו היא העושה אותו שלמים, צריך לעשותו זבח שלמים. כמו שבפרשת ויקרא חלים הדינים האמורים בשלמים אם זבח שלמים קרבנו, כלומר אם זבחו לשלמים.

הזבח לשלמים הוא גם זבח לשם בעליו[15], ולאו דוקא הזביחה עצמה אלא כל עשייתו. שהרי כל המלאכות האמורות הן בכלל עשייתו לה'. (ולהלן זבחים ו, עמ' כה, נבאר שמעשה הדם הוא המכפר). אמנם, הקטרת אמוריו אינן בכלל עשייתו[16], אלא שאחרי שנעשה צריך להקטיר את אמוריו.[17]

נאמר כאן "וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַה’". התורה מלמדת שכאשר מביא אדם את קרבנותיו אל הכהן, אז עושה אותם הכהן למה שהם. הרי כבר בתחלת הפרשה נאמר "וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַה’ כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים", כלומר: כבר מתחִלה הנזיר מביא את האיל הזה לשלמים, ואעפ"כ הכהן צריך לעשותו זבח שלמים לה'. מכאן שמעשי הכהן צריכים להיות כדי לעשותו זבח שלמים וכדי לעשותו לה'. וכפי שכתבנו לעיל: מן הסתם צריך לעשותו גם לשם אותו נזיר, שהרי השלמים האלה אינם סתם שלמים, יש להם תפקיד, להיות זבח שלמיו של הנזיר הזה לשם נזירותו, וכשם שהקדשתו לשם כך, (ג) מן הסתם גם עשיתו לשם כך, שהרי אנו למדים מכאן שלא די שהנזיר מביא אותם לשם שלמי נזירותו, אלא גם מעשי הכהן הם כדי לעשותו זבח שלמים לה'.

נאמר כאן "וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה’ וְעָשָׂה אֶת חַטָּאתוֹ וְאֶת עֹלָתוֹ:  וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַה’ עַל סַל הַמַּצּוֹת וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת מִנְחָתוֹ וְאֶת נִסְכּוֹ". וממילא למדנו שהכהן עושה כל קרבן כפי שהוא. הוא עושה את חטאתו ואת עולתו, ואת האיל עושה זבח שלמים. הוא עושה את הכבשה לחטאתו[18], ואת האיל לשלמיו.

הקרבן הוקדש לשלמים כבר לפני כן, אבל כעת הכהן עושהו זבח שלמים לה' כדי לרצות על הנזיר החיב שלמים, ובעשיתו זו הוא מרצה עליו.

איזה ממעשי הכהן צריכים להיות לשם עשיתו זבח שלמים ולשם עשיתו לה'? בפשטות, כל עשיות הכהן. "יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַה’" כל (ז) המעשים שעושה (ד) לשם ה', יעשם לשם זבח שלמים. אין לפרש את המלה "זבח" כמתיחסת לזביחה דוקא, משום (ה) ששם הקרבן הוא "זבח שלמים", אין כונת הפסוק שהזביחה תהיה לשם שלמים אלא (ה) שעשית הקרבן תהיה לשם זבח שלמים. המלה "זבח" איננה חלק מתאור העשיה אלא חלק מהשם זבח שלמים. מכאן שכל מעשי הקרבן יהיה כדי לעשותו זבח שלמים. כל עשיותיו לה' (ד) הן לשם מה שהוא.

אפשר ללמוד שדין זה חל על כל הקרבנות. כל הקרבנות צריכים להקרב לשמם. שהרי פרשת השלמים שלמדנו ממנה שצריך שזבח יהיה זבח שלמים, וזריקת דמו צריכה להיות זריקת דם השלמים, מסיֶמֶת (ו) ואומרת "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים:  אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַה’ בְּמִדְבַּר סִינָי". זאת התורה, ואת כל אלה יש לעשות לשמם. וכל עשית הקרבן – עשיה (ז) אחת היא. כפי שבארנו לעיל.

וסברה היא, שאם מצאנו בחלק מהקרבנות שעשיתם לשם מה שהם, ממילא אפשר ללמוד מכאן לכל הקרבנות.

וכפי שהזכרנו לעיל זבחים ב: (עיין שם), התורה מזהירה: "כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה’ אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה’ אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא:  וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא:  מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה’ אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ". התורה מסיימת ואומרת כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה. מכאן למדים אנויז שנדבה בכלל הנדר. הפרשה עוסקת בנדר, אבל גם נדר – אחרי שהופרש ועומד הוא לבא לפני ה', הוא כנדבה. הקרבן עצמו נִדב לה'. לכן, אע"פ שאינו עולה לבעלים לשם חובתו, ואפילו לא לשם חובתו שבפרשיה הזאת עצמה, יש בו קדושה כבנדבה. כלומר: יש קרבנות שאין יוצאים בהם ידי חובת נדר, ואעפ"כ מכלל נדבה לא יצאו. כיון שהם כבר מנודבים לה', יש להקריבם. כיון שכך, גם מה שלא נעשה לשם הקרבן, ואינו מכפר על האיש על נדרו, יש להקריבו כהלכתו כי הוא כבר שייך לה' ונִדב לו.

וראה עוד בעניין הקרבה לשמה להלן.

וראה גם דברינו בפסחים סב:, לגבי העבודות המעכבות, ולגבי פסח שלא לשמו.

ובשר זבח תודת שלמיו אבא חנין אומר משום רבי אליעזר בא ללמד (א) תודה ששחטה לשם שלמים כשרה שלמים ששחטן לשם תודה פסולה מה הפרש בין זה לזה תודה קרויה שלמים ואין שלמים קרויה תודה.

שנוי בעלים מנלן אמר רב פנחס בריה דרב אמי אמר קרא (ב) ובשר זבח תודת שלמיו שתהא זביחה לשם תודה אם אינו ענין לשינוי קודש דנפקא לן מהתם תנהו ענין לשינוי בעלים.

אמר קרא ונרצה לו לכפר עליו ולא על חבירו.

אשכחן זביחה וזריקה קבלה מנלן וכי תימא לילף מזביחה וזריקה מה לזביחה וזריקה שכן עבודה שחייבין עליה בחוץ אלא אמר רב אשי אתיא מאיל נזיר דכתיב ואת האיל יעשה זבח שלמים שתהא עשייתו לשם שלמים ואם אינו ענין לשינוי קודש דנפקא ליה מהתם (ג) תנהו ענין לשינוי בעלים אמר ליה רב אחא בר אבא לרבא אימא יעשה כלל זבח פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט זביחה אין מידי אחרינא לא אי כתיב יעשה שלמים זבח כדקאמרת השתא דכתיב יעשה זבח שלמים הוה ליה (ה) כלל שאינו מלא וכל כלל שאינו מלא אין דנין אותו בכלל ופרט רבינא אמר לעולם דנין (ד) ולה' חזר וכלל.

נאמרה זביחה בשינוי קודש ונאמרה זביחה בשינוי בעלים מה זביחה האמורה בשינוי קודש (ז) לא חלקת בין זביחה לשאר עבודות אף זביחה האמורה בשינוי בעלים לא תחלק בהן בין זביחה לשאר עבודות.

אשכחן איל נזיר שאר שלמים מנלן וכי תימא נילף מאיל נזיר מה לאיל נזיר שכן יש עמהן דמים אחרים א"כ נכתוב שלמי מאי שלמים לרבות כל שלמים אשכחן שלמים שאר כל קדשים מנלן וכי תימא נילף משלמים מה לשלמים שכן טעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק אלא אמר קרא (ו) זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים היקישן הכתוב לשלמים מה שלמים בין שינוי קודש בין שינוי בעלים בעינן לשמה אף כל בין שינוי קודש בין שינוי בעלים בעינן לשמה.

אלא [עבודות] מנלן דכתיב זאת התורה לעולה ולמנחה וגו' ותניא ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם זה בכור ומעשר ופסח הקישו הכתוב לשלמים מה שלמים בין שינוי קודש בין שינוי בעלים בעינן למצוה אף כל בין שינוי קודש בין שינוי בעלים למצוה וכשלמים מה שלמים בין זביחה בין שאר עבודות לא חלקת בהן למצוה אף פסח לא תחלוק בו בין זביחה לשאר עבודות לעכב.

ויקרא ד לג, זבחים ה.

חטאת אינה קרבה אלא לשם חטאת

וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה’ אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם:  אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא:  וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הָעֹלָה:  וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ:  וְאֶת כָּל חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר הוּסַר חֵלֶב מֵעַל זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה’ וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ: פ  וְאִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ לְחַטָּאת נְקֵבָה תְמִימָה יְבִיאֶנָּה:  וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֹתָהּ לְחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה:  וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ:  וְאֶת כָּל חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר יוּסַר חֵלֶב הַכֶּשֶׂב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֹתָם הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי ה’ וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ:

מטרתה של החטאת היא: "וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ... וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ". שלא כעולה והשלמים שהוזכרו לעיל, שיש להם משמעות בעצם היותם עולה או שלמים, החטאת לא באה אלא כדי לכפר על חטאתו האמורה. ע"י המעשים האלה הכהן מכפר על האיש על חטאתו אשר חטא. כל עניינה ומטרתה של החטאת הוא שעל ידה יכפר הכהן על האיש ועל חטאתו. ממילא, אם הכהן לא עושה זאת לשם חטאתו של אותו איש, ואם אינה מכפרת על חטאתו של אותו איש – אין כאן קרבן כלל.[19]

נאמר בפירוש "ושחט אתה לחטאת", כלומר: צריך לשחוט אותה לחטאת דוקא. שאל"כ, כפי שאמרנו, אין כאן קרבן כלל.[20] נאמר גם חטאת היא. אם אינה חטאת ואינה מכפרת על החטא – אינה כלום. לא הוקדשה אלא להיות חטאת.

פסוקים דומים נאמרו על חטאת מצורע:

וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הַחַטָּאת וְכִפֶּר עַל הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ וְאַחַר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה:  וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה הַמִּזְבֵּחָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְטָהֵר.

שלא כעולה והמנחה שכל ענינן הוא להקריבן, לחטאת אין משמעות אלא משום שעל ידה הכהן מכפר על האיש מטומאתו. העלאת החטאת היא כפרה.

וכבר בארנו לעיל שכך עולה גם מקרבנותיו של נזיר.

ר"ל אומר שדוקא על החטאת נאמר "ושחט אותה לחטאת". דוקא היא אין לה משמעות אם לא נשחטה כדי לכפר על אותה חטאת, ודוקא אותה אם אינה לשמה פסולה, קרבנות אחרים כשרים גם אם נשחטו שלא לשמם ואינם מרצים. החטאת אינה באה אלא כדי לכפר על החטא. בלי החטא אין לה משמעות כלל. אבל בקרבנות אחרים לא נאמר דבר זה. לכן עולה ושלמים שהקריבם שלא לשמם כשרים, שהרי הוקדשו לקרבן וקרבו, אלא שאינם מרצים, שהרי הכהן לא עשאם כדי לכפר ולרצות על הבעלים העומד שם על הקרבן כדי שירצה לו לכפר עליו.ו הקרבנות האלה יצאו מכלל נדר ונשארו בכלל נדבה, כמו שבארנו לעיל.

לגבי חטאת שנשחטה לשם חטאת אחרת – ראה להלן זבחים ט:

המפריש חטאתו ומת לא יביאנו בנו תחתיו לא יביאנו מחטא אל חטא אפי' הפריש על חלב שאכל אמש לא יביאנה על חלב שאכל היום שנאמר קרבנו על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאתו. (כריתות כז:).

קרבנו בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו יכול לא יצא בקרבן אביו בבהמה שהפריש אביו מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה אבל יוצא בקרבן שהפריש אביו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה ת"ל קרבנו בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבנו של אביו יכול לא יצא בקרבן אביו בבהמה שהפריש אפילו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה שהרי אין מגלח נזירותו על בהמה שהפריש אביו אבל יוצא במעות שהפריש אביו אפילו מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה שהרי אדם מגלח נזירותיו על מעות שהפריש אביו בזמן שהן סתומים ולא בזמן שהן מפורשין תלמוד לומר קרבנו בקרבנו הוא יוצא ואין יוצא בקרבן אביו יכול לא יצא אפי' במעות שהפריש אפילו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה אבל יוצא בקרבן שהפריש לעצמו אפילו מן החמורה על הקלה או מן הקלה על החמורה ת"ל קרבנו על חטאתו עד שיהא לשם חטאת יכול לא יצא בקרבן עצמו בבהמה שהפריש לעצמו אפילו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה שכן אם הפריש בהמה על החלב והביאה על הדם על הדם והביאה על החלב שהרי לא מעל ולא כיפר אבל יוצא במעות שהפריש לעצמו מן הקלה על הקלה ומן החמורה על החמורה או מן החמורה על הקלה ומן הקלה על החמורה שכן אם הפריש לעצמו מעות על החלב והביאן על הדם על הדם והביאן על החלב שהרי מעל וכיפר ת"ל קרבנו על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאו. (תו"כ, הובא בנזיר וכריתות כז: ובירושלמי).

ר' יהושע אומ' כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח ומן החטאת הפסח בזמנו והחטאת בכל זמן ר' אליעזר אומ' אף האשם הפסח בזמנו והחטאת בכל זמן ר' אליעזר אומ' חטאת באה על חטא והאשם בא על אשמה מה חטאת פסולה שלא לשמה אף אשם פסול שלא לשמו אמ' לו ר' יהושע לא אם אמרת בחטאת שדמה נתון למעלה לפיכך אם שחטה שלא לשמה פסולה תאמ' באשם שדמו ניתן למטה ואם שחטו שלא לשמו כשר אמ' לו ר' אליעזר פסח יוכיח שדמו ניתן למטה ואם שחטו שלא לשמו פסול אף אני אביא אשם שדמו ניתן למטה אם שחטו שלא לשמו פסול אמ' לו ר' יהושע לא אם אמרת בפסח שיש לו זמן קבוע ואם שחטו שלא לשמו פסול תאמר באשם שאין לו זמן קבוע ואם שחטו שלא לשמו כשר אמ' לו ר' אליעזר חטאת תוכח שאין לה זמן קבוע ואם שחטה שלא לשמה פסולה אף אני אביא אשם שאין לו זמן קבוע אם שחטו שלא לשמו יהא פסול אמ' לו ר' יהושע חזרנו חלילה ר' אליעזר אומ' חטאת הוא ואשם הוא מה חטאת פסולה שלא לשמה אף אשם פסול שלא לשמו אמ' לו ר' יהושע בחטאת הוא אומ' ושחט אותה לחטאת שתהא שחיטתה לשם חטאת בפסח הוא אומ' זבח פסח הוא לי"י שתהא זביחה לשום פסח אבל אשם אינו אומ' אשם הוא אלא בשעת הקטר חלבים הוא עצמו אף על פי שלא הקטיר חלבים כשר. (תוספתא).

ושחט אותה לחטאת שתהא שחיטתה לשם חטאת ולקח הכהן מדם החטאת שיהא קיבול דמה לשם חטאת וכפר עליו הכהן מחטאתו שתהא כפרה לשם חטאת, מכאן אמרו שחט שלא לשמה קיבל שלא לשמה הילך שלא לשמה זרק שלא לשמה פסל.  (תו"כ).

ושחט אותה לחטאת אותה לשמה כשרה שלא לשמה פסולה הא שאר קדשים שלא לשמן כשרין.

ולקח הכהן מדם החטאת שתהא קבלה לשם חטאת ואשכחן שחיטה וקבלה זריקה מנלן דאמר קרא וכפר עליו הכהן מחטאתו שתהא כפרה לשם חטאת אשכחן שנוי קדש שנוי בעלים מנלן אמר קרא עליו עליו ולא על חבירו אשכחן למצוה לעכב מנלן כדאמר רב הונא בריה דרב יהושע חטאת חטאתו הכא נמי חטאת חטאתו.

ותו מי גמרי מהדדי חטאת חלב מחטאת נזיר לא גמרה שכן יש עמה דמים אחרים חטאת נזיר מחטאת חלב לא גמרה שכן כרת אלא אמר רבא אתיא מחטאת מצורע דכתיב ועשה הכהן את החטאת שיהו כל עשיותיו לשם חטאת ואשכחן שנוי קדש שנוי בעלים מנליה אמר קרא וכפר על המטהר וגו' על המטהר זה ולא על המטהר חבירו.

ויקרא ד כד, זבחים ה:

אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה’ אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם:  אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים:  וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה לִפְנֵי ה’ חַטָּאת הוּא.

השוחט שוחט את השעיר מפני שחטאת הוא. משמע מכאן שדוקא בגלל שחטאת הוא הוא קרב. אבל אם אינו שוחטו כחטאת, לא קרב.

באשם נאמר:

בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:  וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְרִיב מִמֶּנּוּ אֵת הָאַלְיָה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב:  וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה:  וְהִקְטִיר אֹתָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה אִשֶּׁה לַה’ אָשָׁם הוּא.

המלים "אשם הוא" לא נאמרו על עשייתו אלא על הקטרתו. לכן א"א לבאר שאם לא עשהו אשם אינו אשם. בפרשית האשם "אשם הוא" הוא בהכרח נִמוק. למה יעשה כן? מפני שאשם הוא. אבל בחטאת הנִמוק "חטאת הוא" נאמר כחלק מהשחיטה. "וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה לִפְנֵי ה’ חַטָּאת הוּא"[21]. יש לשחוט אותו דוקא לחטאת.

באשם אנו למדים שאשם הוא, ואין לעשותו קרבן אחר, אשם הוא. רק אם א"א להביאו לאשם וכבר לא אשם הוא, וירעה עד שיסתאב, כשר אם הקריבו לעולה. אם לא – הרי הוא בא באשמו (בחובו) של בעליו. אשם הוא ולא יהיה קרבן אחר.

ומצאנו גם דרשה דומה על הפסח. ראה בפסחים סב:.

ר' אליעזר אומ' חטאת הוא ואשם הוא מה חטאת פסולה שלא לשמה אף אשם פסול שלא לשמו אמ' לו ר' יהושע בחטאת הוא אומ' ושחט אותה לחטאת שתהא שחיטתה לשם חטאת בפסח הוא אומ' זבח פסח הוא לי"י שתהא זביחה לשום פסח אבל אשם אינו אומ' אשם הוא אלא בשעת הקטר חלבים הוא עצמו אף על פי שלא הקטיר חלבים כשר. (תוספתא).

אמר רב הונא אמר רב אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם כשר ניתק אין לא ניתק לא מאי טעמא אמר קרא הוא בהווייתו יהא.

ויקרא כז י, זבחים ו.

מי ממיר ומדוע

וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה’ כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה’ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ:  לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ.

הפסוק כאן מלמד שבהמה שהוקדשה שייכת כבר לה'[22]. לכן המקדיש לא יכול לפדות אותה או להמיר אותה. ואם ימיר – הבהמה החדשה אכן תתקדש, אך הישנה לא תצא לחולין. אי אפשר לשוב ולהוציא את הבהמה הישנה לחולין, כי היא כבר ממון שמים.

אם כך, מדוע אפוא תחול קדושה גם על הבהמה החדשה? אם הבהמה כבר יצאה מבעלות המקדיש, מדוע תהיה משמעות כלשהי להמרה?

בעל כרחנו עלינו לפרש שיש משמעות כזאת, משום שהבהמה עדין בידו, הוא זה שחיב להביא אותה אל המקדש ולהתכפר בה. הוא טרם התכפר, והחיוב להביאה הוא עליו. משום כך, עדין יש לו זִקה לאותו קרבן. (וכפי שכתבנו לעיל זבחים ד).

וכאן עלינו לשאול מה יוצר את הזִקה הזאת? בעלותו על הקרבן או היות הקרבן כפרה עליו?

מתוך כך נשאלות שתי שאלות בסוגייתנו: מה הדין אם אדם הקדיש קרבן ע"מ שיתכפר בו אדם אחר, ומה הדין אם המקדיש מת, וכעת הקרבן ביד בנו?

אם הקרבן ביד בנו, הרי שהוא האיש שצריך להביא את הקרבן למקדש, אין כאן אדם אחר שהקרבן שייך אליו בדרך כלשהי. נאמר "לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ". הפסוק הזה נאמר על הבעלים, ולאחר שירש – הבן הוא הבעלים באותו מובן ובאותה מדה שאביו היה הבעלים. מכאן שגם יורש ממיר. גם הוא – אם ימירנו יהיו הוא ותמורתו קדש.

דוקא לגבי השאלה השניה, אומר ר' יוחנן שהמתכפר הוא הממיר. הוא זה שכעת תלוי בקרבן הזה.

משום כך, נחזור ונשאל לגבי השאלה הראשונה. הלא היורש אינו מתכפר בקרבן, כיצד ימיר? יש להשיב שקרבן שאיש אינו מתכפר בו, האחראי עליו הוא האיש שבידו הקרבן[23].

ואולם, היורש יכול להמיר דוקא אם הוא יורש יחיד. אם הממירים (או היכולים להמיר) הם יותר מאחד, אין מי שיכול להמירו, ולכן לא חלה התמורה. כפי שכתבנו לעיל, יכלתו של היורש להמיר נובעת מכך שאין אחר שהקרבן בידו ושעליו מוטל להביאו. אם יש אחר כמוהו – אין היורש יכול להמיר.

זבחים ז-ח – כל דיני הקרבה לשמה ראה דברינו לעיל בדפים הקודמים.

דברים טז ב, שמות יב ה, זבחים ז:-ח:

איזה קרבן הוא פסח

הן בפרשת ויקרא והן בפרשת צו התורה מביאה את תורת הקרבנות, והיא מונה ומפרטת חמשה סוגי קרבנות: עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם.

משמע שכל קרבן בתורה שייך לאחד מחמשת הסוגים האלה[24]. ואכן, כך אנו מוצאים ברוב מצוות ההקרבה שבתורה. המוספים הם עולות וחטאות, הטמאים המתכפרים מביאים חטאת ועולה, המצורע מביא בנוסף לכך גם אשם, בחג השבועות קרבים שלמים, החגיגה היא שלמים והראיה היא עולה, הנזיר מביא עולה, חטאת ושלמים, ואם הוא נטמא מביא אשם, וכו'.לא

לאיזה מסוגי הקרבנות שייך אפוא הפסח?

כיון שהבעלים אוכלים אותו, ולא רק הכהנים, אין מנוס (א) מלומר שהוא סוג של שלמים. את שאר הקרבנות אוכלים רק כהנים. משום כך הסברה נותנת שאם עבר זמן הפסח והבהמה לא קרבה, תקרב שלמים. שהרי נראה למי דומה: פסח קרב לשם אכילת בעליו, הוא קדשים קלים, והוא בא בנדר ונדבה.[25]

כך מפרש גם רבה בר אבוה את הפסוק "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה’ אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם". מדוע נאמר כאן צאן ובקר, הלא למדנו שפסח אינו בא מן הבקר, כפי שנאמר "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת:  וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה:  שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ". מדוע אפוא נאמר "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה’ אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר"? כמה תרוצים נאמרו לשאלה הזאת. (ראה גם דברינו בפסחים ע.עא.:) רבה בר אבוה מתרץ (ב) שבפסוק הזה "צאן ובקר" אינו שמות הבהמות הקרבות, אלא כִנוי[26] לקרבן שלמים[27]. קרבן שלמים נקרא גם קרבן צאן ובקר, וכאילו כתוב כאן "וזבחת פסח לה' אלהיך שלמים". כמו[28] שהתודה היא סוג של שלמים (וראה דברינו לעיל זבחים ד., עמ' י) כך גם הפסח הוא סוג של שלמים. (וכך תרץ גם רבי במכילתא)[29].

סתם קרבן הנאכל הוא שלמים[30], כפי (ג) שאנו מוצאים: "וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ אִם מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב אִם זָכָר אִם נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי ה’:  וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:  וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַה’ אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב:  וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה:  וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ בְנֵי אַהֲרֹן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה אֲשֶׁר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’: פ  וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים לַה’ זָכָר אוֹ נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ:  אִם כֶּשֶׂב הוּא מַקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיב אֹתוֹ לִפְנֵי ה’:  וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:  וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַה’ חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה תְמִימָה לְעֻמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב:  וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה:  וְהִקְטִירוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לַה’...".

(הגמ' דנה בשאלה מנין שיש לפרש את הפסוק "וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים לַה’" כאומר שכל קרבן הוא שלמים. לכאורה פשט הפסוק הוא שאם הקריבו לשלמים לה' הרי הוא שלמים. אבל אם הקריבו לקרבן אחר – הרי הוא כאותו קרבן. הגמ' משיבה שיש לקרוא את הפסוק כאילו הוא אומר "וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לַה’ – לְזֶבַח שְׁלָמִים". (ו) ועִקרה של הדרשה הוא השלמים. כשהתורה כותבת פרט בתוך הכלל, עִקרו של דבר הוא הפרט. ובנ"ד העִקר הוא ללמד שהוא שלמים. ויש לבאר את הדרשה. לכאורה פשוטו של הפסוק (ז) הוא שכאשר אדם מקריב שלמים, אם שלמיו הם כשב יעשה כך וכך, ואם שלמיו הם עז יעשה כך וכך. וכך אמנם אומר רב חנא בגדתאה. ודוחה את הדרשה הזאת. גם בשקלים ו: דחו את הדרשה הזאת. אבל מסתבר שטעם הדרשה הוא שסתם קרבן הנאכל הוא שלמים).

נמצא אפוא שהפסח הוא סוג של שלמים[31]. יש לכך כמה השלכות הלכתיות, כגון שאם נותרה בהמה שהוקדשה לפסח, אפשר להקריב אותה לשלמים, שהרי פסח הוא סוג של שלמים, נמצא שהבהמה הזאת הוקדשה לשלמים. 

אבל היא שלמים לא רק אם נותרה בהמה אחר הפסח. מלכתחילה היא שלמים. שהרי בשלשה מקומות בתורה (ד) התורה רואה בה שלמים. היא שלמים לכל דבר.

כיון שהם שלמים, דינם (ה) ככל דיני השלמים. לכן אם זבח אותם שלא בזמנם לשם עולה – כשרים. ככל שלמים שנזבחו לשם עולה.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מנין למותר פסח שקרב שלמים שנאמר וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים (ב) מכאן למותר הפסח שיהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר ומאי ניהו שלמים.

אמר אבוה דשמואל אמר קרא ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים לה' (ג) דבר הבא מן הצאן יהא לזבח שלמים.

השתא דכתיב לזבח שלמים לכל דשחיט ליה (ה) שלמים להוי.

א"ר אבין דוחין קדשים הנאכלים אצל קדשים הנאכלין ואין דוחין קדשים הנאכלין אצל קדשים שאינן נאכלין אטו חטאת ואשם מי לא מיתאכלי אלא (א) דוחין קדשים הנאכלין לכל אדם אצל קדשים הנאכלין לכל אדם ואין דוחין קדשים הנאכלין לכל אדם אצל קדשים שאין נאכלין לכל אדם.

 (ד) תלתא קראי כתיבי חד לעיברה זמנו ועיברה שנתו וחד לעיברה זמנו ולא שנתו וחד ללא עיברה לא זמנו ולא שנתו וצריכי דאי כתב רחמנא חד הוה אמינא היכא דעיברה שנתו וזמנו דאידחי מפסח לגמרי אבל עיברה זמנו ולא שנתו דחזי לפסח שני אימא לא ואי כתב רחמנא הני תרתי משום דאידחי להו ממילתייהו אבל היכא דלא עבר לא זמנו ולא שנתו דחזי לפסח אימא לא צריכי.

אימא כל דשחיט להוי כמותה אי הוה כתיב לשלמים וזבח כדקאמרת השתא דכתיב לזבח שלמים לכל דשחיט ליה שלמים להוי אימא לזבח כלל שלמים פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט שלמים אין מידי אחרינא לא (ו) לה' הדר וכלל מתקיף לה ר' יעקב מנהר פקוד הא לא דמי כללא בתרא לכללא קמא כללא קמא מרבי זבחים ותו לא כללא בתרא לה' כל דלה' ואפי' לעופות ואפי' למנחות.

מתקיף לה רב חנא בגדתאה ומי מצית אמרת דכי כתיב האי במותר פסח כתיב (ז) והא מדכתיב אם כשב אם עז מכלל דלאו במותר פסח כתיב.

להקריב את קרבניהם (ח) זה הבכור והמעשר והפסח לה'.

והיה לכם. להביא פסח דורות שלא יבוא אלא מן הכשבים ומן העזי' דברי ר' אליעזר ר' יאשיה אומר תקחו למה נאמר לפי שנאמר וזבחת פסח ליי' אלהיך צאן ובקר צאן לפסח ובקר לחגיגה. אתה אומר כן או אינו אלא אחד זה ואחד זה בפסח. ומה אני מקיים שה תמים זכר פסח מצרים אבל פסח דורות יביא מזה ומזה. ת"ל מן הכבשים ומן העזים תקחו שאין ת"ל תקחו ומה ת"ל תקחו שלא יביא פסח דורות אלא מן הכשבים ומן העזים. דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר צאן לפסח ובקר לחגיגה אתה אומר כן או אינו אלא אחד זה ואחד זה בפסח ומה אני מקיים שה תמים זכר פסח מצרים. אבל פסח דורות יביא מזה ומזה ת"ל ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה כעבודה שעבדת במצרים כך עשה לדורות דברי ר' יונתן. רבי אליעזר אומר צאן לפסח ובקר לחגיגה אתה אומר כן או אינו אלא אחד זה ואחד זה בפסח. ומה אני מקיים שה תמים וגו' פסח מצרים אבל פסח דורות יביא מזה ומזה. ת"ל ושמרתם את הדבר הזה לחק לך הרי פסח דורות אמור אם כן מה תלמוד לומר וזבחת פסח ליי' אלהיך צאן ובקר צאן לפסח ובקר לחגיגה. ר' עקיבא אומר כתוב אחד אומר וזבחת פסח ליי' אלהיך צאן ובקר וכתוב אחד אומר מן הכבשים ומן העזי' תקחו כיצד יתקיימו שני מקראות הללו אמרת זו מדה בתורה שני כתובים זה כנגד זה וסותרין זה על ידי זה מתקיימין במקומן עד שיבא כתוב שלישי ויכריע ביניהן תלמוד לומר משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח. צאן לפסח ולא בקר לפסח. ר' ישמעאל אומר בחגיגה הבאה בפסח הכתוב מדבר. אתה אומר כן או אינו מדבר אלא בפסח עצמו כשהוא אומר שה תמים זכר הרי פסח עצמו אמור ומה ת"ל וזבחת פסח ליי' אלהיך צאן ובקר בחגיגה הבאה בפסח הכתוב מדבר. רבי אומר בזבח הבא מן הבקר כמן הצאן הכתוב מדבר ואי זה זה זה שלמים מכאן אמרו מותר שלמים לשלמים ומותר פסח לשלמים:  (מכילתא).

עשית השלמים פסח

התברר אפוא שהפסח הוא סוג של שלמים. כעת יש לברר מה דינו של אותו סוג מיוחד של שלמים.

כדי שאותם שלמים יהיו פסח, יש לשחוט אותם לשם פסח. אין משמעות לפסח אלא אם הוא אכן פסח. כפי שאומרת התורה:

וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה’ לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת:  וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם:  וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה’ אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל ...

הקרבן הזה כל כֻלו זבח פסח הוא לה'. פסח הוא. אין בו שום ענין אחר. וכפי שבארנו בפסחים סב. עיי"ש. ואפשר ללמוד זאת גם מהפסוקים שפתחנו בהם:

שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה:  וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה’ אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.

מלשון הכתוב למדים אנו שהקרבן האמור כאן אינו נזבח סתם. הוא נזבח פסח. כל ענינו הוא שיעשהו פסח. משה מצוה את ישראל לקחת אותו להם לפסח, וגם לדורות עניינו "וְעָשִׂיתָ פֶּסַח". זוהי הכותרת של הפרשה.[32]

פסח מנלן דכתיב שמור את חדש האביב ועשית פסח שיהו כל עשיותיו לשם פסח אשכחן שינוי קודש שינוי בעלים מנלן דכתיב ואמרתם זבח פסח הוא שתהא זביחה לשם פסח אם אינו ענין לשינוי קודש תניהו ענין לשינוי בעלים אשכחן למצוה לעכב מנלן אמר קרא וזבחת פסח לה' אלהיך וגו'.

ויקרא א ד, יד יז, כט, זבחים ו

כפרה בקרבנות

סדר עשית העולה כך הוא: "אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה’:  וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו:  וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה’ וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד".

סדר כפרתו של המִטַּהֵר מן הצרעת כך הוא: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִים וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן: וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי ה’ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם וְאֶת לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה’: וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא: וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית: וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלֹּג הַשָּׁמֶן וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית: וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית וְהִזָּה מִן הַשֶּׁמֶן בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה’: וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל דַּם הָאָשָׁם: וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה’". ובמצורע עני: "וְהֵבִיא אֹתָם בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי לְטָהֳרָתוֹ אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה’: וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת כֶּבֶשׂ הָאָשָׁם וְאֶת לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי ה’: וְשָׁחַט אֶת כֶּבֶשׂ הָאָשָׁם וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית: וּמִן הַשֶּׁמֶן יִצֹק הַכֹּהֵן עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית: וְהִזָּה הַכֹּהֵן בְּאֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה’: וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל מְקוֹם דַּם הָאָשָׁם: וְהַנּוֹתָר מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר לְכַפֵּר עָלָיו לִפְנֵי ה’".

ר"ע דורש את מה שאמור כאן: נאמר "וְהַנּוֹתָר מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר לְכַפֵּר עָלָיו לִפְנֵי ה’", מכאן משמע שאם לא נתן את שיירי השמן על ראש המטהר, לא כִפּר. אבל חכמים חולקים על כך. שהרי לא יתכן שכפרה תהיה תלויה בשאריות נותרות.[33] לכן יש לבאר שעִקר הכפרה היא המעשה עצמו, ואח"כ מלמדת התורה מה יֵעשה במותר. ולכן יש לבאר שכפרה זו אינה כפרה מפני הטומאה, אלא היא כפרה דומה למה שלמדנו לעיל לגבי העולה שנאמר בה "אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה’:  וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו: וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה’ וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". הכפרה מושגת ע"י זריקת הדם, היא המכפרת. נאמר כי הדם הוא בנפש יכפר, הכפרה מושגת ע"י הדם. אלא שלשם כך יש לסמוך על הקרבן, כדי שירצה לו לכפר עליו. ואם לא סמך כאילו לא כִפּר[34]. (וכפי שבארנו ביומא ה.). גם כאן, שירי הדם ושירי השמן הם כפרה קלה. מצרעתו התכפר, אך יש לתת את השמן על ראשו לתת לו בכך עוד כפרה[35], בדומה לעולה שנאמר עליה שהיא מכפרת אע"פ שלא נאמר שחטא אלא שהתנדב, ואין עליו חיוב המחיב כפרה. וכפי שבארנו לעיל זבחים ד, זבחים ו. וראה דברינו בזבחים נא.

זבחים ז.-ט. כל ענייני הקרבה לשמה – ראה לעיל בדפים הקודמים.

במדבר כח-כט, זבחים ח.

חיוב נסכים

 וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ:  וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה’ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד:  אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם:  וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת לְמִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית רְבִיעִת הַהִין:  עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה’:  וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַה’:  וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ תַּעֲשֶׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’: פ  וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְנִסְכּוֹ:  עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ: ס  וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַה’ פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם:  וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לַפָּר הָאֶחָד וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לָאַיִל הָאֶחָד:  וְעִשָּׂרֹן עִשָּׂרוֹן סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד עֹלָה רֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה’:  וְנִסְכֵּיהֶם חֲצִי הַהִין יִהְיֶה לַפָּר וּשְׁלִישִׁת הַהִין לָאַיִל וּרְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ יָיִן זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:  וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה’ עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ: ס  וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ פֶּסַח לַה’:  וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חָג שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל:  בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:  וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה עֹלָה לַה’ פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד וְשִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם:  וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל תַּעֲשׂוּ:  עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן תַּעֲשֶׂה לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים:  וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:  מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד תַּעֲשׂוּ אֶת אֵלֶּה:  כָּאֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיּוֹם שִׁבְעַת יָמִים לֶחֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’ עַל עוֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ:  וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: ס  וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה’ בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:  וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה’ פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם אַיִל אֶחָד שִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה:  וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר הָאֶחָד שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד:  עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים:  שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:  מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתוֹ תַּעֲשׂוּ תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם: פ  וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם:  וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה’ פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם:  וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאָיִל:  וְעִשָּׂרוֹן אֶחָד לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים:  וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:  מִלְּבַד עֹלַת הַחֹדֶשׁ וּמִנְחָתָהּ וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם כְּמִשְׁפָּטָם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה’: ס  וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ:  וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה לַה’ רֵיחַ נִיחֹחַ פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם:  וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד:  עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים:  שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם: פ  וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְחַגֹּתֶם חַג לַה’ שִׁבְעַת יָמִים:  וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’ פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁלֹשָׁה עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם יִהְיוּ:  וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר הָאֶחָד לִשְׁלֹשָׁה עָשָׂר פָּרִים שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד לִשְׁנֵי הָאֵילִם:  וְעִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְאַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים:  וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ: ס  וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנֵים עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם:  וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט:  וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם: ס  וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פָּרִים עַשְׁתֵּי עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם:  וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט:  וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ: ס  וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי פָּרִים עֲשָׂרָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם:  מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט:  וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ: ס  וּבַיּוֹם הַחֲמִישִׁי פָּרִים תִּשְׁעָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם:  וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט:  וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ: ס  וּבַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי פָּרִים שְׁמֹנָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם:  וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט:  וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וּנְסָכֶיהָ: פ  וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי פָּרִים שִׁבְעָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם:  וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כְּמִשְׁפָּטָם:  וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ: פ  בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:  וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’ פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם:  מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּר לָאַיִל וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט:  וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ:  אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה’ בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם לְעֹלֹתֵיכֶם וּלְמִנְחֹתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם:

נאמר כאן: "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם:  וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת לְמִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית רְבִיעִת הַהִין", "וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת...", "פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם:  וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לַפָּר הָאֶחָד וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לָאַיִל הָאֶחָד:  וְעִשָּׂרֹן עִשָּׂרוֹן סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד". התורה צִותה להקריב בימים האמורים עולות ומנחות. נשאלת אפוא השאלה האם חובת היום היא העולות והמנחות, כפי שעולה מן הלשון "שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים", או שמא חובת היום הם הכבשים, והעשרונים לא התחיבו אלא משום שקרבו כבשים, וכל המקריב כבשים מתחיב בעשרונים, כאמור בפרשת שלח, וכפי שנבאר זאת במנחות צ:-צא: ובזבחים מה.

בשני הפירושים האלה תלויה השאלה האם את המנחות האלה יש להקריב דוקא בו ביום. אם המנחות הן חלק מחובת היום, יש להקריבן בו ביום. אבל אם המנחות מתחייבות משום שקרבו בהמות, אין הן חובת היום ואפשר להקריבן גם לאחר זמן.

אפשר להשיב על השאלה ע"פ לשון התורה בהמשך פרשת המוספים. שם נאמר בפירוש שהמנחות הן נסכיהן של הבהמות. על המשך המוספים מפרטת התורה את מנחתם ונסכיהם, כגון: "וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט". המנחה והנסך אינן מנחתו ונסכו של היום, אלא מנחתם ונסכיהם של הפרים, האילים והכבשים. לא היום מחיֵב להקריב אותם, אלא הקרבת פרים ואילים היא המחיֶבֶת את נסכיהם[36]. המנחה והנסך הוא מנחתו ונסכו של הקרבן, ולא מנחתו ונסכו של היום. הוא לא קרבן נוסף שבא על היום עם הקרבן העִקרי, הם חיוב מחמת הקרבן העִקרי ולא מחמת היום[37]. לכן, אם קרב הקרבן העִקרי במועדו, יקרבו הנסכים אפילו למחר. וראה גם דברינו במנחות עט. מעתה, מסתבר שהוא הדין גם בתמיד, בשבת ובר"ח. שגם בהם המנחות באות משום שהוקרבה בהמה, ולא מחמת היום.[38]

מנחתם ונסכיהם בלילה מנחתם ונסכיהם אפי' למחר.

שמות יג יב, ויקרא כז לב, זבחים ט.

התורה מצוה להקדיש בכורות: "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה’ אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ:  וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה’ וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַה’". כמו כן התורה מצוה על מעשר בהמה: וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה’:  לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל. התורה מקדשת את הבכור הנולד ומצוה להעבירו לה', וכן היא מקדשת את העשירי העובר תחת השבט. אין צֹרך להקדישם, עצם העברתם היא המקדשת, הם קדושים מאליהם, ואין צֹרך אלא להעבירם. התורה פוטרת אותם מקדושתם אם יש בהם מום, ולא מצוה להביא אחר תחתיהם: "וְכִי יִהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר כֹּל מוּם רָע לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַה’ אֱלֹהֶיךָ:  בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכֲלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו כַּצְּבִי וְכָאַיָּל". והסברה נותנת כן: וכי אם נקנה בהמה אחרת בדמי בהמה זאת תהיה זו בכור תחתיה? ואם נקנה בהמה אחרת בדמי בהמה זו תֵעשה האחרת עשירית? אין זו בהמה שהוקדשה ע"י אדם אלא בהמה שהעברתה קִדשתה. לכן גם השוחט בהמה אחרת לשם בכור ומעשר לא תֵעשה היא בכור או מעשר. (וראה גם להלן זבחים לז. נו:נז.). לכן קבעה התורה שאם יש בהם מום יאכלו בשערים. ומעתה אין להם דין פדיון.

מאותו טעם אם שחט קרבן ע"מ שיהיה תמורה של קרבן אחר אינו נעשה תמורה, שהרי לא באמת בִקש להמיר קרבן בבהמה אחרת, שהרי הקרבן שהוא ממיר בו כבר מוקדש.

נמצא שסתם בהמה מוקדשת שקרבה, ודאי לא יכולה להיות לא בכור, לא מעשר ולא תמורה.

מתקיף לה רב יצחק ברבי סבריו אימא שחטיה לשם מעשר ליהוי מעשר למאי הילכתא דלא ליבעי נסכים ולמלקא עליה (בלא ימכר)  בלא יגאל אמר קרא העשירי יהיה קודש זה מעשר ואין אחר מעשר אימא שחטיה לשם בכור ליהוי כבכור למאי הילכתא דלא ליבעי נסכים אי נמי דליתביה לכהנים בכור נמי עברה עברה ממעשר גמר ואימא שחטיה לשם תמורה ליהוי תמורה למאי הילכתא למלקא עליה אי נמי למיקם עליה בלא ימכר ולא יגאל אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן אמר קרא והיה הוא ותמורתו זו תמורה ואין אחר תמורה.

ויקרא ג ו-יב, זבחים ט.

הלכות שלמי צאן מחולקות לשתי פרשיות, פרשית שלמי כבשים ופרשית שלמי עזים:

וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים לַה’ זָכָר אוֹ נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ:  אִם כֶּשֶׂב הוּא מַקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיב אֹתוֹ לִפְנֵי ה’:  וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:  וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַה’ חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה תְמִימָה לְעֻמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב:  וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה:  וְהִקְטִירוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לַה’: פ 

וְאִם עֵז קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה’:  וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:  וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ קָרְבָּנוֹ אִשֶּׁה לַה’ אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב:  וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה:  וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כָּל חֵלֶב לַה’.

למה חִלקה כך התורה? עינינו הרואות. את הכבשים חִיְּבה התורה באליה ואת העזים לא. לכבשים יש אליה, והפרשה מלמדת שגם אלית הכבשים היא חלק מהחלבים הקרבים. כך מלמדת התורה גם להלן בחטאת כבש (להבדיל מחטאת עז), וגם באשם בפרשת צו. כך מצאנו גם באיל המלואים. ומכאן שכל כבש שקרב לקרבן שגופו נאכל וחלביו קרבים, קרבן כמו שלמים (ראה זבחים ז:-ח:), גם אליתו בכלל חלביו. מכאן נוכל ללמוד שגם כבש הקרב לפסח[39] תקרב אליתו. כל הקרב לשלמים, גם אם מלכתחילה הוקדש לפסח, נוהג בו כל מעשה השלמים. אם כשב הוא מקריב – כך יקריב[40], שהרי כעת הוא שלמים, כמו שבארנו לעיל ז.-ח:. וכך הוא דינו של כבש הקרב.

כבש לרבות את הפסח לאליה כשהוא אומר אם כבש לרבות פסח שעיברה שנתה ושלמים הבאים מחמת פסח לכל מצות שלמים שיטענו סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק כשהוא אומר אם עז הפסיק הענין לימד על העז שאינה טעונה אליה.

כשב ולמה נאמר כשב לרבות את הפסח לאליה וכשהוא אומר אם כשב לרבות פסח שעובר זמנו ושלמים באין מחמת הפסח לכל מצות שלמים שיטענו סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, שיכול הואיל ומה אם אביו אינו טעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, הבאים מכחו אינו דין שלא יטענו סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, וכשהוא אומר אם כשב לרבות פסח שעבר זמנו ושלמים הבאין מחמת הפסח לכל מצות שלמים שיטענו סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק אבל אינן נאכלין אלא ליום ולילה בתחלת הקדשן, בן עזאי אומר אינן נאכלין אלא בלילה ואינן נאכלין אלא צלי  (תו"כ).

ויקרא ו יח, זבחים ט:

חטאת שנשחטה לשם חטאת אחרת

לעיל זבחים ה. התבאר שחטאת צריכה להיות קרבה דוקא לשם חטאת, ולא לשם קרבן אחר. נשאלת אפוא השאלה מה הדין אם שחט את החטאת לשם חטאת, אבל חטאת אחרת. כגון חטאת הבאה על חטא ששחטה לשם חטאת הבאה על טומאה. וכיו"ב. האם דינה כמי ששחט אותה לשם קרבן אחר, או שכל החטאות חד הן.

רב משיב על השאלה הזאת מתוך פרשת החטאת. את פרשת החטאת שבפרשת צו, פותחת התורה במלים זאת תורת החטאת:

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה’ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:  הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד:  כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ:  וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם:  כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:  וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף.

התורה האמורה כאן היא תורתה של כל חטאת. מכאן למד רב שכל החטאות הן סוג אחד של קרבן, ולכן אם שחט אחת מהן לשם חטאת אחרת, סוף סוף לשם חטאת נשחטה. ואולם, הגמ' דוחה את הדרשה הזאת, ומסיקה מסקנה הפוכה: כל חטאת היא סוג אחר, והיא כעולה לגבי חברתה. אמנם נחלקו האמוראים בשאלה האם כל החטאות בכלל הזה. והאם גם השוחט לשם חטאת שלא באה על חטא כשרה. וכבר הזכרנו לעיל את דברי רבא, שלא נאמר כאן אלא "ושחט אתה לחטאת", ואם שחטה לשם חטאת כשרה. כך דורש רבא.

אלא שלמלה חטאת יש שני מובנים. היא גם שם הקרבן וגם חטא. לכן רב אחא בנו דורש שלא כאביו: צריכה החטאת להשחט דוקא לשם אותו חטא. אין משמעות לקרבן חטאת אלא כמכפר על חטא מסוים. את המלים "ושחט אתה לחטאת", הוא מפרש שישחטנה על חטאו. לכן אם נתכפרו הבעלים באחרת תמות, וכפי שבארנו לעיל זבחים ה.

אמר רב משמיה דמבוג חטאת ששחטה לשום חטאת נחשון כשירה דאמר קרא זאת תורת החטאת תורה אחת לכל החטאות.

רב אחא בריה דרבא מתני כולהו לפסולא מ"ט ושחט אותה לחטאת לשם אותה חטאת.

ויקרא ז א-ז, זבחים י:

דין לשמו באשם

למדנו לעיל זבחים ה. שחטאת שנשחטה שלא לשמה פסולה. מה יהיה דינו של אשם שנשחט שלא לשמו?

בכך נחלקו תנאים.

ראה דברינו לעיל ב. שם בארנו שר"א סובר שאשם הוא סוג של קרבן הבא על חטא, ולכן דיניו כדיני חטאת. ור' יהושע חולק עליו. וראה גם דברינו בזבחים ה.: גם שם דחה ר"י את דברי ר"א.

לכן דורש ר"א מהמשך הפרשה:

וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא:  בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:  וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְרִיב מִמֶּנּוּ אֵת הָאַלְיָה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב:  וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה:  וְהִקְטִיר אֹתָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה אִשֶּׁה לַה’ אָשָׁם הוּא:  כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא:  כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה.

התורה לִמדה שהחטאת והאשם דין אחד להם. אלא שכאן יש לברר לאיזה ענין נאמר כחטאת כאשם. לאלו עניינים השוְתה התורה את החטאת והאשם? בפשטות, לא נאמר דין זה אלא לגבי אכילתם, שהיא הנושא האמור שם. אפשר אולי שגם לגבי הקטרת החלב. אבל ר"א מרחיב את ההשואה בין החטאת לאשם גם לענינים נוספים, ולומד משם ששחיטתו וזריקת דמו של האשם צריכים להיות לשמו כמו חטאת. אפשר להבין את טעם דברי ר"א, שהרי שחיטה וזריקה נאמרו שם בפרשה, אמנם בראש הפרשה, אבל נאמרו: "וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא:  בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:  וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְרִיב מִמֶּנּוּ אֵת הָאַלְיָה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב:  וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה:  וְהִקְטִיר אֹתָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה אִשֶּׁה לַה’ אָשָׁם הוּא:  כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא:  כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה". אלא שר' יהושע ידחה את דבריו ויאמר שא"א להשוות את זריקת דם החטאת לזריקת דם האשם. שהרי בחטאת נאמר "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ", דמה נִתן למעלה, על קרנות המזבח, ואילו באשם נאמר כאן "וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא:  בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב", על המזבח סביב ולא על הקרנות. יזרוק את דמו על המזבח סביב, היינו למטה. (וראה להלן). מכאן מוכח שדברי התורה "כחטאת כאשם" אינם מוסבים על מה שכתוב בתחלת הפרשה אלא דוקא על מה שכתוב בסופה, בסמוך למלים "כחטאת כאשם", "כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה". (ולהלן (יא.) אומרים האמוראים שחכמים החולקים על ר"א לומדים מ"כחטאת כאשם" שגם אשם טעון סמיכה. אמנם קשה כי סמיכה זמנה עוד לפני השחיטה).

אמר לו ר' אליעזר הרי אומר כחטאת כאשם מה חטאת שלא לשמו פסול אף אשם שלא לשמו פסול.

היכן יזרק דם האשם

התורה מלמדת את דיני זריקת דם הקרבנות. בעולה נאמר:

וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה’ וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה’ וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

בשלמים נאמר:

וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

דם העולה והשלמים נזרק אפוא על המזבח סביב.

לא כן דם החטאת. שם נאמר:

וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה.

וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ.

וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ.

נבדלה אפוא החטאת מהעולה והשלמים. את דם החטאת הכהן לא נותן על המזבח סביב, אלא על קרנות המזבח באצבעו. כיון שהנתינה היא באצבעו, הכהן לא יכול לתת על הקרנות את כל הדם, וודאי שישאר דם. לכן את השאר יתן הכהן על יסוד המזבח. (משא"כ בעולה והשלמים, שם הנתינה היא לא באצבע ולא על הקרנות, לכן יכול הכהן לתת שם את כל הדם, ולכן שם לא נאמר מה יעשה בשאר הדם).

מה יהיה דינו של האשם? לכאורה, פשוט. באשם נאמר:

וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא:  בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

הרי שהלשון האמורה באשם היא "עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב", בדיוק כמו העולה והשלמים.

כך אכן היה פשוט לתנאים. אך האמוראים דנו בכך, ועסקו בשאלה מנין שדם האשם נִתן כמו דם העולה והשלמים. שואלים האמוראים: אולי דם האשם ינתן על המזבח סביב, אך למעלה. (ולכאורה השאלה לא מובנת. כל מה שנאמר בו על המזבח סביב נִתן למטה, הקרנות הן למעלה ולכן מה שנאמר בו שינתן על הקרנות ינתן למעלה, אבל מה שלא נאמר בו קרנות – למה ינתן למעלה? היכן מצאנו נתינה למעלה שלא על הקרנות?). האמוראים למדים זאת בק"ו ומדיוק.

אביי לומד בק"ו מעולה שהיא חמורה מאשם, ולא נאמר בה אלא "וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה’ וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". לא נאמרו כאן קרנות וגם אין שום רִבוי שידמה את זריקת דם העולה לזריקת דם החטאת. כך שא"א שדם העולה נזרק למעלה על קרנות המזבח. לכן א"א שדם האשם הקל ממנה יזרק למעלה. (אמנם יש לשאול על כך שתי שאלות: אולי בא הרִבוי "כחטאת כאשם" ומלמד במיוחד שהאשם למעלה אע"פ שהוא קל, ואם יבא הדבר בק"ו – מדוע לא נלמד שהעולה תזרק למעלה מק"ו מאשם).

עוד משיבים האמוראים שא"א ללמוד את כל דיני שחיטה וזריקת דם מהחטאת לאשם. דוקא הפסוקים שבהם נאמר "כחטאת כאשם", פסוקי הסיום של תורת האשם, מלמדים שיש הבדל בין החטאת לאשם, אם נשוה אותם לפסוקי הפרשיה הסמוכה, פרשית תורת החטאת. בתורת החטאת נאמר: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה’ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:  הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד", גם הפרשיה הזאת מזכירה לא רק את מה שיֵעשה בחטאת בסופה אלא גם את שחיטתה, והיא אומרת ש"הכהן המחטא אותה יאכלנה". הכהן הזורק נקרא כאן הכהן המחטא. התיחדה החטאת בכך שזריקת הדם היא עשיתה חטאת, ולכן אינה כשרה אא"כ הכהן מחטא אותה. הכהן מחטא אותה ע"י נתינת דמה על קרנות המזבח, מעשה זה נקרא חִטוי. אבל לא נאמר דבר זה אלא על החטאת, אי אפשר לומר כך על האשם. דוקא את החטאת יש לחַטֵּא. (אמנם לכאורה זהו שטר ושוברו בצדו, כי אם תאמר כך, יש לומר אותו דבר גם על החיוב לעבוד לשמה. גם כאן נאמר שדוקא את החטאת הכהן מחטא ובכך קובע שהיא חטאת. וא"א שהפסוק "כחטאת כאשם" מרבה גם את החיוב הזה. כי את האשם אין מחטאים. אלא שעל כך ישיב ר"א ויאמר שבודאי שהחטאת היא לא הקרבן היחיד שזביחתו לשמו מעכבת, שהרי גם הפסח כך הוא. לכן יש לפרש את הפסוק "כחטאת כאשם" כמוסב על כל הפרשיה, על כל סדר הקרבת האשם מתחִלתו ועד סופו. נאמר כאן: "וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא:  בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:  וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְרִיב מִמֶּנּוּ אֵת הָאַלְיָה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב:  וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה:  וְהִקְטִיר אֹתָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה אִשֶּׁה לַה’ אָשָׁם הוּא:  כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא:  כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה". מעתה אפשר שגם המלים "אשם הוא" אמורות על כל הסדר האמור כאן, מהשחיטה ועד ההקטרה).

לימא ליה רבי אליעזר אשם נמי דמו למעלה אמר אביי אשם דמו למעלה לא מצית אמרת ק"ו מעולה ומה עולה שהיא כליל דמה למטה אשם שאינו כליל לא כל שכן מה לעולה שכן אינה מכפרת חטאת העוף תוכיח מה לחטאת העוף שכן אינה מין זבח עולה תוכיח לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שהן קדשי קדשים ודמן למטה אף אני אביא אשם שהוא קודש קדשים ודמו למטה א"ל רבא מפרזקיא לרב אשי ולפרוך מה להצד השוה שבהן שכן אין להן קצבה תאמר באשם שיש לו קצבה אלא היינו טעמא דרבי אליעזר דאמר קרא הכהן המחטא אותה אותה דמה למעלה ואין דמו של אחר למעלה אי הכי חטאת נמי נימא אותה לשמה כשרה שלא לשמה פסולה הא שאר זבחים בין לשמן בין שלא לשמן כשרין ההוא אותה לאו דוקא דהא שייר פסח הכא נמי לאו דוקא דהא שייר עולת העוף בזביחה מיהא לא שייר מידי.

ויקרא ו כג, ז ז, זבחים י:יא.

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה’ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:  הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד:  כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ:  וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם:  כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:  וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף: פ

וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא:  בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:  וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְרִיב מִמֶּנּוּ אֵת הָאַלְיָה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב:  וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה:  וְהִקְטִיר אֹתָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה אִשֶּׁה לַה’ אָשָׁם הוּא:  כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא:  כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה....

נאמרו כאן כמה מדיני החטאת. בתוך כך נאמר "כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ:  וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם:  כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:  וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף".

בעניין דין זה, ראה דברינו להלן זבחים פב. שם עסקנו בשאלה האם דין זה נוהג דוקא בחטאת או שאפשר ללמוד מחטאת לקרבנות אחרים, ואם הוא נוהג דוקא בחטאת – האם דוקא בחטאת שדינה לבא אל אהל מועד לכפר בקדש, או גם בחטאת שהובא דמה אל אהל מועד שלא כדין.

ר"ע סובר שאפשר ללמוד מחטאת גם לקרבנות אחרים, וראה להלן זבחים פב. בבאור דבריו. אבל חכמים אומרים שהדין הזה אינו נוהג אלא בחטאת בלבד כאמור בפרשיה. ר"א סובר שהדין הזה נוהג גם באשם, מפני (א) שנאמר בפרשית האשם הסמוכה "כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם". וכפי שהתבאר לעיל, ר"א סובר שדין האשם כדין החטאת להרבה עניינים. אבל חכמים סוברים שהמלים "כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם" לא אמורות על כל הדינים האמורים בפרשת חטאת, אלא רק על אכילת האשם, הנזכרת בפרשה. וכן הוא הפשט, דוקא (ב) על החטאת נאמר: "וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל". דוקא חטאת (ג) ודוקא מדמה. אותו דם שעליו נאמר לפני כן שהכהן המחטא אותה יאכלנה. הדם הזה הוא הדם הנדון כאן. (אמנם על כך יש להקשות, כפי שהקשתה הגמ' להלן פב., שחלק מהדינים האמורים כאן בדם זה נלמדים לכל הקדשים).

שהיה רבי עקיבא אומר כל דמים שנכנסו להיכל לכפר פסולים וחכמים אומרים חטאת בלבד רבי אליעזר אומר אף האשם שנאמר (א) כחטאת כאשם.

היינו טעמייהו דרבנן דאמר קרא דמה (ב) דמה של זו ולא דמה של אחר ואידך (ג) דמה ולא בשרה ואידך דם דמה ואידך דם דמה לא דריש.

ויקרא ו י, זבחים יא.

לאיזה עניין המנחה היא קדש קדשים

וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי ה’ אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ:  וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַה’:  וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ:  לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם:  כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכֲלֶנָּה חָק עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם מֵאִשֵּׁי ה’ כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם יִקְדָּשׁ.

התורה אומרת על המנחה "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם". לאיזה ענין מדמה התורה את המנחה לחטאת ואשם? התורה דִמתה את המנחה לחטאת ואשם לענין זה שהחטאת והאשם הם קדש קדשים, וגם המנחה היא קדש קדשים. ובפשטות, כונת הדבר היא שכמו שהחטאת והאשם הם קדשי קדשים ולכן אוכלים אותם דוקא כהנים ודוקא בעזרה, כך המנחה.

ר' שמעון לומד זאת מכך שהתורה דִמתה אותה לחטאת ואשם, מכאן הוא לומד שאין למנחה דין קדשי קדשים אלא בדין המשותף גם לחטאת וגם לאשם. על דין כזה אפשר לומר שהמנחה היא קדש קדשים כחטאת וכאשם. אבל דין שנוהג רק בחטאת או רק באשם, ודאי שאי אפשר לומר שהמנחה תדמה בהם לחטאת ולאשם. יתר על כן: נמצא מנחות שונות שתהיינה דומות לחטאת, ומנחות אחרות שתהינה דומות לאשם. שהרי, כפי שאמרנו, אי אפשר בעניין זה לדמותם לחטאת והאשם גם יחד[41].

ר"ש מדגים את הכלל שלו לגבי דין לשמה. חטאת נפסלת אם לא נעשתה לשמה, אבל אשם כשר. לכן אי אפשר ללמוד את דיני לשמה במנחה מחטאת ואשם. ר"ש מראה שיש מנחות דומות לחטאת ויש מנחות דומות לאשם: יש מנחה דומה לחטאת: מנחת חוטא, שהיא לא מנחה אלא סוג של חטאת והיא מכפרת. ואיננה נקראת מנחה בשום מקום והתורה מדגישה שלא מנחה היא אלא חטאת היא: "וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִיא:  וֶהֱבִיאָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִמֶּנָּה מְלוֹא קֻמְצוֹ אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי ה’ חַטָּאת הִוא:  וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא מֵאַחַת מֵאֵלֶּה וְנִסְלַח לוֹ וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה", אם היא קרבן שרק יהיה לכהן כמנחה אך חטאת היא, דינה כחטאת ששלא לשמה פוסל בה, אבל אם היא מנחה אחרת אי אפשר להחמיר בה כחטאת שהרי האשם לא חמור כך, ואולי בעניין זה דינה של המנחה דוקא כאשם. (ומסתבר שעִקר ראייתו ממנחת נדבה שתהיה כשרה שלא לשמה שהרי אי אפשר לדמותה לחטאת. הדוגמא של עשירית האיפה של חוטא באה לתפארת המליצה. שהרי, כפי שבארנו כאן, בשום מקום לא מכנה התורה בשם מנחה את עשירית האיפה של החוטא. היא נקראת בתורה חטאת.[42] ומשום כך גם אינה מלמדת דבר על מנחות, וגם לא צריך ללמוד מחטאת, שהרי היא עצמה חטאת, ולכן פשוט שאם היא תֵעשה שלא לשמה תפסל. ונאמר עליה "חטאת היא", משמע שאלמלא חטאת היא – פסולה היא).

רב יהודה דורש אליבא דר"ש שגם המנחה יכולה להיות קרבה בלא כלי כחטאת, שצריך הכהן לתת את דמה באצבעו, ויכולה להיות קרבה בכלי כאשם, שדמו מתקבל בכלי ומן הכלי נִתן אל המזבח (ואפשר אף ביד שמאל כי היד אינה חלק מההקרבה, ההקרבה נעשית מן הכלי). גם מנחה אפשר להקריב את קמצה מתוך קמיצת ידו של הכהן, ואפשר לתת את הקֹמץ בכלי ולתתו על המזבח, כחטאת וכאשם. כיון שהחטאת והאשם אינם שוים לענין זה, אי אפשר להחמיר במנחה לא כחטאת ולא כאשם, והיא יכולה להיות קלה ככל אחד מהם. (אמנם קשה כי לכאורה ממילא אי אפשר לדמות לעניין זה את המנחה לחטאת ולאשם, שהרי הפסוק "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם" נאמר על האכילה ולא על ההקרבה).

העולה מכאן: יש דינים שלגביהם יש לדמות את המנחה לחטאת ואשם. דינים שבהם שוו החטאת והאשם זה לזה: החטאת והאשם הם קדשי קדשים, ולכן הם נאכלים לפנים מן הקלעים לזכרי כהֻנה, ולכאורה זה הדין העִקרי של חטאת ואשם וגם של מנחה, ואכילתה לפנים מן הקלעים לזכרי כהֻנה אמורה כאן בפירוש: "וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ:  לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם". אבל דינים שבהם לא שוו החטאת והאשם זה לזה, אי אפשר להחמיר במנחה כאחד מהם כאשר החומרה לא נוהגת בחברו.

קדש קדשים היא כחטאת וכאשם מנחת חוטא הרי היא כחטאת לפיכך קמצה שלא לשמה פסולה מנחת נדבה הרי היא כאשם לפיכך קמצה שלא לשמה כשרה.

אמר רב יהודה בריה דרבי חייא מ"ט דר"ש אמר קרא קדש קדשים היא כחטאת וכאשם בא לעובדה ביד עובדה בימין כחטאת בכלי עובדה בשמאל כאשם.

ומנחת חוטא דפסולה שלא לשמה [טעמא אחרינא הוא] חטאת טעמא מאי דכתיב בה היא מנחת חוטא נמי כתיב בה היא.

זבחים יא.:

נחלקו ר"א ור"י בדרכי לִמוד ק"ו בעניין קרבן ששחטו שלא לשמו.[43] ר"א אומר שאם הקרבן נפסל שלא לשמו, יפסל גם קרבן אחר לשמו, ור"י משיב שאם הדבר כך – אין משמעות לחומרתו של החמור ולקולתו של הקל. הלא השוית את שניהם. חומרתו של החמור היא בכך שאם שחטו לשם הקל נפסל.

זבחים יא: – ראה זבחים ג:

זבחים יא: – ראה סנהדרין פג.-פד.

זבחים יא:יב.

מהו בין הערבים

בכמה מקומות הזכירה התורה דבר שנוהג הן בבקר והן בין הערבים.

כך נאמר על המן:

שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם.

וכך נאמר על התמיד:

וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד:  אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם.

וכך נאמר על הקטֹרת:

וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה:  וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה’ לְדֹרֹתֵיכֶם.

בכל המקרים האלה נזכר דין שנוהג הן בבֹקר והן בין הערבים. משמע שבין הערבים אינו בבֹקר, אלא לקראת הערב.

אגב הקטֹרת, נאמר גם על המנורה: "וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם", ומשמע שההדלקה היא בערב, שהרי המנורה צריכה לדלוק מערב עד בקר. (ומעתה פשוט שגם הקטֹרת תוקטר בערב, שהרי נאמר כאן בפירוש ששעת הקטרת הקטֹרת היא שעת הדלקת הנרות).

על הפסח נאמר שהוא נשחט בין הערבים, ואין לו דין מקביל בבֹקר:

וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם.

בפשטות נראה שיש ללמוד את משמעות המושג בין הערבים מכל ההלכות שהוזכרו לעיל, ואף שחיטת הפסח איננה בבֹקר. וכך אכן מסיקה הגמ' למסקנה. (וראה דברינו בפסחים נח.) לא מסתבר שמשמעות המלים בין הערבים האמורות בפסח תהיה שונה ממשמעות המלים האלה בכל שאר התורה. ובפרט שנאמר עליו במפורש "בערב" (וגם את זה בארנו בפסחים נח.). אבל הגמ' בִקשה תחִלה לומר שכיון שכאן נאמר רק בין הערבים ולא בֹקר, בין הערבים כאן כולל את כל היום. כאמור, קשה לומר כך, והגמ' אכן דוחה זאת. (אם כי מטעם אחר).[44]

וראה מנחות פט: שבת כא. פסחים נח.:

והכתיב בין הערבים אמר עולא בריה דרב עילאי בין שני ערבים תמיד דכתיב ביה בין הערבים הכי נמי דכולי יומא כשר התם מדכתיב את הכבש אחד תעשה בבקר מכלל דבין הערבים בין הערבים ממש אימא חד בבקר אידך כוליה יומא אחד בבקר ולא שנים בבקר נרות דכתיב בין הערבים הכי נמי דכולי יומא כשר שאני התם דכתיב מערב ועד בקר ותניא מערב ועד בקר תן לה מדתה שתהא דולקת והולכת מערב ועד בקר דבר אחר אין לך עבודה כשרה מערב ועד בקר אלא זו בלבד קטורת דכתיב בה בין הערבים הכי נמי דכולי יומא כשר שאני קטרת דאיתקש לנרות התם נמי כתיב שם תזבח את הפסח בערב ההוא ליאוחר דבר הוא דאתא דתניא יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים בלבד.

ויקרא כב כז, זבחים יב.

ממתי קרבן כשר

שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה’.

נאמר שרק שבעה ימים הוא אסור. ואולם, נאמר שרק מהיום השמיני הוא מותר. מה דינו בליל שמיני? דוקא שבעת ימים אסרה אותו התורה, ודוקא מהיום השמיני התירה אותו התורה. ר' אפטוריקי מתרץ בפשטות: הוא אינו פסול אלא שבעה ימים, אבל בליל שמיני, אע"פ שהוא כשר ואינו מחוסר זמן, א"א להקריבו כי אין מקריבים קרבנות בלילה. נמצא שקרבן בליל שמיני אינו מחוסר זמן.

דרבי אפטוריקי רמי כתיב והיה שבעת ימים תחת אמו הא לילה חזי וכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה הא לילה לא חזי הא כיצד לילה לקדושה ויום להרצאה.

ויקרא א ה, ח, יא, זבחים יג. יד.

עבודות הקרבן ומיהו העובדן

כבר בארנו לעיל (עמ' י) שהתורה עוסקת באיש המביא קרבן ואומרת: "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו:  וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה’", כלומר: האיש הוא המביא, הסומך והשוחט. מן השחיטה ממשיך הכתוב ואומר: "וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". האיש שוחט, הכהנים מקריבים וזורקים. מהי ההקרבה האמורה כאן? נאמר כאן שהאיש שוחט, והכהנים מקריבים את הדם וזורקים אותו. את הקרבת הדם מן הבהמה אל המזבח יעשו הכהנים. כלומר: הכהנים עושים את עבודות הדם. הכהן מצֻוֶּה לקחת את הדם מצואר הבהמה אל המזבח, ולזרוק אותו על המזבח. מכאן שהכהן הוא העושה את כל עבודות הדם. הוא זה שצריך לקבל את הדם במזרק, ולהוליכו עד המזבח ולזרקו.[45] מעשה הקבלה וההבאה עד המזבח הוא הנקרא בתורה הקרבה[46], הבאתו של הדם אל קיר המזבח. הקרבה היא קֵרוב, הכהן עושה את ההקרבה, קבלת הדם והולכתו אל המזבח, ואת הזריקה, זריקתו על המזבח. בלי קבלתו בכלי והולכתו אל המזבח א"א לזרקו על המזבח, נמצא אפוא שההקרבה האמורה כאן היא קבלתו בכלי והולכתו אל המזבח.[47]

עבודות רבות בקרבן הטילה התורה על "בני אהרן הכהנים". וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה’ וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ:  וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה’ וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב, ועוד ועוד. מה מלמדת התורה בכך שהיא מוסיפה "הכהנים"? למה לא די ב"בני אהרן". הסברה נותנת שכהנים הם דוקא צאצאיהם של הכהנים שנמשחו בשבעת ימי המלואים ונתמלאה ידם לכהן, ודוקא כאשר הם בכהֻנתם, כמו שכתוב בפרשת תצוה, לבושים בבגדיהם ושמן משחת ה' עליהם (המשחה היא לאו דוקא עליהם, אפשר שהיא על אבותיהם, אבל הם לבושים בבגדיהם). וכן עולה מהפסוק בפרשת במדבר: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַבְּכוֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר:  אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים אֲשֶׁר מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן". דוקא ע"י משיחה נעשו כהנים ומִלא ידם לכהן. ודוקא כאשר הם בצורה שבה מִלא ידם לכהן, הם בני אהרן הכהנים. (אמנם קשה, כי גם לענין ראית נגעים נאמר "הכהנים" ושם הם לא צריכים ללבוש בגדי כהֻנה). (ויש לבאר היטב למה בכלל נדרשנו לדרשה ללמוד דין פשוט זה, וכיצד מועילה הדרשה).

והקריבו זו קבלת הדם אתה אומר קבלת הדם או אינו אלא זריקה כשהוא אומר וזרקו הרי זריקה אמור הא מה אני מקיים והקריבו זו קבלת הדם בני אהרן הכהנים שתהא בכהן כשר ובכלי שרת אמר רבי עקיבא מנין לקבלה שלא תהא [אלא] בכהן כשר ובכלי שרת נאמר כאן בני אהרן ונאמר להלן אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים מה להלן בכהן כשר ובכלי שרת אף כאן בכהן כשר ובכלי שרת.

ויקרא ז יח, יט ז, זבחים יג.:

מהו פגול

וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר:  וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל:  וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף:  וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא.

וכן נאמר:

וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַה’ לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ:  בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף:  וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה:  וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה’ חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.

כפי שנבאר להלן זבחים מד.,[48] התורה לִמדה את הדין הזה, כמו דיני אכילה נוספים, דוקא בשלמים. ומסתבר שהם נוהגים בכל הקרבנות. התורה לִמדה אותם דוקא לגבי שלמים שאכילתם מרובה. שלמים באים מלכתחילה לאכילה, לכן התורה מלמדת בהם את דיני האכילות, אך מסתבר שה"ה לכל קרבן.

אמנם דעת ר"ש היא שרק מה שממש דומה לשלמים חלים עליו דיני פגול. (וראה גם להלן זבחים מד:).

בשני המקומות שבהם הוזכר דין פגול, נאמר "ואם האכל יאכל... ביום השלישי". האכילה ביום השלישי עושה את הקרבן פגול, ואז לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה. כיון שהקרבן כבר מתחִלתו לא מרצה, א"א לפרש שאכילתו לבסוף ביום השלישי פסלה אותו למפרע. אם ביום הקרבתו הוקרב כראוי, למה תתבטל הרצאתו אם ביום השלישי נאכל בשרו? הלא נאמר כאן "הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ", משמע שבהקרבה הדבר תלוי. בעל כרחנו עלינו לבאר שפגול הוא קרבן שכבר מלכתחילה הוקרב ע"מ לאכלו שלא בזמנו.

וכאן עלינו לשאול שתי שאלות: א. מה הן העבודות, שאם בשעה שעשאן חשב לאכלו שלא בזמנו, הקרבן נעשה פגול. ב. אלו מעשים, אם חשב לעשותם שלא בזמנם, נעשה הקרבן פגול. כדי להשיב על השאלות, מחלקים חכמינו את סדר הקרבת הקרבן לשני חלקים: ההקרבה והאכילה[49]. החלק המביא לידי אכילה, כלומר המכשיר את הקרבן לחלקו השני, וחלק האכילה. החלק הראשון הוא מעשי הדם. מעשי הדם הם המכשירים את הבשר באכילה, והם נעשים כדי שיוכל הבשר (וכן שירי הדם) להתכשר לאכילה. הם המביאים לידי אכילה. בעוד שמעשי הבשר הם האכילה עצמה[50] לאור דברינו לעיל שפגול הוא קרבן שמלכתחילה הוקרב ע"מ לאכול שלא בזמנו, הרי שכל העבודות שנעשות כדי להכשיר את הבשר באכילה, אם עשאן כדי לאכול את הבשר שלא בזמנו הרי הקרבן פגול ואינו מרצה. נאמר כאן וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ. הפסוק הזה מדבר על המקריב, כלומר העבודות המביאות את הזבח לכלל אכילה, עבודות ההקרבה המביאות לידי רִצוי. שאילו עשאן כדי לאכול את הקרבן בזמנו היה בכך הקרבה ורִצוי. העבודות האלה הן עבודות ההקרבה. ההקרבה היא הבאת הדם מן הבהמה אל המזבח וזריקתו. עבודות כעין אלה מפגלות את הקרבן. הפעולות המאוחרות יותר, הקטרתו ואכילתו, הן בכלל תורת השלמים והן אכילת הקרבןנ.

מכאן עולה שהקרבן נעשה פגול אם בשעת עשית עבודות ההקרבה חשב לעשות שלא בזמנה את אחת מעבודות האכילה והדומה לה. "אם האכל יאכל" – כל אכילה שהיא, אם שחטו ע"מ לעשותה מחוץ לזמנה שלה, פִגל. וכן אם עשה עבודת הקרבה אחרת ע"מ לעשות את אחת מעבודות האכילה שלא בזמנה. מכאן עולה שהחטאת הפנימית מתפגלת אם טבל אצבעו בדם ע"מ לאכלה למחר, שהרי טבילת האצבע היא חלק ממלאכות ההקרבה, כלומר חלק מהמלאכות המביאות את הדם אל המזבח ומכשירות את הקרבן. וכן בכל קרבן וקרבן – המלאכות ההכרחיות לו הן הקובעות לפִגול, אם יחשוב מחשבה מפגלת בשעת עשייתן. כמו שהמלאכות ההכרחיות לשלמים מפגלות את השלמים, כך מלאכות שהכרחיות לקרבנות אחרים מפגלות את אותם קרבנות.

גם אם התכוֵן להקטיר את האמורים אחר זמנם – פגול הוא, הקטרת האמורים היא חלק מהאכילה[51]. לא רק האכילה עצמה נאסרה, אלא כל צורות האכילה. גם הקטרה היא חלק ממעשי אכילות הקרבן, שהרי עבודות הקרבת הדם נעשות כדי לאפשר את האכילה וההקטרה, ומי שמקריב כדי לאכול או להקטיר שלא כהלכה – הרי זה פגול. כי הוא עושה את עבודתו על מנת שלא לקים את הקרבן כהלכתו. (במנחות יז: עוד דורשת הגמ' בדעת ר"א, שכיון שהן הבשר והן האמורים הם אכילה לענין זה, גם אם יחשוב לאכול את האמורים למחר יתחיֵב. וכיון שגם ההקטרה היא אכילה – גם היא שִעורה בכזית. הגמ' תולה את דרשת ר"א בכך שלא נאמר "האכל האכל", וזה תמוה. ואמנם, למסקנת הגמ' שם דינו של ר"א הוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא)

מהלשון וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא, או וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה, משמע שאלמלא כן היה מרצה. מכאן דרשו חכמים שאם הוא פסול גם ללא מחשבת הפגול, אינו פגול.

הגמ' לומדת משלמים לכל הזבחים. בשלמים מתפגל הקרבן אם עשה בו אחת ממלאכות ההכשרה ע"מ לאכול חוץ לזמנו, ואם ממילא נפסלו השלמים מטעם אחר – אינם פגול. אף כל קרבן וקרבן, אם עשה בו אחת ממלאכות ההכשר, כל קרבן ע"פ המלאכות הנחוצות בו, ע"מ לאכול חוץ לזמנו, כל אכילה ע"פ זמנה[52], פִגל. ואם נפסל הקרבן, כל קרבן ע"פ מה שפוסל בו, ולא עשה את כל המכשירו כראוי, כל קרבן ע"פ המכשיר הראוי לו, אינו מתפגל. משלמים למדנו את הכלל הקובע לכל הקרבנות. (ונרחיב בכך להלן זבחים מד.).

יכול לא תהא מחשבה מועלת אלא בזריקה בלבד מנין לרבות שחיטה וקבלה ת"ל ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו (פיגול הוא) ביום השלישי לא ירצה בדברים המביאין לידי אכילה הכתוב מדבר יכול שאני מרבה אף שפיכת שיריים והקטרת אימורין ת"ל ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב זריקה בכלל היתה ולמה יצתה להקיש אליה לומר לך מה זריקה מיוחדת שהיא עבודה (ומכפרת) ומעכבת כפרה אף כל עבודה ומעכבת כפרה יצאו שפיכת שיריים והקטרת אימורין שאין מעכבין את הכפרה.

יכול לא תהא מחשבה מועלת אלא באכילת בשר מנין לרבות שפיכת שירים והקטרת אימורים ת"ל ואם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר אחת אכילת אדם ואחת אכילת מזבח.

וכי הכל משלמים למדו אי מה שלמים שלא לשמן אין מוציא מידי פיגול אף חטאת שלא לשמה אין מוציא מידי פיגול אמר רבי יוסי ברבי חנינא אין הכל משלמים למדו הואיל וחוץ למקומו פוסל בשלמים ושלא לשמו פוסל בחטאת מה חוץ למקומו הפוסל בשלמים מוציא מידי פיגול אף שלא לשמו הפוסל בחטאת מוציאה מידי פיגול א"ר ירמיה מצדה תברא מה לחוץ למקומו הפוסל בשלמים שכן נוהג בכל הזבחים תאמר בשלא לשמו שאינו נוהג אלא בפסח וחטאת בלבד אלא מאי אית לך למימר דבר הפוסל בהן מוציאם מידי פיגול דבר המעכב בהן מביאן לידי פיגול הכא נמי דבר הפוסל בה מוציא מידי פיגול דבר המעכב בה מביאה לידי פיגול.

ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו פיגול יהיה מי שפיגולו גרם לו יצא זה שאין פיגולו גרם לו אלא איסור דבר אחר גרם לו.

א"ר אסי א"ר יוחנן מ"ט דר"א אמר קרא ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו בשתי אכילות הכתוב מדבר אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח לומר לך כשם שמחשבין באכילת אדם כך מחשבין באכילת מזבח וכשם שמחשבין מאכילת אדם לאכילת אדם ומאכילת מזבח לאכילת מזבח כך מחשבין מאכילת אדם למזבח ומאכילת מזבח לאדם מ"ט מדאפקינהו רחמנא להקטרה בלשון אכילה ורבנן האי דאפקינהו רחמנא בלשון אכילה דלא שנא כי מחשב בלשון אכילה למזבח ול"ש כי מחשב בלשון הקטרה למזבח. (מנחות יז).

זבחים יד. – ראה זבחים כח.-כט:

דברי הימים ב לה יא, זבחים יד.

בדברי הימים מתואר הפסח שבימי יאשיהו:

וַתִּכּוֹן הָעֲבוֹדָה וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים עַל עָמְדָם וְהַלְוִיִּם עַל מַחְלְקוֹתָם כְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ:  וַיִּשְׁחֲטוּ הַפָּסַח וַיִּזְרְקוּ הַכֹּהֲנִים מִיָּדָם וְהַלְוִיִּם מַפְשִׁיטִים.

מכאן בִקש רב חסדא ללמוד שזרים יכולים להוליך, ודי בכך שהכהן יזרוק את הדם. אבל הגמ' דוחה את הדרשה הזאת ולומדת כפי שהתבאר לעיל זבחים ד. (לעיל עמ' ט,יא עיין שם). לקיחת הדם מן הבהמה אל המזבח היא עבודה שנעשית ע"י כהנים. גם הבאתם של האברים והקטרתם על המזבח היא תפקידם של הכהנים. שהרי זהו פשט הכתוב "וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה’".

ויקרא ד ו, יז, כה, ל, לד, זבחים יד.

האם טבילת האצבע היא עבודה

נאמר בפרשת חטאת הכהן המשיח: "וְלָקַח הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר וְהֵבִיא אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד:  וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה’ אֶת פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ". בפר העלם דבר של צבור נאמר: "וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר אֶל אֹהֶל מוֹעֵד:  וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה’ אֵת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת". הכהן צריך להביא את הדם אל אהל מועד, לטבול את אצבעו בדם ולהזות. לעֻמת זאת בפרשת שעיר נשיא, ובפרשת כשבה ושעירה של יחיד, נאמר: "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה", "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ", "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ". כאן לא נאמר שהכהן צריך לטבול את אצבעו בדם אלא רק שצריך לקחת מדמה באצבעו ולתת על קרנות המזבח החיצון. נאמרה לקיחה ולא טבילה, והלקיחה לא נאמרה כאן כעבודה בפני עצמה אלא אמצעי לנתינת הדם על קרנות המזבח, ללקיחת הדם ממקומו אל המזבח. היא נאמרה בלשון לקיחה, כי היא לא מעשה בפני עצמו אלא חלק ממעשה לקיחת הדם אל קרנות המזבח. מכאן בקשה הגמ' ללמוד שבחטאות הפנימיות טבילת האצבע היא עבודה ואם יחשוב מחשבה פוסלת בשעה שיעשנה יפסל הקרבן, אבל טבילת האצבע בחטאות החיצונות אינה אלא הכשר עבודה ואם יחשוב מחשבה פוסלת בשעה שיעשנה, לא נפסל הקרבן.

חטאות החיצונות פשיטא לא כתיב בהו וטבל אצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב ולקח ואי אתי קוף רמי להו אידיה בעי למישקל זימנא אחריתי כמאן דכתיב וטבל דמי [קמ"ל] להכי לא כתיב וטבל דמשמע הכי ומשמע הכי.

זבחים יד: – ראה יומא מב.

ויקרא ד ו, זבחים טו.

וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה’ אֶת פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ:  וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי ה’ אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

הכהן צריך אפוא להזות את הדם.

מה יהיה הדין אם בין הזאתו של הכהן לבין הגעת הדם לפרכת, נעשה הכהן בעל מום. כשהכהן עשה את מלאכתו הוא היה תמים, אבל התוצאה לא הושגה עד שנפסל. האם העבודה כשרה?

הדבר תלוי בשאלה האם עִקר תפקידו של הכהן הוא מעשה ההזאה, או שההזאה אינה אלא אמצעי לכך שהדם יגיע אל הפרכת.

ר' זירא לומד זאת מהפסוק הבא, שם נאמר "וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים". לעבודה יש תפקיד. שהדם יגיע אל המזבח.

בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא היה מזה ונקטעה ידו של מזה עד שלא הגיע דם לאויר המזבח מהו וא"ל [פסולה מ"ט] והזה ונתן בעינן.

ויקרא כב ב, זבחים טו:טז

פסולים שהקריבו

התורה אסרה על הזרים להתקרב אל הקֹדש, במקומות רבים. שלש פעמים נאמר בתורה "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת". ונאמר:

זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי ה’ וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ בְּיַד מֹשֶׁה לו.

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם:  וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת:  וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל הָאֹהֶל אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם:  וְנִלְווּ עָלֶיךָ וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד לְכֹל עֲבֹדַת הָאֹהֶל וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם.

ומלבד זאת, לכל אֹרך פרשיות הקרבנות נאמר "הכהן", "הכהנים" וכו'.

התורה אסרה גם על בעל מום לעבוד, אלא שהתירה לו לאכול מן הקדשים:

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו:  כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ:  אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד:  אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ:  כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי ה’ מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב:  לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל:  אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה’ מְקַדְּשָׁם.

כאן נאמר שלא יקרב כדי שלא יחלל את מקדשי. מכאן נוכל ללמוד שאם יקרב יחלל את מקדשי ה'. ממילא למדנו מכאן שאם עבד בעל מום במקדש, חִלל את מקדשי ה'. מכאן שהקרבן פסול[53].

התורה אסרה גם על אונן להקריב ולעבוד. אמנם, לכהן הגדול הותרה עבודה באנינות.

על הכהן ההדיוט נאמר:

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו:  כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו:  וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא:  לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ:  לֹא יִקְרְחֻה קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת:  קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי ה’ לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ... (אח"כ באים צוויים על הנשים שנאסרו להם).

כנגד זה נאמר על הכהן הגדול:

וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם:  וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא:  וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי ה’" (ואח"כ נזכרו הנשים האסורות לו).

כל אחד מהצוויים שנאמרו על הכהן הגדול עומד כנגד צווי שנאמר על הכהן ההדיוט. מכאן שיש לפרש שהצווי האמור כאן "וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא" עומד כנגד הצווי שכנגדו בכהן הדיוט. ויש לפרש שהצווי הזה עוסק ביום אבלו של הכהן.

הכהן ההדיוט מצֻוֶּה "לֹא יִקְרְחֻה קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת:  קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם", כלומר: כשימות להם מת לא יקרחו קרחה ולא יחללו. כנגד זה מצֻוֶּה הכהן הגדול "וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא:  וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי ה’", כלומר: כשמת לו מת לא יֵצֵא מהמקדש, כי אם יצא – יחלל את מקדש אלהיו. עליו להשאר ולהמשיך לעבוד. מכאן עולה שדין הכהן הגדול הפוך מדינו של ההדיוט: כהן גדול – דוקא אם יצא מהמקדש יחלל את שם אלהיו. עליו להשאר במקדש ולהמשיך לעבוד. ובכך אינו מחלל את הקדשים[54]. וכפי שבארנו פרשיות אלה בסנהדרין יט. ובסנהדרין פד. ובזבחים טו:טז. עיי"ש. (וכן אנו מוצאים בבני אהרן ביום השמיני "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה’:  וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת ה’ עֲלֵיכֶם וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה". כלומר: כיון שאתם משוחים[55], אתם אסורים בפריעה ופרימה ויציאה מהמקדש למרות שקרוביכם מתו). מכאן מדייקת הגמ' (ד) שדוקא הכהן הגדול לא יֵצֵא מהמקדש ולא יחלל, כהן הדיוט אם נשאר במקדש והמשיך לעבוד חִלל את הקרבן. אבל ר"א ישיב על כך ויאמר שא"א לדייק כך[56], כי לא נאמר כאן שהכהן הגדול אם עבד לא חִלל, נאמר כאן רק שאם יצא מן המקדש חִלל. ממילא אנו למדים שאם נשאר במקדש לא חִלל, אבל קשה לדייק מהלִמוד שנלמד ממילא, כיון שעִקר החִדוש של התורה שם הוא שלא יצא הכהן הגדול מהמקדש.

כאמור לעיל, למדנו שבעל מום שהקריב מחלל את הקרבן, שהרי נאמר בו: אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה’ מְקַדְּשָׁם, ומכאן אפשר ללמוד שאם בא לעבוד – חִלל את מקדשי ה'.

האם גם זר ואונן וטמא שעבדו פסלו את הקרבן?

כהנים טמאים נאסרו באכילת הקרבנות. הכהנים מוזהרים שלא להתקרב אל הקדשים בשעה שהם טמאים, ואם יקרבו יחללו:

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי ה’:  אֱמֹר אֲלֵהֶם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה’ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי אֲנִי ה’:  אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל טְמֵא נֶפֶשׁ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע:  אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל שֶׁרֶץ אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ אוֹ בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ לְכֹל טֻמְאָתוֹ:  נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ וְטָמְאָה עַד הָעָרֶב וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם:  וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי לַחְמוֹ הוּא.

הכותרת לפרשיה היא "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי". והפרשה מפרטת והולכת, ממה על הכהן להנזר. מתוך הכלל אנו למדים שהכהנים הם האחראים על קדושתם של קדשי בני ישראל. הם האחראים שלא יחֻללו קדשי ישראל. כיון שהכהנים הם המקריבים – עליהם לשמור על הקדשים בקדושתם. ממילא למדנו שקרבן יהיה כשר דוקא אם יֵעשה (א) ע"י כהן וכדינו. מהפסוק הזה למדו חכמים שגם קרבן שקרב בטומאה, נאסר על הכהן לאכול ממנו. על גבי הדרשה הזאת בא לוי ודורש דרשה נוספת: למה נאמר כאן קדשי בני ישראל? הלא פשוט שמדובר על קדשים של בני ישראל. לכן דורש לוי שבני ישראל ינזרו מן הקדשים ולא יחללום. לא רק הכהנים מצֻוִּים בכך, אלא כל ישראל מצֻוִּים בשמירה על קדשיהם, ועל כך שלא יקרבו אליהם שלא כדין. אם יקרב זר אל הקדשים, מתחללים הקדשים. אמנם הצווי אמור אל הכהנים. אך משם אפשר ללמוד שהכל מצֻוִּים בכך. הצווי נאמר אל הכהנים כי בד"כ הקדשים בידיהם, אבל למה לא ינהג הדין הזה גם בישראל בקדשים אשר בידו?

אבל הדרך הפשוטה ללמוד הלכות אלה היא זה מזה. על בעל מום וטמא נאמר בפירוש שהם מחללים את הקדשים, בבעל מום בהקרבתו ובטמא באכילתו. זר ובעל מום נאסרו בהקרבת הקרבנות, מן הכלל (ב) אפשר ללמוד שכל הנאסר פוסל. הגמ' מקשה על לִמודים אלה מכך שבכל אחד מהם יש חומרה משלו, אבל הסברה נותנת שאם הקריב מי שנאסר עליו להקריב – יהיה הקרבן פסול.

רב משרשיא (ג) לומד מיושב. אם ישב הכהן עבודתו פסולה (כפי שבארנו בסנהדרין פד.), וכן גם כאן. אמנם יש הרבה מה להשיב על רב משרשיא, אבל הגמ' למדה מכך שביושב יש חומרה מצד עצמו, שהוא פסול לעדות. אמנם יש לדון האם פסול זה הוא מה"ת. שהרי ת"ח יושב, ומכאן שאינו ממש פסול. כי אילו היה דאוריתא איך הותר בת"ח? אבל מדברי רב משרשיא משמע שהוא סובר שפסול זה מה"ת (וראה שבועות ל. ובדברינו שם).

זר מנלן דתני לוי דבר אל אהרן ואל בניו לאמר וינזרו מקדשי בני ישראל וגו' בני ישראל למעוטי מאי אילימא למעוטי נשים קרבן נשים בטומאה קרב אלא למעוטי עובדי כוכבים השתא ציץ לא מרצה דאמר מר ובעובדי כוכבים בין בשוגג בין במזיד לא הורצה בטומאה קרב אלא הכי קאמר (א) וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו.

דבי רבי ישמעאל תנא אתיא בק"ו (ב) מבעל מום מה בעל מום שאוכל אם עבד חילל זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל מה לבעל מום שכן עשה בו קרב כמקריב טמא יוכיח מה לטמא שכן מטמא בעל מום יוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שמוזהרין ואם עבדו חיללו אף אני אביא זר שהוא מוזהר ואם עבד חילל.

דבי רבי ישמעאל תנא אתיא בק"ו מבעל מום ומה בעל מום שאוכל אם עבד חילל אונן שאין אוכל אינו דין שאם עבד חילל מה לבעל מום שכן עשה בו קריבין כמקריבין זר יוכיח מה לזר שכן אין לו תקנה בעל מום יוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שהן מוזהרין ואם עבדו חיללו אף אני אביא אונן שמוזהר ואם עבד חילל.

רב משרשיא (ג) אמר אתיא ק"ו מיושב מה יושב שאוכל אם עבד חילל זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל מה ליושב שכן פסול לעדות מיושב ת"ח מה לשם יושב שכן פסול לעדות שם יושב לא פריך ואם ת"ל פריך אתיא מיושב ומחדא מהנך.

רב משרשיא אמר אתיא בקל וחומר מיושב ומה יושב שאוכל אם עבד חילל אונן שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל מה ליושב שכן פסול לעדות מיושב תלמיד חכם מה לשם יושב שכן פסול לעדות שם יושב לא פריך ואם תימצי לומר פריך אתיא מיושב ומחדא מהנך.

אונן מנלן דכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר (ד) שלא יצא חילל ... ורבי אלעזר מאי טעמא לא אמר מומן המקדש לא יצא אמר לך מי כתיב הא אחר שלא יצא חילל.

דברים י ח, זבחים טז.

נאמר "בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה’ אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה’ לַעֲמֹד לִפְנֵי ה’ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה". לפי דרכנו למדנו שהכהן צריך לעמוד לפני ה' בשעה שהוא משרת. אבל דין זה הוא דוקא לפני ה', במקדש. העובד לפני ה' צריך לעמוד לפני ה'. הרי שלא נאמר דין זה אלא לפני ה'. לא נאמר דין זה בבמה בשעת התר במות. שם יכול העובד לשבת.

ויושב דכשר בבמה מנלן אמר קרא לעמוד לפני ה' לשרתו לפני ה' ולא לפני במה.

זבחים טז. – ראה זבחים קא

זבחים יז. – ראה לעיל סנהדרין פג: עמ' שצה.

במדבר יט יט, זבחים יז:

וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי:  וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ  שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר:  וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב.

נאמר כאן "וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר:  וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב". התורה מצוה שהאיש המזה יהיה איש טהור. רק הטהור יכול לטהר אחרים, אם הוא עצמו אינו טהור, איך יטהר אחרים? אלא שהוא עצמו אינו לגמרי טהור, הרי עצם נגיעתו במי הנדה מטמאת אותו עד הערב[57], כפי שנאמר מיד: "וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב:  וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב". מסתבר שהטהור הזה הוא מי שכבר עומד במדרגה שאליה הוא רוצה להביא את טמא המת באמצעות הזאתו. מכאן שהוא היה טמא, ועתה משטהר יכול לטהר אחרים. מכאן למדו חכמים שטבול יום כשר לענין פרה. ונחלקו אמוראים אם דוקא טבול יום מטומאת מת (וק"ו לטומאה קלה יותר), שדוקא הוא כשר, או שגם טבול יום מטומאה המצריכה כפרה בקרבן. טומאה כזאת לא נזכרה בפרשתנו, ונחלקו האם אפשר ללמוד מפרשתנו גם לגביה.

והזה הטהור מכלל שהוא טמא לימד על טבול יום שכשר בפרה מר סבר טומאה דכל התורה כולה ומר סבר טומאה דהך פרשה.

שמות כט ט, ל יט-כא, מ לא, ויקרא י ט, זבחים יז:-יט:

התורה מצוה שילבשו הכהנים בגדי כהֻנה, ושלא ישתו יין ושכר, ושיעבדו הכהנים במקדש, וירחצו ידיהם ורגליהם. מכאן מסתבר שאין העבודה כשרה אלא בכהן, שלבוש בבגדיו, שיהיה רחוץ ידים ורגלים ושלא יהיה שִכור. אבל הגמ' מוסיפה ולומדת זאת.

על שבעת ימי המלואים נאמר:

וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם:  וְלֶחֶם מַצּוֹת וְחַלֹּת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן סֹלֶת חִטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתָם:  וְנָתַתָּ אוֹתָם עַל סַל אֶחָד וְהִקְרַבְתָּ אֹתָם בַּסָּל וְאֶת הַפָּר וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִם:  וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם:  וְלָקַחְתָּ אֶת הַבְּגָדִים וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֶת הַכֻּתֹּנֶת וְאֵת מְעִיל הָאֵפֹד וְאֶת הָאֵפֹד וְאֶת הַחֹשֶׁן וְאָפַדְתָּ לוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד:  וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ וְנָתַתָּ אֶת נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ עַל הַמִּצְנָפֶת:  וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ:  וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּם כֻּתֳּנֹת:  וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָנָיו וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם וּמִלֵּאתָ יַד אַהֲרֹן וְיַד בָּנָיו.

לכאורה פשט הפסוקים אומר שע"י כל מעשי ימי המלואים, המשיחה וההלבשה, תהיה לכהנים כהֻנה לחֻקת עולם, כהֻנה שלא תבטל לעולם, להם ולבניהם אחריהם. המדרש לומד מכאן את ההפך: שאין כהֻנת הכהנים עליהם אלא בשעה שבגדיהם עליהם. ואולם אפשר לבאר את טעם הדבר: אמנם נכון שהתורה אומרת כאן שע"י כל מעשי המלואים תהיה להם כהֻנת עולם, אבל התורה אומרת כאן שמעשה המלואים יושלם בלבישת הבגדים שבהם תהיה להם כהֻנה. הפר, האילים וסל המצות אינם אלא לאותו יום, גם המשיחה היא מעשה הנעשה פעם אחת. אבל את הבגדים יש ללבוש בכל יום מחדש. וכיון שנאמר בכמה מקומות שהבגדים האלה עשויים להם כדי לשרת, משמע שמעשה הקדשתם מושלם ע"י לבישת בגדיהם וזאת אינה הלבשה אחת ולתמיד, שהרי השלמת מעשה המשיחה הוא בכך שיהיו משוחים ולבושים בבגדיהם. וכיון שהבגדים מיועדים לכך שיפשטו אותם הכהנים מדי יום, יש לבאר שהם הולבשו להם בימי המלואים ע"מ שילבשום בכל יום מחדש. לכן מסברה (א) אכן אפשר ללמוד מהפסוק הזה שע"י הבגדים תהיה להם כהֻנה. כי משה מלביש את הכהנים כדי שתהיה להם כהֻנת עולם. כלומר: בבגדים אלה יכול הכהן לעבוד. הגמ' למדה מכאן שכאשר הכהנים אינם לובשים בגדי כהֻנה הם כזרים לענין עבודה. וכן נראה מכלל הפרשה. הפרשה אומרת שהכהנים צריכים ללבוש בגדי כהֻנה בעבודתם.

מכאן גם למדו (ו) שכל מקום שנאמר בו "אהרן הכהן" שצריך להיות בכל בגדיו, וכל מקום שנאמר בו "בני אהרן הכהנים" צריכים להיות בבגדיהם ודוקא בבגדיהם. ולא בבגדי אביהם.

עוד אמר ה' לאהרן:

יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:  וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר:  וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה.

גם כאן כתוב שזאת חֻקת עולם לדורותם. מכאן למדו חכמים (ב) שכל דבר שנאמר בו חֻקת עולם, אם שִנה בו פסל את הקרבן.  שכן לא עשהו כחק.

ואת הפרשה הזאת יש לבאר. יש בפרשיה זו מבנה תחבירי שאינו רגיל בכל התורה: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:  וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר". על מה נאמר "ולהבדיל בין הקדש ובין החול". בפשטות יש לבאר שנאסר כאן (ג) לשתות יין כאשר אתם באים להבדיל בין הקֹדש ובין החול[58]. וכך אמנם דרש רב. אלא שעל כך קשה למה נאמר "ולהבדיל" אחרי "חקת עולם לדרתיכם". היכן מתחיל המשפט והיכן הוא נגמר? לכן דרשה הבריתא את הפסוק כאומר: זו החֻקה המבדילה (ד) בין הקדש ובין החול. ממילא מי ששתה יין – עבודתו חול. (ועדין צריך ביאור רב. וכיצד הוא יבאר את הפסוק "ולהורות את בני ישראל"? והגמ' אכן דוחה את הלִמוד הזה בסופו של דבר).

מחוסר בגדים מנלן אמר רבי אבוה אמר רבי יוחנן ומטו בה משמיה דרבי אלעזר ברבי שמעון דאמר קרא וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהונה לחקת עולם (א) בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם.

מנין לשתויי יין שאם עבד חילל תלמוד לומר יין ושכר אל תשת וגו' (ד) ולהבדיל בין הקודש ובין החול מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים מנין תלמוד לומר חוקה חוקה לגזירה שוה.

ה"ק (ב) מנין שלא נחלקו בין מחוסר בגדים לשתויי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים תלמוד לומר חוקה חוקה לגזירה שוה אלא להבדיל למה לי לכדרב (ג) דרב לא מוקים אמורא עליה מיומא טבא לחבריה משום שכרות.

אשכחן מחוסר בגדים שתויי יין מנלן אתיא חוקה חוקה ממחוסר בגדים.

ונתנו בני אהרן הכהן (ו) בכיהונו לימד על כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט ועבד עבודתו פסולה.

וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים וגו' (ו) הכהנים בכיהונן מכאן לכהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול ועבד עבודתו פסולה.

קִדוש ידים ורגלים

מלבד הצוויים שהוזכרו לעיל, מצוה התורה על הכהנים גם לקדש את ידיהם ורגליהם לפני כניסתם לעבודה:

וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם:  וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם:  בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַה’:  וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם.

ונאמר בהקמת המשכן:

וַיָּשֶׂם אֶת הַכִּיֹּר בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן שָׁמָּה מַיִם לְרָחְצָה:  וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם:  בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּבְקָרְבָתָם אֶל הַמִּזְבֵּחַ יִרְחָצוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה.

גם זאת חֻקת עולם האומרת שהכהנים צריכים לשרת בקֹדש דוקא אם רחצו ידיהם ורגליהם מן הכיור, והוא חק עולם. מכאן שגם רחיצת הידים והרגלים היא חלק מחוק הכשרת הכהנים לעבודה, ובלעדיה אינם כשרים לעבודה.

מכאן שכהן שלא קִדש ידיו ורגליו אינו כשר לעבודה.

מה יהיה דינו של הכהן הגדול ביום הכפורים, שצריך לקדש את ידיו ורגליו כמה פעמים במשך היום? אם לא קִדש את ידיו ורגליו בתחִלת היום, פשוט שהוא לא יותר קל מכל כהן וכהן. אבל מה יהיה דינו אם כבר קִדש באותו יום, אלא שלא קִדש באחד הקִדושים הנוספים שהוא חיב בהם במשך היום? את ההלכה הזאת אי אפשר ללמוד זאת מהפסוקים דלעיל. לכן אומר המדרש שחִסר עבודה אבל עבודתו אינה פסולה, שהרי ידיו ורגליו מקודשות. לשון התורה אינה מבחינה בין אהרן לבין בניו. נאמר כאן "וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם... וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם". "וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם". מכאן משמע שעִקר הצווי הוא רחצה לשם שירות. אין כאן הבדל בין אהרן לבין בניו. כֻלם נמנים כאחד. גם אהרן, שצריך לקדש ידיו ורגליו עשר פעמים ביום הכפורים, אינו נפסל אלא אם לא קִדש כלל. אם לא קִדש כלל הרי לא הוכשר לעבודה. אך אם קִדש פעם אחת הוכשר.

מתי צריך הכהן לקדש את ידיו ורגליו? נאמר כאן "בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַה’". הכהנים צריכים לקדש ידיהם ורגליהם בבואם ובגשתם לשרת ולהקטיר. הקִדוש מעכב לכל עבודה שהיא שירות והקטרה. גם הקטרה, אע"פ שאינה מעכבת את כשרות הקרבן[59], צריכה קִדוש ידים ורגלים. אבל הקִדוש הוא דוקא "בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד". מכאן נחלקו התנאים. יש מי שאומר שהכהנים מקדשים ידים ורגלים בבואם למקדש, וכל עוד לא יצאו מהמקדש, אפילו לעשרה ימים, אינם צריכים לקדש שוב. ויש מי שאומר שעִקר הפסוק הוא בגשתם אל המזבח לשרת, וכל יום הוא גישה חדשה. ומ"בבואם" אין אנו למדים אלא שהעושה כמה עבודות ביום אחד אינו צריך לקדש ידיו ורגליו לכל גישה וגישה. אבל ודאי שכל יום הוא גישה חדשה.[60] נמצא שהכהן הגדול שעבד ביוה"כ ולא קִדש ידיו ורגליו בין בגד לבגד, אין עבודתו נפסלת, שהרי ידיו ורגליו מקֻדשות משחרית. וכפי שבארנו לעיל. לכתחילה הוא צריך לקדש ידיו ורגליו סמוך לגישתו לעבודה, ודוקא סמוך אליה (כי מצד עצמו הקִדוש אינו נחוץ). אין כאן ביאה חדשה אל הקדש. קִדוש הידים והרגלים בבואם אל אהל מועד, משאיר את ידיהם ורגליהם של הכהנים מקודשות כל עוד הם שם.

עוד דרש מכאן ר' יוסי בר' חנינא שצריך שיהיה במים לפחות כדי לקדש ארבעה כהנים, משה ואהרן ובניו. (ומסתבר שמעוט בנים שנים).

עוד דורש מכאן רבינא שצריך לקדש ידים ורגלים בעמידה, שהרי נאמר כאן שֵרות: "בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַה’". וכן הכהן הגדול ביוה"כ מקדש אחרי שכבר לבש את בגדיו, כי הקִדוש עצמו הוא שֵרות. אמנם הדרשה קצת קשה, כי לא נאמר כאן שקִדוש הידים והרגלים הוא עצמו שֵרות, אלא שהכהן מקדש לשם שֵרות.

מ"מ ברור מכאן שאין הכהן צריך לקדש אלא לשם שֵרות.

אמר חזקיה אמר קרא והיתה להם חק עולם לו ולזרעו לדורותם דבר המעכב בזרעו מעכב בו דבר שאינו מעכב בזרעו אין מעכב בו רבי יונתן אמר מהכא ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו דבר המעכב בבניו מעכב בו דבר שאינו מעכב בבניו אין מעכב בו.

אמר רבי יוסי ברבי חנינא כל כיור שאין בו כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו אין מקדשין בו שנאמר ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו.

אמר קרא לשרת ושירות מעומד הוא.

מאי טעמא דרבי דכתיב בגשתם מ"ט דרבי אלעזר בר"ש דכתיב בבואם ואידך נמי הא כתיב בבואם אי כתיב בגשתם ולא כתיב בבואם הוה אמינא על כל גישה וגישה כתב רחמנא בבואם ואידך נמי הא כתיב בגשתם אי כתיב בבואם ולא כתיב בגשתם הוה אמינא אפילו אביאה ריקנית אביאה ריקנית הא כתיב לשרת אלא בגשתם מיבעי ליה לכדרב אחא בר יעקב דאמר רב אחא בר יעקב הכל מודים בקידוש שני כשהוא לבוש מקדש דאמר קרא או בגשתם מי שאינו מחוסר אלא גישה בלבד יצא זה שמחוסר לבישה וגישה להקטיר אשה למה לי מהו דתימא הני מילי עבודה דמעכבא כפרה אבל עבודה דלא מעכבא כפרה לא קמ"ל.

במדבר טו לט, דברים כב יב, זבחים יח:

איזה בגד חיב בציצת

התורה אומרת: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת:  וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה’ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". צריך לעשות ציצת על כנפי הבגד הנראה, כדי שיראה אותם ויזכור את המצוות. לא נאמר כאן כמה כנפות יש לאותו בגד. אבל בספר דברים נאמר: "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ".

האם דוקא בגד שיש לו ארבע כנפות חיב בציצת? אי אפשר ללמוד זאת מכאן, עִקר החיוב הוא על הבגד המשמש לכִסוי. "אשר תכסה בה", אמנם אין לפחות מארבע, משום שאם אין ארבע אינו יכול לעשות ארבעה גדילים ונמצא שלא יצא ידי חובה, אבל עִקר החיוב האמור כאן הוא לא הארבע אלא הכִסוי. נמצא שגם אם יש בו יותר כנפות, וגם אם האיש עִוֵּר ואינו רואה, הואיל והוא מתכסה בו מפני אחרים, הרי הוא בכלל כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ. ואם יש בו יותר מארבע כנפות. צִוְּתה אותו התורה לעשות בארבע מכנפותיו ציצת. אמנם אם אינו נראה כלל, עליו לא נאמר וראיתם אתו, והוא פטור.

על ארבע כנפות כסותך ארבע ולא שלש או אינו אלא ארבע ולא חמש כשהוא אומר אשר תכסה בה הרי בעלת חמש אמור הא מה אני מקיים ארבע ארבע ולא שלש ומה ראית לרבות בעלת חמש ולהוציא בעלת שלש מרבה אני בעלת חמש שיש בכלל חמש ארבע ומוציא אני בעלת שלש שאין בכלל שלש ארבע.

על ארבע כנפות כסותך ארבע ולא שלש ארבע ולא חמש.

וראיתם אותו פרט לכסות לילה או אינו אלא פרט לכסות סומא כשהוא אומר אשר תכסה בה הרי כסות סומא אמור הא מה אני מקיים וראיתם אותו פרט לכסות לילה ומה ראית לרבות כסות סומא ולהוציא כסות לילה מרבה אני כסות סומא שישנה בראיה אצל אחרים ומוציא אני כסות לילה שאינה בראיה אצל אחרים.

ויקרא ו ג, טז ד, זבחים יח:

בגדי הכהֻנה

בגדי הכהֻנה מבוארים היטב בפרשת תצוה. שם נאמר ממה הם עשויים. ובפשטות, נאמר שם שבגדי הכהן ההדיוט עשויים שש (וראה יומא עא:).

בספר ויקרא מוזכרים בגדי הכהֻנה בשני הקשרים. בפרשת תרומת הדשן נאמר:

צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:  וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ.

ובעבודת הכהן ביום הכפורים נאמר:

בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה:  כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם.

כאן לא נאמר שש, אבל נאמר בד.

מהו בד? בפשטות, בד הוא שם החֹמר שממנו עשויים הבגדים. ומסתבר שהוא שש. כך אכן דורש המדרש[61]. הוא מזהה את הבד. ואומר שהוא האריג הנקרא בוץ בלשון חכמים. ולכן צריך לעשות בגדי כהֻנה דוקא מהאריג הזה.

האמוראים דורשים שהוא נקרא בד משום שהוא עולה מהקרקע בד בבד. אבל נראה שזו אסמכתא. עִקרו של הלִמוד הוא מכך שזהו המין ששמו בד.

המדרש דורש כאן עוד כמה דרשות. חלקן נלמדו גם ממקורות אחרים (וראה למשל יומא עא:). רב יוסף מבאר שהמדרש לא לומד זאת מהפסוק אלא אומר שכך היא ההלכה.

נאמר כאן: "וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ". מכאן למד המדרש שהבגדים צריכים להיות על הבשר, ואין ללבוש בגד נוסף בין בשרו לבגדיו.

בד שיהיו של בוץ בד שיהו חדשים בד שיהו שזורים בד שיהו חוטן כפול ששה בד שלא ילבש של חול עמהן.

ממאי דהאי בד כתנא הוא אמר רבי יוסף ברבי חנינא דבר העולה מן הקרקע בד בבד.

ילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו לבשרו.

ויקרא יב ח, זבחים יט:

נאמר על היולדת: "וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן:  וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה’ וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה:  וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה". תהליך הטהרה נשלם בהקרבת הקרבן. עד אז עדיין אינה לגמרי טהורה. רק כשיכפר עליה הכהן – וטהרה. גם על המצורע נאמר "וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הַחַטָּאת וְכִפֶּר עַל הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ וְאַחַר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה:  וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה הַמִּזְבֵּחָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְטָהֵר". מכאן שמעשה הטהרה של מחוסרי הכפרה אינו נשלם אלא בהקרבת קרבנותיהם ועד אז חלים עליהם האִסורים שחלו עליהם בטומאתם. רק כשיכפר עליהם הכהן יטהרו.

וראה דברינו בסנהדרין פג.-פד.

וכפר עליה הכהן וטהרה טהרה מכלל שהיא טמאה.

שמות ל י-כא, מ ל-לב, זבחים כא:כב.

קדוש ידים ורגלים מכלי נוסף

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם:  וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם:  בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַה’:  וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם.

ובהקמת המשכן נאמר:

וַיָּשֶׂם אֶת הַכִּיֹּר בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן שָׁמָּה מַיִם לְרָחְצָה:  וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם:  בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּבְקָרְבָתָם אֶל הַמִּזְבֵּחַ יִרְחָצוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה.

כאמור כאן, רחיצת הידים והרגלים צריכה להֵעשות מהכיור. שנאמר "וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ". נשאלת השאלה האם דוקא ממנו או אפילו בתוכו, והשאלה הזאת נותרה ללא תשובה.

עוד שאלה שיש לשאול היא האם הרחצה חיבת להיות דוקא ברחיצה מתוך הכיור, או שאפשר גם לרחוץ ממי הכיור ע"י כלי שבו יקחו מים מהכיור וישפכו על ידיהם ורגליהם. האם העִקר הוא הכיור, או עצם הרחיצה? האם הרחיצה היא עבודה מעבודות המשכן וצריכה להֵעשות דוקא בכלי המיועד לה, או שהרחיצה אינה אלא הכשר מצוה? הגמ' משיבה שהעִקר הוא עצם הרחיצה במימיו של הכיור. כך עולה מלשון התורה שהדגישה את הרחיצה עצמה. לכן כשרה גם רחיצה מהכיור דרך כלי נוסף, בתנאי שהוא מקודש כמו הכיור, ויכול להחשב אחד מכליו של הכיור.

אם יקח כלי שרת, שהוא מקודש כמו הכיור עצמו, הרי שלקיחה מן הכיור בכלי קטן היא דרך הרחיצה הרגילה. ולכן הדבר כלול בכלל "וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם:  בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּבְקָרְבָתָם אֶל הַמִּזְבֵּחַ יִרְחָצוּ". זו הדרך לרחוץ במים מן הכיור.

כיון שרוחצים דוקא בכלי מקודש, רוחצים דוקא בכלי שתוכו מקודש. בכלי שנעשה לשם תוכו. שהרי כנו של הכיור עומד בפני עצמו וודאי שאין לקדש בו. שהרי נאמר "וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת .. וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ...". בפסוק משמע שהכיור כיור והכן כן. הכן אינו מיועד לרחיצה שהרי לא נעשה לצֹרך תוכו. ק"ו לכלי אחר שלא נעשה לצֹרך תוכו.

כך נראה לבאר את המדרש לפי רש"י ותוס' שמפרשים שהרחיצה האמורה כאן היא לקיחת מים מן הכיור בכלי נוסף. נראה שהרמב"ם מפרש שמדובר על כלי נוסף העומד בפני עצמו. לפי זה נראה שצריך לבאר כך:

בשתי הפרשיות נאמר בתחלה "וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ", "וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו". כלומר: הפרשיות מלמדות למה צריך כיור, צריך כיור כדי לקדש ידים ורגלים. שתי הפרשיות ממשיכות ועונות על השאלה המתבקשת הבאה: למה צריך לקדש ידים ורגלים. הפרשיות משיבות שיש מצוה מיוחדת לקדש ידים ורגלים: "וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם", "בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּבְקָרְבָתָם אֶל הַמִּזְבֵּחַ יִרְחָצוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה". מהו העִקר במצוות אלה? האם העִקר הוא מצות הקִדוש, וכדי שאפשר יהיה לקימה צותה התורה לעשות כיור, או שהעִקר הוא הכיור, והקִדוש טפל לו? הפסוק האחרון בכל פרשיה מלמד שהרחיצה היא העִקר. כדי שיוכלו לרחוץ, יש לעשות כיור. כאן נשאלת השאלה האם הרחיצה כשרה דוקא מן הכיור. הפסוק האחרון בכל פרשיה לא מזכיר את הכיור אלא רק את הרחצה. העִקר הוא הרחצה. הכיור הוא אמצעי. אבל כאמור בשתי הפרשיות נאמר "ממנו". מכאן דרשו חכמים שממנו ומהדומה לו, דהיינו מכל כלי שנמשח והוא מקודש. תפקיד המצוה הזאת הוא לקדש את הכהן במים הבאים מקדושת כלי שרת. כל כלי מקודש הוא כמו הכיור.

הפרשיה פותחת בפסוק וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ... נאמר "ונתת אותו", ולא ונתת אותם. לכל אחד מהם יש תפקיד משלו. הכיור הוא לרחצה, כנו אינו אלא כן. הוא לא משמש לרחצה כי אינו עשוי לתוכו.

איבעיא להו מהו לקדש ידיו [ורגליו] בכיור ממנו אמר רחמנא ולא בתוכו או דלמא אפילו בתוכו.

והא ממנו אמר רחמנא ירחצו לרבות כלי שרת.

ממנו למעוטי כלי חול אי הכי כלי שרת נמי הא רבי רחמנא ירחצו ומה ראית זה טעון משיחה כמוהו וזה אין טעון משיחה כמוהו.

ר' יהודה אומר יכול יהא כנו מקדש כדרך שהכיור מקדש תלמוד לומר ועשית כיור נחשת וכנו נחשת לנחשת הקשתיו ולא לדבר אחר.

ויקרא א יג, זבחים כב.

רחיצה במים

התורה מצוה לרחוץ את אברי העולה במים:

וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’.

גם בחטאת, מצוה התורה לרחוץ במים את הכלים שבִשלו בהם את החטאת:

וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם.

כן אנו מוצאים לגבי טהרות:

וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל כָּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ טָהוֹר הוּא:  וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם.

בכל הפרשיות האלה נאמרו מים, ויש לשאול האם הלכות אלה נוהגות דוקא במים, או גם במשקה אחר.

יש להבחין בין שלשת הפסוקים האלה, הן מצד התֹכן האמור בהם והן מצד מבנה הפסוק ולשונו.

מצד מבנה הפסוק, בשני הפסוקים הראשונים שהבאנו כאן, אפשר היה לכתוב את הדבר גם בלי המלה "במים". ומסתבר שהתורה הוסיפה וכתבה את המלה "במים" כדי ללמד שהדין האמור נוהג דוקא במים, או הדומה להם. בפסוק השלישי המלה מים היא חלק מהפסוק, לכן אין מקום ללמוד כמו שלמדנו על שני הפסוקים הראשונים.

מצד התֹכן, שני הפסוקים הראשונים עוסקים ברחיצה, לכן נראה שאפשר לדמות לכאן רק משקה שדרך העולם להשתמש בו לרחיצה. הפסוק השלישי מדבר על משקה שדרך העולם לתתו על זרע, לכן נראה לרבות כל מה שדרכו להנתן על זרע.

וכך אמנם דרשו חכמים.

מכאן למדו חכמינו בפשיטות שכל מי שהתורה אומרת עליו שירחץ במים, צריך לרחוץ דוקא במים ובכל מה שנקרא מים. לא במשקה אחר שאינו משמש לרחיצה ואינו כמים.

והקרב ירחץ והכרעים ירחץ אפי' נתערבו קרבי עולה בקרבי עולה או בקרבי תמורה יכול אפילו נתערב בפסולין ת"ל והקריב אוציא את שנתערב בפסולין ולא אוציא את שנתערב בקדשי קדשים ובקדשים קלים ת"ל וקרבו ירחץ יכול מה רחיצה אמורה להלן בארבעים סאה אף כאן בארבעים סאה, תלמוד לומר במים במי' כל שהן, במים ולא ביין במים ולא במזג במים להכשיר את כל המים קל וחומר למי הכיור. (תו"כ).

ומורק ושוטף יכול מה שטיפה האמורה להלן בארבעים סאה אף כאן בארבעים סאה תלמוד לומר במים, במים כל שהן במים ולא ביין במים ולא במזוג, במים להכשיר את כל המים קל וחומר למימי הכיור. (תו"כ).

אין לי אלא מים מנין הטל והיין והשמן והדם והדבש והחלב תלמוד לומר וכל משקה, אי כל משקה יכול מי תותים או מי פירות או מי רימונים ושאר כל מיני פירות תלמוד לומר מים, מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי אף אני מרבה הטל והיין והשמן והדם והדבש והחלב שאין להם שם לווי ומוציא מי תותים ומי רימונים ושאר כל מיני פירות שיש להם שם לווי. (תו"כ).

מים שאין להם שם לווי יצאו מי כיור שיש להם שם לווי.[62]

יחזקאל מד ט, שמות יב מג, זבחים יח: כב:

כהן שנפסל מחמת מעשיו

יחזקאל מנבא על המקדש לעתיד לבא. כחלק מנבואתו הוא אומר שמי שעבד ע"ז לא יוכל לכהן במקדש כשיבנה:

וַיֹּאמֶר אֵלַי ה’ בֶּן אָדָם שִׂים לִבְּךָ וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ וּבְאָזְנֶיךָ שְׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי מְדַבֵּר אֹתָךְ לְכָל חֻקּוֹת בֵּית ה’ וּלְכָל תּוֹרֹתָו וְשַׂמְתָּ לִבְּךָ לִמְבוֹא הַבַּיִת בְּכֹל מוֹצָאֵי הַמִּקְדָּשׁ:  וְאָמַרְתָּ אֶל מֶרִי אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה’ ה’ רַב לָכֶם מִכָּל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל:  בַּהֲבִיאֲכֶם בְּנֵי נֵכָר עַרְלֵי לֵב וְעַרְלֵי בָשָׂר לִהְיוֹת בְּמִקְדָּשִׁי לְחַלְּלוֹ אֶת בֵּיתִי בְּהַקְרִיבְכֶם אֶת לַחְמִי חֵלֶב וָדָם וַיָּפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי אֶל כָּל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם:  וְלֹא שְׁמַרְתֶּם מִשְׁמֶרֶת קָדָשָׁי וַתְּשִׂימוּן לְשֹׁמְרֵי מִשְׁמַרְתִּי בְּמִקְדָּשִׁי לָכֶם:  כֹּה אָמַר ה’ ה’ כָּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר לֹא יָבוֹא אֶל מִקְדָּשִׁי לְכָל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  כִּי אִם הַלְוִיִּם אֲשֶׁר רָחֲקוּ מֵעָלַי בִּתְעוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר תָּעוּ מֵעָלַי אַחֲרֵי גִּלּוּלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ עֲוֹנָם:  וְהָיוּ בְמִקְדָּשִׁי מְשָׁרְתִים פְּקֻדּוֹת אֶל שַׁעֲרֵי הַבַּיִת וּמְשָׁרְתִים אֶת הַבָּיִת הֵמָּה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַזֶּבַח לָעָם וְהֵמָּה יַעַמְדוּ לִפְנֵיהֶם לְשָׁרְתָם?  יַעַן אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ אוֹתָם לִפְנֵי גִלּוּלֵיהֶם וְהָיוּ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִכְשׁוֹל עָוֹן עַל כֵּן נָשָׂאתִי יָדִי עֲלֵיהֶם נְאֻם ה’ ה’ וְנָשְׂאוּ עֲוֹנָם:  וְלֹא יִגְּשׁוּ אֵלַי לְכַהֵן לִי וְלָגֶשֶׁת עַל כָּל קָדָשַׁי אֶל קָדְשֵׁי הַקְּדָשִׁים וְנָשְׂאוּ כְּלִמָּתָם וְתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ:  וְנָתַתִּי אוֹתָם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַבָּיִת לְכֹל עֲבֹדָתוֹ וּלְכֹל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה בּוֹ: פ  וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם ה’ ה’:  הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי...

יחזקאל כועס על בני הנכר שבאו אל מקדש ה', ואומר שהם לא יוכלו לעבוד במקדש שיבנה. הנושא המדובר כאן הוא עובדי ע"ז, ומכאן אנו למדים שאותם בני נכר שעליהם מדבר יחזקאל אינם ממש בני נכר, אלא ערלי לב וערלי בשר. גם מי שאינו אלא ערל לב נכלל כאן בכלל בן נכר ונאסר לעבוד. רק אלה ששמרו את משמרת מקדשי יהיו כשרים לעבודה. אלה שרחקו מעל ה' נפסלו. מכאן שהן ערלי לב והן ערלי בשר נאסרו במקדש. בואם אל המקדש מחלל אותו, כאמור כאן. (וראה גם מנחות קט.).[63]

מכאן אפשר ללמוד גם על מי אמורים דברי התורה "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ:  וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ:  תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ:  בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ:  כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ:  וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה’ הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ:  תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם". גם שם יש לפרש שבן הנכר האמור שם אינו בהכרח מי שנולד לעם נכרי, שהרי גר וערל נזכרו להלן. בכלל בן הנכר האמור כאן לא רק בני נכר ממש, אלא גם בני ישראל שנהגו כבני נכר. גם הם בכלל הזה. שהרי גם הם נוהגים כנכרים לעמם, והיאך יבדילו את בתיהם[64] לאמר ישראל אנו. לפי שכפר בעִקר הוציא את עצמו מן הכלל[65]. וכן דרשו גם במכילתות. וראה גם דברינו בשקלים ד.

בן נכר יכול בן נכר ממש תלמוד לומר ערל לב אם כן מה תלמוד לומר בן נכר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ואין לי אלא ערל לב ערל בשר מנין תלמוד לומר וערל בשר.

זבחים כג. – ראה פסחים סא.

שמות כח לח, ויקרא ז יח, יט ז, זבחים כג: מנחות כה.

נאמר בפרשית תורת השלמים:

וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר:  וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל:  וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף:  וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא.

וכן נאמר:

וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַה’ לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ:  בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף:  וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה:  וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה’ חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.

בשני המקומות נאמר "ואם האכל יאכל... ביום השלישי".  האכילה ביום השלישי עושה את הקרבן פִגול, ואז לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה. וכבר הזכרנו לעיל שכיון שהקרבן כבר מתחִלתו לא מרצה, בעל כרחנו עלינו לבאר שהפרשיה עוסקת בקרבן שכבר מלכתחילה הוקרב ע"מ לאכלו שלא בזמנו. שהרי אם ביום הקרבתו הוקרב כראוי, למה תתבטל הרצאתו אם ביום השלישי נאכל בשרו?

על הציץ נאמר:

וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַה’:  וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּצְנֶפֶת יִהְיֶה:  וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה’.

אהרן נושא את עוון הקדשים לרצון לבני ישראל. משמע שאע"פ שהקדשים הוקרבו בחטא, ע"י הציץ יהיה להם לרצון. אם כך מדוע הפגול לא יחשב והנותר לא ירצה? הלא יש ציץ הנושא את עוון הקדשים? מכאן שהציץ אינו מרצה על העוונות האלה, ואע"פ שיש ציץ, התורה העידה שעל הפגול הציץ אינו מרצה.[66]

גם על בעל מום נאמר:

כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם:  וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח שְׁלָמִים לַה’ לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ:  עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַה’ וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לַה’:  וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה:  וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַה’ וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ:  וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם.

בעל המום לא יהיה לרצון, מכאן שגם עליו אין הציץ מרצה.

עוד דורש אביי שהציץ אינו מרצה על היוצא כי בפרשית הציץ נאמר לפני ה'. הוא מרצה על הקדשים שלפני ה'. אמנם עדין קשה כי אם כך למה לא ירצה על קֹדש שיצא וחזר.

על הציץ נאמר "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". מכאן דרש רב אשי שאהרן נושא דוקא את עוון הקדשים, כלומר פסול שנפסלו הקדשים עצמם, ולא על פסול בעבודה שבו הכהנים הם שלא עבדו כראוי.

לא נותר אפוא אלא עוון טומאה. עוון טומאה הוא קל מיתר העוונות. טומאה הותרה בקרבנות צבור, אע"פ שהקרבן צריך להיות טהור, בצבור אפשר לסמוך על הציץ.

ונשא אהרן את עון הקדשי' וכי איזהו עון נושא אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא יחשב אם עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בצבור.

מתקיף לה רבי זירא אימא עון יוצא שהותר מכללו בבמה אמר ליה אביי אמר קרא לרצון להם לפני ה' עון דלפני ה' אין עון דיוצא לא מתקיף לה רבי אילעא אימא עון שמאל שהותר מכללו ביום הכפורים אמר ליה אביי אמר קרא עון עון שהיה בו ודחיתיו לאפוקי יוה"כ דהכשירו בשמאל הוא רב אשי אמר עון הקדשים ולא עון המקדישין אמר ליה רב סימא בריה דרב אידי לרב אשי ואמרי לה רב סימא בריה דרב אשי לרב אשי ואימא עון בעל מום שהותר מכללו בעופות דאמר מר תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות אמר ליה עליך אמר קרא לא ירצה כי לא לרצון יהיה לכם.

זבחים כג: – ראה סנהדרין פד.

ויקרא ד כה,ל, זבחים כד.:

באיזו אצבע מזה הכהן

יש כמה מתנות דם שנאמר שהכהן מזה בהן באצבע. המפורטת ביותר מביניהן היא ההזאה של המצורע:

וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם וְאֶת לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה’:  וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא:  וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית:  וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלֹּג הַשָּׁמֶן וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית:  וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית וְהִזָּה מִן הַשֶּׁמֶן בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה’:  וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל דַּם הָאָשָׁם.

בפרשת המצורע התורה מפרטת מאד. משום ששם הדבר טעון פירוט. כיון שטיהור המצורע מצריך שתי ידים, אומרת התורה בפירוש שהכהן יוצק שמן אל כפו השמאלית[67] ומזה באצבעו הימנית. ומ"מ ממילא למדנו שההזאה נעשית באצבע ימין.

ארבע פעמים נאמר כאן שהכהן נותן על כפו השמאלית, וממנה הוא מזה. על בהונות המצורע. מדוע הכהן נותן דוקא על כפו השמאלית? משום שבאצבעו הימנית הוא מזה, ולכן הוא צריך לתת את השמן על כפו השמאלית.

ממילא למדנו שהזאה צריכה להיות דוקא באצבעו הימנית.

וכאמור, לכן במקרה הזה הוא צריך לתת את השמן על כפו השמאלית דוקא. דוקא כאן, משום שידו הימנית עסוקה בהזאה. מכאן אפשר ללמוד שבד"כ בתורה כף היא לא שמאלית. דוקא כאן, שהכהן צריך להזות באצבעו הימנית, נאמר שיצוק על כפו השמאלית. בד"כ יעבוד כהן בידו הימנית. ואדרבה, משמע מכאן שהעבודה נעשית דוקא בידו הימנית. מכאן שסתם עבודה היא בידו הימנית. (אבל יש מי שלא למד מכאן, כי כאן לא באה התורה ללמד אלא שבמצורע (יא) יעשה דוקא בשמאל).

מעתה, נלמד (א) גם אל המקומות הפחות מפורטים, שבהם אין צֹרך לפרט. נאמר בחטאת:

וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה.

ולהלן:

וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ.

כאן הכהן עובד ביד אחת בלבד, לכן התורה לא פרטה ולא כתבה באיזו אצבע הוא עושה את עבודתו. התורה אמרה כאן שבאצבעו לוקח הכהן מדם החטאת ונותן על קרנות המזבח. כאן אין צֹרך להשתמש אלא ביד אחת ולכן לא נאמר אלא אצבע, אבל מן הסתם היא דוקא הימנית, שהרי (א) אין סִבה להבדיל בין האמור כאן לבין האמור בפרשת המצורע.

נחלקו התנאים עד כמה אפשר להרחיב את הכלל הזה, שהעבודה נעשית בימין. התורה לא כתבה שהעבודה נעשית בימין אלא במקום שבו יש צֹרך לפרט. ממילא למדנו שהעבודה נעשית בימין. האם כל עבודה נעשית דוקא בימין?

מהפסוק "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה" משמע שטבילת האצבע והנתינה על קרן המזבח הן מעשה אחד. כך נראה פשוטו של מקרא. הכהן לוקח את הדם באצבעו (ב) ומיד, מאותה אצבע, נותן על קרנות המזבח. לפי פשוטו של מקרא אי אפשר לומר שיקח באצבע אחת ויתן באצבע אחרת, מעשה אחד הוא. וכיון (א) שלמדנו ממצורע שהעבודה נעשית בימין, הרי שגם כאן העבודה נעשית בימין.

אבל ר"ש חולק על כך ואומר שאי אפשר ללמוד משם. נאמר כאן "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה", וכן "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ". עִקר מטרתו של הפסוק הזה הוא ללמד על הנתינה על קרנות המזבח, שצריכה להיות באצבעו. נכון שמדובר כאן על לקיחה באצבע ימין, אבל הנושא (ו) של הפסוק הזה הוא דוקא הנתינה על הקרנות, (ראה דברינו לעיל זבחים יד.), והיא אשר צריכה להֵעשות בימינו. לדעת ר"ש הלקיחה אינה אלא צֹרך הנתינה. מכאן למד ר"ש (ד) שרק הנתינה צריכה להיות דוקא בימינו של הכהן.

מה יהיה דינה של קבלת הדם מצואר הקרבן? לקיחת הדם באצבע דומה לקבלת הדם, שהרי מטרתה לקחת את הדם ולהכין אותו להבאה למזבח, (ג) מכאן למדו חכמים שגם קבלת הדם נעשית דוקא בימין. ר"ש שחלק על חכמים לענין טבילת האצבע חולק גם כאן, ואומר שהלקיחה מצואר הבהמה, כיון שהיא נעשית בכלי, (ה) ממילא אינה נעשית באצבעו של הכהן, ולכן אפשר שאינה בימינו, גם אם נבאר שהנתינה על קרנות המזבח היא דוקא בימינו.

וכך מבאר רבא. רבא מבאר שר"ש מודה שטבילת האצבע בדם תֵעשה באצבע ימין כפי שבארנו לעיל, משום שטבילת האצבע והנתינה הן מעשה אחד. אבל אי אפשר ללמוד מכאן לקבלת הדם מצואר הבהמה. קבלת הדם מצואר הבהמה ממילא (ה) לא נעשית באצבע אלא בכלי, ולכן אפשר שאינה בימין.

ראב"ש (ז) אומר שיש לקרוא את הפסוק כלשונו. במקום שבו נאמר "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ" הרי דוקא הלקיחה צריכה להיות באצבעו הימנית, ולא הנתינה. נכון שהפסוק בשלמותו הוא "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה", ואפשר לראות שהלקיחה אינה אלא אמצעי לנתינה, אבל בסופו של דבר לא נאמרה אצבע אלא על הלקיחה עצמה, ולכן רק היא צריכה להיות בימינו, ולא הנתינה. ואולם, במקום שבו נאמר שהנתינה צריכה להיות באצבעו, יש לעשותה דוקא בימינו, דהיינו בקרבנות ימי המלואים, שם נאמר: "וְלָקַחְתָּ מִדַּם הַפָּר וְנָתַתָּה עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּאֶצְבָּעֶךָ וְאֶת כָּל הַדָּם תִּשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ".

רבב"ח דורש (ט) שבכל עבודה שנאמר בה בפירוש שהכהן עושה אותה – יעשנה בימין דוקא. וכן במקום שנאמר בו אצבע, כאמור לעיל, וכפי שאנו לומדים מהאמור בטהרת המצורע, ששם נאמר "הכהן באצבעו הימנית". שהרי עבודה שמצריכה כהן ממילא חלים עליה כל דיני עבודה. אם היא צריכה דוקא כהן הרי שעבודה היא, וממילא תֵעשה דוקא בימין. אבל יש אומרים (י) שהמלה כהן לא באה אלא ללמד את משמעותה הפשוטה: שצריך דוקא כהן ודוקא בכִהונו.

במצורע נאמר "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית", מכאן דרש רבא (ח) שסתם אזן, סתם יד וסתם רגל הן ימניות. לכן רציעה דוקא בימין, קמיצה דוקא בימין וחליצה דוקא בימין.

ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו (א) ויליף ממצורע דכתי' וטבל הכהן את אצבעו הימנית.

אמר רבי זירא דאמר קרא ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה כף זה איני יודע מהו כשהוא אומר ולקח הכהן מלוג השמן ויצק על כף הכהן השמאלית כאן שמאלית הא כל מקום שנאמר כף אינו אלא ימין והא מיבעי ליה לגופיה שמאלית אחרינא כתיב ואימא אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות שמאלית אחרינא כתיב כאן שמאלית ואין אחר שמאלית ואימא אדרבה מה כאן שמאלית אף בעלמא נמי שמאלית ארבעה שמאלית כתיבי תרי בעני ותרי בעשיר. (מנחות ט:).

שמאלית (יא) למאי אתא אמר רב שישא בריה דרב אידי ליפסול ימין דכהן במצורע שלא תאמר ומה במקום שלא נתרבתה שמאל נתרבתה ימין במקום שנתרבתה שמאל אינו דין שנתרבתה ימין.

(ב) באצבע ולקח מלמד (ג) שלא תהא קבלה אלא בימין באצבע ונתן מלמד שלא תהא נתינה אלא בימין אמר ר"ש וכי נאמרה יד בקבלה אלא (ד) באצבעו ונתן שלא תהא נתינה אלא בימין הואיל ולא נאמרה יד בקבלה קיבל בשמאל כשר.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר (ז) כל מקום שנאמר אצבע בקבלה שינה בקבלה פסול בנתינה כשר וכל מקום שנאמר אצבע בנתינה שינה בנתינה פסול בקבלה כשר.

אלא אמר רבא לעולם אית ליה ג"ש והכי קאמר וכי נאמרה יד בקבלה הואיל ולא נאמר' יד בקבלה אלא אצבע (ה) ואי אפשר לקבלה באצבע קיבל בשמאל כשר.

אמר אביי (ו) במקרא נדרש לפניו ולאחריו קמיפלגי.

אמר רבא (ח) יד יד לקמיצה רגל רגל לחליצה אזן אזן לרציעה.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן (ט) כל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינה אלא ימין.

אצבע לא בעיא כהונה כהונה בעיא אצבע ואלא כהן למה לי (י) בכיהונן.

זבחים כה. – ראה לעיל זבחים יא.

ויקרא ד ה-ז, זבחים כה.

קבלת הדם

בכל הקרבנות אומרת התורה שצריך להביא את דם הקרבן אל מקום זריקתו. כך הוא למשל בעולה:

וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה’ וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה’ וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

כך הוא גם בשלמים:

וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

ואולם, בחטאת לא נאמר שצריך להביא את הדם, אלא שצריך להביא מהדם. כך למשל נאמר בפר הכהן המשיח:

וְלָקַח הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר וְהֵבִיא אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד:  וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה’ אֶת פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ:  וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי ה’ אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

על כל הקרבנות נאמר שהכהן שוחט את הקרבן ולוקח את הדם. כיון שהצווי להביא את הדם אל המזבח נאמר מיד אחר הצויי על השחיטה, משמע בפשיטות (א) שהדם האמור כאן, שאותו מביא הכהן אל המזבח, הוא דם השחיטה. הכהן לוקח את דם השחיטה אל המזבח. 

ואולם, על החטאת לא נאמר שהכהן לוקח את דמה, אלא שהוא לוקח מדמה. כתוב שהוא לוקח "מדם הפר", או "מדמה", ומכאן היה מקום לחשוב שאולי בחטאת הכהן אינו לוקח את כל הדם, (שהרי בחטאת, להבדיל משאר הקרבנות, נאמר שהכהן נותן את הדם על המזבח באצבע, וברור שבאצבע אינו יכול לקחת את כל הדם), אבל גם בחטאת משמע שהוא לוקח את כל הדם שהרי אחרי מתן האצבע מוסיפה התורה (ב) ואומרת שאת כל דם הפר ישפוך אל יסוד המזבח. משמע שגם בחטאת הכהן קִבל את כל הדם. את מה שהוא נותן באצבעו – יתן באצבעו על קרנות המזבח. את יתר הדם יתן מהכלי על יסוד המזבח. אבל ודאי קִבל את כל הדם, שהרי אם לא קִבל מלכתחילה את כל הדם, כיצד יוכל אח"כ לתת על היסוד את כל הדם? הלא כל הנותר נקרא כאן "כל דם הפר"[68]. משמעות הפסוק היא שאת כל שאר הדם יתן על היסוד. וודאי שלא יוכל לעשות כן אם לא קִבל מלכתחילה את כֻלו. נמצא שגם בחטאת[69] הכהן מקבל בכלי את כל הדם, ונאמר שהוא לוקח "מדמה" משום שבאצבע אינו יכול לתת הכל.

נאמר כאן שהכהן לוקח את דם הפר, (ובקרבנות אחרים נאמר שהוא לוקח את דם אותו קרבן), כיון שלקיחת הדם נעשית עם השחיטה, משמע שהוא לוקח את הדם מהפר עצמו[70]. זהו דם הפר. מכאן עוד הוסיפו האמוראים (ג) ולמדו שאם כך – אפילו את דם הסכין אינו לוקח. הוא יכול לקבל דם רק מהפר עצמו.

וכפי שבארנו לעיל, צריך לקבל את כל הדם. אם כן למה נאמר "ולקח מדם הפר"? אין פירוש הדברים שיקח חלק מדם הפר, אלא שיקח מדם הפר עצמו, ישר מהפר[71].

כיון שדרשנו שהקבלה צריכה להיות קבלת דם הפר, מן הפר, ויש משמעות לקבלת הדם דוקא מן הפר, מוסיף ר' זירא (ד) ודורש שהפר צריך להיות שלם בשעת הקבלה.

רבא מביא בריתא שדורשת דרשה זאת על האמור בפסח: "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם", שהוא (ה) צריך להיות תמים זכר בן שנה בכל הוויותיו. ויש לתמוה על דרשה זו, שהרי הפסוק הזה מדבר על שעת לקיחתו ולא על שעת קבלת דמו: "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת:  וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה:  שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ:  וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם". הפסוק הזה לא נאמר על שעת השחיטה. אבל אפשר לפרש שתקחו תמים זכר בן שנה שיהיה למשמרת לצֹרך שחיטה. ומכאן שבשעת שחיטה צריך להיות תמים זכר בן שנה, שאל"כ למה צִוְּתה התורה לקחת בן שנה? אבל איך למדה מכאן הגמ' שכל הוויותיו לא יהיו אלא תם ובן שנה? יתר על כן – איך דורשת הגמ' שיהיה בן שנה בכל הווויותיו ותם בחלק מהוויותיו? ונראה שהוא אסמכתא. וגם הגמ' דחתה את הלִמוד הזה.

ולקח הכהן המשיח מדם הפר (א) מדם הנפש ולא מדם העור ולא מדם התמצית מדם הפר דם מהפר יקבלנו.

אמר רב השוחט צריך שיקבל את כל דמו של פר שנאמר (ב) ואת כל דמו ישפוך.

השוחט צריך שיגביה סכין למעלה שנאמר (ג) ולקח מדם הפר ולא מדם הפר ודבר אחר.

אמר רבי זירא אמר רבי הצורם אזן הפר ואח"כ קיבל דמו פסול שנאמר (ד) ולקח מדם הפר פר שהיה כבר.

שה תמים זכר בן שנה (ה) שיהא תמים ובן שנה בשעת שחיטה בקבלה בהולכה בזריקה מנין ת"ל יהיה כל הוייותי' לא יהיו אלא תם ובן שנה.

ויקרא יא לו, זבחים כה:

נאמר בתורה "אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר...". מה יהיה דינו של מקוה מים שלא נקוו מעצמם, אלא אדם הקוה אותם לשם? כיון שבענייני טהרה עסקינן, דרשו חכמים שהוויתו תהיה ע"י טהרה דוקא. ידוע שמקוה מים נוצר בדרך של חפירה וכריה והזרמת מים[72]. אלא שיש ליצור שם מקוה מים טהור. כיון שהמקום צריך להיות טהור, למדו חכמים שאם המים נקוו אל המקום על גבי דבר שאינו מקבל טומאה, כך דרכם של המים שהם עוברים ע"ג עפר. וכל שאינו מקבל טומאה הרי הוא כעפר. אבל אם עברו המים על גבי אדם או כלי – הרי שהוא ודאי שאינו כעפר. הלא אדם וכלים כמוהו באים לשם כדי להטהר, וכיצד אפוא יהיה חלק מן הקרקע הטהורה?

ויקרא יז ה, ויקרא א יא, זבחים כו.

עבודה שנעשית בפנים ע"י עובד שעומד בחוץ

הקרבנות צריכים להקרב בתוך חצר אהל מועד. קדשי קדשים צריכים להשחט בצפון. שואל אבוה דשמואל מה הדין אם השחיטה עצמה במקומה, אבל חלק מהבהמה או הכהן מחוץ למקום השחיטה הכשר. את התשובה יש להשיב מתוך דיוק בלשון הפסוקים.

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לֵאמֹר:  אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:  וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה’ לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה’ דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ:  לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה’ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה’ אוֹתָם…

התורה מצוה שלא להקריב בכל מקום אלא להביא את הקרבנות למשכן, ונאמר כאן "והביאום לה'", מכאן שצריך להביא את הזבחים לתוך העזרה. הנושא הנדון כאן הוא הבהמה והיא שצריכה להיות מובאת לעזרה. לא השחיטה צריכה להיות בעזרה אלא הבהמה. מכאן שצריך להביא את הבהמה כֻלה לתוך העזרה. 

גם הכהנים צריכים לבא לעזרה, שהרי גם על הכהנים נאמר: "וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם יִהְיוּ:  וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא יִשְׂאוּ עָוֹן וָמֵתוּ חֻקַּת עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו", ונאמר "בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַה’", וכן "בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּבְקָרְבָתָם אֶל הַמִּזְבֵּחַ יִרְחָצוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה". נאמר כאן שהכהן צריך לבא אל אהל מועד. לפי דרכנו למדנו שאין די בכך שהעבודה בפנים. גם הכהן צריך לבא אל אהל מועד. מכאן דרש ר' זירא שגם הכהן צריך להיות כֻלו בפנים.[73]

לא כן לגבי שחיטת קדשי קדשים בצפון. שם נאמר "וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה’ וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב". הדין האמור כאן הוא דין בשחיטה ולא בכהן. לא נאמר כאן דבר על הכהן[74]. ולכן גם אם הכהן עצמו עומד בדרום – אם הוא מושיט את ידו צפונה ועובד בצפון העבודה כשרה.

לפי מה שאמרנו שהקרבן צריך לעמוד על ירך המזבח אבל הכהן לא צריך, מוסיף אבוה דשמואל ולומד מכאן שהקרבן צריך לעמוד על הרצפה בשעה שהוא נשחט, ולא להיות תלוי באויר העזרה, מפני שזו אינה שחיטה על ירך המזבח. לעֻמת זאת הכהן יכול להיות תלוי באויר, עדין זו שחיטה על ירך המזבח. כן הוא לגבי הקבלה. כיון שלא נאמרה כאן אלא שחיטה, הקבלה יכולה להעשות בשעה שהבהמה מוחזקת באויר.[75]

בעא מיניה אבוה דשמואל משמואל היא בפנים ורגליה בחוץ מהו א"ל כתיב והביאום לה' עד שתהא כולה לפנים תלה ושחט מהו א"ל כשרה א"ל אישתבשת בעינן שחיטה על ירך וליכא נתלה ושחט מהו אמר ליה פסולה אמר ליה אישתבשת שחיטה על ירך ולא שוחט על ירך נתלה וקבל מהו אמר ליה כשרה אמר ליה אישתבשת אין דרך שירות בכך תלה וקיבל מהו אמר ליה פסולה אמר ליה אישתבשת שחיטה על ירך ולא קבלה על ירך.

בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא הוא בפנים וציציתו בחוץ מהו אמר ליה לאו אמרת והביאום לה' עד שתבא כולה לפנים הכא נמי בבואם אל אהל מועד עד שיבא כולו לאהל מועד.

ויקרא יז יא, זבחים כו:

מה דין קרבן שדמו נִתן על המזבח אבל לא במקום המדויק שבו היה צריך להנתן? האם עצם הגעת הדם אל המזבח מכפרת, או שכל דם שלא נִתן כדרכו כאילו לא נִתן?

שמואל מדיק מלשון הפרשיה העוסקת באִסור אכילת דם:

וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ:  כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר:  עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם.

הפרשה הזאת לא אמורה על קרבנות אלא על כל בהמה. התורה אוסרת לאכול כל דם, לא רק את דם הקרבנות אלא כל דם, מהטעם שהדם נועד לכפר על המזבח. כלומר אילו היתה בהמה זו קרבן היה הדם מכפר, לכן אין לאכול כל דם. כי על הדם נאמר "וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר". הפרשיה הזאת לא נאמרה על קרבנות, אך אפשר לדיק מלשונה ולהשיב על שאלתנו. מהלשון "וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר", שנאמרה על כל דם ולאו דוקא על דם הקרבנות, למד שמואל שכל דם שהגיע למזבח מכפר, גם אם אינו נעשה כהלכתו ואינו מתיר את הקרבן באכילה. במה הוא מכפר? בהיותו על המזבח. ומכאן שהוא מכפר גם אם לא נזרק במקומו הראוי לו על המזבח. אמנם הוא אינו מכשיר את הקרבן באכילה, אך הוא נִתן על המזבח לכפר. מלשון הפרשיה ממילא למדנו במה הוא מכפר, בנתינתו על המזבח, ולאו דוקא בנתינתו במקומו. ועוד: הרי פסוק זה אמור על כל דם, ולפי דרכנו למדנו שכל דם הוא בנפש יכפר. גם דם שלא נִתן כדרכו נאמר עליו שהוא בנפש יכפר, וכיון שהגיע למזבח – הרי כִפר. (בדומה למה שנכתוב להלן זבחים לו:לז.).

פשט הפסוק אינו כך. פשט הפסוק הוא שכיון שאילו היה זה קרבן היתה כפרתו באמצעות הדם, הרי הוא נאסר באכילה. ומן הסתם אילו היה קרבן היה מכפר כדרכו. אולי משום כך חולק ר' יוחנן על שמואל.

אמר שמואל פסול בשר אבל בעלים נתכפרו מאי טעמא דאמר קרא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר כיון שהגיע דם למזבח נתכפרו בעלים אי הכי בשר נמי אמר קרא לכפר לכפרה נתתיו ולא לדבר אחר.

זבחים כז. – ראה לעיל זבחים יג.:

זבחים כז: – ראה זבחים פד

ויקרא ג ט, זבחים כח.

הקטרת האליה

התורה מפרטת את חלבי הקרבן המוקטרים על המזבח: החלב המכסה את הקרב, החלב אשר על הקרב, שתי הכליות והחלב אשר עליהן, ויותרת הכבד. בכבש יש גם אליה[76]. כפי שנאמר:

וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַה’ חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה תְמִימָה לְעֻמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב:  וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה:  וְהִקְטִירוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לַה’.

האליה מוקטרת על המזבח. היא חלק מהחלבים המוקטרים, והיא מוקטרת בשלמותה: האליה תמימה.

נשאלת אפוא השאלה מה היא אליה תמימה? האם היא מוקטרת עם עורה?

כל החלבים מוצאים מגוף הבהמה אחרי הפשטת העור. אבל האליה גלויה, ואפשר להביאה גם בלי להפשיט את העור. האם היא קרבה עם עורה?

מכך שהאליה מוזכרת אחרי הכותרת "חלבו" לומד רב הונא שדוקא האליה עצמה מוקטרת. ללא עורה. דוקא החלב ולא העור. ככל החלבים המוזכרים שם, המוקרבים ללא עור. העור מופשט ככל עור. אפשר היה ללמוד כך גם מהאמור על הקרבנות: "וַיְדַבֵּר ה’ אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם:  זֶה יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מִן הָאֵשׁ כָּל קָרְבָּנָם לְכָל מִנְחָתָם וּלְכָל חַטָּאתָם וּלְכָל אֲשָׁמָם אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לִי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לְךָ הוּא וּלְבָנֶיךָ:  בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכֲלֶנּוּ כָּל זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָּךְ". מכאן אפשר היה ללמוד שהכהנים קבלו את הקרבנות למשחה, כלומר: לאכלם בגדולה. וק"ו למה שמוקטר על המזבח – שיוקטר בגדולה.

אעפ"כ חולקים שמואל ורב חסדא על רב הונא, ואומרים שכיון שעור האליה הוא רך ונאכל יחד אִתה, אין הוא נחשב עור אלא בשר, וגם קרב יחד אִתה.

חלבו האליה ולא עור האליה.

ויקרא ז יח, יט ז, זבחים כח.-כט:

איזו מחשבה פוסלת בקרבן

נאמר על השלמים בפרשת צו:

וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר:  וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל:  וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף:  וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא.

וכן נאמר בפרשת קדשים:

וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַה’ לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ:  בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף:  וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה:  וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה’ חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.

האכילה ביום השלישי עושה את הקרבן פִגול, ואז לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה. לכאורה (יא) מלשון הפסוק נראה שמדובר על קרבן שנאכל ממנו ביום השלישי. אלא שאם כך קשה, מדוע אכילתו ביום השלישי פוסלת אותו למפרע? הלא כבר רִצָּה? אם ביום הקרבתו הוקרב כראוי, למה תתבטל הרצאתו אם ביום השלישי נאכל בשרו? נאמר "הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ", הקרבן (יב) לא יחשב למקריב. כלומר: כבר משעת הקרבה הוא נפסל. וא"א שיהיה הקרבן כשר וירצה על המקריב, ואחרי יומים יפסל למפרע ויצטרך קרבן חדש. כיון שהקרבן כבר מתחִלתו לא מרצה, עלינו לבאר (י) שהתורה עוסקת כאן בקרבן שכבר מלכתחילה הוקרב ע"מ לאכול ממנו שלא בזמנו. המקריב אותו לא יחשב לו, כבר בשעת ההקרבה הוא נפסל ואינו נחשב. כבר בשעת המחשבה לא יחשב[77]. הפִגול מתפגל באכילה, או במחשבת אכילה. קרבן שהוקרב ע"מ להאכל ביום השלישי הוא פגול. 

הוזכר כאן בשר שיֵאכל ממנו ביום השלישי, כלומר לאחר זמנו. ואולם שמואל דורש שלא רק החושב לאכול לאחר זמנו נפסל, אלא גם החושב לאכול חוץ למקומו לא יחשב לו. הוא דומה לקרבן שנשחט כדי לאכול ממנו חוץ לזמנו, ומדין חוץ לזמנו האמור בפסוק אפשר ללמוד גם למחשבת חוץ למקומו הדומה לה. אמנם הפסוק "והנפש האכלת ממנו עונה תשא" נאמר דוקא על הנשחט כדי להאכל ביום השלישי. אבל האמירה "פִּגּוּל הוּא", מלמדת בהכרח שהמושג פגול כולל לא רק את המקרה הזה. כמו "ארור מכה רעהו בסתר", גם אילו לא הכרנו את המלה ארור ממקומות אחרים בתורה, היינו יכולים ללמוד מכאן שפירוש המלה "ארור" אינו בהכרח מכה רעהו בסתר. אם לִמדה התורה שהמכה רעהו בסתר ארור הוא, משמע שגם הוא בכלל הארורים, לא שזה פירוש המלה ארור. כך גם כאן, אם לִמדה תורה על זבח שיאכל ממנו ביום השלישי, שפִגול הוא והנפש האוכלת ממנו עונה תשא ונכרתה וכו', משמע שהנפש האוכלת ממנו בכרת, ואף הוא בכלל פגול. אין לומר שפירוש המלה פגול הוא זבח שיאכל ממנו ביום השלישי, פירוש המלה פִגול הוא פסול, מתועב ומשוקץ[78], ובאה התורה ללמד שני דברים על זבח שיאכל ממנו ביום השלישי, א. שהוא פגול, כלומר: פסול, מתועב ומשוקץ. ב. שהאוכלו ענוש כרת. כשלִמדה התורה שהוא פגול היינו שגם הוא בכלל הפגולים. ומכאן שבהכרח יש מקרים נוספים דומים למקרה הזה שאף הם נקראים פגול. ומה הם? מסתבר (א) שאם החושב על הקרבן מחשבה לאכול או לזרוק ממנו בקדושה לפני השכינה אלא שמחוץ לזמן שצוה ה' פגול הוא, ק"ו שהחושב להוציא אותו ממקום הקדושה והשכינה פגול הוא. זוהי מחשבה מפגלת. הוא זבח לא רק לשם ה' ומקדשו.[79] מי שכבר בזמן זבחו זובח ע"מ לחטוא ולנהוג בקרבן שלא כצווי ה' – דבר מתועב הוא, כיצד יחשב לו הקרבן? פגול הוא. אמנם, א"א ללמוד מכאן שגם הוא בכרת, כי (ב) עליו לא נאמר כאן שום דבר. לא למדנו זאת אלא מכך שבהכרח יש עוד מקרים שהם בכלל פגול, אך מנין נוכל ללמוד שהם בכלל כרת? הפסוק כֻלו מדבר על אכילה חוץ לזמנה. לא נאמר כאן אלא "פגול הוא לא ירצה", "והנפש האכלת ממנו", הנושא שהתורה עוסקת בו לכל אֹרך הפסוק הוא קרבן שיֵאכל ממנו ביום השלישי (הקרוי בלשון חכמים פגול). גם אם בסופו של דבר אנו למדים מכאן כלל שמחשבת העובד צריכה להיות כתִקונה, הרי הוזכר כאן בפירוש רק קרבן שאכילתו חוץ לזמנו[80]. הפסוק מדבר על אכילה חוץ לזמנה ועל זה הוא אומר שהוא פגול ואוכליו עוונו ישא.

אביי דורש בשם רב יצחק בר אבדימי (ג) שהפסוקים בפרשת צו עוסקים במחשבת חוץ לזמנו, והפסוקים בפרשת קדשים עוסקים במחשבת חוץ למקומו. ועל כך יש לתמוה כי נאמר שם ביום השלישי. מה גם שגם הוא מודה שהאמור בהמשך הפסוקים שם: "וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה’ חִלֵּל", עוסק בנותר ביום השלישי. וכל הדרשות האלה תמוהות, כי אם דרשנו שהפסוקים הראשונים עוסקים במחשבת חוץ למקומו, נותר מנין? אלא יש לבאר שכך הוא דורש את הפסוקים "וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַה’ לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ:  בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף:  וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה:  וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה’ חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ": נושא פרשה זאת הוא נותר, שהרי הפתיחה היא "בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף". אין כאן רמז לקרבן שנשחט במחשבה פוסלת ולכן הוא פסול, מדובר כאן על קרבן שהוקרב בכשרות והתורה מצוה לאכול ממנו בזמנו בלבד. כאן מוסיפה התורה במאמר מוסגר, ומזכירה לנו את אשר כבר למדנו בפרשת צו, שאם מלכתחילה חשב לעשות כן, הוא פסול מלכתחילה "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה", אבל בפסוק הבא שבה התורה לנושא העִקרי של הפרשה, הנותר, זה שאמרנו עליו "וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף", "אֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה’ חִלֵּל...". אך יש לדמות את החושב לאכול חוץ לזמנו לאוכל חוץ לזמנו. ששניהם ענין אחד.

על המלואים נאמר "וְאִם יִוָּתֵר מִבְּשַׂר הַמִּלֻּאִים וּמִן הַלֶּחֶם עַד הַבֹּקֶר וְשָׂרַפְתָּ אֶת הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא", למה הנותר טעון שרפה? כי קֹדש הוא. ממילא למדנו שקֹדש אסור באכילה אם הוא נותר. לכן גם את הפסוק האמור כאן "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה:  וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה’ חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ", יש לפרש (ד) כעוסק בנותר, כפשוטו. שהרי גם הוא לא יאכל כי קדש הוא. הוא לא יאכל כי קדש הוא, וכן הנשחט ע"מ לאכלו כנותר.

נאמר "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה:  וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה’ חִלֵּל", ונאמר "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא". זה וזה ישא את עוונו. ומכאן (ה) שנשיאת העוון האמורה כאן היא אותה נשיאת עוון האמורה שם. כרת[81].

וגם כאן יש לבאר כפי שבארנו לעיל: עִקר הפסוק עוסק בהותרה חוץ לזמנו, דוקא על זה נאמר שהוא פִגול והוא בכרת. לכן המחשבה הזאת היא האוסרת. נכון שאנו מדמים דבר לדבר ואוסרים גם מחשבה פוסלת אחרת. אבל עִקר הפסוק, זה שעליו נאמר שהוא בפגול ואוכליו עוונו ישא, נאמר על האוכל ביום השלישי.

רבא (ו) למד את כל ההלכות האלה מפרשת צו. הוא דורש את הפסוק "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא". מכאן לומד רבא לכל הקרבנות. אמנם הפסוק הזה אמור בפרשת אכילת שלמים ולכן נאמר בו שהפגול הוא באכילה וזמנו הוא יומים, אבל מסתבר (ז) שהוא הדין לכל האכילות וההקטרות והזריקות, שגם הן אם תֵעשינה במחשבת חוץ לזמנן, כל אחת ואחת ע"פ זמנה, תפסלנה. השלמים נפסלים ביום השלישי, ומחשבת חוץ לזמנן פוסלת אותם. (וראה גם להלן מד. להלן עמ' קג, שהגמ' למדה דין זה ממקומות אחרים). וכל קרבן וקרבן יפסל לפי זמנו שלו. ולא רק אם יחשוב לאכול ביום השלישי. גם אם יחשוב להקטיר שלא בזמנו יפסל הקרבן ויתפגל, כי ההקטרה היא חלק מהאכילה[82]. תורת זבח השלמים היא שאת החלב יקטיר, את החזה והשוק יתן לכהן ואת השאר יאכל הוא. זאת תורת אכילתו[83].

רבא דורש גם את האמור בפרשת קדשים: "וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַה’ לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ:  בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף:  וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה:  וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה’ חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ". רבא דורש שהפסוקים שם באים ללמד על הפגול בכלל, כלומר: על כל מחשבה פוסלת. גם מחשבת חוץ למקומו. רבא אומר שאפשר ללמוד משם שהאוכל חוץ למקומו נפסל אם אכלו חוץ למקום שהוא משולש בבשר בדם ובאמורים. וזוהי דרשה קשה וראה בראשונים כאן שהתחבטו איך לפרשה. ואולם, ההלכה עצמה ברורה ועולה היטב מן הפסוקים. בפרוש קבעה התורה מקום לאכילת הקדשים.

וראה לעיל זבחים יג.:

צרוף כל הפסולים

כאמור לעיל, התורה מלמדת שני דברים על זבח שיאכל ממנו ביום השלישי, א. שהוא פגול, כלומר: פסול, מתועב ומשוקץ. ב. שהאוכלו בכרת. כשלִמדה התורה שהוא פִגול היינו שגם הוא בכלל הפגולים. ומכאן שבהכרח יש מקרים נוספים דומים למקרה הזה שאף הם נקראים פגול. כיון שכֻלם נכללים בשם פגול, כֻלם מצטרפים לשִעור אחד.

קרבן פסול מטעם אחר

מלשון הפסוק "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא", או "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה", משמע שאלמלא כן היה מרצה. המחשבה (ח) הזאת היא הגורמת לו לא לרצות. נאמר כאן "לא יחשב", מכאן שאילו לא היה חושב מחשבות אחרות – היה הקרבן נחשב לו. מכאן דרשו (ח) חכמים שאם הוא פסול גם ללא מחשבת הפגול, אינו ענוש כרת.[84]

ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו אמר רבי אליעזר כוף אזנך לשמוע במחשב לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר או אינו אלא באוכל מזבחו ליום שלישי אמרת (י) אחר שהוא כשר יחזור ויפסל אמר לו רבי עקיבא הן מצינו בזב וזבה ושומרת יום כנגד יום שהן בחזקת טהרה וכיון שראו סתרו אף אתה אל (יא) תתמה על זה שאע"פ שהוכשר שיחזור ויפסל אמר ליה הרי הוא אומר (יב) המקריב בשעת הקרבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי או אינו אומר המקריב אלא זה כהן המקריב כשהוא אומר אותו (יג) בזבח הוא מדבר ואינו מדבר בכהן בן עזאי אומר אותו מה ת"ל לפי שנא' לא תאחר לשלמו יכול אף מאחר נדרו בלא ירצה ת"ל אותו אותו בלא ירצה ואין המאחר נדרו בלא ירצה אחרים אומרים (יד) לא יחשב במחשבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי.

שלישי זהו חוץ לזמנו פיגול (א) זהו חוץ למקומו והנפש האוכלת ממנו אחד (ב) ולא שנים זהו חוץ לזמנו ולמעוטי חוץ למקומו.

אמר אביי כי אתא רב יצחק בר אבדימי [אמר רב] סמיך אדתני תנא כשהוא אומר שלישי בפרשת קדושים תהיו (ג) שאין ת"ל שהרי כבר נאמר ואם האכל יאכל מבשר זבח השלמים ביום השלישי אם אינו ענין לחוץ לזמנו תנהו לענין חוץ למקומו ומיעט רחמנא גבי נותר ואוכליו עונו ישא למעוטי חוץ למקומו ואימא ואוכליו עונו ישא זהו חוץ למקומו ולמעוטי נותר מכרת מסתברא נותר הוה ליה לאוקמי בכרת למגמר עון עון לחוץ לזמנו דדמי ליה בז"ב אדרבה חוץ למקומו הוה ליה לאוקמי בכרת למגמר עון עון לחוץ לזמנו דדמי ליה במקד"ש אלא אמר רבי יוחנן תני זבדי בר לוי (ה) אתיא קודש קודש כתיב הכא את קדש ה' חילל ונכרתה וכתיב התם ושרפת את הנותר באש וגו' מה (ד) להלן נותר אף כאן נותר ומיעט רחמנא גבי נותר ואוכליו עונו ישא למעוטי חוץ למקומו מכרת.

אמר רבא (ו) כולהו מקרא אריכא אתיין דכתיב האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח (ז) מבשר זבח שלמיו מה שלמים מפגלין ומתפגלין אף כל מפגלין ומתפגלין שלישי זה חוץ לזמנו לא ירצה כהרצאת כשר כן הרצאת פסול ומה הרצאת כשר (ח) עד שיקריבו כל מתיריו אף הרצאת פסול עד שיקריבו כל מתיריו המקריב בהקרבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי אותו בזבח הכתוב מדבר (ט) ואינו מדבר בכהן לא יחשב (ח) לא יערב בו מחשבות אחרות פיגול זה חוץ למקומו יהיה מלמד שמצטרפין זה עם זה והנפש האוכלת ממנו אחד ולא שנים ואיזה זה חוץ לזמנו דגמר עון עון מנותר דדמי ליה בז"ב.

מדכתיב לא ירצה, ולא ירצה (טו) זיבחא הוא.

החושב מחשבה פוסלת בקרבן

וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר:  וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל:  וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף:  וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא.

נאמר כאן שלא יחשב לו, מכאן דרש ר' ינאי שהמחשבה הזאת אסורה בל"ת ומחיֶבֶת מלקות את החושב אותה. ויש מפרשים שר' ינאי דורש מכאן שכל מחשבה שנחשבה על הקרבן נחשבת לפסלו. והא בהא תליא. כלומר: אם דורשים כאן ש"לֹא יֵחָשֵׁב" הוא כמו "לֹא יְחַשֵּׁב"פד, אז המחשבה אסורה ופוסלת. אלא שקשה לדרוש כך. נאמר "לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ", הקרבן הוא שלא יחשב למקריב, וכפי שבארנו לעיל. הנושא הנדון כאן הוא הקרבן. וכפי שהפסוק אומר "לֹא יֵרָצֶה" ולא מנוקד "לֹא יְרַצֶּה",פד וכפי שבארנו לעיל, כך גם כאן. ונראה שדרשה זו אינה דרשה גמורה אלא זכר לדבר היא. אבל אפשר לפרש שר' ינאי מלמד שהעידה כאן התורה שמחשבה זרה פוסלת את הקרבן, וקרבן כזה לֹא יֵחָשֵׁב למקריב אותו ולא ירצה עליו. והדעת נותנת שאם הוא עצמו אינו מחשיב את קרבנו, כיצד יחשב לו? ואם כך, הדעת נותנת שאסור לעשות כן. את הקרבן יש להביא לשם עשיתו כהלכה, כדי שיחשב.

אמר רבי ינאי מנין למחשבות שמוציאות זו מזו שנאמר לא יחשב לא יערב בו מחשבות אחרות ורב מרי מתני אמר רבי ינאי מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה ת"ל לא יחשב.

אכילה שאינה אכילת אדם

נאמר כאן שמחשבת אכילה ביום השלישי פוסלת את הקרבן. מה דין מי שחושב להאכיל ביום השלישי לבהמה או לאש? כיון שמצאנו בתנ"ך שגם האכילות האלה אכילות הן, פוסקת הגמ' שגם זה פגול.

קרבן מאוחר

כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה’ אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה’ אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא...

אסור להקריב קרבן אחר הזמן. מה הדין בדיעבד, אם הקריב קרבן אחר הזמן? האם קרבן שהוקרב לאחר זמנו הוא כמו קרבן שנאכל לאחר זמנו?

משיב בן עזאי שלא נאמר בפרשתנו דבר על פסול בקרבן. דוקא על מי שאוכל קרבן לאחר שלשה ימים אמרה התורה "לא ירצה" ו"לא יחשב לו". על אִחור קרבנות לא אמרה התורה דבר מעין זה. על אִחור הנדר נאמר "כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה’ אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה’ אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא", מן הלשון אנו למדים שלא חששה התורה שמא יפסל הקרבן, להפך, דרש ידרשנו ה'. החשש הוא פן היה בנודר חטא, שלא יתכפר לו כיון שלא הקריב. אבל על הקרבן עצמו לא נאמר שלא יחשב לו. להפך, עליו למהר ולהקריב.

מה שנאמר בפרשתנו שאִחור פוסל, אמור דוקא על שִנוי מסדר הקרבתו בשעת הקרבתו וממנה. אבל קרבן שעדין לא נעשו בו מעשים בקדש – אין אִחורו פוסלו.

וכן הוא לגבי בכור, כמו שבארנו בר"ה ה: ח. עיי"ש.

בן עזאי אומר אותו מה ת"ל לפי שנא' לא תאחר לשלמו יכול אף מאחר נדרו בלא ירצה ת"ל אותו אותו בלא ירצה ואין המאחר נדרו בלא ירצה אחרים אומרים לא יחשב במחשבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי.

והיה בך חטא ולא בקרבנך חטא.

ויקרא א ה, זבחים לב.

מי כשר לשחוט קרבן

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה’ מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:  אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה’:  וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו:  וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה’ וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

נאמר על האיש המקריב יקריב אותו, וסמך, ושחט, ואח"כ נאמר והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם וזרקו את הדם, הכהנים לא נזכרו בפרשה כלל עד אחרי השחיטה. משמע שהאיש המקריב אותו הוא השוחט. הכהן מקריב את הדם אל המזבח וזורק אותו על המזבח. מכאן שהאיש המקריב כשר לשחוט אותו, הכהנים צריכים להקריב את הדם אל המזבח ולזרוק אותו למזבח. וכפי שבארנו באריכות לעיל זבחים ד וזבחים יג.יד.

אחרי שלמדנו שזר כשר לשחיטה, יש לשאול האם גם טמא כשר. נאמר כאן וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה’, מכאן שהשחיטה צריכה להיות לפני ה', ושם ממילא לא יכול טמא להכנס. ויש דורשים שהמלים "לפני ה'" אמורות על כל המעשים האמורים כאן החל מהפסוק "אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ… לִפְנֵי ה’". מעתה כל מה שנאמר כאן יֵעשה לפנים מפתח אהל מועד, כלומר בעזרה: "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה …וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה’" המלים "לפני ה'" אמורות הן על הסמיכה והן על השחיטה, שהרי כבר לפני הסמיכה נאמר לפני ה'. אלא שלגבי השחיטה יש מקום לדון (וכן נחלקו התנאים) האם כונת הפסוק שהשוחט צריך להיות לפני ה' או שהקרבן צריך להיות לפני ה' (ולדעה זו השוחט יכול להיות גם בחוץ ולשחוט בסכין ארוכה, וראה דברינו לעיל זבחים כו.). ומ"מ יעמוד כך שהשחיטה תהיה לפני ה', כלומר מול המקדש. ידיו של השוחט תהיינה מול המקדש.

מלשון התורה משמע שהסמיכה והשחיטה נעשות ע"י המקריב, ובתוך העזרה. מכאן משמע שאת שתיהן יעשה האיש המקריב, ודוקא כאשר הוא טהור.

וראה דברינו ביומא כו:כז., זבחים ד, זבחים יג. יד.

וראה גם להלן מנחות יח:יט.

ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו וגו' מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שכשרה בכל אדם.

ושחט את בן הבקר לפני ה' ולא השוחט לפני ה' שמעון התימני אומר מנין שיהיו ידיו של שוחט לפנים מן הנשחט ת"ל ושחט את בן הבקר לפני ה' שוחט את בן הבקר יהא לפני ה'.

וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים.

מ"ש סמיכה דכתיב לפני ה' שחיטה נמי הכתיב לפני ה'.

וסמך ושחט מה שחיטה בטהורין אף סמיכה בטהורין.

מאי שנא שחיטה דכתיב לפני ה' סמיכה נמי כתיב לפני ה'.

ויקרא יב ד, זבחים לב: לג:

נאמר על יולדת:

וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ.

טמא נאסר אפוא לבוא אל המקדש.

האם מותר לטמא להכניס חלק מגופו אל המקדש?

נאמר על יולדת: "בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ". מכאן דרש ר"ל שביאה אל המקדש היא כמו נגיעה בקֹדש. כשם שבקֹדש אסור אפילו לגעת, כך גם ביאה למקדש נאסרת בנגיעה בלבד, די שתכניס יד לתוך המקדש והיא עוברת על האִסור הזה, גם אם לא נכנסה לגמרי. (אמנם אפשר היה לדרוש להפך: על הקֹדש נאמר תגע ועל המקדש נאמר תבא, מכאן שבקֹדש די בנגיעה ובמקדש אינה מתחיבת אלא בביאה. אבל מסתבר לדרוש כפי שדרשנו. התורה אמרה כאן ביאה וכאן נגיעה כי דִבר הכתוב בהוה, אבל דין הקֹדש כדין המקדש, ואם הקֹדש נאסר בנגיעה – לא יהיה המקדש קל ממנו).

מה יהיה דינה אם נגעה בקֹדש לפני זריקת דמו? בפשטות, מלשון הפסוק עולה שחייבת. הפסוק אינו מבדיל בין קֹדש לקֹדש. גם לפני הזריקה הוא קדש, ובפסוקים בפרשת תזריע אין כל רמז לחלק בין דם שנזרק לדם שלא נזרק.

וראה דברינו במכות יד:

טמא שנגע בקודש ריש לקיש אמר לוקה בכל קודש לא תגע.

דברי הימים א כט יט, זבחים לג.

וַיִּתֵּן דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ אֶת תַּבְנִית הָאוּלָם וְאֶת בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו וַעֲלִיֹּתָיו וַחֲדָרָיו הַפְּנִימִים וּבֵית הַכַּפֹּרֶת:  וְתַבְנִית כֹּל אֲשֶׁר הָיָה בָרוּחַ עִמּוֹ לְחַצְרוֹת בֵּית ה’ וּלְכָל הַלְּשָׁכוֹת סָבִיב לְאֹצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּלְאֹצְרוֹת הַקֳּדָשִׁים:  וּלְמַחְלְקוֹת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וּלְכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת בֵּית ה’ וּלְכָל כְּלֵי עֲבוֹדַת בֵּית ה’:  לַזָּהָב בַּמִּשְׁקָל לַזָּהָב לְכָל כְּלֵי עֲבוֹדָה וַעֲבוֹדָה לְכֹל כְּלֵי הַכֶּסֶף בְּמִשְׁקָל לְכָל כְּלֵי עֲבוֹדָה וַעֲבוֹדָה:  וּמִשְׁקָל לִמְנֹרוֹת הַזָּהָב וְנֵרֹתֵיהֶם זָהָב בְּמִשְׁקַל מְנוֹרָה וּמְנוֹרָה וְנֵרֹתֶיהָ וְלִמְנֹרוֹת הַכֶּסֶף בְּמִשְׁקָל לִמְנוֹרָה וְנֵרֹתֶיהָ כַּעֲבוֹדַת מְנוֹרָה וּמְנוֹרָה:  וְאֶת הַזָּהָב מִשְׁקָל לְשֻׁלְחֲנוֹת הַמַּעֲרֶכֶת לְשֻׁלְחַן וְשֻׁלְחָן וְכֶסֶף לְשֻׁלְחֲנוֹת הַכָּסֶף:  וְהַמִּזְלָגוֹת וְהַמִּזְרָקוֹת וְהַקְּשָׂוֹת זָהָב טָהוֹר וְלִכְפוֹרֵי הַזָּהָב בְּמִשְׁקָל לִכְפוֹר וּכְפוֹר וְלִכְפוֹרֵי הַכֶּסֶף בְּמִשְׁקָל לִכְפוֹר וּכְפוֹר:  וּלְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת זָהָב מְזֻקָּק בַּמִּשְׁקָל וּלְתַבְנִית הַמֶּרְכָּבָה הַכְּרֻבִים זָהָב לְפֹרְשִׂים וְסֹכְכִים עַל אֲרוֹן בְּרִית ה’:  הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה’ עָלַי הִשְׂכִּיל כֹּל מַלְאֲכוֹת הַתַּבְנִית.

משמע כאן שדוד אומר לשלמה שכל תבנית המקדש[85] נמסרה לו מיד ה', ואי אפשר לשנותה[86]. אמנם יש לדון האמנם זה דין גמור שנלמד מהדרשה או שאסמכתא היא.[87] (וראה דברינו בשבועות יד:טו.).

ויקרא ז יט-כ, זבחים לד.

נאמר על אכילת הקרבנות:

וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר:  וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה’ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:  וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה’ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.

נאמר כאן "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר...". למה חזרה התורה על המלה "וְהַבָּשָׂר", לפני שלִמדה שכל טהור יאכל בשר. מה מוסיף חלקו השני של הפסוק על חלקו הראשון? הלא למדנו שבשר נאכל בטהרה. מכאן דרשו חכמים שחלקו הראשון של הפסוק עוסק לאו דוקא בבשר. הבשר אינו אלא דוגמא. הפסוק הזכיר בשר כי הפרשיה עוסקת בבשר, אבל הדין האמור בו נוהג בבשר וכל הדומה לו, כל הקרב למזבח, אפילו עצים ולבונה שאינם ראויים לאכילה, נאסרו בטומאה.[88] וק"ו אֵמורים, שנאסרו בטומאה. לכן, לפני שחוזרת התורה ומלמדת שהטהור יכול לאכול, היא מוסיפה "וְהַבָּשָׂר", דוקא הבשר יֵאכל לכל טהור.[89]

פרשתנו עוסקת בדיני אכילת הבשר לאחר זריקת דמו. זהו הנושא של פרשת צו כֻלה[90] ושל הפרשיה הזאת בפרט. היא באה ללמד מה יֵעשה בשלמים לאחר שנזרק דמם והם הוכשרו לאכילה. לכן אומר רבא שכל הפרשיה אינה עוסקת אלא בבשר שכבר נזרק דמו. דוקא בשר שכבר נזרק דמו טמא האוכלו חייב כרת, רק על בשר כזה נאמר "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה’ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ", ולכן גם הפסוק "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף", אינו מדבר אלא בבשר שכבר נזרק דמו. אבל אביי חולק עליו ואומר שאמנם הפרשיה עוסקת בדיני הבשר שכבר נזרק דמו, אבל מדוע לא ינהג דין זה גם בבשר שטרם נזרק דמו? לכאורה ק"ו הוא. ועוד, הלא כל קֹדש נאסר לטמאים ונאסר באכילה כשהוא טמא. גם קֹדש שאינו ראוי לאכילה, כפי שאומרת הדרשה שהובאה לעיל. מדוע אפוא לא יחול דין זה על בשר שטרם הוכשר לאכילה? הלא בשר קרבן הוא והפרשה מלמדת שבשר קרבנות לא יאכל בטומאה?

והבשר לרבות עצים ולבונה דלאו בני אכילה נינהו.

בטומאת בשר דברי הכל אינו לוקה מאי טעמא כיון דלא קרינא ביה וטומאתו עליו ונכרתה לא קרינא ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל.

ויקרא א ב, זבחים לד.

מה מקריבים על המזבח

הפתיחה לפרשת הקרבנות היא:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה’ מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם.

הכותרת היא מן הבהמה. הזבח צריך להיות דוקא מן הבהמה, והתורה מפרטת: מן הבקר ומן הצאן[91].

מכאן עולה שכל שאינו מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן לא יקרב על גבי המזבח. התורה גם מפרטת להלן: "אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר .... וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ ...." משמע שדוקא בקר וצאן כשרים לעולה. (וראה מנחות צ:צא.)

מה יהיה דינו של מי שמקריב חיה? לדעת ר"ל האיש הזה אמנם לא קִיֵּם מצות קרבן, אבל לא עבר כל עברה. לדעת ר' יוחנן עבר על עשה. כי התורה צִוְּתה שיהיו כל הקרבנות מן הבקר ומן הצאן. הפירוט של התורה, אחרי הכלל "מן הבהמה", שפרטה התורה "מן הבקר ומן הצאן" מלמד שאפשר להקריב רק מהם, ומי שמביא מינים אחרים עובר.

אילו נאמר קרבן לה' בהמה הייתי אומר חיה בכלל בהמה כענין שנאמר זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי וגו' תלמוד לומר בקר וצאן בקר וצאן אמרתי לך ולא חיה יכול לא יביא ואם הביא כשר הא למה זה דומה לתלמיד שאמר לו רבו הבא לי חטים והביא לו חטים ושעורים שאינו כמעביר על דבריו אלא מוסיף על דבריו וכשר תלמוד לומר בקר וצאן בקר וצאן אמרתי לך ולא חיה הא למה זה דומה לתלמיד שאמר לו רבו אל תביא לי אלא חיטין והביא לו חיטין ושעורים שאינו כמוסיף על דבריו אלא כמעביר על דבריו ופסול.

טהורה אין, טמאה לא.

בהמה אין, חיה לא.

אותה תאכלו ולא בהמה טמאה.

ויקרא ד ז, יח, כה, ל, לד, זבחים לד.

מתן שיירי הדם על יסוד המזבח

את דם החטאות השונות נותנים הכהנים על קרנות המזבח, הפנימי או החיצון, את יתר הדם שנותר לאחר ההזאות, נותנים על יסוד המזבח כמו שנאמר:

וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי ה’ אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

וּמִן הַדָּם יִתֵּן עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה’ אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל הַדָּם יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה.

וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ.

וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ.

דין מתן שירים ליסוד נאמר דוקא בחטאת, שדמה נִתן באצבע. כיון שדם החטאת נִתן באצבע, ברור שהכהן לא יכול לתת באצבע את כל הדם. ודאי שנותר דם. לכן, את כל היתר נותן הכהן על יסוד המזבח.

מכאן למדנו את הכלל, שגם דם שכבר עשה את מצותו לא ישפך לריק. ממילא למדנו שגם כאשר קוימה המצוה העִקרית בדם, עדין יש טעם לתת על המזבח גם את יתר הדם ולא לשפכו לריק. וכאן יש לשאול מדוע יש ענין גם ביתר הדם. האם משום שגם הוא דם הקרבן שהתקבל בכלי בקדושה, או משום שהוא הדם שנִתן ממנו על המזבח. ומתוך כך תשָאל השאלה מה יהיה דינו של דם שהתקבל בכלי אך לא נִתן ממנו על המזבח.

בכך נחלקו תנאים. לדעת חכמים יש לתת על היסוד דוקא דם שנִתן ממנו על המזבח. הדם הנִתן על קרנות המזבח נקרא בחלק מהמקומות "דמו" ובחלק מהמקומות "כל דמו". בפשטות הדם האמור כאן הוא כל הדם הנשאר בכוס אחרי הזריקה. (שהרי הכהן לוקח ממנו באצבע ואינו יכול לקחת הכל). מכאן למדו חכמים שדוקא הדם שהיה במזרק שזרק ממנו נִתן על היסוד. ולא שאר הדם. "כל דמו" היינו כל מה שנשאר בדם שממנו נזרק, אבל דם שלא נזרק ממנו לא.

ואולם, ראב"ש חולק על כך. ראב"ש דורש שכל הדם שהתקבל בכלי הוא השאריות שיש לתתן על היסוד. גם אם קִבל את הדם בכמה כלים וזרק רק מאחד מהם, הרי זה כאילו קִבל בכלי אחד גדול, המחֻלק לכמה כלים, את כל הדם ישפוך ליסוד. "כל דמו" הוא כל דמו שהתקבל בכלי שרת. רב אשי מפרש שגם ראב"ש מודה שדם שלא התקבל בכלים כלל אינו טעון שפיכה על היסוד. דם זה ודאי אינו דם של מצוה, שעליו אומרת התורה שאת מה שנותר בכלי יתן על היסוד.

מסתבר שהשאלה הנדונה כאן היא מהו הגורם המחיב שפיכה על היסוד[92]. האם הנתינה ממנו מתנה על המזבח, היא המחיבת את הדם כֻלו בשפיכה על היסוד, או שמעצם היותו דם קרבן מתחיבת שפיכה על היסוד. ת"ק דורש שכיון שנאמר ולקח מדם החטאת ונתן ואת דמו ישפך, הרי שהדם האמור בסוף הפסוק מתיחס לדם האמור בראש הפסוק: הדם שנִתן ממנו על קרנת המזבח. אם כן למה נאמר כל דמו? כל הדם שנתן ממנו. בד"כ הכהן מקבל את כֻלו במזרק אחד. נשאלת אפוא השאלה מה הדין כשקִבל בכמה מזרקים. כיון שהצווי נאמר בפסוק הזה, סובר ת"ק שהגורם המחיב הוא הנתינה ממנו, לכן צריך לשפוך את הדם דוקא מהמזרקים שנתן מהם על המזבח. אבל ראב"ש סובר שהצווי אמור על כל דמו של הקרבן מעצם היותו דם קרבן שהרי נאמר כל דמו. האמוראים המאוחרים כדרכם שואלים איך ידרוש ראב"ש את הפסוק שלא מביא את המלה כל. ועונים כדרכם שידרוש שרק דם שהתקבל[93].

למעלה הוא אומר את דמו ישפך למטה הוא אומר ואת כל דמה ישפך מנין לחטאת שקיבל דמה בארבעה כוסות ונתן מתנה אחת מזה ומתנה אחת מזה שכולן נשפכין ליסוד תלמוד לומר ואת כל דמה ישפך יכול נתן ארבע מתנות מכוס אחד יהו כולן נשפכין ליסוד תלמוד לומר ואת דמו הא כיצד הוא נשפך ליסוד והן נשפכין לאמה רבי אלעזר ברבי שמעון אומר מנין לחטאת שקיבל דמה בארבעה כוסות ונתן ד' מתנות מכוס אחד שכולן נשפכין ליסוד תלמוד לומר ואת כל דמה ישפך.

והכתיב ואת דמו ישפך א"ר אשי ההוא למעוטי שירים שבצואר בהמה.

ויקרא יז יא, דברים יב כג, זבחים לה.

איזה דם מכפר

נאמר "וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ:  כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר:  עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם" ונאמר "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר:  לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם". הדם הוא הנפש, והוא מכפר על הנפש. מכאן אפשר ללמוד שדוקא דם שהוא נפש, כלומר שהנפש יוצאת בו, מכפר על הנפש.

 כי הדם הוא בנפש יכפר דם שהנפש יוצאה בו קרוי דם שאין הנפש יוצאה בו אין קרוי דם.

זבחים לה. – ראה פסחים סה:

שמות יב י, ויקרא כב ל, ז טו, זבחים לו.

הותרה מקרבן

בכמה מקומות נאמר שאין להותיר מהקרבן לאחר זמן אכילתו. כך נאמר על הפסח:

וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ.

על התודה נאמר:

וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַה’ לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ:  בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָכֵל לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר אֲנִי ה’.

וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר.

לא רק אכילת הנותר נאסרה, נאסר להותיר, ובמקום שבו צִותה התורה על פִגול, אסרה להניחו עד הבקר:

וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר:  וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל:  וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף:  וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא.

(האִסור כאן דומה מאד לאִסור שנאמר במן: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר:  וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה". על עצם ההותרה קצף משה).

ר' אלעזר מפרש שר' יהודה אומר שאם יש אִסור לא רק לאכול נותר אלא גם להותיר ולהניח, ואם הקרבן מתפגל בעצם העובדה ש"הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי", וכבר נתבאר לעיל שהיינו שחשב עליו לאכלו אחר זמנו, הרי שגם החושב להותיר מפגל. למסקנה ר' יהודה לומד זאת לא מהכפילות "תותירו" ו"יניח" אלא מהסברה. כל החושב לאכול בשר כשיהיה פסול פסלו במחשבה, ומכאן שכל החושב לעשות בקרבן מעשה שיפסול אותו לאכילה, פסל בעצם מחשבתו. אבל אין הבדל גדול בין שני הטעמים. ר' יהודה לומד מלשון האִסור שלא רק אכילת הנותר אסורה אלא עצם ההותרה, ולכן לא רק מחשבת אכילת הנותר מפגלת אלא עצם מחשבת ההותרה.

אמר רבי אלעזר תרי קראי כתיבי בנותר כתוב אחד אומר לא תותירו ממנו עד בקר וכתוב אחד אומר לא יניח ממנו עד בקר אם אינו ענין להניח תנהו לענין מחשבת הינוח.

מאלו קרבנות אין להותיר

נאמר כאן שאין להותיר מהפסח עד הבֹקר, ושאין להותיר מהתודה. צווי דומה נאמר על איל המלואים. על שאר הקרבנות לא נאמר עד מתי יאכלו.

מן הסברה אפשר ללמוד שכל מה שבא מחמת התודה, כגון ולדה ותמורתה, וכן הלחם של התודה, גם הוא בכלל התודה. נאמר: "אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן:  עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו:  וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַה’ לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה:  וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר". משמע שהלחם הוא חלק מהתודה. אמנם נאמר "וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר", אבל לא נראה שהמלה "ובשר" באה למעט את הלחם, אלא לעבור לעסוק בדיני אכילת התודה. מהפסוק הזה אפשר ללמוד שכל הבשר וכל הזבח וכל התודה, גם הלחם, גם התמורה והולדות, יֵאכלו בו ביום.

מה יהיה דינם של קרבנות אחרים, כגון חטאת ואשם? לא נאמר עד מתי יֵאכלו החטאת והאשם, האם כשלמי תודה או כשלמי נדבה, אך יש מקום לומר שודאי לא יהיה דינם קל משלמי התודה. וכך אמנם למדו מהפסוק הזה. נאמר כאן "בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל". משמע שכך דינו משום שהוא קרבן. (ואמנם יש קרבנות שנאכלים לזמן ארוך יותר. אך מסתבר שקרבנות חמורים מן התודה לא יהיה דינם קל מן התודה).[94]

ובשר זבח תודת שלמיו למדנו לתודה שנאכלת ליום ולילה חליפין וולדות תמורות מנין ת"ל ובשר חטאת ואשם מנין ת"ל זבח ומנין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח ת"ל שלמיו לחמי תודה וחלות ורקיקים שבנזיר מנין ת"ל קרבנו כולן קורא אני בהן לא יניח.

ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל, הרי זה בא ללמד על הנאכלים ליום אחד שאכילתם ליום אחד ואין לי אלא תודה מנין לרבות את הלחם תלמוד לומר קרבנו, מנין לרבות הוולדות והתמורות, תלמוד לומר ובשר מנין לרבות חטאת ואשם, תלמוד לומר זבח מנין לרבות שלמי נזיר ושלמים הבאים מחמת פסח תלמוד לומר שלמיו. (תו"כ).

דברים יז א, זבחים לו.:

לֹא תִזְבַּח לַה’ אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע כִּי תוֹעֲבַת ה’ אֱלֹהֶיךָ הוּא.

התורה אסרה כאן לא רק מום אלא כל דבר רע. התורה אסרה דבר רע הדומה למום. נחלקו תנאים בדעת ר' יהודה. יש אומרים שאפילו חטאת ששחטה בדרום בכלל הזה, זה מום ודבר רע בהקרבה, כי כך אין מקריבים חטאת. אבל יש שדרשו מפסוק זה להפך: זה אינו דבר רע כשלעצמו בקרבן, זה אינו דומה למום.

רבי יהודה אומר דבר רע ריבה כאן חטאת ששחטה בדרום וחטאת שנכנס דמה לפנים פסולה.

רבי יהודה אומר יכול חטאת ששחטה בדרום יהא חייב ת"ל לא תזבח לה' אלהיך שור ושה וגו' כל דבר רע על דבר רע אתה מחייבו ואי אתה מחייבו על חטאת ששחטה בדרום.

ויקרא ז כא, זבחים לו:

נאמר על שלמים:

וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר:  וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה’ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:  וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה’ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.

ההלכה שנאמרה כאן נאמרה על "מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה’". מלשון הפסוק משמע שהדברים האמורים כאן אמורים על כל בשר זבח השלמים. לא נאמר כאן שחיוב הכרת חל דוקא על טמא שאכל מהבשר הנאכל, חיוב הכרת חל על כל האוכל מכל הזבח אשר לה', הבשר הנאכל וק"ו המוקרב, שגם הוא השלמים אשר לה', מכאן שגם האמורים אמורים כאן, וגם האוכל מהאמורים חיב בכרת זו. שהרי גם הוא אכל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה’.

אשר לה' לרבות אימורי קדשים קלים לטומאה.

דברים יב כז, זבחים לו:לז.

כִּי יַרְחִיב ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר:  כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה’ לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ:  אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ:  רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר:  לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם:  לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה’:  רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’:  וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח ה’ אֱלֹהֶיךָ וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה’ אֱלֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל.

כלומר: שלא כחולין, שאפשר לאכלם בכל מקום ולשפוך את דמם על הארץ כמים, את הקדשים יש לאכול דוקא אחרי שנשפך דמם על המזבח. כאמור כאן: "וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה’ אֱלֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל", נאמר כאן ששפיכת דם הקדשים על המזבח היא המתירה את הבשר באכילה. מכאן למדו בית הלל שלצֹרך הכפרה (א) די בכך שישפך הדם על המזבח, גם אם לא נִתן כהלכתו. (וראה גם דברינו לעיל זבחים כו:). כל הדמים כשרים בעצם שפיכתם על המזבח[95]. גם אם לא נִתנו כל המתנות הדרושות[96], וגם (ב) אם נִתנו בשפיכה כאשר מצותם בזריקה.

עוד דרשו מכאן חכמים, שכל הזבחים טעונים שפיכת דם על המזבח, גם זבחים שבהם לא נאמר בפירוש שיש לתת את דמם על המזבח, כמו הפסח. וכן הבכור והמעשר[97] שכלל לא נזכרו בפרשות ויקרא וצו ולכן לא נאמר בהם סדר הקרבה ולא נאמר שצריך לזרוק את דמם, גם הם לא נגרעו מיתר הזבחים ויש לנהוג בהם ככל זבח וככל קרבן ולזרוק את דמם ולהקטיר את חלבם. כפי שנאמר כאן, ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך. דמו של כל זבח (ה) צריך להגיע למזבח, כפשט האמור כאן.

עוד דרשו מכאן שגם קרבנות שאינם חטאות, שיירי דמם ינתנו על יסוד המזבח. לעיל זבחים לד. כבר הזכרנו שבחטאת נאמר "וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי ה’ אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד", "וּמִן הַדָּם יִתֵּן עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה’ אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל הַדָּם יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד", "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה", "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ", "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ". כלומר: כיון שאי אפשר לתת באצבע את כל הדם, יש לשפוך את כל מה שנותר אל יסוד המזבח. מהפסוק כאן למדה הבריתא שלא רק בחטאת (ג) אלא גם בשאר הקרבנות, אם נותר דם אחרי הנתינה על המזבח ישפך דמם אל יסוד המזבח[98]. וזאת סברה פשוטה: התורה לִמדה דין זה בחטאת משום שהחטאת נִתנת באצבע ואי אפשר לתת באצבע את כל הדם, ובהכרח נותר דם, ולמדתנו התורה שדם שנותר ינתן על היסוד. ומסתבר שיחול כלל זה בכל הקרבנות: אין שופכים את דם הקרבן לריק, לכן אם כשנתן את מתנותיו לא נתן את כל הדם ישפך אל היסוד.

רבי למד זאת ממקור אחר. נאמר בחטאת העוף: "וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל:  וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ חַטָּאת הוּא". החטאת הזאת אינה טעונה מתן באצבע על ארבע הקרנות ככל יתר החטאות שנזכרו לעיל, ואעפ"כ שאר דמה ימצה אל היסוד, כי הוא הנשאר בדם[99]. מסתבר (ד) שבכל קרבן הנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח. גם דם אחר.

לפי הדרשה שהוזכרה כאן, "ישפך על מזבח ה' אלהיך" אינו עצם מתן הדם כפי שמשמע מפשט הכתובים וכפי שפרשו בעלי הדרשות דלעיל, אלא שפיכת השירים ליסוד. לפי בעל הדרשה הזאת, נתינת הדם לצֹרך כפרה אינה שפיכה, וכשהתורה אומרת "ישפך" אי אפשר לפרש שכונתה למתן הדם המכפר. אפשר שבעל דרשה זו לא יסכים שכל הדמים שנתנם בשפיכה כשר. בודאי שהוא לא יוכל לדרוש זאת מהפסוק הזה. להפך, מכאן הוא דורש שגם אחרי נתינת המתנות המכפרות צריך לשפוך את שירי הדם ליסוד. ואכן, הגמ' הקשתה איך אפשר ללמוד מהפסוק הזה את שני העניינים גם יחד.

מנין (א) לניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת שכיפר תלמוד לומר ודם זבחיך ישפך.

מנין לניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא ת"ל (ב) ודם זבחיך ישפך.

ר' ישמעאל אומר מתוך שנאמר אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז וגו' למדנו לבכור שטעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח מעשר ופסח מנין (ה) תלמוד לומר ודם זבחיך ישפך.

מנין לכל הדמים שטעונים מתן דם ליסוד ת"ל (ג) ודם זבחיך ישפך.

רבי אומר והנשאר בדם ימצה שאין ת"ל בדם ומה ת"ל בדם לפי שלא למדנו אלא לניתנין מתן ד' שטעונין מתן דמים ליסוד שאר דמים מנין ת"ל (ד) והנשאר בדם ימצה שאין ת"ל בדם ומה ת"ל בדם לימד על כל הדמים שטעונין מתן דמים ליסוד.

במדבר יח יז, זבחים לז. נו:נז.

כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה’ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה:  וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא:  אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה קֹדֶשׁ הֵם אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה’:  וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין לְךָ יִהְיֶה.

הכותרת הפותחת את הפסוקים האלה היא "כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה’ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ". הדבר העִקרי שהפרשה הזאת מלמדת הוא שהבכור הוא מתנת כהֻנה. בכור תמיד נִתן לכהן, וכפי שהפרשה מבארת והולכת: כל בכור כדינו. בהמה ראויה לקרבן תוקרב, ושאינה ראויה לקרבן תנתן לכהן. הדבר העִקרי שמלמדת הפרשה הוא שכל בכור לכהן. מכאן אנו למדים שגם בכור בעל מום, שאינו ראוי להקרבה, ינתן לכהן. הנושא של הפרשה הוא לא קרבנות. הנושא של הפרשה הוא מתנות הכהֻנה. הקרבת הבכור לא הוזכרה כאן אלא בדרך אגב. נושא הפרשה הוא הנתינה לאהרן. כפי שהפסוק מדגיש: "וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין לְךָ יִהְיֶה". הנושא המדובר כאן הוא מה יהיה לך. לכן מסתבר שגם אם בטל הדבר שהוזכר כאן כדרך אגב, הדבר העִקרי האמור כאן לא בטל. הבכור נִתן לכהן.[100]

נתינתו של הבכור לכהן נזכרה בכמה מקומות בתורה, אבל כאן נאמר דבר נוסף: הבכור לא סתם נִתן לכהן אלא הוא קרבן וטעון מתן דם וחלב למזבח, "אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר". הבכור הוא לא רק מתנת כהֻנה אלא גם קרבן. כשהתורה באה ללמד שהוא קרבן היא אומרת שיש לזרוק את דמו על המזבח ולהקטיר את חלבו. היותו של הבכור קרבן באה לידי בִטוי בזריקת הדם והקטרת החלב. התורה אומרת על בכור שקֹדש הוא, ומבארת במה באה קדושתו לידי בטוי: "קֹדֶשׁ הֵם אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה’", ממילא למדנו שכל קֹדש טעון זריקת דם והקטרת חלב. אם קדושתו של הבכור מתבטאת בכך שהוא טעון זריקת דם והקטרת חלב, כלומר: היותו קרבן מחייבת זריקת דם והקטרת חלב, הרי לפי דרכנו למדנו שאין קרבן בלי זריקת דם והקטרת חלב. ממילא אנו למדים שגם מעשר ופסח[101], שגם הם קרבנות, חייבים בזריקת דם והקטרת חלב.[102] גם המעשר והפסח ינתנו על המזבחצז, שהרי המעשר נקרא קדש (ויקרא כז לב) והפסח נקרא קרבן (במדבר ט יג), ולכן פשוט שהם לא פחותים מכל קרבן אחר, וכשם שכאן הבכור צריך זריקת דם והקטרת חלב על המזבח כי קֹדש הוא, כן כל קֹדש וכל קרבן. אין קדש וקרבן בלי זריקת דם והקטרת חלב. וכן מסתבר: אם לא ינתנו על המזבח לפחות במתנה אחת – למה נקראו קרבן?[103]

וכפי שכבר הוזכר לעיל, את נתינת דמם של שאר הקרבנות אין צֹרך ללמוד מכאן, אפשר ללמוד זאת מתוך שנאמר "רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’:  וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח ה’ אֱלֹהֶיךָ וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה’ אֱלֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל". כל זבח קֹדש הטעון הקרבה צריך דמו להשפך על המזבח. והפסח והמעשר בכלל הזה, משום שנאמר על הפסח: "לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:  כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב". הרי שגם הפסח הוא קרבן, וממילא הוא כלול בצווי לתת את דם כל הקרבנות על המזבח.

רבי יוסי הגלילי אומר דמו לא נאמר אלא דמם חלבו לא נאמר אלא חלבם לימד על בכור מעשר ופסח שטעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח.

מאי ובשרם יהיה לך אחד תם ואחד בעל מום לימד על בכור בעל מום שניתן לכהן שלא מצינו לו בכל התורה כולה. ורבי ישמעאל נפקא ליה מלך יהיה דסיפא.

ור' ישמעאל האי לך יהיה מאי עביד לי' לימד על בכור בעל מום שהוא מתנה לכהן שלא מצינו בכל התורה ור"ע יליף ליה מבשרם חד תם וחד בעל מום ור' ישמעאל מבשרם דהנך בכורות קאמר.

תמורת הבכור אינה קרבה. בכור אינו יכול לעשות תמורה, שהרי אילו ימירנו – וכי תהיה תמורתו בכור תחתיו? על הבכור נאמר "אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה קֹדֶשׁ הֵם". קדש הם, וודאי שדוקא הם קדש ולא תמורותיהם. גם מעשר כך הוא. נאמר עליו "וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה’", דוקא אשר יעבור תחת השבט ויהיה עשירי, דוקא הוא יהיה קֹדש לה', שהרי לא יוכל אחר להיות עשירי תחתיו. בדומה לבכור שנאמר בו "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה’ אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ:  וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה’ וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַה’". ומכאן שתמורתו אינה קרבה.[104] (וראה גם דברינו לעיל זבחים ט.).

לא תפדה (כי) קדש הם הם קריבין ואין תמורתן קריבה.

מעשר גמר עברה עברה מבכור.

זבחים לו: – ראה לעיל זבחים ז:-ח:

ויקרא ד כה, ל, לד, זבחים לז:לח.לט.-מ.

מספר מתנות הדם שיש לתת על המזבח

פרשיות החטאת בפרשת ויקרא מחולקות לחמש פרשיות, בכל אחת מהן מתואר מקרה אחר, ומפורט סדר ההקרבה הנחוץ כדי לכפר על החוטא. תחִלה מבארת התורה את דינו של הכהן המשיח החוטא ומביא פר, סדר ההקרבה הוא:

...וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה’ אֶת פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ:  וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי ה’ אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד...

אח"כ עוסקת התורה בפר העלם דבר של צבור, שבו סדר הכפרה הוא:

...וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה’ אֵת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת:  וּמִן הַדָּם יִתֵּן עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה’ אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל הַדָּם יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד...וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם.

אח"כ מביאה התורה את סדר הכפרה בנשיא שחוטא:

...וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה:  וְאֶת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כְּחֵלֶב זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ.

אח"כ מובא סדר הכפרה ביחיד שחוטא, והוא נחלק לשנים, יחיד המתכפר בשעירה ויחיד המתכפר בכשבה. ביחיד המתכפר בשעירה סדר הכפרה הוא:

...וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ:  וְאֶת כָּל חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר הוּסַר חֵלֶב מֵעַל זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה’ וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לו.

ביחיד המתכפר בכבשה סדר הכפרה הוא:

...וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ:  וְאֶת כָּל חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר יוּסַר חֵלֶב הַכֶּשֶׂב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֹתָם הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי ה’ וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ.

את דם החטאות השונות יתן הכהן על קרנות המזבח. בשתי החטאות הראשונות נִתן הדם על קרנות מזבח קטֹרת הסמים, ובשלש האחרונות על קרנות מזבח העולה. כמו שנאמר: "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה", "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ", "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ". בסיום כל ההקרבות האלה נאמר "וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ", "וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ", "וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ".

לא נאמר כאן על כמה קרנות של המזבח צריך לתת את הדם, ובפשטות יש לתת את הדם על כל קרנות המזבח. ואולם נשאלת השאלה האם הנתינה על כל הקרנות מעכבת, שהרי גם אם נתן את הדם על קרן אחת, הרי קִיֵּם את מה שנאמר שיתן את הדם על קרנות המזבח, הוא נתן את הדם, ועשה זאת על קרנות המזבח. וכיון שהמטרה המושגת ע"י הנתינה הזאת (א) היא "וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן" הרי היתה כאן נתינה והכהן כִפר. מכאן אפשר אולי לפרש שבדיעבד די בנתינה אחת. לכל היותר אפשר לפרש שצריך לתת לפחות על שתי קרנות, שהרי מעוט רבים שתים. (שתי הדעות האלה הן דעותיהם של ב"ש וב"ה). זאת אם נלמד מהפסוק שלא הקרנות עִקר (ג) אלא הכפרה, עצם הנתינה, שתהיה נתינה על הקרנות. (וראה גם דברינו לעיל זבחים כו: וזבחים לו:לז.). כיון שלא נאמר כאן ארבע, והמצוה היא הנתינה, הרי היתה נתינה והיא היתה על הקרנות[105]. עִקר המצוה היא עצם הכפרה, אלא שמצוה זו היכן תֵעשה? על הקרנות. ואעפ"כ, גם הנתינה על שאר הקרנות, אם נתן אותה, היא חלק מהכפרה, שהרי גם היא חלק מהנתינה על קרנות המזבח. וכיון שנתן על ארבע קרנות, נמצא שקיים את הפסוק "וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה" במתן על כל הקרנות, אע"פ שכבר יכול היה להתכפר בראשונה.

להבדיל מהחטאות שהזכרנו, שבהן כפי שפרשנו עִקר הקפדתה של תורה היא על עצם הכפרה, בפר כהן משיח ובפר העלם דבר אי אפשר לפרש שהתורה לא הקפידה על מספר המתנות אלא רק על עצם הכפרה. בשתי החטאות הראשונות שנזכרו כאן, שנִתנות על קרנות המזבח הפנימי, נאמר "...וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה’ אֶת פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ:  וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי ה’ אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד...". התורה מפרטת כאן סדר שלם של הזאות. הזאות הדם על הפרכת הן בדיוק שבע, כפי שנאמר בפירוש. הנתינה על קרנות המזבח נאמרה גם כאן בלי מספר, לא נאמר כאן ארבע. אבל אנו רואים שהתורה הקפידה כאן לא רק על עצם הנתינה אלא על המספר ועל הסדר. מלבד זאת, גם לא נאמר בסוף הפרשיה "וכִפר עליו הכהן". (אם כי בפר העלם דבר של צבור כן נאמר כך). כך שאי אפשר לומר שלא הנתינה עִקר אלא הכפרה.

כך אנו מוצאים גם ביוה"כ: "וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ:  וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת...וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה’ וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב...". הנתינות הפנימיות הן ספורות ומספרן חשוב, מכאן אנו למדים שיש לתת את הדם על כל קרנות המזבח הפנימי. (אע"פ שגם שם לא נאמר מספר בקרנות המזבח). יתר על כן, כאן אמנם לא נאמר המספר ארבע, אך כאן נאמר "עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב", ואם לא נתן על כֻלן לא נתן סביב. ומעתה נלמד מכאן גם ליתר החטאות הנִתנות על קרנות המזבח הפנימי.

וכן יהיה גם דינו של פר העלם דבר של צִבור. סדר הכפרה בפר העלם דבר של צִבור הוא: "...וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה’ אֵת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת:  וּמִן הַדָּם יִתֵּן עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה’ אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל הַדָּם יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:  וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יָרִים מִמֶּנּוּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה:  וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה לּוֹ וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם...". כאשר עשה לפר כן יעשה לו. התורה חוזרת ומדגישה: "כן יעשה לו". כך (ד) בדיוק יעשה לו. מכאן שצריך לעשות לאותו פר בדיוק כמו שיש לעשות לפר הראשון. וממילא (ה) למדנו מכאן שגם בפר הראשון הסדר מעכב. כי אם בפר שנלמד ממנו הקפידה התורה שכך בדיוק יעשה, ק"ו לו עצמו. כן הוא גם דינו של פר יוה"כ, כי (ו) גם הוא פר כה"ג כה"ג. וגם הוא פר שדמו נִתן על קרנות המזבח הפנימי.[106] לפר כזה שדמו נִתן על קרנות המזבח הפנימי כפי שנאמר בפר האמור כאן, צריך לתת בדיוק כאמור. שבע הזאות ומתן על כל הקרנות. ובכלל הזה שני הפרים האמורים בפרשתנו, והפר והשעיר של יוה"כ. (אבל חטאות שדמן נִתן על המזבח החיצון אינן דומות לפרים האלה[107]. הן סוג אחר של חטאת. עליהן לא נאמר "וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי ה’ אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד". החטאות שנתנות בתוך (ח) אהל מועד הן סוג אחר של חטאת).

לעיל זבחים לד. בארנו שכיון שדם החטאת נִתן באצבע, וברור שהכהן לא יכול לתת באצבע את כל הדם, תמיד ישאר דם. לכן, את כל היתר נותן הכהן על יסוד המזבח. ממילא למדנו שגם כאשר קוימה המצוה העִקרית בדם, עדין יש טעם לתת על המזבח גם את יתר הדם ולא תהיה זאת לשפך דם חנם. אך כיון שזה טעם הדבר, מסתבר שהקרבן מכפר גם בלי מתן הדם על היסוד. מתן הדם על היסוד לא נועד לכפר אלא כדי שלא ישפך דם לריק. הנתינה הזאת היא רק משום שנשאר דם. מכאן עולה שאם לא נתן לא עִכב[108]. לכל אֹרך הפרשה (ז) משמע שעִקר הכפרה הוא מתן הדם על קרנות המזבח. אח"כ צריך גם לתת את השיריים על היסוד ולאכול את הבשר או לשרפו, אבל הכפרה היא בדם.

וראה סכה ו: מנחות לד: סנהדרין ד.

אמר רב הונא (ב) מ"ט דב"ש קרנות קרנות קרנות הרי כאן שש ארבעה למצוה ושתים לעכב ובית הלל קרנת קרנת קרנות הרי כאן ארבע שלש למצוה אחת לעכב ואימא כולהו למצוה כפרה בכדי לא אשכחן.

תלמוד לומר (א) וכפר וכפר וכפר (מפני הדין) וכפר אע"פ שלא נתן אלא שלש וכפר אע"פ שלא נתן אלא שתים וכפר אע"פ שלא נתן אלא אחת.

אמר קרא וכפר ונסלח (ג) זו היא כפרה זו היא סליחה.

ועשה כאשר עשה מה בא ללמוד לכפול בהזאתו ולמד שאם חיסר אחת מכל המתנות לא עשה ולא כלום אין לי אלא מתן שבע שמעכבות בכל מקום מתן ד' מניין ת"ל (ד) כן יעשה. (ו) לפר זה פר יום הכפורים (ה) כאשר עשה לפר זה פר כהן משיח החטאת אלו שעירי עבודת כוכבים יכול שאני מרבה אף שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים תלמוד לומר לו ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו אחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני את אלו שמכפרין על עבירת מצוה ידועה ומוציא אני אלו שאין מכפרין על עבירת מצוה ידועה וכפר אף על פי שלא סמך ונסלח אף על פי שלא נתן שירים ומה ראית לפסול בהזאות ולהכשיר בסמיכה ושירים אמרת פוסל בהזאות שמעכבות בכל מקום ומכשיר אני בסמיכה ושירים (ז) שאין מעכבות בכל מקום.

ועשה לפר לרבות פר יום הכפורים, כאשר עש' לפר לרבות פר כהן משיח, החטאת לרבות שעירי ע"ז, או יכול שאני מרבה את שעירי רגלים ת"ל לו החטאת, מה ראית לרבות שעירי ע"ז ולהוציא שעירי רגלים, אחר שריבה הכתוב מיעט מרבה אני שעירי עבודה זרה שהן באין על עבירת מצוה ידועה, ומוציא שעירי רגלים שאין באין על עבירת מצוה ידועה. וכפר עליהם אע"פ שלא סמכו, ונסלח להם אע"פ שלא נתן בשירי הדם. מה ראית להכשיר בסמיכה ובשירי הדם, ולפסול בהזיות, אחר שריבה הכתוב מיעט, מפני מה אני מכשיר בסמיכה ובשירי הדם שאין מעכבין את הכפרה, ופוסל אני בהזיות שהן מעכבות את הכפרה. (תו"כ).

הרי הוא אומר באהל מועד (ח) על כל האמור באהל מועד.

זבחים לח: – ראה להלן זבחים צב.צג.

ויקרא טז כ, זבחים מ.

בסדר עבודת יוה"כ נאמר "וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה’ וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:  וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ...".

אחרי ההזאות האלה מוסיפה התורה ואומרת "וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ" מכאן משמע שאין הכפרה נגמרת עד אשר יתן את כל המתנות האלה. רק אז – וכִלה מִכפר.

בפרשת יוה"כ לא התבאר מה דין שיירי הדם. אבל כפי שהתבאר לעיל זבחים לד., את שיירי דמו של כל קרבן יש לתת על יסוד המזבח. וכבר בארנו לעיל שבפר העלם דבר של צִבור נאמר: "...וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה’ אֵת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת:  וּמִן הַדָּם יִתֵּן עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה’ אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל הַדָּם יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:  וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יָרִים מִמֶּנּוּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה:  וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה לּוֹ וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם...". כך עושה הכהן לפר, ומן הסתם כך יעשה גם לפר יוה"כ. שהרי כך דינו של פר שמכפרים בדמו על המזבח הפנימי.

מה דין שיירי הדם לענין כפרה? ר"ע דרש שדוקא אם נתן את כל המתנות האמורות כאן כִלה מִכפר. ר' יהודה חולק עליו. וראה גם דברינו בזבחים ו ובזבחים נא.

לפי שלא למדנו לפר יוה"כ לסמיכה ושירי הדם מנין ת"ל כן יעשה.

וכלה מכפר את הקודש אם כיפר כילה ואם לא כיפר לא כילה דברי ר"ע א"ל רבי יהודה מפני מה לא נאמר אם כילה כיפר ואם לא כילה לא כיפר.

וראה סנהדרין ד.

ויקרא ד ו, זבחים מ.

הזאה באהל מועד

...וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה’ אֶת פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ:  וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי ה’ אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד...

כדי ללמד להזות את הדם על המזבח הפנימי, נוקטת התורה בלשון המזבח שלפני ה' באהל מועד. מכאן שההזאה אינה כשרה אא"כ המזבח עומד במקומו באהל מועד, והאהל עומד כתקנו. המצוה היא לא להזות על מזבח אלא להזות באהל מועד לפני ה'. שאל"כ למה יזה על המזבח אשר באהל מועד? למה לא יזה על קרנות המזבח החיצון כבחטאות אחרות? מלשון הפסוק אנו למדים שיחודו של המזבח הזה הוא בכך שהוא באהל מועד לפני ה'.

ור"ש האי באהל מועד מאי עביד ליה באהל מועד מבעי ליה שאם נפחתה תקרה של היכל לא היה מזה.

ויקרא ד ו, יז, זבחים מ.:

טבילת אצבע בדם

נאמר על פר הכהן המשיח "וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה’ אֶת פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ". ועל פר העדה נאמר "וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה’ אֵת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת". הכהן צריך לטבול את אצבעו בדם, או מן הדם, בה' הידיעה. באותו דם שהוזכר לעיל. מכאן שחלק מן העבודה הוא טבילת האצבע בדם (וכמו שבארנו לעיל יד.). ומכאן שצריך שיהיה שם דם ממש, דם שאפשר לטבול בו את האצבע, ולא שיספג מדפנות הכלי. הכהן צריך לטבול את אצבעו באותו דם שהוזכר לעיל, מכאן שהדם שהתקבל צריך להיות הדם שבו טובל הכהן את אצבעו. הכהן צריך להחזיק את הכלי ולקבל דם שראוי להזאה. אל"כ לא עשה את העבודה האמורה כאן: לקיחת הדם והזאתו, וכל המעשים שהזכרנו כאן הרי הם בכלל עבודתו[109] (ועוד דורשים "את אצבעו" לרבות הטפל לאצבעו, ומפרש רש"י שלפוחיות שבאצבע. שגם אם יש באצבעו שלפוחית כשר, שהרי גם היא חלק מאצבעו).

נאמר כאן "וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה’". ההזאה צריכה להיות מן הטבילה. אותו דם שבו טבל את אצבעו, ממנו יזה. וכפי שבארנו לעיל זבחים כד.:, הטבילה וההזאה הן מעשה אחד. מהפסוק "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה" משמע שטבילת האצבע והנתינה על קרן המזבח הן מעשה אחד. כך נראה פשוטו של מקרא. הכהן לוקח את הדם באצבעו ומיד, מאותה אצבע, נותן על קרנות המזבח. כך יש לבאר גם בפסוק שלפנינו. מכאן שצריך לטבול את האצבע על כל הזאה.

על פר הכהן המשיח נאמר "וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה’ אֶת פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ". ועל פר העדה נאמר "וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה’ אֵת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת". הלשון האמורה בפר הראשון היא טבילת אצבעו בדם, שמשמע ממנה שהדם עִקר, שהוא זה שצריך להגיע אל הפרֹכת. בפר השני הלשון היא טבילת אצבעו מן הדם, משמע שמעשה הכפרה עִקר, ושהעִקר הוא שתהא אצבעו טבולה בדם. אין סברה להבדיל ביניהם. לכן חז"ל לומדים מזה לזה, שצריך אצבע וצריך דם.

גם על הזאת מי חטאת נאמר שיש לטבול את האזוב במים, ולכן גם לגביהם יש לנהוג כאמור כאן. לטבול ולא לספג. לכן, גם בדם הקרבנות וגם במי חטאת אין הטבילה כשרה אא"כ יש בכלי מספיק מים או דם כדי לטבול בהם את האצבע או האזוב.

ממתי אפשר להזות

כפי שבארנו בפסחים נח.:, את הקרבנות הקרבים על המזבח החיצון אי אפשר להקריב אלא על גבי קרבן התמיד שהוקרב בשחרית. בטרם הוקרב התמיד אי אפשר להקריב קרבן אחר. נשאלת אפוא השאלה האם כך יהיה גם דינו של מזבח הקטֹרת. שהרי, כמו התמיד המוקרב על המזבח החיצון, כך גם במזבח הקטֹרת יש עבודה הנעשית בבֹקר ובין הערבים: "וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה:  וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה’ לְדֹרֹתֵיכֶם". נשאלת אפוא השאלה האם כשם שאי אפשר לעבוד על המזבח החיצון לפני התמיד, כך אי אפשר לתת דם על המזבח הפנימי לפני הקטרת הקטֹרת. חכמים משיבים על כך מתוך האמור כאן. המזבח נקרא כאן "מזבח קטרת הסמים", אפשר היה לפרש שהוא נקרא כך משום שהוא המזבח המיועד לקטֹרת הסמים, אבל אפשר לפרש שהוא נקרא כך משום שהוא המזבח ששִמש את קטרת הסמים, וכך פרשו חז"ל, שאם לא הוקטרה עליו קטֹרת אינו כשר להזאה.

ואיצטריך למכתב בדם דאי כתב רחמנא וטבל הוה אמינא אע"ג דליכא שיעור טבילה מעיקרא כתב רחמנא בדם ואי כתב רחמנא בדם ה"א אפי' מספג כתב רחמנא וטבל מזבח קטרת סמים למה לי שאם לא נתחנך המזבח בקטורת הסמים לא היה מזה.

בדם מהו הלכתא היא ומהלכתא לא גמרינן או דלמא התם מ"ט דכתיב וטבל במים ה"נ כתיב וטבל בדם. (זבחים צג:).

וטבל ולא מספג בדם עד שיהא בדם שיעור טבילה מעיקרו מן הדם מן הדם שבענין. (זבחים צג: מנחות ז:).

במדבר טו כה, ויקרא ד יט-כ, זבחים מא.:

סדר הקרבת שעירי ע"ז

וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ אֶל מֹשֶׁה:  אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה’ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם:  וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה’ וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת:  וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִסְלַח לָהֶם כִּי שְׁגָגָה הִוא וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַה’ וְחַטָּאתָם לִפְנֵי ה’ עַל שִׁגְגָתָם:  וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה.

התורה לא פרטה כאן את סדר ההקרבה. האם החטאת האמורה כאן היא חיצונית או פנימית? כיצד היא נעשית? חכמים מדמים את הקרבן הזה לפר העלם דבר של צבור, שהרי גם בקרבנות האמורים כאן וגם בפר העלם דבר הצִבור מביא קרבן על חטא של הצִבור. שני הקרבנות האלה מכפרים על שגגת הצִבור, לכן דורשים חכמים מהפסוק "וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַה’ וְחַטָּאתָם לִפְנֵי ה’ עַל שִׁגְגָתָם", שהחטאת והשגגה שוות. כלומר: קרבנות הפרשיה הזאת שוים לקרבנות פרשת ויקרא (ובבאור הענין ראה דברינו בהוריות ח.:, עמ' תרמו). מכאן למדנו שכל דיני פר העלם דבר של צבור נוהגים גם בשעיר הזה. וכל מה שלמדנו מהפסוק כאן, "וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה לּוֹ וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם", נוהג גם בשעיר הזה.[110]

נמצא אפוא שכל החטאות הצִבוריות המיוחדות, (שלא כמו שעירי הרגלים וראשי חדשים), דינן כאמור כאן. לכן דמן נִתן על קרנות המזבח הפנימי וכל מתנה מעכבת בהם, כפי שבארנו לעיל לגבי חטאות פנימיות. וצריך הכהן לטבול את אצבעו בדם שראוי לטבילה. גם בחטאות של יוה"כ וגם בחטאת ע"ז. כל אלה דינם כאשר עשה לפר החטאת.

החלבים הקרבים

בפרשת השלמים פרטה התורה את החלבים הקרבים על המזבח: "וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַה’ אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב:  וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה". הרשימה הזאת חוזרת בשלמי בקר, שלמי כבשים ושלמי עזים, (בהבדל אחד שעמדנו עליו לעיל זבחים ט.). הרשימה חוזרת גם בפר כהן משיח:  אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה עַל הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב: וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה: כַּאֲשֶׁר יוּרַם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן עַל מִזְבַּח הָעֹלָה". תחת הכותרת "וְאֶת כָּל חֵלֶב פַּר הַחַטָּאת יָרִים מִמֶּנּוּ" הוזכרו חמשה דברים. שלשה מהם הוזכרו בלשון חלב, וכן הוזכרו הכליות ויותרת הכבד שלא נקראו כאן חלב. (וכשהוזכרו קרבנות כבשים ואילים הוזכרה יחד עמם גם האליה).

בשלמים ובפר הכהן המשיח הוזכרו כל החמשה, וכן באשם ובאיל המלואים. אבל בפר העלם דבר של צבור (וביתר הקרבנות שהוזכרו אחריו) לא נזכרו בפירוש כל החלבים, אלא נאמר בו בלשון קצרה "וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יָרִים מִמֶּנּוּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה:  וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה לּוֹ וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם". בפשטות, "כל חלבו" כולל את כל הרשימה שהוזכרה בקרבנות השלמים ובפר הראשון. לכן בכלל זה גם את הכליות ויותרת הכבד, גם הן כלולות ב"כל חלבו". וכן מתברר מכך שנאמר בו "וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה לּוֹ". ומכאן גם לכל הקרבנות הדומים לו. מסברה אנו מבינים שבכלל הדברים כל רשימת החלבים הידועה. לא רק החלב המכסה והחלב אשר על הקרב, אלא גם יותרת הכבד והכליות. שגם הן חלק מהחלב המוקטר על המזבח. שהרי כך למדנו מהמקומות שבהם התורה פרטה את רשימת החלבים. (אמנם ראה דברינו בחולין קיז. עמ' קז). בפרשת ויקרא מזכירה התורה את סדר הקרבת כל קרבן, ומן הסתם כך הוא גם דינם של קרבנות שהוזכרו במקומות אחרים בתורה. מעתה גם בקרבנות האמורים בפרשת שלח, שהתורה כלל לא פרטה בהם את סדר ההקרבה, יהיה דינם ככל חטאת ויקרבו כל החלבים.

ועשה כאשר עשה מה ת"ל לפר לפי שנאמר והם הביאו את קרבנם אשה לה' וגו' חטאתם אלו שעירי עבודת כוכבים שגגתם זה פר העלם דבר של צבור חטאתם על שגגתם אמרה תורה חטאתם הרי היא לך כשגגתם.

והם הביאו את קרבנם אשה לה' זו עולה, וחטאתם זו חטאת, על שגגתם זה [פר העלם דבר של צבור על שגגתם שיהא] חטאתן כשגגתן מה שגגתן בכל המעשים אף חטאתם בכל המעשים. (ספרי).

אמר מר החטאת לרבות שעירי עבודת כוכבים אמר רב פפא איצטריך סלקא דעתך אמינא הני מילי הזאות דכתיבן בגופיה אבל יותרת ושתי כליות דלא כתיבן בגופיה אימא לא קא משמע לן.

כאשר יורם משור זבח השלמים למאי הלכתא אי ליותרת הכבד ושתי הכליות בגופיה כתיב (אמר רב פפא) משום דבעי אגמורי יותרת הכבד ושתי הכליות מפר העלם דבר של צבור לשעירי עבודת כוכבים בגופיה לא כתיב ומפר כהן משיח הוא דגמר. (זבחים מט:).

ויקרא ז כ, זבחים מג:

איזו טומאה בקרבן דינה כרת

בפרשיה העוסקת בהלכות אכילת השלמים נאמר:

וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר:  וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה’ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:  וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה’ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.

הפסוק הראשון עוסק באכילת בשר טמא, ואוסר לאכול אותו. הפסוק השלישי עוסק בטמא שאוכל, ומחייב אותו כרת. במה עוסק הפסוק השני? האם הוא עוסק באדם טמא או בבשר טמא? על מי נאמר כאן "וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו", על הנפש או על הבשר? הלשון "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה’ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ", יכולה להתפרש כאיש טמא שאוכל (הנפש וטומאתו עליו, המלים "וטומאתו עליו" מתייחסות לנפש), או לטומאת בשר (בשר וטומאתו עליו, המלים "וטומאתו עליו" מתיחסות לבשר, הבשר שטומאתו עליו).

לכאורה, נראה שמדובר כאן על הבשר שטומאתו עליו, שהרי בפסוק הזה מוזכרת הנפש בלשון נקבה, הן בתחילת הפסוק והן בסופו, והבשר אמור בלשון זכר. בשר הוא זכר. לכן נראה ש"וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו" היינו טומאתו של הבשר עליו.

אבל הפסוק הבא (ג) מלמד שאין הדבר כן, שם כתוב: "וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה’ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ". גם הפסוק ההוא מתחיל בלשון נקבה, "ונפש כי תגע", ומסיים בלשון נקבה, "ונכרתה הנפש ההיא", ובאמצע כתוב בלשון זכר: "וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה’", ושם אי אפשר לפרש שהמלה "ואכל" מתייחסת לבשר, גם כי הבשר לא נזכר לפני כן, וגם כי אין דרכו של בשר לאכול בשר. מעתה אף הפסוק הנדון לפנינו, "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה’ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ", יקָרא באותה דרך. הנפש היא אשר טומאתו עליו. הפסוק עוסק באיש טמא ולא בבשר טמא[111].

הפסוק כאן דומה מאד לפסוק האמור בפרשת אמר "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי ה’:  אֱמֹר אֲלֵהֶם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה’ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי אֲנִי ה’:  אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל טְמֵא נֶפֶשׁ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע:  אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל שֶׁרֶץ אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ אוֹ בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ לְכֹל טֻמְאָתוֹ...".[112] שם ברור שהטומאה שעליה נאמר "וטומאתו עליו" היא טומאתו של האיש, כפי שמבואר ומפורט בפסוק שאחריו. ועוד: הלא שם ברור שהפסוק "וטומאתו עליו" מדבר על "איש" האמור לפניו, ולא על הקדשים, כי אילו היה מדובר על הקדשים, היה צריך להיות "וטֻמאתם עליהם". מעתה, (א) גם בפרשתנו כך יש לפרש את המלים "וטומאתו עליו". מלבד זאת, אי אפשר (ב) לומר על בשר "וטומאתו עליו". אפשר לומר זאת על איש שהיום טומאתו עליו ומחר אינה עליו, שהטומאה אינה נעשית חלק ממנו. אבל על הבשר צריך לומר "הטמא" ולא "וטומאתו עליו". לכן מסתבר שהפסוק כאן מדבר על האיש ולא על הבשר.[113] דוקא איש טמא האוכל קדש דינו בכרת. אין דין כרת במי שאכל קדש טמא.[114]

וטומאתו עליו בטומאת הגוף הכתוב מדבר אתה אומר בטומאת הגוף או אינו אלא בטומאת בשר נאמר כאן טומאתו (א) ונאמר להלן טומאתו (עליו) [בו] מה להלן בטומאת הגוף הכתוב מדבר אף כאן בטומאת הגוף הכתוב מדבר ר' יוסי אומר הואיל ונאמרו קדשים בלשון רבים ונאמרה טומאה בלשון יחיד בטומאת הגוף הכתוב מדבר רבי אומר ואכל בטומאת הגוף הכתוב מדבר אחרים אמרו וטומאתו (ב) עליו מי שטומאה פורחת ממנו יצא בשר שאין טומאה פורחת ממנו.

אמר מר רבי אומר ואכל בטומאת הגוף הכתוב מדבר מאי משמע אמר רבא כל קרא דלא מפרש ליה רב יצחק בר אבודימי וכל מתניתא דלא מפרשא לה רב זעירי לא מיפרשא הכי אמר ר' יצחק בר אבודימי הואיל (ג) ופתח הכתוב בלשון נקבה וסיים בלשון נקבה ולשון זכר באמצע בטומאת הגוף הכתוב מדבר.

ויקרא ז יח, יט ז, זבחים מד.

על מה חל דין פגול

נאמר בשלמים:

וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר:  וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל:  וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף:  וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא.

וכן נאמר בפרשת קדשים:

וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַה’ לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ:  בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף:  וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה:  וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה’ חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.

שתי הפרשיות עוסקות באכילת שלמים. האם אין אִסור פִגול אלא בשלמים? לא כך פרשו חכמים. שהרי בדיני אכילת הקרבן האריכה התורה בשלמים יותר מבכל שאר הקרבנות. בכל הקרבנות נאמר בקצרה שהכהנים אוכלים אותם במקום קדוש. בחצי פסוק. אך שלמים, שעִקר הבאתם לשם אכילה, האריכה בהם התורה בפרשיה ארֻכה, ובה פרטה את זמני אכילתם, את עשייתם פגול, את האִסור לאכלם אם הם טמאים או אם הבעלים טמא, ואת האִסור לאכלם אחר זמנם. וכך אומרת התורה: "...וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר:  וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל:  וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף:  וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא:  וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר:  וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה’ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:  וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה’ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ". מעתה יש לומר שהתורה לִמדה דין זה בשלמים שבהם עִקר הקרבן הוא האכילה, אך הוא הדין והוא הטעם לשאר הקרבנות (אמנם, עדין עלינו לברר למה בפרשת קדשים כתבה התורה שלמים).[115] וראה גם לעיל זבחים יג.: (לעיל עמ' מד), שמשלמים אנו למדים לכל קרבן שהוא נעשה פגול לפי זמנו ומעשיו.

בפרשה זו התורה כורכת יחד שלשה מיני פסול: פגול, נותר וטמא. חכמינו לומדים לעניינים שונים ששלשת המינים האלה דין אחד להם, וכן מסתבר, שהרי שלשתם שלש דרכים פסולות ומתועבות לאכול בהם קרבנות, והתורה אסרתם. יתר על כן, נאמר כאן "וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה’ חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ", ונאמר על הטומאה "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי ה’:  אֱמֹר אֲלֵהֶם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה’ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי אֲנִי ה’". שתי הדרכים האלה הן דרכים המחללות את שם ה' באכילת הקרבן. נאמר כאן "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא", ונאמר בפרשת קדשים "וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה’ חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ". גם נותר, גם פגול, וגם טמא, הם עוון וחִלול בקדשים, ולכן מסתבר שכֻלם נוהגים בכל הקדשים. כך אין אוכלים ק‎ֹדש. לגבי טומאה פשוט שהחיוב חל לא רק על שלמים אלא על כל הקדשים, כמו שנאמר "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי ה’: אֱמֹר אֲלֵהֶם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה’ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי אֲנִי ה’". לא הוזכרו כאן שלמים אלא כל הקדשים אשר בני ישראל מקדישים לה'. מכאן אפשר ללמוד שגם דיני פגול ונותר נוהגים בכל הקדשים. (וראה עוד לעיל עמ' עג בדרשה אחרת שלמדה כך). (וכן נאמר כאן "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה", ודורשים מכאן חכמים, מכל בשר ומכל זבח).

אם כך למה נאמר כאן שלמים? בפשטות נראה שטעם הדבר הוא ששלמים הם הקרבן שעִקרו אכילה והוא המקום לפרט את דיני אכילת הקדשים. אבל אין זה הטעם היחיד לכך. כפי שפרשנו לעיל (זבחים יג. וזבחים כח.-כט), אין מדובר כאן על אכילת נותר אלא על אכילת קרבן שחשב עליו לאכלו שלא בזמנו. לפי זה צריך לפרש שהמיוחד בשלמים הוא לא רק בכך שהם זבח הנאכל, אלא בכך שהם זבח שקרב ע"מ להאכל. ולכן אם הקריב אותם ע"מ לאכול אותם שלא כדינם פִּגֵּל. מכאן עולה שכל קרבן מעין זה, שמקריבים ממנו כדי לאכול אותו, אם בשעה שהקריב את החלק הקרב לא הקריבו כדי לאכול כראוי את החלק הנאכל, הקרבן פגול. אבל כל דבר שהוא עצמו החלק הקרב, לא יוכל לחול עליו דין פגול. לפי זה יש להפריד כל קרבן לשני חלקים: המתיר והמותר. חלק אחד קרב ע"מ שיהיה אפשר לעשות במותרו את אשר יש לעשות בו, להקטיר, לאכול או להאכיל לכהנים. המחשב מחשבה לא נכונה בשעה שהוא מקריב את המתיר, פִגל את המותר. אבל המחשב על המתיר עצמו בשעת הקרבתו, אין זה דומה לשלמים ואין כאן פגול.

ר"ש מוציא מן הכלל גם את הפרים הנשרפים והשעירים הנשרפים. כיון שבשרם ממילא נשרף, ברור שהדם לא בא כדי להתיר את הבשר. להפך, הם אינם קרבים אלא כדי לכפר בדמם. לכן אינם דומים לשלמים לענין זה. (כמובן שכל חטאת, ולמעשה כל קרבן, בא בעִקר כדי לכפר, אבל בחטאת יש דמיון מה לשלמים, בכך שהדם נזרק ובכך הוא מוציא את הבשר מידי מעילה ומתירו לאדם. בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים אין הדבר כן. הם נשארים בקדושתם ומועלים בהם בבית הדשן עד שיותך הבשר). וראה גם לעיל זבחים יג.:

או אינו מביא אלא כיוצא בשלמים מה שלמים מיוחדים נאכלין לשני ימים ולילה אחד אף כל נאכל לשני ימים ולילה אחד נאכל ליום ולילה מנין תלמוד לומר מבשר כל ששירין נאכלין עולה שאין שיריה נאכלין מנין תלמוד לומר זבח מנין לרבות העופות והמנחות עד שאני מרבה לוג שמן של מצורע תלמוד לומר אשר הם מקדישים לי ואתי נותר חילול חילול מטומאה ואתי פיגול עון עון מנותר ומאחר שסופו לרבות כל דבר למה נאמר שלמים מעתה לומר לך מה שלמים מיוחדים שיש להן מתירין בין לאדם בין למזבח אף כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליהן משום פיגול העולה דמה מתיר את בשרה למזבח ועורה לכהנים עולת העוף דמה מתיר את בשרה למזבח חטאת העוף דמה מתיר את בשרה לכהנים פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים דמם מתיר את אימוריהן ליקרב ומוציא אני את הקומץ ואת הלבונה והקטרת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים והדם ר"ש אומר מה שלמים מיוחדין שיש בו על מזבח החיצון וחייבין עליו אף כל שישנן על מזבח החיצון חייבין עליו משום פיגול יצאו פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים הואיל שאין על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פיגול.

אין לי אלא כיוצא בשלמים מה שלמים מיוחדים הנאכלים לשני ימים [ולילה אחד] הנאכלים ליום אחד מנין ת"ל בשר אין לי אלא ששיריו נאכלים עולה שאין שיריה נאכלים מנין ת"ל זבח אין לי אלא זבחי' העופות והמנחות שאינן מיני זבחים עד שאתה מרבה לוג שמן של מצורע מנין תלמוד לומר כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים. יכול לא יהו חייבים משום טומאה אלא על דבר שחייבים עליו משום פיגול, ודין הוא אם פיגול שהוא בקבועה ובידיעה אחת ולא הותר מכללו אינו נוהג אלא בדבר שיש לו מתירים, טומאה שבשתי ידיעות ובעולה ויורד והותרה מכללה אינו דין שלא תנהוג אלא בדבר שיש לו מתירין, ומנין הקומץ והלבונה והקטרת מנחת נסכים מנחת כהנים ומנחת משיח ת"ל אל הקדשים אשר יקדישו לרבות את כולם. יכול יהו חייבים עליו ת"ל אשר יקריבו, אמר רבי אלעזר וכי יש נוגע חייב אם כן למה נאמר אשר יקריבו לומר שאין חייבים עליו עד שיוכשר ליקרב, הא כיצד את שיש לו מתירים משיקרבו מתיריו, את שאין לו מתירין משיקדש בכלי. אחר שריבינו דברים שהן כשלמים ודברים שאינם כשלמים למה נאמרו שלמי' מעתה פרט לדם, רבי ישמעאל אומר מה שלמים מיוחדים שהם ראוים לאכילה, אף כל שראויים לאכילה, יצאו עצים ולבונה וקטורת שאינן ראויים לאכילה. (תו"כ).

במדבר יח ט, זבחים מד:

מה מקבל אהרן

כשה' דִבר עם אהרן ואמר לו מה תפקידו בשמירת משמרת המקדש, ומה שכרו, אמר לו:

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם: זֶה יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מִן הָאֵשׁ כָּל קָרְבָּנָם לְכָל מִנְחָתָם וּלְכָל חַטָּאתָם וּלְכָל אֲשָׁמָם אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לִי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לְךָ הוּא וּלְבָנֶיךָ: בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכֲלֶנּוּ כָּל זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָּךְ.

התורה מזכירה כאן את מה שמקבל אהרן מן האש, כלומר מהקרבנות (בהמשך הפרשה נאמר מה מקבל אהרן מהשדה).

התורה חוזרת כאן שוב ושוב על המלה "כל", כָּל קָרְבָּנָם לְכָל מִנְחָתָם וּלְכָל חַטָּאתָם וּלְכָל אֲשָׁמָם, מכאן שהכהנים זוכים בכל המנחות, החטאות והאשמות. ממילא עולה מכאן שבכלל זה גם חטאות ואשמות שלא באים לכפר, וגם חטאת העוף שהיא נמלקת[116]. כל מה שבני ישראל משיבים לה', קִבל אהרן. לך הוא ולבניך. מלשון הפסוק המלמד שאהרן קִבל את המתנות האלה, משמע שהן מתנות ולכן הוא קִבל אותן לגמרי, לכל דבר. מעתה הם ממונו לכל דבר. אלמלא כן היינו חושבים שעדין ממון גבוה הם אלא שאהרן ובניו קִבלו רשות לאכלם. אבל הבאת הפסוקים בצורה הזאת ובפרשיה הזאת, כתאור מתנותיו של אהרן, מלמדת שהם נעשו ממון הכהנים לכל דבר. (לפחות האחרון ברשימה).

לוג השמן של מצורע גם הוא סוג של מנחה. וכיון שלא נאמר שיש להקטירו – ממילא גם הוא בכלל האמור כאן.

ויקרא ד י, זבחים מד:

התורה מתארת את הרמת החלב מפר הכהן המשיח:

וְאֶת כָּל חֵלֶב פַּר הַחַטָּאת יָרִים מִמֶּנּוּ אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה עַל הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב:  וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה:  כַּאֲשֶׁר יוּרַם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן עַל מִזְבַּח הָעֹלָה.

למה הוסיפה כאן התורה את הפסוק "כַּאֲשֶׁר יוּרַם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים"? פסוקים דומים אנו מוצאים להלן בפר העלם דבר של צבור, ובחטאת נשיא ובחטאת יחיד, אבל שם מובן למה הביאה התורה פסוקים כאלה, שם לא פורטה רשימת החלבים, ולכן מפנה אותנו התורה לעין בפרשת זבח השלמים כדי ללמוד אלו חלבים יש להקטיר. (וראה לעיל זבחים מא.). שם מובן היטב מדוע תשלח אותנו התורה לעין בפרשת השלמים. אבל כאן, הלא רשימת החלבים פורטה ונתבארה כאן בפירוש. לשם מה אפוא יש צֹרך לשלוח אותנו לעין במה שנאמר בפרשת השלמים?

ר' יהושע בן לוי מבאר שהתורה מלמדת כאן כלל: שלענין החלבים דינו של הפר הזה ככל שור זבח השלמים. מכאן נלמד שמעשים המפגלים בזבח השלמים מפגלים גם את חלבי השור הזה. ואולם, את כל זה אין אנו יכולים ללמוד אלא לגבי ההלכות שבהן דומה השור הזה לשור זבח השלמים. לא נוכל ללמוד מכאן לגבי הדינים שבהם נבדלת החטאת מהשלמים, כלומר מעשי הדם והכפרה הפנימית. הכפרה הפנימית היא דין בפני עצמו, היא לא חלק ממעשי חלבי הפר הזה. חלבי הפר הזה קרבים כשם שקרבים חלבי השלמים. ועבודת החלבים של הפר הזה היא כעבודת החלבים של שור זבח השלמים.[117] מקורו של דין פגול הוא בשלמים. מכאן דרש ריב"ל שגם בפר הזה, הפר מתפגל דוקא אם חשב לפגלו בעבודה הנעשית על המזבח החיצון. (ולר"ש אין כלל פגול בפרים הנשרפים, ראה לעיל עמ' קג, נמצא שיש בדבר שלש דעות: לחכמים יש פגול בכל מחשבה גם בפרים הנשרפים, לר"י דוקא אם חשב בעבודות חוץ, ולר"ש אין כלל).

כאשר יורם משור זבח השלמים וכי מה למדנו משור זבח השלמים מעתה אלא מקיש פר כהן משיח לשור זבח השלמים מה שור זבח השלמים עד שיהו מעשיו ומחשבותיו על מזבח החיצון אף פר כהן משיח עד שיהו מחשבותיו ומעשיו על המזבח החיצון.

ויקרא כב ב-ג, ה טו, כז לג, זבחים מה.

אלו קדשים קדשים

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי ה’:  אֱמֹר אֲלֵהֶם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה’ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי אֲנִי ה’:  אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל טְמֵא נֶפֶשׁ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע:  אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל שֶׁרֶץ אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ אוֹ בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ לְכֹל טֻמְאָתוֹ:  נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ וְטָמְאָה עַד הָעָרֶב וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם:  וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי לַחְמוֹ הוּא:  נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ אֲנִי ה’:  וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ אֲנִי ה’ מְקַדְּשָׁם.

פרשה זו עוסקת בקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה'. לפי דרכנו למדנו שדוקא הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' הם קדשים שהוזהרו הכהנים שלא לטמא אותם. דוקא הם הוקדשו לגמרי לשמים ויש לשמור על קדושתם. דוקא קדשי בני ישראל, הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה', דוקא בהם יש להזהר לא לשאת חטא ולא לחלל אותם. מכאן אפשר ללמוד שלכל דבר ועניין אין הקדושה חלה אלא על קדשים שיקדישו ישראל. ומכאן עולה שגם דיני מעילה[118] האמורים במי שחוטא בקדשים ומחלל אותם, לא יחולו בקדשים שהקדישו הגויים. שהרי קרבן שהקדישו הגויים אינו קֹדש גמור, והרי גם במעילה נאמר "נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה’ וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה’ אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם". וכיון שהקדשת הגוי אינה הקדשה, ממילא לא יחולו עליה דינים שחלים על קדשי ה'. ממילא גם לא יחולו עליה דיני נותר ופגול שכבר הזכרנו לעיל (עמ' קב) שדינם כדיני טומאה. כיון שקדשים שהקדיש הגוי לא ממש קדושים, גם תמורתם אינה ממש תמורה ולא חלים עליה דיני תמורה. ובפרט שהתמורה נאמרה יחד עם מצוות מיוחדות לישראל: "וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה’ הוּא קֹדֶשׁ לַה’:  וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו:  וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה’:  לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל". מעשר הארץ הוא מצוה שנצטוו בה ישראל[119]. מעשר בהמה הוא חובה[120], וממילא לא נצטוו בה אלא ישראל. הגוי לא מצֻוֶּה במעשר בהמה לכן גם אם עִשר אין מעשרו מעשר. וכן במעשר הארץ. לכן ברור שאין הפסוק הזה מדבר על גויים. לגויים אין כח להקדיש קרבן כך שיחולו עליו דיני ממון גבוה ויעשה תמורה.

הדברים האלה לא נאמרו אלא על קרבנות. הגויים לא יכולים להקדיש קרבנות למזבח, ואם יקדישו – לא יחולו עליהם דיני קרבן לענין טומאה ומעילה ותמורה. אבל אם יקדישו לה' סתם, לשם ה', לבדק הבית, נעשו קדשיהם ממון גבוה, וממילא ודאי שהמועל בו חייב.

לכן חולק ר' יוסי על כל הנ"ל. לדעת ר' יוסי, כל קרבן נעשה קרבן בכך שהוקדש לשמים ונעשה ממון גבוה. ה' הוא בעליו ולכן יש בו מעילה וחיב משום טומאה גם אם הוקדש ע"י גוי. גם עליהם נאמר שהם לה'. והם אף חמורים מקדשי ישראל, כי על ישראל הציץ מרצה, כמו שנאמר "וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה’". אבל הוא מרצה דוקא על עוון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל, לא על קדשי הגויים. הוא מרצה רק על "הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם", רק על זה נאמר "וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה’" הוא מרצה רק על ישראל.

ולא מועלין דגמר מעילה חט חט מתרומה דבתרומה כתיב בני ישראל  ולא עובדי כוכבים ואין חייבין עליו משום פיגול נותר וטמא מ"ט דאתי פיגול עון עון מנותר ואתי נותר חילול חילול מטומאה ובטומאה כתיב בני ישראל ולא עובדי כוכבים ואין עושין תמורה מאי טעמא דאיתקש תמורה למעשר בהמה ומעשר בהמה איתקש למעשר דגן ובמעשר דגן כתיב בני ישראל ולא עובדי כוכבים.

אמר רבי יוסי רואה אני בכולן להחמיר שנאמר בהן לה'.

אמר רב אשי אמר קרא לרצון להם ועובדי כוכבים לאו בני הרצאה נינהו.

במדבר טו, זבחים מה.

מי מביא נסכים, ונסכים הקרבים בפני עצמם

התורה מלמדת שלכל קרבן צריך להוסיף נסכים, עשרון סלת לכבש, שני עשרונים לאיל ושלשה לפר. וכן יין ושמן. התורה מוסיפה ואומרת:

כָּכָה יֵעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד אוֹ לָאַיִל הָאֶחָד אוֹ לַשֶּׂה בַכְּבָשִׂים אוֹ בָעִזִּים:  כַּמִּסְפָּר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כָּכָה תַּעֲשׂוּ לָאֶחָד כְּמִסְפָּרָם:  כָּל הָאֶזְרָח יַעֲשֶׂה כָּכָה אֶת אֵלֶּה לְהַקְרִיב אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’:  וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’ כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה:  הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה’.

לכל קרבן יֵעשה כך. וכאן באה התורה ומבדילה בין האזרח לבין הגר. על האזרח היא מלמדת שכל האזרח יעשה ככה את אלה, ועל הגר היא אומרת שגם הגר כאשר תעשו כן יעשה. לכאורה נראה שעל הגר אומרת התורה בדיוק מה שאמרה על האזרח, רק במלים אחרות. אלא שאם כך, למה הבדילה התורה בין האזרח לבין הגר? יתר על כן, התורה אומרת "כָּכָה יֵעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד אוֹ לָאַיִל הָאֶחָד אוֹ לַשֶּׂה בַכְּבָשִׂים אוֹ בָעִזִּים". כלומר: כל קרבן שקרב טעון נסכים אלה, ואין חשיבות לשאלה מי הביאו. לכן פרשו חכמינו את הפסוק בדרך אחרת: חכמים פרשו שהמלים "כָּל הָאֶזְרָח יַעֲשֶׂה כָּכָה אֶת אֵלֶּה לְהַקְרִיב אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’" הוא דין חדש. זה לא סִכום של הדין שנאמר קודם לכן, אלא התורה מלמדת כאן דבר חדש: כל האזרח רשאי להביא נסכים אלה, גם אם לא הקריב עולה או שלמים. אבל דוקא האזרח רשאי להביא נסכים בפני עצמם. הגר לא רשאי. רק כאשר יעשה אשה ריח ניחח לה' כן יעשה. הגר מביא קרבן, וקרבנו טעון נסכים, אך אינו יכול להביא נסכים בפני עצמם. את זה יכול לעשות רק האזרח.

למדנו אפוא שהיחיד יכול להביא נסכים בנדבה. כאשר היחיד מביא נסכים בנדבה הוא יַעֲשֶׂה כָּכָה אֶת אֵלֶּה, כלומר: נסכים במדה הזאת. יכול הוא להרבות ולהביא חצי הין כפר, או למעט ולהביא רביעית ככבש, אך יַעֲשֶׂה כָּכָה אֶת אֵלֶּה, חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה’, כך יהיה, ואינו רשאי לפחות מכך.

למדנו אפוא שיכול כל אדם להביא את הקרבנות האמורים כאן גם אם לא הקריב בהמה. הוא יכול להביא עשרון סֹלת בלול ברביעית ההין שמן. הוא יכול להביא שני עשרוני סֹלת בשלישית ההין שמן, והוא יכול להביא שלשה עשרוני סלת בחצי ההין שמן. כמו כן הוא יכול להביא חצי ההין יין, או שלישית ההין יין, או רביעית ההין יין. נלמד מכאן גם שאפשר להביא יין בפני עצמו ולנסך אותו על האשים. "וְיַיִן תַּקְרִיב לַנֶּסֶךְ חֲצִי הַהִין אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’". היין הוא אשה ריח ניחוח לה', כאמור כאן. כיון שהוא אשה ריח ניחוח בפני עצמו, יכול הוא לבוא בפני עצמו.

נחלקו תנאים האם יכול האזרח המתנדב להביא שמן. ר"ט אומר שכן, שהרי בפרשתנו כתוב שמביאים שמן. והוא לא שונה מיין. אבל ר"ע משיב לו ואומר שהדברים אינם דומים. שהרי היין המנוסך קרב בפני עצמו, אבל אין בפרשתנו שמן הקרב בפני עצמו. השמן המוזכר בפרשתנו אינו בא אלא כדי לבלול בו את הסלת. (וראה מקורות נוספים לכך להלן זבחים צא:).

כיצד קרבים הנסכים הבאים בפני עצמם

מה יֵעשה במנחת נסכים שאינה באה עם הזבח? יש אומרים שתקרב כֻלה על האש. ככל הנסכים. אבל יש אומרים שכיון שהיא לא קרבן צִבור ולא נסכי בהמה, ינהג בה ככל מנחה. ויקטיר רק את הקֹמץ.קכא

היין האמור כאן קרב בפני עצמו ומנֻסך על האשים. לכן, גם כאשר האזרח יעשה ככה את אלה, יהיו אשה ריח ניחוח לה'. כלומר ינוסכו על האש כבשר עולות. לכן, כאשר יביא אדם יין כאמור כאן, הוא ינֻסך כֻלו על האשים.

רבי למד מפרשתנו שאפשר להביא נסכי יין ושמן בפני עצמם, ומכאן הוא למד שאין מתנדבים פחות מרביעית ההין שמן, וכשמתנדבים שמן הוא קרב כֻלו. שהרי דינו כדין נסכים. שלא כר"ט שלמד מפרשת ויקרא שאפשר להביא לוג שמן למנחה.[121] (כפי שנבאר להלן זבחים צא. ולמד זאת גם מכאן).

אזרח אזרח מביא נסכים ואין העובד כוכבים מביא נסכים יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים ת"ל ככה.

אזרח מלמד שמתנדבין נסכים וכמה שלשת לוגין ומנין שאם רצה להוסיף יוסיף תלמוד לומר יהיה יכול יפחות ת"ל ככה. (מנחות קד.).

מתנדבין יין ואין מתנדבין שמן דברי רבי עקיבא רבי טרפון אומר מתנדבין שמן אמר רבי טרפון מה מצינו ביין שהוא בא חובה ובא נדבה אף שמן שהוא בא חובה בא נדבה אמר לו רבי עקיבא לא אם אמרת ביין שכן קרב עם חובתו בפני עצמו תאמר בשמן שאינו קרב עם חובתו בפני עצמו. (מנחות קד:).

אמר רבא מדברי שניהם נלמוד מתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום. (מנחות קד:).

דרבנן סברי מה מנחה מתנדבין אף שמן מתנדבין [ומינה מה מנחה לוג שמן אף כאן לוג שמן ומה מנחה קומצה ושיריה נאכלין אף שמן קומצו ושיריו נאכלין ואידך ממנחה מה מנחה מתנדבין אף שמן מתנדבין ואוקי באתרה] כנסכים מה נסכים שלשת לוגין [אף שמן שלש לוגין ומה נסכים כולן לספלין] אף שמן כולן לאישים אמר ליה רב פפא לאביי אי ממנחה מייתי לה [רבי] דכ"ע דון מינה ומינה אלא רבי מאזרח גמר לה. (זבחים צא:).

ויקרא כב א-טז, זבחים מה:

מהו חִלול הקדשים ואיזה קדשים אסור לחלל

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי ה’:  אֱמֹר אֲלֵהֶם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה’ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי אֲנִי ה’:  אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל טְמֵא נֶפֶשׁ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע:  אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל שֶׁרֶץ אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ אוֹ בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ לְכֹל טֻמְאָתוֹ:  נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ וְטָמְאָה עַד הָעָרֶב וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם:  וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי לַחְמוֹ הוּא:  נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ אֲנִי ה’:  וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ אֲנִי ה’ מְקַדְּשָׁם:  וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ תּוֹשַׁב כֹּהֵן וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ:  וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא יֹאכַל בּוֹ וִילִיד בֵּיתוֹ הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹ:  וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל:  וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל וְכָל זָר לֹא יֹאכַל בּוֹ: וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ:  וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה’:  וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲוֹן אַשְׁמָה בְּאָכְלָם אֶת קָדְשֵׁיהֶם כִּי אֲנִי ה’ מְקַדְּשָׁם.

הכהנים נצטוו שלא יחללו את קדשי בני ישראל, ובמה לא יחללו? התורה מפרטת והולכת: כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה’ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי אֲנִי ה’:  אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר... האִסור האמור כאן הוא לאכול מן הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה'. א"כ למה נאמר "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב"? הלא אין כרת בקריבה עצמה.[122] מכאן דרש ר"א שמדובר על כהן שנִגש אל קדשים כאלה שאפשר לומר עליהם "אשר יקרב". מי שנגע בקרבן שהוקדש אבל עדין לא הובא למקדש, אי אפשר לומר עליו שהוא קרב אל הקדשים. הוא נגע בדבר שכבר הוקדש לה' והוא כבר ממון שמים, אבל על זה אי אפשר לומר שהאיש הזה קרב אל הקדשים. "אֲשֶׁר יִקְרַב ... אֶל הַקֳּדָשִׁים" אפשר לומר דוקא על קדשים שכבר קדשו. ולא מהשעה שאמר האיש הרי זה קרבן.

איזה חִלול נאסר? על כך כבר עמדנו לעיל (זבחים מד., עמ' קג), שהתורה אסרה כמה סוגי חִלול קרבן, פגול נותר וטמא. גם כאן, כתבה התורה את אִסור החִלול גם בראש הפרשה וגם בסופה, מכאן שהיא עוסקת בכל החִלולים, והטומאה הוזכרה כאן רק כדוגמא. כלומר: התורה אסרה טומאה וכל הדומה לה. האִסור הוא לחלל את הקדשים והוא נוהג בכל הקדשים. אמנם, כפי שציינו לעיל (זבחים מד., עמ' קג), הפגול אינו פגול אא"כ חשב מחשבה פוסלת בשעה שהקריב את המתיר, ובכך אסר את המותר, ולכן פִגול אינו נוהג אלא במה שיש בו מתיר ומותר. אבל טעם זה אינו שייך אלא בפגול, ושאר הפסולים והחִלולים נאסרו בכל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה', כאמור כאן.

יכול לא יהו חייבין משום טומאה אלא על דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח ודין הוא ומה פיגול שהוא בקביעה ובידיעה אחת ולא הותר מכללו אין חייבין עליו אלא על דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח טומאה שהיא בעולה ויורד ובשתי ידיעות והותרה מכללה אינו דין שאינו חייב אלא על דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח ת"ל אשר הם מקדישים לי יכול מיד ת"ל יקרב אמר ר"א וכי יש נוגע שהוא חייב אלא מה ת"ל יקרב בהוכשר [בשר] ליקרב הכתוב מדבר הא כיצד יש לו מתירין משיקרבו מתירין אין לו מתירין משיקדש בכלי.

מנין שאף בפסול זמן הכתוב מדבר ת"ל ולא יחללו את (קדשי בני ישראל) [שם קדשי אשר הם מקדישים לי] בשני חילולין הכתוב מדבר אחד פסול נותר ואחד פסול טומאה.

ויקרא יז יא, זבחים מו.

וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ:  כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר:  עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם.

הפסוק הזה אינו עוסק בדם הקרבנות, אלא בכל דם. הפסוק הזה אומר שכיון שבקרבנות הדם עולה על המזבח לכפר על ישראל, אסור לאכול גם דם של חולין. ומ"מ למדנו מכאן שהדם הוא המתנה הבאה מאתנו כדי לכפר. הדם איננו חלק מהקרבן המוקדש, הוא נפש הבשר. הוא מכפר על נפשותינו, וכמובן שאין קרבן יכול לכפר עלינו אם לא בא מאתנו. ה' הפקיע את הדם מן הקרבן ונתן לנו אותו, כדי שנוכל להתכפר בו, כפי שנאמר כאן: וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם. הדם אינו בשר ואינו חלק מהקרבן, הוא דבר שנִתן לנו כדי שנתכפר בו. מכאן שהדם אינו חלק מהקרבן, ממילא גם אין חיבים עליו משום נותר וטמא. חיוב נותר וטמא, כפי שראינו בפרשיות שהזכרנו לעיל, נאמר בפירוש על הבשר. הדם אינו חלק מהבשר[123].

וראה להלן חולין קיז

מנא הני מילי אמר עולא אמר קרא ואני נתתיו לכם שלכם יהא דבי רבי ישמעאל תנא אמר קרא לכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה רבי יוחנן אמר אמר קרא הוא הוא לפני כפרה כלאחר כפרה מה אחר כפרה אין בו מעילה אף לפני כפרה אין בו מעילה.

ותלתא קראי בדם למה לי למעוטי ממעילה מנותר ומטומאה.

ויקרא ז יט-כ, זבחים מו.:

בפרשת אכילת השלמים (שכפי שכתבנו בהרחבה לעיל (ראה זבחים כח-כט וזבחים מד.), נלמדים ממנה הרבה דיני אכילת קרבנות), נאמר:

וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר:  וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה’ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:  וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה’ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.

אִסור אכילת טומאה נאמר בכל הקרבנות, ולא רק בשלמים, בפרשת אמר נאמר:

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי ה’:  אֱמֹר אֲלֵהֶם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה’ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי אֲנִי ה’...

הפרשיה הזאת עוסקת בכל הקרבנות, היא עוסקת בכהנים האוכלים את כל הקרבנות הנאכלים. אבל הפרשיה שפתחנו בה עוסקת בשלמים, ולכן היא מדברת אל כל ישראל. שלמים הוא הקרבן הנאכל לכל ישראל. שתי הפרשיות עוסקות בקרבנות נאכלים, כל קרבן לפי האוכל אותו, מכאן שהאוכל קרבן בטומאה חיב. כך הוא בכל הקרבנות וכך הוא בשלמים. את כֻלם נאסר לחלל. כל מי שנִתן לו קרבן לאכילה, צריך לאכלו בטהרה. משום כך, חיב על אכילת כל חלק מחלקי הקרבן, גם אם אכל חלק שאינו נאכל, שהרי התורה חִיְּבה את הכל בכרת ולא הבחינה בין חלקים שונים מהקרבן.

נחלקו הדעות בדרישת הפסוק "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר". מה חִדשה התורה בכך שחזרה על המלה "והבשר". ומה יהיה דינו של מה שאינו מאכל כלל כגון העצים והלבונה.פח ומ"מ מסתבר שכיון שסִכמה התורה את הדברים ואמרה: "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר:  וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה’ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ וכו'", אין מקום לחלק ביניהם.

אמר רבי יוחנן שלשה כריתות בשלמים למה אחת לכלל ואחת לפרט ואחת לדברים שאינן נאכלין ולרבי שמעון דאמר דברים שאין נאכלין אין חייבין עליהם משום טומאה לאיתויי מאי לאיתויי חטאות הפנימיות.

מאי טעמא כיון דלא קרינא ביה וטומאתו עליו ונכרתה לא קרינן ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה לפוסלה בעלמא.

זבחים מו: – ראה לעיל זבחים ג:

ויקרא א ט, יג, זבחים מו:

פרשיות העולה מסיימות בפסוקים "וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה’", "וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’".

מסתבר שיש לפרש את הפסוק הזה כמו שפרשנו לעיל זבחים ג: את הפסוק "ושחט אתה לחטאת", ובזבחים ד. את הפסוק "ואת האיל יעשה זבח שלמים". כלומר: כך יקריב אותו, לאשה ריח ניחוח לה'. הכהן לא סתם מקטיר את אברי העולה על האש. הוא עושה אותם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה’.

ובכמה מקומות נאמר בפירוש "לריח ניחוח" או "לעשות ריח ניחוח", ומסתבר שיש לפרש אותו כמו "לעולה" או "לחטאת". שלשם כך יקריבנו.

מכאן למדו חכמים שצריך לעשות את המעשים האלה לשם עולה אשה ריח ניחוח לה'. עֹלָה – לשם עולה ולא לשם קרבן אחר. אִשֵּׁה – כדי להעלותו כפי שמעלים באש, ולא כדי לצלותו על גחלים כפי שצולים בשר לאכילה. רֵיחַ – מכאן שצריך להעלותו לשם עשיית ריח, ולא סתם כדי שיבער ויתכלה. ההעלאה היא לא כדי שישרף ויאבד, אלא לשם ריחו. ממילא למדנו שיש להעלות את האברים בעודם חיים ולא לצלותם קודם לכן. נִיחֹחַ  – לשם נחת רוח. לַה’ – לשם ה'. כלומר: צריך המקריב להקריב לשם עשית רצון ה'. הפסוקים האלה מסכמים את מעשה העולה, ומכאן שלשם כך צריך להעשות מעשה העולה. לריח ניחוח לה'.

עוד נאמר שם, בתחלת הפרשיה: "אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה’:  וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו:  וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה’ וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". למה נאמר "וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר" ולא "ושחט אותו"? הלא כבר נאמר שהוא בן בקר? מכאן דרשו שבשעת השחיטה צריך לדעת מה הוא שוחט ולשחוט אותו לשם מה שהוא.[124]

עולה לשם עולה לאפוקי לשם שלמים דלא אשים לשם אשים לאפוקי כבבא דלא ריח לשם ריח לאפוקי אברים שצלאן והעלן דלא דאמר רב יהודה אמר רב אברים שצלאן והעלן אין בהן משום ריח ניחוח לשם הנחת רוח לה' לשם מי שאמר והיה העולם.

מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול שנאמר ושחט את בן הבקר לפני ה' עד שתהא שחיטה לשם בן בקר א"ל זו בידינו היא לעכב מנין א"ל לרצונכם תזבחהו לדעתכם זביחו.

זבחים מו: – ראה ערכין כא.

ויקרא ז יח, זבחים מז.

מחשבתו של מי מכשירה או פוסלת את הקרבן

וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא.

לעיל זבחים יג.: וזבחים כח.-כט בארנו שהפסוק עוסק במי שחושב בשעת העבודה לאכול מהקרבן שלא בזמנו.

מי הוא זה ואיזה הוא אשר לבו לעשות כן? נאמר כאן "הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה". משמע שאלמלא היה פגול היה נחשב לו. מכאן שהתורה מדברת על הבעלים, שהוא זה שהקרבן בא כדי להחשב לו. התורה מתיחסת כאן לבעלים וקוראת לו "המקריב". כך אנו יכולים ללמוד גם ממקומות שונים שבהם הבעלים נקרא המקריב, כמו: "וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹ לַה’ מִנְחָה סֹלֶת עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בִּרְבִעִית הַהִין שָׁמֶן", ועוד.

ומסתבר (אע"פ שלא נאמר בפירוש) שהקרבן לא יחשב למקריב משום שהמקריב הוא שהביאו ע"מ שהֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. וכך לכאורה דורש ראב"י.

אמנם, גם הכהן נקרא "המקריב", וכיון שהוא זה שעשה את העבודה, מסתבר שמחשבתו היא הפוסלת, וכן סברו חכמים.

אמר רבא מ"ט דרבי אלעזר ברבי יוסי דאמר קרא והקריב המקריב.

ויקרא יד יג-יד, זבחים מז:

קבלת דם אשם מצורע

על אשם המצורע נאמר:

וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא:  וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית...

לא נאמר כאן שהדם נזרק על המזבח[125], נאמר רק שהוא נִתן על אברי הַמִּטַּהֵר, אבל מסתבר שהאשם הזה אינו שונה מכל קרבן אחר. התורה לא הזכירה שיש לתת את הדם על המזבח כי הדבר פשוט, הלא קרבן הוא. יתר על כן: נאמר כאן שיש לנהוג בכבש הזה כמו שנוהגים בחטאת ואשם, ומכאן אנו יכולים ללמוד שמתן הדם על אברי הַמִּטַּהֵר אינו בא במקום נתינתו על המזבח, אלא בנוסף לנתינתו על המזבח ככל קרבן. התורה לא הזכירה זאת כאן משום שנושא הפרשיה הוא טהרת המצורע ולא דיני קרבנות, אך כיון שהוא קרבן דינו ככל קרבן. (אפשר ללמוד זאת גם מהדמיון בין הכבש הזה לבין איל המלואים, שגם בו נִתן הדם על התנוך והבהונות הימניים, ובו נאמר בפירוש שאח"כ נִתן הדם על המזבח). הנתינה על המזבח נעשית ככל חטאת וככל אשם, הכהן מקבל את הדם בכלי וזורקו על המזבח. הנתינה על אברי הַמִּטַּהֵר נעשית, כפי שמשמע מכאן, באצבע: "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וכו'", הלקיחה היא לשם נתינה ונעשית כנתינה, אין כאן צֹרך בכלי שרת. נמצא אפוא ששני כהנים מקבלים את דמו, אחד מקבל את דמו בכלי כבכל קרבן, וזורקו על המזבח, ואחד מקבל את דמו ביד כדי לתת על אברי הַמִּטַּהֵר, כמו השמן שעליו נאמר כאן: "וּמִן הַשֶּׁמֶן יִצֹק הַכֹּהֵן עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית:  וְהִזָּה הַכֹּהֵן בְּאֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה’:  וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל מְקוֹם דַּם הָאָשָׁם". נתינת השמן על אברי המִטהר נעשית מכפו של הכהן. גם את הדם יש לתת על אותם אברים של המִטהר, ומסתבר שגם נתינת הדם על המִטהר – מכפו של הכהן היא.

נאמר כאן "וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא". הפסוק מלמד כלל, שלפי לשונו נכון לגבי כל אשם ולאו דוקא האשם הזה. "כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא". לשון הפסוק מלמדת שכל אשם נשחט בצפון כי הוא קדש קדשים, ושכל אשם נאכל לכהן כי קדש קדשים הוא. הפסוק הזה בא ללמדנו שגם האשם הזה הוא ככל אשם. ממילא אפשר ללמוד שני דברים: שגם באשם הזה נוהגים כל דיני האשם, ושהכלל האמור כאן חל בכל האשמות.

ולקח יכול בכלי ת"ל ונתן מה נתינה בעצמו של כהן אף לקיחה בעצמו של כהן יכול אף למזבח כן ת"ל כי כחטאת האשם הוא מה חטאת טעונה כלי אף אשם טעון כלי נמצאת אתה אומר אשם מצורע שני כהנים מקבלין את דמו אחד ביד ואחד בכלי זה שקיבלו בכלי בא לו אצל מזבח וזה שקיבלו ביד בא לו אצל מצורע.

ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקדש כי כחטאת האשם הוא וגו' שאין ת"ל כחטאת האשם מה ת"ל כחטאת האשם לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר החדש בבוהן יד ובוהן רגל ואזן ימנית יכול לא יהא טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח תלמוד לומר כחטאת האשם הוא מה חטאת טעונה מתן דמים ואימורין לגבי מזבח אף אשם מצורע טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח.

ויקרא א יא, זבחים מח.:

מקום שחיטת קדשי קדשים

פרשת העולה בספר ויקרא מחולקת לשלשה חלקים: עולת בקר, עולת צאן ועולת עוף:

אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה’:  וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו:  וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה’ וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל  הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:  וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ:  וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ:  וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ:  וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה’: ס  

וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים לְעֹלָה זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ:  וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה’ וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:  וְנִתַּח אֹתוֹ לִנְתָחָיו וְאֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת פִּדְרוֹ וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ:  וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’:

על עולת צאן נאמר "וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה’ וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב". עולת הצאן נשחטת אפוא בצפון. על עולת בקר לא נאמר בפירוש דין זה. אבל על החטאת והאשם אומרת התורה שהם ישָחטו במקום שחיטת העולה. על חטאת נשיא נאמר: "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה לִפְנֵי ה’ חַטָּאת הוּא", על עולת יחיד נאמר: "וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הָעֹלָה", "וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֹתָהּ לְחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה", ועל כל החטאות נאמר בפרשת צו: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה’ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא". גם על האשם נאמר שם "וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא:  בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב". וכן באשם המצורע נאמר "וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא". כיון שבכל המקומות האלה התורה מתיחסת למקום שבו תשחט העולה, מתברר אפוא שלשחיטת העולה יש מקום, שהוא מקום שחיטת העולה, וממילא למדנו מכאן (א) שגם עולת בקר שלא נאמר בה שתשחט בצפון, תשחט בצפון[126]. ויש שלמדו זאת מההקש מפרשת עולת בקר לפרשת עולת צאן, ששתיהן באות זו אחר זו בוו החבור, הרי שהדינים שנאמרו בשניה נכונים (ב) אף לראשונה.

ומכאן (ג) שהעולה, החטאת והאשם נשחטים על ירך המזבח צפונה.

בכל המקומות שבהם נאמר שהחטאת נשחטת במקום בו נשחטת העולה, נאמר שהכהן לוקח מדמה ונותן על המזבח: "וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה לִפְנֵי ה’ חַטָּאת הוּא:  וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה...", "וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הָעֹלָה:  וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה...", "וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֹתָהּ לְחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה:  וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה...". מכאן דרשו חכמים (ד) שגם לקיחת הדם מהחטאת תהיה בצפון[127]. לקיחת הדם היא המשך השחיטה. גם היא חלק ממה שנעשה בצפון. וגם המקבל עצמו צריך לעמוד בצפון, כי פירוש המלה לקיחה בד"כ הוא (ו) הבאת דבר אל הלוקח. וכיון שמלבד פירוט הדבר בכל חטאת וחטאת, יש גם פסוק אחד כללי בתורת החטאת, משמע שזה מעכב. וכיון שאת כל הדין הזה למדנו מעולה, יש ללמוד שגם בעולה זה מעכב.

אבל כל עוד הבהמה עצמה בצפון, השוחט יכול לעמוד גם בדרום. (וראה דברינו בזבחים כו.). עליו לא נאמר צפון. ולאור מה שהתבאר לעיל זבחים יג. יד. וכן ביומא כו:כז., שהשוחט אינו בהכרח כהן, גם אין מקום לדרוש שיהיה דוקא בצפון.

נאמר אפוא שהעולה נשחטת בצפון, ונאמר על חטאת בהמה ועל האשם שישָחטו במקום העולה. (המקום נקרא מקום העולה, ממילא משמע (ח) שזה מקומה של עולה ואין לה מקום אחר). על מליקת העוף לא נאמר שהיא תֵעשה דוקא בצפון. מליקת עוף עולה אינה בהכרח בצפון. לא נאמר אלא "במקום אשר תשחט העולה" לא נאמר במקום אשר תמלק. ונאמר "וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה’ וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב", אותו, את הקרבן הנשחט, יש לשחוט בצפון. לא (ז) נאמר דין זה על המליקה. גם בחטאת הנשיא נאמר "וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה לִפְנֵי ה’ חַטָּאת הוּא", דוקא אותו, את חטאת הבהמה, לא נאמר דבר על חטאת העוף. וכיון שהעופות לא נשחטים, ממילא גם דין שחיטה בצפון לא נאמר עליהם.

נמצא אפוא שיש פסוק כללי, האמור בפרשת צו, המלמד שכל החטאות שחיטתן בצפון. מלבד זאת בפרשת ויקרא נאמר דין זה על כל חטאת וחטאת (וכפי שפרטנו לעיל). מה יהיה דינן של חטאות שלא הוזכרו בפרשת ויקרא, וממילא לא נאמר עליהן בפירוט ששחיטתן בצפון? לשם מה פרטה פרשת ויקרא שחיטה בצפון בחטאות מסוימות? האם כדי ללמד ששאר החטאות לא צריכות שחיטה דוקא בצפון, או ששאר החטאות שלא נזכרו בפרשת ויקרא כלולות בפסוק הכללי האמור על כל החטאות בפרשת צו? המדרש כאן הולך בדרך הראשונה. דוקא על החטאות שהוזכרו בפרשת ויקרא נאמר שהן צריכות צפון. כגון על שעיר חטאת הנשיא שחטא: "וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה לִפְנֵי ה’ חַטָּאת הוּא". מכאן דרשו חכמים ששעירי הנשיאים של חנֻכת המזבח, או ששעירי ע"ז, אינם טעונים צפון, דוקא אותו יש לשחוט בצפון, לא שעירים אחרים.[128] למסקנת הסוגיא, פשוט שכל החטאות נשחטות בצפון, הלא אפילו בפרשת ויקרא, המביאה חטאות שונות ולא מתיחסת לתורת החטאת, נאמר בלשון כללית: "וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הָעֹלָה". לא נשאלה השאלה אלא על חטאת נשיא, שבה נאמר "וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה לִפְנֵי ה’ חַטָּאת הוּא", ומכאן שאולי יש סוג של חטאת נשיא שלא חטא, שאינה בכלל האמור כאן. ולמסקנה דרשה זו אינה עוסקת אלא בקדשי שעה שא"א ללמוד מהם לדורות.

ואולם פשוט שקרבנות שלא נאמר בהם צפון לא ככלל ולא כפרט, ישחטו בכל העזרה.

וצפונה בעולה היכא כתיבא (א) ושחט אותו על ירך המזבח צפונה אשכחן בן צאן בן בקר מנא לן אמר קרא ואם מן (ב) הצאן וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון.

אמר קרא העולה (ח) במקומה תהא.

חטאת מנא לן דבעיא צפון דכתיב ושחט את החטאת במקום העולה אשכחן (ג) שחיטה קבלה מנא לן דכתיב ולקח הכהן מדם החטאת מקבל עצמו מנא לן אמר קרא ולקח (ו) לו יקח.

היכן עולה נשחטה בצפון אף זה בצפון (ד) וכי מכאן אתה למד והלא כבר נאמר במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת הא למה יצא לקבוע לו מקום שאם לא שחטה בצפון פסול אתה אומר לכך יצא או אינו אלא שזה טעון צפון ואין אחר טעון צפון תלמוד לומר ושחט את החטאת במקום העולה זה בנה אב לכל חטאות שיהו טעונות צפון.

אותו בצפון ואין (ה) שעיר נחשון בצפון.

ושחט אותו על ירך המזבח צפונה מה תלמוד לומר לפי שמצינו עומד בצפון ומקבל בצפון ואם עמד בדרום וקיבל בצפון פסול יכול אף זה כן ת"ל אותו אותו בצפון ואין השוחט בצפון.

יכול יהא בן עוף טעון צפון ודין הוא ומה בן צאן שלא קבע לו כהן קבע לו צפון בן עוף שקבע לו כהן אינו דין שיקבע לו צפון (ז) ת"ל אותו.

ר' אליעזר בן יעקב אומר יכול יהא פסח טעון צפון ודין הוא ומה עולה שכן לא קבע לו זמן לשחיטתו קבע לו צפון פסח שקבע לו זמן לשחיטתו אינו דין שיקבע לו צפון ת"ל אותו.

סמיכה על ראש החטאת

לא בכל החטאות נאמרה סמיכה. בשעיר נשיא נאמר "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה לִפְנֵי ה’ חַטָּאת הוּא". שעיר נשיא, שהנשיא מביאו על חטאו שלו, טעון סמיכה. כך הוא בכל החטאות שבפרשת ויקרא, שהן חטאות שאדם שחטא מביא על חטאו. נאמר כאן "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה לִפְנֵי ה’ חַטָּאת הוּא".  מכאן דרשו שכל שעיר נשיא שקרב טעון סמיכה. מכאן אפשר ללמוד שיש חיוב סמיכה גם בשעיר של חנֻכת המזבח, שהוא שעיר נשיא, ויש אומרים שגם בשעיר של ע"ז, שגם הוא בא בשם הנשיא.

לשון הפסוק היא "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה", כלומר: לגבי הסמיכה לא נאמר דוקא "אותו" אלא "השעיר", אבל לגבי השחיטה בצפון נאמר "אותו" ולא "את השעיר", מכאן מרבים חכמים גם שעירים אחרים לסמיכה.[129] גם הסברה נותנת לחיב גם את שעירי ע"ז בסמיכה, שהרי הם דומים לשעירי יוה"כ ולפר העדה, וגם הלשון שבה הם נאמרו בתורה דומה לקרבנות האלה, שהן חטאות צבור שבאות לכפר על חטאי הצבור, ונציגי הצבור סומכים עליהן.

וסמך ידו על ראש השעיר לרבות שעיר נחשון לסמיכה דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר לרבות שעירי עבודת כוכבים לסמיכה.

ויקרא ה יד-יט, זבחים מח.

אשם תלוי למועל

התורה מחיבת את החוטאים בחטאת. את המועלים בקדשים באשם, וכן את החוטא ואינו יודע אם חטא – באשם:

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה’ וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה’ אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם:  וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ: פ  

וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה’ אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ:  וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ:  אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לַה’.

על אלו עברות חיבים אשם תלוי? על כך כבר השבנו בהוריות ח: (ראה שם עמ' תרמח, וראה גם דברינו לעיל במבוא להוריות, עמ' תרכג והלאה), שנאמר כאן "וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה’ אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה". הלשון "אחת מכל מצוות ה' אשר לא תיעשינה" היא בדיוק הלשון האמורה בחטאות, גם חיוב חטאת חל על אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה’ אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה. מכאן שחיוב אשם תלוי חל על אותן עברות שאילו עבר עליהן בודאות היה חיב חטאת. התורה הביאה תחִלה את חיובי החטאת, ואח"כ אמרה שכאשר לא ידוע אם חטא יביא אשם.

ואולם, נשאלת השאלה מה יהיה דינו של מי שספק לו אם מעל. אם מעל ודאי – מביא אשם. מה יהיה דינו אם ספק מעל? האם דין מעילה כדין כל עברה שחיבים עליה קרבן, ולכן על ספקה יהיה חיב אשם תלוי, או שאין אשם תלוי נוהג אלא בעברה שעל ודאה מביא חטאת? הלא גם אשם מעילות הוזכר לפני אשם תלוי. לכן יש לשאול: האם על כל העברות שהוזכרו לפני האשם התלוי, אם יהיו בספק יביא אשם תלוי, או שרק על החטאת?

ר"ע אומר שגם על מעילה בספק חיב אשם תלוי. הפסוק "וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא..." הוא המשך של הפרשיה הקודמת[130]. הפרשיה הזאת באה להוסיף על קודמתה, ולומר: החוטא הזה שהזכרנו, וכן כל חוטא שעושה אחת ממצוות ה' אשר לא תיעשינה שהוזכר לפניו, אם הוא מסופק אם חטא יביא אשם תלוי.[131] ר"ע מסכים שכל העושה אחת מכל מצוות ה' היינו כל העובר על מצוה שחייב עליה חטאת, כפי הלשון בפרשית חטאת, אלא שהוא מוסיף שבנוסף לכך גם המועל חיב אשם תלוי. לדעת ר"ע, פרשת אשם תלוי היא המשך לכל פרשיות הקרבנות שנאמרו לפניה. על כל החטאים שהוזכרו לפניה, אם ספק לו אם חטא יביא אשם תלוי. אבל חכמים חולקים ואומרים שחיב אשם תלוי דוקא על "אחת מכל מצוות ה' אשר לא תיעשינה". כלומר: אותן עברות שחייב עליהן חטאת. הפרשה הפותחת ב"וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא..." לא באה להוסיף את המקרה הקודם לדין כאן, אלא להפך, להוסיף את פרטי הדין האמור שם שינהג גם כאן, כלומר: שגם האשם הזה יהיה בערכך כסף שקלים[132], אע"פ שלא נאמר בו אלא בערכך. אם התורה אמרה שהאשם צריך להיות בערכך, משמע שהאשם צריך להיות בעל ערך. איזה ערך? יש לפרש מהו "בערכך", ומסתבר שיש ללמוד זאת מהפרשיה הקודמת, שהפרשיה הזאת אומרת "בערכך" ורומזת אליה. זאת משמעות המלה "בערכך", וזוהי תורת האשם. כיון שכך, בכל מקום שכתוב שהאשם "בערכך", אנו למדים מכאן שהיינו בכסף שקלים. וכן מקום שנאמר בו איל אשם, הכונה היא לאיל כזה, ששוה כסף שקלים. כמו שכאן איל אשם הוא דוקא איל בכסף שקלים.

ואם נפש וגו' לחייב על ספק מעילות אשם תלוי דברי רבי עקיבא וחכמים פוטרין.

והיינו טעמא דרבנן נאמר כאן מצות ונאמר בחטאת חלב מצות מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אף כאן שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת.

ר"ע סבר ואם נפש כתיב וי"ו מוסיף על ענין ראשון ורבנן נמי הכתיב ואם נפש ... ואמרי לך רבנן תחתון הוא דגמר מעליון לאשם בכסף שקלים שלא תאמר לא יהא ספיקו חמור מודאו מה ודאו חטאת בת דנקא אף ספיקו אשם בר דנקא ורבי עקיבא הא סברא מנא ליה נפקא ליה מזאת תורת האשם תורה אחת לכל האשמות תינח מאן דאית ליה תורת מאן דלית ליה תורת מהיכא גמר גמר בערכך בערכך תינח היכא דכתיב בערכך אשם שפחה חרופה דלא כתיב ביה בערכך מאי איכא למימר גמר באיל באיל.

ויקרא ז ב, יד יג, זבחים מט.:

מקום שחיטת האשם

למדנו אפוא שהחטאת נשחטת בצפון, כי נאמר על העולה ושחט אותו על ירך המזבח צפונה, ונאמר על החטאת שתשחט במקום שחיטת העולה.

גם על האשם נאמר, בשני מקומות בתורה, ששחיטתו במקום שחיטת העולה. בפרשת צו נאמר "וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא: בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב". (וזה המקום העִקרי שבו נזכר סדר הקרבת האשם. סדר הקרבת יתר הקרבנות התבאר בפרשת ויקרא אבל סדר הקרבת האשם לא התבאר שם אלא בפרשת צו). ובפרשת מצרע נאמר: "וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא". הרי מפורש כאן פעמַים שאת האשם יש לשחוט דוקא במקום הקֹדש, במקום שחיטת העולה. חכמים דרשו "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק", ששם גם יקבל את הדם. ושגם המקבל עצמו יהיה בצפון.קכז

וכבר נתבאר לעיל (זבחים מז:, לעיל עמ' קיד), שהפסוקים בפרשת מצרע אינם מזכירים כלל שדמו של אשם מצורע נזרק על המזבח, אבל מכך שהתורה מתיחסת אליו כאל אשם אנו למדים שדינו ככל אשם, ודמו נזרק גם על המזבח, מכאן אפשר ללמוד גם להפך, כמו שהאשם הזה מעכב בו הצפון, כך בכל אשם. כיון שהתורה לִמדה אותנו שגם האשם הזה אשם הוא, מעתה אפשר ללמוד ממנו על כל האשמות ומכל האשמות עליו, וכל דיני האשם נוהגים גם בו.

וכפי שכבר כתבנו לעיל (זבחים מז:, לעיל עמ' קיד), הפסוק כאן אומר "וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא". הפסוק מלמד כלל, שלפי לשונו חל על כל אשם ולאו דוקא האשם הזה. "כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא". לשון הפסוק מלמדת שכל אשם נשחט בצפון כי הוא קדש קדשים והוא כחטאת, וממילא למדנו שגם האשם הזה הוא ככל אשם. ממילא אפשר גם ללמוד מהכלל האמור כאן שהוא נכון לכל האשמות.

וממילא נוהגים גם באשם הזה כל דיני האשם. כיון שהפסוק חזר וכללו בדיני אשם, מעתה דינו ככל אשם. הפסוק נוקט לשון כלל. ואינו עוסק באשם הזה עצמו אלא באשם בכלל, "במקום אשר ישחט את החטאת ואת האשם", "כי כחטאת האשם הוא" ומכאן שהאשם הזה הוא ככל אשם וחלים עליו כל דיניו של כל אשם. וכן משמע בגמ' האשם כשאר אשמות יהיה, כלומר: לשון האשם היינו שאין אנו עוסקים באשם הזה אלא באשם בכלל.

מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד. אם האשם הזה דינו ככל אשם, וכך הם דיני כל אשם, אפשר ללמוד מכאן לכל אשם, שהרי הפסוק כאן מדבר על כל האשמות.

אשם מנלן דבעי צפון דכתיב במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם אשכחן שחיטה קבלה מנא לן ואת דמו יזרוק קבול דמו נמי בצפון מקבל עצמו מנא לן דמו ואת דמו אשכחן למצוה לעכב מנא לן קרא אחרינא כתיב ושחט את הכבש.

א"כ נימא קרא כי כחטאת הוא מאי כחטאת האשם כשאר אשמות יהיה.

יכול לא יהא טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח תלמוד לומר כחטאת האשם הוא מה חטאת טעונה מתן דמים ואימורין לגבי מזבח אף אשם מצורע טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח.

לִמוד בהקש

מהפסוק "וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא", לומד רבינא כלל בלִמוד הלכות: שדבר הלמד בהקש אינו חוזר ומלמד בהקש. שהרי חטאת נשחטת בצפון בלבד כי הוקשה לעולה, כי התורה אמרה "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת", לכן, אילו היה נאמר רק "וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת", א"א היה ללמוד משם שאשם נשחט בצפון. שהרי החטאת עצמה נלמדה מהקש מעולה. לכן צריך היה להקיש אותו גם לעולה[133]. וצריך לבאר שהדיון כאן הוא על השאלה האם צפון מעכב באשם, שהרי ברור שא"א לומר שאילו היתה התורה כותבת רק  "וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת", היינו אומרים ששחיטתו בדרום. אי אפשר לומר כך, שהרי נאמר שהוא נשחט במקום החטאת ואין החטאת נשחטת בדרום. אלא ודאי המדרש אינו עוסק אלא בשאלה האם הצפון מעכב. ואת הדין המיוחד הזה בהל' קדשים, אין למדים מהקש דהקש, ולכן דוקא בקדשים אין למדים כך. ומ"מ למדנו מכאן שיש שני סוגי הקש, יש הקש מפורש[134], כגון שהאשם נשחט במקום שבו נשחטת החטאת. הקש כזה אינו יכול להתבאר אלא שהאשם נשחט בצפון, וודאי שבו הלמד ילמד. ויש הקש אחר: הקש הנלמד מכך שהתורה כרכה את שני המוקשים יחד[135], בהקש כזה – דבר הלמד בהקש אינו חוזר ומלמד בהקש.

רבא למד זאת מהפסוק האמור בפר כהן משיח: בכל קרבנות השלמים מפרטת התורה את החלבים השונים העולים על המזבח, כך היא מפרטת גם בפר כהן משיח: "וְאֶת כָּל חֵלֶב פַּר הַחַטָּאת יָרִים מִמֶּנּוּ אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה עַל הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב:  וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה:  כַּאֲשֶׁר יוּרַם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן עַל מִזְבַּח הָעֹלָה...". לעֻמת זאת, בפר העלם דבר של צִבור (וביתר הקרבנות שהוזכרו אחריו) לא נזכרו כל החלבים, נאמר בו בקצור "וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יָרִים מִמֶּנּוּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה:  וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה לּוֹ וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם". בפשטות, "כל חלבו" כולל את כל הרשימה שהוזכרה בקרבנות השלמים ובפר הראשון. לכן יש להקטיר ממנו גם את הכליות ויותרת הכבד, גם הן כלולות ב"כל חלבו". (אע"פ שמבחינה מלולית הן לא כלולות במלה חלב, אין הן החֹמר הקרוי חלב. ואם אין די בכך, יכולים אנו ללמוד זאת מכך שנאמר שם שיש להקטיר את הכליות ואת החלב אשר עליהן, משמע שהכליות עצמן אינן חלב[136]. וראה דברינו בחולין קיז. עמ' קז, ולעיל זבחים מא: עמ' צט). וכן מתברר מכך שנאמר בו "וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה לּוֹ", משמע שאת כל מה שמקטירים מהפר הראשון מקטירים גם ממנו, ובפר הראשון הוזכרו בפירוש הכליות ויותרת הכבד. ומכאן גם לכל הקרבנות הדומים לו. (וכפי שבארנו לעיל זבחים מא: עמ' צט). אם כך, למה היתה התורה צריכה להוסיף כאן את הפסוק "כַּאֲשֶׁר יוּרַם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים"? אמנם, פסוקים דומים אנו מוצאים להלן בפר העלם דבר של צבור, ובחטאת נשיא ובחטאת יחיד, אבל שם מובן למה הביאה התורה פסוקים כאלה, שם לא פורטה רשימת החלבים, ולכן מפנה אותנו התורה לעין בפרשת זבח השלמים כדי ללמוד אלו חלבים יש להקטיר. שם מובן מדוע תשלח אותנו התורה לעין בפרשת השלמים. אבל כאן, הלא רשימת החלבים כן פורטה. לשם מה יש צֹרך לשלוח אותנו לעין במה שנאמר בפרשת השלמים? וכן אפשר לשאול להפך, כיון שנאמר כאן "כַּאֲשֶׁר יוּרַם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים", למה הוסיפה כאן התורה את רשימת החלבים בצורה מפורשת? מכאן דורש רבא שכיון שאנו למדים מכאן שגם בחטאות אחרות דומות ירים את כל החלבים האלה ויקטירם, צריך להזכיר כאן במפורש את רשימת החלבים, שאל"כ דבר הלמד בהקש אינו חוזר ומלמד בהקש.

זבחים מט: – ראה לעיל זבחים מא.: (עמ' צט).

ויקרא יג יב-יז, מב-מג, נה, זבחים מט:

צרעת פורחת

התורה מונה כמה סוגי צרעת, היא מתחילה בצרעת עור הבשר, אח"כ צרעת השחין, צרעת המכוה, צרעת הראש והזקן, וצרעת הקרחת והגבחת. את החלק הראשון, צרעת עור הבשר, מסימת התורה בדין המיוחד של הופך כֻלו לבן:

וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן:  וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא:  וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא:  וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַבָּשָׂר הַחַי וְטִמְּאוֹ הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא:  אוֹ כִי יָשׁוּב הַבָּשָׂר הַחַי וְנֶהְפַּךְ לְלָבָן וּבָא אֶל הַכֹּהֵן:  וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ הַנֶּגַע לְלָבָן וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע טָהוֹר הוּא.

הדין הזה נאמר בסוף נגעי עור הבשר ולא בסוף כל הצרעות (להלן ננסה להסביר מדוע[137]) וכאן נשאלת השאלה האם דין זה של אדם שכֻלו נגע, חל רק בעור הבשר שבו הוא נזכר, או שהוא חל גם ביתר סוגי הצרעת הנזכרים בהמשך הפרשה: שחין ומכוה, ראש וזקן, קרחת וגבחת.

השאלה הזאת מתחלקת לשתי שאלות: א. האם ההופך כֻלו לבן אינו טהור אא"כ הפך לנגעים גם את הראש והזקן וחבריהם? ב. האם נוהג דין מצורע בכל גופו בכל אחד מהנגעים האחרים כפי דינו?

לגבי השאלה הראשונה, האם ההופך כֻלו לבן אינו טהור אא"כ הפך גם אותם לנגעים, מסתבר שלא, כי הם לא בשר חי, ומה שמעכב את ההופך כֻלו לבן הוא בשר חי, כמו שנאמר כאן "וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא:  וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַבָּשָׂר הַחַי וְטִמְּאוֹ הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא". שחין ומכוה, ראש וזקן, קרחת וגבחת אינם בשר חי[138], ולכן גם אם לא הצטרעו – אם יתר כל הבשר הפך ללבן האיש טהור. (כלומר: פרשיות שחין ומכוה הן המשך של פרשיות נגעי עור הבשר, אלא שכיון שלא הוזכרה בהן מחיה ולא הוזכרה בהן אלא הסגרה אחת – אין בשחין והמכוה דין מחיה והסגרה שניה. אבל לשאר הדינים הם דומים לנגעי עור הבשר).

האם נוהג דין זה בכל אחד מהנגעים האחרים כפי דינו? חכמים משיבים על השאלה ודורשים מלשון הפסוק: "וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן". פשט הפסוק הוא שאם תכסה הצרעת את כל גופו, מראשו עד רגליו, אז יהיה טהור. אבל חכמים דרשו כאילו נאמר בין מראשו בין מרגליו, כמו אם מחוט ועד שרוך נעל, משור ועד שה מגמל ועד חמור, וכאלה רבים. כלומר: בין בנגעי הראש ובין בנגעי הרגלים, אם תכסה הצרעת את הכל – טהור הוא. לפי זה גם בקרחת וגבחת, אם יהיו כל הקרחת וכל הגבחת נגועים, טהור הוא. הדרשה הזאת נראית קשה, שהרי לא כך נאמר. אבל מסתבר שכמו שפריחה בעור הבשר מטהרת את ההופך כֻלו לבן אם נהפך כל עור הבשר ללבן, כך פריחת צרעת הקרחת תטהר את הקרחת אם תכסה את כל הקרחת[139].

גבחת הבגד

נאמר בפרשת נגעים:

וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת אוֹ בַגַּבַּחַת נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם צָרַעַת פֹּרַחַת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ:  וְרָאָה אֹתוֹ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת הַנֶּגַע לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ כְּמַרְאֵה צָרַעַת עוֹר בָּשָׂר:  אִישׁ צָרוּעַ הוּא טָמֵא הוּא טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן בְּרֹאשׁוֹ נִגְעוֹ.

אח"כ מפורטים נגעי הבגדים, וגם בהם נאמר:

וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים:  אוֹ בִשְׁתִי אוֹ בְעֵרֶב לַפִּשְׁתִּים וְלַצָּמֶר אוֹ בְעוֹר אוֹ בְּכָל מְלֶאכֶת עוֹר:  וְהָיָה הַנֶּגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם בַּבֶּגֶד אוֹ בָעוֹר אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בְכָל כְּלִי עוֹר נֶגַע צָרַעַת הוּא וְהָרְאָה אֶת הַכֹּהֵן:  וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנָּגַע וְהִסְגִּיר אֶת הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים:  וְרָאָה אֶת הַנֶּגַע בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כִּי פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבֶּגֶד אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בָעוֹר לְכֹל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה הָעוֹר לִמְלָאכָה צָרַעַת מַמְאֶרֶת הַנֶּגַע טָמֵא הוּא:  וְשָׂרַף אֶת הַבֶּגֶד אוֹ אֶת הַשְּׁתִי אוֹ אֶת הָעֵרֶב בַּצֶּמֶר אוֹ בַפִּשְׁתִּים אוֹ אֶת כָּל כְּלִי הָעוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ הַנָּגַע כִּי צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף:  וְאִם יִרְאֶה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבֶּגֶד אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בְּכָל כְּלִי עוֹר:  וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְכִבְּסוּ אֵת אֲשֶׁר בּוֹ הַנָּגַע וְהִסְגִּירוֹ שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית:  וְרָאָה הַכֹּהֵן אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה לֹא הָפַךְ הַנֶּגַע אֶת עֵינוֹ וְהַנֶּגַע לֹא פָשָׂה טָמֵא הוּא בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ פְּחֶתֶת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ...

למה הוזכרו קרחת וגבחת בנגעי בגדים? דורשים חכמים שהוזכרו שם כדי להקיש אליהם[140], וללמוד שדיני הבגד כדיני הקרחת והגבחת. ממילא עולה מכאן שגם בבגד אם פרחה הצרעת בכֻלו טהור. שהרי גם זה בכלל דיני הקרחת והגבחת.

דרשה זו מובנת מאד מצד עצמה. ההלכה ברורה ומסתברת, שהרי כרגיל במדרש אנו רגילים להשוות דינים אלה לאלה, לדמות דבר לדבר וללמוד מדבר על כל הדומה לו. (ואולם יש לשאול למה להשוות את הבגד לגוף לענין זה דוקא ולא לדין אחר, ועוד קשה כיצד מתבאר הפסוק לפי דרשה זו. שהרי בדרך כלל גם אם נאמר פסוק כדי לדרוש ממנו, הלא יש לו משמעות פשוטה מצד עצמו ואינו יוצא מידי פשוטו. ואילו כאן הפשט קשה).

הגמ' לומדת מכאן שדבר הלמד בהקש חוזר ומלמד בגזרה שוה.

ומ"מ כפי שאמרנו יש כאן סברה: כשם שבעור הבשר פריחה בכֻלו מטהרתו, כך גם בשאר מיני הצרעת.

ואולם, כמו שבארנו לעיל ונבאר להלן, אם פרחה הצרעת בכל עור הבשר, אבל לא בראש או בזקן – טהור. הראש והזקן אינם חלק מעור הבשר, ואם פרחה הצרעת בכל עור הבשר – טהור.

מראשו ועד רגליו ואיתקש ראשו לרגל מה להלן כולו הפך לבן פרח בכולו טהור אף כאן כולו הפך לבן פרח בכולו טהור.

רבי נתן בן אבטולמוס אומר מנין לפריחה בבגדים שהיא טהורה נאמר קרחת וגבחת בבגדים ונאמר קרחת וגבחת באדם מה להלן פרח בכולו טהור אף כאן פרח בכולו טהור.

טהרת הפריחה

דין הפריחה נאמר בסוף דיני צרעת עור הבשר, יחד עם דיני המחיה:

 נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן:  וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת לְבָנָה בָּעוֹר וְהִיא הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי בַּשְׂאֵת:  צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן לֹא יַסְגִּרֶנּוּ כִּי טָמֵא הוּא:  וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכָל  מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן:  וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא:  וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא:  וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַבָּשָׂר הַחַי וְטִמְּאוֹ הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא:  אוֹ כִי יָשׁוּב הַבָּשָׂר הַחַי וְנֶהְפַּךְ לְלָבָן וּבָא אֶל הַכֹּהֵן:  וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ הַנֶּגַע לְלָבָן וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע טָהוֹר הוּא.

הפרשיה פותחת בדין מחיה, מחית בשר חי מטמאת את הנגע. מתוך כך מזכירה התורה את דיני הפריחה בכל בשרו של אדם, שגם בהם הבשר החי טמא: הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא. במי שפרחה הצרעת בכֻלו, הבשר החי טמא, וכפי שהתורה מלמדת כאן: ביום הראות בו בשר חי יטמא, ואם ישוב הבשר החי ויהיה לבן – יטהר. הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא. ומתוך כך מובן גם למה מחיה מטמאת. פרשיה אחת טִמאה את שניהם מטעם אחד: משום שבשר חי בנגע טמא הוא.

עם זאת מצאנו שיש הבדל בין מחיה המטמאת נגע לבין מחיה המטמאת את ההופך כֻלו לבן. מחיה בראש אבר אינה מחיה בתוך הנגע. זהו נגע שהקיף את האבר כטבעת המקיפה את האצבע. שאל"כ מי שעלתה חגורה של נגע סביב מתניו יהיה טמא משום שתי מחיות שיש בו: חציו העליון וחציו התחתון. ודאי שאין זו מחיה. מחיה מטמאת אם הכהן רואה אותה ואת הנגע כאחד, והיא נראית בתוך הנגע. ועליה נאמר וראהו הכהן. אם אינה נראית כאחד כי היא בראש אבר, אין זה נגע ובו מחיה אלא חגורה המקיפה את האבר. אבל לענין הופך כֻלו לבן – מי שיש בו מחיה, אפילו אם היא בראש אבר, הרי אין כֻלו לבן. זו אמנם אינה מחיה בתוך נגע מהטעם שהזכרנו, אבל זו מחיה בתוך גוף לבן, זה בשר חי שנראה בו, וכעת הלא אין כֻלו לבן. (זה וזה טעם אחד להם, שהוא הדבר האמור בפרשיה הזאת, שהבשר החי טמא הוא צרעת הוא, לכן כללה הפרשיה יחד את המחיה ואת ההופך כֻלו לבן. אלא שההופך כֻלו לבן מטמא במחיה בבשרו, ואילו הנגע מטמא במחיה בתוך הנגע. מחיה בראש האבר היא מחיה בבשרו, אך אינה מחיה בתוך הנגע מהטעם שבארנו).

התורה אומרת כאן: "וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא:  וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא:  וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַבָּשָׂר הַחַי וְטִמְּאוֹ הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא:  אוֹ כִי יָשׁוּב הַבָּשָׂר הַחַי וְנֶהְפַּךְ לְלָבָן וּבָא אֶל הַכֹּהֵן:  וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ הַנֶּגַע לְלָבָן וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע טָהוֹר הוּא". כלומר: גם לאחר הפריחה מחיה תטמאנו ופריחה תטהרנו. מחיה היא סימן טומאה הבא ומטמא את הנגע. מכאן למד ר"י שהמחיה היא סימן טומאה כמו כל סימן טומאה, כלומר כמו שער לבן, הצומח בתוך הנגע ומטמא אותו. ומכאן הוא למד שגם שער לבן שיצמח עתה יטמאנו. שהרי גם לאחר שפרחה בכֻלו סימני טומאה מטמאים אותו. הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא. ואם מחיה מטמאת אותו למה לא יטמאנו שער לבן? אבל חכמים אומרים שהבשר החי מטמא אותו לא משום מחיה, אלא משום שכעת אין כֻלו לבן. אבל אם כֻלו לבן – גם שער לבן לא יטמאנו.

משום כך נחלקו תנאים גם בשאלה האם בשר חי טמא גם בפחות משִעור מחיה. כפי שבארנו, מחיה דומה לבשר חי שעליו נאמר הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא. דין מחיה ודין בשר חי נאמרו שניהם בפרשיה אחת, וטעם אחד לשניהם. מכאן למד ר' יוסי שגם בשר חי הנראה בהופך לבן, אינו טמא אלא בשִעור מחיה. אבל לדעת ר"מ הוא טמא לא משום שיש בו מחיה אלא משום שאין כֻלו לבן. לכן טמא גם בפחות משִעור מחיה. אמנם ר' יוסי יוכל להשיב ולומר שאמת שכך הוא, אבל אם אין בו שִעור אין זה בשר חי שעליו נאמר הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא, ובשִעור קטן כזה אין זה נחשב כמי שאין כֻלו לבן. ואין ראיה מכך שראשי אברים לא מטמאים משום מחיה בנגע. שהרי הטעם לכך שאינם מטמאים הוא הטעם שבארנו: שאין זה מחיה בתוך נגע אלא נגע שהקיף את האבר מצדדיו. אבל כאשר יש בשר חי בנגע, הן במחיה והן בהופך כֻלו לבן, הדין הוא אותו דין. שהרי הפרשיה מלמדת דין אחד של בשר חי, כפי שפתחנו ואמרנו. ומה שאינו מחיה גם אינו בשר חי בפורח.

אם פרחה הצרעת בכל עור הבשר, אבל לא בראש או בזקן – טהור. הראש והזקן אינם חלק מעור הבשר, ואם פרחה הצרעת בכל עור הבשר – טהור. מה יהיה הדין אם פרחה הצרעת בכֻלו מלבד הראש, ואח"כ נקרח הראש? אפשר ללמוד מלשון התורה: דוקא הראות בו בשר חי מטמא אותו. כלומר: הופעתה של מחיה. אם מצא את עצמו אם בשר חי מבלי שהופיעה מחיה – טהור. מחיה היא סימן טומאה הנוצר בנגע, כמו שכתבנו לעיל.

וביום הראות בו בא ללמד על ראשי איברים שנתגלו שיהו טמאי', יכול כל שהו ת"ל כאן בשר חי, ולהלן הוא אומר בשר חי, מה בשר חי נאמר להלן כעדשה אף כאן כעדשה, דברי רבי יוסי רבי מאיר אומר וכי משום מחיה הוא מטמא, והלא אין מחיה מטמא בראשי אברים אלא גזירת מלך הוא ואפי' כל שהן, א"ר יוסי וכי משום ראשי איברים הוא מטמא והלא אם חזרה לאמצעיתו טמא אלא נאמר כאן בשר חי ולהלן נאמר בשר חי מה בשר האמור להלן בכעדשה אף כאן בכעדשה... בו מת"ל מנין אתה אומר פרחה בכולו אבל לא בראש ובזקן בשחין ובמכוה ובקרח' המורדי' חזר הראש והזקן ונקרחו והשחין והמכוה והקרח ונעשו צרבת יכול יהא טמא ת"ל בו בהופך, אם הפך טמא, הא אם חזר לראש ולזקן ולמכוה ולקרח אינו טמ'. בשר חי החוזר טמא, אין שיער לבן החוזר טמא, ר' יהושע מטמ' שר' יהושע אומר שער לבן סימן טומא', ומחיה סימן טומאה מה מחי' חוזר' טמא אף שיער לבן יחזור ויטמא, א"ל ר"ע אימתי יפה כוחו של שיער לטמא בזמן ששימש החלט, או בזמן שלא שימש החלט א"ל בזמן שלא שימש החלט א"ל מה בזמן שימש החלט אינו מעכב את הפריחה, בזמן שלא שימש החלט אינו דין שלא יעכב את הפריחה ועוד שנאמר בשר חי בשר חי החוזר טמא ואין שער לבן החוזר טמא בשר החי החוזר טמא ולא הבהק החוזר טמא, הלא דין הוא בוהק מעכב ומחייה מעכבת מה מחייה חוזרת ומטמאה אף הבוהק יחזור ויטמא. (תו"כ).

דברים יד כב-כו, יב כ-כא, ויקרא ז יב, זבחים נ.

נאמר על מעשר שני:

עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה:  וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים:  וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ:  וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ:  וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ.

המעשר נאכל לפני ה' עם הקרבנות. במקום אשר יבחר לשכן שמו שם, או בעינו או בפדיונו. בפדיונו יש לקנות בקר וצאן, ולמדו מכאן חכמים שהם קרבים שלמים. זביחת בקר וצאן בספר דברים, היא חולין אם אינה תלויה במקום אשר יבחר ה', והיא שלמים כאשר היא תלויה במקום אשר יבחר ה', (וראה לעיל זבחים ז:-ח:, גם שם הבאנו דרשה שמבוססת על הפרשנות הזאת). כמו שנאמר:

כִּי יַרְחִיב ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר:  כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה’ לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ.

דוקא אם ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' תאכל חולין, כפי שבארנו בחולין טז:יז., אבל בקר וצאן הנאכלים בתורת מעשר, חיבים להאכל דוקא במקום אשר יבחר ה', ולכן אינם בכלל ההתר לאכול חולין ברִחוק מקום, ולכן הם שלמים. ואם הם יכולים להיות שלמים, הם יכולים להיות גם תודה, שהרי התודה (א) היא מין ממיני השלמים[141], כמו שנאמר:

וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַה’:  אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ ... וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ....

מכאן למדה הגמ' שדבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בהקש.

הפרשיה מתארת את הביאה אל לפני ה' אל המקום אשר יבחר, לשם שמחה במה שנתן לנו ה'. המעשר נאכל לפני ה' כדי לשמוח לפניו. דבר דומה לכך (ב) מצאנו בפרשית הברית שבה נכתבת התורה על האבנים:

וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה’ אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל:  אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה’ אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַה’ אֱלֹהֶיךָ:  וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ.

מכאן שהשמחה לפני ה' היא בשלמים. מכאן למדו חכמים שהמביא מעות מעשר שני וקונה בהם בהמה, יקריבנה ויאכלנה כשלמים.

זאת תורת זבח השלמים [וגו'] אם על תודה למדנו (א) לתודה שבא מן המעשר מדאשכחן שלמים דאתו ממעשר שלמים גופייהו מנא לן דכתיב (ב) שם שם.

ויקרא ב א-ד, ז יב, זבחים נ.

ממה נעשים לחמי התודה

וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה’ סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה:  וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’:  וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה’: ס  וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן.

נאמר כאן בפירוש שחלות המצות והרקיקים הם סלת.

על התודה נאמר:

וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן.

נאמר כאן בפירוש שהמרבכת היא סלת, מנין שגם המינים האחרים הם סלת? אפשר ללמוד זאת מהפסוק שהזכרנו לעיל, האמור במנחות בפרשת ויקרא, שם נאמר שהחלות והרקיקים של מנחה הם סלת. מכאן מתבקש שגם החלות והרקיקים של תודה הם סלת. (אע"פ שאינם מנחה). שהרי שם אחד להם, ולכן מסתבר שהם זהים. כך מתבקש גם מכך שהרבוכה היא סלת, ולמה יגרע חלקם של הרקיקים והמצות?

סלת מרבכת למדנו לרבוכה שבאה סולת חלות מניין ת"ל חלות חלות רקיקין מניין ת"ל מצות מצות.

ויקרא ד יא-יב, זבחים נ.

שרפת חטאות פנימיות

על פר הכהן המשיח נאמר:

וְאֶת עוֹר הַפָּר וְאֶת כָּל בְּשָׂרוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל כְּרָעָיו וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ:  וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ...

התורה מלמדת מה יש לעשות בפר וכל בשרו. יש להוציא אותו אל מחוץ למחנה ולשרוף אותו. פרשו אינו חלק מהפר, אא"כ הוא עדין בתוך הפר. ומתוך שהתורה מצוה לשרוף אותו, ממילא למדנו שאין מוציאים אותו מהפר. אין מקימים בו מה שנאמר בעולה "וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם". בעולה יש לרחוץ את האברים כדי שלא להקטיר את הפרש על המזבח. אבל בחטאת נשרפת, שממילא אינה עולה על המזבח, יש לשרוף את הכל.

העולה, אפוא, נבדלת מפר החטאת האמור כאן. העולה מוקטרת על המזבח. והמוקטר על המזבח מוקטר בלי העור ובלי הפרש. רק את הבשר יש להקטיר. לכן מצוה התורה להפשיט אותה, לנתח אותה לנתחיה ולרחוץ את קרבה. לא כן הפר הזה שאין להקטיר אותו על המזבח אלא להפך: להרחיק אותו, לשרוף אותו מחוץ למחנה. הוא נשרף עם העור ועם הפרש.

האם בכל זאת אפשר ללמוד עליו משהו מדיני העולה? כיון שגם בפרשת העולה וגם בפר הנשרף נזכרו ראשו וכרעיו, למדו חכמים שהנתוח שוה בזה ובזה. בעולה נאמר:

וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ:  וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ:  וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ...

העלאת העולה על העצים אשר על האש נעשית נתחים נתחים[142]. כך יש לבאר גם לגבי הפר הנשרף, אע"פ שאינו נשרף על עצי המזבח אלא מחוץ למחנה, התורה הזכירה (ב) את כל אבריו אבר אבר לבדו, כדי ללמד שהוא מנֻתח. והסברה נותנת כך: כשהוא מנֻתח הוא בוער טוב יותר. הנתוח אפוא אינו חלק מדיני ההקטרה אלא חלק מדיני הבערה, לכן הוא נוהג גם בפר החטאת כאשר יש לשרוף אותו.

אבל צורת הכתיבה בתורה מלמדת על ההוצאה וההבערה. התורה פותחת בפסוק כותרת: "וְאֶת עוֹר הַפָּר וְאֶת כָּל בְּשָׂרוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל כְּרָעָיו וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ". ומה יֵעשה בו? וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר, כאן (א) אין מנויים האברים לבדם אלא הפר כאחד. כֻלו מוצא כאחד. ההבערה נעשית בנִתוח, אך כאמור, לא ברחיצה. גם העור נשרף ולכן אין צֹרך לפשטו. הנתוח נחוץ רק לצֹרך השריפה. אבל על ההוצאה נאמר שמוציאים אותו שלם.

ומכאן (ג) גם לפר יוה"כ, שנאמר בו "וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר הוּבָא אֶת דָּמָם לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ יוֹצִיא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת עֹרֹתָם וְאֶת בְּשָׂרָם וְאֶת פִּרְשָׁם". הכל נשרף, גם (ד) העור והפרש, מכאן שהוא יוצא כאחד, בעורו, ונשרף בעורו, אין צֹרך להפשיט אותו מן העור ואין צֹרך להוציא ממנו את הפרש. אבל הוא נשרף אבר אבר לבדו, שאל"כ למה צריך ללמד שלא יוציא ממנו את הפרש? כיון שגם כאן וגם שם נאמר עור ובשר ופרש, אנו למדים שאלו ואלו נשרפים באותה צורה.[143]

וקרבו ופרשו והוציא מלמד (א) שמוציאו שלם יכול ישרפנו שלם נאמר כאן ראשו וכרעיו ונאמר להלן (ב) ראשו וכרעיו מה להלן ע"י ניתוח אף כאן על ידי ניתוח אי מה להלן בהפשט אף כאן נמי בהפשט תלמוד לומר וקרבו ופרשו.

רבי אומר (ג) נאמר כאן עור ובשר [ופרש] ונאמר להלן עור ובשר ופרש מה להלן ע"י ניתוח שלא בהפשט אף כאן ע"י ניתוח שלא בהפשט.

א"ר פפא כשם (ד) שפרשו בקרבו כך בשרו בעורו.

ויקרא ד ז, זבחים נא.

נתינת שירי הדם על יסוד המזבח

נאמר בפרשית פר כהן משיח: "וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי ה’ אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". בפשטות היה אפשר לפרש שהמלים "אשר פתח אהל מועד" מתיחסות למזבח העולה. אבל אפשר לפרש שהן מתיחסות ליסוד מזבח העולה, איזה יסוד? זה שמול פתח אהל מועד. וכן מסתבר, שהרי הכהן מזה את הדם בתוך אהל מועד, ואז הוא יוצא ושופך את שירי הדם אל היסוד שמול הפתח, מכאן ששירי דם החטאות הפנימיות נִתנים על היסוד המערבי. וגם אם נפרש שהמלים "אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" מתיחסות למזבח, מסתבר שלא לחנם אמרה התורה "אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". תן את הדם שם, מול הפתח. וראה להלן זבחים נג.

מאי טעמא אמר קרא אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד ההוא דפגע ברישא.

זבחים נא. – ראה זבחים פג פד

ויקרא ד ז, יח, כה, זבחים נא.

נתינת שירי הדם על יסוד המזבח

את דם החטאות השונות נותן הכהן על קרנות המזבח, הפנימי או החיצון. את יתר הדם נותן הכהן על יסוד המזבח כמו שנאמר בדם פר הכהן המשיח:

וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי ה’ אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

ובפר העלם דבר של צבור:

וּמִן הַדָּם יִתֵּן עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה’ אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל הַדָּם יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

ובשעיר הנשיא:

וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה.

בחטאת יחיד לא נאמר ששירי הדם ישפכו אל יסוד מזבח העולה, אלא סתם אל יסוד המזבח:

וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ.

וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ.

את שיירי הדם נותן הכהן על יסוד מזבח העולה, כאמור כאן. גם בחטאת הכהן המשיח ובחטאת העדה, שדמן נִתן על קרנות המזבח הפנימי, את השירים נותן הכהן על יסוד המזבח החיצון. זהו פשוטו של מקרא. ועם זאת יש לשאול למה חזרה התורה שלש פעמים על המלים "יסוד מזבח העולה"? לכאורה, די היה לכתוב בראשון "מזבח העולה" וממילא היינו יודעים שגם "יסוד המזבח" המוזכר בהמשך הוא יסוד מזבח העולה. ודאי וודאי שאין צֹרך לכתוב זאת בשעיר נשיא שאפילו עִקר דמו נִתן על מזבח העולה, כמו שנאמר "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה", ואם הוזכר שדמו נתן על קרנות מזבח העולה, די לכתוב בשירים "המזבח" וודאי שהמזבח האמור הוא מזבח העולה.

מהפסוקים כאן למדנו לפי דרכנו שלמזבח העולה יש יסוד. בפרשת תרומה, במקום שבו הצטוה משה על מזבח העולה, לא נאמר שצריך לעשות לו יסוד. אבל מהפסוקים כאן מתברר שיש יסוד למזבח העולה. ממילא אנו למדים גם שלמזבח הפנימי אין יסוד. (שאל"כ, מדוע לא יתן את הדם שם? ואכן, בשום מקום לא נזכר יסוד למזבח הפנימי).

ועוד אנו למדים מכאן שאין לתת על המזבח הפנימי אלא את המתנות עצמן. שירי הדם נִתנים על יסוד מזבח העולה.

עוד אנו למדים בק"ו, שאת דם העולה עצמו א"א לזרוק אלא מעל היסוד. דמו נִתן על קיר המזבח, אבל דוקא במקום שתחתיו יש גג של יסוד. אם אפילו שירי הדם חיבים להשפך על גג של יסוד ולא סתם על הרצפה, ק"ו לדם המכפר שצריך להנתן מעל גג של יסוד. יסוד המזבח הוא כמו מזבח בפ"ע, כלומר: מעל גגו אפשר לזרוק דם וזאת עבודה כהקטרה, שהרי היא מעל מזבח.

הגמ' עומדת על כך שהדין הזה יכול להלמד בק"ו, אך מעצם העובדה שהתורה כתבה כאן "יסוד מזבח העולה", אי אפשר היה ללמוד שגם העולה צריכה שפיכת שירים ליסוד מזבח[144]. (וראה לעיל זבחים לו:לז. שם הובאה דרשה הלומדת זאת). הלשון "יסוד מזבח העולה", יכולה ללמד שהמזבח משמש לעולה, ולכן הוא נקרא מזבח העולה. וממילא אנו למדים שמזבח העולה צריך יסוד, וממילא אינו יכול לשמש לעולה בלי יסוד, ולכן היסוד נקרא "יסוד מזבח העולה". מכאן שדמי העולה נִתנים על קיר המזבח מעל היסוד[145]. ואולם, כאמור לעיל, דין זה נלמד מק"ו.

אל יסוד מזבח העולה ולא יסוד מזבח הפנימי אל יסוד מזבח העולה אין לו יסוד לפנימי עצמו אל יסוד מזבח העולה תן יסוד למזבח של עולה או אינו אלא מזבחה של עולה יהא ליסוד אמר ר' ישמעאל קל וחומר מה שיריים שאין מכפרין טעונין יסוד תחלת עולה שמכפרת אינו דין שטעונה יסוד אמר רבי עקיבא מה שיריים שאין מכפרין ואין באין לכפרה טעונה יסוד תחלת עולה שמכפרת ובאה לכפרה אינו דין שטעונה יסוד א"כ מה ת"ל אל יסוד מזבח העולה תן יסוד למזבחה של עולה.

מי כתיב אל יסוד העולה אל יסוד מזבח העולה כתיב אי הוה כתיב אל יסוד העולה הוה אמינא בזקיפה אל יסוד השתא דכתיב אל יסוד מזבח העולה אגגו דיסוד.

בפר יום הכפורים לא הוזכר דינם של שיירי הדם. ואולם, פר יום הכפורים גם הוא סוג של פר כהן משיח. הוא פרו של הכהן הגדול שמכפר על הכהן הגדול. וסברה היא, כשם שבפר כהן משיח לא ישפכו שיירי הדם לריק, כך גם בפר יום הכפורים. לכן אפשר לומר שפר יום הכפורים כלול אף הוא בכלל שנאמר בפר הכהן המשיח: "וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי ה’ אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". התורה כתבה "כל דם הפר". התורה לא הסתפקה ב"כל הדם" כמו בפר העלם דבר של צבור, או "ואת דמו" כמו בשעיר הנשיא. מכאן למדו חכמים שגם פר יוה"כ, שגם הוא פר הנעשה בפנים, כלול בצווי האמור בפסוק הזה. וכפי שכתבנו לעיל, סברה היא. ר' ישמעאל ור"ע למדו זאת בק"ו. פר יוה"כ דומה לפר הזה ואף חמור ממנו, הוא בא בזמן קבוע ודמו נכנס לקדש הקדשים, וגם הוא של הכהן הגדול, ולכן מסתבר שגם שייריו שלו נשפכים אל היסוד.

האם השירים מעכבים

לשון הפסוק היא:

וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי ה’ אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

בסוף הפסוק לא נאמר "ושפך את דמו אל יסוד מזבח...", כמו בראש הפסוק, אלא "ואת כל דם הפר ישפך". שפיכה זאת אינה חלק מהצווי והכפרה, אלא אמירה נוספת. ואת כל דם הפר ישפך. כאומר: אם ישאר[146]. השפיכה הזאת אינה עִקר הצווי האמור כאן. (וראה דברינו לעיל זבחים לד. וזבחים לו:לז. שם בארנו שדין מתן שירי הדם נאמר דוקא בחטאת משום שדם החטאת נִתן באצבע ובאצבע אין הכהן יכול לתת את כל הדם, ובאה התורה ללמד שהיתר לא ישפך לריק. גם מכאן אפשר להסיק שאין מתן שירי הדם מעכב, שהרי לא בא אלא כדי שלא ישפך לריק).

ר"י למד דין זה מכך שנאמר בעבודת יוה"כ "וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה’ וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:  וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ..." כלומר: ע"י שיעשה את המעשים שהוזכרו כאן כבר יכַלֶּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ, ואין שירי הדם מעכבים את הכפרה. וכפי שבארנו לעיל זבחים מ. (אמנם, עדין יש מקום להקשות, הלא שפיכת השירים לא נזכרה כלל בעבודת יוה"כ, ואם כבר למדנו ששופכים שירים, אולי הם חלק מהמתנות ולכן המלים "וכלה מכפר" צריכות להתבאר כעוסקות באחרי שפיכת השירים. אבל יש להשיב שהיא הנותנת, שדוקא מתוך שלא הוזכרה שפיכת השירים בפירוש בעבודת יוה"כ, משמע שהיא לא מעכבת). ומ"מ גם הוא לא למד זאת אלא לגבי שירי חטאת יוה"כ. שירי חטאות אחרות אינן מעכבות מהטעם שהזכרנו לעיל.

דין שירי הדם נאמר גם בחטאת העוף. שם נאמר "וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ חַטָּאת הוּא". גם כאן, כמו בשירי דם הפר דלעיל, הלשון היא לשון של שירים, הנשאר בדם ימצה, לא "ומצה את הנשאר בדם". ולכן אפשר ללמוד מכאן שאם לא ישאר אין מצוה. כל המצוה היא בנשאר. אבל יש חולקים על הדרשה הזאת וסוברים שהדם הזה מעכב את הכפרה.

וראה גם דברינו לעיל זבחים ו, גם שם בארנו שמתן שירים אינו מעכב את הכפרה.

ואת כל (הדם) [דם הפר] ישפך מה ת"ל הפר לימד על פר יום הכיפורים שטעון מתן דמים ליסוד דברי רבי אמר רבי ישמעאל קל וחומר ומה אם מי שאין נכנס דמו לפנים חובה טעון יסוד מי שנכנס דמו לפנים חובה אינו דין שטעון יסוד אמר רבי עקיבא ומה מי שאין דמו נכנס לפני ולפנים בין לחובה בין למצוה טעון יסוד מי שנכנס דמו חובה לפני ולפנים אינו דין שטעון יסוד יכול יעכבנו ת"ל וכלה מכפר את הקדש שלמו כל הכפרות כולן דברי רבי ישמעאל קל וחומר לפר כהן משיח (משעיר נשיא) מעתה ומה מי שאין נכנס דמו לפנים לא חובה ולא מצוה טעון יסוד מי שנכנס דמו לפנים בין לחובה בין למצוה אינו דין שטעון יסוד יכול יעכבנו תלמוד לומר ואת כל (הדם) [דם הפר] ישפך נתקו הכתוב לעשה ועשאו שירי מצוה לומר לך שירים אין מעכבין.

והנשאר בדם ימצה והנשאר ימצה ושאינו נשאר לא ימצה.

ויקרא ו יח-יט, זבחים נב:

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה’ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:  הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד.

דוקא "הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה". ממילא למדנו שהחטאת אינה יוצאת לאכילה אלא אם חוטאה כדינה. אם לא חִטא אותה כדינה פסולה היא ולא יאכלנה. מכאן שאם לא נִתן דמה למעלה על קרנות המזבח היא פסולה. ומ"מ יש לבאר היטב לִמוד זה, כי מנין שהפסוק מכשיר דוקא אותה שחוטאה כדינה על קרנות המזבח שלא נזכרו כאן, ולא אותה שחוטאה כדינה בארבע מתנות?[147]

הכהן המחטא אותה אותה שניתן דמה למעלה ולא אותה שניתן דמה למטה אמרת וכי מאין באתה מכלל שנאמר ודם זבחיך ישפך על מזבח וגו' למדנו לניתנין במתן ארבע שאם נתנן במתנה אחת כיפר יכול אף הניתנין למעלה שנתנן למטה כיפר ודין הוא נאמרו דמים למעלה ונאמרו דמים למטן מה דמים האמורים למטן שנתנן למעלן לא כיפר אף דמים האמורים למעלן אם נתן למטה לא כיפר לא אם אמרת בתחתונים שניתנין בנתינה למעלה שאין סופן למעלן לא כיפר תאמר בעליונים שנתנן למטה שיש מהן קרב למטה דמים (שיריים) הפנימיים יוכיחו שיש מהן קרב בחוץ ואם נתנן בתחלה בחוץ לא כיפר לא אם אמרת בדמים הפנימיים שאין מזבח הפנימי ממרקן תאמר בעליונים שהרי קרנות ממרקות אותן אם נתנן למטה כשרים ת"ל אותה אותה שניתן דמים למעלה ולא שניתן דמה למטה.

זבחים נב: – ראה לעיל זבחים מ.

שמות כז ב, ה, יחזקאל מג טו, זבחים נג.

מקום נתינת דם הקרבנות

בעולה נאמר:

וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה’ וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה’ וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

בשלמים נאמר:

וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

באשם נאמר:

בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

דם העולה, השלמים והאשם, נזרק על המזבח סביב, לא כן דם החטאת, הוא נִתן באצבע על קרנות המזבח:

וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה.

וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ.

וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ.

כלומר: דם העולה, השלמים והאשם נִתן על המזבח סביב, על קיר המזבח ודפנותיו, מלמטה. דם החטאת נִתן על הקרנות, למעלה.[148]

המלה "קרן" יכולה להתפרש בשתי דרכים. אפשר לפרש שקרן היא פִנה, זוית, מקצוע[149]. אבל כאשר מדובר על קרנות המזבח אפשר לפרש שקרנות המזבח הן אותן ארבע קרנות שצִוְּתה התורה לעשות למזבח: "וְעָשִׂיתָ קַרְנֹתָיו עַל אַרְבַּע פִּנֹּתָיו מִמֶּנּוּ תִּהְיֶיןָ קַרְנֹתָיו וְצִפִּיתָ אֹתוֹ נְחֹשֶׁת". בכך נחלקו רבי וראב"ש. האם יש לתת את דם החטאת על פִנתו של המזבח, או על אותה תבנית קרן הבנויה בזוית המזבח. אלו ואלו בודאי מודים שאת דם החטאת יש לתת למעלה, על הקרנות. שלא כדם העולה, השלמים והאשם, שלא נאמרו בו קרנות המזבח אלא רק המזבח סביב, ולכן דמו נִתן למטה.

ואולם, גם אם נפרש שהקרן היא הקרן שצִוְּתה התורה לעשות, עדין נצטרך לשאול מה גבולות הקרן. האם רק מה שבולט מעל גובה גג המזבח הוא חלק מהקרן, או שאפשר לומר שגם החלק התחתון של הקרן, ששקוע בתוך גובה המזבח, גם הוא חלק מהקרן?קמח

במעשה המזבח נאמר "וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִכְבָּר מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת נְחֹשֶׁת וְעָשִׂיתָ עַל הָרֶשֶׁת אַרְבַּע טַבְּעֹת נְחֹשֶׁת עַל אַרְבַּע קְצוֹתָיו: וְנָתַתָּה אֹתָהּ תַּחַת כַּרְכֹּב הַמִּזְבֵּחַ מִלְּמָטָּה וְהָיְתָה הָרֶשֶׁת עַד חֲצִי הַמִּזְבֵּחַ". למה צִוְּתה התורה לעשות רשת בחצי המזבח, ולהבחין בין חציו העליון לחציו התחתון? מכאן דרש רב אחא בר קטינא שכל דם שצריך להזות על הקרנות, ינתן מעל הרשת (או חוט הסקרא במזבח שבמקדש), כי כל מה שמעל הרשת נחשב כבר לחלק מהקרנות. כל דם שצריך להזרק על המזבח סביב, ינתן מתחת לרשת.

ר' אבהו למד זאת מדברי יחזקאל. בספר יחזקאל מצאנו: "וְאֵלֶּה מִדּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בָּאַמּוֹת אַמָּה אַמָּה וָטֹפַח וְחֵיק הָאַמָּה וְאַמָּה רֹחַב וּגְבוּלָהּ אֶל שְׂפָתָהּ סָבִיב זֶרֶת הָאֶחָד וְזֶה גַּב הַמִּזְבֵּחַ:  וּמֵחֵיק הָאָרֶץ עַד הָעֲזָרָה הַתַּחְתּוֹנָה שְׁתַּיִם אַמּוֹת וְרֹחַב אַמָּה אֶחָת וּמֵהָעֲזָרָה הַקְּטַנָּה עַד הָעֲזָרָה הַגְּדוֹלָה אַרְבַּע אַמּוֹת וְרֹחַב הָאַמָּה: וְהַהַרְאֵל אַרְבַּע אַמּוֹת וּמֵהָאֲרִאֵיל וּלְמַעְלָה הַקְּרָנוֹת אַרְבַּע". יחזקאל אומר שגובה הקרנות הוא ארבע אמות, הרי שגם החלק השקוע בתוך המזבח הוא חלק מהקרן.

דמים העליונים ניתנין מחוט הסיקרא ולמעלה דמים התחתונים ניתנין מחוט הסיקרא ולמטן דברי רבי רבי אלעזר ברבי שמעון אומר במה דברים אמורין בעולת העוף אבל בחטאת בהמה היא עצמה אין נעשית אלא על גופה של קרן.

אמר רב אחא בר רב קטינא שנאמר והיתה הרשת עד חצי המזבח התורה נתנה מחיצה להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים.

אמר רבי אבהו מאי טעמא דרבי דכתיב וההראל ארבע אמות ומההראל ולמעלה וגו' ארבע אמות הוא דהויא אמר רב אדא בר אהבה ומקום קרנות ארבע מקום קרנות ד' הויא אלא אימא רשות קרנות ד'.

ויקרא ד ז, כה, זבחים נג.

מקום שפיכת שירי דם חטאת חיצונה

כבר התבאר לעיל (נא.), שנאמר בפר כהן משיח: "וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי ה’ אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". בפשטות היה אפשר לפרש שהמלים "אשר פתח אהל מועד" מתיחסות למזבח העולה. אבל אפשר לפרש שהמלים האלה מתיחסות ליסוד מזבח העולה, ומלמדות שהיסוד האמור כאן הוא זה שמול פתח אהל מועד. וגם אם לא נפרש כך את המלים האלה, מסתבר שיתן את הדם על היסוד שמול הפתח, שהרי הכהן מזה את הדם בתוך אהל מועד, ויוצא ושופך את שירי הדם אל היסוד שמול הפתח, מכאן ששירי דם החטאות הפנימיות נִתנים על היסוד המערבי. ועוד: גם אם נפרש שהמלים "אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" מתיחסות למזבח, מסתבר שלא לחנם אמרה התורה "אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". תן את הדם שם, מול הפתח.

בשעיר הנשיא נאמר "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה". כאן לא נאמר "אשר פתח אהל מועד", אך מסתבר שמה שהיה נכון בפר כהן משיח נכון גם כאן: הכהן שופך את הדם על היסוד הסמוך למקום עבודתו. כאשר דם החטאת נִתן בפנים, הכהן נותן את שייריו על היסוד אשר פתח אהל מועד. לפי טעם זה, את שיירי דם שעיר נשיא יתן על היסוד הדרומי, שהוא הקרוב למקום עבודתו. אבל ר' ישמעאל סובר שגם שיירי דם השעיר הזה נִתנים על יסוד מערבי. הוא למד מפר הכהן המשיח: כמו ששיירי דם פר הכהן המשיח נִתנים על יסוד מערבי, כך שיירי דם השעיר הזה נִתנים על יסוד מערבי.[150]

רשב"י סובר שגם חטאות פנימיות נִתנים שיריהם על יסוד דרומי, כי לדעתו המזבח עומד בצפון, נמצא שהיסוד הדרומי הוא היסוד אשר פתח אהל מועד.

ויקרא א ה, יא, ג ב, ח, יג, ז ב, ח טו, זבחים נג:

נתינת דם על המזבח סביב

נאמר בעולה:

וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה’ וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה’ וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

בשלמים נאמר:

וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

באשם נאמר:

בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

דם העולה, השלמים והאשם, נזרק על המזבח סביב.

איך זורקים את הדם על המזבח סביב? אי אפשר לומר שמורח את הדם על המזבח וצובע עליו חגורה של דם סביבו, כי נאמר כאן שצריך לזרוק (א) את הדם על המזבח סביב, וזו אינה זריקה. אפשר (ב) ללמוד ממה שנאמר להלן על חטאת "וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו", מכאן שנתינה בארבע הפִנות גם היא נחשבת סביב. מסקנת התנאים והאמוראים כאן היא שאת דם העולה אין צריך לתת על ארבע הפִנות, שהרי לא נאמרו בה קרנות, אלא יש לתת אותו על ארבע דפנות המזבח. נתינה על ארבע דפנות גם היא נתינה סביב. לכן את דם הקרבנות האלה יש לתת על ארבע דפנות המזבח. ובכך הכל מודים. אלא שנחלקו האם צריך לתת ממש על כל דֹפן, כפי שהחטאת נִתנת בארבע מתנות שנקראות סביב, או שדי בכך שנותן על פִנה שבין שתי דפנות, ובכך נמצא שנתן על שתי דפנות. וכן יעשה בפִנה הנגדית, נמצא שנתן על ארבע דפנות[151].

יכול יזרקנו זריקה אחת ת"ל סביב אי סביב יכול יקיפנו כחוט ת"ל (א) וזרקו הא כיצד כמין גמא (ודמה טעון) שתי מתנות שהן ארבע ר' ישמעאל אומר נאמר כאן סביב ונאמר (ב) להלן סביב מה להלן פיסוק וארבע מתנות אף כאן פיסוק וארבע מתנות אי מה להלן ארבע מתנות על ארבע קרנות אף כאן ארבע מתנות על ארבע קרנות אמרת עולה טעונה יסוד וקרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד.

זכריה ט טו, זבחים נד:

וַה’ עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ וַאדֹנָי ה’ בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן:  ה’ צְבָאוֹת יָגֵן עֲלֵיהֶם וְאָכְלוּ וְכָבְשׁוּ אַבְנֵי קֶלַע וְשָׁתוּ הָמוּ כְּמוֹ יָיִן וּמָלְאוּ כַּמִּזְרָק כְּזָוִיּוֹת מִזְבֵּחַ.

זכריה מתאר את המלוי "כַּמִּזְרָק כְּזָוִיּוֹת מִזְבֵּחַ". לפי דרכנו למדנו שיש מקום שבו אפשר למלא את זויות המזבח. שאל"כ מדוע השתמש זכריה בדִמוי הזה?

אמר רב כהנא אבנים של קרנות חלולות היו דכתיב ומלאו כמזרק כזויות מזבח.

ויקרא כג יט, במדבר י י, זבחים נה.

האם כבשי חג השבועות הם קדשי קדשים

בחג השבועות קרבים זבחי שלמי צִבור, בד"כ השלמים הם קרבנו של יחיד, אבל בחג השבועות קרבים שלמי צִבור[152], כמו שנאמר:

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:  עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה’:  מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה’:  וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַה’ וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’:  וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים:  וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה’ עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה’ לַכֹּהֵן.

מה דינם של אותם שלמי צבור? בד"כ שלמים נאכלים לכל אדם. ואולם, לא מצאנו קרבן צִבור שנאכל לכל אדם. מי יאכל אפוא את שלמי חג השבועות?

קרבנות הנאכלים ע"י הכהנים מחולקים לכהנים, אך מי יאכל זבח צִבור אם יֵאָכל גם לישראל?

לכאורה התשובה פשוטה, הלא נאמר כאן בפירוש: "קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה’ לַכֹּהֵן". משמע שהכהן אוכל את שלמי הצִבור האלה.[153] והם קֹדש. אלא שהלִמוד הזה אינו פשוט, וראה להלן[154].

הגמ' בִקשה ללמוד מההקש. נזכרו כאן יחד החטאת והכבשים האלה, "וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים", מכאן (א) שדינם אחד. שניהם נעשים כאחד ומכאן ששניהם נעשים במקום אחד. אלא שהגמ' דוחה את הלִמוד הזה. וכי מנין שיהיה דינם אחד? החטאת חטאת והשלמים שלמים. הלא כל חטאת נעשית בצפון וכל שלמים נעשים בכל מקום בעזרה. החטאת עצמה למדה צפון בהקש ממקום אחר, ומנין שילכו שניהם יחדו?

לכן לומדת הגמ' ממקום אחר. נאמר בפרשת החצוצרות:

וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם.

על אלו זבחי שלמים מדובר כאן? התורה עוסקת כאן בקרבנות הצבור הקרבים מחמת הרגל, שהרי הפסוק בא ללמד שיש לתקוע ביום שמחתנו על קרבנות היום. מסתבר שמדובר כאן על קרבנות הצבור. לא מסתבר שיתקעו על כל זבח שלמים של כל יחיד ויחיד. שלמי צִבור לא מצאנו אלא בחג השבועות. לכן מפרשת הגמ' שזבחי השלמים האמורים כאן הם שלמי הצבור הקרבים בחג השבועות. ממילא (ב) ברור שהם נשחטים יחד עם העולות, שהרי תקיעה אחת לכֻלם. התורה כורכת אותם יחד עם "עֹלֹתֵיכֶם", ומכאן נלמד (ג) שאף הם קדשי קדשים, ולכן יהיה דינם כדין כל קדשי הקדשים. גם הם נשחטים בצפון.

הפסוק כאן אומר: "וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים", שני הקרבנות האלה נזכרו יחד, ומכאן לומדת הגמ' שכמו החטאת, כך גם השלמים (ד) האלה נאכלים דוקא לזכרי כהֻנה ודוקא בעזרה. והדרשה טעונה הסבר. הפסוק עוסק בעשייתם ולא באכילתם ואיך אפשר ללמוד משם לגבי אכילתם? (וראה מקורות נוספים לדין זה בזבחים צז:, להלן עמ' רלה). אביי מקשה על הדין הזה ממקום אחר. אביי מוכיח שאי אפשר להקיש הקש כזה, שהרי (ה) לשון דומה אנו מוצאים אצל הנזיר: "וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַה’ כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים". ולגבי הנזיר אי אפשר לפרש שכשם שהחטאת נאכלת לזכרי כהֻנה כך השלמים, שהרי נאמר בפירוש "וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד וְנָתַן עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת נִזְרוֹ:  וְהֵנִיף אוֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי ה’ קֹדֶשׁ הוּא לַכֹּהֵן עַל חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְעַל שׁוֹק הַתְּרוּמָה וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן". דוקא הזרוע נאכלת רק לכהן, משמע שהנזיר עצמו אוכל את היתר. ומכאן שהקשים כאלה אינם מתקבלים.

הגמ' מבקשת לחלק ולומר שקרבנות הנזיר אינם קדשי קדשים, שהרי לא נאמר בהם אלא "קֹדֶשׁ הוּא לַכֹּהֵן עַל חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְעַל שׁוֹק הַתְּרוּמָה". ואולם, לא ברור מה תרצה, שהרי פסוק דומה יש בשלמי חג השבועות: "קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה’ לַכֹּהֵן".

הגמ' מקשה שלפחות ילמד ההקש שהזרוע תֵאכל דוקא לזכרי כהֻנה, אבל אפשר לתרץ ולומר שכיון שמוכח שההקש לא מלמד על השלמים שהם כחטאת, הרי שההקש לא מלמד כלל. ומ"מ למדים (ו) מהפסוק הזה שדי באחד משלשת הקרבנות כדי שאם אח"כ יטמא הנזיר או יגלח אינו סותר את הימים הראשונים.

מנא לן דבעי צפון דתני רבה בר רב חנן קמיה דרבא ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת (א) מה חטאת בצפון אף שלמי צבור בצפון אמר ליה רבא וכי חטאת מהיכן למדה מעולה דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש אלא מדתני רב מרי בריה דרב כהנא על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם (ג) מה עולה קדשי קדשים אף זבחי שלמי צבור קדשי קדשים (ב) מה עולה בצפון אף זבחי שלמי צבור בצפון אלא היקשא קמא למאי אתא כי חטאת (ד) מה חטאת אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה אף זבחי שלמי צבור לזכרי כהונה אמר ליה אביי (ה) אי הכי גבי איל נזיר דכתיב והקריב את קרבנו לה' כבש בן שנתו תמים אחד לעולה וכבשה אחת בת שנתה [תמימה] לחטאת ואיל אחד [תמים] לשלמים הכי נמי נימא דהקיש הכתוב לחטאת מה חטאת אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה אף איל נזיר נמי אינו נאכל אלא לזכרי כהונה הכי השתא התם כיון דכתיב ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל מכלל דכוליה בעלים אכלי ליה זרוע בשלה מיהא לא ליתאכיל אלא לזכרי כהונה קשיא ואיבעית אימא קדשי אקרי קדשי קדשים לא איקרו ואלא למאי הלכתא איתקש אמר רבא (ו) שאם גלח על אחד משלשתן יצא.

ויקרא ו ט, יט, ז ו, י יג-יד, דברים יב יז-יח, זבחים נה.

מקום אכילת קדשים

על המנחה נאמר "וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ", על החטאת נאמר "הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד:  כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ". על האשם נאמר "כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא". כל אלה נאכלים במקום קדוש, כלומר בחצר אהל מועד.

על קרבנות היום השמיני נאמר:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה’ וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:  וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ הִוא מֵאִשֵּׁי ה’ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי:  וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ נִתְּנוּ מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

המנחה, החטאת והאשם נאכלים במקום קדוש. (ובמנחה והחטאת נאמר במפורש שהמקום הקדוש הוא חצר אהל מועד, ראה בפסוקים שהבאנו לעיל). לעֻמת זאת, השלמים נאכלים במקום טהור. הדבר מודגש במיוחד כאן, ביום השמיני, שנזכרו בו מנחה ושלמים, המנחה נאכלת במקום קדוש והשלמים במקום טהור.

מהו מקום טהור? המלים מקום טהור אמורות בתורה בד"כ על מקום שמחוץ לעזרה, את הדשן הכהן מוציא אל מחוץ למחנה אל מקום טהור, הפרים הנשרפים נשרפים מחוץ למחנה במקום טהור, ואפר הפרה האדֻמה יונח מחוץ למחנה במקום טהור. מקום טהור אינו תוך העזרה, מה שנאכל בעזרה – אין צֹרך ללמד שיאכל במקום טהור, שהרי ממילא אסור לטמא להכנס לשם ואי אפשר שיהיה המקום טמא. אם התורה צריכה ללמד שיֵעשה במקום טהור משמע שהוא מקום שמצד קדושתו (א) אפשר שיהיה טמא. מקום טהור הוא מקום שיש טמאים שלא יכולים להכנס לשם, כלומר בתוך העיר, אך לא במקום קדוש כלומר בעזרה. מעלתם של קדשי קדשים שהם נאכלים במקום קדוש. על קדשים קלים לא הקפידה התורה אלא שיֵאכלו במקום טהור. לכן הבדילה כאן התורה בין קדשי הקדשים שיֵאכלו במקום קדוש, לבין השלמים שאין צֹרך שיהיה המקום קדוש, ובלבד שיהיה טהור. דוקא (ב) על קדשי הקדשים נאמר: "וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ", לא על הקדשים הקלים.

שלמים נאכלים לא רק בחצר אהל מועד. אבל נאמר: "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ:  כִּי אִם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ", מכאן משמע שבכל השערים לא תוכל לאכול, אלא (ג) רק באותו שער שיבחר ה' בו. מכאן שהם נאכלים דוקא לפנים משער העיר.[155]

מכאן ששלמים נאכלים בכל העיר, אבל קדשי קדשים דוקא בעזרה.

את חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור אמר רבי נחמיה וכי ראשונים בטומאה אכלום אלא טהור מכלל (א) שהוא טמא טהור מטומאת מצורע וטמא מטומאת זב ואיזה זה זה מחנה ישראל.

ואימא טהור מטומאת זב וטמא מטומאת מת ואיזה זה זה מחנה לויה אמר אביי אמר קרא ואכלתם אותה במקום קדוש (ב) אותה במקום קדוש ולא אחרת במקום קדוש אפקה למחנה לויה (ד) הדר כתיב במקום טהור אפקה למחנה ישראל רבא אמר אותה במקום קדוש ולא אחרת במקום קדוש אפקה לגמרי הדר כתב רחמנא תאכלו במקום טהור עיילא למחנה ישראל.

אי הכי אפוקי נמי לחדא מפקינן מתרתי לא מפקינן ועוד (ג) לא תוכל לאכול בשעריך כתיב.

ויקרא ג ב, ח, יג, זבחים נה.:

מקום שחיטת קדשים

התורה מתארת את סדר הקרבת השלמים:

וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ אִם מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב אִם זָכָר אִם נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי ה’:  וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב... וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים לַה’ זָכָר אוֹ נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ:  אִם כֶּשֶׂב הוּא מַקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיב אֹתוֹ לִפְנֵי ה’:  וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב... וְאִם עֵז קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה’:  וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב...

על העולה נאמר בפירוש שצריך לשחוט אותה בצפון, ועל החטאת והאשם נאמר שצריך לשחוט אותם במקום העולה, וכפי שבארנו לעיל זבחים מח.: וזבחים מט.:. הצד הצפוני של העזרה הוא מקום העולה. על חטאת והאשם נאמר שישחטו במקום העולה, אבל על השלמים לא נאמר כך. ומסתבר שהצד הצפוני נקרא מקום העולה משום שאינו מקום השלמים.

על השלמים לא נאמר שישחטו בצפון. אבל נאמר עליהם שישחטו פתח אהל מועד, או לפני אהל מועד. הצווי הזה חוזר גם בפרשית שלמי בקר, גם בפרשית שלמי כבשים וגם בפרשית שלמי עזים. מכאן שיש לשחוט אותם לפנים מפתח העזרה. כל שמעבר לפתח העזרה נקרא לפתח אהל מועד[156]. כל שלפנים מפתח העזרה כשר לשחיטת שלמים[157]. ועוד למדים מכאן שאפשר לשחוט דוקא לפני פתח אהל מועד עצמו, כלומר: כשפתח המשכן פתוח[158].

על השלמים לא נאמר שצריך לשחטם בצפון דוקא, כל העזרה כשרה ובלבד שהיא בפתח אהל מועד[159]. ק"ו שהוא כשר בצפון. (ולמעשה אין צֹרך בק"ו, לא נאמר בו לא צפון ולא דרום, כל שמפתח העזרה ופנימה הרי הוא בכלל מה שנאמר בו)[160].

ושחטו פתח אהל מועד ושחט אותו לפני אהל מועד ושחט אותו לפני אהל מועד להכשיר את כל הרוחות בקדשים קלים ק"ו לצפון ומה קדשי קדשים שלא הוכשרו בכל הרוחות הוכשרו בצפון קדשים קלים שהוכשרו בכל הרוחות אינו דין שהוכשרו בצפון רבי אליעזר אומר לא נאמר הכתוב אלא להכשיר צפון שיכול והלא דין הוא ומה קדשים קלים שהוכשרו בכל הרוחות לא הוכשר מקומן אצל קדשי קדשים קדשי קדשים שלא הוכשרו אלא בצפון אינו דין שלא הוכשר מקומן אצל קדשים קלים ת"ל אהל מועד.

אמר רבי יוחנן שלמים ששחטן בהיכל כשרים שנאמר ושחטו (אותו) פתח אהל מועד ולא יהא טפל חמור מן העיקר.

אמר רב יהודה אמר שמואל שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל פסולין שנאמר ושחטו פתח אהל מועד בזמן שהוא פתוח ולא בזמן שהוא נעול איתמר נמי אמר מר עוקבא בר חמא אמר רבי יוסי ברבי חנינא שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל פסולין שנאמר ושחטו פתח אהל מועד בזמן שפתח ההיכל פתוח ולא בזמן שהוא נעול במערבא מתני הכי אמר רב יעקב בר אחא אמר רב אשי שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל פסולים ובמשכן קודם שיעמידו לוים את המשכן ולאחר שיפרקו לוים את המשכן פסולים.

הכתיב בשלו את הבשר פתח אהל מועד ושם תאכלו אותו קדשי שעה שאני.

ויקרא ו ט, יט, זבחים נו.

מקום אכילת קדשי קדשים

על המנחה נאמר "וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ", על החטאת נאמר "הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד:  כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ". נאמרו כאן שני תֵאורים: מקום קדוש וחצר אהל מועד. מכאן למדה הבריתא שהחצר קובעת. כל מה שבתוך החצר, כלומר בתוך המחיצות, כשר לאכילת קדשים אע"פ שהוא מחוץ לשטח המקודש, ומבאר רבא שהוא מחוץ לשטח שטמא חיב על כניסתו לשם, והשחיטה פסולה שםקס.

לשכות בנויות בחול ופתוחות לקדש מנין שהכהנים נכנסין לשם ואוכלים שם קדשי קדשים ושירי מנחה תלמוד לומר בחצר אהל מועד יאכלוה התורה ריבתה חצירות הרבה אצל אכילה אחת.

הכתיב בשלו את הבשר פתח אהל מועד ושם תאכלו אותו קדשי שעה שאני.

ויקרא ז טו-טז, זבחים נו.:

זמן אכילת שלמים

על השלמים נאמר:

וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַה’:  אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ ... וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר:  וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל:  וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף:  וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא.

את בשר התודה יש לאכול ביום ההקרבה, ומשמע שאותו יום נמשך עד הבֹקר הבא. שהרי הכתוב מבאר את דבריו: המלים "בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל" מתפרשות כ"לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר". ואולם בשלמי נדר או נדבה נאמרה לשון אחרת. שם לא נאמר: "ביום קרבנו יאכל וממחרת לא יניח ממנו עד היום השלישי", אלא "בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל:  וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף". לא נאמר שהאִסור הוא להניח ליום השלישי, הצווי הוא לשרוף את הנותר ביום השלישי. ויש לאכול ביום ההוא וממחרת. ועלינו לשאול אפוא: עד מתי נמשך היום שלמחרת? עד הערב או עד הבֹקר? מה דינו של הלילה?

על שלמי התודה נאמר "בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר". משמע שהיום ההוא נמשך עד הבֹקר. אבל על נדר או נדבה נאמר: "וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת". התורה נתנה כאן שני ימים. ויש לשאול האם גם היום השני נמשך עד הבֹקר. נאמר שם שביום השלישי באש ישרף, מכאן נראה היה שזמן אכילתו הוא עד הבֹקר השלישי. ואולם, שלא כמו בתודה, בנדר ונדבה לא נאמר עד הבֹקר. השרפה היא ביום השלישי, אבל האכילה היא "בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת", האם יום המחרת כולל גם את הלילה שאחריו?

בכך נחלקו ר' יוחנן וחזקיה. חזקיה אומר שכיון שצִוְּתה התורה לשרוף ביום השלישי, משמע שרק ביום השלישי הוא נעשה נותר. לכן הלילה השני כשר ולא חיבים עליו. אבל ר' יוחנן סובר שכיון שבכל מקום בתורה היום הולך אחר הלילה, (ראה דברינו בחולין פג.: לגבי גבולות היום לכל ענין ולענין קרבנות), ולא נאמר כאן שלא יניח עד הבקר, משמע שרק ביום השני אפשר לאכול. הלילה כבר פסול.

אפשר ללמוד זאת מפרשת קדשים. בפרשת קדשים נאמר "וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַה’ לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ:  בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף:  וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה:  וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה’ חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ". נאמר כאן והנותר עד יום השלישי באש ישרף. לא נאמר כאן עד בקר אלא עד יום השלישי, והלילה כבר שיך ליום השלישי[161], כמו בכל התורה כֻלה. בפרט שהפסוק אמור בפרשת קדשים שעוסקת בגבולין ולא בקדש.

התורה לִמדה כאן שהשרפה עצמה נעשית ביום השלישי, ודוקא ביום. אם כבר בלילה אסור לאכול, למה יש להמתין מלשרפו עד הבקר? מכאן למדנו ששרפת קדשים היא כעבודה וזמנה ביום בלבד, (ג) אין ללמוד מכאן שהאכילה היא עד הבֹקר, רק השרפה היא בבֹקר. כך גם חִלקו הטעמים: "וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף", ולא: "וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף". (ד) השרפה היא מצוה בפ"ע, זמן האכילה לא תלוי בזמנה.

זמן ההקטרה

עד כאן עסקנו בשאלה עד מתי אפשר לאכול את הקרבן. אבל יש לשאול עוד שאלה: עד מתי אפשר להקטיר את חלבי הקרבן? בשלמי תודה נראה ברור שאם אי אפשר לאכול אלא בו ביום, גם להקטיר אי אפשר אלא בו ביום. אבל מה יהיה דינם של שלמי נדבה? אפשר ללמוד זאת מלשון התורה: שלא כמו בשלמי תודה, על שלמי נדר ונדבה לא נאמר "ביום קרבנו יאכל" אלא "ביום הקריבו את זבחו יאכל". ואפשר להבין את טעם הדבר: שלמי תודה קרבים ונאכלים ביום אחד, לכן "יום קרבנו" הוא גם יום הקרבת קרבנו וגם יום אכילת קרבנו. לעֻמת זאת, בשלמי נדבה לשון התורה היא "בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת", יום הקרבת קרבנו אינו היום היחיד הכשר לאכילת קרבנו, לכן יום ההקרבה לא נקרא יום קרבנו אלא יום הקריבו, ולפי דרכנו למדנו שהיום הראשון הוא יום ההקרבה[162]. הוא יום הזבח והוא יום ההקרבה. לפי דרכנו למדנו שיש יום הקרבה, וכל ההקרבה (א) נעשית בו ביום. ההקרבה וזריקת הדם כשרה רק בו, רק האכילה נעשית גם למחרת.

ועדין יש מקום לשאול על כך ולחלוק, ולומר שהתורה אמרה "יום קרבנו" ובכל יום שבו קרב – בו יאכל. איך אפשר ללמוד מכך שקרבנו דוקא ביום שחיטתו? אבל על כך אפשר להשיב שמכך שבמקום אחד נאמר יום קרבנו ובמקום אחר נאמר יום הקריבו, משמע (ב) שיום קרבנו הוא יום הקריבו.

אמר רב יצחק בר אבודימי מנין לדם שנפסל בשקיעת החמה שנאמר (א) ביום הקריבו את זבחו יאכל ביום שאתה זובח אתה מקריב ביום שאי אתה זובח אי אתה מקריב.

ודילמא ה"ק רחמנא אי קריב דם האידנא ניתאכיל בשר האידנא ולמחר אי קריב דם למחר ניתאכיל בשר למחר וליומא אוחרא אם כן נימא קרא ביום הקריבו יאכל (ב) זבחו למה לי שמע מינה ביום שאתה זובח אתה מקריבו ביום שאי אתה זובח אי אתה מקריבו.

יכול יהו נאכלין לאור שלישי ודין הוא זבחים נאכלין ליום אחד וזבחים נאכלין לשני ימים מה זבחים הנאכלין ליום אחד לילה אחריהן אף זבחים הנאכלין לשני ימים לילה אחריהן תלמוד לומר (ג) והנותר עד יום בעוד יום הוא נאכל ואינו נאכל לאור שלישי יכול ישרף מיד ודין הוא זבחים נאכלין ליום אחד וזבחים נאכלין לשני ימים מה זבחים הנאכלין ליום אחד תיכף לאכילה שריפה אף זבחים הנאכלין לשני ימים תיכף לאכילה שריפה ת"ל (ד) ביום השלישי באש ישרף ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה.

במדבר יח יז-יח, זבחים נו:נז.

כבר למדנו לעיל (זבחים נג:, וראה לעיל עמ' קלח)כיצד נִתן דם הקרבנות על המזבח סביב.

עוד הזכרנו לעיל (זבחים נא.-נב., וראה לעיל עמ' קלג) שכל זריקת דם על המזבח חייבת להיות דוקא מעל יסוד, שאל"כ הרי אינה זריקה על מזבח.

על הבכור נאמר "אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה קֹדֶשׁ הֵם אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה’". כאן לא נאמר שצריך לזרוק את דמו על המזבח סביב. משמע שדי בזריקה אחת[163]. (ומסתבר שאי אפשר ללמוד זאת מקרבנות אחרים. עצם הנתינה על המזבח היא דבר שקל ללמוד אותו מקרבנות אחרים, כי אם אינו נִתן על המזבח אינו קרבן. וכפי שבארנו לעיל זבחים לז. אך דרך הנתינה משתנה מקרבן לקרבן, לכן אי אפשר ללמוד אותה מקרבנות אחרים).[164]

ואולם, נאמר כאן שצריך לזרוק את דמו על המזבח, וזריקה על המזבח היא זריקה מעל יסוד, כאמור לעיל. (וראה עוד בדרישת הפסוק הזה לעיל עמ' פט).

במדבר יח יז-יח, זבחים נז.

איזה קרבן הוא בכור

נאמר בבכור:

אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה קֹדֶשׁ הֵם אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה’: וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין לְךָ יִהְיֶה.

לעיל, זבחים ז:-ח: (ועיין שם)[165], בארנו שכל קרבן הוא אחד מחמשה סוגי קרבנות. לאיזה סוג מבין החמשה שייך אפוא הבכור? ומתוך כך נשאל: נאמר כאן במפורש שהכהנים אוכלים את הבכור. עד מתי רשאים הם לאכלו? הבכור נאכל דוקא לכהנים, לכן (ו) היה מקום לומר שהוא חטאת או אשם. אלא שהבכור לא קרב (ז) בעקבות חטא או חיוב כלשהו. חיובו של הבכור נובע ממנו עצמו, ולא מחיוב של בעליו. מכאן נראה שהוא שלמים.[166] אמנם רק הכהנים אוכלים אותו, אבל נאמר כאן שהם אוכלים אותו כחזה התנופה וכשוק הימין (שהם שלמים). הבכור הוא קרבן שבא לאכילה כשלמים, אלא שכֻלו מתנת כהֻנה, כמו חזה ושוק של כל שלמים, ולכן רק הכהנים אוכלים אותו. הוא קדשים קלים הבאים לאכילה, והוא נִתן לכהן לא בשל היותו קדש אלא בשל היותו מתנת כהֻנה.

ואולם, כבר ראינו לעיל שיש שלמים הנאכלים ליום ויש שלמים הנאכלים ליומים. ולכן תשאל השאלה עד מתי רשאים הכהנים לאכול את הבכור? בפשטות לא יותר משני ימים ולילה, (ד) כיון שלא מצאנו קרבן שנאכל ליותר משני ימים ולילה. וכך אכן לומד ר"ט.

על הבכור נאמר כאן שהוא כחזה התנופה וכשוק הימין. החזה והשוק נזכרו לענין שלמים ושם נאמר "וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַה’:  אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ ... וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר:  וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל:  וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף...". כלומר: יש שני סוגי שלמים: תודה ונדבה. שלמי תודה נאכלים ביום קרבנו, שלמי נדבה נאכלים גם למחרת. בהמשך הפרשה מוסיפה התורה ואומרת: "וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו לַה’ יָבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ לַה’ מִזֶּבַח שְׁלָמָיו:  יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי ה’ אֶת הַחֵלֶב עַל הֶחָזֶה יְבִיאֶנּוּ אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי ה’:  וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו:  וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם...". כלומר: מכל קרבן יש לתת לכהן את החזה והשוק. חזה התנופה ושוק הימין הם חלק מקרבן השלמים ולכן מסתבר שגם הם נאכלים כקרבן השלמים. כלומר: ליום ולילה בשלמי תודה, ולשני ימים ולילה בשלמי נדבה.

בפרשתנו התורה אומרת שהבכור הוא כחזה התנופה וכשוק הימין.

בכור איננו תודה, ולכן מסתבר שהוא נאכל לשני ימים ולילה, כחזה ושוק של נדבה. אמנם, הפסוק כאן אינו משוה את הבכור לחזה ושוק אלא לענין נתינתם לכהן, לא לענין זמן אכילתם. לכן שואל ריה"ג מדוע לא נלמד שדין הבכור (א) כדין כל הקרבנות שהם מתנה לכהן, שנאכלים ליום ולילה. ועוד מקשה ריה"ג, הלא בכור אינו נדר ונדבה, הוא בא בחובה. כל קרבנות החובה בתורה נאכלים ליום ולילה. דוקא בשלמי נדבה התירה התורה לאכלם למחרת. גם אם נאמר שבכור אינו כחטאת ואשם וממילא הוא שלמים, מדוע לדמות אותו לשלמי נדר או נדבה? יותר (ב) נראה לדמות אותו דוקא לתודה. גם אם נלמד שהוא שלמים מכך שנאמר בפירוש שהוא כחזה התנופה וכשוק הימין. אומר ריה"ג שאפשר שהוא כחזה התנופה וכשוק הימין של שלמי תודה.

על כך משיב ר"ע ואומר שלשון (ה) הפסוק כופלת את הוויתו לכהן, "וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין לְךָ יִהְיֶה", מכאן עלינו לדרוש שיהיה לכהן בהתר גדול.

ר"י השיב תשובה אחרת: סתם שלמים בתורה הם שלמי נדבה. עִקר הצווי על חזה ושוק נאמר בשלמי נדבה דוקא, כי הם אלה שאמורים קרוב יותר לפרשית חזה ושוק (אע"פ שבין פסוקי שלמי נדבה לבין פסוקי חזה ושוק נאמרו כמה דינים נוספים שבודאי נוגעים גם לשלמי תודה). על התודה נאמרו דינים מיוחדים שאינם דיני סתם שלמים: מתנות הלחם והאכילה ליום אחד. ואולם, מלבד שני הדינים האלה, כל דיני התודה נלמדו משלמי נדבה. כשנאמר "הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו לַה’ יָבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ לַה’ מִזֶּבַח שְׁלָמָיו", סתם שלמים הם שלמי נדבה. לכן בכל סוגי השלמים ינהגו ההלכות האמורות בשלמי נדבה, מלבד הלכה שעליה נאמר בפירוש אחרת (כגון דיני הלחם והאכילה ליום אחד בתודה, שמלבדם כל דיני התודה הם כשלמי נדבה). וכן אפשר להוכיח מפרשת קדשים שבה נאמר "וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַה’ לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ:  בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף". שם לא נאמר ששלמי תודה נאכלים רק בו ביום, זה אינו דין מדיני השלמים אלא רק דין מדיני שלמי תודה. בפרשת קדשים הוזכרו סתם שלמים ונאמר שהם נאכלים ביום ההוא וממחרת. הרי שסתם שלמים הם הנאכלים ביום ההוא וממחרת. אכילה בו ביום היא לא דין בשלמים אלא דין בתודה, כמו הלחם. סתם שלמים נאכלים לשני ימים. ועוד: דין חזה ושוק נאמר על סתם שלמים, נמצא שהם נאמרו בעִקרם על שלמי נדבה. בשלמי תודה יש חו"ש רק משום שהם נלמדו משלמי נדבה. לכן כשהתורה משוה את הבכור לחזה ושוק, מן הסתם כונתה לחזה ושוק של שלמי נדבה, (ג) שהם עִקר השלמים שבתורה. א"א ללמוד מחו"ש של תודה כי דבר הלמד בהקש אינו חוזר ומלמד בהקש[167], הוא אינו עִקר הדבר, וכאשר אנו למדים, אנו למדים מעִקר הדבר ולא מן הטפל. וראה עוד בדרשות אלה לעיל עמ' פט.

מנין לבכור שנאכל לשני ימים ולילה שנאמר ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין הקישו הכתוב לחזה ושוק של שלמים מה שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד אף בכור נאכל לשני ימים ולילה אחד וזו שאלה נשאלה לפני חכמים בכרם ביבנה בכור לכמה נאכל נענה ר"ט ואמר לשני ימים ולילה אחד היה שם תלמיד אחד שבא לבית המדרש לפני חכמים תחלה ור' יוסי הגלילי שמו אמר לו רבי מנין לך אמר לו (ד) בני שלמים קדשים קלים ובכור קדשים קלים מה שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד אף בכור נאכל לשני ימים ולילה אחד אמר לו רבי (א) בכור מתנה לכהן (ו) וחטאת ואשם מתנה לכהן מה חטאת ואשם ליום ולילה אף בכור ליום ולילה אמר לו נדון דבר (מתוך דבר) [מדבר] ונלמד דבר (מתוך דבר) [מדבר] מה שלמים אין באין על חטא (ז) אף בכור אינו בא על חטא מה שלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד אף בכור נאכל לשני ימים ולילה אחד אמר לו רבי נדון דבר מדבר ילמד דבר מדבר חטאת ואשם מתנה לכהן ובכור מתנה לכהן מה חטאת ואשם אין באין בנדר ונדבה אף בכור אינו בנדר ונדבה מה חטאת ואשם נאכלין ליום אחד אף בכור נאכל ליום אחד קפץ ר"ע ונסתלק ר"ט אמר לו הרי הוא אומר ובשרם יהיה לך הקישן הכתוב לחזה ושוק של שלמים מה שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד אף בכור נאכל לשני ימים ולילה אחד אמר לו היקשתו לחזה ושוק של שלמים (ב) ואני מקישו לחזה ושוק של תודה מה תודה נאכלת ליום ולילה אף בכור נאכל ליום ולילה אמר לו הרי הוא אומר ובשרם יהיה לך שאין (ה) ת"ל לך יהיה ומה ת"ל לך יהיה הוסיף הכתוב הויה אחרת בבכור וכשנאמרו דברים לפני ר' ישמעאל (ג) אמר להן צאו ואמרו לו לר"ע טעיתה תודה מהיכן למדה משלמים [וכי] דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש הא אין עליך לידון בלשון אחרון אלא בלשון ראשון.

זבחים נז. – ראה זבחים לז.

ויקרא טז יד-טז, זבחים נז.

בסדר עבודת יוה"כ נאמר:

וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ:  וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת:  וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם.

את דם הפר מזה הכהן אחת על פני הכפרת ושבע פעמים לפני הכפרת. גם את דם השעיר מזה הכהן על הכפרת ולפני הכפרת, וכיון שהתורה אומרת "וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר", אנו למדים שגם כאן ההזאות הן אחת ושבע, כמו בדם הפר.

אח"כ נאמר "וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד", ומכאן אנו למדים (ראה דברינו בשבועות ז:-י: וביומא נה.נו:) שגם בהיכל עושה הכהן את כל מה שעושה בקדש הקדשים. דהיינו אחת ושבע מדם הפר, ואחת ושבע מדם השעיר.

אפשר ללמוד כך. הלִמוד הזה אינו דבר הלמד בהקש החוזר ומלמד בהקש, משתי סבות: א. הזאת דם השעיר בקדש הקדשים אמורה בפירוש, ולא נלמדה בהקש, רק מספר ההזאות נלמד בהקש. ב. לא נאמר כאן אלא שכל הנעשה לפני ולפנים נעשה בפנים. זה לא לִמוד ישיר על השעיר בהיכל, אלא על כל העבודה כֻלה. הגמ' מוסיפה הסבר נוסף: כיון שלמדים את הזאות ההיכל מהזאות קדש הקדשים, למדים על דם הפר שהוא מפורש בקדש הקדשים ולא נלמד בהקש, כיון שלמדנו על הפר, יחד אתו אפשר ללמוד גם על השעיר, זהו לִמוד אחד.

וכן יעשה לאהל מועד כשם שמזה לפני ולפנים אחת למעלה ושבע למטה מדם הפר כך מזה בהיכל וכשם שלפני ולפנים אחת למעלה ושבע למטה מדם השעיר כך מזה בהיכל.

זבחים נז: – ראה מנחות עז:

זבחים נז: – ראה ברכות ט.

שמות כ כ, זבחים נח.

מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ.

נאמר כאן וְזָבַחְתָּ עָלָיו. פשט הדברים הוא ש"עליו" האמור כאן היינו בסמוך לו. שהרי בד"כ קדשים לא נזבחים על המזבח עצמו אלא על ירך המזבח. זה הפשט וכך גם דורשת הגמ' להלן זבחים נט. (ראה להלן עמ' קנג). אבל האמוראים מבארים שר' יוחנן מן הסתם יבאר שר' יוסי ור' יוסי בר יהודה דרשו את הפסוק כאומר שאפשר לזבוח על המזבח עצמו. אלא שנחלקו בשאלה האם כל המזבח כשר גם לעולותיך וגם לשלמיך, או שחציו לעולותיך וחציו לשלמיך. והמכשיר לזבוח עליו מן הסתם יסבור שהמזבח עצמו ודאי לא גרע מירך המזבח, וודאי גם הוא בכלל.

המזבח נקרא מזבח אדמה. מכאן דרשו חכמים שיהיה בנוי באדמה ומחֻבר לאדמה. (אע"פ שלכאורה נראה שהפשט הוא שיהיה עשוי מחֹמר שמוצאו באדמה[168]. אבל יש לומר שהיא היא: המזבח הוא חֹמר שמוצאו מהאדמה, אבנים או נחשת או זהב, והוא עומד על האדמה, ובכך הוא חלק מהאדמה. כי הוא מחֻבר ובנוי באדמה והוא חלק ממנה)[169].

המזבח הוא מזבח אדמה. גם אם הוא נחשת או זהב, החמרים האלה הם חלק מהאדמה, ולכן המזבח הוא חלק מהאדמה[170]. לכן אינו מקבל טומאה. הדבר נכון לגבי שני המזבחות, כי שניהם נקראו מזבחות. ושניהם נמנים כאחד.

מזבח אדמה תעשה לי שיהא מחובר מאדמה שלא יבננו לא על גבי מחילות ולא על גבי כיפין.

אמר ליה הכי קאמר רבי יוחנן שניהם מקרא אחד דרשו וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך ר' יוסי סבר כולו לעולה וכולו לשלמים ורבי יוסי בר' יהודה סבר חציו לעולה וחציו לשלמים דאי ס"ד כולו לעולה כשר השתא כולו לעולה כשר כולו לשלמים מיבעיא.

זבחים נח: – ראה יומא מה:

שמות מ ו-ז, זבחים נח:נט.

מקום הכיור

בצווי על מעשי הקמת המשכן, נאמר: "וְנָתַתָּה אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה לִפְנֵי פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד:  וְנָתַתָּ אֶת הַכִּיֹּר בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁם מָיִם". מזבח העולה צריך לעמוד בפתח משכן אהל מועד. הכיור צריך לעמוד בין אהל מועד ובין המזבח, אבל לא כתוב פתח משכן אהל מועד. מכאן דרש ריה"ג שהכיור אינו עומד מול הפתח אלא משוך הצדה.

 רבי יוסי הגלילי אומר מתוך שנאמר ונתת את הכיור בין אהל מועד וגומר ואת מזבח העולה וגו' מזבח בפתח אהל מועד ולא כיור בפתח אהל מועד היכן היה נותנו בין האולם ולמזבח משוך קימעא כלפי הדרום.

ויקרא א יא, זבחים נט.

נאמר על העולה:

וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים לְעֹלָה זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ:  וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה’ וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

מכלל שנאמר שהשחיטה צריכה להיות על ירך המזבח צפונה, משמע שהשטח שמצפון למזבח צמוד למזבח, שאל"כ לא היה נקרא ירך המזבח.

הבטוי "על ירך" אמור בד"כ בתורה בקשר לדבר הצמוד והבלעדי שאין שום דבר חוצץ בינו לבין בעל הירך. על בני קהת נאמר שהם חונים על ירך המשכן תימנה, על בני מררי נאמר שהם חונים על ירך המשכן צפונה. לא נאמרו בטויים כאלה על דגל ראובן ודגל דן, עליהם א"א לומר שהם חונים על ירך המשכן, כי בני קהת ובני מררי חונים בינם לבין המשכן. השלחן נִתן על ירך המשכן צפונה והמנורה על ירך המשכן נגבה. כי אין שם כלים נוספים. השטח שמצפון למזבח לא היה נקרא ירך המזבח, אילו היה שם כלי נוסף בעל חשיבות.[171]

צפונה שיהא צפון פנוי מכלים.

צפונה שיהא צפון פנוי מכלום.

שמות כ כ, זבחים נט.

מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ.

נאמר וְזָבַחְתָּ עָלָיו. וכפי שבארנו לעיל, פשט הדברים הוא שהמלה "עליו" האמורה כאן היינו בסמוך לו. שהרי בד"כ קדשים לא נזבחים על המזבח עצמו אלא על ירך המזבח. הזביחה צריכה להיות בסמוך למזבח.

ואולם, התורה אמרה "וְזָבַחְתָּ עָלָיו". מכאן שכל זביחה היא דוקא זביחה על מזבח, כלומר בסמוך למזבח. א"א לזבוח עולות ושלמים בהעדר מזבח כשר ומתוקן, כי לא רק ההקרבה צריכה להיות על מזבח כשר, גם הזביחה צריכה להיות על מזבח. אי אפשר לזבוח תחִלה את הקרבן ורק אח"כ לבנות את המזבח.

מכאן עולה שאם נפגם המזבח בין השחיטה לבין הזריקה, אע"פ שתוקן המזבח עוד לפני הזריקה, נפסל הקרבן. ומי שסובר שבעלי חיים נדחים, יסבור שכל קרבן שהוקדש כשהיה המזבח בנוי כהלכתו ונפגם המזבח, נדחה הקרבן, כיון שהיה זמן שבו לא היה הקרבן ראוי להקרבה.

מנין למזבח שנפגם שכל הקדשים שנשחטו שם פסולין שנאמר וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וכי עליו אתה זובח אלא כשהוא שלם ולא כשהוא חסר.

שמות כ יח-כב, כז א, ל א-ג, דברים כז ה, מל"א ג, ח סד, ט כה, יחזקאל מג יג, זבחים נט.:

מבנה המזבח

מיד אחרי מעמד הר סיני מצוה התורה על עשית מזבח:

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם:  לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם:  מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:  וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ:  וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו.

כאן מתואר מזבח אדמה או מזבח אבנים. ואולם לאחר מכן, בפרשיות עשית המשכן, צִוְּתה התורה לבנות שני מזבחות, והם אינם מזבחות אבנים אלא זהב ונחשת:

מזבח הנחשת מתואר כך:

וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קֹמָתוֹ:  וְעָשִׂיתָ קַרְנֹתָיו עַל אַרְבַּע פִּנֹּתָיו מִמֶּנּוּ תִּהְיֶיןָ קַרְנֹתָיו וְצִפִּיתָ אֹתוֹ נְחֹשֶׁת.

זהו "המזבח", בה' הידיעה. להבדיל מכל שאר הכלים שעליהם נאמר בלא ה' הידיעה "ועשו ארון" "ועשית שלחן" "ועשית מנרת זהב טהור". המזבח הוא "המזבח". הפסוקים כאן עוסקים בדבר שכבר דֻבר עליו קֹדם לכן. והצווי לעשות מזבח אכן נאמר קֹדם לכן, ואולם, שלא כמזבח שנאמר קֹדם לכן, המזבח האמור כאן עשוי עצי שטים ומצֻפה נחשת. הוא אינו אבן ואינו אדמה.

מזבח הזהב מתואר כך:

וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ:  אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ יִהְיֶה וְאַמָּתַיִם קֹמָתוֹ מִמֶּנּוּ קַרְנֹתָיו:  וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר אֶת גַּגּוֹ וְאֶת קִירֹתָיו סָבִיב וְאֶת קַרְנֹתָיו וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב.

שני המזבחות רבועים ובעלי ארבע קרנות, על כל אחד משניהם נאמר שקרנותיו ממנו. שניהם עצי שטים מצופים מתכת. מדותיהם שונות.

הצווי לבנות מזבח אבנים חוזר בפרשת כי תבא, ועוסק במזבח שנבנה לשעתו[172] בהר עיבל:

וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד:  וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה’ אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל:  אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה’ אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַה’ אֱלֹהֶיךָ:  וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ:  וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב.

וכך עשה יהושע:

אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל:  כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה’ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר לֹא הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַה’ וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים:  וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

ואולם, מסתבר שמזבח הנחֹשת המשיך לשמש את ישראל.

בראשית ימי שלמה נאמר:

רַק הָעָם מְזַבְּחִים בַּבָּמוֹת כִּי לֹא נִבְנָה בַיִת לְשֵׁם ה’ עַד הַיָּמִים הָהֵם: פ  וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת ה’ לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר:  וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ גִּבְעֹנָה לִזְבֹּחַ שָׁם כִּי הִיא הַבָּמָה הַגְּדוֹלָה אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא.

בדברי הימים לשון הכתוב היא:

וַיֵּלְכוּ שְׁלֹמֹה וְכָל הַקָּהָל עִמּוֹ לַבָּמָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן כִּי שָׁם הָיָה אֹהֶל מוֹעֵד הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה עֶבֶד ה’ בַּמִּדְבָּר:  אֲבָל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים הֶעֱלָה דָוִיד מִקִּרְיַת יְעָרִים בַּהֵכִין לוֹ דָּוִיד כִּי נָטָה לוֹ אֹהֶל בִּירוּשָׁלִָם:  וּמִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר שָׂם לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה’ וַיִּדְרְשֵׁהוּ שְׁלֹמֹה וְהַקָּהָל:  וַיַּעַל שְׁלֹמֹה שָׁם עַל מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת לִפְנֵי ה’ אֲשֶׁר לְאֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעַל עָלָיו עֹלוֹת אָלֶף.

כאן נאמר שהמזבח שהיה בימי שלמה הוא המזבח שבא מהמשכן.

שלמה בנה בית לשם ה' ובו נאמר:

בַּיּוֹם הַהוּא קִדַּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת תּוֹךְ הֶחָצֵר אֲשֶׁר לִפְנֵי בֵית ה’ כִּי עָשָׂה שָׁם אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים כִּי מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לִפְנֵי ה’ קָטֹן מֵהָכִיל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים.

מכאן משמע שהמזבח שהעמיד שלמה בחצר המקדש היה מזבח הנחֹשת אשר לפני ה'. לא נאמר שהוא עשה מזבח נחֹשת (שאר הכלים שהוא עשה נזכרו) ומלשון הכתוב כאן לא ברור אם הוא הביא את המזבח מהמשכן או עשה מזבח נחשת חדש[173]. מדברי הימים משמע שעשה מזבח חדש, שם נאמר:

וַיַּעַשׂ מִזְבַּח נְחֹשֶׁת עֶשְׂרִים אַמָּה אָרְכּוֹ וְעֶשְׂרִים אַמָּה רָחְבּוֹ וְעֶשֶׂר אַמּוֹת קוֹמָתוֹ.

כך או כך, מפשט הפסוקים עולה שמזבח אבנים הוא לא בנה[174]. גם בספר מלכים וגם בדברי הימים נאמר שהמזבח היה נחֹשת. אלא שאכן נוצר כאן מזבח אדמה מסוים, אם כי לא מתוכנן. כיון שלא היה מספיק מקום על מזבח הנחֹשת, הפך שלמה את הקרקע בחצר הפנימית למזבח, כלומר: קִדש (א) אותה להקריב בה כמזבח.

כשמסכם הנביא את פעליו של שלמה הוא אומר:

וְהֶעֱלָה שְׁלֹמֹה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה עֹלוֹת וּשְׁלָמִים עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בָּנָה לַה’ וְהַקְטֵיר אִתּוֹ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה’ וְשִׁלַּם אֶת הַבָּיִת.

הכתוב משתמש בשרש ב.נ.ה.. שִמוש בשרש ב.נ.ה. בקשר למזבח, מלמד על מזבח בנוי. קשה להשתמש בשרש הזה על מזבח שהוא כלי מִטלטל[175]. אלא שמהמשך הספר משמע שעוד השתמשו במזבח נחֹשת עד ימי אחז:

וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ אָחָז לִקְרַאת תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר דּוּמֶּשֶׂק וַיַּרְא אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּדַמָּשֶׂק וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אָחָז אֶל אוּרִיָּה הַכֹּהֵן אֶת דְּמוּת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת תַּבְנִיתוֹ לְכָל מַעֲשֵׂהוּ:  וַיִּבֶן אוּרִיָּה הַכֹּהֵן אֶת הַמִּזְבֵּחַ כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁלַח הַמֶּלֶךְ אָחָז מִדַּמֶּשֶׂק כֵּן עָשָׂה אוּרִיָּה הַכֹּהֵן עַד בּוֹא הַמֶּלֶךְ אָחָז מִדַּמָּשֶׂק:  וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ מִדַּמֶּשֶׂק וַיַּרְא הַמֶּלֶךְ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיִּקְרַב הַמֶּלֶךְ עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעַל עָלָיו:  וַיַּקְטֵר אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת מִנְחָתוֹ וַיַּסֵּךְ אֶת נִסְכּוֹ וַיִּזְרֹק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ:  וְאֵת הַמִּזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לִפְנֵי ה’ וַיַּקְרֵב מֵאֵת פְּנֵי הַבַּיִת מִבֵּין הַמִּזְבֵּחַ וּמִבֵּין בֵּית ה’ וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפוֹנָה:  וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ אָחָז אֶת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן לֵאמֹר עַל הַמִּזְבֵּחַ הַגָּדוֹל הַקְטֵר אֶת עֹלַת הַבֹּקֶר וְאֶת מִנְחַת הָעֶרֶב וְאֶת עֹלַת הַמֶּלֶךְ וְאֶת מִנְחָתוֹ וְאֵת עֹלַת כָּל עַם הָאָרֶץ וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם וְכָל דַּם עֹלָה וְכָל דַּם זֶבַח עָלָיו תִּזְרֹק וּמִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת יִהְיֶה לִּי לְבַקֵּר.

מפשטות הלשון משמע שעד ימי אחז השתמשו בירושלים במזבח נחֹשת, ואחז הרשע הוא הראשון שקִיֵּם את צווי התורה לבנות מזבח אבנים.

אמנם, אפשר לפרש שהמזבח היה עשוי אבן, אלא שהוא כֻנה "מזבח הנחשת" בעקבות המשכן, שם היה המזבח הזה עשוי נחֹשת. חִזוק לכך אפשר למצוא בכך שגם אחרי ימי אחז, בימי יחזקאל, המזבח עוד מכֻנה מזבח הנחשת. יחזקאל מגיע במראה הנבואה לירושלים, ושם הוא רואה "וְהִנֵּה שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים בָּאִים מִדֶּרֶךְ שַׁעַר הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר מָפְנֶה צָפוֹנָה וְאִישׁ כְּלִי מַפָּצוֹ בְּיָדוֹ וְאִישׁ אֶחָד בְּתוֹכָם לָבֻשׁ בַּדִּים וְקֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ אֵצֶל מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת". אך קשה לפרש כך משתי סִבות: א. אחז הסיר מחצר בית ה', או לפחות מהחזית שלה, את כל מה שעשוי נחֹשת. את הבקר שתחת הים ואת המכונות ואת המזבח. מכאן משמע שהוא הסיר מזבח נחֹשת, ועד ימיו היה שם מזבח נחֹשת. ב. אוריה הזיז את מזבח הנחֹשת, "וְאֵת הַמִּזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לִפְנֵי ה’ וַיַּקְרֵב מֵאֵת פְּנֵי הַבַּיִת מִבֵּין הַמִּזְבֵּחַ וּמִבֵּין בֵּית ה’ וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפוֹנָה". אילו היה זה מזבח בנוי, א"א היה להזיז אותו, היה צריך לפרק אותו ולבנות חדש. לכן מסתבר שמזבח הנחֹשת שיחזקאל מדבר עליו הוא מזבח הנחֹשת המקורי, שאחז ואוריה השאירו אותו בחצר, אלא שהרחיקו אותו והעמידו אותו מצפון למזבח האבן שבנו.

עם זאת, פשט הפסוקים הוא שמזבח הוא בד"כ מזבח אבנים, וכך הוא אכן אמור להיות לדורות. רק בזמן המשכן, כשהיה צֹרך במשכן מִטלטל עם כלים מִטלטלים כיון שבני ישראל נסעו ממקום למקום, נבנה מזבח נחשת[176].

וגם לעתיד לבא מנבא יחזקאל על מזבח בנוי:

וְאֵלֶּה מִדּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בָּאַמּוֹת אַמָּה אַמָּה וָטֹפַח וְחֵיק הָאַמָּה וְאַמָּה רֹחַב וּגְבוּלָהּ אֶל שְׂפָתָהּ סָבִיב זֶרֶת הָאֶחָד וְזֶה גַּב הַמִּזְבֵּחַ:  וּמֵחֵיק הָאָרֶץ עַד הָעֲזָרָה הַתַּחְתּוֹנָה שְׁתַּיִם אַמּוֹת וְרֹחַב אַמָּה אֶחָת וּמֵהָעֲזָרָה הַקְּטַנָּה עַד הָעֲזָרָה הַגְּדוֹלָה אַרְבַּע אַמּוֹת וְרֹחַב הָאַמָּה:  וְהַהַרְאֵל אַרְבַּע אַמּוֹת וּמֵהָאֲרִאֵיל וּלְמַעְלָה הַקְּרָנוֹת אַרְבַּע:  וְהָאֲרִאֵיל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רֹחַב רָבוּעַ אֶל אַרְבַּעַת רְבָעָיו:  וְהָעֲזָרָה אַרְבַּע עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה רֹחַב אֶל אַרְבַּעַת רְבָעֶיהָ וְהַגְּבוּל סָבִיב אוֹתָהּ חֲצִי הָאַמָּה וְהַחֵיק לָהּ אַמָּה סָבִיב וּמַעֲלֹתֵהוּ פְּנוֹת קָדִים:  וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם כֹּה אָמַר ה' אלהים אֵלֶּה חֻקּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הֵעָשׂוֹתוֹ לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וְלִזְרֹק עָלָיו דָּם.

לא נאמר כאן ממה נעשה המזבח, אך הוא בנוי וגדולקסט.

נמצא אפוא שהמזבח היה תחִלה מזבח נחֹשת, רבוע, שעליו נאמר "וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קֹמָתוֹ:  וְעָשִׂיתָ קַרְנֹתָיו עַל אַרְבַּע פִּנֹּתָיו מִמֶּנּוּ תִּהְיֶיןָ קַרְנֹתָיו וְצִפִּיתָ אֹתוֹ נְחֹשֶׁת". אבל בסופו הוא מזבח בנוי, "שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רֹחַב רָבוּעַ אֶל אַרְבַּעַת רְבָעָיו". ולעולם המזבח הוא רבוע, ויש לו ארבע קרנות.

על מזבח האדמה נאמר:

וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ:  וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו.

מכאן למדנו לעשות כבש כדי שלא לעלות במעלות. אך על עִקר הדבר יש לשאול: מנין שצריך לעלות עליו? אם המזבח הוא חמש על חמש על שלש כאמור בפשט התורה, אין צֹרך לא בכבש ולא במעלות. הכהן יכול לעמוד למטה על הקרקע ולהגיע לכל מקום על גג המזבח. ואכן, בשום מקום לא נזכר שהיה כבש למזבח הנחֹשת.

ר"מ[177] אכן סבר (ח) שהמזבח שבמשכן, כפשוטו, היה חמש אמות על חמש אמות בגבה שלש אמות. אבל ר' יהודה לומד מנבואת יחזקאל, שכאשר מזכירים שטח מזבח רבוע, היינו שכל רבע שבראשו קרן, הוא בשטח הזה. המזבח כֻלו הוא פי ארבעה. בספר יחזקאל נאמר "שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רֹחַב רָבוּעַ אֶל אַרְבַּעַת רְבָעָיו". מכאן שפירוש המלה רבוע היינו פי ארבעה. (ד) הואיל וזה פירוש המלה, לומד ר' יהודה שגם המזבח של המשכן שנאמר בו "חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב רָבוּעַ", היינו פי ארבעה. לעֻמתו, סובר ר' יוסי  (ג) ששטח המזבח הוא חמש על חמש כפשוטו, אלא שהוא מדמה את המזבח למזבח הזהב שגם הוא רבוע. מכאן לומד ר' יוסי שגם (ו) מזבח הנחֹשת היה גבהו כפול מרחבו. דהיינו עשר אמות. את הפסוק "שלש אמות קומתו" הוא דורש משפת סובב ולמעלה[178]. ר' יוסי לומד את צורת המזבח של המשכן מצורת המזבח המפורט במסכת מדות. הגֹבה הוא עשר אמות, ושלש אמות מן הסובב ומעלה. את משמעות המלה "רבוע" הוא מעדיף ללמוד ממזבח הזהב שהוא כלי והוא אמור בתורה, ולא מיחזקאל העוסק בבנין. משום כך הוא צריך להסביר שגֹבה החצר שעליו נאמר "וקומה חמש אמות", היינו חמש אמות מעל גובה המשכן והמזבח. המשכן הוא עשר אמות, שהרי נאמר עשר אמות אֹרך הקרש. וכיון שהמשכן (ז) והמזבח נזכרו יחד[179], משמע שהם בגֹבה אחד[180].

קומת החצר נאמרה בסוף פרשת החצר, בדרך אגב, ולא כחלק מהותי בבנינה כמו יתר המדות בפרשת תרומה:

וְעָשִׂיתָ אֵת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן לִפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה קְלָעִים לֶחָצֵר שֵׁשׁ מָשְׁזָר מֵאָה בָאַמָּה אֹרֶךְ לַפֵּאָה הָאֶחָת: וְעַמֻּדָיו עֶשְׂרִים וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת וָוֵי הָעַמֻּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף: וְכֵן לִפְאַת צָפוֹן בָּאֹרֶךְ קְלָעִים מֵאָה אֹרֶךְ וְעַמּוּדָיו עֶשְׂרִים וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת וָוֵי הָעַמֻּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף: וְרֹחַב הֶחָצֵר לִפְאַת יָם קְלָעִים חֲמִשִּׁים אַמָּה עַמֻּדֵיהֶם עֲשָׂרָה וְאַדְנֵיהֶם עֲשָׂרָה: וְרֹחַב הֶחָצֵר לִפְאַת קֵדְמָה מִזְרָחָה חֲמִשִּׁים אַמָּה: וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה קְלָעִים לַכָּתֵף עַמֻּדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַדְנֵיהֶם שְׁלֹשָׁה: וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה קְלָעִים עַמֻּדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַדְנֵיהֶם שְׁלֹשָׁה: וּלְשַׁעַר הֶחָצֵר מָסָךְ עֶשְׂרִים אַמָּה תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה רֹקֵם עַמֻּדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְאַדְנֵיהֶם אַרְבָּעָה: כָּל עַמּוּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב מְחֻשָּׁקִים כֶּסֶף וָוֵיהֶם כָּסֶף וְאַדְנֵיהֶם נְחֹשֶׁת: אֹרֶךְ הֶחָצֵר מֵאָה בָאַמָּה וְרֹחַב חֲמִשִּׁים בַּחֲמִשִּׁים וְקֹמָה חָמֵשׁ אַמּוֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וְאַדְנֵיהֶם נְחֹשֶׁת: לְכֹל כְּלֵי הַמִּשְׁכָּן בְּכֹל עֲבֹדָתוֹ וְכָל יְתֵדֹתָיו וְכָל יִתְדֹת הֶחָצֵר נְחֹשֶׁת.

כל מִדותיה נאמרו מראש, ורק קומתה אמורה דוקא בסִכום הכללי, ואפשר לפרש שחמש האמות האמורות כאן היינו מעל המשכן והמזבח.

ר' יוסי דורש גם שקִדוש החצר הפנימית של שלמה (ב) אינו כפשוטו. לדעת ר' יוסי אין פירוש הפסוק ששלמה קִדש את החצר בקדושת מזבח, פירושו של קִדוש החצר הפנימית הוא בנית מזבח אבנים בחצר, מפני שמזבח הנחֹשת שהוא כלי נפסל. הוא לא הוכשר אלא במשכן. הוא לא קטן אלא פסול.

לעֻמתו דורש ר' יהודה שגֹבה המזבח (ה) שבמשכן הוא שלש אמות כפשט הלשון, ושלמה קִדש את החצר הפנימית (א) כפשוטו של הכתוב[181]. שלא כפשוטו הוא דורש שחמש על חמש הוא כל רבע מהמזבח, וכבר לעיל בארנו מדוע. ר' יהודה מעדיף ללמוד את מדות מזבח העולה של המשכן לא ממדות מזבח הזהב אלא ממדות מזבח העולה של יחזקאל, שהרי שניהם מתארים את מזבח העולה החיצון. גם ר' יוסי וגם ר' יהודה צריכים לומר שהיה צֹרך לעלות על המזבח, וממילא היה צֹרך לעשות לו כבש. ר"מ הדורש את הכל כפשוטו, ומפרש שהמזבח של המשכן לא היה אלא חמש אמות בגבה שלש אמות, יסביר שדוקא במזבח האבנים של המקדש יש צֹרך בכבש[182], אבל המזבח של המשכן אינו צריך כבש, כי אין צֹרך לעלות עליו. הכהן יכול לעמוד על הקרקע ולהגיע לכל מקום על המזבח.

לדעת ר' יהודה מזבח הנחֹשת של המשכן הוא לכל דבר ולכל דין המזבח של המקדש, גם אם הוא שִנה את צורתו. שלא כר' יוסי שסובר שאין ללמוד כלי מבנין, כלי ובנין שני דברים שונים הם.

עוד אומרת הגמ' שר' יהודה מודה ששלמה בנה מזבח אבנים תחת מזבח הנחֹשת, והוא המזבח שהיה צר מהכיל את העולות. לגמ' פשוט שמזבח הבנוי במקדש הוא אבן[183]. אבל א"א ללמוד את זה מלשונו של ר' יהודה עצמו.

משום כך, גם לגבי המזבח של שילה ואפילו לגבי המזבח של המדבר, הועלו דעות שונות האומרות שהיו בו גם אבנים. אע"פ שהתורה לא הזכירה אבנים במזבח הנחשת, ואע"פ שבדברי הימים נאמר בפירוש שבגבעון עמד המזבח של המשכן.

ביום ההוא קידש המלך תוך החצר וגו' כי מזבח (שעשה משה) [הנחושת אשר לפני ה'] קטן מהכיל דברים ככתבן (א) דברי רבי יהודה א"ל רבי יוסי והלא כבר נאמר אלף עולות יעלה שלמה על המזבח ההוא ואילו בבית עולמים הוא אומר ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה' בקר עשרים ושנים אלף וכשאתה מגיע לחשבון עולות ולמנין אמות זה גדול מזה אלא מהו קטן מהכיל כאדם (ב) האומר לחבירו פלוני ננס הוא ופסול לעבודה.

חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב (ג) דברים ככתבן דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר (ד) נאמר כאן רבוע ונאמר להלן רבוע מה להלן מאמצעיתו היה מודד אף כאן מאמצעיתו היה מודד.

ושלש אמות קומתו דברים (ה) ככתבן דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר (ו) נאמר כאן רבוע ונאמר להלן רבוע מה להלן גובהו פי שנים כארכו אף כאן פי שנים כארכו אמר ליה רבי יהודה (והלא כבר נאמר ואת החצר מאה אמה וקומה חמש אמות וגו') [ארך החצר מאה באמה וקומה חמש אמות] אפשר כהן עומד ע"ג המזבח ועבודה בידו וכל העם רואין אותו מבחוץ אמר לו ר' יוסי והלא כבר נאמר ואת קלעי החצר ואת מסך שער החצר אשר על המשכן ועל המזבח (ז) מה משכן י' אמות אף מזבח י' אמות ואומר קלעים חמש עשרה אמה אל הכתף ומה ת"ל ה' אמות משפת מזבח ולמעלה ומה ת"ל ושלש אמות קומתו משפת סובב ולמעלה.

מזבח העלה (ח) ארכו חמש אמות [ורחבו חמש אמות] שנ' ועשית מזבח העלה וגו' דברי ר' מאיר אמ' לו ר' יוסה ממשמע שנ' חמש על חמש איני יודע שהוא רבוע ומה ת"ל רבוע מופנה להקיש לדון ממנו גזירה שוה נאמ' כאן רבוע ונאמ' להלן רבוע מה [רבוע האמור] להלן גובהו (ו) כשנים כרחבו אף רבוע האמור כאן גובהו כשנים כרחבו אמ' לו ר' מאיר [אם] כדבריך נמצא גבוה מן הקלעים אמ' לו ר' יוסי הרי הוא אומ' על המשכן ועל המזבח מה (ז) משכן עשר אמות אף מזבח עשר אמות חוט של סיקרא חוגרו באמצע להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים מחוט הסיקרא ולמטה חמש אמות אמה יסוד ושלש אמות ברקים ואמה סובב ושם היו נותנין דמים הניתנים למטה ומחוט הסיקרא ולמעלה חמש אמות אמה קרנות ושלש אמות ברקים ואמה כולי עורב ושם היו נותנין דמים הניתנין למעלה דמים הניתנין מחוט הסיקרא ולמטן שנתנם מחוט הסיקרא ולמעלן פסולין והניתנין מחוט הסיקרא ולמעלן שנתנן מחוט הסיקרא ולמטן פסולין מזבח שעשה משה במדבר גובהו עשר אמות ושעשה שלמה גובהו עשר אמות ושעשו בני הגולה גבהו עשר אמות ולעתיד לבא [גבהו] עשר אמות מזבח החיצון. (בריתא דמלאכת המשכן יא).

מזבח העולה (ח) ארכו חמש אמות ורחבו חמש אמות וגבהו ג' אמות שנא' ועשית את מזבח העולה וגו' דברי ר"מ אמר לו ר' יוסי ממשמע שנאמר חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב איני יודע שהוא רבוע מה תלמוד לומר רבוע יהיה אלא מופנה להקיש לדון ממנו גזירה שוה נאמר כאן רבוע ונאמר להלן רבוע מה רבוע האמור (ו) להלן גבהו שנים ברחבו אף כאן גבהו שנים ברחבו אמר לו ר"מ אם כדבריך נמצא גובה מזבח מן הקלעים חמש אמות אמר לו ר' יוסי והלא כבר נאמר וקלעי החצר סביב וגו' (ז) מה משכן עשר אמות אף מזבח עשר אמות. (במדב"ר ו ג).

שמות כ כ, ויקרא י יב, זבחים ס.

אכילת קדשים אצל המזבח

לעיל זבחים נח. הזכרנו שכיון שנאמר על המזבח "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ", משמע שהזביחה צריכה להעשות דוקא בנוכחות מזבח. פסוק דומה מצאנו לגבי אכילת הקרבנות:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה’ וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא.

את המנחה יש לאכול דוקא אצל המזבח, והטעם הוא כי קדש קדשים היא. בגלל שקדש קדשים היא יש לאכול אותה אצל המזבח. ממילא למדנו שכל קרבן שהוא קדש קדשים, לא יֵאָכל אלא אצל המזבח, ואם המזבח אינו עומד בכשרותו א"א לאכלו.

אמר רבי אלעזר מזבח שנפגם אין אוכלים בגינו שירי מנחה שנאמר ואכלוה מצות אצל המזבח וכי אצל המזבח אכלוה אלא בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר.

במדבר יח יז-יח, זבחים ס:

בכור בזמן שאין מזבח

כשהתורה מפרטת את מתנות הכהֻנה, היא אומרת שהבכור, הנִתן לכהן, הוא קֹדש, וצריך לזרוק את דמו על המזבח ולאכול את בשרו בקדושה:

אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה קֹדֶשׁ הֵם אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה’:  וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין לְךָ יִהְיֶה.

קדושתו של הבכור היא בכך שהוא קרבן, ולכן דמו צריך להזרק על המזבח ובשרו צריך להאכל בקדושה. כחזה התנופה וכשוק הימין (וראה דברינו לעיל זבחים לז. וזבחים נז.). הן הדם והן הבשר מתקדשים ויש לנהוג בהם קדושה אצל המזבח.

כיון שנזכרו יחד הדם והבשר, אפשר ללמוד מכאן שהם חבילה אחת שנעשית יחד. כמו שקדשי קדשים נשחטים על המזבח ונאכלים אצל המזבח, כך בכור, אע"פ שהוא לא נאכל דוקא בעזרה, כיון שדמו ובשרו הם חבילה אחת בשרו לא יאכל אלא בנוכחות מזבח. וכך דרש רבינא. (אמנם אפשר לכאורה להקשות ולומר שהא כדאיתיה והא כדאיתיה. דם צריך מזבח ובשר צריך ירושלים)[184].

ואיתקש בשרו לדמו מה דמו במזבח אף בשרו במזבח.

דברים יב ה-ז, זבחים ס:

אכילת קדשים כשאין מזבח

את כל הקדשים יש להעלות למקום אשר יבחר ה':

כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה:  וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם:  וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ.

ובהמשך נאמר:

וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה’:  וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם:  הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה:  כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ.

וכן נאמר:

עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה:  וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים.

כל הקדשים המוזכרים כאן טעונים אכילה דוקא לפני ה' במקום אשר יבחר, ולא במקומות אחרים. במה תלוי הדבר? במקום או במזבח?

גם על הבִכורים נאמר:

וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:  וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ:  וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה’ אֱלֹהֶיךָ.

גם בִכורים, שגם הם תלויים במקום אשר יבחר ה', תלויים במזבח. הבִכורים, אע"פ שהם נאכלים בכל העיר, טעונים הנחה לפני המזבח. מכאן דרש ר' ישמעאל שכל הקדשים שטעונים עליה אל המקום אשר יבחר ה', גם אם הם נאכלים בכל העיר, הם תלויים לא בקיומה של העיר אלא בעבודתו הקבועה של המקום אשר יבחר ה'. אם המקום אשר יבחר ה' אינו משמש בתפקידו, אין משמעות להעלאת הקדשים האלה. כל הקדשים האלה הם חבילה אחת, כיון (א) שכל הקדשים האלה, גם אלה (ב) שאינם תלויים במזבח דוקא, מנויים יחד בפסוק אחד. גם אכילת מעשר שני היא חלק מהעליה והעמידה לפני ה' והדרישה לשכנו. כאשר אין עולים ועומדים לפני ה', אין טעם להביא את כל אלה המנויים כאן. פרשו חכמים שמתוך שכללה התורה את המעשר עם הבכור, ממילא למדנו ששתי מצוות אלה בדבר אחד הן תלויות. שתיהן חלק ממעשה הבאת הקדשים ואכילתם במקום אשר יבחר ה' בהיותו בנוי כהלכתו. אכילת המעשר אינה דבר העומד לעצמו, היא נעשית יחד עם הבאת הבכור לכהנים לאכלה. מטרת הבאת המעשר היא לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים, והיא נעשית דוקא בשעה שמקריבים בכורות ואוכלים אותם לפני ה'. לפי דרכנו למדנו שבשעת החורבן, כאשר בכורות לא נאכלים כי לא עולים אל המקום אשר יבחר ה' להקרבת קדשים, לא יֵאכל גם המעשר.

יתר על כן. רבינא דורש שאפילו אם נזרק דמו של הבכור, אם חרב המזבח שוב אין מתקַיֵּם כאן הפסוק "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה:  וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם:  וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ", ולכן א"א לאכול שם את כל מה שטעון הבאה אל המקום אשר יבחר ה', כבר אין כאן דרישה לשכנו[185]. לכן כשנפגם המזבח א"א לאכול (ג) גם את מה שנאכל מחוץ למקדש. אמנם ר' ירמיה חולק על כך וסובר שדוקא קדשי קדשים, שתלויים בעזרה ואינם נאכלים אלא בתוכה, נפסלים בפירוק המשכן. אבל קדשים קלים שממילא הם נאכלים מחוץ לעזרה – נאכלים גם כשחרב הבית. העזרה אינה תנאי בקדושה, אלא תנאי באכילת קדשי קדשים בלבד. הגמ' עוד מעלה אפשרות שאפילו קדשי קדשים חוזרים להכשרם כששב ונבנה המשכן. עוד משמע בגמ' שהאִסור אינו אלא למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לע"ל[186].

רבי ישמעאל אומר יכול יעלה אדם מעשר שני לירושלים ויאכלנו בזמן הזה ודין הוא בכור טעון הבאת מקום ומעשר טעון הבאת מקום מה בכור אינו אלא בפני הבית אף מעשר אינו אלא בפני הבית מה לבכור (ב) שכן טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח ביכורים יוכיחו מה לביכורים שכן טעונין הנחה ת"ל והבאתם שמה עולותיכם וגו' מקיש מעשר לבכור (א) מה בכור אינו אלא בפני הבית אף מעשר אינו אלא בפני הבית.

אמר רבינא לעולם קסבר לא קידשה והכא במאי עסקינן בבכור שנזרק דמו קודם חורבן הבית וחרב הבית ועדיין בשרו קיים ואיתקש בשרו לדמו מה דמו במזבח אף בשרו במזבח ואתי מעשר (ג) ויליף מבכור.

במדבר ב יז, זבחים סא:

הקדשים בשעת פירוק המשכן

התורה מתארת את סדר חנית בני ישראל במדבר. הנושא העִקרי בפרק הוא תֵאור החניה, אבל תוך כדי תֵאור החניה מתוארת גם הנסיעה. התורה מתארת את חניתם של ארבעת הדגלים, ובסוף כל דגל היא כותבת מתי הוא נוסע:

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:  אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ:

וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי יְהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב:  וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת:  וְהַחֹנִים עָלָיו מַטֵּה יִשָּׂשכָר וְנָשִׂיא לִבְנֵי יִשָּׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר:  וּצְבָאוֹ וּפְקֻדָיו אַרְבָּעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:  מַטֵּה זְבוּלֻן וְנָשִׂיא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן:  וּצְבָאוֹ וּפְקֻדָיו שִׁבְעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:  כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה יְהוּדָה מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנִים אֶלֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת לְצִבְאֹתָם רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ:

דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן תֵּימָנָה לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר:  וּצְבָאוֹ וּפְקֻדָיו שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:  וְהַחוֹנִם עָלָיו מַטֵּה שִׁמְעוֹן וְנָשִׂיא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי:  וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם תִּשְׁעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת:  וּמַטֵּה גָּד וְנָשִׂיא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן רְעוּאֵל:  וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים:  כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה רְאוּבֵן מְאַת אֶלֶף וְאֶחָד וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים לְצִבְאֹתָם וּשְׁנִיִּם יִסָּעוּ:

וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ אִישׁ עַל יָדוֹ לְדִגְלֵיהֶם:

דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם יָמָּה וְנָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד:  וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:  וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה וְנָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר:  וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וּמָאתָיִם:  וּמַטֵּה בִּנְיָמִן וְנָשִׂיא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי:  וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:  כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה אֶפְרַיִם מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנַת אֲלָפִים וּמֵאָה לְצִבְאֹתָם וּשְׁלִשִׁים יִסָּעוּ:

דֶּגֶל מַחֲנֵה דָן צָפֹנָה לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי:  וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת:  וְהַחֹנִים עָלָיו מַטֵּה אָשֵׁר וְנָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן:  וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם אֶחָד וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:  וּמַטֵּה נַפְתָּלִי וְנָשִׂיא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן עֵינָן:  וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:  כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה דָן מְאַת אֶלֶף וְשִׁבְעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת לָאַחֲרֹנָה יִסְעוּ לְדִגְלֵיהֶם.

התורה מתארת את סדר חנית הדגלים. אחרי תֵאור שני דגלים נאמר "וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ אִישׁ עַל יָדוֹ לְדִגְלֵיהֶם". לא הוזכר מקום חניתו של אהל מועד עצמו, כי מקום חניתו היא הנקודה שביחס אליה נמדדות חניות שאר הדגלים. אבל לתורה חשוב לפרט שגם בשעת מסע המשכן נוסע באמצע המחנה. התורה מדגישה: "כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ אִישׁ עַל יָדוֹ לְדִגְלֵיהֶם". כלומר: מבנה המחנות קים גם בשעת מסע. ענין זה אמור במיוחד לגבי אהל מועד. התורה קוראת לו אהל מועד מחנה הלויים בתוך המחנות, גם בשעת המסע הוא אהל מועד מחנה הלויים, והוא אהל מועד. גם בשעת מסע המחנה שלם ואהל מועד משמש כאהל מועד באמצע המחנה הנוסע.[187] מכאן שהקדשים שהיו במקום החניה הקודם אינם נפסלים, ומשהקימו את המשכן מחדש, אפשר שוב לאכלם. גם אם בשעת המסע הוא היה אהל מועד המפורק, מ"מ עדיין הוא אהל מועד, ולכשיורכב מחדש הוא לא פנים חדשות, אלא אותו אהל מועד שנסע, וכאשר יחנו כן יסעו.

להלן (מנחות צה.) מובאות דרשות נוספות על הפסוקים האלה. יש דורשים שכאשר יחנו כן יסעו מכאן שגם בשעת המסע הקדשים נפסלים ביוצא. יש דורשים מכאן שמשנסע המשכן נפסלו כל הקדשים, ויש דורשים להפך, שאינם נפסלים, כי המחנה קים גם בנסיעתו. גם בשעת המסע אהל מועד הוא, וגם בשעת המסע מחנה הלויים בתוך המחנות, וטמאים משתלחים חוצה לו.

על לחם הפנים נאמר במסע השלחן: "וְעַל שֻׁלְחַן הַפָּנִים יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת הַקְּעָרֹת וְאֶת הַכַּפֹּת וְאֶת הַמְּנַקִּיֹּת וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ וְלֶחֶם הַתָּמִיד עָלָיו יִהְיֶה:  וּפָרְשׂוּ עֲלֵיהֶם בֶּגֶד תּוֹלַעַת שָׁנִי וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְשָׂמוּ אֶת בַּדָּיו". מכאן שגם בשעת מסעו לחם התמיד עליו יהיה. אין טעם להשאיר את לחם התמיד על השלחן בשעת המסע אם הוא פסול. פשוט אפוא שהלחם שעומד על השלחן בשעת המסע – כאילו עומד בתוך המשכן, ואינו נפסל. אלא שנחלקו בשאלה האם לחם שכבר הוסר מעל השלחן נפסל במסע, כאילו יצא מן העזרה (שהרי העזרה פורקה). ולמסקנת הגמ' שם הוא נפסל.[188]

ונסע אהל מועד אף על פי שנסע אהל מועד הוא.

איבעיא להו לחם הפנים נפסל במסעות או אינו נפסל במסעות רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי חד אמר נפסל וחד אמר אינו נפסל מאן דאמר נפסל דכתיב כאשר יחנו כן יסעו מה בחנייתו נפסל ביוצא אף בנסיעתו נפסל ביוצא מאן דאמר אינו נפסל דכתיב  ולחם התמיד עליו יהיה ואידך נמי הא כתיב כאשר יחנו כן יסעו לאידך גיסא מה בחנייתו כי לא יצא ממקומו לא מיפסיל אף בנסיעתו כי לא יצא ממקומו לא מיפסיל ואידך נמי הא כתיב ולחם התמיד עליו יהיה אלא כי אתא רב דימי אמר במסודר דכולי עלמא לא פליגי אלא כי פליגי במסולק מאן דאמר נפסל דכתיב כאשר יחנו כן יסעו מה בחנייתו נפסל ביוצא אף בנסיעתו מיפסל ביוצא למאן דאמר אינו נפסל דכתיב ונסע אהל מועד אע"פ שנסע אהל מועד הוא ואידך נמי הכתיב כאשר יחנו כן יסעו לאידך גיסא מה בחנייתו כי לא מפיק ליה לא מיפסיל אף בנסיעתו כי לא מפיק ליה לא מיפסיל ואידך נמי הא כתיב ונסע אהל מועד ההוא לדגלים הוא דאתא. (מנחות צה.).

שמות כ יח-כב, זבחים סא:

ממה יבנה מזבח לדורות

מיד אחרי מעמד הר סיני מצוה התורה על עשית מזבח:

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם:  לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם:  מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:  וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ:  וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו.

הצווי לבנות מזבח אבנים חוזר בפרשת כי תבא, ועוסק במזבח שנבנה לשעתו בהר עיבל:

וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד:  וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה’ אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל:  אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה’ אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַה’ אֱלֹהֶיךָ:  וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ:  וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב.

הצווי הוא לבנות מזבח אבנים. מכאן שסתם מזבח הוא מזבח אבנים, ודוקא במשכן הותר לבנות מזבח ניד שהוא כלי, וכמו שבארנו לעיל זבחים נט.: עמ' קנזקעו. מכאן דורש ראב"י שגם המזבחות שהיו בשילה ונוב וגבעון היו אבנים. וראה לעיל שם שעסקנו בדבר בהרחבה.[189]

המזבח נקרא מזבח אדמה. מהו מזבח אדמה? הובאו כאן שני פירושים: או שיהיה בנין מחֻבר לאדמה, או שיהיה אטום כֻלו באדמה. והארכנו בכך לעיל זבחים נח. (עמ' קנא) עין שם.

ר"א בן יעקב אומר מה תלמוד לומר אבנים אבנים אבנים שלש פעמים אחד של שילה ואחד של נוב וגבעון ובית עולמים.

זבחים סב. – ראה זבחים לג.

דברי הימים א כב א, זבחים סב.

וַיֹּאמֶר דָּוִיד זֶה הוּא בֵּית ה’ הָאֱלֹהִים וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל.

מכאן דרשו על דרך הרמז שאפשר להרחיב את המזבח לרוחב המקדש של שלמה.

שמות כ יח-כב, זבחים סב.:

כיצד עושים את המזבח

מיד אחרי מעמד הר סיני מצוה התורה על עשית מזבח:

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם:  לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם:  מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:  וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ:  וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו.

מזבח הנחֹשת מתואר כך:

וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קֹמָתוֹ:  וְעָשִׂיתָ קַרְנֹתָיו עַל אַרְבַּע פִּנֹּתָיו מִמֶּנּוּ תִּהְיֶיןָ קַרְנֹתָיו וְצִפִּיתָ אֹתוֹ נְחֹשֶׁת:  וְעָשִׂיתָ סִּירֹתָיו לְדַשְּׁנוֹ וְיָעָיו וּמִזְרְקֹתָיו וּמִזְלְגֹתָיו וּמַחְתֹּתָיו לְכָל כֵּלָיו תַּעֲשֶׂה נְחֹשֶׁת:  וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִכְבָּר מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת נְחֹשֶׁת וְעָשִׂיתָ עַל הָרֶשֶׁת אַרְבַּע טַבְּעֹת נְחֹשֶׁת עַל אַרְבַּע קְצוֹתָיו:  וְנָתַתָּה אֹתָהּ תַּחַת כַּרְכֹּב הַמִּזְבֵּחַ מִלְּמָטָּה וְהָיְתָה הָרֶשֶׁת עַד חֲצִי הַמִּזְבֵּחַ:  וְעָשִׂיתָ בַדִּים לַמִּזְבֵּחַ בַּדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם נְחֹשֶׁת:  וְהוּבָא אֶת בַּדָּיו בַּטַּבָּעֹת וְהָיוּ הַבַּדִּים עַל שְׁתֵּי צַלְעֹת הַמִּזְבֵּחַ בִּשְׂאֵת אֹתוֹ:  נְבוּב לֻחֹת תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר הֶרְאָה אֹתְךָ בָּהָר כֵּן יַעֲשׂוּ.

זהו "המזבח", בה' הידיעה. להבדיל מכל שאר הכלים שעליהם נאמר בלא ה' הידיעה "ועשו ארון" "ועשית שלחן" "ועשית מנרת זהב טהור". המזבח הוא "המזבח" כלומר: מתואר כאן דבר שכבר ידוע ומוזכר קודם לכן. ומסתבר שהוא נקרא המזבח בה' הידיעה כי הוא עוסק במזבח שהוזכר בפרשת יתרו. ואולם, שלא כאמור בפרשת יתרו, הוא עשוי עצי שטים ומצֻפה נחשת. הוא אינו אבן ואינו אדמה.

כיון שהתורה מצוה לבנות מזבח אדמה, שיכול להיות גם מזבח אבנים, ומצוה לבנות מזבח נחשת, ברור שא"א לומר שכל פרטי המזבח האמורים כאן מעכבים. מוכח שלדורות המזבח יהיה מזבח אחר, מזבח של קבע, מחֻבר לאדמה. וכמו שבארנו לעיל זבחים נט.: עמ' קנז. מה אפשר ללמוד מהמזבח של המשכן על מבנה מזבח הקבע?

מתואר כאן מבנה ברור: המזבח רבוע, יש לו ארבע קרנות, יש לו מכבר, ויש לו טבעות ובדים.

במקומות אחרים בתורה אנו מוצאים פרטים שלא התבארו כאן: בפרשת ויקרא אנו מוצאים שיש לו יסוד: "וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי ה’ אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד", "וּמִן הַדָּם יִתֵּן עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה’ אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל הַדָּם יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד", "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה", "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ", "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ". "וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ חַטָּאת הוּא". מכאן שיש לו יסוד, וכפי שבארנו לעיל זבחים נא.

יש לו פנים וירך: שהרי נאמר "וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי ה’ אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ". ונאמר על העולה "וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה’ וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב". ירך הוא השטח הפנוי מצדו. למשכן יש ירך צפונית וירך דרומית. למזבח יש ירך צפונית.

המזבח צריך אפוא להיות רבוע ובעל ארבע קרנות, עם כרכוב[190]. מסתבר שהטבעות והבדים אינם חלק מהמזבח, הם אינם נחוצים במזבח של קבע שלא נועד להטלטל ממקומו.

המִדות אינן מעכבות. ומסתבר הטעם: אלה מִדות שמתאימות למשכן ולא למקדש. עם זאת אומר ר' מני שהמִדות האמורות כאן הן מִדות שאי אפשר לגרוע מהן, אפשר רק להוסיף עליהן, שהרי התורה נתנה למזבח מדות. המעבר למקדש הוא טעם להוסיף, לא לגרוע.

רב הונא מפרש שפניו וירכו של המזבח הם דרום וצפון. פני המזבח, לדעת רב הונא, הם המקום שדרכו עולים למזבח.[191] לכל מזבח צריך להיות מקום עליה שהוא פניוקפב. וירך המזבח כנגדו[192], כאדם שרבוע על הארץ. רב הונא מוסיף ולומד מהמלה "רבוע", שהוא מודה שאין זו משמעותה. אך הוא לומד ממנה גם את המשמעות הזאת. כיון שהדרשה הזאת אינה מסתברת כ"כ, הגמ' מביאה דרשות אחרות.

אמר רב הונא אמר קרא המזבח כל מקום שנאמר המזבח לעכב.

מנא ה"מ אמר רב הונא אמר קרא ושחט אותו על ירך המזבח צפונה שיהא ירך בצפון ופניו בדרום אימא ירך בצפון ופניו בצפון אמר רבא רמי גברא אאפיה א"ל אביי אדרבה תריץ ואותיב גברא א"ל רבוע כתיב והא מיבעי ליה דמרבע רבועי מי כתיב מרובע וליטעמיך מי כתיב רבוץ א"ל רבוע כתיב דמשמע הכי ומשמע הכי.

נאמר כאן שהמזבח הוא רָבוע, ונאמר שהכהן זורק את הדם על המזבח סביב. מכאן שצורת המזבח עצמו היא רִבוע מדויק, שנסבב בשוה מכל צדדיו סביב. מכאן שהכבשרסא צריך להיות מבנה בפני עצמו[193]. שאל"כ אין צורת המזבח רבוע.

ומובדלין מן המזבח מלא נימא משום שנאמר סביב ורבי אבהו אמר רבוע ואיצטריך למכתב סביב ואיצטריך למכתב רבוע דאי כתב רחמנא סביב הוה אמינא דעגיל מעגל כתב רחמנא רבוע ואי כתב רחמנא רבוע הוה אמינא דאריך וקטין כתב רחמנא סביב.

ויקרא א ח, יב, זבחים סב:

נתינת עצים על המזבח

בפרשיות העולה נאמר: "וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ", "וְנִתַּח אֹתוֹ לִנְתָחָיו וְאֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת פִּדְרוֹ וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ". לפי דרכנו למדנו שהעצים צריכים להיות על המזבח, ולא לחרוג ממנו.[194]

על העצים אשר על האש אשר על המזבח שלא יהו עצים יוצאין מן המזבח כלום.

יחזקאל מג יז, זבחים סב:

מאין עולים למזבח

יחזקאל מנבא על המזבח לעתיד לבא:

וְאֵלֶּה מִדּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בָּאַמּוֹת אַמָּה אַמָּה וָטֹפַח וְחֵיק הָאַמָּה וְאַמָּה רֹחַב וּגְבוּלָהּ אֶל שְׂפָתָהּ סָבִיב זֶרֶת הָאֶחָד וְזֶה גַּב הַמִּזְבֵּחַ:  וּמֵחֵיק הָאָרֶץ עַד הָעֲזָרָה הַתַּחְתּוֹנָה שְׁתַּיִם אַמּוֹת וְרֹחַב אַמָּה אֶחָת וּמֵהָעֲזָרָה הַקְּטַנָּה עַד הָעֲזָרָה הַגְּדוֹלָה אַרְבַּע אַמּוֹת וְרֹחַב הָאַמָּה: וְהַהַרְאֵל אַרְבַּע אַמּוֹת וּמֵהָאֲרִאֵיל וּלְמַעְלָה הַקְּרָנוֹת אַרְבַּע:  וְהָאֲרִאֵיל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רֹחַב רָבוּעַ אֶל אַרְבַּעַת רְבָעָיו:  וְהָעֲזָרָה אַרְבַּע עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה רֹחַב אֶל אַרְבַּעַת רְבָעֶיהָ וְהַגְּבוּל סָבִיב אוֹתָהּ חֲצִי הָאַמָּה וְהַחֵיק לָהּ אַמָּה סָבִיב וּמַעֲלֹתֵהוּ פְּנוֹת קָדִים:  וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם כֹּה אָמַר ה' אלהים אֵלֶּה חֻקּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הֵעָשׂוֹתוֹ לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וְלִזְרֹק עָלָיו דָּם.

את הפסוק "וּמַעֲלֹתֵהוּ פְּנוֹת קָדִים" דורש ר' יהודה שהעולה למזבח פונה למזרח. מכאן הוא לומד שהעליה למזבח היא מצד דרום, כדי שכשיעלה העולה עד גג המזבח ויפנה לימינו, יפנה מזרחה.

ומנין שהעולה פונה לימינו? נאמר על הים: "עֹמֵד עַל שְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר שְׁלֹשָׁה פֹנִים[195] צָפוֹנָה וּשְׁלֹשָׁה פֹנִים יָמָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים נֶגְבָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים מִזְרָחָה וְהַיָּם עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה וְכָל אֲחֹרֵיהֶם בָּיְתָה". מכאן משמע שהסדר הוא צפון, מערב, דרום, מזרח. כלומר: הקפה מצד ימין. מכאן שזה כוון ההקפה במקדש[196]. אמנם הדבר תמוה למה ילמד מכאן ולא מסדר חנית ישראל במדבר, (או סדר מגרשי ערי הלויים, או סדר גבולות הארץ) שהוא הפוך. (אולי מפני שאת הים אדם מקיף, הכהנים הולכים סביבו. אבל את המחנה אין צֹרך להקיף. הגמ' לומדת גם מהמלה פונים החוזרת כאן, הרי שמדובר על פניות. אמנם המלה פונים נאמרה על הבקר ולא על האדם המקיף).

רבי יהודה אומר ומעלותיהו פנות קדים כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין למזרח.

ים שעשה שלמה עומד על שנים עשר (עמודים) בקר שלשה פונים צפונה ושלשה פונים ימה ושלשה פונים נגבה ושלשה פונים מזרחה כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין.

דברים יב כז, זבחים סב:

נאמר "רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’:  וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח ה’ אֱלֹהֶיךָ וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה’ אֱלֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל". מכאן סמכו חכמים שהבשר והדם נעשים שניהם בזריקה. מכאן שצריך שיהיה רוח בין הכבש לבין המזבח. וכפי שמבאר רב פפא, צריך זריקה מעל הארץרסא.

שאל רבי שמעון בן יוסי בן לקוניא את ר' יוסי אומר היה ר"ש בן יוחי אויר יש בין כבש למזבח אמר לו ואתה אי אתה אומר כן והלא כבר נאמר ועשית עולותיך הבשר והדם מה דם בזריקה אף בשר בזריקה.

ויקרא ב ב, זבחים סג.

מקום קמיצת מנחות

וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה’ סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה:  וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’.

הזר מביא את המנחה לעזרה, ותפקידו של הכהן הוא "וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ...", הכהן קומץ מהמקום שבו עומד הזר עם המנחה.

מכאן למדו שהזר מביא את המנחה אל הכהן והכהן קומץ משם. מכאן שהמנחה אינה צריכה צפון והיא כשרה בכל העזרה, במקום שהזר המביא את המנחה עומד, משם קומץ הכהן[197]. שהרי אפשר היה לחשוב שכיון שהמנחה היא קדש קדשים, וכיון שקדשי קדשים שחיטתן בצפון, אף המנחה תקמץ בצפון, מכאן אנו למדים שהמנחה נקמצת בכל העזרה, וק"ו להיכל עצמו.

הקמיצה נעשית מיד אחרי ההגשה, ובסמוך לה, שהרי נאמר: "וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַה’ וְהִקְרִיבָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ:  וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’". "וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי ה’ אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ:  וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַה’:". מכאן היה מקום ללמוד שהיא נעשית במקום ההגשה ומיד, לכן נאמר "וקמץ משם".

מה יהיה הדין אם קמץ כבר בפסול וחזר הקֹמץ לתוכה? בן בתירא מכשיר. תפקידו של הכהן הוא "וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ...", הכהן קומץ משם, מהמקום שאליו הביא הזר את המנחה. וכל עוד היא עומדת שם – יקמוץ הכהן. וכיון שהקמיצה שקמץ אינה כלום, נמצא שכעת המנחה עוד עומדת שם והכהן יכול לקמוץ ממנה. אבל חכמים חולקים.

וקמץ משם ממקום שרגלי הזר עומדות בן בתירא אומר מנין שאם קמץ בשמאל שיחזיר ויקמוץ בימין ת"ל משם ממקום שקמץ כבר.

במדבר יח י, זבחים סג.

מקום אכילת קדשי קדשים

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם:  זֶה יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מִן הָאֵשׁ כָּל קָרְבָּנָם לְכָל מִנְחָתָם וּלְכָל חַטָּאתָם וּלְכָל אֲשָׁמָם אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לִי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לְךָ הוּא וּלְבָנֶיךָ:  בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכֲלֶנּוּ כָּל זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָּךְ.

הפסוק בא ללמד שאת קדשי הקדשים יאכל הכהן במקום הקֹדש. אבל הלשון האמורה כאן היא "בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכֲלֶנּוּ". מכאן דרש ר' יוחנן בן בתירה שאפילו בקדש הקדשים אפשר לאכול קדשים, ולא רק בחצר[198]. עִקר הפסוק בא ללמד שיאכל את הקרבנות במקום הקֹדש ולאו דוקא בקדש הקדשים. אך ממילא למדנו מכאן שהקדושה, ואפילו קדושה שהיא בבחינת קדש קדשים, אינה מונעת אכילת קרבנות.

וכפי שבארנו לעיל נה.:, כל מה שלפנים מפתח אהל מועד כשר לכך.

רבי יוחנן בן בתירה אומר מנין שאם הקיפו עובדי כוכבים את כל העזרה שהכהנים נכנסין לשם ואוכלין שם קדשי קדשים ת"ל בקדש הקדשים תאכלנו.

אמר רבי יוחנן שלמים ששחטן בהיכל כשרים שנאמר ושחטו (אותו) פתח אהל מועד ולא יהא טפל חמור מן העיקר.

זבחים סג. – ראה לעיל זבחים נה.:קנו

ויקרא ו ז, זבחים סג:

וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי ה’ אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ.

את המנחה יש להגיש לפני ה' ולפני המזבח. הכניסה למקדש היא ממזרח, מול הדֹפן המערבית של המזבח. העליה למזבח היא מדרום, כפי שהתבאר לעיל. מכאן עולה שצריך להגיש בקרן מערבית דרומית, שם[199] הוא לפני ה' ופני המזבח.קצא

הגמ' מוסיפה ודורשת שגם חטאת העוף נעשית שם, שהרי חטאת העוף ומנחת החוטא הן שתי מדרגות שונות של קרבן עולה ויורד, ושניהם נעשים במקום אחד[200].

לפני ה' יכול במערב ת"ל אל פני המזבח אי אל פני המזבח יכול בדרום ת"ל לפני ה' הא כיצד מגישה בקרן מערבית דרומית כנגד חודה של קרן ודיו ר"א אומר יכול יגישנה למערבה של קרן או לדרומה של קרן אמרת כל מקום שאתה מוצא שני מקראות אחד מקיים עצמו ומקיים חבירו ואחד מקיים עצמו ומבטל חבירו מניחין זה שמקיים עצמו ומבטל חבירו ותופשין את שמקיים עצמו ומקיים חבירו כשאתה אומר אל פני ה' במערב היכן קיימת אל פני המזבח וכשאתה אומר אל פני המזבח בדרום קיימת לפני ה'.

הגשות דכתיב והגישה אל (פני) המזבח.

א"ר יהושע אמר קרא לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי חטאת היא חטאת קרויה מנחה ומנחה קרויה חטאת מה חטאת טעונה צפון אף מנחה טעונה צפון ומה מנחה בקרן מערבית דרומית אף חטאת בקרן מערבית דרומית.

זבחים סד. – ראה לעיל זבחים נא.

ויקרא ה ח-ט, זבחים סד:

מעשה חטאת העוף

וְהֵבִיא אֹתָם אֶל הַכֹּהֵן וְהִקְרִיב אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל:  וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ חַטָּאת הוּא.

להבדיל מהעולה שהתורה צִוְּתה להבדיל את ראשה מגופה בשעת מליקתה, בחטאת צִוְּתה התורה שלא להבדיל. הכהן מולק ומזה מהדם על קיר המזבח.

כמו בחטאת בהמה, גם כאן עוסקת התורה בנשאר בדם. הנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח. אבל בחטאת בהמה הנתינה על היסוד היא מעשה בפני עצמו, "וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי ה’ אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד", "וּמִן הַדָּם יִתֵּן עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה’ אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל הַדָּם יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד", "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה", "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ", "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ". לעֻמת זאת, לשון התורה בחטאת העוף מציגה את המִצוי אל היסוד לא כמעשה בפני עצמו האמור בלשון צווי כשלעצמו, אלא ממילא יִמָּצה הדם אל יסוד המזבח. "וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ חַטָּאת הוּא". יש למלוק את העוף כך שדמו יֻזה אל קיר המזבח ויִמָּצֵה אל יסוד המזבח, אבל לא צריך שהכהן יעשה זאת בפעולה נפרדת.

מכאן שצריך למלוק ולמצות את הדם על קיר המזבח, במקום שבו הדם יתמצה וירד אל היסוד[201], כלומר למטהרד. בשעת המליקה אוחז הכהן בעוף ובמליקתו מזה מדמו על הקיר, עד שיתמצה כל דמו אל היסוד.

והזה מדם החטאת מגוף החטאת הא כיצד אוחז בראש ובגוף ומזה על קיר המזבח ולא על קיר הכבש ולא על קיר היכל ולא על קיר אולם ואיזה זה קיר התחתון או אינו אלא קיר העליון ודין הוא ומה בהמה שעולתה למטה חטאתה למעלה עוף שעולתו למעלה אינו דין שחטאתו למעלה ת"ל והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח קיר שהשירין שלו מתמצים ליסוד ואיזה זה קיר התחתון.

ונעביד מעילאי והדר נעביד מתתאי אמר רבא מי כתיב ימצה ימצה כתיב דממילא משמע.

ויקרא א יד-יז, ה ז-י, זבחים סה. סו.

מעשה עולת העוף

התורה מפרטת את סדר הקרבת עולת העוף בפרק העוסק בעולות:

וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַה’ וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ:  וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ:  וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן:  וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו לֹא יַבְדִּיל וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’.

ויש לבחון את ההבדלים בין עשית עולת העוף לבין עשית חטאת העוף. את סדר הקרבת חטאת העוף מפרטת התורה עם החטאות:

וְאִם לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה לַה’ אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה:  וְהֵבִיא אֹתָם אֶל הַכֹּהֵן וְהִקְרִיב אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל:  וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ חַטָּאת הוּא:  וְאֶת הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה כַּמִּשְׁפָּט וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ.

כמה יקריב

נאמר כאן "וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ". לא נאמר כמה יקריב. בפרשת החטאת נאמרו בפירוש שתי תרים או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת. כן הוא גם בזבים, וגם ביולדת ומצורע. בכל אלה יש חטאת עם העולה, ואם המצורע והיולדת עניים גם חטאתם וגם עולתם עופות. מה יהיה דינה של עולת הנדבה המוזכרת בפרשתנו? מהלשון "מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה" אי אפשר ללמוד אם מדובר באחד או דוקא בשנים. אך (א) כיון ששם עוברת התורה לדבר בלשון יחיד: וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ וכו', משמע שעולת נדבה היא אפילו עוף אחד. (וגם בקרבנות שהזכרנו לעיל העולה היא רק עוף אחד).

היכן מולק

נאמר כאן וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה. שלא כעולת בהמה שבה נאמר שהכהנים מקריבים את הדם, אך לא נאמר שהם שוחטים, וכמו שבארנו לעיל זבחים ד עמ' ט, בעולת העוף נאמר (ב) שהכהן הוא המקריבו אל המזבח והמולק. מכאן שהמליקה נעשית במזבח, שהרי היא נעשית אחרי ההקרבה אל המזבח. שלא כמו בעולת בהמה שבה לא נאמר שצריך להקריב אותה אל המזבח, רק את דמה מקריבים הכהנים וזורקים על המזבח. בעוף, כיון שהמליקה נעשית אחרי ההקרבה אל המזבח, ממילא אינה נעשית אלא בכהן. אפשר ללמוד זאת מכך שהמליקה נעשית אחר ההקרבה אל המזבח, ואע"פ שאפשר ללמוד זאת משם, כתבה התורה בפירוש שדוקא הכהן מולק. מכאן למד ר"ע שהמליקה היא לא בכלי אלא (ג) בגופו של הכהן.

נאמר כאן "וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ". הכהן מקטיר את ראשו ואח"כ ממצה את דמו, (ומשמע שדמו הוא דמו של העוף, לא דמו של ראשו, כפי שנבאר להלן. המלה "דמו" אמורה על העוף). ולכן את הפסוק "וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ" יש לפרש שמקטיר את הראש, ואח"כ ממצה את דם הגוף[202], ואח"כ מקטיר את הגוף כאמור בפסוק שאחריו. מכאן שהכהן עושה פעולה אחת: מולק מליקה המבדילה את הראש מהגוף, ואז הוא מקטיר את הראש לבדו ואת הגוף לבדו, ובין שתי ההקטרות הוא ממצה את הדם על המזבח. כל המעשים האלה הם פעולה אחת[203]. מכאן שכל מעשה העוף מעשה אחד הוא, ודתו להֵעשות (ח) על המזבח למעלה[204] במקום ההקטרה, ממילא מתבאר שאי אפשר למצות את הדם למטהרא. כאמור לעיל: התורה מתארת כאן פעולה שלמה שנעשית כבר במזבח וע"י הכהן. תחילה הוא מקריב את העוף אל המזבח, ושם הוא עושה את כל המעשים: מבדיל את הראש מהגוף, מקטיר ממצה ומקטיר[205].

כיצד מולק

התורה מתארת את סדר הקרבת עולת העוף: וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ:  וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן:  וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו לֹא יַבְדִּיל וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה. הכהן מולק את הראש ומקטיר אותו המזבחה, ואח"כ עובד את העבודות בשאר הגוף. מכאן למדנו שצריך למלוק כך שהראש יובדל מהגוף, ויוכל להקטיר מיד את הראש. תפקיד המליקה היא מליקת הראש לשם הקטרת הראש. מכאן שכל מעשי ההקרבה (ד) נעשים כבר על המזבח. שלא כמו עולת בהמה שתחִלה נעשים מעשי דמה ואח"כ נעשים מעשי בשרה, הרי בעולת העוף מעשי המליקה הם כבר חלק מההקטרה והכהן מטפל בכל חלק לבדו ומקטיר אותו. תחִלה הוא מולק את ראשו ומקטיר, ואח"כ הוא מסיר את המוראה והנוצה מהגוף ומקטיר אותו. ומכאן משמע גם שהמליקה כאן (ו) היא הפרדת הראש מהגוף. אפשר ללמוד זאת גם מההבדל בין עולת העוף לחטאת העוף. במעשה חטאת העוף נאמר בפירוש "וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל". שם כתבה התורה לא יבדיל, כדי להבדיל, להבדיל את חטאת העוף מעולת העוף. להבדיל מעולת העוף שבה צריך להבדיל, בחטאת נאמר לא יבדיל. בחטאת היתה התורה צריכה ללמד שלא יבדיל, משום שבעולה צִוְּתה התורה להבדיל את הראש. (וראה להלן סו. בשאלה האם לא יבדיל האמור בחטאת העוף הוא שאינו צריך להבדיל, או שאסור להבדיל. התנא במשנתנו לומד שאסור להבדיל, שהרי נאמר לא יבדיל. אבל ראב"ש חולק על כך ומבאר שאינו צריך להבדיל. בעולה כתבה התורה למלוק את הראש ולהקטירו, מכאן שודאי יבדיל אותו מהגוף. לכן בחטאת היה צריך לכתוב שלא יבדיל. שאל"כ היינו למדים מכאן ש"מלק את ראשו" היינו שיקטע את ראשו. לכן סובר ראב"ש שלא יבדיל האמור בחטאת הוא שאינו צריך להבדיל. (ואפשר לפרש כך גם לגבי שִסוע כנפי עולת העוף שגם עליו נאמר שלא יבדיל). רב אשי (י) לומד זאת בדרך אחרת: כיון שכתבה התורה להבדיל בעולה ולא כתבה להבדיל בחטאת, ממילא אנו יודעים שלא יבדיל. וכשהוסיפה "לא יבדיל" משמע שההבדלה היא רשות, אינה חובה ואינה אִסור[206], וראה דברינו בחולין כא).

סדר ההקרבה הוא "וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ:  וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן:  וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו לֹא יַבְדִּיל וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה". ההקטרה נעשית לבסוף, אחרי השִסוע, שנעשה אחרי מִצוי הדם. מכאן (ז) שבהכרח כשנאמר בראש הפסוק "וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה", כונת הדבר היא להקטרת הראש ולא להקטרת הגוף. כך משמע גם מעצם המשפט, "וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה", מכאן משמע שיקטיר את הראש. שהוא הנושא האמור כאן.

עוד (ה) למדנו מהפסוק בחטאת "וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל", שמליקה היא בעורף. ההבדל היחיד בין מליקת חטאת למליקת עולה הוא ההבדל.

מהיכן מתמצה הדם

כאמור לעיל, סדר הקרבת העוף הוא "וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ". "ונמצה דמו" הוא דמו של העוף, לא דמו של ראשו. וכן אפשר ללמוד מהמשך הפרשה "וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן:  וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו לֹא יַבְדִּיל וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ עֹלָה הוּא". התורה ממשיכה לדבר על העוף ולא על ראשו, העוף הוא אשר מסירים את מוראתו, הוא שישסע אותו, הוא יוקטר ועולה הוא. עליו נאמר עולה הוא, והוא הנושא המדובר בפרשה זו[207]. מכאן מסתבר שגם "דמו" האמור כאן, הוא דמו של העוף ולא של הראש. ומסתבר שהעוף הוא הנושא כי הדמים הם בגוף ולא בראש. העוף אין דמו בראשו. לראש אין מוראה ונוצה וכנפים. עולה הוא – העוף. לכן דמיו בו. הנושא המדובר כאן הוא העוף ולא הראש, ולכן יש לפרש (ט) שגם "ונמצה דמו" הוא דם הגוף. וגם דמו הנה נדרש.

והקריבו מה ת"ל לפי שנאמר והקריב מן התורים או מן בני היונה יכול המתנדב עוף לא יפחות משני פרידין ת"ל (א) והקריבו אפילו פרידה אחת יביא אל המזבח מה ת"ל  הכהן לקבוע לו כהן שיכול והלא דין הוא ומה בן צאן שקבע לו צפון לא קבע לו כהן עוף שלא קבע לו צפון אינו דין שלא יקבע לו כהן ת"ל אל הכהן (ב) לקבוע לו כהן יכול ימלקנו בסכין ודין הוא ומה אם שחיטה שלא קבע לה כהן קבע לה כלי מליקה שקבע לה כהן אינו דין שיקבע לה כלי ת"ל כהן ומלק אמר רבי עקיבא וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח אלא מה ת"ל כהן שתהא מליקה (ג) בעצמו של כהן יכול ימלקנה בין מלמעלה בין מלמטה ת"ל ומלק והקטיר (ד) מה הקטרה בראש המזבח אף מליקה בראש המזבח ומלק ממול עורף אתה אומר ממול עורף או אינו אלא מן הצואר ודין הוא נאמר כאן ומלק ונאמר להלן ומלק מה להלן ממול עורף (ה) אף כאן ממול עורף אי מה להלן מולק ואינו מבדיל אף כאן מולק ואינו מבדיל (ו) ת"ל ומלק והקטיר מה הקטרה הראש לעצמו והגוף לעצמו אף מליקה הראש לעצמו והגוף לעצמו ומנין שהקטרת הראש בעצמו והגוף בעצמו שנאמר והקטיר אותו (ז) הרי הקטרת הגוף אמורה הא מה אני מקיים והקטיר המזבחה בהקטרת הראש הכתוב מדבר ונמצה דמו כולו אל קיר המזבח ולא על קיר הכבש ולא על קיר ההיכל ואיזה זה זה קיר העליון או אינו אלא קיר התחתון ודין הוא מה בהמה שחטאתה למעלה עולתה למטה עוף שחטאתו למטה אינו דין שעולתו למטה ת"ל ומלק והקטיר ונמצה דמו וכי תעלה על דעתך לאחר שהקטיר חוזר וממצה אלא לומר לך מה הקטרה בראש המזבח (ח) אף מיצוי בראש המזבח הא כיצד היה עולה בכבש ופונה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית היה מולק את ראשה ממול ערפה ומבדיל וממצה מדמה על קיר המזבח אם עשאה למטה מרגליו אפילו אמה כשירה רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב אומרים כל עצמה אין נעשית אלא בראש המזבח.

עולה אע"פ שמיצה דם הגוף ולא מיצה דם הראש יכול מיצה דם הראש ולא מיצה דם הגוף (ט) ת"ל הוא.

הכא מכדי כתיב והקריבו חלק הכתוב בין חטאת העוף לעולת העוף לא יבדיל (י) למה לי ש"מ אין צריך להבדיל.

השִסוע והסרת הנוצה

נאמר כאן "וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו לֹא יַבְדִּיל" ונאמר על שמשון "וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ ה’ וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי וּמְאוּמָה אֵין בְּיָדוֹ", מכאן ששִסוע נעשה כשמאומה אין בידו. שִסוע הוא קריעה ביד ולא בכלי.

הכנת הגוף להקטרה, כאמור כאן, היא "וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ". ההסרה צריכה להיות בנוצתה.

נאמר כאן: "וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן", הכהן מסיר את המוראה בנוצתה. הוא מושך בנוצתה ומסיר. מכאן שאין צֹרך לחתוך בסכין את המוראה עצמה בלבד. ההסרה נעשית בנוצתה. ואולם, יש חולקים על כך ודורשים להפך. שיסיר דוקא את מראתו.

ושסע אין שיסע אלא ביד וכן הוא אומר וישסעהו כשסע הגדי.

והסיר את מוראתו בנוצתה זו זפק יכול יקדיר בסכין ויטלנו ת"ל בנוצתה נוטל את הנוצה עמה אבא יוסי בן חנן אומר נוטלה ונוטל קורקבנה עמה.

בנוצתה בנוצה שלה קודרה בסכין כמין ארובה.

זבחים סו:סז. – ראה שבת קלז.

זבחים סח: – ראה זבחים פד.

זבחים סח: – ראה יומא מב.

זבחים סט. – ראה זבחים קיט:

ויקרא יז, ז כג-כד, זבחים סט.:

נבלה וטרפה

בפרשת אחרי מות עוסקת התורה באִסור לשחוט בהמות מחוץ למשכן, והיא אומרת:

אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:  וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה’ לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה’ דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ:... וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח:  וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה’ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו: 

וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ:  כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר:  עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם:  וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר:  כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת: 

וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר:  וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ.

הפרשיה עוסקת בשחיטה, "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז". הפרשיה מלמדת שיש לשחוט בהמות דוקא במשכן, אבל מכאן הפרשיה עוברת לעסוק בשחיטה שלא במשכן. הצוויים האחרונים האמורים בפרשיה עוסקים דוקא בחולין הנשחטים מחוץ למשכן, (בדומה לפרשיה המקבילה בפרשת ראה, שמתירה בשר תאוה ברִחוק מקום, אך מזהירה מפני אכילת דמו[208]). גם כאן, מזהירה התורה מפני אכילת דם ומפני אכילת נבלה וטרפה. התורה באה ללמד כאן שגם כאשר שוחטים שלא במשכן, במקרה המתואר כאן, "אִישׁ אִישׁ ... אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל"[209], יש להזהר מדם ומנבלה וטרפה. ויש לשחוט כדין. (וראה דברינו בחולין טז:יז.).

וכאן נשאלת השאלה מהי נבלה. הלא התורה מתירה לאכול בשר. מה מוציא אפוא את הבשר מכלל נבלה? הפרשיה כאן מלמדת: יש לשחוט כדין, ואז איננה נבלה. יש לנהוג כאמור כאן "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז", ולא לאכול נבלה וטרפה. אם מתה מאליה או נטרפה ע"י טורף כלשהו (ומן הסתם ה"ה לכל פגיעה חיצונית אחרת) הרי היא נבלה או טרפה. אבל אם שחטה בעליה כדין אינה נבלה וטרפה. (וראה דברינו בחולין כז.).

מכאן שנבלה וטרפה היא מי שמתה מחמת מכה שאינה שחיטה כדין, יש לאכול דוקא את השחוטה ולא אותה[210]. דוקא המתת הבהמה באופן שמתיר (ב) את האִסור הוא זה שמפקיע אותה מידי טרפה. וכן בעוף, המתה שמוציאה אותו מידי אִסור, היא המוציאתו מידי טרפה[211].

הפרשיה עוסקת בשוחט, ומלמדת שצריך לשחוט דוקא במשכן. אחר כך היא מלמדת שגם בחיה ועוף, שאפשר לשחטם שלא במשכן, צריך לעשות זאת בדרך שלא תהיה טרפה. מכאן שכל עוף שנשחט אינו נבלה וטרפה ואינו מטמא, שהרי זאת הדרך המוציאתו מידי אִסור. ואפילו אם הוא קֹדש או בפנים, שמן הדין יש למלקו, שחוט אינו נבלה[212].

מה יהיה אפוא דינה של מליקה? פשוט שעוף שנמלק כהלכתו בתוך חצר המשכן אינו נבלה[213]. הלא כך (א) היא מצוָתו, וכך הוא נִתר באכילה. אך מה יהיה דין הנמלק בחוץ? מליקה שנעשתה כמצותה – זו היא דרך הכשרה[214]. הדרך המוציאתה מכלל נבלה מוציאתה מידי טומאה. אבל מליקה בחוץ וכן מליקת חולין, אינם (ג) המתה המכשירה, לא חִדשה התורה את דין מליקה אלא בקֹדש בפנים.

נמצא אפוא (ד) ששחיטה לעולם אינה טרפה, שחיטה היא הדרך הרגילה. ואפילו בקדשים בחוץ שחיטה היא, שהרי (ה) היא נחשבת שחיטה לענין זה שהשוחט את העוף בחוץ חיב כרת על שחוטי חוץ, הרי שיש משמעות לשחיטה אע"פ שהוא קֹדש ואע"פ שהוא בחוץ. אבל מליקה אינה מכשירה אלא בקֹדש בפנים.

נאסרו כאן נבלה וטרפה. כלומר: כל מי שמתה שלא ע"י שחיטה כראוי. שמתה מאליה או שטרפה טורף. אבל כל שמתה ע"י שחיטה אין בה טומאה. גם אם היתה טרפה. אמנם נאסר לאכלה כאמור בפרשת משפטים, אבל הטומאה האמורה כאן לא נוהגת בה. היא (יד) אינה בכלל נבלה וטרפה.

אלא שעלינו לשאול מה הדין במקרה שבו העוף היה טרפה כבר לפני מליקתו. האם המליקה היא כשחיטה לכל דבר, כיון שזו דרכו של העוף המוקדש, וממילא אין חיבים על העוף משום טרפה. או שהמליקה אינה דרכו אלא בקרבן כשר, אבל טרפה, כיון שממילא אינה ראויה לקרבן, היא כחולין שנמלקו.

ר"מ סובר שמליקה בעוף היא כשחיטה בבהמה, מליקתו של העוף זו היא שחיטתו[215], ולכן אע"פ שהעוף טרפה, אינו נבלה ואינו מטמא. לפי דברי ר"מ, עִקר השחיטה היא בקדשים, ומהם נלמדו החולין, כפי שמשתמע בפרשיה כאן ובפרשיה המקבילה בפרשת ראה. רק ברִחוק מקום התירה התורה חולין (ראה דברינו בחולין טז:יז.), ועשתה בו זכר לקֹדש בדם ובשחיטה. לפי זה, עִקר שחיטת העוף היא מליקתו, ודוקא ברִחוק מקום הוא נשחט. לכן מליקתו מטהרת את טרפתו. הגמ' סומכת את דברי ר"מ על פסוקי הסִכום בפרשית טומאת וטהרת בשר בעלי החיים: "זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ:  לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל". גם הבהמה וגם העוף, תורתם היא שמה שמכשיר אותם לאכילה אין בו דין טרפה לענין טומאה וטהרה. (יש בו רק אִסור אכילה שנלמד מפרשת משפטים). כיון (ו) שמליקתו של העוף זו היא שחיטתו, גם דינה כדין שחיטה.

ר' יהודה חולק על ר"מ, ואומר שלשון הפסוק היא "וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר", הפסוק מדבר על נבלה וטרפה כעל שני דברים שונים, ומכאן שיש נבלה שאינה טרפה ויש טרפה שאינה נבלה[216]. לכן אי אפשר לפרש שכל שאינו נבלה אינו מטמא משום טרפה. התורה (ז) טִמאה כאן את הטרפה גם אם אינה נבלה. כלומר: גם אם נשחטה[217]. אבל הגמ' דוחה את ההסבר הזה בדעת ר' יהודה[218], ואומרת שהחִדוש במלה טרפה הוא שדוקא בעלי חיים טהורים טרפתם מטמאת, אבל טמאים, כיון שממילא אין השחיטה מכשירתם, אין טרפתם מטמאת. הפסוק "וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר", מלמד שאם לא נשחטה הבהמה המדוברת בפרשה כסדרה וכדינה, אלא היא נבלה וטרפה, האוכלה יכבס בגדיו. נבלה וטרפה דבר אחד הם. נבלת בהמה טהורה היא נבלה וטרפה. אבל נבלת בהמה טמאה ועוף טמא אינה אלא נבלה. התורה צותה את הכהן: "נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ", וממילא אנו למדים משם שאם יאכל יטמא. בהמה טמאה (ח) אינה כלולה בפסוק הזה, היא אסורה על הכהן לא מפני שהיא נבלה אלא משום שהיא טמאה.[219] לא מותה חִדש את אִסורה, לכן הוא גם לא מחדש את טומאתה.

יכול תהא מליקה שהיא לפנים מטמאה בגדים בבית הבליעה תלמוד לומר נבלה הא נמי נבלה היא אלא ת"ל טריפה מה טריפה שאין מתרת את האיסור (ב) אף כל שאין מתרת את האיסור יצא מליקה שהיא לפנים הואיל (א) והיא מתרת את האיסור אין מטמא בגדים בבית הבליעה הביא (ג) המולק קדשים בחוץ ומולק חולין בין מבפנים בין מבחוץ הואיל ואין מתירין את האיסור מטמאין בגדים אבית הבליעה.

יכול תהא שחיטת חולין לפנים וקדשים בין מבפנים ובין מבחוץ מטמאה אבית הבליעה ת"ל נבלה הא נמי נבלה היא אלא ת"ל טריפה מה טריפה שווה בפנים כבחוץ אף כל שוות בפנים כבחוץ יצא (ד) שחיטת חולין בפנים וקדשים בין מבפנים בין מבחוץ הואיל ולא שוו בפנים כבחוץ אין מטמאין בגדים אבית הבליעה.

יכול השוחט חולין בפנים וקדשים בין בפנים בין בחוץ יהיו מטמין בגדים בבית הבליעה תלמוד לומר נבילה וטריפה, מה נבילה ששוות בפנים כבחוץ, אף טריפה שוות בפנים כבחוץ יצא השוחט חולין בפנים וקדשים בין בפנים בין בחוץ שלא שוו בפנים כבחוץ. (תו"כ).

אמר רבא אם (ה) הועילה לו שחיטת חוץ לחייבו כרת לא תועיל לו לטהרה מידי נבילה.

א"ר יוסי ברבי אבין ר"מ קרא אשכח וקדרש זאת תורת הבהמה והעוף וכי באיזו תורה שוותה בהמה לעוף ועוף לבהמה בהמה מטמאה במגע ובמשא עוף אינו מטמא במגע ובמשא עוף מטמא בגדים אבית הבליעה בהמה אינה מטמאה בגדים אבית הבליעה אלא לומר לך (ו) מה בהמה דבר שמכשירה לאכילה מטהר טריפתה מטומאתה אף עוף דבר שמכשיר באכילה מטהר טריפתו מטומאתו.

ור' יהודה מ"ט קרא אשכח וקדרש נבלה טריפה אמר רבי יהודה טריפה למה נאמרה אם טריפה חיה הרי נבילה אמורה אם טריפה אינה חיה הרי היא בכלל נבילה אלא (ז) להביא טריפה ששחטה שמטמאה.

רבי יהודה אומר יכול תהא נבלת עוף טמא מטמאה בגדים אבית הבליעה ת"ל נבלה וטרפה לא יאכל מי שאיסורו משום (ח) בל תאכל נבילה יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבילה אלא משום בל תאכל טמא.

ור"מ האי טריפה מאי עביד ליה מיבעי ליה (יד) למעוטי שחיטה שהיא לפנים ורבי יהודה טריפה אחרינא כתיב ורבי מאיר חד למעוטי שחיטה שהיא לפנים וחד למעוטי עוף טמא ורבי יהודה מנבלה נפקא ליה.

זבחים סט: – ראה חולין קכח:

טומאת האוכל

נאמר בפרשה "וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר: וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ". וכפי שבארנו לעיל, האִסור והטומאה האמורים כאן נאמרו דוקא בבהמה שלא נשחטה כדרך הכשרה, אבל כל (יד) הנשחט כדרך הכשרו אינו בכלל הזה. וכן נאמר בכהן "נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ", כלומר שאם יאכל יטמא. כמו שבארנו לעיל, האִסור הוא רק בטרפה שהיא כנבלה, לא בשחוטה. הטומאה היא רק בציד חיה או עוף אשר יאכל (שנאמר לפניו, ראה לעיל), לא (טו) בעוף אשר לא יאכל, שממילא גם אלמלא היה נבלה וטרפה, לא היה נִתר באכילה. (ולגבי טומאת נבלת בהמה התורה הדגישה בפירוש: "וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאָכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב:  וְהָאֹכֵל מִנִּבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב וְהַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב", דוקא (טז) בהמה אשר היא לכם לאכלה, האוכלה יכבס בגדיו. וה"ה לכאן (ודרשו שכאן מדובר על עוף, ראה חולין לד. ונדה מב:)).

האִסור האמור כאן הוא דוקא באכילה, ולכן אינו מטמא אלא אם (יז) אכל כדרך האוכלים, כזית בכדי אכילת פרס.

ור"מ האי טריפה מאי עביד ליה מיבעי ליה (יד) למעוטי שחיטה שהיא לפנים ורבי יהודה טריפה אחרינא כתיב ורבי מאיר חד למעוטי שחיטה שהיא לפנים וחד (טו) למעוטי עוף טמא ורבי יהודה (טז) מנבלה נפקא ליה.

ורבי מאיר האי נבלה מאי עביד לה לשיעור (יז) אכילה בכזית ותיפוק לי מקרא קמא מדאפקיה רחמנא בלשון אכילה חד לשיעור אכילה בכזית וחד לשיעור אכילה בכדי אכילת פרס.

ויקרא ז כד, זבחים סט:ע

חלב נבלה וחלב טרפה

מלבד הפסוק שהזכרנו, הצרוף נבלה וטרפה חוזר גם בהלכות אכילת הקרבנות:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ:  וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ:  כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַה’ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ.

הפסוק בא ללמד שהחלב, אע"פ שהוא אסור באכילה, מותר הוא בהנאה, יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ. כיון שהנושא של הפרשיה הוא חלב, למה התיחסה כאן התורה דוקא לחלב נבלה וטרפה? מה הדין בחלב תמימה? מפרשים האמוראים שודאי שחלב תמימה מותר במלאכה. החִדוש שבאה התורה ללמד כאן הוא שאפילו חלב נבלה וטרפה אינו טמא, הוא אינו חלק מבשרה. הפסוק בא ללמד שאפילו טומאה אין בו, ויֵעשה לכתחילה לכל מלאכה. בין אם נבלה ובין אם הוא טרפה. כי היה מקום לחשוב שטרפה ששחטה, כיון שממילא אין הבדל בין בשרה לחלבה והכל אסור באכילה, יטמא גם החלב. לכן מלמדת התורה (ט) שהחלב אינו חלק מהבשר ואינו מטמא[220]. יֵעשה לכל מלאכה כלומר טהור. ותחִלה סברה הגמ' להוסיף ולומר שאפילו חלב חיה שמתה, אע"פ שהיה מקום לומר שכיון שאינו אסור משום חלב הוא חלק מבשרה, אעפ"כ למדים אנו מהפסוק דלעיל שחלב אינו חלק מהבשר ואינו טמא בטומאת נבלה. שהרי החיה לענין זה כטרפה[221]. (ודוקא חיה או בהמה טהורה. בטמאה פשוט שחלבה אינו עומד בפ"ע. וראה להלן). אבל הגמ' דוחה זאת ואומרת שלא מסתבר (י) שחלב חיה לא יטמא, שהרי התורה לא אסרה את חלבה[222], הוא מותר באכילה יחד עם שאר בשרה, וא"כ הוא כבשרה. ועוד, הלא הפסוק אומר "וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ". ודאי שאין מדובר כאן על חלב חיה[223], שהרי הוא (יא) מותר באכילה. הפרשה לא עוסקת בחלב חיה, היא פותחת במלים "כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ". החִדוש של התורה הוא שגם חלב שור וכשב ועז שעליו מדברת הפרשה, מותר בהנאה. ודאי שאין הדברים אמורים אלא על שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז. לא על חיה.

מכך שנאמר כאן בפירוש חלב טרפה לומד אביי את עצם הדין הפשוט שבפסוק: שטרפה (יב) חלבה טהור, והדבר נצרך מהטעם שאמרנו לעיל: שאלמלא כתבה התורה בפירוש חלב טרפה, היה מקום לחשוב שטרפה ששחטה, כיון שממילא אין הבדל בין בשרה לחלבה והכל אסור באכילה, יטמא גם החלב. לכן מלמדת התורה שהחלב אינו חלק מהבשר ואינו מטמא.

רבא דוחה את דברי אביי ואומר שלא היה מקום ללמוד טרפה מטמאה. בהמה טמאה – במהותה אין הבדל בין חלבה לבשרה, אבל בטרפה החלב הוא חלב והבשר הוא בשר, ואלמלא נטרפה היה הבשר מותר באכילה[224]. רבא דורש גם כאן את הפסוקים בפשטות ואומר שלא באו ללמד אלא את פשוטם: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ:  וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ". התורה (יג) באה ללמד כאן שאפילו חלב נבלה וטרפה אין לאכול. אמנם יֵעשה לכל מלאכה, אך אין לאכלו. החִדוש בפסוק הוא לא מה שנאמר בראשו אלא מה שנאמר בסופו: "וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ". וצריך ללמד גם על נבלה וגם על טרפה.

נאמר כאן: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ:  וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ:  כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַה’ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ.

הפסוק הראשון אוסר באכילת כל חלב שור וכשב ועז. הפסוק השני מתיר בהנאה את החלב. איזה חלב הוא מתיר? האם דוקא את החלב שנאסר באכילה בפסוק הראשון, או כל חלב? האם דוקא חלב של בהמה שבשרה מותר וחלבה אסור, או גם בהמה שגם בשרה נאסר? הלא ממילא נאסר כל חלב, וממילא נאסרו נבלה וטרפה, איזה מהאִסורים האלה בא הפסוק הזה להתיר בהנאה? כיון שהפרשה פותחת ב"כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ:  וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ", משמע שנושא הפרשיה הוא חלב הבהמה. הפרשיה עוסקת בבהמה שחלבה הובדל ממנה (יט) ונאסר באכילה, בהמה שטרפתה (יח) נאסרה באכילה ולכן צריך ללמד שהחלב מותר בהנאה.

ועם זאת, כאשר מדובר על בהמה טהורה, מדובר לאו דוקא על חלב של בהמה שמותרת בהנאה. נאסר כאן באכילה גם חלב של בהמה שנאסרה בהנאה, ואפילו בהמה שנאמר עליה "סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ", כי נאסר כאן (כ) כל חלב שור וכשב ועז, ואפילו אם הוא נבלה וטרפה. משום כך, החלב אינו חלק מהבשר ולכן יחול עליו גם מה שנאמר בפסוק הבא: גם טומאה אין בו. שהרי התורה הפקיעה כאן את החלב מכלל גוף הנבלה. ואמנם השור הזה אסור בהנאה ולכן חלבו לא יעשה לכל מלאכה. אבל החִדוש שמלמדת התורה כאן הוא שבבהמה החלב אינו חלק מהבשר. וכלל זה חל בכל בהמה, גם כאשר לא מקריבים את הבהמה, וגם כאשר היא אִסור הנאה. כיון שהיא שור וכשב ועז, אין חלבה חלק מבשרה. לכן גם אינו מטמא כבשר בהמה.

במסכת פסחים מצאנו שהשאלה הזאת שנויה במחלוקת תנאים. נושא הפרשה הוא החלב, ולכן סובר ריה"ג שהמלים "יעשה לכל מלאכה" באו להתיר את החלב בהנאה, ולהפקיעו מהאִסור האמור בפרשתנו, וללמד שאע"פ שבקדשים החלב מיועד לקרבן, ולכן בחולין נאסר באכילה, לא נאסר אלא באכילה (כא) ויֵעשה לכל מלאכה. אבל ר"ע אומר שהפסוק נקט נבלה וטרפה כדי ללמד שאפילו חלב נבלה וטרפה אינו מטמא, ויֵעשה (כב) לכל מלאכה.

להביא טריפה ששחטה (ט) שחלבה טהור.

אלא האי טריפה מיבעי לאיתויי חיה סלקא דעתך אמינא מי שחלבה אסור ובשרה מותר יצאת זו שחלבה ובשרה מותר קמ"ל א"ל מאי שנא טמאה (י) דאין חלבה חלוק מבשרה חיה נמי אין חלבה חלוק מבשרה ועוד הכתיב (יא) ואכל לא תאכלוהו.

אלא אמר אביי טריפה (יב) לגופיה איצטריך שלא תאמר הואיל וטמאה אסורה מחיים וטריפה אסורה מחיים מה טמאה חלבה טמא אף טריפה חלבה טמא.

אלא אמר רבא התורה אמרה (יג) יבא איסור נבילה ויחול על איסור חלב יבא איסור טריפה ויחול על איסור חלב.

וחלב נבלה וחלב טרפה בחלב בהמה טהורה הכתוב מדבר אתה אומר בחלב בהמה טהורה הכתוב מדבר או אינו אלא בחלב בהמה טמאה אמרת טיהר מכלל שחוטה וטיהר מכלל חלב מה כשטיהר מכלל שחוטה בטהורה ולא בטמאה אף כשטיהר מכלל חלב בטהורה ולא בטמאה או כלך לדרך זו טיהר מכלל נבילה וטיהר מכלל חלב מה כשטיהר מכלל נבילה בטמאה ולא בטהורה אף כשטיהר מכלל חלב בטמאה ולא בטהורה אמרת כשבא בדרך זו היא בטהורה כשבא בדרך זו היא בטמאה (יח) ת"ל טריפה מי שיש במינה טריפה אוציא את הטמאה שאין במינה טריפה ולא אוציא את החיה שיש במינה טריפה ת"ל (יט) ואכל לא תאכלוהו מי שחלבה אסור ובשרה מותר יצא חיה שחלבה ובשרה מותר.

ואכל לא תאכלוהו אין לי אלא חלב שאסור באכילה ומותר בהנאה חלב של שור הנסקל ועגלה ערופה מנין ת"ל (כ) כל חלב.

יעשה לכל מלאכה מה תלמוד לומר לכל מלאכה שיכול למלאכת גבוה יהא מותר למלאכת הדיוט יהא אסור תלמוד לומר (כא) לכל מלאכה דברי רבי יוסי הגלילי רבי עקיבא אומר שיכול למלאכת הדיוט יהא טהור למלאכת גבוה יהא טמא תלמוד לומר (כב) לכל מלאכה.

ורבי יוסי הגלילי לטומאה ולטהרה לא איצטריך קרא כי איצטריך קרא לאיסור ולהיתר ורבי עקיבא איסור והיתר לא צריך קרא כי איצטריך קרא לטומאה ולטהרה

דברים כא ח, זבחים ע:

מעמדה ותפקידה של עגלה ערופה

על עגלה ערופה נאמר:

וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל:  וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה’ וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע:  וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל:  וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכֻה אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ:  כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה’ וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם:  וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה’.

העגלה הערופה היא דרך לכפר על הארץ מפני הדם. שהרי נאמר "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת:  וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן:  וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ:  וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה’ שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". הדרך לכפר על הארץ היא בדם שופכו. כאשר שופכו לא ידוע, מביאים עגלה והיא מכפרת[225]. דרשו חכמים שהעגלה, כיון שהיא מכפרת כקרבן, אינה טמאה בטומאת נבלות אע"פ שנערפה ולא נשחטה[226]. כמובן שגם אם תשחט אינה מטמאת. דוקא אם תמות מעצמה היא מטמאת טומאת נבלות.

אמרי דבי רבי ינאי כפרה כתיב בה כקדשים.

ויקרא ב יא-יב, זבחים עו:עז.

הקרבת שירי מנחה

על המנחות נאמר:

וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַה’ וְהִקְרִיבָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ:  וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’:  וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה’:  כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה’ לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה’:  קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה’ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ.

התורה מבחינה בין שירי המנחה לבין אזכרתה. הכהן מרים מן המנחה את אזכרתה ומקטיר המזבחה, ואת הנותרת יאכלו אהרן ובניו. יש אפוא הבדל בין המנחה לבין אזכרתה (היא החלק העולה על המזבח). בקרבן ראשית יכולים להיות שאור ודבש, אך באזכרתו לא יכולים השאור והדבש לבוא. אל המזבח לא יעלו לריח ניחוח. (אמנם, במנחה אחרת גם שיריה לא יאפו חמץ כאמור בפרשת צו: "וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ:  לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם").

בפשטות הצווי האמור כאן הוא לא להקריב חמץ, שהרי כדי לחמץ עסה יש צֹרך בשאור או דבש[227], ואת אלה אסור להקטיר על המזבח. לכן אי אפשר להקריב חמץ. ומ"מ לפי דרכנו למדנו שיש הבדל בין המנחה לבין אזכרתה. רק האזכרה עולה על המזבח ולא המנחה. ממילא למדנו מכאן שאין להקטיר שירי מנחות, שהרי התורה מבחינה כאן בין אזכרתה לבין שיריה. דוקא אזכרתה מוקטרת. שיריה אינם מוקטרים. במהותם הם אינם מוקטרים, ולכן הם יכולים להכיל שאור בקרבן ראשית. (כפי שהתבאר בפרשת אמר. אמנם יש להעיר שאותה מנחה אינה נקמצת, ולכן אינה שירי מנחה. דם הכבשים הקרבים עמה הוא אזכרתה).

האם מכאן אפשר ללמוד שאסור להעלות את השירים על המזבח? לא מסתבר. אמנם הם לא נועדו להקטרה, אבל לא נאמר שאסור להעלות אותם כלל. השירים לא מיועדים לקרבן, אבל (א) העלאתם שלא לקרבן לא נאסרה. מכאן עולה להלכה שדוקא לריח ניחוח אין להעלות אותם למזבח, כלומר לקרבן. כיון שאינם האזכרה, לא יעלו לריח ניחוח. בטלה קדושתם לענין העלאה. אבל עדין יכולים לעלות כעצים. מהפסוקים כאן אנו למדים שרק האזכרה עולה לריח ניחוח, לא השירים. השירים בטלה קדושתם, ואין הקטרתם הקטרה[228]. אבל לא נאמר כאן שאסור להקטירם. הקטרתם אינה הקטרה, כי אין מצוה להקטירם, אבל אפשר לתתם על המזבח כעצים, רק לריח ניחוח אינם ראויים. כך דורש ר"א. האמוראים מבארים שלדעת חכמים דוקא על שאור ודבש נאמר שאפשר להעלותם לעצים, אבל כל שממנו לאשים אין להעלותו כלל. שהרי הוא קרבן שמיועד לאכילה ולא להיות עצים, והעושה אותו עצים עושה אותו שלא כמצותו.[229]

בפשטות, הפסוק "קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה’ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ", מתיחס לשאור והדבש שנזכרו בפסוק הקודם. אבל אפשר שחכמים דרשו שהוא מתיחס גם לנותרת מן המנחה האמורה בפסוק שלפניו. התורה הזכירה את הנותרת מן המנחה, השאור והדבש, ועל כֻלם אמרה "קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה’ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ". אמנם, אפשר שחכמים דרשו את הפסוק כפשוטו. מדוע שירי המנחה יכולים להיות חמץ בקרבן ראשית? משום ששירי המנחה לא עולים לריח ניחוח. ממילא למדנו ששירי המנחה לא יעלו לריח ניחוח. (מה יהיה הדין את יערב את הקֹמץ בשירים? כיון שהלשון (ו) כאן היא לשון הקטרה, הרי זו הקטרה. כמו שאם ערב הכהן כמה קמצים והקטיר הרי זו הקטרה, כך אם ערב מנחה עם קמצה והקטיר הרי זו הקטרה).

נאמר כאן "כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה’:  קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה’ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ". חכמים דרשו (ב) שלא יעלו כלל, לא אל הכבש ולא אל המזבח. הכבש גם הוא חלק מהמזבח לענין זה[230]. ומסתבר שטעם הדבר הוא שהפסוק מרחיק את השאור והדבש מן המזבח, וכל מה ששיך למזבח הרי הוא בכלל.

ואולם, כפי שבארנו לעיל מן הפסוק הזה יש דרשה הלומדת שדוקא לריח ניחוח לא יעלו, אך יעלו לעצים. מבארים אפוא האמוראים (ג) שדוקא השאור והדבש יעלו לעצים, הנותרת מן המנחה לא תעלה[231], ואילו ר"א דורש (ד) שדוקא שאור ודבש לא יעלו אפילו לכבש. שירי מנחה יעלו לכבש אבל לא למזבח[232]. קצת קשה לקבל את שתי הדרשות יחד. כי על הכבש ודאי אין אשים, ומשמע שהפסוק מרחיק את השאור והדבש מן המזבח. מ"מ משמע מדברי האמוראים כאן שהמלה "אֹתָם" מתיחסת כפשוטה, רק לשאור והדבש האמורים כאן, ולא לנותרת מן המנחה. באורם של האמוראים לר"א מובן אפוא. הפסוק עוסק בשאור ודבש ואותם יש להרחיק מכל המזבח. אמנם ממילא למדנו שגם שירי מנחה לא יקרבו, אבל התורה לא הרחיקה אותם מהמזבח, היא רק אמרה שהם לא קרבים. קשה יותר לבאר את הדרך של האמוראים לישב את שתי הדרשות לשיטת חכמים. ואולי יש לבאר שחכמים סברו שהנותרת מן המנחה אינה אלא לאהרן ולבניו, ולא לשום שִמוש אחר במקדש. לכן א"א להעלותם לא לעצים ולא לריח ניחוח. מצותם שיהיו לאהרן ולבניו, והמעלה אותם על המזבח נוהג בהם שלא כמצותם. (ואפשר שהם סוברים שהפסוק הראשון "לא תקטירו" מדבר על כל מה שלא מיועד להקטרה. אבל הפסוק השני, "ואל המזבח לא יעלו", חוזר לעסוק דוקא בשאור ודבש. אין להקטיר את כל מה שלא מיועד להקטרה, אבל הרחקה מכל המזבח היא דוקא בשאור ודבש האמורים בפירוש).

אברי החטאת דומים לנותרת מן המנחה. מן החטאת יש להקטיר את החלב, ויתר האברים הם השירים הנאכלים לכהנים. תפקידם להאכל ע"י הכהנים ולא להיות מוקטרים על המזבח. גם כאן תשָאל השאלה האם אפשר להעלותם כעצים. והתשובה היא כמו במנחה: ר"א סובר שכן, וחכמים סוברים שלא. חכמים סוברים שאסור לתת מהקרבנות יותר מתנות מהצריך, וכלל זה חל על כל הקרבנות.

אם אברי החטאת דומים לנותרת מן המנחה, בעלי המומים דומים לשאור והדבש. אִסור בעלי המומים נובע לא מכך שהם מיועדים להאכל ולא להקטר, אלא מעצם מהותם שהיא פסולה למזבח. ולפחות לגבי בעלי מומים שאם עלו לא ירדו[233], סובר ר"א שהם יכולים לעלות כעצים.

ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח (א) לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשם עצים.

המזבח אין לי אלא מזבח כבש מנין תלמוד לומר (ב) ואל המזבח לא יעלו לרצון. (מנחות נז:).

ור' אלעזר אמר פטור מ"ט דאמר קרא שאור ודבש קרבן ראשית תקריבו אותם (ד) אותם הוא דרבי לך כבש כמזבח אבל מידי אחרינא לא. (מנחות נז:).

ורבנן מיעט רחמנא (ג) אותם אותם הוא דאי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשם עצים אבל מידי אחרינא לא ורבי אליעזר אותם (ד) הוא דרבאי לך כבש כמזבח אבל מידי אחריני לא ורבנן תרתי שמע מינה.

המזבח אין לי אלא המזבח ומנין לרבות את הכבש ת"ל ואל המזבח לא יעלו יכול לעבודה ושלא לעבודה ת"ל לריח ניחוח לא אמרתי אלא לעבודה. (תו"כ).

מנין למעלה מבשר חטאת ומבשר אשם ומבשר קדשי הקדשים ומקדשים קלים וממותר העומר וממותר שתי הלחם ומלחם הפנים ומשירי מנחות שהוא בלא תעשה ת"ל כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' כל שהוא ממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו.

מניין המעלה מבשר חטאת ומבשר אשם. ומבשר קדשי הקדשים. ומבשר קדשים קלים ומותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים. ושירי מנחות. ומן השאור ומן הדבש עובר בלא תעשה. ת"ל [ויקרא ב יא] כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. הא כל שיש ממנו לאישים הרי היא בבל תקטירו. ר"א שאל לרבי יוחנן יצאו שתי הלחם וילמדו על הקדשים לכבש. א"ל כהדא דתני המזבח אין לי אלא המזבח. ומנין לרבות את הכבש. ת"ל [שם יב] ואל המזבח לא יעלו. יכול לעבודה ושלא לעבודה. ת"ל לריח ניחוח לא אמרתי אלא לעבודה. א"ל אותם מיעוט אלו חייבין עליהן לכבש. ואין שאר כל הקדשים חייבין עליהן לכבש. מפני שכתוב אותם הא אינו כתוב אותם מלמדין הדא אמרה שני דברים שיצאו מן הכלל אינן חולקין. א"ר חנניה בריה דרבי הילל לחלוק אינן חולקין הא ללמד מלמדין. (ירושלמי שבת ז ב).

אמר רבי זירא נאמרה הקטרה בקומץ (ו) ונאמרה הקטרה בשירים מה הקטרת קומץ אין קומץ מבטל חבירו אף הקטרת שירים אין שירים מבטלין קומץ.  (זבחים קי.).

ויקרא כב כה, זבחים עז:

הקרבת בעלי מום

כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם:  וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח שְׁלָמִים לַה’ לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ:  עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַה’ וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לַה’:  וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה:  וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַה’ וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ:  וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם.

לעיל דרשנו שגם מה שלא קרב לאשה לה', במקרים מסוימים יכול לעלות על המזבח, אם אין מביאים אותו כאשה. ר"א שבבריתא[234] דורש שדוקא לאשה לא יעלו, אך יעלו לעצים. חכמים חולקים על כך. המחלוקת הזאת עסקה במנחות. עלינו להוסיף ולשאול האם אפשר לדמות את הדרשה שדרשנו במנחות למה שאמור כאן על בעלי מומים? גם כאן נאמר "לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַה’ וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לַה’", "לֹא תַקְרִיבוּ לַה’", "לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם". ואחר כך כתוב "כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם". מבחינה זו, דומים הפסוקים האמורים כאן לפסוק שדרשנו ממנו לעיל "כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה’".

הדרשה שדרשנו לעיל על מנחות התבססה על כך שנאמר במנחות "לא יעלו לריח ניחוח". על בעלי מומים לא נאמר "לא יעלו לריח ניחוח". אי אפשר לדיק אפוא שרק לריח ניחוח לא יעלו.

הקרבה בתערֹבת

הגמ' מבקשת לומר שר"א דורש "מום בם", נאסרה ההקטרה דוקא כשידוע במי המום, אבל תערובת תקרב. וחכמים חולקים על הדרשה הזאת. אך הגמ' דוחה את ההסבר הזה ואומרת שטעמו של ר"א הוא אחר. נאמר כאן "כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם", פתח בבהם וסיים בבם. יש הבדל בין בהם לבם. בהם היינו בכל אחד ואחד, ובם (ב) היינו בכֻלם. כלומר בכל הבהמות העומדות להקטרה. אם לא בכֻלן המום, אפשר להקטיר כי התמים שמביניהם מיצג את כֻלם והיתר טפלים לו. א"א לומר על התערובת הזאת שהיא בעלת מום ומום בה. התמים שבה הוא העִקר והוא ההקטרה. היתר טפלים[235], והם כמו שירי מנחות שר"א מתיר להעלותם.

מום עובר

אין להקריב את כל ש"מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם". כל עוד מום בם – לא ירצו לכם. ומן הלשון "כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם" עולה שאינם אסורים אלא (א) כל עוד המום בהם. (אבל כל עוד המום בהם פסולים הם, שהרי הם בכלל "אשר יהיה בו מום").

טעמיה דר' אליעזר מיעט רחמנא מום בם הוא דלא ירצו הא ע"י תערובת ירצו ורבנן מום בם הוא דלא ירצו (א) הא עבר מום ירצו ור' אליעזר (ב) מבם בהם ורבנן בם בהם לא דרשי.

זבחים עט. – ראה פסחים קטו.

דברים ד ב, יג א, זבחים פ.

שִנוי דברי התורה

בשני מקומות מלמדת התורה בספר דברים שהתורה היא שלמה ואין לשנות אותה, לא להוסיף עליה ולא לגרוע ממנה. נאמר בפרשת ואתחנן:

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם:  לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם:

ובפרשת ראה נאמר:

 כִּי יַכְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם:  הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי:  לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם: אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ:.

ובפשטות (וראה רמב"ן על הפסוק) התורה מלמדת אותנו כאן שלא נלמד מהגויים דרכי עבודה ע"מ לעשותה לשם ה'[236]. כי התורה כפי שנִתנה היא התורה בשלמותה, ואסור לשנותה[237]. אסור לשנותה בשום שִנוי, ובכלל זה גם להוסיף עליה, כי גם תוספת היא שִנוי.[238] התורה מצוה לעשות בדיוק כתורה. התורה כפי שנִתנה בסיני היא התורה בשלמותה. התורה שנתן לנו ה' שלמה היא, דבר ה' בשלמותו ואסור לשנותו.[239] ובפשטות זאת גם כונת התורה בפרשת ואתחנן, שלא נשנה את התורה אלא נקבל אותה כפי שהיא.[240] (וראה גם דברינו בשבת קד. ובמגלה ז. ובב"מ נט:).

מה יהיה הדין כאשר עשית מצוה בשלמותה גורעת ממצוה אחרת, ועשית האחרת בשלמותה מוסיפה על הראשונה?

מה יהיה הדין כאשר התערבו דמים שצריכים להנתן במתנה אחת עם הצריכים להנתן בארבע מתנות?

משיב ר"א ואומר שגם אם יתן את שניהם במתן ארבע אינו עובר על בל תוסיף. לא על זה נאמר לא תוסף עליו. לא תוסף עליו נאמר דוקא אם עושה את אשר הוא עושה לשם מצוה. אבל כאן, הרי אינו נותן מתנה נוספת מדם הקרבן הנִתן במתנה אחת משום שהוא סובר שצריך להוסיף, אלא משום הקרבן השני, הצריך להנתן במתן ארבע. לא על זה נאמר בל תוסיף. (וכפי שאמר לעיל: את האחר אפשר לראות כמים, ולשיטתו שדוקא לריח ניחוח אינו עולה). וראה גם דברינו לעיל זבחים עו:עז.

אבל ר' יהושע אומר שטוב לא לעשות מעשה בידים. מסתבר שר' יהושע מתבסס על כך שגם מתנה אחת היא בגדר המזבח סביב, ויוצאים בה ידי חובה. כפי שבארנו לעיל זבחים לז:לח.לט.-מ. וזבחים נג:, אלא שאם נותן עוד מדם העולה הרי זאת המשך הנתינה על המזבח סביב ולכן בד"כ נותנים יותר. משא"כ כאן. (ואולי גם ר"א מתבסס גם על כך שהתורה לא קצבה בפירוש שיתן מתנה אחת. אלא שיגיע הדם אל המזבח).רלא

הניתנין במתנה אחת שנתערבו בניתנין במתנה אחת ינתנו במתנה אחת מתן ארבע במתן ארבע ינתנו במתן ארבע מתן ארבע במתנה אחת ר"א אומר ינתנו במתן ארבע ר' יהושע אומר ינתנו במתנה אחת אמר לו רבי אליעזר הרי הוא עובר על בל תגרע אמר ליה רבי יהושע הרי הוא עובר על בל תוסיף א"ל רבי אליעזר לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו א"ל ר' יהושע לא נאמר בל תגרע אלא כשהוא בעצמו ועוד א"ר יהושע כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך כשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידך.

לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, מיכן אמרו הניתנים במתנה אחת שנתערבו בניתנים במתנה אחת ינתנו במתנה אחת. דבר אחר לא תוסף עליו, מנין שאין מוסיפים על הלולב ועל הציצית תלמוד לומר לא תוסף עליו, מנין שאין פוחתים מהם תלמוד לומר ולא תגרע ממנו, מנין שאם פתח לברך ברכת כהנים לא יאמר הואיל ופתחתי לברך אומר ה' אלהי אבותיהם יוסף עליכם תלמוד לומר הדבר אפילו דבר לא תוסף עליו. (ספרי).

במדבר יח יח, זבחים פא.

בכמה מקומות דורשים חכמים (וראה עוד בדרישת הפסוק הזה לעיל זבחים לז. עמ' פט וזבחים נו:נז. עמ' קמז), שהבכור, המעשר והפסח הם קרבנות. התורה לא הזכירה אותם בפרשת הקרבנות, אלא כל אחד במקומו. מנין שהם קרבנות וצריך להקטירם? על הבכור נאמר בפירוש "אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה קֹדֶשׁ הֵם אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה’". מכך שנאמר "קדש הם" משמע שהוא קרבן. וכפי שהתורה מבארת והולכת, דמו כדם הקרבנות ונתינתו על המזבח היא ככל קדש. הם קרבן. מכאן אפשר להסיק כמה מסקנות. אחת מהן היא שאם התערב דמו בקדשים אחרים – יקרב. שהרי הוא קרבן והם קרבן. ובפרט שלא נאמר כאן כיצד יש לזרוק את דמו של הבכור על המזבח ובכמה מתנות יש לתת אותו. לא נאמר אלא שיש לזרוק את דמו על המזבח. לכן אם התערב עם קרבן אחר יקרב כמו הקרבן האחר.

ואולם הבכור והמעשר נבדלים משאר הקרבנות. בכור ומעשר – א"א להעביר את קדושתם לאחרים. א"א לפדות אותם שהרי מה שיקנה מפדיונם לא יהיה בכור תחתיהם או עשירי תחתיהם. לכן גם תמורתם אינה קרבה. קדושתם אינה מפני שהוקדשו אלא מפני שהתורה קִדשה אותם ואמרה "קדש הם". את תמורתם לא קִדשה התורה, רק אותם עצמם היא קִדשה. וכן נאמר "אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַה’ בִּבְהֵמָה לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ אִם שׁוֹר אִם שֶׂה לַה’ הוּא". כלומר: הבכור הוקדש ע"י ה' ולה' הוא. א"א להעביר את קדושתו לבהמה אחרת. אותה לא קִדש ה'. וכי אם יקדיש אחר תמורתו יהיה האחר בכור? דוקא הוא הוקדש. וראה דברינו לעיל זבחים ט.

קדש הם שאם נתערב בדם קדשים אחרים יקרבו.

קודש הם הם קריבין ואין תמורתן קריבה.

אם שור אם שה לה' הוא הוא קרב ואין תמורתו קריבה.

ויקרא טז יח, זבחים פא.

נאמר בסדר עבודת יוה"כ:

וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה’ וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:  וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

הכהן מזה על המזבח שבע פעמים מדם הפר ומדם השעיר. משמע כאן (וכן פרשו רוב התנאים ופסקו להלכה) שהוא מזה שבע פעמים משניהם יחד. התורה קוראת להם "מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר", משמע שיש חשיבות לשניהם. מכאן אפשר ללמוד ששני דמים שהתערבו, עדין שניהם נחשבים, ולא בִטלו זה את זה.

במנחות כב.: למדו מכאן חכמים שעולים אינם מבטלים זה את זה ור' יהודה למד שמין במינו אינו בטל[241]. על כל אחד מהם שאלה הגמ' למה לא ללמוד את מה שלמד חברו, וענתה שהתורה השמיעה לנו דוקא את החִדוש הזה.[242]

ויקרא א ה, זבחים פא.:

נאמר בעולה: "וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה’ וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד".

האם הדם כשר רק אם נזרק מיד ובפני עצמו, או שגם אם נזרק בתערֹבת עצם זריקתו היא המכפרת?

אפשר ללמוד זאת מלשון התורה. התורה אומרת "וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב". כיון שנאמר שהקריבו את הדם, למה נאמר שוב "וזרקו את הדם"? אין דרך התורה להזכיר שנית את המוזכר בראש[243], ולמה לא נאמר "וזרקוהו"? הלא כבר דמו בראשו. מכאן אפשר ללמוד שגם אם ההקרבה והזריקה נעשו כל אחת בפני עצמה, אם בסופו של דבר זרקו הכהנים את הדם כשר. עִקר הדבר שיזרק הדם. וכן, לא נאמר כאן "את דמו" אלא את הדם". מכאן דרשו חכמים שבכל מקרה שבו זרקו בני אהרן את הדם, קִיְּמו את הצווי. מכאן עולה שגם אם התערב אותו דם בדמים אחרים, העִקר שהוא דם. אם בני אהרן זרקו את הדם, הקרבן מרצה. הדם הנמצא באותו יום בעזרה יזרק. ואפילו אם התערבו בבכור וכד', בסופו של דבר הלא זרקו בני אהרן את הדם.

והקריבו בני אהרן את הדם וזרקו את הדם מה ת"ל דם דם שיכול אין לי אלא אלו שנתערבו בתמורתה שאף מחיים תקרב מנין לרבות תודה ושלמים מרבה אני תודה ושלמים שבאין בנדר ונדבה כמותה מנין לרבות את האשם מרבה אני את האשם שטעון מתן ד' כמותו בכור ומעשר ופסח מנין ת"ל דם דם.

זבחים פב – ראה יבמות ע.

ויקרא ו כג, זבחים פב.

קרבן שדמו נכנס אל אהל מועד

בפרשית החטאת שבפרשת צו נאמר:

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה’ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא: הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד: כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ: וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם: כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא: וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף.

התורה מלמדת דין בחטאת, שאם יובא דמה פנימה לא תֵאכֵל אלא תשרף. הדין הזה הוזכר גם בדברי משה אל אלעזר ואיתמר אחרי מות נדב ואביהוא:

וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה’: הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי.

כיון שלא הובא את דמה פנימה יש לאכלה, מכאן משמע שאילו הובא דמה פנימה היה צריך לשרפה. וכן נאמר בפירוש בפר כהן משיח, בפר העלם דבר של צבור, ובפר והשעיר של יוה"כ, שדמם נכנס לכפר בקֹדש, והתורה אומרת עליהם בפירוש שישרפו מחוץ למחנה.

כיצד עלינו לפרש את הצווי האמור כאן? האם התורה מלמדת כאן על מעלתן של חטאות כגון פר כהן משיח, פר העדה וכו', שהן חטאות שיש להן מעלה מיוחדת[244] שהן מכפרות בפנים ולכן לא יֵאכלו, או שיש לבאר שגם חטאת שאין דינה לכפר בפנים, אם הוכנס דמה לכפר בקדש שלא כדין – נפסלה החטאת? ומתוך כך: על אלו קרבנות חל הדין הזה?[245] האם דוקא על חטאת שהוכנס דמה לכפר בקדש כי כן דינה של אותה חטאת, לכפר בקדש, או שיחול דין זה בכל חטאת שהוכנס דמה אל הקדש, גם אם דינה לכפר בחוץ והיא כִפרה בקדש שלא כדינה?

אם נכריע שגם חטאת שהוכנס דמה שלא כדין נפסלה, נשאלת שאלה נוספת: האם דין זה חל דוקא בחטאת, או שמהחטאת אפשר ללמוד לכל הקרבנות?

כאמור, נאמר בפירוש בפר כהן משיח, בפר העלם דבר של צבור, ובפר והשעיר של יוה"כ, שדמם נכנס לכפר בקדש, והתורה אומרת עליהם בפירוש שישרפו מחוץ למחנה. מכאן נראה היה לומר שהפסוק מלמד דין מיוחד בחטאות מיוחדות. חטאות מיוחדות וחשובות במיוחד, שהתורה מצוה (ה) להכניס את דמן אל הקֹדש פנימה, למעלת חשיבותן לא תֵאכלנהרמד. אפשר שהפסוק הזה, המסכם את תורת החטאת, דומה לפסוק המסכם את תורת המנחה האמורה בסמוך, ואומר שמנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. יש קרבנות שלמעלת חשיבותם לא יאכלו. אבל חכמים למדו מכאן להפך: כיון שבחטאות הפנימיות כבר נאמר בפירוש שהן נשרפות מחוץ למחנה, אין צֹרך ללמד זאת שוב בפרשית תורת החטאת. פרשית תורת החטאת באה ללמד דין אחר: הכנסת הדם פוסלת את החטאת מלהאכל.רמה גם אם הוכנסה שלא כדין.[246] (אמנם, אפשר שבכך נחלקו התנאים. וריה"ג שסובר שאין דין זה אמור אלא בחטאות שדינן להיות חטאות פנימיות, יאמר שהחִדוש של הפסוק הוא לאסור את אכילתן בל"ת, ושישרפו פסוליהן בפנים[247]. ומלבד זאת, אפשר שגם אם נאמר שגם אם הוכנסה החטאת שלא כדינה נפסלה מאכילה, טעם הדבר הוא שכיון שנכנס דמה פנימה עלתה מעלת חשיבותה של החטאת ונעשתה כחטאת כהן משיח, אע"פ שמתחִלה לא היתה במעלה כזאת).

כיון שהתורה מלמדת דין בכשרות הקרבן, נשאלת השאלה השניה: האם דין זה חל דוקא בחטאת, או שאפשר ללמוד מחטאת גם לקרבנות אחרים.

בכך נחלקו התנאים. ר"ע סובר שאמנם נאמר כאן חטאת כי (א) הפרשיה עוסקת בחטאת, אבל לא רק בחטאת נוהג הדין הזה. מחטאת אפשר ללמוד לכל הקרבנות כֻלם. מה גם שנאמר "וכל חטאת". (ואפשר לרבות את כל הקרבנות (ב) כי חכמינו דורשים שהפסוק הקודם נוהג בכל הקרבנות. לכן הפסוק הזה מתפרש שהם וכל חטאת, אם יובא מדמן לקדש לא יאכלו). אבל ריה"ג חולק על כך וסובר שכיון שנאמר כאן חטאת, ינהג הדין דוקא בחטאת. אין דין זה חל על קרבנות אחרים.

גם דברי משה אל אלעזר ואיתמר, הקוצף עליהם מדוע שרפו חטאת שלא הובא דמה אל הקֹדש פנימה, אמורים על חטאת.

ועוד: הלא את הדין האמור בפסוק הקודם (ב), העוסק במריקה ושטיפה, פרשו חכמינו שהוא חל על כל הקרבנות. לכן המלה "חטאת" בפסוק האחרון נצרכת, ללמד שהדין האמור בפסוק הזה חל דוקא בחטאת. וכך עולה לכאורה מלשון הפסוק: "וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם: כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא: וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף". כלומר: אחרי שהתורה מלמדת כמה דינים בלי להזכיר את המלה חטאת, היא פותחת כאן ואומרת: "וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא וכו'". משמע שדין זה חל דוקא בחטאת.

אמנם ר"ע דורש שהתורה מרבה "וכל חטאת", אבל אפשר להשיב ולומר שהלשון "וכל חטאת" מרבה דוקא חטאות ולא קרבנות אחרים. התורה פתחה ואמרה "וכל חטאת" כדי (ד) לרבות את כל סוגי החטאת. (אמנם, היה מקום לומר שהמלה "כל" מתיחסת לכל המשפט, "חטאת אשר יובא את דמה", כלומר: כל החטאות שדינן שיובא את דמן לקֹדש, אך לא כך דרש ריה"ג. אפשר שריה"ג בבריתא השניה אכן דורש כך. דוקא לדברי ר"ע הוא מרבה את כל החטאות). ואמנם, על כל החטאות הפנימיות נאמר בפירוש שישרפו ולא יאכלו. אבל הפסוק הזה בא לרבות שאכילתן בל"ת, וגם אם הן פסולות.

על פי האמור כאן נחלקו אפוא התנאים. ר"ע סובר שכיון שהפרשה עוסקת בחטאת היא הזכירה חטאת, אבל (ג) מהחטאת אפשר ללמוד לכל הקרבנות. כניסת הדם להיכל פוסלת את הקרבן מאכילה. אבל ריה"ג אומר שלא נאמר כאן אלא "וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ", מהלשון הזאת משמע שהדין נוהג בכל חטאת, אבל דוקא בחטאת. מפסוק שאומר "וכל חטאת" אי אפשר ללמוד על קרבנות אחרים.

ר"א דורש שגם האשם דינו כחטאת לעניין זה ולעניינים אחרים. (וראה גם דברינו לעיל זבחים ב.). לפי דעת ר"א האשם הוא סוג של חטאת. כך הוא לומד (ו) גם מהפסוק "כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה". גם את הפסוק הזה אפשר לפרש בצורה מצומצמת יותר, ולומר שדוקא לענין האמור כאן הושוה האשם לחטאת. וכך דורשים חכמים. אבל ר"א מפרש שהאשם הושוה לחטאת לכל דבר. הוא סוג של חטאת.

דין כניסה ודין יציאה

חכמים דורשים את הפסוק "וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ", נאמר כאן בפירוש "אשר יובא מדמה". די בכך שהובא (ז) חלק מדמה לכפר בקדש, כדי לפסול את החטאת כֻלּה. ואע"פ שקרבן שהוצא קצת מדמו מחצר המשכן, לא נפסל מה שבפנים, שהרי מה שבפנים לא יצא, והפסוק האמור כאן אינו אוסר אותו, שהרי לא נאמר כאן (ח) אלא "וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ". אם יצא דם אל מחוץ לחצר אהל מועד – רק מה שיצא פסול. אבל חטאת שהובא מדמה אל הקֹדש – נפסלה החטאת, כאמור כאן. עוד מדיקים מכאן חכמים שהחטאת נפסלת דוקא אם הובא מדמה לכפר בקֹדש. לא אם הובא מבשרה. שהרי הבשר אינו מכפר.

נמצא שיש שני סוגי פסולים בחטאת. והם הפוכים זה מזה. יש פסול של חוץ למקומו, שלגביו כבר למדנו לעיל (ראה זבחים כח.-כט:, לעיל עמ' עא), שהוא פוסל לא רק במעשה אלא גם במחשבה. החושב לאכול או להקטיר או לזרוק מהקרבן חוץ למקומו פסלו. זוהי מחשבה מפגלת. הוא זבח לא רק לשם ה' ומקדשו. מתחלה מחשבתו היתה בשִתוף המקומות שמחוץ לקדושה. את הזבח יש לזבוח ע"מ להקטיר ולזרוק במקום הדם, הבשר והאמורים. ואם יצא ממחִצתו נאסר. טעם זה אינו נוגע לקרבן שהוכנס דמו פנימה. כאן א"א לומר ששִתף מחשבה חיצונית. התורה לא אסרה אלא את אשר נכנס מדמו לכפר, כי התקדש. (במחשבת חוץ השחיטה עצמה פסולה, כי היתה לשם המקדש ודבר אחר בשִתוף. אבל במחשבת פנים, גם אם שחט לשם הכנסה פנימה – אין רע בכך. אם הכניס, גם אם הכניס רק חלק ממנו, קִדש את כל הקרבן. ככל קרבן שרק מעט מדמו נתן ומקדש את כֻלו). ודאי שא"א ללמוד מכאן שאם יחשוב להכניס מדמו יאסר הקרבן. כמו כן, קרבן שנכנס אפילו מקצת דמו לכפר בקדש, התקדש כל הקרבן בקדושת חטאת פנימית, שהרי כל קרבן אין מקריבים אלא מקצת דמו וכֻלו מתקדש. אבל קרבן שנשחט לשם זריקה והקטרה בפנים, ואח"כ יצא מקצתו, אין טעם לאסור את אשר בפנים, וגם לא מצאנו פסוק שאוסר זאת. כמו כן (וכפי שבארנו לעיל) אין סברה לאסור קרבן שנכנס מבשרו, שהרי נאמר כאן "לכפר בקדש", ובשר אינו מכפר. ונאמר (יא) כאן דם ולא בשר. סִכומו של דבר: כיון שהפסוקים ביוצא עוסקים בדבר אחד והפסוקים בנכנס עוסקים בדברים אחרים וגם טעמם אחר, יש דינים שנוהגים כאן ולא כאן ויש דינים שנוהגים כאן ולא כאן, ואין ללמוד ק"ו מזה לזה.

שריפת פסולים

נאמר כאן "וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף". ממילא (ט) למדנו שקרבן שנפסל מאכילה ישרף. (וכפי שבארנו בפסחים כג:כד. עיי"ש).

מה יהיה דינו של קרבן שמלכתחילה בא כדי להשרף, אבל נפסל? (כגון פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, וקרבנות יוה"כ). משיבים חכמים שכיון (י) שנפסלו, ישרפו כקרבן פסול ולא ככשר.

מהו הקֹדש פנימה

נאמר בדברי משה אל אלעזר ואיתמר: "הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי". למה נאמר כאן "אל הקדש פנימה"? רבא דורש שמכאן שבין אם נכנס הדם להיכל ובין אם נכנס לקדש הקדשים נאסר. שנאמר הקֹדש פנימה. אביי מקשה שכיון שממילא כל שהובא אל קדש הקדשים עבר בקֹדש, אין צֹרך להוסיף את המלה פנימה. די לכתוב שכל חטאת שנכנסה אל הקֹדש נאסרה. ואולם רבא דרש מכאן שאם חשב להביאו לפני ולפנים אך לא הביאו אלא לקֹדש וחזר בו, לא נפסל. לא הביאו לקֹדש כדי לכפר שם, ולמקום שבו רצה לכפר לא הביאו. רבא מפרש אפוא את הפסוק "אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ" כאוסר רק את זו שבאה כדי לכפר בקֹדש. (וראה להלן בשאלה האם נאסר דם שנכנס או רק דם שכִפר). לכן הוא יכול לפרש את שתי הפרשיות כך: התורה הבחינה בין "הקדש" ובין" הקדש פנימה". הקֹדש אמור בפרשת צו והקדש פנימה בפרשת שמיני. ואלה שני אִסורים שונים. זה שהובא אל הקֹדש וחזר בו אינו שיך לאף אחת מהפרשות. הוא לא נאסר מכח מה שנאמר בפרשת צו כי שלא נכנס להיכל לכפר שם, והוא לא כלול באִסור הנלמד מפרשת שמיני מפני שלא נכנס לקדש הקדשים. עוד (יב) לומד רבא שדוקא אם הובא דמה אל הקֹדש, כדרך הבאה, נפסל. לא אם נכנס דרך עליות וכד'. שהרי נאמר "אשר יובא", וזה לא הובא.

אמר רב יהודה אמר שמואל משל למה הדבר דומה לתלמיד שמזג לרבו בחמין ואמר לו מזוג לי אמר לו במה אמר לו לא בחמין אנו עסוקין עכשיו בין בחמין בין בצונן הכא נמי (א) מכדי בחטאת עסקינן ואתי חטאת דכתב רחמנא ל"ל אלא לאו חטאת קאמינא לה אלא כל קדשים מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע מכדי איתרבו (ב) כל קדשים לגבי מזבח לענין מריקה ושטיפה חטאת דכתב רחמנא ל"ל ש"מ חטאת אין מידי אחרינא לא והא לא דמיא אלא לתלמיד שמזג לרבו בין בחמין בין בצונן אמר לו אל תמזוג לי אלא חמין.

חטאת אין לי אלא חטאת קדשי קדשים מנין ת"ל כל חטאת קדשים קלים מנין (ג) ת"ל וכל חטאת דברי ר"ע אמר לו רבי יוסי הגלילי אפילו אתה מרבה כל היום כולו איני שומע לך אלא חטאת (ד) אין לי אלא חטאת יחיד חטאת צבור מנין ת"ל כל חטאת ואין לי אלא חטאת זכר חטאת נקבה מנין ת"ל וכל.

רבי יוסי הגלילי אומר (לפי שמצינו) כל הענין כולו (ה) אינו מדבר אלא בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים (י) לשרוף פסוליהן אבית הבירה ולעמוד בלא תעשה על אכילתו אמרו לו חטאת שנכנס דמה לפני ולפנים מנין אמר להם  הן לא הובא.

בקודש באש תשרף, מלמד ששריפתה בקודש אין לי אלא זו בלבד מנין לרבות פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים תלמוד לומר (ט) כל בקודש באש ישרף. מיכן אמרו בשר קדשי קדשים שניטמא בין באב הטומאה בין בולד הטומאה בין בפנים בין בחוץ בית שמאי אומרים הכל ישרף בפנים, ובית הלל אומרים הכל ישרף בחוץ, חוץ שניטמא בולד הטומאה בפנים דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר בית שמאי אומרים הכל ישרף בפנים, חוץ שניטמא באב הטומאה בחוץ, ובית הלל אומרים הכל ישרף בחוץ, חוץ משניטמא בולד הטומאה בפנים. רבי אליעזר אומר את שניטמא באב הטומאה בין בפנים ובין בחוץ ישרף בחוץ, את שניטמא בולד הטומאה בין בחוץ בין בפנים ישרף בפנים, רבי עקיבא אומר נטמא בחוץ בין באב הטומאה בין בולד הטומאה ישרף בחוץ, ניטמא בפנים בין באב הטומאה בין בולד הטומאה ישרף בפנים, ר' אליעזר אומר לא תאכל באש ישרף כל שטעון שריפה בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו. רבי יוסי הגלילי אומר כל הענין הזה אינו מדבר אלא בפרים הנשרפים, ושעירים הנשרפים, ליתן לא תעשה על אכילתן ללמד (י) שפסוליהם נשרפים לפני הבירה, אמרו לו מנין לחטאת שנכנס דמה לפנים שהיא תהיה פסולה אמר להם הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה.

בשר [היוצא לחוץ פסול] הנכנס לפנים כשר שיהא בדין שפסול ומה במקום שלא פסל דם שבחוץ את שבפנים בשר היוצא לחוץ פסול מקום שפסל דם שבפנים את שבחוץ בשר הנכנס בפנים אינו דין שיפסול הרי הוא אומר מדמה (יא) דמה ולא בשר.

רבי אליעזר אומר אף האשם שנאמר (ו) כחטאת כאשם.

א"ר יוסי הגלילי ק"ו ומה במקום שמחשבה פוסלת בחוץ לא פסל דם שבחוץ את שבפנים מקום שאין מחשבה פוסלת בפנים אינו דין שלא יפסול דם שבפנים את שבחוץ א"ל הרי הוא אומר (ז) אשר יובא מדמה אפילו מקצת דמה אמר להם ק"ו ליוצא מעתה ומה במקום שאין מחשבה פוסלת בפנים פוסל דם שבפנים את שבחוץ מקום שמחשבה פוסלת בחוץ אינו דין שיפסול דם שבחוץ את שבפנים אמרו לו הרי הוא אומר אשר יובא (ח) הנכנס פוסל ואין היוצא פוסל.

א"ל רבא והא הבאה (יב) כתיב ביה אלא אמר רבא כל מידי דחשיב עליה לפני ולפנים לא מיפסל בהיכל.

זבחים פב: – ראה חולין סח. עג.

ויקרא ו כג, טז יז, כז, זבחים פג.

מהי הבאה לכפר בקֹדש

נאמר כאן: "וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף". התורה אוסרת את החטאת שדמה נכנס לכפר בקדש.

וכאן עלינו לשאול מהי הבאה לכפר בקדש. האם נפסלה דוקא אם כִפרה בקדש, או גם אם לא כִפרה, די בכך שנכנסה, כדי שהקרבן יפסל מאכילה?

אפשר ללמוד זאת מסדר עבודת יוה"כ. בסדר עבודת יוה"כ נזכר הבִטוי "לכפר בקדש" פעמַים. נאמר "וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל". ונאמר "וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר הוּבָא אֶת דָּמָם לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ יוֹצִיא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת עֹרֹתָם וְאֶת בְּשָׂרָם וְאֶת פִּרְשָׁם:  וְהַשֹּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה". בכל הפסוקים האלה נזכרה ביאה לכפר בקֹדש. לגבי האִסור על כל אדם להיות באהל מועד בשעת הכפרה, נאמר בפירוש "בְּבֹאוֹ ... עַד צֵאתוֹ", כלומר: האִסור הזה חל לאו דוקא בשעה שהכהן מכפר, אלא בשעה שהוא בא. לעֻמת זאת, לגבי שרפת הפר והשעיר מחוץ למחנה, נאמר "וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר הוּבָא אֶת דָּמָם לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ יוֹצִיא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה", ומשמע שישרף כאמור כאן דוקא אם כִפר כדינו, שאל"כ ודאי שלא יצריך את המוציאו לכבס בגדים. נחלקו ר"א ור"ש למי משניהם יש לדמות את דם החטאת הנכנס ופוסל את הקרבן. ר"א מדמה אותו לכהן המכפר בקֹדש, שגם כאשר הוא מכפר בהיכל יש לפרוש משם, כמו כאן. ר"ש מדמה אותו לפר והשעיר, שהם קרבנות, וע"י כניסתם פנימה נגזרה שרפה וטומאה על הבשר. וכך גם כאן.

נאמר כאן: "וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף". ר' יהודה דורש שמדובר כמשמעו, חטאת שבכונה תחִלה הובא דמה ע"מ לכפר.

רבי אליעזר אומר נאמר כאן לכפר בקודש ונאמר להלן וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש מה להלן בשלא כיפר אף כאן בשלא כיפר רבי שמעון אומר נאמר כאן לכפר ונאמר להלן ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר מה להלן בשכיפר אף כאן בשכיפר.

ויקרא טז כז, זבחים פג.

טומאת השורף חטאת הפנימית

בסדר עבודת יום הכפורים נאמר:

וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר הוּבָא אֶת דָּמָם לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ יוֹצִיא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת עֹרֹתָם וְאֶת בְּשָׂרָם וְאֶת פִּרְשָׁם:  וְהַשֹּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה.

ראינו לעיל שחטאת שהובא את דמה לכפר בקדש נשרפת. כאן מלמדת התורה דין נוסף: לא רק שהקרבנות האלה נשרפים. הם נשרפים מחוץ למחנה (ודין זה נאמר גם בפרשת ויקרא על החטאות הפנימיות שנזכרו שם), והשורף אותם צריך לכבס בגדיו ולרחוץ את בשרו במים. כל הפסוקים האלה עוסקים בחטאת שדמה מובא לכפר בקדש, ומלמדים שהיא נפסלת לאכילה ונשרפת באש. בשתי הפרשיות נאמר שהיא מובאת לכפר בקדש. מכאן שכל חטאת שדינה להשרף מטמאת את השורף. (ר' יהודה לומד זאת מכך שבשני המקומות מדובר על חטאת פנימית. ר' מאיר לומד זאת מכך שבשני המקומות נאמר לכפר בקדש, הרי שכל שנאסר באכילה ונשרף מחמת שהוא מכפר בקדש מטמא בגדים).

ויקרא ו ב, זבחים פג פד

מה יקדש בנגעו במזבח ומה יבער כל הלילה

...וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ: ס  וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד... עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה’ אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם ....

התורה אומרת שכל הנוגע במזבח יקדש. ברור שלא כל דבר הנוגע במזבח יקדש ויקרב. וכי תעלה בדעתך שזבוב שנגע במזבח נעשה קֹדש? לא זו כונת הפסוק. מה מתקדש אפוא? מה (א) שהתורה מפרטת והולכת. כבשים בני שנה וכד', כלומר קרבנות. הפסוק מדבר על קרבנות, והוא בא ללמד שבהגיע הקרבן למזבח נוספה קדושה והתחדשה מעלה בהתקדשות הקרבן. עם הגעתו למזבח נעשה קֹדש. קרבן הנוגע במזבח יקדש.

ואולם נחלקו הדעות בשאלה אלו קרבנות מתקדשים בנגעם במזבח. הוזכרו כאן כבשי התמיד הקרבים לעולה. ונחלקו הדעות מה אפשר ללמוד מכאן. האם אפשר ללמוד מכאן שכל קרבן הבא בפני עצמו מתקדש בנגעו במזבח, כמו כבשי התמיד המוזכרים כאן, או (ב) שיש ללמוד מכבשי התמיד שמתקדש דוקא מה שדומה מאד לכבשים האלה, דוקא עולות, או דוקא בהמות.

ואפשר לפרש שמתקדש כל הראוי לעולה[248]. או כל הראוי למזבח.

כיון שכל קרבן שנוגע במזבח מתקדש בקדושה נוספת, מסתבר שאפילו (ו) אם הוא פסול הוא מתקדש בנגעו במזבח, שכן גם הפסול – קרבן הוא. והוא בכלל כל הנוגע במזבח יקדש. ובלבד שהוא קרבן[249]. וראה להלן.

על העולה נאמר:

צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:  וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ:  וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר.

התורה מצוה כאן שהעולה תבער על מוקדה כל הלילה עד הבקר, ורק בבקר יוריד הכהן את הדשן ויוציא אותו אל מחוץ למחנה. זמן הקטרת העולה הוא כל הלילה. ומסתבר שבכלל דין זה לא רק העולה, שהרי גם חלביהם של יתר הקרבנות קרבים על המזבח, ולאחר ההקטרה הכהן אינו יכול להבדיל בין אברי העולה לחלבי יתר הקרבנות. התורה מלמדת דין זה דוקא בעולה, שהיא הקרבן שכֻלו קרֵב על המזבח. אבל הסברה נותנת ללמוד מהעולה גם לחלבי יתר הקרבנות, לכל דבר שדרכו (ה) להיות מוקטר על אש המזבח[250]. (שהרי אמנם הדבר העִקרי הבוער על המזבח הוא אברי העולה, אך גם חלבי יתר הקרבנות נאכלים על המזבח. ובהמשך הפרשיה כתוב בפירוש "וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים". הרי שהמוקד והאש כוללים לא רק את העולה). למדנו אפוא שכל הקרב על המזבח יבער כל הלילה עד הבקר. או לפחות העולה וחלבי השלמים. עד הבֹקר אינו יורד מהמזבח[251]. נחלקו התנאים בשאלה האם גם עופות וקמצי מנחות בכלל הזה. הלא גם הם מוקטרים על המזבח ונעשים חלק מהדשן. אבל אינם דומים (ח) לכבשים, ואינם עולה וחלבים.

הפסוק "הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר" מלמד אפוא שכיון שהעולה קֹדש היא צריכה לבעור על המזבח כל הלילה עד הבֹקר. וכאמור, כך דין העולה וחלבי השלמים. מכאן שאם אינם בוערים יש להבעיר אותם. וממילא למדנו (ג) שאם פקעו מעל האש יש להחזיר אותם למזבח. זמן אכילת המזבח את העולה (שהרי פרשת צו עוסקת באכילת הקרבנות) הוא כל הלילה עד הבֹקר. מכאן שעד הבֹקר יש להחזיר את העולה אל המוקד אם פקעה ממנו, כדי לקים בו את הפסוק אשר תאכל האש. האש תאכל כל הלילה. זמנה של המצוה הזאת כל הלילה.

מכאן אפשר ללמוד גם לגבי הפסוק שפתחנו בו[252]. אם דינה של העולה לבעור על המזבח כל הלילה עד הבֹקר, מסתבר שלענין זה נאמר שיהיה המזבח קדש קדשים וכל הנוגע בו יקדש. טעם הדבר שבגללו תבער כל הלילה על מוקדה, הוא שמוקדה הוא המזבח, והתורה קִדשה את כל הנוגע במזבח. אם כך הם הדברים הרי שכל הדומה לעולה או כל הראוי לקרבן יבער על המזבח ולא ירד ממנו.

למדנו אפוא שמה שצריך (ט) לבעור על המוקד ישאר עליו עד הבֹקר. יש מי שמוסיף ואומר שכל (י) מה שעולה על המזבח ישאר עליו עד הבקר.

וראה דברינו במנחות כו:

מה יהיה דינה של קטֹרת שפקעה מעל מזבח הקטֹרת? הפסוקים שהזכרנו נאמרו על העולה, ועל המזבח החיצון. אין פסוק (ד) דומה לגבי הקטֹרת, המחיב שתבער על מוקדה כל הלילה. די שמקטירים אותה בשעת הקטרתה. מכאן עולה שאין צריך להחזיר קטֹרת שפקעה ממזבחה במשך הלילה.

המזבח מקדש דוקא את העולה על המזבח, כלומר: דוקא (ז) אברי בהמה שחוטה שראויה לעולה. לא בהמה חיה. היא ודאי לא כלולה בפסוק הזה. דוקא על בהמה שנעשתה עולה אפשר לומר היא העולה.

קרבן פסול

בארנו אפוא שכיון שנאמר "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר", משמע שהיא צריכה להשאר על המזבח עד הבֹקר. ועד הבֹקר לא תרד.

מה יהיה דינה של עולה פסולה לאחר שעלתה?

כיון שנאמר כאן כלל "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה", לומד (יב) מכאן ר"ש שכל עולה שעלתה למזבח לא תרד עד הבקר. אבל ר' יהודה אומר שנאמר "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה", משמע שהפרשה מדברת דוקא (יא) על העולה הכשרה. דוקא עולה שנעשית עולה בזריקת דמה – דוקא היא תהיה על המזבח כל הלילה עד הבֹקר.[253] עולה שמעולם לא היתה כשרה אינה עולה, ולא עליה נאמר זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה. לא היא צריכה להיות על המזבח כל הלילה עד הבקר. להלכה אלו ואלו בודאי מודים שעולה שמלכתחילה היתה פסולה אינה עולה ואינה בכלל זאת תורת העולה, ושניהם מודים שכל קרבן שיש לו הכשר במקום אחר הרי עולה הוא. נחלקו אם נשחטה בִפְסול או שנפסל דמה לפני שהגיע למזבח. ר' יהודה סובר שזו אינה עולה. לא נעשית עולה עד שיזרק דמה בכשרות, ורק אז הרי היא בכלל זאת תורת העולה. (אמנם הוא מודה שכהן פסול או מחשבת פסול לא מפקיעה אותו מהיות עולה). ור"ש סובר שגם אלה בכלל תורת העולה הם. כיון שהפרשה פותחת במלים זאת תורת העולה, כל מה שכלול בתורת העולה – עליו נאמר היא העולה על מוקדה כל הלילה עד הבקר.[254] והאמוראים אומרים שגם ר' יהודה (יג) מסכים לכך.

רבי שמעון אומר עולה מה עולה הבאה בגלל עצמה אף כל הבאין בגלל עצמן יצאו נסכים הבאין בגלל זבח רבי יוסי הגלילי אומר מתוך שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש שומע אני בין ראוי ובין שאינו ראוי ת"ל (א) כבשים מה כבשים ראויין אף כל ראוי ר"ע אומר (ב) עולה מה עולה ראויה אף כל ראויה.

ורבן גמליאל נמי הכתיב עולה על מוקדה ההוא (ג) לאהדורי פוקעין הוא דאתא ואידך לאהדורי פוקעין מנא ליה נפקא ליה מאשר תאכל האש ואידך ההוא מיבעי ליה (ד) לעכולי עולה אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עכולי קטורת.

ורבי יהושע נמי הכתיב מזבח ההוא (יד) מיבעיא ליה מאי (טעמא) קאמר רחמנא (ה) כל הראוי למוקדה מקדש מזבח ואידך מזבח אחרינא כתיב ואידך (ו) חד להיכא דהיתה לה שעת הכושר וחד להיכא דלא היתה לה שעת הכושר ואידך כיון דפסולין נינהו ורבינהו רחמנא לא שנא היתה לו שעת הכושר לא שנא לא היתה לו שעת הכושר.

ולמאן דמייתי לה מכבשים הכתיב עולה אי כתיב כבשים ולא כתיב עולה ה"א אפילו מחיים כתב (ז) רחמנא עולה ולמאן דמייתי ליה מעולה הא כתיב כבשים אי כתיב עולה ולא כתיב כבשים הוה אמינא אפילו מנחה כתב רחמנא (ח) כבשים.

רבי יהושע אומר כל הראוי לאישים אם עלה לא ירד שנאמר (ט) היא העולה על מוקדה מה עולה שהיא ראויה לאישים אם עלתה לא תרד אף כל שהוא ראוי לאישים אם עלה לא ירד רבן גמליאל (י) אומר כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד שנאמר היא העולה על מוקדה על המזבח מה עולה שהיא ראויה למזבח אם עלתה לא תרד אף כל דבר שהוא ראוי למזבח אם עלתה לא תרד.

ר' יהודה אומר זאת היא העולה הרי אלו ג' מיעוטין (יא) פרט לשנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים שאם עלתה תרד ר"ש אומר עולה אין לי אלא עולה כשרה מנין לרבות שנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים והלן והיוצא והטמא ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו ושקבלו פסולין וזרקו את דמו הניתנין למטה שנתנן למעלה ולמעלה שנתנן למטה והניתנין בחוץ שנתנן בפנים בפנים שנתנן בחוץ ופסח וחטאת ששחטן שלא לשמן מנין ת"ל תורת (יב) העולה ריבה תורה אחת לכל העולין שאם עלו לא ירדו יכול שאני מרבה הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד ואתנן ומחיר וכלאים וטרפה ויוצא דופן ת"ל זאת ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו אחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני את אלו שהיה פסולן בקדש ומוציא אני את אלו שלא היה פסולן בקודש.

תנא אזאת (יג) תורת העולה ריבה סמיך ליה.

ר' יוסי הגלילי אומר מתוך שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש, שומע אני דברים הראוים למזבח ודברים שאינן ראוים למזבח תלמוד לומר כבשים, מה כבשים המיוחדים שהם ראוים למזבח יצא דבר שאין ראוי למזבח. ר' עקיבא אומר מתוך שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש שומע אני דברים הראוים למזבח ודברים שאינן ראוין למזבח תלמוד לומר עולה, מה עולה מיוחדת שהיא ראויה למזבח אף כל דבר שראוי למזבח יצא דבר שאין ראוי למזבח. רבי יהושע אומר כל הראוי לאישים אם עלה לא ירד, היא העולה על מוקדה מה עולה שהיא ראויה לאישים אם עלתה לא תרד כך כל דבר שהיא ראויה לאישים אם עלתה לא תרד. רבן גמליאל אומר היא העולה על מוקדה על המזבח מה עולה שהיא ראויה למזבח אם עלתה לא תרד, כך כל דבר שהוא ראוי למזבח, אם עלה לא ירד. אין בין דברי רבן גמליאל לדברי רבי יהושע אלא הדם והנסכים שרבן גמליאל אומר לא ירדו ורבי יהושע אומר ירדו. רבי יהודה אומר זאת היא העולה הרי אילו מיעוטים פרט לנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוצה לקלעים, רבי שמעון אומר עולה אין לי אלא כשירה שנשפך דמה ושנשחטה בלילה ושיצא דמה חוצה לקלעים מנין להלן והיוצא והטמא והנשפך והנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו ושקיבלוהו פסולים וזרקו את דמו והניתנים למטה שנתנם למעלה, והניתנים למעלה שנתנם למטה, והניתנים בפנים שנתנם בחוץ והניתנים בחוץ שנתנם בפנים, והפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן, תלמוד לומר זאת תורת העולה תורה אחת לכל העולים שאם עלו לא ירדו. יכול אף הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והאתנן והמחיר והכלאים והטריפה והיוצא דופן ובעלי מומים אם עלו לא ירדו, תלמוד לומר זאת היא העולה הרי אילו מיעוטי', ומה ראית לרבות את אילו ולהוציא את אילו, אחר שריבה הכתוב מיעט מרבה אני את אילו שהיה פסולן בקודש ומוציאני את אילו שלא היה פסולן בקודש. שתמצא לומר כלל שרבי עקיבא אומר, כל שפסולם בקודש הקודש מקבלו, לא היה פסולם בקודש אין הקודש מקבלו, חוץ מבעל מום שבעוף כשר, רבי חנניה סגן הכהנים אומר דוחה היה אבא בעלי מומים מעל המזבח יכול אף הנסכים אם עלו לא ירדו תלמוד לומר עולה, מה עולה מיוחדת שהיא באה בגלל עצמה יצאו נסכים שאינן באים בגלל עצמם. מיכן אתה אומר הזבח כשר והנסכים פסולים, הזבח פסול והנסכים כשירים אפילו זה וזה פסול שהזבח לא ירד, והנסכים ירדו. מתוך שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש למדנו שהמזבח מקדש את הראוי לו, מנין אף הכבש מקדש את הראוי למזבח תלמוד לומר אל המזבח לא יעלו לריח ניחוח, מנין שאף הכלים מקדשים את הראוי להם ת"ל וקדשת אותם והיו קדש קדשים כל הנוגע בהם יקדש. (תו"כ).

זבחים פד. – ראה זבחים ח.

ויקרא א ו, יב, זבחים פה.

נתוח העולה

על עולת בקר נאמר:

וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה’ וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:  וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ.

על עולת צאן נאמר:

וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה’ וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:  וְנִתַּח אֹתוֹ לִנְתָחָיו וְאֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת פִּדְרוֹ וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ.

יש לנתח את העולה. זהו חלק מסדר מעשה העולהקמב. מכאן דרשו חכמים שדוקא עולה כשרה, הנעשית כסדרה, צריכה נתוח.

זבחים פה. – ראה סוטה יד:

זבחים פה: – ראה תמורה כח

ויקרא א ט, יג, דברים יב כז, ויקרא ז ז-ט, זבחים פה:פו.

מה מהעולה צריך להקטיר

נאמר בעולה "וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה’", "וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’". משמע שאחרי כל עבודות הדם יש להקטיר את הכל.

בספר דברים נאמר "וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח ה’ אֱלֹהֶיךָ וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה’ אֱלֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל". התורה מבחינה בין עולות לזבחים. בזבחים הדם נזרק והבשר נאכל. בעולות הדם נזרק והבשר מוקטר. מכאן שהחלקים המוקטרים בעולה הם אותם חלקים הנאכלים בזבח. והתורה אומרת בפירוש: הבשר.

ואולם, כפי שהזכרנו, בספר ויקרא נאמר "את הכל". נשאלת אפוא השאלה: מה מקטירים? את הכל או את הבשר?

בפשטות, תכלית ההקטרה היא להקטיר את הבשר. אלא שעם הבשר יש גם עצמות, קרנים, טלפים וכו'. בפרשת ויקרא משמע שלא מפרידים מהקרבן אלא את עורו. ומסתבר שטעם הדבר הוא שכמו שבאכילה אין מפרידים את העצמות מן הבשר, כך גם בהקטרה. מקטירים את הכל, אבל המוקטר הוא הבשר. מכאן למד רבי שכל עוד הבשר מחֻבר ליתר החלקים יש להקטיר את הכל, אבל עצם או גיד או קרן שאינם מחוברים בבשר אין צֹרך להקטירם. ת"ק חולק על כך וסובר שגם אותם יש להקטיר, שהרי נאמר שיש להקטיר את הכל, אבל הבשר צריך לבעור כל הלילה עד הבקר, וגם אם התעכל ופקע מחזירים אותו (לפחות עד חצות). ואילו העצמות והקרנים, אם התעכלו – דיים. (בחולין צ.: מבארים האמוראים את המחלוקת כדרכם, שהשאלה שנחלקו בה היא למה נחוץ הפסוק. האמוראים מבארים שם שהכל מודים שאין צֹרך בפסוק מיוחד כדי ללמד על עצמות וגידים מחֻברים לבשר. שהרי נאמר בעולה שמקטירים את הראש, והראש ודאי כולל עצמות. האמירה "והקטיר הכהן את הכל" מלמדת דבר-מה נוסף. לדעת ת"ק – גם עצמות שפרשו, ולדעת רבי – גם גיד הנשה. חכמים סוברים שא"א להקטיר את גיד הנשה[255], ולכן הם מרבים את העצמות).

האם נִתן ללמוד מכאן שהעצמות והקרנים אינם חלק מהקרבן? בכך נחלקו התנאים. התורה מפרטת את סדר הקרבת האשם ומסימת: "כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה:  וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה:  וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה...". כלומר: הדם נזרק על המזבח, הבשר של האשם נִתן לכהן, ובעולה גם הבשר מוקטר, והעור נִתן לכהן ולו יהיה, כבשר האשם. לא התבאר כאן מה דינם של העצמות והקרנים. אבל באשם ברור שהן מותרות לכהן, שהרי גם הבשר הותר לו. בעולה העצמות מוקטרות עם הבשר, אבל אם אינן מחוברות לו אינן חלק ממנו. כיון שאינן חלק ממנו, יש לראותן כחלק מן העור, שנמסר לכהן ולו יהיה, כמו שבשר האשם לו יהיה.[256]

הצמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תישים והעצמות והגידים והקרנים והטלפים בזמן שהם מחוברים יעלו שנאמר והקטיר הכהן את הכל פירשו לא יעלו שנאמר ועשית עולותיך הבשר והדם.

והקטיר הכהן את הכל המזבחה לרבות העצמות והגידים והקרנים והטלפים יכול אפילו פרשו תלמוד לומר ועשית עולותיך הבשר והדם אי בשר ודם יכול יחלוץ גידין ועצמות ויעלה בשר לגבי מזבח ת"ל והקטיר הכהן את הכל הא כיצד מחוברין יעלו פירשו אפי' הן בראש המזבח ירדו.

והקטיר הכהן את הכל המזבחה לרבות העצמות והגידין והקרנים והטלפים אפילו פירשו ואלא מה אני מקיים ועשית עולותיך הבשר והדם לומר לך עיכולי עולה אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עיכולי גידין ועצמות רבי אומר כתוב אחד אומר והקטיר הכהן את הכל המזבחה ריבה וכתוב אחד אומר ועשית עולותיך הבשר והדם מיעט הא כיצד מחוברין יעלו פירשו אפי' הן בראש המזבח ירדו.

אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל נאמר לו יהיה בעולה ונאמר לו יהיה באשם מה אשם עצמותיו מותרין אף עולה עצמות מותרין.

ורבנן מחוברין לא איצטריך קרא לרבויי מידי דהוה אראשה של עולה כי איצטריך קרא לפרשו ורבי מחוברין דהיתירא לא איצטריך קרא לרבויי כי איצטריך קרא לגיד הנשה במחובר ורבנן ממשקה ישראל מן המותר לישראל ורבי מידי דהוה אחלב ודם ורבנן מצותן בכך שאני. (חולין צ).

ויקרא ו ב, זבחים פו

עד מתי תבער העולה

צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:  וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ:  וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר:  וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים:  אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה.

נאמר כאן שהאש דולקת כל הלילה עד הבֹקר ואוכלת את הזבחים, ונאמר שהכהן מוציא את הדשן, ומבער עצים בבקר בבקר. מתי הכהן מוציא את הדשן? בפשטות, בבֹקר[257]. אם האש בוערת כל הלילה והכהן מוציא את הדשן, כנראה שהוא עושה זאת בבקר. אלא שהדבר לא נאמר בפירוש. לא כתוב כאן שבבֹקר הכהן מוציא את הדשן. לכן מפרשים חכמים שהוא עושה זאת לפני הבֹקר. הרמת הדשן היא עוד חלק מעבודת הלילה, כל הלילה עד הבקר האש בוערת והכהן מרים את הדשן. נאמר כאן "כל הלילה עד הבקר" וזה זמנו של כל מה שנאמר כאן: הבערה (א) וההרמה. אמנם, לכאורה קשה לומר כך[258], כי משמע שהקרבן בוער עד הבקר. אבל למרות הקשי, בלשון הפסוקים הפרוש הזה אפשרי. אפשר לפרש שעל כל האמור כאן, ובכלל זה גם הרמת הדשן, נאמר "כל הלילה עד הבקר", והרמת הדשן נעשית מבעוד לילה. ר' יוחנן מפרש שעד אינו בכלל, לכן כל הלילה עד הבקר הוא עד לפני הבקר. ר' יוחנן דורש שהבֹקר האמור כאן הוא עוד חלק מהלילה, ולכן נאמר כל הלילה עד הבקר. לפעמים (ב) החלק האחרון של הלילה נקרא בֹקר, כמו שהחלק האחרון של היום נקרא ערב. לכן, גם ההרמה נעשית בעוד לילה. לכן, עוד לפני זריחת השמש אפשר להרים את הדשן, ואין בכך משום בִטול מצות בערתו כל הלילה. שהרי יום העבודה במקדש[259] כבר התחיל.[260]

אמר רב כתוב אחד אומר כל הלילה והקטיר וכתוב אחד אומר כל הלילה (א) והרים חלקיהו חציו להקטרה וחציו להרמה.

אמר רבי יוחנן ממשמע שנאמר כל הלילה איני יודע שעד הבקר (ב) מה תלמוד לומר עד בקר תן בקר לבקרו של לילה.

שמות כט לז, ל כח-כט, מ י, זבחים פז.

הכלים מקדשים

כאמור לעיל, נאמר בימי המלואים: "וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם עַל הַכִּפֻּרִים וְחִטֵּאתָ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ:  שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ". מכאן למדו חכמים שקרבן שהעלה על המזבח התקדש וא"א להוריד אותו משם, גם אם היה פסול, וכפי שבארנו לעיל.

גם על הכלים נאמר שלאחר משיחתם הם מקדשים את הנוגע בהם:

וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה:  וּמָשַׁחְתָּ בוֹ אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת אֲרוֹן הָעֵדֻת:  וְאֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמְּנֹרָה וְאֶת כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת:  וְאֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ:  וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ.

משיחת הכלים יוצרת קדושה כמו הקדושה שיוצרת משיחת המזבח. וכל הנוגע בהם יקדש. מכאן שכל הכלים מקדשים את כל הנוגע בהם, גם כל כלי המזבח מקדשים את הנוגע בהם, שהרי נאמר כאן וְאֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו, הרי שגם כליו מקדשים, ומסתבר שגם הכבש, שגם הוא מכלי המזבח[261].

עוד נזכר קִדוש המזבח בצווי להקים את המשכן בחֹדש הראשון באחד לחדש:

בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד:  וְשַׂמְתָּ שָׁם אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת וְסַכֹּתָ עַל הָאָרֹן אֶת הַפָּרֹכֶת:  וְהֵבֵאתָ אֶת הַשֻּׁלְחָן וְעָרַכְתָּ אֶת עֶרְכּוֹ וְהֵבֵאתָ אֶת הַמְּנֹרָה וְהַעֲלֵיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ:  וְנָתַתָּה אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב לִקְטֹרֶת לִפְנֵי אֲרוֹן הָעֵדֻת וְשַׂמְתָּ אֶת מָסַךְ הַפֶּתַח לַמִּשְׁכָּן:  וְנָתַתָּה אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה לִפְנֵי פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד:  וְנָתַתָּ אֶת הַכִּיֹּר בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁם מָיִם:  וְשַׂמְתָּ אֶת הֶחָצֵר סָבִיב וְנָתַתָּ אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר:  וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהָיָה קֹדֶשׁ:  וּמָשַׁחְתָּ אֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְקִדַּשְׁתָּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים.

גם שם משמע שהמזבח כולל את כל כליו, וכשבנוסף לכך התורה מסכמת "וְקִדַּשְׁתָּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים", משמע ש"את המזבח" כולל את הכל, שהרי הפסוק הזה מסכם את האמור לפניו: "וּמָשַׁחְתָּ אֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו". משמע שהסִכום "וְקִדַּשְׁתָּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים", מתיחס למזבח וכל כליו.

הנוגע במזבח אין לי אלא מזבח כבש מנין ת"ל את המזבח כלי שרת מניין ת"ל כל הנוגע בהם יקדש.

במדבר ז, זבחים פח.

קִדוש ע"י מזרק

כל הנשיאים הקריבו קערה ומזרק מלאים סלת למנחה:

קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה.

מכאן דרש שמואל שהמזרק, אע"פ שהוא נועד לקבל דם, יכול לקדש גם סלת בלולה בשמן למנחה. אמנם, אפשר היה לפרש שלפי שעה הביאו את הסלת במזרק, ע"מ שיקדשוה אח"כ בכלי שרת. ואולם, כיון שנאמר שהמנחה הובאה במזרק, למד שמואל שהמזרק מקדש גם את המנחה. וראה דברינו להלן מנחות ח.:

עוד משמע מכאן שהכלים מקדשים את אשר בתוכם דוקא אם הם מלאים, שהרי קִדשו כי שניהם מלאים. תפקיד הכלים הוא למדוד את הנִתן בתוכם כדי שיהיה כמדתו שצריך להקריב. ואם אינו נותן מדה שלמה – אין זה קִדוש. שהרי ההקרבה היא במדות מדודות ושלמות. אמנם קשה איך אפשר ללמוד זאת ממזרק שנועד לדם, ואין בו מדות מדודות[262]. ואפשר שהוא אסמכתא, שהרי עִקר הדין נלמד מהסברה: במקום שאומרת התורה להביא רביעית ההין והוא לא נתן בכלי אלא שמינית – מדוע תתקדש?

אמר שמואל לא שנו אלא מדות אבל מזרקות מקדשין שנאמר שניהם מלאים סולת.

מלאין אין מלאין אלא שלימין.

זבחים פח – ראה יומא עב:

במדבר כח-כט, זבחים פט.צ.

על כל המוספים נאמר שהם קרבים מלבד התמיד. כך נאמר בשבת "עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ", בר"ח "עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ", בחג המצות "מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד תַּעֲשׂוּ אֶת אֵלֶּה", בחג השבועות: "מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתוֹ תַּעֲשׂוּ תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם". בר"ה "מִלְּבַד עֹלַת הַחֹדֶשׁ וּמִנְחָתָהּ וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם כְּמִשְׁפָּטָם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה’". ביוה"כ "מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם", בחג הסוכות "מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ", וכיו"ב. כל המוספים האלה קרבים על עולת התמיד או מלבד עולת התמיד, או מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד. משמע (א) שעולת התמיד קודמת. עליה מביאים את המוסף.

הפסוק "מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד" נִתן להדרש כאומר: מדוע תקרב (ג) מלבד עולת הבקר, מפני שהיא לעולת התמיד. עולת הבקר היא תמידית ולכן תקרב תחִלה. ומכאן שטעם זה יפה להקדמת התמיד. התדירות היא נִמוק להקדים אותו על פני התדיר פחות. מכאן אפשר ללמוד לכל התורה כֻלה, שיקדם התדיר לשאינו תדיר.

על מוסף חג המצות נאמר "מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד תַּעֲשׂוּ אֶת אֵלֶּה:  כָּאֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיּוֹם שִׁבְעַת יָמִים לֶחֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’ עַל עוֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ". נאמר כאן שהקרבנות האלה יֵעשו ליום שבעת ימים, כלומר: כל הקרבנות (ב) בכל אחד משבעת הימים. כאלה ליום. כל אלה בכל יום. כאלה תעשו ליום, כל יום תעשו את כל אלה. זהו פשוטו של מקרא. חוץ מזה, נאמר כאן פעמַים שהם מלבד התמיד. מלבד עולת הבקר ועל עולת התמיד. מכאן למד אביי שככל שהדבר הוא יותר (ג) תמידי כך יהיה קודם. כל התדיר קודם[263]. כל ששיך לעולת הבקר אשר לתמיד יותר ממוסף חג המצות, יקדם למוסף חג המצות. בכלל זה מוסף שבת.

וראה גם דברינו בהוריות יב:יג. בדרשות אלה.

כל התדיר מחבירו קודם את חבירו התמידין קודמין למוספין מוספי שבת קודמין למוספי ר"ח מוספי ר"ח קודמין למוספי ר"ה שנאמר (א) מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה.

מנא לן מנא לן כדקאמר טעמא מלבד עולת הבקר דילמא תמידין הן דקדמו למוספין משום דתדירי מוספין למוספין מנ"ל א"ר אילעא דאמר קרא כאלה תעשו ליום שבעת ימים אלה כאלה והאי מיבעי ליה לגופיה א"כ ניכתוב אלה תעשו ליום אי כתב אלה תעשו ליום שבעת הימים ה"א אלה לשבעת הימים (אין מידי אחרינא לא) (ב) ליום כתיב ואכתי אימא אלה ליום אבל שאר יומי לא ידענא כמה אמר קרא תעשו שיהו כל העשיות שוות אביי אמר מגופה דקרא אם כן לימא קרא מלבד עולת הבקר ותישתוק אשר לעולת התמיד ל"ל למימר (ג) דהך דתדירא תיקדום.

במדבר ח ח-י, ויקרא ה ח-י, זבחים פט: צ.

חטאת ועולה – מה קודם?

בהקדשת הלויים נאמר:

וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ:  וְלָקְחוּ פַּר בֶּן בָּקָר וּמִנְחָתוֹ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת:  וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי ה’ וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם:  וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה’ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה’:  וְהַלְוִיִּם יִסְמְכוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּרִים וַעֲשֵׂה אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה לַה’ לְכַפֵּר עַל הַלְוִיִּם.

בלקיחת הפרים העולה קודמת לחטאת, שהרי נאמר בפירוש שפר החטאת הוא שני, "וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת". אבל כשהתורה מתארת את הקרבת הפרים האלה נאמר האחד חטאת והאחד עולה[264]. החטאת הוזכרה תחִלה. מכאן למדו חכמים שדם החטאת קודם לדם העולה, ובשר העולה קודם לבשר החטאת. ונראה שהדבר נלמד מסברה. דם החטאת נִתן על ארבע קרנות המזבח מלמעלה, שלא כעולה, הרי שמעשה הדם של החטאת חמור משל העולה, ולכן יקדם. לעֻמת זאת לגבי הבשר, בשר העולה כליל, שלא כחטאת, הרי שמעשה בשר העולה חמור ממעשה בשר החטאת.

מעשה דם החטאת חמור ממעשה דם העולה, הוא נִתן על ארבע הקרנות ועל היסוד. במצורע, בזבים, במעשה יום הכפורים, במלואים, וביום השמיני החטאת הוזכרה קודם לעולה.[265] בשני העופות של הקרבן העולה ויורד כתוב בפירוש "וְהֵבִיא אֹתָם אֶל הַכֹּהֵן וְהִקְרִיב אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה". (וגם במלואים, גם ביום השמיני, וגם ביוה"כ מפורש שהחטאת קרבה לפני העולה. ביוה"כ כך הוא הן לגבי קרבנות אהרן והן לגבי קרבנות העם). מכאן אנו למדים שקרבן הבא לכפר קודם לקרבן הבא כדורון. אפשר אולי ללמוד זאת גם מכך שאם יש בו כח לכפר הוא כנראה חמור.רסט לכן יש להקדים קרבנות כאלה[266]. עם זאת לומד רבינא מפרי הלויים, שאפילו כשאין החטאת מכפרת דמה קודם. מכאן שתמיד חטאת עדיפה וקודמת לעולה, גם כשאינה באה לכפר על חטא. וגם מתנותיה שאינן לכפרה[267].

וראה הוריות יב:יג.

ופר שני בן בקר תקח לחטאת אם בא ללמד שהן שנים הרי כבר נאמר ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה מה ת"ל ופר שני בן בקר תקח לחטאת שיכול שיהא חטאת קודמת לכל מעשה עולה ת"ל ופר שני בן בקר תקח לחטאת אי פר שני יכול תהא עולה קודמת לחטאת לכל מעשיה ת"ל ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה הא כיצד דם חטאת קודמת לדם עולה מפני שמרצה.

על הדל המביא קרבן עולה ויורד נאמר:

וְאִם לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה לַה’ אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה:  וְהֵבִיא אֹתָם אֶל הַכֹּהֵן וְהִקְרִיב אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל:  וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ חַטָּאת הוּא:  וְאֶת הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה כַּמִּשְׁפָּט וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ.

נאמר כאן גם שהחטאת ראשונה וגם שהשני עולה. ברור שהחטאת היא הקרבן העִקרי כאן, שהרי אילו (ב) היה עשיר או עני גמור היה מביא חטאת בלבד. הוא (א) חוטא ולכן עִקר קרבנו חטאת.רסד לכן מובן שהחטאת כאן היא ראשונה והשני, הטפל, עולה. ומכאן נראה שדוקא בקרבן הזה תקדם החטאת לעולה, וכך לכאורה דעת ר"א. אמנם, חכמים למדו מכך שכאן יש טעם מיוחד להקדים את החטאת וכבר התבאר שהשני עולה, ואעפ"כ בארה כאן התורה בפירוש שהראשון חטאת והשני עולה. מכאן דרשו חכמים שלא רק כאן אלא (ד) בכל מקום שבו חטאת באה עם עולה[268], החטאת קודמת[269]. ואכן, בספר ויקרא ברוב המקומות שבהם יש חטאת ועולה, החטאת הוזכרה לפני העולה.רסד (מלבד ביולדת שעִקר קרבנה עולה והיא הוזכרה ראשונה[270]. יולדת (א) לא חטאה ולכן עִקר קרבנה עולה. ובפשטות דעת ר"א שתמיד מקריבים את הקרבנות כסדר כתיבתם. אבל רבא מבאר (ג) אחרת את דברי ר"א).רסז בספר במדבר אין הדבר כן. בקרבנות הנשיאים העולה עִקר, אחריה נזכרה החטאת ורק לבסוף הוזכרו השלמים. בשעירי ע"ז נזכר פר העולה כעִקר, ונוסף לו שעיר לחטת: "וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה’ וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת". במוספים נזכרו העולות כעִקר, השעיר נזכר כחלק מהנסכים. ואכן, חכמים דורשים לגבי הקרבנות האלה (או לפחות חלקם[271]) שהעולה קודמת, כי (ה) נאמר "כמשפט"[272], ומכאן שצריך לעשות כסדר שהם כתובים בו. נמצא שהלִמוד מהחטאת והעולה של קעו"י מלמד בעִקררעא על יולדת, שבה נאמרה העולה קודם, והעולה לכתחלה בהמה בעוד שהחטאת גם לכתחילה עוף. ומכאן היינו יכולים לחשוב שתקדם העולה, ולכן באו פסוקי קעו"י ללמד אחרת. אנו למדים מקעו"י שהחטאת קודמת, למרות שלכאורה דוקא בקעו"י יש טעם מיוחד להקדים את החטאת, טעם שאינו תקף לקרבנות אחרים.

והקריב את אשר לחטאת ראשונה מה ת"ל שאין ת"ל ללמד שתקרב ראשונה הרי כבר נאמר ואת השני יעשה עולה אלא (ד) זה בנה אב לכל חטאות שיקדמו לעולה הבאות עמהן בין חטאת העוף לעולת העוף בין חטאת בהמה לעולת בהמה ואפי' חטאת העוף לעולת בהמה.

ר"א אומר כל מקום שנתחלפה חטאת חטאת קודמת וכאן (ביולדת) עולה קודמת כל מקום שבא על חטא (א) חטאת קודמת וכאן עולה קודמת וכל מקום (ב) ששנים באים תחת חטאת חטאת קודמת וכאן עולה קודמת.

אמר רבא (ג) למקראה הקדימה הכתוב.

אמרי במערבא משמיה דרבא בר מרי חטאת עבודת כוכבים חסר א' לחטת כתיב רבינא אמר (ה) כמשפט כתיב בהו השתא דאתית להכי אפילו תימא פרים דחג נמי כמשפטם כתיב בהו.

במדבר יח ח, זבחים צא.

כיצד אוכלים הכהנים את קדשי הקדשים

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם:  זֶה יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מִן הָאֵשׁ כָּל קָרְבָּנָם לְכָל מִנְחָתָם וּלְכָל חַטָּאתָם וּלְכָל אֲשָׁמָם אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לִי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לְךָ הוּא וּלְבָנֶיךָ:  בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכֲלֶנּוּ כָּל זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָּךְ:  וְזֶה לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם לְכָל תְּנוּפֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכַל אֹתוֹ:  כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַה’ לְךָ נְתַתִּים:  בִּכּוּרֵי כָּל אֲשֶׁר בְּאַרְצָם אֲשֶׁר יָבִיאוּ לַה’ לְךָ יִהְיֶה כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכֲלֶנּוּ:  כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה:  כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה’ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה:  וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא:  אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה קֹדֶשׁ הֵם אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה’:  וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין לְךָ יִהְיֶה.

נושא הפרשה הוא מתנות הכהֻנה. הפרשה הזאת עוסקת במתנות שנִתנו לכהן ונעשו שלו. הכהנים זכו בהם. מכאן שגם מה שהם מקבלים מן האש הוא בכלל "לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה". כיון שהם קֹדש יש לאכלם דוקא בעזרה ובקדושה, אבל הכהנים זכו בהם. הנושא שבו עוסקת הפרשיה הזו הוא המתנות שהכהנים מקבלים, משמע שהמתנות האלה שלהם לגמרי. (וכמו שהתבאר בזבחים מד:). לכן הם יכולים לתבל אותם בתבלינים. לא נאמר בהם דין מיוחד לחוש את טעם הקרבן כשלעצמו. האכילה היא אכילה כבן מלך שאוכל על שלחן המלך ומנתו שלו היא. והוא רשאי לשנותה ולתבלה.

התורה אומרת: "לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה", כמו הפסוק האמור על בגדי הכהֻנה: "למשחה בהם ולמלא בם את ידם". כלומר: בקרבנות אלה הכהן נמשח ומתגדל. מכאן שיש לאכלם בגדולה, כמלך. כך דורשים חכמים את המלה למשחה. וכן משמע בפסוק. לך נתתים למשחה, לך נתתים כדי למשחך לגדולה. מכאן שהם נאכלים בגדולה.

אמר קרא למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין.

ויקרא ב, זבחים צא:

הקרבת שמן

וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה’ סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה:  וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’:  וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה’: ס  וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן: ס  וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה:  פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא: ס  וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה:  וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַה’ וְהִקְרִיבָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ:  וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’:  וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה’...

כל המנחות המוזכרות כאן הן סלת בלולה בשמן, בצורות שונות. את המנחות המוזכרות כאן יכול אדם להביא בנדבה. ומכל אלה מביאים לה', מגישים למזבח, הכהן קומץ, מקטיר את הקֹמץ ואוכל את השאר.

אפשר אפוא להביא בנדבה סלת בלולה בשמן. האם אפשר להביא גם שמן בפני עצמו? בכך נחלקו התנאים. (וראה מקורות נוספים לכך לעיל זבחים מה.). ר"ט סובר שכשם שאפשר להביא בנדבה סלת בלולה בשמן, כך אפשר להביא שמן בפני עצמו. הוא כמנחה, מביא שמן בכמות הנִתנת במנחה, ונוהג בו כמנחה, והוא נקמץ ושייריו נאכלים. גם הוא בכלל קרבן מנחה. (במנחות האמורות כאן[273] אין סלת בפני עצמה, אך יש שמן בפני עצמו, שהרי אחרי שבוללים את הסלת בשמן, עדין נותר שמן שנאכל בפני עצמו, והוא נחשב מנחה. מכאן שגם שמן בפני עצמו יכול להיות מנחה). ר"ש אומר שאי אפשר ללמוד זאת מפרשתנו. בפרשתנו אין מדובר על שמן אלא דוקא על סלת בלולה בשמן, ודוקא אותה אפשר להביא למנחה.

גם ת"ק במנחות קז. לומד שיכול אדם להביא שמן, ואפילו לֹג אחד, כי הוא כמנחה ובמנחה יש לֹג אחד של שמן. נאמר כאן ונפש כי תקריב קרבן מנחה, וכשם שיכול להביא מנחה כך יכול להביא שמן של מנחה. (חז"ל דרשו מהמלה קרבן, "ונפש כי תקריב קרבן מנחה, דרשות שונות על כך שהנפש יכולה להקריב כל קרבן שיש במנחה. כלומר: גם שמן לבדו, ואפילו עצים).

קרבן מנחה מלמד שמתנדבין שמן וכמה שלשה לוגין.

אמר קרא קרבן מנחה מלמד שמתנדבין שמן וכי מנחה מה מנחה קומצה ושיריה נאכלין אף שמן קומצו ושיריו נאכלין.

זבחים צא: – ראה זבחים מה.

ויקרא ו ג-ה, זבחים צא:

כִבוי אש התמיד

צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:  וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ:  וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר:  וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה...

מכאן עולה שגם כאשר הכהן מוציא את הדשן, הוא צריך לעשות זאת בלי לכבות את האש. ואפילו מקצתה. שהרי נאמרה כאן מל"ת שלא תכבה האש.

את הדשן יש להרים בלי לכבות אפילו מקצת האש. כך הוא בתרומת הדשן שאפשר לעשותה בלי לכבות. מה יהיה הדין בנסוך היין? הלא אי אפשר לנסך יין על האש בלי לכבות אפילו מקצתה. בכך נחלקו הדעות. י"א שנִסוך שכך מצותו, יֵעשה גם אם הוא מכבה. וי"א שלא ינֻסך על האשים מפני שהוא מכבה. והדבר תלוי במחלוקת לגבי דבר שאינו מתכון. לדעה זו דרך הנִסוך תהיה אחרת כדי שלא תכבה האש.

ויקרא ו כג, זבחים צב.

שרפת קדשים פסולים

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה’ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:  הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד:  כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ:  וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם:  כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:  וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף.

התורה מלמדת כאן מה יש לעשות בחטאת: לאכול אותה במקום קדוש. לכבס את דמה במקום קדוש, ולשבור ולמרק כלים שבושלה בהם.

המעשים שצִוְּתה התורה לעשות בבשר החטאת נעשים במקום קדוש. בתוך העזרה תֵאכל, בתוך העזרה יכֻבס דמה. (וראה להלן עמ' רכט). בהמשך הפרשה, על שבירת הכלים ומרוק הכלים, לא נאמר "במקום קדוש", אבל כיון שהתורה מוסיפה ומפרטת את מעשי החטאת, יש לפרש שהמעשים האמורים כאן הם המשך התאור של מעשי החטאת הנעשים במקום קדוש. המלים "במקום קדוש" מתיחסות גם להמשך הפרשה. מכאן אפשר ללמוד גם שבתוך העזרה ישבר או ישטף הכלי, ובתוך העזרה ישרף הבשר הפסול[274]. ממילא למדנו שקרבן לא רק נאכל בעזרה, אלא גם פסולו נשרף בעזרה. מכאן נוכל ללמוד לשאר פסולים הנשרפים מחמת קדושתם, שהם נשרפים בתוך העזרה. שהרי מחמת קדושתם הם נשרפים. כיון שאסור לאכלם, שרפתם היא אכילתם. מכאן שעושה להם מערכה בעזרה ושורפם. וכשם שאם הם כשרים נאכלים בעזרה, כך אם הם פסולים נשרפים בעזרה.[275]

הפרשיה עוסקת בתורת החטאת, והיא מלמדת כמה דינים. תחִלה היא מלמדת על מקום שחיטת החטאת, אח"כ על אכילת החטאת, שתֵאכל במקום קדוש בחצר אהל מועד. אח"כ מלמדת הפרשה שבגד שיִזֶּה עליו מדמה יכֻבס במקום קדוש, אח"כ מלמדת הפרשה שכלי חרש אשר תבֻשּל בו ישבר ואם בכלי נחשת בשלה ומרק ושטף במים (והגמ' מבארת שהמלים "במקום קדוש" שבפסוק הקודם אמורות גם על דין זה, הפרשיה באה ללמד מה הן עבודות החטאת שטעונות מקום קדוש), אח"כ עוברת הפרשה לדבר על אכילתה: היא נאכלת לכל זכר בכהנים, וחטאת שיובא מדמה לכפר בקדש לא תֵאָכל אלא תשרף. (וראה לעיל זבחים פב. האם דין זה נוהג דוקא בחטאת ובאיזו חטאת. כפי שבארנו שם, אפשר שריה"ג מפרש שהפסוק עוסק בחטאות פנימיות, המכפרות כמצותן, והחִדוש של הפסוק הוא שאכילתן אסורה בל"ת, ושישרפו פסוליהן בפנים[276]). מלבד דיני האכילה, הכִבוס והשטיפה, מלמדת התורה עוד דין בחטאת: אם יובא מדמה לכפר בקדש לא תאכל אלא תשרף. האכילה או השרפה, הן המשך של האמור לעיל, גם הן אינן נעשות אלא במקום קדוש. ומכאן ששרפת קרבן שאינו ראוי לאכילה, היא כאכילה, ונעשית אף היא דוקא במקום הראוי לאכילתו. יתר על כן, אפילו קרבן שאילו היה כשר היה נשרף בחוץ, אם הוא פסול שרפתו בפנים. כשהוא כשר, שרפתו בחוץ היא עבודתו והיא כאכילה בפנים. אבל כשהוא פסול, שרפתו היא עבודתו וממילא נעשית בפנים. הצרוף "לא תאכל באש תשרף", מלמד שקֹדש שנאסר באכילה, ממילא דינו בשרפה. לכן, זאת שלא תאכל, תשרף. ומהפסוק הזה למדנו שתשרף דוקא בעזרה. ומכאן נלמד שקרבן שנאסר באכילה ישרף.

אמר רב הונא נסכים שנטמאו עושה להן מערכה בפני עצמן ושורפן משום שנאמר בקודש באש תשרף.

כִבוס דם חטאת

כפי שבארנו, נזכרו כאן המעשים שיש לעשות בחטאת:

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה’ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:  הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד:  כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ:  וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם:  כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:  וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף.

התורה קובעת כאן תורה לחטאות. הן נשחטות בצפון, הן קדש קדשים, ואשר יזה מדמן על הבגד יכֻבס.

נאמר כאן "וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ". הפרשה מדברת כאן (ד) על דם שראוי להזאה ועומד להזאה. דם אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ.

על אלו חטאות מדובר כאן? הפרשה פותחת במלים "זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת" ומכאן שהיא באה ללמד על דיני החטאות. ובפשטות, כל החטאות. זאת תורת החטאת, (א) כל החטאות בכלל הזה.[277] התורה מדברת כאן על חטאת שיובא מדמה אל אהל מועד ועל חטאת שלא יובא מדמה, ומכאן נראה שהיא מדברת הן על אלה והן על אלה.

(ואמנם, הוזכרו (ב) כאן גם דיני אכילת החטאת, אבל אי אפשר להביא מכאן ראיה שכל הדינים האמורים בפרשה נוהגים דוקא בחטאות נאכלות. אלא זאת תורת החטאת, (א) וכל חטאת ינהגו בה הדינים השיכים לה).

אמנם, יש לשאול האם כל ההלכות שנאמרו כאן נוהגות גם בחטאת העוף. אמנם גם היא חטאת, אבל היא (ג) סוג אחר של חטאת וכל מעשיה אחרים. היא (ה) אינה נשחטת[278] ואין מזים את דמה על קרנות המזבח.

כיון שאין מזים את דמה על קרנות המזבח, אין נוהג בה הדין "וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ". הדין הזה נוהג דוקא בהזאה (ד) שכשרה להיות הזאה על המזבח, כפי שנבאר להלן, ובחטאת העוף ממילא אין הזאה כזו. לא מזים את דמה אלא ממצים אותו. הזאות (ו) יש דוקא בחטאת בהמה, בין פנימית בין חיצונה. אמנם, דוקא בחטאת פנימית נאמרה המלה הזאה. בחטאת חיצונה דמה נִתן על קרנות המזבח באצבעו של הכהן. אך כיון שנתינה זו נעשית באצבעו של הכהן – גם היא סוג של הזאה. שלא כעוף שאת דמו אין הכהן נותן באצבעו.

נאמרה כאן לשון הזאה, כלשון עבודת החטאת. חטאת שמצוָתה בהזאה, אם הֻזה דמה על בגד, כביכול (ד) נעשתה ההזאה על הבגד. כמובן שאין כאן קיום מצוה כי המצוה היא להזות על המזבח או הפרכת או בין הבדים, אך נעשתה כאן הזאה הראויה להזות במקומה, ולכן יש לכבס את הבגד במקום קדוש.

הדינים האמורים כאן פותחים ב"בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה’ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא: הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה". מסתבר שמדובר כאן על בהמה, שהרי היא (ה) נשחטת. חטאת העוף אינה במשמע בפרשה הזאת.

אף על פי שאין (ב) הכתוב מדבר אלא בנאכלות שנאמר במקום קדוש תאכל אחד הנאכלות ואחד הפנימיות טעונות כיבוס שנאמר תורת החטאת (א) תורה אחת לכל החטאות.

יכול תהא דם חטאת העוף טעון כיבוס (ג) ת"ל זאת.

יכול ניתז מן הצואר על הבגד יהא טעון כיבוס ת"ל (ד) אשר יזה לא אמרתי לך אלא בראוי להזאה.

יכול ניתז מן הקרן ומן היסוד יהא טעון כיבוס ת"ל אשר יזה פרט (ד) לזה שכבר הוזה.

אמר ר"ל משום בר קפרא אמר קרא (ה) תשחט בנשחטות הכתוב מדבר ואימא בנאכלות הכתוב מדבר כדכתיב במקום קדוש תאכל אבל פנימיות לא רבי רחמנא (א) תורת.

רב יוסף אמר אמר קרא יאכלנה לזו ולא לאחרת בנאכלות מיעט הכתוב ואלא זאת ל"ל אי לאו זאת הוי אמינא יאכלנה אורחיה דקרא קמ"ל רבה אמר אמר קרא אשר יזה (ו) בהזאות הכתוב מדבר.

האם יש לכבס דם חטאת פסולה

נאמר כאן: "הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד:  כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ". בפשטות, התורה מלמדת כאן את דיניה של חטאת כשרה. וכפי שבארנו לעיל, מדובר כאן על דם שעומד להזאה.

מה יהיה דינה של חטאת פסולה?

חטאת פסולה לא נאכלת. האם יהיה צֹרך לכבס את דמה?

חכמים למדו בפשיטות שלא. הדינים האמורים כאן הם תורת חטאת שנעשית בכשרות.

אעפ"כ אומר ר"ע שאם החטאת היתה כשרה מתחִלתה, גם אם אח"כ נפסלה יש לכבס את דמה.

האמוראים מבארים את המחלוקת. ויש לבאר את דבריהם.[279]

ת"ר מדמה מדם כשירה ולא מדם פסולה ר"ע אומר היתה לה שעת הכושר ונפסלה דמה טעון כיבוס לא היתה לה שעת הכושר ונפסלה אין דמה טעון כיבוס ור"ש אומר אחד זה ואחד זה אין דמה טעון כיבוס.

מאי טעמא דרבי שמעון כתיב אותה וכתיב מדמה חד להיכא דהיתה לו שעת הכושר ורבי עקיבא אותה פרט לתרומה ור"ש לטעמיה דאמר קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה וכ"ש תרומה.

מה טעון כִבוס

נאמר כאן: "וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ". נשאלת השאלה מהו בגד. האם גם עור הוא בגד לענין זה? (כמו לגבי צרעת הבגד למשל, שבה גם העור נטמא, כפי שנאמר "וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים:  אוֹ בִשְׁתִי אוֹ בְעֵרֶב לַפִּשְׁתִּים וְלַצָּמֶר אוֹ בְעוֹר אוֹ בְּכָל מְלֶאכֶת עוֹר"). בכך נחלקו תנאים. פשוט לכל התנאים שודאי שיש ללמוד מכאן לכל דבר הדומה לבגד. שהרי גם שק וכיו"ב הרי הוא דבר שהֻזה עליו דם חטאת, ולשון (א) התורה היא "אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס". נחלקו לגבי בגד שאינו גמור. שעדין לא נעשה ממש בגד.

התורה מלמדת כאן על החטאת שכל אשר יזה עליה טעון כִבוס, כמו שנאמר אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ. רק כלי שנִקויו אינו כִבוס, אינו בכלל הזה. לכן יש לכבס גם עור, כי גם הוא אשר יזה עליה, וגם הוא מתכבס.

ראיה נוספת לכך נביא להלן, לאחר שנלמד מהו הכִבוס המדובר.

מהו הכִבוס האמור כאן

התורה מחיבת כאן לכבס את הבגד. גם בבגדים שנטמאו מחיבת התורה לכבס את הבגד. נשאלת אפוא השאלה האם הכִבוס האמור כאן דומה לכִבוס האמור שם, כלומר: יש כאן מצוה להטביל את הבגד, או שמא אין כונת הדברים אלא להסיר את הדם שהֻזה על הבגד.

הכִבוס לא אמור כאן בלשון כִבוס הבגד אלא בלשון כִבוס הדם: "אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ". מכאן (ב) שאין התורה מצוה אלא לכבס את הדם עצמו, ואין צֹרך להטביל את כל הבגד. (ואולם, על הכלים שבֻשלה בהם החטאת נאמרה כאן לשון אחרת: "וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם". לא נאמר שמה שבלע הכלי ישבר או ישטף, אלא שהכלי (ד) ישבר או ישטף. כלי שבֻשלה בו ישבר. משמע שכל הכלי נאסר).

נאמר כאן "כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ". הנוגע בבשרה יקדש, וגם דמה מקודש. לכן אם הֻזה על בגד יש לכבסו מן הבגד. אין כאן דין כִבוס מפני הטומאה, ולכן לא צריך לכבס את כל הבגד אלא דוקא את אשר יזה עליה, כלומר מקום הדם.

ומכאן אפשר ללמוד שכל המתכבס הוא בכלל בגד לענין האמור כאן. שהרי יש לכבסו לא משום שהוא בגד אלא משום שצריך לכבס את הדם מכל מקום שאפשר לכבסו. לענין זה גם עור דומה לבגד, שהרי גם עור הוא בכלל המתכבסים (ג), כמו שמצאנו בפרשית נגעים. (ואגב כך נוכל ללמוד מכאן הלכה גם לענין שבת. האם נאסר בשבת לכבס את כל סוגי הבגדים שנזכרו כאן? רבא מוכיח שכן הוא שהרי התורה הזכירה (ג) כִבוס בכל אחד מהם): "וְאִם יִרְאֶה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבֶּגֶד אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בְּכָל כְּלִי עוֹר:  וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְכִבְּסוּ אֵת אֲשֶׁר בּוֹ הַנָּגַע וְהִסְגִּירוֹ שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית:  וְרָאָה הַכֹּהֵן אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה לֹא הָפַךְ הַנֶּגַע אֶת עֵינוֹ וְהַנֶּגַע לֹא פָשָׂה טָמֵא הוּא בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ פְּחֶתֶת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ:  וְאִם רָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֹתוֹ וְקָרַע אֹתוֹ מִן הַבֶּגֶד אוֹ מִן הָעוֹר אוֹ מִן  הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵרֶב:  וְאִם תֵּרָאֶה עוֹד בַּבֶּגֶד אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בְכָל כְּלִי עוֹר פֹּרַחַת הִוא בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ אֵת אֲשֶׁר בּוֹ הַנָּגַע:  וְהַבֶּגֶד אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב אוֹ כָל כְּלִי הָעוֹר אֲשֶׁר תְּכַבֵּס וְסָר מֵהֶם הַנָּגַע וְכֻבַּס שֵׁנִית וְטָהֵר...".

(א) בגד אין לי אלא בגד מנין לרבות עור משהופשט ת"ל אשר יזה עליה תכבס יכול שאני מרבה עור עד שלא הופשט תלמוד לומר בגד מה בגד הראוי לקבל טומאה אף כל הראוי לקבל טומאה דברי ר' יהודה רבי אלעזר אומר בגד אין לי אלא בגד מנין לרבות שק וכל מיני בגדים תלמוד לומר אשר עליה תכבס יכול שאני מרבה עור משהופשט ת"ל בגד מה בגד דבר המקבל טומאה אף כל דבר המקבל טומאה.

יכול נתז על מקצת בגד יהא כל הבגד טעון כיבוס ת"ל (ב) אשר יזה לא אמרתי לך אלא מקום דם בלבד.

אמר רבא ומי איכא למאן דאמר עור לאו בר כיבוס הוא (ג) והכתיב והבגד או השתי או הערב או כל כלי העור אשר תכבס.

אמר קרא ואם בכלי נחשת בושלה (ד) ואפילו במקצת כלי.

מרוק ושטיפה

כפי שבארנו, נזכרו כאן המעשים שיש לעשות בחטאת:

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה’ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:  הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד:  כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ:  וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם:  כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:  וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף.

טעם המצוה למרק ולשטוף את הכלים שהחטאת בושלה בהם הוא מפני שבושלה בהם. לכן כל שבושלה בו או בלע טעון מרוק ושטיפה, וכפי שיתבאר להלן צה:.וראה דברינו שם להלן עמ' רל.

נאמר כאן שהכִבוס של בגד שהֻזה עליו דם חטאת, יֵעשה במקום קדוש, כלומר בתוך חצר אהל מועד. עוד נאמר כאן שיש לשטוף ולמרק כלים שהחטאת בושלה בהם, אך לא נאמר דבר על מקום השטיפה והמרוק. האם אפשר ללמוד מבגד? האם המלים "בְּמָקוֹם קָדֹשׁ" מתיחסות לכל ההלכות האמורות כאן? כפי שבארנו לעיל, כך אמנם מפרשים התנאים. לפי זה, אפילו שבירת כלי חרש שבושלה בו חטאת, תֵעשה בתוך העזרה. שהרי המלים "בְּמָקוֹם קָדֹשׁ" מתיחסות לכל ההלכות האמורות כאן.רעז חז"ל למדו בפרשיה הזאת שיש בה טעם למצוות האמורות בה. שהקֹדש טעון מעשים שיֵעשו במקום קדוש. נאמר כאן "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה’ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:  הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד:  כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ:  וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם:  כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:  וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף". המלים "במקום קדוש" נאמרו רק בפסוקים העוסקים באכילה ובכִבוס, אבל הלשון נִתנת להתפרש, ואף הסברה נותנת כן, שהמלים "במקום קדוש" אמורות על הכל. וכשהתורה אומרת "וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם", זה המשך של הפסוק הקודם, ולכן גם זה יֵעשה במקום קדוש, ומכאן שכל האמור כאן, יקוים במקום קדוש, בחצר אהל מועד. כל הדינים האלה – תורת החטאת הם.רעז כל צורות בִעור החטאת נעשות במקום קדוש. וכפי שנבאר להלן זבחים צה: עמ' רל.

בגד וכלי

הגמ' דורשת שהבגד יהיה בגד לא רק בשעת ההזאה אלא גם בשעת הכִבוס, ושהכלי יהיה כלי לא רק בשעת הבִשול אלא גם בשעת המרוק והשטיפה. ויש לברר מנין[280], שהרי את הפסוקים אפשר לפרש שאם היה בגד בשעת הזאה אפשר שלא יהיה בגד בשעת כִבוס. וכן משמע מהמשנה.

מקום המרוק והכבוס

התורה מנמקת את המצוות האמורות כאן בכך ש"קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא". אמנם, בפשטות הנמוק הזה אינו נמוק לכל ההלכות האמורות כאן אלא רק לכך שהשחיטה צריכה להיות בצפון. אך מ"מ התורה מלמדת כאן שהקֹדש טעון מעשים שיעשו במקום קדוש. הפרשיה היא פרשת חטאת, אבל אפשר ללמוד ממנה לקרבנות אחרים, כל דבר כדינו וכמקום שבו הסברה שייכת גם לגביו. כל קדשי הקדשים נאכלים בעזרה, ולכן יש מקום לסברה שגם הכִבוס ושבירת הכלים ומרוקם ינהגו בעזרה. וגם זה יתבאר להלן צה:. וראה דברינו שם להלן עמ' רל.

תכבס במקום קדוש שבירת כלי חרס מניין ת"ל וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר מריקה ושטיפה בכלי נחשת מנין ת"ל ואם בכלי נחשת בושלה ומורק ושוטף במים.

מאי טעמא דרבי שמעון כתיב אותה וכתיב מדמה חד להיכא דהיתה לו שעת הכושר ורבי עקיבא אותה פרט לתרומה ור"ש לטעמיה דאמר קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה וכ"ש תרומה.

קורעו בגד אמר רחמנא ולאו בגד הוא דמשייר ביה כדי מעפורת.

והא לאו כלי הוא דרציף מרציף.

במדבר יט יח, ויקרא ד ו, יז, זבחים צג:

טבילה לצורך הזאה

נאמר על מי החטאת: "וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר". מכאן שלא די שהאזוב רטוב ממי החטאת. צריך לטבול אותו במים. התורה אמרה שצריך לעשות מעשה טבילה. ממילא עולה מכאן שאם המים אינם ראויים לטבילת האזוב, אין הזאתו הזאה. וכן הוא לגבי הזאת דם, גם שם נאמר: "וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים", "וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים", ועוד. גם בדם וגם במים יש לטבול ולא לספג. ובארנו מדרש זה לעיל זבחים מ.: עיי"ש. מה שדרשנו שם על הזאת דם, כן הוא במים. יש לטבול את האזוב במים, בה' הידיעה, בתוך אותם מים האמורים כאן שהם מי החטאת. וממילא למדנו שאותם מים שקִדש צריכים להיות ראויים לטבילה.

נאמר "וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים:  וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף". נאמר כאן שהוא צריך לשרוף את כל הפרה, ובכלל זה את דמה, האמור כאן בפירוש. לכן לפני השרפה ינגב הכהן את הדם שבידו בגופה של פרה, כדי שישרף עמה.

זבחים צג: – ראה זבחים מ.:

זבחים צה. – ראה יומא עב.

ויקרא ו כא, זבחים צה:

מרוק ושטיפת כלים שבושלה בהם חטאת

וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם.

הפסוק הזה נאמר כאן כחלק ממצוות תורת החטאת, מעשה החטאת מחייב עשית מעשים בכל חלקיה של החטאת: אכילת בשרה, כִבוס דמה שהֻזה, הגעלת הכלים שבלעו את טעמה, וכל זה במקום קדוש, כמו שהאכילה במקום קדוש, כך מעשי יתר חלקי הקרבן. לכן נאמר כאן "זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה’ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:  הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד:  כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ:  וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם:  כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:  וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף". נמנו כאן כל חלקי הקרבן שיש לבערם במקום קדוש. הוזכר כאן כל מעשה אכילת החטאת, שכולל הן את האכילה והן את בִעור מה שנבלע בבגדים ובכלים. כל אלה חלק מתורת אכילת החטאת הם[281]. ומכאן שמקומם במקום קדוש. המצוה היא לבער את כל חלקי החטאת, כל אחד כדינו, ולעשות זאת במקום קדוש. השטיפה, המרוק והכִבוס הם חלק מהאכילה, ולכן הם נעשים במקום קדוש. ממילא אפשר ללמוד מכאן שכל כלי שבלע מהחטאת טעון מרוק, ולאו דוקא כלי שבושלה בו החטאת. "וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ" הוא דוגמא לכלי שבלע חטאת. כל כלי שבלע חטאת הוא כלי אשר בו החטאת והוא טעון מרוק ושטיפה במקום קדוש[282]. המרוק והשטיפה הם דרך בִעורו, כאכילת החטאת כך מרוק הכלי ושטיפתורפא. לכן יש לעשות זאת דוקא בעזרה. המרוק הוא מצוה בפ"ע ולא רק כדי שאפשר יהיה לשוב ולהשתמש בכלי[283]. המצוה שאותה יש לקים בעזרה היא להגעיל אותו כך שלא יִוָּתֵר בו טעם קרבן. לבער את בליעת הקרבן עד תום.

הדינים האמורים בחטאת מנֻמקים בכך שקדש קדשים היא, התורה מנמקת את הדינים האלה בכך שקדש קדשים היא, לכן כל אשר יגע בבשרה יקדש, לכן צריך לכבס ולשטוף. לפי דרכנו למדנו שדינים אלה נוהגים בכל קדשי הקדשים.

נחלקו תנאים בשאלה האם רק קדשי קדשים כך הוא דינם, או שדין זה נוהג בכל הקדשים. האם התורה נקטה קדשי קדשים בדוקא, או שהקדושה גורמת. מה גם שלפי הפשט "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא" אינו נִמוק לכל ההלכות האמורות כאן אלא רק לכך שהשחיטה צריכה להיות בצפון. לכן סובר ר' יהודה שכל הקדשים בכלל הזה. אבל גם הוא מודה שדין זה נוהג דוקא בקדשים. לא בתרומה[284].

נאמר כאן: "וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם". מכאן למדו חכמים שהמצוה היא דוקא במים. גם אם אפשר למרק את הכלי גם בחומרים אחרים והוא יהיה ממורק, התורה צִוְּתה כאן על המצוה הזאת לא רק כדי שהכלי יהיה ממורק ושטוף, אלא כי יש מצוה בעצם המרוק והשטיפה, ואת המצוה הזאת אמרה התורה לעשות במים.

אשר תבושל בו אין לי אלא שבישל בו עירה לתוכו רותח מנין ת"ל אשר תבושל בו ישבר.

חטאת אין לי אלא חטאת כל קדשים מנין ת"ל קדש קדשים היא יכול שאני מרבה את התרומה ת"ל אותה פרט לתרומה דברי ר' יהודה ר"ש אומר קדשי קדשים טעונין מריקה ושטיפה קדשים קלים אינן טעונין מריקה ושטיפה.

במים ולא ביין במים ולא במזוג.

זמן המרוק

מתי יש למרק ולשטוף את הכלים? למסקנת הגמ' זמן המרוק הוא בתום זמן אכילת אותו קרבן. שהרי אחר זמן זה אי אפשר לאכול את הקרבן וממילא גם לא להשתמש בכלי שבלע אותו. כך משמע בפסוקים כאן: "הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד:  כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ:  וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם:  כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא". נושא הפרשיה הוא האכילה. מדובר כאן על אכילת החטאת, ועל כך נאמר שיש לאכול ולמרק את הכלי. משמע שמיד לאחר האכילה ימורק. המרוק והשטיפה הם חלק מהאכילה.[285] אבל הגמ' בקשה לדרוש מהפסוק "וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ:  שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה’ אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה", שכל עוד האיש לא פונה והולך לאהליו, אלא הוא יושב לפני ה' במקדש, הוא ממשיך לבשל באותם כלים ואינו צריך למרקם. אמנם קשה איך אפשר לדרוש משם, הפסוק ההוא עוסק בפסח ולא בחטאת, ומשמע שהוא עוסק דוקא בפסח עצמו.

מאי טעמא דר"ט דאמר קרא ופנית בבקר והלכת לאהלך הכתוב עשאו לכולן בקר אחד ... אלא כדר"נ אמר רבה בר אבוה דאמר ר"נ אמר רבה בר אבוה כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו.

מהו מרוק ומהי שטיפה

נאמר כאן "וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם". התורה הצריכה שני מעשים, מרוק ושטיפה. (א) כיון שהתורה קראה לשני המעשים האלה בשני שמות שונים, משמע שהם שני מעשים שונים. הכל מודים אפוא שיש הבדל בין המרוק לבין השטיפה, שאל"כ לא היתה התורה משתמשת בשתי מלים שונות. אלא שנחלקו התנאים בפירושן. חכמים פרשו שהמרוק הוא בחמין והשטיפה בצונן. רבי פרש שהמרוק והשטיפה הן כמריקת הכוס וכשטיפת הכוס, כלומר מבית ומחוץ. ושניהם אחר הגעלה. פשוט לו שלפני המרוק והשטיפה יש להגעיל את הכלי. אלא שאין ההגעלה נגמרת ללא מרוק ושטיפה. לדעת רבי (ב) שטיפה מבית ושטיפה מחוץ נבדלים דים זה מזה כדי שהתורה תקרא להם בשני שמות שונים.

מריקה ושטיפה בצונן דברי רבי וחכמים אומרים מריקה בחמין ושטיפה בצונן.

ורבנן (א) א"כ לכתוב קרא או מורק מורק או שוטף שוטף מאי ומורק ושוטף ש"מ מריקה בחמין ושטיפה בצונן ורבי (ב) אי כתיב ומורק מורק ה"א תרי זימני מורק או תרי זימני שוטף לכך כתיב ומורק ושוטף לומר לך מריקה כמריקת הכוס שטיפה כשטיפת הכוס.

ויקרא ו כ, זבחים צז:

קדושת הנוגע בבשר החטאת

כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ. וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם.

הגמ', כאמור לעיל, מפרשת את כל הצוויים האלה כצוויים שעוסקים בבִעורה של החטאת. את הכלים יש למרק ולשטוף כדי שלא יִוָּתֵר בהם דבר מן החטאת. הבגדים מתכבסים כדי שלא תִוָּתֵר בהם החטאת. לפי זה גם את הצווי "כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ" יש לפרש לא כקדושה המאצילה מכֹחה על החול, אלא כבליעה ממש. כלומר: כל הבולע מבשרה יקדש. כמו שהכלי והבגד שבלעו חטאת קדשו, כך הנוגע בה. גם מה שבלע מבשרה טעון בִעור כאמור בפרשיה. כל שבלוע בו מבשרה יש לנהוג בו בקדושה, ודינו לכל דבר כדין הבשר הבלוע בו.

ומשמע בבריתא שהתנא מפרש "יגע בבשרה" בתוך בשרה. וקצת קשה שהרי לא כך מתפרשות נגיעות אחרות בתורה. ומ"מ התנא דורש שאם בשרה של החטאת נמצא במאכל אחר, יקדש המאכל האחר כמו החטאת.

נאמר כאן "כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ". ודוקא בבשרה, אבל העצמות והגידים והקרנים אינם בשר ולכן הבולע מהם אינו קדוש. דוקא בשרה שיש לאכלו כאמור כאן, מקדש את הנוגע בו.

ר"ע לומד דין זה ממנחות, שגם עליהן נאמר "כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכֲלֶנָּה חָק עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם מֵאִשֵּׁי ה’ כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם יִקְדָּשׁ". וגם את הפסוק ההוא יש לפרש כמו שפרשנו כאן.

כל אשר יגע יכול אפי' שלא בלע ת"ל בבשרה עד שיבלע בבשרה יכול נגע במקצת חתיכה יהא כולו פסול ת"ל יגע הנוגע פסול הא כיצד חותך את מקום שבלע בבשרה ולא בגידין ולא בעצמות ולא בקרנים ולא בטלפים יקדש להיות כמוה הא כיצד אם פסולה היא תפסל [ואם] כשרה היא תאכל כחמור שבה.

מנחה מה מנחה מתקדשת בבלוע אף כל מתקדשת בבלוע.

ויקרא ז לז, זבחים צז:צח.

פרשת צו מביאה את תורות הקרבנות השונים. היא פותחת ב"זאת תורת העולה", אח"כ "וזאת תורת המנחה", "זאת תורת החטאת", "וזאת תורת האשם", "וזאת תורת זבח השלמים".

הפרשה מסימת בפסוק:

זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים:  אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַה’ בְּמִדְבַּר סִינָי.

בפשטות, כונת הפסוק היא שזאת התורה לכל זבח וזבח, כל אחד כדינו וכתורתו. וזה לכאורה הפשט. אלא שודאי שחלק מהדינים האמורים כאן על קרבנות מסוימים נוהגים גם באחרים. והפרשה סִיְּמה בפסוק סִכום אחד. מכאן דרשו חכמים שכל הדינים האמורים כאן נוהגים גם ביתר הקרבנות. כל אחד כדינו. את "זבח השלמים" האמור כאן מפרשים חז"ל כעוסק בשלמי צבור[286] (וזה תמוה שהרי בפרשה הוזכרו שלמי תודה ושלמי נדר ונדבה ולא הוזכרו שלמי צבור[287], וכיצד אפשר שפסוק הסִכום הפותח ב"זאת תורת" עוסק בקרבן שכלל לא הוזכר בתורה הזאת? וודאי שאי אפשר ללמוד מהשלמים שבפרשה שקרבנות נאכלים לזכרי כהֻנה). ולכן כל האמורים כאן נאכלים בעזרה לזכרי כהֻנה. תורה אחת לכֻלם. לכן גם כל יתר הדינים האמורים כאן נוהגים בכֻלם.

עוד נדרש מכאן שכֻלם נשחטים בסכין, שהרי אברהם לקח מאכלת כשהלך להעלות את בנו לעולה, ומכאן שעולה נשחטת במאכלת, וזאת התורה לכל הקרבנות. גם דרשה זו קשה היא, שהרי שחיטת העולה לא נזכרה כלל בפרשת צו. ואולם, הסברה שבדרשה הזאת פשוטה היא. כל הקרבנות נשחטים, ואברהם השתמש במאכלת כשעמד לשחוט את בנו לעולה, ממילא למדנו ששחיטה היא במאכלת. ואין צֹרך בפסוק "זאת התורה". עוד נדרשו מכאן דינים שונים, שאין שפיר ושליה קדוש בקרבן כיון שהאשם הוא זכר ואין לו שפיר ושליה. שהמותר בשרפה אם הוא שחוט, ועוד. הדרשן דורש אפשר משאי אפשר, ומוסיף עוד דרשות שאינן על דרך פשוטו של מקרא. ונראה שדרשה זו אינה אלא סמך להלכה ידועה.

עוד נדרש מכאן שהמצוות האמורות בחטאת, שכל אשר יגע בה יקדש ודמה טעון כִבוס ובִשולה מרוק ושטיפה, נוהגים אף הם בכל הקרבנות (וכבר ראינו לעיל שיש לומדים זאת מכך שהתורה מנמקת את הדינים האלה בכך שקדש קדשים היא, לכן כל אשר יגע בבשרה יקדש, לכן צריך לכבס ולשטוף, ממילא נוהגים דינים אלה בכל קדשי הקדשים). ר"ע, כאמור לעיל, למד דין זה דוקא ממנחות, שגם עליהן נאמר "כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכֲלֶנָּה חָק עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם מֵאִשֵּׁי ה’ כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם יִקְדָּשׁ".

עוד הוזכרה כאן הדרשה הלומדת שבכל הקרבנות נוהג דין פִגול, ולא רק בשלמים, ואת הדרשה הזאת כבר בארנו לעיל זבחים יג.: וזבחים מד.

נאמר כאן "בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַה’ בְּמִדְבַּר סִינָי". בפשטות מדובר על כך שה' צוה את משה באותו יום. חכמים סמכו מכאן שגם ההקרבה תהיה דוקא ביום, ולא בלילה.

אשכחן חטאת דמתקדש בבלוע שאר קדשים מנלן אמר שמואל משום ר"א זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים [לעולה] כי עולה מה עולה טעונה כלי אף כל טעונה כלי מאי כלי אילימא מזרק בשלמי ציבור נמי כתיב בהו ויקח משה חצי הדם וישם באגנות אלא דסכין ועולה גופה מנלן דכתיב וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת והתם עולה הוא דכתיב ויעלהו לעולה תחת בנו מנחה מה מנחה אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה אף כל אינם נאכלין אלא לזכרי כהונה ... חטאת מה חטאת מתקדשת בבלוע אף כל מתקדשת בבלוע אשם מה אשם אין שפיר ושליא קדוש בו אף כל אין שפיר ושליא קדוש בו קסבר וולדות קדשים בהוייתן הן קדושים ודנין אפשר משאי אפשר מלואים מה מלואים מותריהן בשריפה ואין בעלי חיים במותריהן אף כל מותריהן בשריפה ואין בעלי חיים במותריהן שלמים מה שלמים מפגלין ומתפגלין אף כל מפגלין ומתפגלין במתניתא תנא משמיה דר"ע מנחה מה מנחה מתקדשת בבלוע אף כל מתקדשת בבלוע....  חטאת מה חטאת אינה באה אלא מן החולין וביום ובידו הימנית אף כל אינה באה אלא מן החולין וביום ובידו הימנית.

במדבר יח י, זבחים צז:

קרבנות שנאכלים לכהנים בעזרה

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם:  זֶה יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מִן הָאֵשׁ כָּל קָרְבָּנָם לְכָל מִנְחָתָם וּלְכָל חַטָּאתָם וּלְכָל אֲשָׁמָם אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לִי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לְךָ הוּא וּלְבָנֶיךָ:  בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכֲלֶנּוּ כָּל זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָּךְ.

נאמר כאן שהחטאת, האשם והמנחה, נִתנים לכהן וכל כהן זכר יאכל אותם ודוקא בעזרה. הגמ' לומדת מכאן שגם שלמי צִבור הקרבים בחג השבועות בכלל הזה. לעיל בזבחים נה. (ראה לעיל עמ' קלט) דרשה הגמ' את הדין ממקום אחר. כאן דורשת הגמ' את הדין הזה מהפסוק כאן, שבפשוטו אינו עוסק כלל בזבחי שלמי צִבור. נחלקו המפרשים בהבנת הדרשה הזאת. רש"י מפרש שכיון שנאמר בזבחי שלמי צבור "וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה’ עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה’ לַכֹּהֵן" אפשר ללמוד מהפסוק בפרשת קרח שכל קרבן שהוא קֹדש לה' לכהן נאכל לזכרי כהֻנה בעזרה[288]. בתוס' עוד הוסיפו שכיון שנקראו קדש קדשים, הם בכלל הזה. כלומר: אנו נזקקים לדרשות לעיל כדי ללמוד שהם קדשי קדשים.

כאמור, יש מי שלומד דין זה מהפסוק "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים:  אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַה’ בְּמִדְבַּר סִינָי", שכיון שהמדרש מניח שיש מכנה משותף ותורה אחת לכל הקרבנות המנויים כאן, עלינו לפרש שלא מדובר כאן על שלמי יחיד אלא על שלמי צִבור, ושהם נאכלים כיתר הקרבנות האמורים כאן.

בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו לימד על שלמי ציבור שאינן נאכלין אלא לזכרי כהונה.

ויקרא טז ג-ו, זבחים צח.

פרו של אהרן

נאמר "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה:  כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם:  וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה:  וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ". בנגוד לשעירים שאותם לוקח הכהן מאת עדת בני ישראל, הפר צריך להיות פר החטאת אשר לו. מכאן שצריך להיות ממונו הגמור של הכהן. כיון שצריך להיות ממונו, כשם שלא יכול לבוא מכספי הצבור כך גם לא יבוא ממעשר, שהוא ממון גבוה[289].

זבחים צח. - ראה זבחים כד.:

ויקרא ו יח, כב, ז ו-י, זבחים צט. קב:

מי זוכה בקרבנות

בפרשת צו עוסקת התורה בתורת העולה, תורת החטאת, תורת האשם וכו'. והיא מפרטת שם מה יֵעשה בקרבן אחרי הקרבתו. מי אוכל אותם והיכן.

בתורת החטאת נאמר שם:

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה’ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:  הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד:  כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ:  וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם:  כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא.

ובהמשך נאמר (בתורת האשם):

וְהִקְטִיר אֹתָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה אִשֶּׁה לַה’ אָשָׁם הוּא:  כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא:  כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה:  וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה:  וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה:  וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו.

מצד אחד נאמר שהכהן המחטא אותה יאכלנה, מצד שני נאמר שכל זכר בכהנים יאכל אותה. גם באשם נאמר "כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא:  כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה". ומיד אח"כ נאמר גם על המנחה:  "וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה:  וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו".[290]

בהמשך הפרשה נאמר על התודה: "וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַה’ לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה", ועל השלמים נאמר:

הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו לַה’ יָבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ לַה’ מִזֶּבַח שְׁלָמָיו:  יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי ה’ אֶת הַחֵלֶב עַל הֶחָזֶה יְבִיאֶנּוּ אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי ה’:  וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו:  וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם:  הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה:  כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

מי זוכה בקרבנות? הכהן שהקריב אותם או כל זכר בכהנים?

כל זכר בכהנים רשאי לאכול את הקרבן. מתבקש אפוא לומר שהפסוקים הנותנים את הקרבן או את העור לכהן שהקריב אותו, עוסקים בשאלה מי זכאי לקבל אותו, ולא מי זכאי לאכול אותו. הלא פשוט שכהן שהקריב שעיר לחטאת לא יאכל לבדו את כל השעיר. התורה עוסקת כאן בשאלה למי יהיה הבשר ולמי יהיה העור, אבל כל הכהנים רשאים לאכול.

לכן, מתבקש לפרש שהשאלה הנִדונה כאן היא מי מקבל את הקרבנות האלה, ולא מי רשאי לאכלם.

זוכה אפוא בקרבן מי שהקריב אותו.

הזוכה הוא הכהן המקריב, אבל דרשו האמוראים (וכך נראה שדרשו גם התנאים) שזוכים בקרבנות כל הכהנים הראויים להקרבה. כשהתורה אומרת המקריב, כוונתה לאו דוקא המקריב בפעל, אלא הראוי להקריב. הוא חולק.רצ מבארים חכמים שכל הכהנים העומדים בעזרה וראויים להקריב את הקרבן, חולקים ביניהם בכל הקרבנות המוקרבים בשעת משמרתם. שהרי כל כהן שעבד, עבד בשם כֻלם. ואפשר שהיא חלוקה שחלקו הכהנים ביניהם, וראה דברינו בסכה נה:נו.[291]

האמוראים כאן עומדים על כך שרק מי שראוי לאכילה בשעת הקרבה אוכל. אם דרשנו ש"הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה" היינו הכהן הכשר והראוי לחִטוי, ממילא היינו הכשר בשעת ההקרבה. כל הכהנים שעמדו בשעת הקרבת הקרבן והיו ראויים להקרבה יאכלו. אך מקרה הוא שהאחד הקריב והאחר לא. אותו כהן שהקריב פעל בשם כל הכהנים שהיו ראויים באותה שעה. אבל כהן שלא היה ראוי באותה שעה אינו בכלל "הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה".

מכאן עולה שכל מי שהיה ראוי להקרבה בשעת ההקרבה חולק בקרבנות, וכל מי שאינו טמא יכול לאכול מהם. (וראה להלן שכל כהן שאינו מהכהנים המקריבים, גם מטעמים אחרים, אינו מקבל למנה את הקדשים).

מה יהיה דינו של בעל מום? בעל מום אוכל בקרבנות שהרי בפירוש לִמדה התורה "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי ה’ מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב:  לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל:  אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה’ מְקַדְּשָׁם". מכאן שהוא ראוי לאכילה, והוא בכלל כל זכר בכהנים[292]. וכיון שנאמר כאן שכל זכר בכהנים יאכל את הקדשים, מסתבר שהכלל הזה כולל גם את בעל המום, שהרי גם הוא זכר בכהנים. וכיון שהוא לא יוכל לעבוד, צריכים אחיו הכהנים לחלוק לו עמם, שאל"כ לא יאכל.

התורה האריכה לבאר שבעל מום אוכל בקדשים, לכן מסתבר שגם יחלוק. אע"פ שלא היה ראוי לחִטוי, הרי הוא אחד מהכהנים העומדים שם, והכהן שהקריב הקריב גם בשמו.

מכאן עולה אפוא שגם הכהן בעל המום מקבל קרבנות, מפני שהוא היה ראוי לאכילה בשעת ההקרבה. ממילא עולה מכאן שאם לא היה ראוי לאכילה לא יקבל.

מהפסוקים לעיל שמשמע מהם שדוקא הכהן העובד זוכה בקרבנות, דורשת אפוא הגמ' שני דברים: א. אין כונת הפסוק דוקא לאותו כהן שהקריב, אלא לכהן שהיה ראוי להקרבה בשעה שהוקרבה[293], וכל הכשרים שבמשמר חולקים ביניהם. ב. אין ללמוד מכאן מי כשר לאכילה, אלא רק מי זכאי בחלוקה[294]. כשרות הכהנים לאכילה נלמדת מפרשות אחרות[295].

ר"ל דורש שדוקא כהן שראוי לחטא יחלוק בה. ורב יוסף מפרש שדוקא ראוי לאכילה חולק. להלכה אין הבדל בין שתי הדעות, אלא שרב יוסף דורש "המחטא אותה" "המקריב אותה" על האוכל. ור"ל מעדיף לפרש "המחטא אותה" "המקריב אותה" וכו', כפשוטו, ולבאר שבעל מום (שראוי לאכילה אך אינו ראוי להקרבה, והוא חולק בקדשים) נלמד מלשון הרבוי "כל זכר בכהנים", ודרשנו דוקא בעל מום ולא טבול יום, כיון שבעל מום ראוי לאכילה כבר בשעת ההקרבה[296] (בסופו גם הוא דורש שהראוי לאכול חולק, כרב יוסף).

לכן להלכה הכל מודים שבעל מום חולק ואוכל. וקטן אינו חולק[297] אך רשאי לאכול.

דרשנו אפוא שאין כונתם של פסוקים אלה דוקא לכהן שבפעל הקריב את הקרבן הזה, אלא הכהן הראוי להקריב. "הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן" לא מתפרש ככהן שהקריב את דם השלמים האלה, אלא ככהן שמקריב דם שלמים וחלב. משום כך הוסיף ר"ש ודרש שדוקא המקריבים חולקים, דוקא המקריב את דם השלמים לו תהיה. מי שאינו מקריב קרבנות כי אינו מודה בהקרבה, לא חולק בהם. שוק הימין לא תהיה לו למנה. הכהנים החולקים בקדשים הם לא כל בני אהרן, אלא דוקא "הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן". מי מבני אהרן שדרכו להקריב את דם השלמים ואת החלב. מי שאינו עושה עבודה של הכהנים, אינו יכול לחלוק במתנות הנִתנות לכהנים. מי שאינו עושה את העבודות הכשרות בבני אהרן, לא יחלוק בקדשים.

ר"ש מוסיף אפוא על הדרשה דלעיל ולומד שכהן שאינו עובד את עבודותיו לא חולק בקדשים. לכן כל עבודה שהיא עבודה של כהֻנה, הכהן שאינו עושה אותה לא יחלוק בקדשים. "הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן" הוא מי שלוקח חלק בעבודות של בני אהרן.

אפשר שגם הדרשות האלה מבוססות על הכלל שאמרנו לעיל: כל הכהנים הראויים עובדים יחד את עבודות היום, ולכן הם חולקים איש כאחיו את הקדשים המגיעים לכהן העובד. ומי שאינו בכלל העובדים אינו חולק. ואפשר שהדרשות כאן הן אסמכתא.רצא

כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר וכל שאין לו בבשר אין לו בעורות אפילו טמא בשעת זריקת דמים וטהור בשעת הקטר חלבים אינו חולק בבשר שנא' המקריב את דם השלמים [ואת החלב מבני אהרן] לו (יהיה) [תהיה שוק הימין למנה].

מנא הני מילי אמר ר"ל דאמר קרא הכהן המחטא אותה יאכלנה כהן המחטא יאכל שאינו מחטא אינו אוכל וכללא הוא והרי משמרה כולה דאין מחטאין ואוכלין ראוי לחיטוי קאמרינן הרי קטן דאינו ראוי לחיטוי ואוכל אלא מאי יאכלנה יחלקנה ראוי לחיטוי חולק שאינו ראוי לחיטוי אינו חולק הרי בעל מום דאינו ראוי לחיטוי וחולק בעל מום רחמנא רבייה כל זכר בכהנים לרבות בעל מום ואימא כל זכר לרבות טבול יום מסתברא בעל מום ה"ל לרבויי שכן אוכל אדרבה טבול יום הוה ליה לרבויי דלאורתא מיחזא חזי השתא מיהא הא לא חזי רב יוסף אמר מכדי מאי יאכלנה יחלקנה לכתוב רחמנא יחלקנה מאי יאכלנה ש"מ ראוי לאכילה חולק שאינו ראוי לאכילה אינו חולק.

כל זכר לרבות בעלי מומין.

למאי אי לאכילה הרי כבר נאמר  לחם אלהיו מקדשי הקדשים יאכל אלא לחלוקה.

למאי אי לאכילה הרי כבר אמור אי לחלוקה הרי כבר אמור שיכול אין לי אלא תם ונעשה בעל מום בעל מום מעיקרו מנין ת"ל כל זכר.

למאי אי לאכילה הרי כבר אמור ואי לחלוקה הרי כבר אמור ואי לבעל מום מעיקרו הרי כבר אמור שיכול אין לי אלא בעל מום קבוע בעל מום עובר מנין ת"ל כל זכר.

מנין טמא בשעת זריקה וטהור בשעת הקטר חלבים, שאינו חולק, ת"ל המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן. אבא שאול אומר מנין טהור בשעת זריקת דמים וטמא בשעת הקטר חלבים שאינו חולק בבשר תלמוד לומר המקריב את דם השלמים, ואת החלב מבני אהרן. ואמר רבי שמעון כל מי שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה, אמר ר' שמעון לא זו בלבד אלא יציקות ובלילות ופתיתות והמליחות והתנופות וההגשות וההקטרות והקמיצות והמליקות וההקבלות וההזאות והשקאות סוטות ועריפת עגלה וטהרת מצורע ונשיאות כפים בפנים ובחוץ ת"ל מבני אהרן כל עבודה שהיא מסורה לבני אהרן. וכן היה רבי שמעון אומר הרי הוא אומר מי גם בכם ויסגור דלתיים אמר ה' צבאות ומנחה לא ארצה מידכם שני דברים המשמשים את הגוף אין נמנעים לעשותן ואין נוטלים עליהם שכר שאומר אדם לחבירו הדליק לי את הנר הזה ואגף לי את הדלת אחריך אין נמנעים לעשותם ואין נוטלים עליהם שכר לא עשיתם עמי [בלא] שכר והלא דברים ק"ו אם דברים שאין נוטלין עליהם שכר לא עשיתם עמי חנם על אחת כמה וכמה דברים שנוטלים עליהם שכר. (תו"כ).

הכהן הראוי להקרבה

להלן נאמר "הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה". מכאן דרש אבא שאול שהכהן יכול לזכות במנה, רק אם הוא ראוי הן לזריקת הדם והן להקטרת החלב. (ולכאורה גם דעת התנא במשנה כך, אם כי הגמ' מבקשת לדיק בדבריו להפך). חולק בקרבנות דוקא הכהן המחטא אותה, הכהן המקריב, וכו'. הכהן המקריב הוא מי שראוי להקריב גם את הדם וגם את החלב. כלומר: מי שהיה ראוי להקרבה בשעת ההקרבה. שהרי כל הראויים מקריבים את כל הקרבנות ולכן כֻלם זוכים בכֻלם ומחלקים ביניהם.

כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר וכל שאין לו בבשר אין לו בעורות אפילו טמא בשעת זריקת דמים וטהור בשעת הקטר חלבים אינו חולק בבשר שנא' המקריב את דם השלמים [ואת החלב מבני אהרן] לו (יהיה) [תהיה שוק הימין למנה].

אבא שאול אומר לעולם אינו אוכל עד שיהא טהור משעת זריקה עד שעת הקטר חלבים דאמר קרא המקריב את דם השלמים ואת החלב דאפי' הקטר חלבים נמי בעי.

מי הוא הכהן הראוי

כפי שאמרנו לעיל, נאמר על החטאת:

הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד.

ונאמר על המנחה:

לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה.

ונאמר על חלות התודה:

לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה.

וחכמים דרשו שמדובר כאן על הכהן הראוי להקריב. מכאן שבכל הקרבנות לא יחלוק אלא הכהן הראוי להקרבה.

יש פסוק דומה בפרשת קרח. שם נאמר:

זֶה יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מִן הָאֵשׁ כָּל קָרְבָּנָם לְכָל מִנְחָתָם וּלְכָל חַטָּאתָם וּלְכָל אֲשָׁמָם אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לִי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לְךָ הוּא וּלְבָנֶיךָ:  בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכֲלֶנּוּ כָּל זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָּךְ:  וְזֶה לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם לְכָל תְּנוּפֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכַל אֹתוֹ:  כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַה’ לְךָ נְתַתִּים:  בִּכּוּרֵי כָּל אֲשֶׁר בְּאַרְצָם אֲשֶׁר יָבִיאוּ לַה’ לְךָ יִהְיֶה כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכֲלֶנּוּ:  כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה:  כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה’ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה:  וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא:  אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה קֹדֶשׁ הֵם אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה’:  וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין לְךָ יִהְיֶה.

נאמר שם "אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר", אבל לא נאמר שדוקא המקטיר יאכל. לכן נחלקו הדעות. יש מי שדרש מכאן שאין הפרשה עוסקת אלא במקטירים, ודוקא המקטיר יאכל. ויש מי שדרש שהפרשה עוסקת בכל זכר, ה' מדבר אל אהרן ואומר לו כל טהור בביתך יאכלנו. ואת הבכור – איש מביתך יזרוק את דמו. לא נאמר כאן צווי שדוקא הראוי לזריקה יאכל. שלא כמו בפרשת צו שבה נאמר בפירוש שהמקריב זוכה, כאן מדובר על מתנות כהֻנה. ה' נותן לאהרן את הבכור ואומר לו: "וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין לְךָ יִהְיֶה". הבשר – לך יהיה. (אמנם בעל הדעה החולקת ישיב ויאמר שלא יהיה לך אלא כחזה והשוק. אם כי אפשר לומר שהוא דומה לחזה והשוק מבחינות אחרות, ראה זבחים לז עמ' צ, וזבחים נז עמ' קמז).

בא טבול יום ואמר תן לי ממנחה ואוכל אמר לו ומה אם במקום שיפה כחך בחטאתך דחיתיך מחטאת ישראל מקום שהורע כחך במנחתך אינו דין שאדיחך ממנחת ישראל ומה אם דחיתני מחטאת ישראל שכשם שיפה כחי כך יפה כחך תדחיני ממנחה שכשם שהורע כחי כך הורע כחך הרי הוא אומר לכהן המקריב אותה לו תהיה בא הקרב ואכול תן לי מחטאת ישראל ואוכל א"ל ומה במקום שהורע כחי במנחתי דחיתיך ממנחת ישראל מקום שיפה כחי בחטאתי אינו דין שאדיחך מחטאת ישראל א"ל ומה אם שדחיתני ממנחת ישראל שכשם שהורע כחך כך הורע כחי תדחיני מחטאת ישראל שכשם שיפה כחך כך יפה כחי הרי הוא אומר הכהן המחטא אותה יאכלנה בא חטא ואכול אמר ליה תן לי מחזה ושוק ואוכל אמר ליה ומה במקום שיפה כחך בחטאתך דחיתיך [מחטאת ישראל] (מחזה ושוק) מקום שהורע כחך בשלמים שאין לך בהן אלא חזה ושוק אינו דין שאדיחך מה אם דחיתני מחטאת שכן הורע כחי אצל נשיי ועבדיי תדחיני מחזה ושוק שכן יפה כחי אצל נשיי ועבדיי הרי הוא אומר לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה בא זרוק ואכול יצא טבול יום קוליו וחמוריו על ראשו אונן מימינו מחוסר כפרה משמאלו.

הרי הוא אומר את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר ובשרם יהיה לך בא זרוק ואכול ואידך פריך מי כתיב ובשרם לכהן הזורק ובשרם יהיה לך כתיב אפי' לכהן אחר.

ויקרא ג א, זבחים צט:

נאמר "וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ". מדוע נקרא הקרבן הזה זבח שלמים? ר"ש דורש שהוא נקרא זבח שלמים כי הוא בא בשלמות. זבח של אדם שלם.[298] מכאן שאונן אינו מקריב. ולאו דוקא אותו אלא גם את כל הקרבנות הדומים לו. וקצת תמוה הדבר, שהרי אם הלִמוד הוא מכך שהזבח הזה נקרא זבח שלמים, איך אפשר לרבות מכאן את כל יתר הקרבנות? ואיך למדנו מלשון שלָמים שהוא זבח של שלֵמים? ויש להשיב שהזבח הזה נקרא זבח שלמים, כלומר שאינו אלא זבח שלמים, ואין בו מעלה נוספת. אינו אלא תשלומי האדם המשלם לה' על הטובה שהשלים לו ובשלימות. שמחה גדולה. כל יתר הקרבנות הם שלמים ועוד. יש בהם מעלה נוספת מלבד זאת. ושלמים קרבנו, הקרבנות הם שלמים.

בפשטות נראה שהסוגיא רואה בדרשה הזאת אסמכתא, שהרי היא מוכיחה מכאן שר"ש סובר שאנינות לילה מה"ת, שאל"כ למה לאסור עליו לשלוח את הפסח ביום. ואם היתה זו דרשה גמורה, איזו ראיה יש כאן? הלא מן התורה נאסר האונן לשלוח קרבנות. אמנם, יתכן שאביי ורבא שהוזכרו בהמשך הסוגיא ראו בדרשה הזאת דרשה גמורה.

כיון שהדרשה הזאת היא אסמכתא בעלמא לא נאריך בה.

ר"ש אומר שלמים כשהוא שלם מביא ואינו מביא כשהוא אונן מנין לרבות את התודה מרבה אני את התודה שכן נאכלת בשמחה כשלמים מנין לרבות את העולה מרבה אני את העולה שכן באה בנדר ובנדבה כשלמים מנין לרבות [בכור ומעשר ופסח מרבה אני] בכור ומעשר ופסח שכן אינן באין על חטא מנין לרבות חטאת ואשם ת"ל זבח מנין לרבות העופות והמנחות והיין והעצים והלבונה ת"ל שלמים קרבנו כל קרבנות שהוא מביא כשהוא שלם מביא ואינו מביא כשהוא אונן.

זבחים ק. – ראה ברכות יט:

זבחים ק: – ראה סכה כה:

ויקרא י יט, זבחים קא.

מדוע נשרף שעיר היום השמיני, ומתי אין ראוי לאכול חטאת

אחרי שמתו נדב ואביהוא, צוה משה את הכהנים הנותרים שימשיכו בעבודת היום כסדרה. אלא שאהרן אמר למשה שלא ראוי ביום זה לאכול חטאת, ומשה קִבל את דבריו:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה’ וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:  וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ הִוא מֵאִשֵּׁי ה’ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי:  וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ נִתְּנוּ מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  שׁוֹק הַתְּרוּמָה וַחֲזֵה הַתְּנוּפָה עַל אִשֵּׁי הַחֲלָבִים יָבִיאוּ לְהָנִיף תְּנוּפָה לִפְנֵי ה’ וְהָיָה לְךָ וּלְבָנֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’:  וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר:  מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה’:  הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי:  וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה’ וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה’:  וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו.

דברי אהרן הם: "הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה’ וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה’", ביום שקרה דבר כזה, אין ראוי לאכול חטאת. משה קִבל את דבריו[299].

נחלקו התנאים מהי ההלכה האמורה כאן, ומהו הגורם לכך שאין ראוי לאכול חטאת ביום כזה. ר' נחמיה סובר שכיון שמת לו מת באותו יום, אין ראוי לאכול חטאת. ומכאן למדים אנו שאונן אסור בקדשים[300]. (ואפילו כהן גדול אסור באכילת קדשים). ר' נחמיה מוכיח את דבריו מכך שנאמר "וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה".

אבל ר' יהודה ור' שמעון דוחים את דבריו ואומרים שאם כך מדוע לא שרפו גם את המנחה והשלמים, או את החטאות האחרות שהוקרבו בו ביום? ועוד, הלא פינחס היה יכול לאכול את החטאת[301], שהרי הוא לא היה אונן. לכן הם מפרשים שארע דבר מה שפסל את אותה חטאת. אמנם, ר' נחמיה כאמור ישיב ויאמר שבאור זה לא עולה יפה עם הלשון "וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה’". מכאן משמע שאין ראוי לאכול היום חטאת כלל.[302]

את השיח בין משה לאהרן דורשים כאן האמוראים כדרך מדרש אגדה. הדרש הזה דורש את הפסוק "הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה’ וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה" כאומר: לא הם הקריבו אלא אני. מכאן דרש ר"א שכה"ג יכול להקריב כשהוא אונן. אמנם אין זה פשט.

הן היום אני היום אסור ולילה מותר ולדורות בין ביום ובין בלילה אסור דברי רבי יהודה.

מפני אנינות שרפוה לכך נאמר כאלה דברי רבי נחמיה רבי יהודה ור"ש אומרים מפני טומאה נשרפה שאם אתה אומר מפני אנינות נשרפה היו לשלשתן שישרפוה ד"א היו ראוי לאוכלן לערב ד"א והלא פינחס היה עמהן.

זבחים קא. – ראה פסחים כד.

שמות יא ח, זבחים קב.

כבוד מלכים

משה אמר לפרעה:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה’ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם:  וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:  וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף:  וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה’ בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל:  וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף.

בסופו של דבר, פרעה עצמו ירד אל משה, שנאמר:

וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת:  וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה’ כְּדַבֶּרְכֶם:  גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי.

אך משה לא אמר לפרעה שהוא עצמו יֵרד. מכאן למד ר' ינאי שיש לכבד את המלך.

ר' יוחנן למד זאת מאליהו שנאמר עליו:

וְיַד ה’ הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה:

א"ר ינאי לעולם תהא אימת מלכות עליך דכתיב וירדו כל עבדיך אלה אלי ואילו לדידיה לא קאמר ליה רבי יוחנן אמר מהכא ויד ה' היתה אל אליהו וישנס מתניו וירץ לפני אחאב.

ויקרא ז ח, זבחים קג

נתינת עור לכהן

פרשית תורת האשם נגמרת במלים:

כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא:  כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה:  וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה:  וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה:  וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו.

הפסוקים האלה יוצאים מתוך תורת האשם, אך עוברים לעסוק בחלוקת יתר הקרבנות. בכל הקרבנות לא נאמר למי הם שייכים, חוץ מהעולה, שהיא נקראת "עולת איש".

מדוע נאמר כאן "עולת איש"? בפשטות, משום שהפרשיה עוסקת ביחס בין האיש, כלומר המקריב, לבין הכהן. כאשר לאיש יש עולה, את עורה יתן לכהן. כיון שאין לו דבר אחר שהוא יכול לתת ממנה לכהן.[303]

מכאן עולה שהכהן מקבל (א) דוקא את עור העולה שנִתן לאיש. עור של עולת הקדש, או עור (ב) של עולה פסולה שממילא דינו בשרפה, אינו נִתן לכהן. לכהן נִתן העור שהגיע לידי האיש.[304] מכאן דרש ר' יוסי בר יהודה שעולה (ד) שאינה שייכת לאיש, כגון של גר שמת ואין לו יורשים, עורה אינו לכהן אלא להקדש. ר' יהודה דרש שעולה (ה) השייכת להקדש גם עורה להקדש ואינו יוצא לחולין, היא אינה עולת איששג. גם עולה פסולה אינה עולת איש. אבל אם היא כשרה, עליה (ג) נאמר "עור העולה אשר הקריב", העולה הזאת היא עולה שהוקרבה ולכן עורה לכהן. ואולם, עולה שבאה ממותר קרבן אחר (ו) אינה "עור העולה אשר הקריב", לא את הקרבן הזה הוא הקדיש. מעות עולתו נִתנו לה', וממעות ההקדש האלה נקנה גם הקרבן וגם עורו. גם זה קרבן הבא מההקדש. לא על זה נאמר "וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה".

התורה אמרה אפוא "עולת איש" כי עומד כאן האיש מול הכהן[305]. כיון שזאת כונת התורה באמרה "עולת איש", הרי (ז) שאין מקום להבחין בין איש לבין אשהשג. גם עולת האשה עולה היא (ז).

התורה אומרת את הדברים לגבי עולה. מה יהיה דינם של יתר הקרבנות? מדוע כתבה התורה את הדברים דוקא בעולה?

ביתר הקרבנות לא נאמר מה דין העור, משום שאין צֹרך לומר זאת. דוקא בעולה, שמן הדין (יא) מפשיטים את עורה ומפרידים אותו מבשרה, יש לדון מה יֵעשה בעור. ביתר הקרבנות (ח) לא הוזכרה הפשטה כחלק ממעשה הקרבן, וממילא הולך העור עם הבשר. ובפרט שהפסוק הזה אינו חלק מפרשית תורת העולה. הוא חלק מפרשית תורת האשם המפרטת מה יֵעשה בקרבנות השונים. לכן מסתבר שהתורה אמרה זאת על העולה וה"ה לשאר הקרבנות הנִתנים לכהנים. התורה אמרה זאת דוקא על העולה כי בעולה אין בשר לתת לכהנים, ולא נותר אלא ללמד שהכהן יקבל את העור. בשאר הקרבנות הכהנים מקבלים את הבשר, (ט) ואין צריך לומר שגם את העור. (פרט לשלמים, שבהם הכהנים לא מקבלים את הבשר וממילא גם לא את העור). כל (י) קדשי הקדשים דומים לעולה לענין זה, שגם היא קדש קדשים, הכהנים זוכים בקדשי הקדשים[306]. בעולה אינם רשאים לאכול את הבשר כי יש להקטירו, ולכן צריך ללמד שהם זוכים בעור, בשאר קדשי הקדשים הם זוכים בכל. אבל בקדשים קלים לא, שהרי אפילו בבשר אינם זוכים.

כל שלא (ב) זכה המזבח בבשרה לא זכו כהנים בעורה שנאמר עולת איש (א) עולה שעלתה לאיש.[307]

עורות קדשים קלים לבעלים עורות קדשי קדשים לכהנים (ט) קל וחומר ומה אם עולה שלא זכו בבשרה זכו בעורה קדשי קדשים שזכו בבשרה אינו דין שיזכו בעורה אין מזבח יוכיח שאין לו עור בכל מקום.

עולת איש פרט (ה) לעולת הקדש דברי ר' יהודה רבי יוסי בר' יהודה אומר (ד) פרט לעולת גרים.

העולה עולה ראשונה.... אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה פרט (ו) לעולה הבאה מן המותרות.

עולת איש אין לי אלא עולת איש עולת גרים נשים ועבדים מנין (ז) ת"ל עור העולה ריבה ואם כן מה תלמוד לומר עולת איש (א) עולה שעלתה לאיש פרט לשנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה שלא יהו הכהנים זכאין בעורה יכול שאני מרבה שנשחטה שלא לשמה הואיל ולא עלתה לבעלים לא יהו כהנים זכאין בעורה (ג) ת"ל עור העולה מ"מ עור העולה אין לי אלא עור העולה עורות קדשי קדשים מנין ת"ל עור העולה אשר הקריב יכול שאני מרבה אף קדשים קלים ת"ל עולה מה (י) עולה קדשי קדשים אף כל קדשי קדשים רבי ישמעאל אומר עור העולה אין לי אלא העולה עורות קדשי קדשים מנין (ט) ודין הוא ומה עולה שלא זכו בבשרה זכו בעורה קדשי קדשים שזכו בבשרן אינו דין שזכו בעורן מזבח יוכיח שזכה בבשר ולא זכה בעור מה למזבח שכן לא זכה במקצת תאמר בכהנים שזכו במקצת הואיל וזכו במקצת זכו בכוליה רבי אומר כל עצמו לא הוצרכנו אלא לעור העולה בלבד שבכל (ח) מקום העור מהלך אחר הבשר פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין הן ועורותיהן [נשרפין] עמהן חטאת ואשם וזבחי שלמי ציבור מתנה לכהן רצו מפשיטין אותן לא רצו אוכלין אותן ע"ג עורן קדשים קלים לבעלים רצו מפשיטין אותן רצו אוכלין אותן על גב עורן אבל עולה נאמר בה (יא) והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחיה יכול לא יהו הכהנים זכאין בעורה ת"ל עור העולה אשר הקריב לו יהיה פרט לטבול יום (ומחוסר כיפורים) ואונן שיכול לא יזכו בבשר שהוא לאכילה יזכו בעור שאינו לאכילה ת"ל לו יהיה פרט למחוסר כיפורים וטבול יום ואונן.

זבחים קג. – ראה פסחים נח.:

וגם כאן נאמר פסוק דומה לפסוקים שדרשנו לעיל, "וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה", דוקא הכהן המקריב זוכה בעור, לא כהן שאינו מקריב, וכמו לעיל כך גם כאן, דרשו חכמים שהכונה היא לכהן ראוי להקרבה.

זבחים קג: – ראה זבחים פה:פו.

ויקרא ה יט, זבחים קג

מי שאינו יודע אם חטא אם לאו, מביא אשם תלוי:

וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה’ אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ:  וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ:  אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לַה’.

כפי שבארנו בפסחים לא. אשם הוא חוב.רצח לכן את האשם יש להביא בערכך. האיש הזה משלם את חובו. האיש הזה אולי עבר על עברה שחיבים עליה חטאת, אבל הוא לא יודע זאת בודאות, לכן לא נותר לו אלא לשלם את חובו. אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לַה’. הוא חב לה' ויתן את חובו. לכן הוא מביא אשם.

מכאן אפשר ללמוד גם למקרים אחרים של חטאת שאינה קרבה כחטאת. כמו שהאיש שהוזכר לעיל שספק חיב חטאת אך אינו יודע זאת בודאות, יודע לפחות שהוא חב חוב לה', כך גם מי שהפריש מעות לחטאת, אם אינן קרבות לחטאת – מתן לה' יש כאן. לכן יקרבו. וכיון שגם לאשם אינם יכולים להיות קרבים, יקרבו לעולה שגם היא מתן לה'. (ואמנם עור העולה לכהן ולא לה', אך כך הוא דין העולה. הכהן מקבל את העור מיד ה').

האיש אינו יודע אם יש חטא לכפר עליו. אבל חל עליו חוב לה'. אשם הוא חוב. אם יִוָּתֵר ממנו מותר, הוא תשלום חוב לה', לכן תלקח בו עולה. יהוידע כהן גדול אף דורש שהאשם נִתן אף לכהן, שהרי האשם המושב לה' לכהן. (וראה דברינו בערכין כח:) ועור העולה אף הוא לכהן. ונראה שדרשה זו אינה עִקר. וראה דברינו בשקלים יח.: שם הבאנו מקור נוסף לדבר.

אשם הוא אשם אשם לה' כל שבא משום חטאת ומשום אשם ילקח בו עולות הבשר לשם עורה לכהנים.

דברים יב כז, זבחים קד.

זריקת דם ואכילת בשר

התורה מלמדת כיצד לאכול בשר בארץ. היא מלמדת שחולין אפשר לאכול בכל מקום, אבל קדשים אפשר לעשות רק במקום אשר יבחר ה':

כִּי יַרְחִיב ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר:  כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה’ לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ:  אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ:  רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר:  לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם:  לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה’:  רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’:  וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח ה’ אֱלֹהֶיךָ וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה’ אֱלֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל.

נושא הפרשה הוא אכילת הבשר, ועל כך אומרת התורה: "רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’:  וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח ה’ אֱלֹהֶיךָ וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה’ אֱלֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל". נאמר כאן שבעולה יש לעשות את הבשר והדם על המזבח, ובזבח יש לשפוך את הדם על המזבח ולאכול את הבשר. גם בעולה וגם בזבח צִוְּתה התורה לעשות מעשה בדם ומעשה בבשר. ר' יהושע סובר שכיון שמטרת העשיה היא אכילת השלמים או הקטרת העולה, שני המעשים האמורים תלויים זה בזה. א"א לזרוק את הדם בלי הבשר כי גם בעולה וגם בזבח לִמדה התורה שמעשה הקרבן הוא גם בדם וגם בבשר. מעשה הקרבן כולל את הבשר והדם ואי אפשר לזה בלא זה. "וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה’ אֱלֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל" הוא יחידה אחת, שאינה מתקימת אלא בשלמותה.

אבל ר' אליעזר סובר שהלשון האמורה בזבח, שבו התורה נִסחה את דבריה בשני משפטים שונים: "וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה’ אֱלֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל", מלמדת שאלה שתי מצוות שונות, לזרוק את הדם ולאכול את הבשר. בעולה כללה אותם התורה בצווי אחד כי שניהם מקומם במזבח, אבל אלה שתי מצוות שונות. "וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה’ אֱלֹהֶיךָ" הוא מצוה בפני עצמה ומטרה בפני עצמה, שיש לה ערך גם ללא הבשר. ומ"מ למדנו שבעולה צורת הקרבת הבשר היא כצורת הקרבת הדם. גם הבשר וגם הדם הם מתנה למזבח. (וראה לעיל זבחים סב: עמ' קעא).[308]

גם ר' יהושע מודה שאם זרק את הדם גם ללא בשר, הקרבן עלה לו והתכפר.

עוד למדים מכאן שאין לאכול את הבשר לפני זריקת הדם, רק אחרי שדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה’ אֱלֹהֶיךָ – וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל. גם לר"א שסובר שאלה שתי מצוות שונות, יש להן סדר.[309] וראה גם דברינו בפסחים נט:, ושם הבאנו מקורות נוספים לענין זה.

(הירושלמי (פסחים ז ה) לומד זאת ממקום אחר: "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:  וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ:  לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל  פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם:  וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה'", בפרשיה זו מדובר על אדם שרוצה לאכול בשר, והתורה מצוה להקריבו לקרבן. שבו יזרק הדם ויוקטר החלב, ואז יֵאכל הבשר. משמע שאין מקריבים אלא כדי להקטיר או לאכול. כך עולה גם מהאמור בבכור: "אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה קֹדֶשׁ הֵם אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה':  וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין לְךָ יִהְיֶה". גם כאן הוזכרו זריקת דם, הקטרת חלב ואכילת בשר).

ועשית עולותיך הבשר והדם רבי יהושע אומר אם אין דם אין בשר אם אין בשר אין דם רבי אליעזר אומר דם אע"פ שאין בשר שנאמר ודם זבחיך ישפך א"כ מה ת"ל ועשית עולותיך הבשר והדם לומר לך מה דם בזריקה אף בשר בזריקה הא למדת שריוח יש בין כבש למזבח.

ויקרא יא לז, זבחים קה.

נאמר על השרצים:

וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל כָּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ טָהוֹר הוּא:  וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם.

זרע זרוע אשר יזרע אינו מקבל טומאה אא"כ נתנו עליו מים. ר' ישמעאל לומד מכאן שדוקא דבר כמו זרע זרוע אשר יזרע, שאין טומאתו מעצמו, אינו נטמא מהשרץ אא"כ באו עליו מים. אבל דבר שטומאתו מעצמו ונטמא מעצמו גם ללא שרץ, נטמא גם בלי ביאת מים. למסקנה מבארת הגמ' שהיינו שדבר שיכול להטמא מעצמו, נטמא משרץ גם ללא מים, אם כי ביאור הדבר שנוי במחלוקת.[310]

תנא דבי רבי ישמעאל על כל זרע זרוע מה זרעים שאין סופן ליטמא טומאה חמורה וצריכין הכשר אף כל שאין סופן ליטמא טומאה חמורה צריכין הכשר יצתה נבלת עוף טהור שסופה ליטמא טומאה חמורה ואין צריכה הכשר.

זבחים קה. – ראה פסחים ויומא סח

זבחים קו. – ראה ע"ז נא.

ויקרא יז א-ט, זבחים קו קז קח קטו

שחיטה והקרבה בחוץ

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לֵאמֹר:  אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:  וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה’ לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה’ דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ:  לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה’ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה’ אוֹתָם:  וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה’ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה’:  וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם:  וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח:  וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה’ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו.

למדנו כאן שהשוחט צריך לשחוט דוקא באהל מועד. אם לא יביאנו לאהל מועד יִכָּרת מעמיו. טעם האִסור הוא כדי שלא יזבחו ישראל את זבחיהם לשעירים. וכן למדנו שהמעלה עולה או זבח אם לא יביאנו לאהל מועד יִכָּרת מעמיו.

פשוטו של הצווי הראשון, וכך מפרש ר' ישמעאל, הוא שבמדבר נאסרה שחיטת חולין. כל השוחט בהמה ולא הביאה לאהל מועד לעשותה לה' – יכרת. ר"ע דורש אחרת, שדוקא בהמה, אם שחטה בחוץ חיב. מ"מ גם לפי ר' ישמעאל אפשר ללמוד מכאן שקרבן חיב להקרב דוקא בפנים. התורה מלמדת כאן שבמדבר כל בהמה היא קרבן, ואסור לשחטה בחוץ. ממילא למדנו שכל קרבן לא ישחט בחוץ. ובארנו זאת בחולין טז:יז. עיי"ש.

הפרשיה אוסרת להקריב או לשחוט קרבן מחוץ למקדש. אפשר ללמוד זאת גם מהפרשה המקבילה. בפרשת ראה אנו קוראים:

וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח:  וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה’:  וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם:  הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה:  כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ:  רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת ה’ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל:  רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם:  לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ:  כִּי אִם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:  הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי כָּל יָמֶיךָ עַל אַדְמָתֶךָ: ס  כִּי יַרְחִיב ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר:  כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה’ לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ:  אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ:  רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר:  לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם:  לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה’:  רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’:  וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח ה’ אֱלֹהֶיךָ וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה’ אֱלֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל:  שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ.

כאן מתוארת שמירת המצוה הזאת בארץ ישראל. גם כאן נאמר שאת הקרבנות יש להקריב רק במקום אשר יבחר ה' ולא מחוצה לו. גם כאן נאמר שהדם הוא הנפש ואין לאכלו אלא יש לשפכו. כאן מפורש שהאִסור הוא שחיטת קדשים בחוץ. התורה מלמדת כאן שאת כל מעשי הקרבנות יש לעשות רק במקום אשר יבחר ה'. (וראה דברינו בחולין טז:יז.). כיון שהפרשיה הזאת דומה לפרשיה שבספר ויקרא, אפשר ללמוד מכאן שגם בפרשיה שבספר ויקרא זהו הנושא המדובר.

נשוב אפוא לפרשיה שפתחנו בה:

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לֵאמֹר:  אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:  וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה’ לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה’ דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ:  לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה’ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה’ אוֹתָם:  וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה’ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה’:  וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם:  וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח:  וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה’ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו.

בראש הפרשיה נאמרה כרת לשוחט בחוץ. טעם הדבר הוא "לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה’ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה’ אוֹתָם:  וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה’ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה’:  וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". מכאן מתברר שתחִלה היו ישראל זובחים גם שלא במשכן, אלא שרבים מהם זבחו לשעירים, ולכן צִוה ה' לזבוח רק במשכן. לפי דרכנו למדנו (א) שאסור לזבוח לע"ז, אע"פ שאין דרכה של אותה ע"ז בזביחה[311]. כדי למנוע את אותה עבודה זרה, לִמדה התורה שמהיום והלאה יש להביא את כל הקרבנות דוקא אל המשכן ולא לשחטם מחוצה לו. אפשר ללמוד מכאן שמעתה יש להביא למשכן את כל הקרבנות. אפילו קרבנות שהוקדשו כבר, זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים, מעתה (ג) יש להביאם ולהקטירם בקֹדש. ואולם, לא על זה נאמר חיוב הכרת.[312] חיוב הכרת הוא על המקדיש ומקריב בשעת האִסור, (ד) על זה נאמר שמעתה חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם. מטרת הצווי האמור כאן היא שיביאו בני ישראל את כל זבחיהם אל הקֹדש. הרי (ה) למדנו שמצוה להביא את כל הקרבנות אל המשכן.

למדנו אפוא שאסור לזבוח מחוץ למשכן, למדנו שעד אותו היום זבחו ישראל מחוץ למשכן ומאותו היום והלאה עליהם להביא את קרבנותיהם למשכן, ולפי דרכנו למדנו (ב) גם שאסור לזבוח לע"ז. וראה דברינו בע"ז נא:

פרשתנו מחיבת כרת את השוחט מחוץ למשכן ואת המעלה מחוץ למשכן. שניהם אמורים יחד בלשון כמעט זהה: "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:  וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה’ לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה’", "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח:  וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה’". בפרשת ראה, בפסוקים שהבאנו לעיל, נאסרה העלאה בחוץ. מכאן אנו למדים שכמו שהעלאה נאסרה, גם שחיטה נאסרה, שהרי העובר על שניהם ענוש כרת, ושניהם נאמרו בלשון כמעט זהה, יחד.[313]

נאמר כאן "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:  וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה’ לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה’ דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ", מכאן למד ר' ישמעאל (ח) שהנושא העִקרי האמור כאן הוא לאו דוקא השחיטה אלא הדם. מעשה הדם הוא שנאסר לעשותו בחוץ. ר' ישמעאל סובר שהצווי האמור כאן הוא לא להביא דם קרבן בחוץ, השחיטה אינה אלא הכנה לזריקה. מכאן שגם זריקת הדם בחוץ נאסרה. ר"ע מודה לו להלכה, אך למד זאת ממקום אחר: וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח:  וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה’ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו. מעשי המזבח נאסרו לעשותם בחוץ. ולענין זה אין הבדל בין בשר לדם. גם זבח, שבשרו אינו עולה מלבד אמוריו, ועִקר העלאתו היא זריקת הדם, אסור להעלות בחוץ. נאמר (ט) כאן "אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח", החיוב הוא על כל סוג של העלאה על המזבח, וגם זריקת דם היא העלאה על מזבח. בפרשת ראה נאמר "כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ". מכאן למד אביי שהכל מודים (י) שכל העשיות ענין לעצמו וכל ההעלאות ענין לעצמו. אבל ר' אבהו סובר שהדבר שנוי במחלוקת: לפי ר"ע הזריקה וההעלאה אחת היא, מעשה המזבח. ולפי ר' ישמעאל השחיטה והזריקה אחת היא, מעשה הדם. ושתיהן נלמדות מהמחצית הראשונה של הפרשיה.

נאמר כאן "וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה’", מכאן שהעובר מתחיב כרת לא רק על עולה וזבח יחד, אלא גם על (יא) אחד מהם, אבל אותו אחד (יב) דוקא אם הוא שלם[314].

היכן יש להקריב

היכן בדיוק יש להקריב את הקרבנות? נאמר כאן: "וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ". כלומר: (טז) בפתח אהל מועד הדבר תלוי. אפשר ללמוד מכאן שכל מה שמבפנים לפתח החצר אינו בכלל החיוב[315], גם אם הוא לא המקום שבו יש לכתחילה לשחוט את הקרבן. וכן מסתבר, שהרי החיוב הוא לא על השוחט שלא במקומו, אלא על השוחט מחוץ למקום השכינה, שהוא דומה לזובח לשעירים. לכן קדשים ששחטן על גגו של היכל וקדשי קדשים ששחטן בדרום לא חיב עליהם כרת. כן דעת רבא. עולא חולק לגבי גגו של היכל וסובר שחיב עליו. הוא סובר שכל (יז) שמחוץ למחנה השכינה החיוב חל עליו.[316] הדרום הוא חלק ממחנה השכינה שהרי יש קדשים שנשחטים בו. אם שחט בו קדשי קדשים – אמנם לא שחטם כמצותם ולכן הם פסולים, אבל אי אפשר לומר עליו שהוא שוחט מחוץ למחנה ודומה לזובח לשעירים. אבל הגג אינו מחנה שהרי אין קדשים שנשחטים בו. ואולם רבא ישיב שהגג נמצא בתוך חומות העזרה, ולכן הוא בתוך המחנה.

רבא לומד מהמלים "מחוץ למחנה" כפשוטו, שצריך (יח) שגם השחיטה וגם הבהמה יהיו במחנה, ואם אחד מהם בחוץ, כגון שרוב הבהמה או צוארה בחוץ, חיב. והסברה נותנת כן. אין לשחוט בהמה אם שחיטתה תפסול אותה מדין חוץ. וכבר בארנו הלכות אלה לעיל זבחים כו. עיי"ש.

דין עופות

נאמר כאן "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה". בפשטות, לא נאסרו כאן אלא בהמות. חיה ועוף הוזכרו בהמשך הפרשה לגבי כִסוי הדם. משמע שאין בהם קדושה ולא נאסר בהם אלא לאכול את הדם. הפרשה מבחינה אפוא בין בהמה, שהיא מיועדת להקרבה, לבין חיה ועוף, שאי אפשר להעלותם לקרבן ולכן מותר לשחטם מחוץ למקדש, והתורה אינה מזהירה אלא לכסות את דמם.

לפי זה עלינו לשאול מה יהיה דינם של תורים ובני יונה? הם אמנם עופות, אך הם עופות שאפשר להקדיש ולהקריב. לכן מסתבר שאם הוקדשו יהיה דינם כדין שור או כשב או עז.

ואולם, עופות גם כמצותם אינם נשחטים. הם נמלקים. מה יהיה דינם מחוץ למחנה? האם השוחטם מחוץ למחנה חיב, או דוקא המולקם, שעשה בחוץ מה שהיה צריך לעשות בפנים?

על כך משיבים חכמים ע"פ לשון הפרשיה. הכותרת לפרשיה היא "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לֵאמֹר", מכאן שיש כאן כלל שלם: אסור (טו) לשחוט קֹדש מחוץ למחנה, זוהי שפיכת דם. (וכפי שנבאר להלן). התורה אסרה שחיטת קדש בחוץ, וגם העופות בכלל הזה.

כך משמע גם מהנִמוק שבו מנמקת זאת התורה: "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:  וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה’ לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה’ דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ". שלא כהקרבה בחוץ, שבה עוסקת הפרשה בהמשך והיא נאסרה בגלל שהיא עבודה ועבודה צריכה להיות בפנים, שחיטה אינה עבודה אלא שפיכת דם. "דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ". אסור לשפוך את דם הקדשים בחוץ. לכן, הצווי (יד) הזה חל על כל הקדשים, ובכלל זה גם עופות. ולכן השוחט (יד) עוף מוקדש בחוץ חיב, ולא המולק. (אמנם, אפשר לפרש גם ש"מחוץ למחנה" מתיחס לכל הפסוק. וכאילו נאמר "או אשר ישחט" עוד שחיטה, וכל זה – מחוץ למחנה. ומכאן שחיב (יג) לא רק על שור או כשב או עז).

התנאים סמכו את הסברה הזאת על הפסוק "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה". לכאורה, ההבדל בין תחִלת הפסוק לבין סופו הוא שראשו עוסק בשחיטה במחנה וסופו עוסק בשחיטה מחוץ למחנה, אבל שניהם עוסקים בשור או כשב או עז. אלא שא"א לפרש כך שהרי ההמשך הוא "וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה’ לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה’", משמע שלא המחנה הוא הגורם, בשני חלקי הפסוק מדובר על שוחט מחוץ למחנה, ועל שני חלקי הפסוק מצוה התורה שלא יעשה כן, אלא יש להביאו אל המשכן. לכן פרשו חכמים שמהאמור בסוף הפסוק, "אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה", (יג) אפשר ללמוד שהוא עוסק אפילו בשחיטת עוף, שדרכו להמלק בפנים ולהשחט בחוץ. גם השוחט עוף ולא הביאו אל פתח אהל מועד חיב. ומכאן אפשר ללמוד גם שאע"פ שדרך הקרבתם במליקה, מה שנאסר לעשות בהם מחוץ למחנה הוא שחיטה. הלא התורה אוסרת את שחיטתם.

החיוב בשחיטה והחיוב בהעלאה

נאמרו כאן שני צוויים שונים, שנאמרו בלשון דומה מאד:

אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:  וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה’ לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה’ דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ:...

אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח:  וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה’ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו.

הדמיון בין שני הצוויים נִכר לעין: "איש איש מבית ישראל... אשר... ואל פתח אהל מעוד לא הביאו-יביאנו. להקריב קרבן-לעשות אותו. לה'. ונכרת האיש ההוא...".

לכן היה נראה לפרש שבשני הצוויים מדובר על מי שעושה בחוץ עבודת פנים לשם ה'. (שנאמר לה'). התורה קבעה שכל עבודות הקרבן לא תיעשינה אלא בפנים.[317]

ואעפ"כ יש הבדל בין שני הצוויים. כבר עמדנו לעיל על כך שהנִמוק שבו מנמקת התורה את האִסור לשחוט בחוץ: "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:  וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה’ לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה’ דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ", מלמד שהאִסור הוא בשפיכת דם. שלא כהקרבה בחוץ, שבה עוסקת הפרשה בהמשך והיא נאסרה בגלל שהיא עבודה, שחיטה (יט) נאסרה לא משום שהיא עבודה בחוץ אלא משום שהיא שפיכת דם. "דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ". אסור לשפוך את דם הקדשים בחוץ. לכן, הצווי (יד) הזה חל על כל הקדשים. והוא אוסר לשחטם בחוץ. כלומר לשפוך את דמם. השוחט בחוץ בהמה שהוקדשה לקרבן, גם אם שחט שלא לשם קרבן אלא כדי לאכול ממנה בעצמו, הרי שחט קרבן בחוץ. לעֻמת זאת המעלה על גבי מזבח כדי לאכול, אין בו שום משמעות להעלאה. מזבח שאינו מיועד לעבודה אינו מזבח.

בראש הפרשה נאסר לשחוט בחוץ בהמה שלא הובאה "לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה’ לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה’". מדובר אפוא על בהמה העומדת להקרבה על המזבח, (שהרי בשעה שהיו ישראל במדבר כל בהמה הנשחטת לאכילה מיועדת להקרבה על המזבח), ואותה אסור לשחוט בחוץ. ממילא למדנו שהשור או כשב או עז המוזכרים בפרשה הם בהמות המיועדות להקריב קרבן לה' לפני משכן ה', ואין מדובר כאן על בהמות שאינן מיועדות לקרבן כגון (כב) שעיר המשתלח או חולין גמורים[318]. (ולהלן במשנה (כח) נלמד דין זה מכך שמדובר כאן דוקא על קרבנות שצריכים להעשות בתוך פתח אהל מועד, לא על שעיר המשתלח שממילא אינו קרבן ואין דינו להֵעשות באהל מועד. מטעם זה פטור אם שחט בחוץ קרבנות פסולים מעִקרם, שממילא אין דינם לבא לפני משכן ה'. להלן קיג: דורשת הגמ' שמדובר כאן על הקרבת קרבן לה', ולא על קדשי בדק הבית). האִסור האמור כאן הוא לשחוט קרבן בחוץ. אותו אסור לשחוט בחוץ גם שלא לשם קרבן. (וראה להלן שדורשים זאת גם מכך שנאסר דוקא "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:  וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה’ לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה’", כלומר: גם לגבי האִסור לשחוט בחוץ, נאסר דוקא איש ששחט בחוץ דבר שאמור להיות (ל) קרבן לה'. מכאן שהשוחט שעיר המשתלח פטור, הוא אינו מיועד להיות קרבן לה').

לא כן העלאה, שם יש לפרש (כ) כפשוטו את הפסוק "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח:  וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה’ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו". דוקא מי שעושה זאת כדי לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה’ – וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו. לגבי העלאה פשוט שהמלים "לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה’" משמעותן שחיב על העלאה בחוץ (כ) דוקא אם עשה אותו לשם ה'. שלא כמו בשוחט. בשוחט נאמר מה שלא נאמר במעלה: "דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ", מכאן שהוא חיב (יט) על עצם שפיכת הדם. הוא שפך דם קרבן בחוץ וחיב, אפילו אם עשה כן כדי לאכול בעצמו. אבל כל שיש לעשות אותו לה', וכל שדרכו לבא את אהל מועד לעלות לה', חיב אם עושהו בחוץ. כל דבר שצריך (כד) להביא אל פתח אהל מועד, אין לעשות בחוץ. "וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה’ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו". וכן נותנת הסברה, שהרי הצִווי כאן הוא שלא יעשה בחוץ את מה שצריך לעשות בפנים. נאמר כאן עולה או זבח. כלומר: לא רק עולה נאסרה בחוץ, אלא גם זבח (כה) שרק אמוריו נִתנים על המזבח. ומכאן מסתבר שכל מה שנִתן על המזבח הרי הוא בכלל הזה. (אמנם, כיון שנאמר "וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה’", דרשו חכמים שמדובר דוקא על הבאת דבר שלם. (כו) "יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ", ולא כל העושה בחוץ כזית יהיה חיב. אמנם, בהקטרה חיב גם על כזית, שהרי (כז) המקטיר כזית בפנים קים את מצותו, נמצא שהקטרת כזית היא דבר שלם).

המעלה בחוץ חיב משום שהוא עובד את ה' בחוץ בדרך שיש לעשות בפנים. משום כך דוקא (כא) האיש ההוא, שעשה זאת בכונה לשם ה', יכרת מעמיו. מי שטעה ולא הבין שהוא מעלה עולה או זבח, עליו לא נאמר דין זה, שהרי לא התכוֵן במעשיו לעבוד את ה'. כמו כן, הצווי הזה (כט) לא נאמר על מי שהקריב דבר שאין מביאים אותו אל אהל מועד. נאסר "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז", כלומר: קרבן (לא) שראוי להקרב. החיוב הוא על מי שמעלה בחוץ (לב) דבר שיש להעלותו בפנים. החיוב הוא על "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח", כלומר: חיב על ההקטרה. לא (לג) על עבודות שהן הכנה להקטרה.

אִסור שחיטה בחוץ הוא "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה’ לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה’", נאסר השוחט להקריב לה', נאסר דוקא איש ששחט בחוץ דבר שאמור להיות (ל) קרבן לה'. מכאן שהשוחט שעיר המשתלח פטור, הוא אינו מיועד להיות קרבן לה'.

בשחיטה נאמר פעמַים "האיש ההוא", (כג) מכאן דרש ר"ש שדוקא איש אחד ששחט בחוץ חיב. לא שנים ששחטו יחד. אבל במעלה, כיון שנאמר בו "איש איש", דרש ר"ש שגם שנים שהעלו חיבים. וגם הסברה נותנת כך. שהרי אין דרך המלך לשחוט בשנים, אבל העלאה בשנים ואפילו בשלשה היא דרך ההעלאה בפר. (אמנם נאמר איש איש גם בשוחט). אבל ר' יוסי חולק ואינו לומד מ"איש איש", לכן הוא משוה את השוחט למעלה.

ואולם, בכלל הזה נכלל רק מה שנִתן על המזבח. האמור כאן לא חל על דבר שאין דרכו להקרב אלא להאכל, ולא על עבודות שאינן עבודות מזבח כמו נרות ולחם הפנים, או על עבודות שאינן גמר עבודה כהעלאה. האִסור הוא להעלות ע"ג מזבח בחוץ. ומלבד זה נאסר כאן לשחוט שור או כשב או עז. יש אִסור בשחיטה ואִסור בעליה. האִסור בעליה הוא כל שדרכו להעלות ע"ג מזבח. האִסור בשחיטה הוא כל קדש שדרכו להשחט בפנים. לא דבר הפסול מעִקרו שאין ראוי לבא אל אהל מועד. אבל דבר שמצד עצמו הוא ראוי אלא שהוא מחוסר זמן, חיב עליו.

עד כאן הוא מדבר בקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות שהרי עונשן אמור ואל פתח אהל מועד אזהרה דכתיב השמר לך פן תעלה עולותיך מכאן ואילך בזבחים שהקדישן בשעת היתר הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות שנא' למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם (ג) אשר הם זובחים זבחים שהתרתי לך כבר על פני השדה לומר לך הזובח בשעת איסור הבמות מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב על פני השדה והביאום לה' (ה) זו מצות עשה לא תעשה מניין ת"ל ולא יזבחו עוד יכול יהא ענוש כרת (ד) ת"ל חוקת עולם תהיה זאת להם לדורותם זאת להם ולא אחרת להם.

עד כאן הוא מדבר בקדשים שהקדישם בשעת איסור הבמות והקריבם בשעת איסור הבמות מבחוץ שהרי עונשם אמור, אזהרתם מנין תלמוד לומר השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, כי אם במקום. מיכן ואילך הוא מדבר בקדשים שהקדישם בשעת היתר הבמות והקריבם בשעת איסור הבמות שנאמר למען יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים, זבחים (ג) המותרים להם כבר, על פני השדה, מלמד שכל הזובח בבמה כזובח בשדה. והביאום לה' מצות עשה ומצות לא תעשה מנין תלמוד לומר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם.  (תו"כ).

האי מיבעי ליה לכדר"א דאמר מנין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב דכתיב (א) ולא יזבחו עוד את זבחיהם אם אינו ענין לכדרכה דכתיב איכה יעבדו תנהו ענין לשלא כדרכה אמר רבה קרי ביה ולא יזבחו (ב) וקרי ביה ולא עוד.

דם יחשב (ח) לרבות הזורק דברי רבי ישמעאל ר"ע אומר (ט) או זבח לרבות את הזורק.

אמר ר' אבהו שחט וזרק לדברי ר' ישמעאל חייב אחת לדברי ר"ע חייב שתים אביי אמר אפי' [לדברי] ר"ע אינו חייב אלא אחת (י) דאמר קרא שם תעשה הכתוב עשאן לכולן עבודה אחת זרק והעלה לדברי ר' ישמעאל חייב שתים לדברי ר"ע אינו חייב אלא אחת אביי אמר אפי' [לדברי] ר"ע חייב שתים להכי פלגינהו קרא שם תעלה ושם תעשה.

ורבי ישמעאל האי או זבח מאי עביד ליה (יא) לחלק ור' עקיבא לחלק מנא ליה נפקא ליה מלא יביאנו ורבי ישמעאל ההוא מיבעי ליה (יב) על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר ורבי עקיבא נפקא ליה מלעשות אותו.

אשר ישחט אין לי אלא שוחט בהמה שחט עוף מנ"ל ת"ל (יג) או אשר ישחט יכול אף המולק ודין הוא מה שחיטה דאין דרך הכשירה בפנים חייב מליקה שדרך הכשירה בפנים אינו דין שהוא חייב (טו) ת"ל זה הדבר.

ורבי עקיבא האי (יד) דם יחשב מאי עביד ליה לרבות שחיטת העוף ורבי ישמעאל נפקא ליה (יג) מאו אשר ישחט ורבי עקיבא אמר לך ההוא מיבעי ליה על השוחט הוא חייב ולא על המולק ור' ישמעאל נפקא ליה מזה הדבר.

(במחנה יכול השוחט עולה בדרום יהא חייב ת"ל אל) [או אשר ישחט מחוץ למחנה יכול חוץ כו' מחוץ למחנה] יכול חוץ לשלש מחנות [ת"ל או עז במחנה] (מנין אף במחנה לוייה ת"ל במחנה) אי (יז) במחנה יכול השוחט עולה בדרום יהא חייב ת"ל או אל מחוץ למחנה מה חוץ למחנה מיוחד שאין ראוי לשחיטת קדשים ולשחיטת כל זבח יצא דרום שאע"פ שאין ראוי לשחיטת קדשי קדשים ראוי לשחיטת קדשים קלים.

אמר עולא (יז) השוחט על גגו של היכל חייב הואיל ואין ראוי לשחיטת כל זבח מתקיף לה רבא א"כ ניכתוב קרא (אל) מחוץ למחנה ולא בעי אל פתח אהל מועד אל פתח אהל מועד ל"ל (טז) לאו למעוטי גגו.

ולרבא א"כ נכתוב אל פתח אהל מועד במחנה (ואל) מחוץ למחנה ל"ל ... אלא (יח) לאיתויי כולה בחוץ וצוארה בפנים.

רבי ישמעאל אומר יכול מוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ חייב ת"ל לעשות אותו על השלם חייב (יב) ואינו חייב על החסר.

תנא דבי ר' ישמעאל (ז) ואליהם תאמר לערב פרשיות.

ר' יוחנן אמר אתיא (ו) הבאה הבאה מה להלן מוקטרי חוץ אף כאן מוקטרי חוץ.

השוחט להדיוט מנא ליה דחייב נפקא ליה (יט) מדם יחשב לאיש ההוא דם שפך ואפילו השוחט לאיש.

ואלא לה' למה לי (כב) להוציא שעיר המשתלח.

מאי שנא המעלה להדיוט דפטור דכתיב (כ) לה'.

גבי העלאה נמי הא כתיב (כא) ההוא מיבעי ליה למעוטי שוגג אנוס ומוטעה.

(כג) איש איש מה ת"ל לרבות שנים שאחזו באבר והעלו שחייבין שיכול והלא דין הוא ומה השוחט להדיוט שחייב שנים שאחזו בסכין ושחטו פטורין המעלה להדיוט שפטור אינו דין ששנים שאחזו פטורין ת"ל איש איש דברי ר"ש רבי יוסי אומר ההוא אחד ולא שנים א"כ מה ת"ל איש איש דברה תורה כלשון בני אדם.

אשר יעלה עולה או זבח אין לי אלא עולה מנין לרבות אימורי אשם ואימורי חטאת ואימורי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים (כה) ת"ל זבח מנין לרבות הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח והמנסך שלשת לוגין יין ושלשת לוגין מים ת"ל (כד) ואל פתח אהל מועד לא יביאנו כל הבא לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ ואין לי אלא קדשים כשרים מנין לרבות פסולין כגון הלן והיוצא והטמא ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו ושקבלו פסולין וזרקו את דמו והניתנין למטה שנתנן למעלה והניתנין למעלה שנתנן למטה והניתנין בחוץ שנתנן בפנים והניתנין בפנים שנתנן בחוץ ופסח וחטאת שנתנן שלא לשמן מנין ת"ל לא יביאנו לעשות כל המתקבל בפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ.

פרת חטאת ששרפה חוץ מגתה וכן שעיר המשתלח שהקריב בחוץ פטור שנאמר (כח) ואל פתח אהל מועד לא הביאו כל שאין ראוי לבא אל פתח אהל מועד אין חייבין עליו.

הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והמחיר [והאתנן] והכלאים והטריפה ויוצא דופן שהקריבן בחוץ פטור שנאמר (כט) לפני משכן ה' כל שאין ראוי לבא לפני משכן ה' אין חייבין עליו.

או קרבן שומע אני אפילו קדשי בדק הבית שנקראו קרבן שנאמר ונקרב את קרבן ה' ת"ל ואל פתח אהל מועד לא הביאו מי שראוי לבא באהל מועד יצאו קדשי בדק הבית שאינן ראוין אוציא את אלו שאינן ראוין ולא אוציא את שעיר המשתלח שהוא ראוי לבא אל פתח אהל מועד ת"ל (ל) לה' להוציא שעיר המשתלח שאינו מיוחד לה'.

או אוציא את אילו שאינן מיוחדים לשם ולא אוציא עולה ומחוסר זמן בגופה וחטאת בין בגופה בין בבעלים, ותורים שלא הגיע זמנם ובעלי מומים עוברים תלמוד לומר (כט) לפני משכן ה' הכשירים ליקרב עכשיו, יצאו אילו שאין כשירים אלא לאחר זמן, ר' שמעון אומר הואיל והם כשירים לאחר זמן, יהיו חייבים עליהם בלא תעשה. או יכול שאני מוציא עולה מחוסר זמן בבעלים, ואשם נזיר, ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן, תלמוד לומר (לא) שור מכל מקום כשב מכל מקום, עז מכל מקום. (תו"כ).

מנין למעלה מבשר חטאת ומבשר אשם ומבשר קדשי קדשים ומבשר קדשים קלים וממותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושירי מנחות שפטור ת"ל עולה מה עולה שהיא ראויה להעלאה (לב) אף כל שראויה להעלאה מנין שאף היוצק והבולל והפותת והמולח והמניף והמגיש והמסדר השלחן והמטיב את הנרות והקומץ והמקבל בחוץ שפטור ת"ל (לג) אשר יעלה עולה או זבח מה העלאה שהיא גמר עבודה אף כל שהוא גמר עבודה.

יכול המעלה פחות מכזית קומץ ופחות מכזית אימורין והמנסך פחות משלשת לוגין יין [פחות] מג' לוגין מים יהא חייב תלמוד לומר לעשות (כו) על השלם חייב ואינו חייב על החסר.

ניסוך מהקטרה לא ילפי רבנן אף על גב דחוץ מחוץ לא ילפי (כז) הקטרה מהקטרה ילפי אף על גב דחוץ מפנים.

מהי העלאה

נאמר כאן "וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה’ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה’". כלומר: התורה צִוְּתה להקריב על המזבח לפני משכן ה' ולא בחוץ. מכאן דייק ר"ש שמזבח ה' הוא דוקא באהל מועד. ובזמן שמותר להקריב בחוץ, יעשה זאת גם ללא מזבח. לפי זה, המעלה בחוץ בשעה שאסור להעלות בחוץ חיב גם אם עושה זאת ללא מזבח. עם זאת, החיוב על מעלה בחוץ חל על המעלה כדרך שרגילים היו להעלות לפני שנאסרה ההעלאה בחוץ. דהיינו על מזבח או לפחות על סלע. (ונחלקו הדעות האם על סלע חיב כרת, כיון שלא מצאנו שהקריבו על סלע אלא במקום אחד, לעֻמת זאת מזבחות מצאנו רבים.[319] לכן אומר ר' יוסי שהסלע אינו דרך העלאה, ואין ללמוד מדבר שלא היה אלא בהוראת שעה אחת. אבל ר"ש לומד משם שגם העלאה על סלע העלאה היא, וכאמור לעיל, לדעת ר"ש העלאה בחוץ אינה דוקא ע"ג מזבח. מזבח הוא דבר מיוחד לעבודת פנים).

ר"ש אומר מזבח פתח אהל מועד ואין מזבח בבמה לפיכך העלה על הסלע או על האבן חייב.

אמר רב הונא מאי טעמא דרבי יוסי דכתיב ויבן נח מזבח לה' א"ר יוחנן מ"ט דר"ש דכתיב ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור לה' ואידך נמי והכתיב ויבן מזבח לה' ההוא גובהה בעלמא ואידך נמי הא כתיב ויקח מנוח הוראת שעה היתה.

ויקרא כז יב לד, זבחים קט:

איזו הקטרה מעכבת

כבר בארנו ביומא ס.:, עי"ש, שבסוף סדר הכפרה של הכהן הגדול בקדש הקדשים נאמר: "וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:  כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה’ תִּטְהָרוּ:  שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם:  וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו וְלָבַשׁ אֶת בִּגְדֵי הַבָּד בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ:  וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר:  וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה".

לכל אֹרך הפרשה לא נאמר כלל שהסדר הזה נעשה ביום הכפורים. רק כאן, בסוף הפרשיה, נאמר שחֻקת עולם לעשות את הסדר הזה ביוה"כ.

מכך שנאמר חֻקת עולם, דורשים חז"ל שחֻקת עולם לעשות את המעשים האלה בדיוק כסדרם ובדיוק כפי שהם כתובים. מכאן שגם מה שנאמר בפרשה "וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה’ וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת", אינו יוצא ידי חובה אם לא יביא מלא חפניו.

נחלקו האמוראים האם אפשר ללמוד מהקט‎ֹרת של יום הכפורים, שגם הקט‎ֹרת של כל יום צריכה שִעור.

א"ל אביי והא כי קא כתיבא חוקה בהקטרה דפנים הוא דכתיב אלא אמר אביי בהקטרה בפנים כ"ע לא פליגי כי פליגי בהקטרה דחוץ מ"ס ילפינן פנים מחוץ ומ"ס לא ילפינן אמר רבא השתא חוץ מחוץ לא ילפי רבנן פנים מחוץ מיבעי ... רב אשי אמר ניסוך מהקטרה לא ילפי רבנן אף על גב דחוץ מחוץ לא ילפי הקטרה מהקטרה ילפי אף על גב דחוץ מפנים.

זבחים קי. – ראה זבחים עו:עז.

זבחים קי: – ראה תענית ב:ג.

במדבר טו ב, זבחים קיא.

פרשית הנסכים פותחת בפסוקים "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם: וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה’ עֹלָה אוֹ זֶבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’ מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן". וההמשך: "וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹ לַה’ מִנְחָה".

הפתיחה פונה אל ישראל בלשון רבים, ואומרת "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם". המשך הפרשיה מדבר אל כל יחיד. הדִבור הוא עדין אל בני ישראל, אבל משה מצֻוֶּה לומר לבני ישראל שהיחיד המקריב קרבנו יקריב עמו מנחה.

מכאן למד ר' ישמעאל שהפרשיה, כמו הכותרת שלה, עוסקת בכל ישראל. כאשר יבאו ישראל אל ארצם, שם ינהג דין זה במזבח של כל ישראל. שהרי הכותרת עוסקת בכל ישראל, שיבאו אל ארצם, ורק אח"כ מתחילה התורה לדבר אל כל אחד מהם, המקריב קרבנו.

אבל ר"ע דורש שיש כאן מצוה על כל יחיד. לכן הוא דורש ואומר שגם הכותרת עוסקת בכל יחיד ויחיד שיבא אל מושבותיו. לכן הוא סובר שגם בבמה מביאים נסכים.

לפי ר' ישמעאל הכותרת היא פניה לעם ישראל, כאשר תבאו אל הארץ יצטרך כל מקריב להביא נסכים. מכאן משמע שבמדבר לא נוהגת מצוה זו. אבל ר"ע שסובר שהכותרת אמורה בלשון רבים ומדברת אל כל יחיד ויחיד, סובר שנסכים כבר קרבים במדבר, והחִדוש של הפרשה הוא שגם כאשר יותרו הבמות בא"י, יקרבו הנסכים.

ועוד למדנו מכאן שמצוות שמצוה התורה לקים אחר בואנו אל הארץ אינן מתקימות משנכנסו ישראל לארץ אלא רק משישבו בארץ. הפרשה פותחת ואומרת "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם". קדושתה של הארץ בהיותה ארץ מושבותינו. כלומר בשבתנו בה. ומכאן נלמד לכל המצוות. אמנם, יש שלמדו זאת מהמלך, שנאמר בו "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ", הרי שמצוות הארץ אינן נוהגות אלא לאחר ירושה וישיבה.

כי תבאו להטעינה נסכים בבמה גדולה הכתוב מדבר אתה אומר בבמה גדולה או אינו אפי' בבמה קטנה כשהוא אומר אל ארץ מושבותיכם וגו' אשר אני נותן לכם הרי בבמה הנוהגת לכולכם הכתוב מדבר דברי רבי ישמעאל ר"ע אומר כי תבאו להטעינה נסכים בבמה קטנה הכתוב מדבר אתה אומר לבמה קטנה או אינו אלא לבמה גדולה כשהוא אומר אל ארץ מושבותיכם הרי בבמה הנוהגת בכל מושבות הכתוב מדבר.

דבר אל בני ישראל כי תבאו אל ארץ מושבותיכם, ר' ישמעאל אומר בא הכתוב ללמדך שלא נתחייבו ישראל בנסכים אלא מביאתן לארץ ואילך אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר אתה אומר אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר או אינו מדבר אלא בכניסתם לארץ מיד ת"ל כי תבואו אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך וירשתה וישבתה בה הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחת מהם שאינו אלא לאחר ירושה וישיבה [אף פורט אני לכל ביאות שבתורה שלא יהו אלא לאחר ירושה וישיבה] ללמדך שבכל מקום שנא' משבותיכם בארץ הכתוב מדבר. א"ל ר"ע לפי שהוא אומר שבת הוא לה' בכל מושבותיכם שומע אני בין בארץ בין בח"ל א"ל ר' ישמעאל אין צריך מה אם מצות קלות נוהגות בח"ל ובארץ שבת חמורה אינו דין שתהא נוהגת בארץ ובח"ל אמר אחד מתלמידי ר' ישמעאל בא הכתוב ללמדך שלא נתחייב היחיד בנסכים אלא מביאתן לארץ ר"ש בן יוחי אומר בא הכתוב ללמדך על הנסכים שיהו קרבים בבמה אבא חנין אומר משום ר"א למה נאמר לפי שהיה בדין הואיל ומצינו שריבה כלי בית עולמים מכלי אהל מועד כך נרבה נסכי בית עולמים מנסכי אהל מועד ת"ל ועשיתם אשה לה' עולה או זבח מגיד הכתוב שאעפ"י שריבה כלי בית עולמים מכלי אהל מועד לא ריבה בנסכים.

במדבר יט ג-ד, זבחים קיג.

מקום מעשי הפרה האדֻמה

על הפרה האדֻמה נאמר:

וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו:  וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים:  וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף.

הכהן מוציא את הפרה אל מחוץ למחנה, ומזה אל נ‎ֹכח פני אהל מועד. מכאן שהוא צריך לעמוד נֹכח פני אהל מועד. במזרח, מול הפתח. לשם הוא מוציא את הפרה ושם הוא שוחט אותה ועושה בה את המעשים האמורים כאן, שוחט, מזה ושורף. כל המעשים האלה נעשים מחוץ למחנה, נֹכח פני אהל מועד.

ההזאה צריכה להיות נכח פני אהל מועד. נחלקו האמוראים האם די בכך שההזאה היא נכח פני אהל מועד, או שכל מעשי הפרה חד הם. וכֻלם נעשים יחד נכח פני אהל מועד.

ר"ל אומר שדי בכך שההזאה תהיה נכח פני אהל מועד. השחיטה והשרפה יכולות להיות גם במקום אחר. ובלבד שהשחיטה תהיה מחוץ למחנה. אם המקום לא מכֻוָּן בדיוק נגד הפתח, הפרה כשרה, די בכך שאת ההזאה יעשה מול הפתח. אבל ר"י וראב"א מפרש שכל הפעולות נעשות יחד. ממילא צריכה גם השחיטה להֵעשות נֹכח פני אהל מועד. וכן השרפה[320].

ר' אושעיא חולק על השרפה. הוא סומך את דבריו על סמך דרך אחרת לפרש את המלה "פרשה", ונראה שזו אסמכתא.

אמר רב אדא בר אהבה שחטה שלא כנגד הפתח פסולה שנאמר ושחט והזה מה הזאתה כנגד הפתח אף שחיטתה כנגד הפתח ... (שחטה שלא כנגד הפתח רבי יוחנן אומר פסולה ושחט והזה ר"ל אמר כשרה אל מחוץ למחנה ושחט ואיתמר נמי) שרפה שלא כנגד הפתח רבי יוחנן אמר פסולה ור' אושעיא אמר כשרה ר' יוחנן אמר פסולה ושרף והזה ורבי אושעיא אמר כשרה על פרשה ישרף מקום שפורשת למיתה שם תהא שריפתה.

זבחים קטז: – ראה דברינו לעיל זבחים סא: (לעיל עמ' קסו).

דברים יב ח, זבחים קיד. קיז קיח קיט

שעת התר במות ושעת אִסור במות

התורה מצוה שכשנעבור את הירדן ונהיה בארץ ישראל לא נקריב בכל מקום, אלא רק במקום אחד:

כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה:  וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם:  וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ:  לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו:  כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:  וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח:  וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה’.

כשתבאו אל הארץ לא תעשון איש כל הישר בעיניו. אלא תקריבו רק במקום אשר יבחר ה'.

בפשט הפסוקים, כונת התורה שבזמן שיהיו ישראל בארץ, יוכלו להקריב רק במקום אחד. כל עוד לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה ולא הניח לנו ה' מכל אויבינו – אנו עושים איש כל הישר בעיניו. כאשר נשב בארץ במנוחה והנחלה נוכל להקריב רק במקום אחד. עִקר הצווי האמור כאן הוא שכאשר ישכנו ישראל בארצם יקריבו רק במקום אשר יבחר ה' ולא בכל מקום. וכך מפרשים חכמים.

ואכן, כך התקַיֵּם הדבר. (א) הגענו אל המנוחה ואל הנחלה, והשכנו את המשכן בשילה ואח"כ בירושלים. בכל אחד מהמקומות האלה[321] נהגו הלכות קדשים ושלש מחנות בצורה המתאימה לו.[322] שם שרתה השכינה, ונאסר להקריב בכל מקום אחר.[323]

הפרשיה מובנת אפוא, אך לשון הפסוק קשה. שהרי משה אומר כאן "לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו". לכאורה, פשט הפסוק הוא שהיום אנו מקריבים בכל מקום שישר בעינינו, וכשנבוא לארץ נצטרך להקריב רק במקום אשר יבחר ה'. ועל כך קשה: וכי בזמן המדבר הקריבו ישראל בכל מקום?[324] הלא גם את החולין היו צריכים להקריב דוקא במשכן. (וראה דברינו בחולין טז:יז.).

כדי לתרץ את הקושיה הזאת עלינו לפרש את הפסוק שלא כפשוטו. (וכיון שאין לכך משמעות הלכתית לדורות, האמוראים עשו זאת כדרך שהם עושים במדרשי אגדה).

ר' אילעא בשם ר"ל לומד מכאן (ב) שבארץ אי אפשר יהיה להקריב קרבנות צִבור כלל עד שיוקם המשכן בשילה. שילה היא המקום שבו הושכן המשכן, המקום בו בחר ה' לראשונה, וכל עוד המשכן עוד לא שם, אין אף מקום שכשר להקרבה. גם הגלגל אינו כשר. אי אפשר יהיה להקריב ככל אשר אנחנו עושים פה היום במדבר, שהרי רק במקום שבו ישכון המשכן אפשר יהיה לעשות זאת. לכן עד אשר ישכון המשכן במקומו אין קרבנות חובה כלל. שהרי פשט הפסוק הוא שבארץ אין מקריבים אלא במקום אשר יבחר ה', מכאן עולה שכל עוד לא נבחר מקום אין קרבנות.

ואולם, האמוראים הוסיפו ובארו שמשה אומר כאן שכאשר תעברו את הירדן (ג) תוכלו להקריב את הישר בעיני איש, ולא מה שאתם חייבים. לפי הביאור הזה הפסוק אינו מדבר אלא על התקופה הסמוכה למעבר הירדן[325], "וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וכו'", לפני שה' יבחר מקום, ו"אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו" היינו כל קרבן שאנו מקריבים במשכן. האמוראים מבארים ש"אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו" היינו קרבנות (ג) שישר בעיני איש להקריב. אותם כשתבאו לארץ תקריבו בכל מקום.[326] ואולם, האמוראים מבארים שהתנאים נחלקו בדבר, מה יקריב כל איש כאשר ישר בעיניו[327], ומה יקריב רק הצִבור.

במדבר הקריבו איש כל הישר בעיניו, אבל רק במשכן. לכן מבארים חכמים שכשנבוא לארץ לא נקריב איש כל הישר בעיניו, אלא רק במקום אשר יבחר ה'. אעפ"כ דורשים שם חכמים שאת הישר בעיניו יקריב. וצִבור בבמה גדולה יקריב גם חובות.

מכאן (ד) שכל קרבן שיוכל להיות קרב אח"כ, נאסר להקריבו בחוץ.

עוד מבארים האמוראים שבבמות מקריב אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו. כל איש מקריב כאשר ישר בעיניו, (ה) ואין צורך דוקא בכהן או בכור. וראה להלן זבחים קיח.

נמצא שלפי פשוטם של כתובים, הן בפרשת אחרי מות והן כאן, אין להקריב אלא במשכן ואח"כ במקום אשר יבחר ה'. אבל חכמים למדו מכאן שהיתה תקופה שבה אפשר היה להקריב בכל מקום. כך דרשו חכמים גם מפרשת אחרי מות, וראה דברינו להלן זבחים קיט:, מכלל לאו אתה שומע הן, שבטרם נכנס לתקפו הצווי להקריב רק במשכן או רק במקום אשר יבחר ה', אפשר להקריב בכל מקום. לפני שאמר ה' למשה שיביאו כל ישראל את זבחיהם אל המשכן הקריבו בכל מקום, ולפני שתבאו אל המנוחה ואל הנחלה ויניח לכם ה' מכל אויביכם תקריבו בכל מקום.

(א) נחלה זו שילה, מנוחה זו ירושלם שנאמר זאת מנוחתי עדי עד דברי רבי שמעון רבי יהודה אומר חילוף הם הדברים.

כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים ואומר היתה לי נחלתי כאריה ביער ואומר העיט צבוע נחלתי לי העיט סביב עליה דברי רבי יהודה ר"ש אומר מנוחה זו ירושלים נחלה זו שילה ואומר זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה ואומר כי בחר ה' בציון אוה למושב לו.

אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש דאמר קרא לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום אמר להו משה לישראל (ב) כי עייליתו לארץ (ג) ישרות תקריבו חובות לא תקריבו (ד) וגלגל לגבי שילה מחוסר זמן הוא וקאמר להו משה לא תעשון.

מאי טעמא דר"מ דאמר קרא לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום אמר להן משה לישראל כי עייליתו לארץ (ג) ישרות תקריבו חובות לא תקריבו.

מאי טעמייהו דרבנן אמר קרא איש הישר בעיניו יעשה איש ישרות הוא דליקרוב חובות לא ליקרוב וצבור אפי' חובות ליקרוב.

רבי יהודה אמר לך כי כתיב הישר (בעיניו) הוא דכתיב אבל בבמה גדולה אפילו חובות נמי ליקרוב אלא הא כתיב איש לאו למימרא דאיש ישרות הוא דליקרוב הא חובות לא ליקרוב (ה) כי כתיב איש להכשיר את הזר.

דברים טז ה-ו, זבחים קיד:

פסח בבמה

לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:  כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם.

הפסוק הזה אמור בפרשת ראה, שעוסקת לכל ארכה בכך שכשיבאו ישראל לארץ יעבדו את ה' במקום אשר יבחר ולא באחד השערים. מכאן נראה שכך יש ללמוד גם את הפסוק הזה. התורה מצוה כאן, כפי שהיא מצוה על כל יתר הקרבנות, שלא לזבוח אותו בכל מקום אלא רק במקום אשר יבחר ה'.

וכך לכאורה פשט דברי ר"ש בבריתא. אלא שהאמוראים[328] מפרשים את הבריתא אחרת: הפסוק הזה בא לחדש שאפילו בשעת התר הבמות, את הפסח אי אפשר לזבוח באחד שעריך. שאל"כ יש לשאול מה החִדוש כאן? ממילא א"א להקריב קרבנות בשערים. אפשר לפרש שהוא עצמו החִדוש, שהפסח הוא קרבן וא"א לזבחו בשעריםשכו. (אמנם גם במקום נוסף בתורה הוא נקרא קרבן: בפרשת בהעלתך).

לכאורה ר"ש דורש שכיון שנאמר באחד שעריך הרי מדובר על זמן שבו עם ישראל כאחד זובח את הפסח. אבל למסקנת הגמ' החִדוש בפסוק הוא שגם כאשר הבמות מותרות, הפסח אינו נזבח בבמה.

רבי שמעון אומר מנין לזובח פסח בבמת יחיד בשעת איסור הבמות שהוא בלא תעשה ת"ל לא תוכל לזבוח את הפסח יכול אף בשעת היתר הבמות כן ת"ל באחד שעריך לא אמרתי לך אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד.

אימת אי נימא אחר חצות כרת נמי מחייב אלא לאו קודם חצות לעולם לאחר חצות ובשעת היתר הבמות קאי והא בשעת איסור הבמות קאמר איסור במה לו היתר במה לחבירו.

זבחים קטז - ראה דברינו בע"ז ה:.

ויקרא יז ג, זבחים קטז:

מי מצֻוֶּה על שחוטי חוץ

נאמר "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:  וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה’ לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה’ דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ". התורה לא אסרה אלא על איש מבית ישראל. לא על הגויים. גם הדִבור הוא אל בני ישראל.

דבר אל בני ישראל בני ישראל מצווין על שחוטי חוץ ואין העובדי כוכבים מצווין על שחוטי חוץ לפיכך כל אחד ואחד בונה לו במה לעצמו ומקריב עליה כל מה שירצה.

זבחים קיז. – ראה פסחים סו:סז.: צה:

זבחים קיז. – ראה מכות יב:

ויקרא יז ו, זבחים קיח. קיט:

כהֻנה ודיני קרבנות בבמה

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לֵאמֹר:  אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:  וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה’ לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה’ דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ:  לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה’ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה’ אוֹתָם:  וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה’ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה’:  וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם.

ה' מצוה את משה שישראל יביאו את קרבנותיהם אל המשכן דוקא, ואל הכהן.

ממילא למדנו שמקומו של הכהן הוא במשכן. ומכאן שבזמן שהבמות מותרות, אפשר להקריב גם ע"י זרים שהרי דוקא על מזבח ה' נאמר וזרק הכהן את הדם. ה' מצוה את משה שיביאו ישראל את זבחיהם למשכן אל הכהן, משמע שמחוץ למשכן אין כהן.

ולמעשה הדבר פשוט ועולה ממקומות רבים בתורה. דוקא על מזבח ה' נאמר והזר הקרב יומת. אין משמעות לכהֻנה אלא במקום שבו כל ישראל זובחים, ושם יש תפקיד לכל אחד מישראל. שם עם ישראל מקריב קרבנות, ולכל אחד מישראל תפקיד אחר. אבל במזבחו של כל אדם אין עם שלם שיש בו כהנים וזרים. דוקא על המשכן הזהירה התורה שלא יקרב אליו זר.

עוד דורשת הגמ' שכל מקום שבו נאמר לפני ה' או המזבח, או בקֹדש, אין הדין האמור שם נוהג בבמה. רק המקדש או המשכן הוא לפני ה', והוא מקום הקֹדש. לפי זה דורשת הגמ' את פסוקי הקרבנות:

כאשר הוקם המשכן קרא ה' למשה מן המשכן ולִמד אותו מאהל מועד:

אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה’:  וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו:  וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה’ וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:  וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ....

הפרשיה באה לחדש שיש להקריב את העולה פתח אהל מועד, ושם יש לסמוך עליה. הסמיכה היא הצגת הקרבן לפני אהל מועד. אדם עומד לפני ה' וסומך את ידו על הקרבן כאומר: זהו קרבני לפניך. ממילא ברור שאין טעם לעשות זאת כאשר האדם לא עומד לפני ה' במקום שכינתו. דוקא כאשר יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה’ – וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה.

גם המשך הפרשיה: "וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד", נוהג כאמור כאן רק בפתח אהל מועד.

נחלקו הדעות בשאלה האם גם הפסוקים האמורים בהמשך הפרשיה אינם נוהגים אלא באהל מועד. נאמר בהמשך הפרשיה "וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ". האם חִדוש זה של התורה תלוי אף הוא בכך שנכנסו ישראל לאהל מועד, ומשיצאו ממנו אין טעם בחדוש זה, או שמשחִדשה התורה הלכה זו שוב לא בטלה.

בהמשך נאמר:

וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה’ וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

גם דינים אלה תלויים בכך שהוא לפני ה'. אם אדם לא עומד באהל מועד, מה יועיל שישחט על ירך המזבח צפונה, הלא אינו מקום העולה ואינו לפני ה'?

בהמשך הפרשה נאמר על מנחות:

וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַה’ וְהִקְרִיבָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ.

גם ההגשה אל המזבח נועדה לקרב אותה אל מזבח ה', ואין בה טעם אם אינה לפני מזבח ה'.

על התנופה נאמר בכמה מקומות בתורה: "וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת כֶּבֶשׂ הָאָשָׁם וְאֶת לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי ה’", "וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה’ לִרְצֹנְכֶם", "וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה’", "וְהֵנִיף אֶת הַמִּנְחָה לִפְנֵי ה’ וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ", "וְהֵנִיף אוֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי ה’ קֹדֶשׁ הוּא לַכֹּהֵן", "וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה’", ועוד. התנופה היא תנופה לפני ה'. גם היא נועדה להציג את הקרבן לפני ה' כאומר זהו קרבני. לכן אין בה ערך אלא במקום השכינה.

על בגדי הכהֻנה נאמר:

וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא יִשְׂאוּ עָוֹן וָמֵתוּ חֻקַּת עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו.

הם מיועדים לשרות בקדש. לכן אין בהם טעם כשאינם בקדש.

כך נאמר גם על כלי השרת, שנועדו לצרך המשכן, וממילא ברור שאין להשתמש בהם מחוץ למשכן:

וְלָקְחוּ אֶת כָּל כְּלֵי הַשָּׁרֵת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ וְנָתְנוּ אֶל בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אוֹתָם בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְנָתְנוּ עַל הַמּוֹט.

הם נועדו דוקא לשרת בקדש. הם לא נועדו לשרת במקום החול.

הגישה אל מזבח ה' טעונה התקדשות מיוחדת:

וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם:  בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּבְקָרְבָתָם אֶל הַמִּזְבֵּחַ יִרְחָצוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה.

הכהנים צריכים להתקדש כי הם קרבים אל מזבח ה'. אין בכך צֹרך אלא כאשר קרבים לפני ה'.

קרבן בבמה אינו קרבן לפני ה'. הוא התר לשחוט, כפי שעשו ישראל על פני השדה. אך רק מקום השכינה הוא לפני ה'.

לכן גם מקומות השחיטה וההקרבה של המזבח, נוהגים דוקא במזבח אשר לפני ה'.

איש לאו למימרא דאיש ישרות הוא דליקרוב הא חובות לא ליקרוב כי כתיב איש להכשיר את הזר זר מוזרק הכהן את הדם על מזבח ה' נפקא מהו דתימא ליבעי קדוש בכורות כמעיקרא קא משמע לן.

סמיכה דכתיב לפני ה' וסמך שחיטת צפון דכתיב צפונה לפני ה' מתנות סביב דכתיב וזרק על המזבח סביב (סביב) תנופה דכתיב והניף הכהן לפני ה' הגשה דכתיב והגישה אל המזבח.

וכהן דכתיב וזרק הכהן בגדי שרת לשרת בקדש וכלי שרת אשר ישרתו בם בקודש לריח ניחוח דכתיב לריח ניחוח לה' מחיצה בדמים דכתיב והיתה הרשת עד חצי המזבח ריחוץ ידים דכתיב ובקרבתם אל המזבח ירחצו.

דברים יב ה, זבחים קיט.

במה נקרא שם ה' על המקום

כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה: וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם:  וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ.

את הזבחים והמעשרות אפשר לאכול רק במקום אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם. במה יקרא שם ה' על המקום? מבארים האמוראים שלפי ר"ש שם ה' נקרא על המקום ע"י הארון. כמו שנאמר: "בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד:  וְשַׂמְתָּ שָׁם אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת וְסַכֹּתָ עַל הָאָרֹן אֶת הַפָּרֹכֶת". כך יושם שם שמו של ה'. לכן אין להביא זבחים ומעשרות[329] אלא אל מקום שהארון שוכן בו. אמנם, גם הוא מודה שכשנקרא שם ה' על המקום בירושלים, לא עזבו עוד. ולדעת ר"י אין צֹרך בארון. אם נקרא שם ה' על המקום די בכך.

מעשר שם שם מארון קא ילפי כיון דארון לא הוה מעשר נמי לא הואי.

ויקרא יז ה, זבחים קיט:

שעת התר במות

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לֵאמֹר:  אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:  וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה’ לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה’ דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ:  לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה’ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה’ אוֹתָם:  וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה’ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה’:  וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם.

ה' מצוה את משה שמעתה ואילך יביאו כל זבח את המשכן "לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה’". לפי דרכנו למדנו שלפני שנאמר הצווי הזה זבחו ישראל את זבחיהם על פני השדה. נחלקו התנאים האם רק זבחים נזבחו בכל מקום, כפי האמור כאן, או שאפשר ללמוד מכאן על כלל הקרבנות, שכאשר אין משכן ואין מקדש ואין מקום מקודש הקריבו ישראל את כל הקרבנות על פני השדה.

אמר רב ששת לדברי האומר יש מנחה בבמה יש עופות בבמה לדברי האומר אין מנחה בבמה אין עופות בבמה זבחים ולא מנחות זבחים ולא עופות.

ויקרא ז יא, זבחים קכ:

אכילת שלמי במת יחיד

בפרשת צו, העוסקת בתורת אכילת הקרבנות השונים, אומרת התורה:

 וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַה’:  אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן:  עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו:  וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַה’ לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה:  וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר:  וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל:  וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף:  וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא:  וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר:  וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה’ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:  וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה’ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.

מה יהיה הדין בבמת יחיד? לעיל זבחים קיח. קיט: למדנו שכמעט כל דיני הקרבנות אינם נוהגים בבמת יחיד. במת יחיד אינה לפני ה'. לכן רבים מדיני הקרבן לא נוהגים שם כי אינו קרבן לפני ה'. כפי שלמדנו לעיל זבחים קיח. קיט: בבמת יחיד (א) אין צֹרך בכהן דוקא, ולא נוהגים שם כל הדינים של קרבן לפני ה'. מה יהיה אפוא דין אכילה לשני ימים ולילה (וממילא דיני נותר ופגול).

פרשת צו מלמדת את דיני אכילת הקרבנות[330], והיא פתחה את דיני השלמים במלים וזאת תורת זבח השלמים. לענייני הקרבת הקרבן דיני במה אינם דומים לדיני המשכן. ההקרבה היא הדבר שנעשה לפני ה'. אבל לענייני אכילת השלמים, הרי שתורת כל השלמים אחת היא. אלמלא אכילתם הרי אינם שלמים. ולא הותרה זביחתם בבמת יחיד אלא כדי לאכלם (שהרי הקרבתם אינה הקרבה לפני ה'). לכן, כל האמור כאן נוהג בכל שלמים, זוהי תורת כל השלמים (ב). לכן הדינים האמורים כאן נוהגים בכל שלמים. גם שלמי במת יחיד.

אמנם, דיני תרומת לחמי תודה וחזה ושוק האמורים כאן לא נוהגים בבמת יחיד, משום שאין בה כהֻנה ואין בה תנופה. אבל דיני האכילה האמורים כאן נוהגים גם בבמת יחיד. אכילה תוך זמנו, וכן דיני טהרה נוהגים גם בבמת יחיד. שהרי אמרה תורה על שעת אִסור הבמות שהבשר נאכל בו לטמא והטהור יחדו, כלומר שאינו קרבן. ממילא למדנו שאם הבמות מותרות והוא קרבן – הרי הוא נאכל בטהרה.

מנין לעשות זמן בבמה קטנה כבמה גדולה (אמרה תורה לן ישרף ופיגול ישרף מה פיגול פסול בבמה אף לן פסול בבמה או כלך לדרך זו) דהא אמרה תורה לן ישרף ויוצא ישרף מה יוצא כשר בבמה אף לן כשר בבמה ולאו ק"ו הוא מעופות מה עופות שאין המום פוסל בהן זמן פוסל בהן קדשי במה קטנה שהמום פוסל בהן אינו דין שזמן פוסל בהן מה לעופות שכן אין הזר כשר בהן תאמר (א) בבמה קטנה שהזר כשר בה לא יהא זמן פסול בה ת"ל (ב) וזאת תורת זבח השלמים לעשות זמן במה קטנה כזמן במה גדולה.

מנחות

מנחות ב: – ראה זבחים יא.

ויקרא ו ז, מנחות ג:

נאמר על המנחות:

וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה’ סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה:  וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’:  וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה’: ס  וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן: ס  וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה:  פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא: ס  וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה...

הוזכרו כאן כמה סוגי מנחות. אבל בפרשת צו נכללו כֻלן יחד בפרשיה אחת:

וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי ה’ אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ:  וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַה’:  וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ...

מכאן דרש רבא שלדעת ר"ש אין הבדל בין המנחות השונות אלא בדרך עשייתן, אבל כֻלן קרבן אחד[331]. הקומץ מנחת מחבת לשם מנחת מרחשת הוא כשוחט כבש לעולה לשם עז לעולה. שניהם קרבן אחד אלא שהוא נראה אחרת. לכן אינו נפסל. אבל לדעת חכמים כל אחד מהם עומד בפני עצמו.

וראה דברינו בזבחים ט:

מנחה לשום מנחה וזאת תורת המנחה תורה אחת לכל המנחות מנחה לשום זבח וזאת תורת המנחה וזבח לא כתיב.

ויקרא ה יא-יב, במדבר ה טו, מנחות ד.

רוב המדרשים בסוגיתנו התבארו כבר בראש מסכת זבחים, עיין שם. (ובפרט בזבחים ה). שם התבאר שחטאת אינה כשרה אא"כ נשחטה לשם מה שהיא.

גם עשירית האפה של הדל ביותר המביא קעו"י היא חטאת[332]:

וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִיא:  וֶהֱבִיאָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִמֶּנָּה מְלוֹא קֻמְצוֹ אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי ה’ חַטָּאת הִוא.

חַטָּאת הִוא. זו אינה מנחה אלא חטאתב. כיון שהיא חטאת, חלים עליה דיני החטאת. לעֻמת זאת, מנחתה של השוטה מנחה היא. אינה חטאת. אבל גם מנחתה של השוטה היא מזכרת עון, כלומר היא כחטאת. ונאמר עליה "כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן". וכפי שדרשנו בחטאת שאם אינה חטאת אינה קרבן, כך גם הפסוק האמור כאן כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא, אם אינו הוא, אם אין הוא מנחת קנאות, אינו כשר. וסברה היא: כמו שלחטאת אין משמעות אם אינה באה לכפר על החטא שעליו היא באה, כי ללא החטא אין קרבן חטאת, כך גם מנחת הקנאות. לא באה אלא בגלל החטא. אם אינה באה עבורו אינה קרבן.[333]

בשלמא מנחת חוטא חטאת קרייה רחמנא לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי חטאת היא וגו' אלא מנחת קנאות מנלן דתני תנא קמיה דרב נחמן מנחת קנאות מותרה נדבה א"ל שפיר קאמרת מזכרת עון כתיב בה ובחטאת כתיב ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה מה חטאת מותרה נדבה אף מנחת קנאות מותרה נדבה וכחטאת מה חטאת פסולה שלא לשמה אף מנחת קנאות פסולה שלא לשמה.

אלא מנחת חוטא ומנחת קנאות דפסולין שלא לשמן מנלן חטאת טעמא מאי משום דכתיב בה היא ה"נ הא כתיב בהו היא.

מנחות ד. – ראה עירובין נא.

מנחות ה. – ראה פסחים מז:מח.

ויקרא יד ב, מנחות ה.

פרשית טהרת המצורע פותחת במלים "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן". מכאן דרשו חכמים שזאת תהיה תורת המצורע, זאת תהיה, כך תהיה ואם שִנה את סדרו פסול. יתר על כן, חכמים עוד מרחיבים את הלִמוד גם אל מעשי המצורע ביום השמיני שנזכרים בהמשך הפרשה, ואומרים שגם הם בכלל תורת המצורע וגם הם דתם להֵעשות דוקא כסדרם.[334]

זאת תהיה תורת המצורע תהיה בהוייתה תהא.

ויקרא א ב-ג, מנחות ה:

הקרבת טרפה

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה’ מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:  אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ... פשט הכתוב הוא שיש להקריב בהמה אחת מתוך בקרו של האדם. (וראה מנחות צ:צא.). אבל חכמים דרשו מן הבקר ולא כל הבקר, ומכאן סמכו שטרפה לא קרבה. והסבירו למה א"א ללמוד זאת מק"ו. אך מסתבר שההלכה הזאת מתבססת לא על הדרשה אלא על עצם אִסור טריפה, ולכן מעטו דוקא טרפה ולא פסול אחר.[335] הדרשה אינה עולה ממשמעות הכתוב, אבל ההלכה מחויבת מן הסברה ונסמכת על הדרשה.

וראה קדושין כד:

וכן דרשו חכמים מדרש דומה מהפסוק "וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה’", והטרפה אינה עוברת תחת השבט.

מן הבהמה להוציא את הרובע ואת הנרבע, והלא דין הוא ומה אם בעל מום שלא נעבדה בו עבירה פסול מעל גבי המזבח הרובע והנרבע שנעבדה בהן עבירה אינו דין שיפסלו מעל גבי המזבח הרי שור שחרש עם החמור יוכיח שנעבדה בו עבירה וכשר על גבי המזבח. לא אם אמרת כשחרש שור עם החמור שאינן חייבי מיתה תאמר ברובע ונרבע שכן חייבין מיתה, טול לך מה שהבאת אין לי אלא כשנעבדה בו עבירה על פי שני עדים נעבדה בו עבירה על פי עד אחד או על פי הבעלים מנין, אמר רבי ישמעאל הריני דן ומה אם בעל מום שאין יעידת שני עדים פוסלתו מן האכילה יעידת עד אחד פוסלתו מן ההקרבה, הרובע והנרבע שיעידת שני עדים פוסלת מן האכילה אינה דין שתהא יעידת עד אחד פוסלתן מן ההקרבה, אמר לו רבי עקיבא לא אם אמרת בבעל מום שמומו בגלוי תאמר ברובע ונרבע שאין מומו בגלוי הואיל ואין מומו בגלוי לא יפסל מעל גבי המזבח, תלמוד לומר מן הבהמה להוציא את הרובע ואת הנרבע. מן הבקר להוציא את הנעבד והלא דין הוא ומה אם אתנן ומחיר שצפוייהן מותרין פסולין מעל גבי המזבח נעבד שצפויו איסורין אינו דין שיפסל מעל גבי המזבח, או חילוף ומה אתנן ומחיר שהן אסורין על גבי מזבח צפוייהן מותרין נעבד שהוא מותר אינו דין שיהו צפוייו מותרים אתה ביטלת לא תחמד כסף וזהב עליהם ואני אקיימנו לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך בדבר שאין בו רוח חיים, אבל בדבר שיש בו רוח חיים הואיל והוא מותר יהו צפוייו מותרין תלמוד לומר מן הבקר להוציא את הנעבד. וכשהוא אומר מן הבקר למטן שאין תלמוד לומר אלא להוציא את הטרפה, והלא דין הוא ומה אם בעל מום שהוא מותר בחולין פסול מעל גבי המזבח טריפה שהיא אסורה בחולין אינו דין שתפסל מעל גבי המזבח חלב ודם יוכיחו שהן אסורים בחולין וכשרין על גבי המזבח, לא אם אמרת בחלב ודם שהן מדבר מותר, תאמר בטרפה שכלה אסורה מליקת העוף תוכיח שכולה אסורה וכשר על גבי המזבח, לא אם אמרת במליקת העוף שקדושתה אוסרתה תאמר בטרפה שאין קדושתה אוסרתה והואיל ואין קדושתה אוסרתה לא תפסל מעל גבי המזבח הא אם השבתה וכשהוא אומר מן הבקר למטן שאין תלמוד לומר אלא להוציא את הטרפה. מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח, אמר רבי שמעון אם נאמר רובע למה נאמר נוגח ואם נאמר נוגח למה נאמר רובע לפי שיש ברובע מה שאין בנוגח ובנוגח מה שאין ברובע, רובע עשה בו את האונס כרצון נוגח לא עשה בו את האונס כרצון, נוגח משלם את הכופר לאחר מיתה רובע אינו משלם את הכופר לאחר מיתה, יש ברובע מה שאין בנעבד ובנעבד מה שאין ברובע, רובע בין שלו בין של אחרים אסור, נעבד שלו אסור של אחרים מותר, רובע צפוייו מותרין ונעבד צפוייו אסורין, לפיכך צריך הכתוב לומר את כלם.

מכל אשר יעבור תחת השבט פרט לטריפה שאינה עוברת.

מנחות ו: – ראה יומא מב.

מנחות ו: – ראה זבחים פד.

מנחות ו: ח: – ראה זבחים נה.: וזבחים סג

מנחות ז: – ראה זבחים מ.:

ויקרא ו יג, מנחות ח.

חבתי כהן גדול

זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה’ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב...  חָק עוֹלָם לַה’ כָּלִיל תָּקְטָר.

נאמר כאן "זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו ... עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד". הקרבן הוא עשירית האפה. בתמיד נאמר כבש בבקר וכבש בין הערבים, אבל כאן נקטה התורה לשון אחרת. כאן לא נאמר מחצית העשרון בבקר ומחצית העשרון בערב, אלא עשירית האפה מנחה תמיד. היא מנחה אחת. מכאן שמביא עשירית האפה וחוצה אותה. זוהי עשירית אחת. שממנה מחצית בבקר ומחצית בערב. אין בתורה מנחה של חצי עשרון. מה שקרב בבקר הוא מחציתה של אותה עשירית האפה שהיא הקרבן.

את המנחה הזאת מקריבים לה' חק עולם, חק עולם להביא עשירית האפה תמיד. 

אילו נאמר מנחה מחצית הייתי אומר מביא חצי עשרון מביתו שחרית ומקריב חצי עשרון מביתו ערבית ומקריב ת"ל מחציתה בבקר ומחציתה בערב מחצה משלם הוא מקריב הא כיצד מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה בבקר ומחצה בין הערבים נטמא מחצה של בין הערבים או שאבד יכול יביא חצי עשרון מביתו ערבית ויקריב ת"ל מחציתה בבקר ומחציתה בערב מחצה משלם הוא מביא הא כיצד מביא עשרון שלם [מביתו] וחוצהו ומקריב מחצה ומחצה אבד נמצאו שני חצאין קריבין ושני חצאין אובדין כ"ג שהקריב מחצה שחרית ומת ומינו אחר תחתיו יכול יביא חצי עשרון מביתו או חצי עשרונו של ראשון ת"ל ומחציתה בערב מחצה משלם הוא מביא ומקריב הא כיצד מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב ומחצה אבד נמצאו שני חצאין אובדין ושני חצאין קריבין.

אילו נאמר מנחה מחצית הייתי אומר מביא חצי עשרון מביתו שחרית ומקריב חצי עשרון מביתו ערבית ומקריב ת"ל מחציתה בבקר מחצה משלם הוא מביא.

א"ר אחא מאי טעמא דרבי יוחנן אמר קרא מנחה מחציתה הביא מנחה ואח"כ חוציהו.

אמר ליה רב גביהא מבי כתיל לרב אשי והא חוקה כתיב בה אמר ליה לא נצרכא אלא להביאה שלם מביתו.

במדבר ז, מנחות ח.:

קִדוש מנחה לחצאין

האם אפשר לקדש מנחה לחצאים? האם כאשר ממלאים את הכלי ראשון ראשון קדש, או שאין המנחה קדשה עד שימלא את הכלי?

חכמים למדים את התשובה לשאלה הזאת מקרבנות הנשיאים. הנשיאים הביאו קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה. חכמים דרשו ששניהם מלאים, כלומר ע"י מלויים הם נעשים קֹדש. ע"י שמודדים בהם. (וראה לעיל זבחים פח.).

רב למד מכאן שאי אפשר לקדש אלא דבר שלם. לכן אין המנחה קדשה עד שתהיה שלמה. (וכפי שבארנו לעיל זבחים פח.). ואולם, סלת ללא שמן או שמן ללא סלת הם דבר שלם, שהרי יש קרבן שבו מקריבים סלת ללא שמן או שמן ללא סלת. נמצא שבמקום שבו אמרה התורה להביא סלת בלולה בשמן, היא אמרה להביא שני דברים שלמים. לעֻמת זאת, מחצית מנחת כהן גדול אינה קדושה, כי היא אינה דבר שלם. כפי שדרשנו לעיל.

ואולם, ר' יוסי סובר שאם אדם רוצה לקדש דבר שלם, ראשון ראשון קדש. וכן סבר גם ר' יוחנן.

מנחת הנשיאים[336] התקדשה במזרק. מכאן שמנחה קדשה בכלי שרת אפילו אם הוא מיועד לדם, שהרי המזרק מיועד לדם.

מלאים אין מלאים אלא שלמים ואמר רבי יוסי אימתי בזמן שאין דעתו להוסיף אבל בזמן שדעתו להוסיף ראשון ראשון קדוש.

אמר שמואל ל"ש אלא מדות אבל מזרקות (של דם) מקדשות את היבש שנא' שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה.

ויקרא ב א-ב, מנחות ט.

מהו מעשה המנחה

וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה’ סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה:  וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’.

משמע שתחִלה נותן על המנחה שמן ולבונה, ואח"כ מביא אותה, עם השמן והלבונה, אל בני אהרן הכהנים. המנחה מובאת אל הכהנים רק אחרי שכבר נבללה בשמן. אלא שנחלקו חכמים בשאלה האם פירוש המלים "וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים" הוא והביאה אל המשכן, ואם כך – את השמן והלבונה אפשר לתת על המנחה עוד לפני שמביאים אותה אל המשכן, או ש"וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים" היינו הבאה אל הכהן, אבל רק בחצר המשכן יתן עליה את השמן והלבונה, ואז יביאנה אל הכהן. (שהרי המנחה נעשית בכלי שרת, ולכן מקומה בפנים).

ומ"מ למדנו שהקמיצה צריכה להיות ע"י כהן, אבל המעשים שלפניה כשרים לא רק בכהן[337].

בללה חוץ לחומת עזרה ר' יוחנן אמר פסולה ר"ל אמר כשרה ר"ל אמר כשרה דכתיב ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה והדר והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ מקמיצה ואילך מצות כהונה לימד על יציקה ובלילה שכשרין בזר ומדכהונה לא בעיא פנים נמי לא בעיא ורבי יוחנן אמר פסולה כיון דעשייתה בכלי הוא נהי דכהונה לא בעיא פנים מיהת בעיא.

ויקרא ב א-ב, מנחות ט:

הקטרה מתוך מנחה שלמה

וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה’ סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה: וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’.

את המנחה הכהן קומץ. כמו שנאמר "וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’". ונאמר "וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַה’". כלומר: את הקֹמץ צריך הכהן להרים מן המנחה. מסלתה ומשמנה. ממילא שמענו מכאן שאם אין מנחה, אין ממה להרים סלת ושמן. אם המנחה אינה כשרה ושלמה בשעת ההרמה הרי לא התקיֵם האמור כאן. ונאמר "וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַה’:  וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ", דוקא הנותרת מן ההרמה הזאת יאכלו אהרן ובניו. אבל אם אין ההרמה מן המנחה כתקנה – מה שנותר מן המנחה לא יאכלוהו אהרן ובניו. לא הנותרת מן הנותרת. לא עליה נאמר יאכלו אהרן ובניו. (אבל אפשר לומר שאת הקֹמץ יקטיר. וכך סובר ר' יוחנן). אבל יש אומרים שכל מה שאפשר ללמוד מהמלים "והרים מן המנחה", הוא שבשעה שמרים היא מנחה. אבל אם חסרה אח"כ מדוע תפסל, הלא הוא הרים מן המנחה. וכן הפסוק "והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו", היינו מה שנותר מהקמיצה, וגם אם חסר אח"כ.

מסלתה שאם חסרה כל שהוא פסולה משמנה שאם חסרה כל שהוא פסול.

והנותרת מן המנחה פרט למנחה שחסרה היא ושחסר קומצה ושלא הקטיר מלבונתה כלום.

והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר המזבחה המנחה עד דאיתא לכולה מנחה לא יקטיר ואידך מן המנחה מנחה שהיתה כבר.

אמר זעירי אמר קרא והנותרת ולא הנותרת מן הנותרת ורבי ינאי אמר מהמנחה מנחה שהיתה כבר.

ויקרא יד, מנחות ט:י.

מקום השמן בטהרת המצורע

וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית:  וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלֹּג הַשָּׁמֶן וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית:  וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית וְהִזָּה מִן הַשֶּׁמֶן בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה’:  וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל דַּם הָאָשָׁם.

ונאמר אח"כ במצורע עני:

וְשָׁחַט אֶת כֶּבֶשׂ הָאָשָׁם וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית:  וּמִן הַשֶּׁמֶן יִצֹק הַכֹּהֵן עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית:  וְהִזָּה הַכֹּהֵן בְּאֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה’:  וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל מְקוֹם דַּם הָאָשָׁם.

נאמר במצורע עשיר "וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל דַּם הָאָשָׁם". מה עִקר הצווי? שיתן את השמן על האזן והבהן, או שיתן על דם האשם? האם "על דם האשם" הוא צווי לתת שמן על הדם, או שהוא תאור למקום שבו צריך לתת את השמן, אבל עִקר הצווי הוא לתת על האזן והבהן?

אפשר להשיב על השאלה הזאת ממה שאמור בהמשך הפרשה על מצורע עני. שם לא נאמר "על דם האשם" אלא "על מקום דם האשם". מלמד שהמקום גורם. לא הדם גורם אלא המקום גורם. מכאן שאפשר לתת על הדם עצמו, ואפשר לתת על מקומו אם הדם כבר התנגב.

ממילא למדנו שהנתינה על הבהונות היא לאו דוקא על דם האשם אלא על הבהן. על כל מקום בבהן, ובכלל זה גם הצדדים, ובלבד שהוא על הבהן. ובפרט שנאמר שוב "וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית". ומדוע יש צֹרך לכתוב זאת? הלא כבר נאמר על דם האשם. אלא מכאן שאין צֹרך לתת בדיוק על מקום דם האשם. ובלבד שיתן על הבהן. כל מקום בבהן, ובלבד שהוא על הבהן. המקום הוא "וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית". כל עוד נתן שם – כשר.

אמר ליה ר' ירמיה לרבי זירא על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית דכתיב (בשמן דמצורע עשיר) למה לי חד להכשיר צדדין וחד לפסול צידי צדדין על דם האשם על מקום דם האשם למאי אתו הני צריכי אי כתב רחמנא על דם האשם הוה אמינא איתיה אין נתקנח לא כתב רחמנא על מקום ואי כתב רחמנא על מקום הוה אמינא דוקא נתקנח אבל איתיה אימא הוי חציצה קמ"ל על דם האשם.

מנחות ט:י. - ראה זבחים כד

מנחות י: – ראה זבחים יא.

ויקרא ו ח, ב ב, מנחות יא.:

שִעורי קֹמץ ולבונה

סדר הקרבת המנחה הוא

וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי ה’ אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ:  וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַה’.

כלומר: צריך להרים קצת בקמצו, קצת מסלת המנחה ומשמנה. ואת כל הלבונה.

מהו הקֹמץ ומהי הלבונה? על הקֹמץ נאמר בפרשת ויקרא:

וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’.

נאמר כאן שהכהן קומץ מלא קמצו, הוא צריך להביא מלא קמצו. קֹמץ מלא. (א) לא פחות ממה שמחזיק כל קמצו. מכאן שיש להקטיר מלא הקֹמץ. אך כיון שבפרשת צו[338] נאמר וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ, משמע (ב) שכל האזכרה צריכה להיות בתוך הקמץ. ולא לחרוג ממנו. הכהן צריך לקמוץ בדיוק מלא קמצו, לא יותר ולא פחות. מלא הקֹמץ, אך שלא יחרוג מהקֹמץ.

ומהי הלבונה שצריך להקטיר? נאמר כאן וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה. (לגבי כמות הלבונה שצריך לתת על המנחה ראה להלן מנחות כ:, וכאן נדון בשעור הלבונה שיש להקטיר). למה נאמר כאן כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה? ועוד יש לשאול: האם יש להקטיר את כל הלבונה שהיתה על המנחה בשעת הקמיצה, או את כל הלבונה אשר על המנחה בשעת ההקטרה? בכך נחלקו תנאים. יש אומרים (ג) שצריך להקטיר את כל הלבונה שהיתה על המנחה מתחִלתה. וכך נראה מהלשון "כָּל הַלְּבֹנָה". ועוד יותר מהלשון: "כָּל לְבֹנָתָהּ". אבל יש אומרים שצריך להקטיר את כל הלבונה שעל המנחה בשעת ההקטרה. וגם אם נותר מעט, הלא כעת המעט הזה (ד) הוא כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה.

לפי דעה זו יש לברר מהו שִעור הלבונה. בפשטות, לבונה היא לשון יחיד שהיא רבים[339], ולפי זה כל הלבונה הוא כל קרטי הלבונה שהיו על המנחה. אבל ר"י ור"ש מפרשים שלבונה היא לשון יחיד, וחשוב רק קורט הלבונה, שהוא יבא כֻלו, אבל די בקורט אחד או שנים. לפי פירוש זה כל הלבונה אשר על המנחה היינו (ד) אשר על המנחה בשעת הקטרה. שאל"כ מה רִבתה התורה (ד) באמרה "כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה"? למה דוקא כל מה שעל המנחה, למה לא לכתוב בפשטות כל לבונתה? כל הלבונה אשר על המנחה משמע לאו דוקא כל לבונתה שמלכתחילה, אלא כל מה שכעת על המנחה. ואולם, גם ר"י ור"ש בעלי דעה זאת אינם מקלים אלא בלבונה הבאה עם המנחה, כיון שזו היא הלבונה אשר על המנחה, די בה. במקום שבו הלבונה לא באה עם מנחה, צריכה לבא כֻלה. אם יש רק קרט אחד – אי אפשר (ה) לומר שרק הוא הלבונה אשר על המנחה.

מלא קומצו יכול מבורץ ת"ל (ב) בקומצו אי בקומצו יכול בראשי אצבעותיו ת"ל (א) מלא קומצו הא כיצד חופה שלש אצבעותיו על פס ידו וקומץ במחבת ובמרחשת מוחק בגודלו מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה וזו היא עבודה קשה שבמקדש.

א"ר יצחק בר יוסף א"ר יוחנן ג' מחלוקת בדבר ר"מ סבר קומץ בתחילה וקומץ בסוף ורבי יהודה סבר קומץ בתחילה ושני קרטין בסוף ור"ש סבר קומץ בתחילה וקורט אחד בסוף ושלשתן מקרא אחד דרשו ואת כל הלבונה אשר על המנחה ר"מ סבר עד דאיתא ללבונה (ג) דאיקבעה בהדי מנחה מעיקרא ורבי יהודה סבר (ד) כל ואפי' חד קורט את לרבות קורט אחר ור"ש את לא דריש.

להכי איצטריך אשר על המנחה (ה) דבהדי מנחה אין בפני עצמה לא.

ויקרא כד ט, מנחות יב:

וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת:  וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי ה’:  וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַה’:  בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה’ תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם:  וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה’ חָק עוֹלָם.

הקרבן המתואר כאן הוא שתים עשרה חלות, שהן שתי מערכות. וכאן עלינו לשאול האם לחם הפנים הוא קרבן אחד שעשוי משתים עשרה חלות, או שהוא שנים עשר קרבנות שונים, או שתי מערכות שונות. בשאלה זו תלויה השאלה ההלכתית מה יהיה הדין אם נפסלה אחת מהן. אם הוא קרבן אחד שיש בו שתים עשרה חלות, אז אם נפסל חלקו נפסל כֻלו. אבל אם הוא שנים עשר קרבנות שונים, פסול של אחד מהם לא יפסול את היתר.

הפרשה מסכמת[340] בלשון יחיד: "וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ", ממילא למדנו שהוא קרבן אחד. לכן הוא כשר דוקא כאשר הוא בשלמותו, הוא קדש קדשים, אבל אם אחת החלות נפרסה, כל המערכת פסולה.[341]

קדש קדשים הוא שאם נפרסה אחת מהן חלותיה כולן פסולות.

ויקרא ז יח, מנחות יג:

וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל:  וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף:  וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא:  וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר.

לעיל זבחים יג.: וזבחים כח.-כט: כבר בארנו שיש לפרש את הפסוק הזה כעוסק בבשר שבשעת שחיטתו חשב לאכול ממנו ביום השלישי. ועיין שם בבאור הדברים.

לכן יש לדון בשאלה על מה נאמר "פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא", האם על אותו בשר שעליו נאמר "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי", או על אותו זבח.

בפשטות, מדובר כאן על הזבח. הזבח הזה הוא פגול. אבל רב הונא מבקש לבאר שר' יוסי סובר שהדבר דומה לטומאה האמורה בסמוך. שמה שנטמא טמא ומה שלא נטמא טהור, אף כאן, נושא הפרשיה הוא הבשר. הבשר שחשב לאכול ממנו ביום השלישי הוא שנאסר.

ואולם הגמ' דוחה את דבריו. אמנם הנושא של הפרשיה הוא הבשר ואכילתו, אלא שאם חשב לאכול בשר מהזבח – כל הזבח פגול. הפסוק "פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא" על הזבח נאמר, שהרי על הזבח התורה אומרת שפגול הוא ואינו מרצה.

אמר רב הונא אומר היה רבי יוסי פיגל בירך של ימין לא נתפגל הירך של שמאל מאי טעמא איבעית אימא סברא ואיבעית אימא קרא איבעית אימא סברא לא עדיפא מחשבה ממעשה הטומאה אילו איטמי חד אבר מי איטמי ליה כוליה ואיבעית אימא קרא והנפש האוכלת ממנו עונה תשא ממנו ולא מחבירו.

ויקרא ז יב, מנחות טו.

האם החלות הן חלק מהתודה

וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַה’:  אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן:  עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו:  וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַה’ לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה.

על התודה יש להביא חלות. האם החלות האלה הן חלק מהתודה?

התורה אומרת שהחלות באות על זבח התודה. כלומר: הן כעין תוספת לתודה. הן באות על התודה, ולא התודה באה עליהן[342]. לכן מסתבר שהן לא יכולות לפסול את התודה, אבל אם התודה פסולה גם הן פסולות, שהרי הן אינן יכולות לבא אלא על התודה והן חלק ממנה.[343]

אמר רב כהנא מנין ללחמי תודה שנקראו תודה שנאמר והקריב על זבח התודה חלות.

מנחות טז. – ראה יומא מט.נ.

מנחות טז: – ראה זבחים כח.-כט: (לעיל עמ' עד).

מנחות יז.: – ראה זבחים יג:. (לעיל עמ' מג).

מנחות יח: – ראה לעיל זבחים צט. קב:

ויקרא ב א-ב, מנחות יח:יט.

סדר המנחה כך הוא:

וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה’ סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה: וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’.

משמע שהאיש המקריב יוצק את השמן, והוא מביא אותה אל הכהנים לקמוץ. רק (א) אחרי היציקה נאמר "וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים". וכך דורש ת"ק. בדומה לדרשה שכבר הוזכרה ונתבארה לעיל בזבחים לב. על שחיטת קדשים: "אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה’:  וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו:  וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה’ וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד", רק בהקרבה הוזכרו כהנים. (ב) כל מה שקודם לכך כשר גם בזר. גם בעולה וגם במנחה מתואר תחִלה הבעלים ואח"כ הכהן.

אעפ"כ דורש ר"ש שבמנחה גם היציקה צריכה להֵעשות דוקא ע"י הכהן. כבר התחלת הצווי "וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה", עוסקת בכהן דוקא[344]. בפרשית המנחה לא הוזכרו תחִלה מעשים שעושה הבעלים, שלא כפרשית העולה שבה בודאי יש דבר שעושה הבעלים, הסמיכה. ולכן ודאי שא"א לפרש שהכהן עושה את הכל ובעל כרחנו יש להפסיק באמצע הפסוק ולהשיב על השאלה היכן עברה התורה לעסוק בכהן. אבל לגבי מנחה אפשר לפרש שגם ראשית הפרשיה עוסקת כבר בכהנים. הכהֻנה התפרשה בהמשך, אבל (ג) כבר מתחִלתהיד עוסקת הפרשה בכהן.

בעולה תחִלת הפסוק עוסקת בבעלים: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה’ מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:  אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה’:  וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו:  וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה’ וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". הבעלים הוא המקריב, הוא המביא והסומך, ובפשטות הוא השוחט. הכהנים רק מקריבים את הדם. האם אפשר ללמוד מכאן שדוקא הבעלים צריך לשחוט? הגמ' משיבה שלא, והיא לומדת זאת משני מקורות. הראשון הוא מק"ו, הזריקה שהיא הכפרה לא צריכה בעלים, ק"ו שהשחיטה אינה צריכה בעלים (וא"א לומר שהסמיכה תוכיח, כי סמיכה לא באה לעולם אלא כדי לקשור את הקרבן לבעליו, ולומר זה קרבני. אבל השחיטה נצרכת מצד עצמה). וכן שנאמר בפר יוה"כ "וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ", כלומר: דוקא הפר ההוא צריך שחיטה בבעלים. לא במקום שלא נאמר בו אשר לו.

מ"ט דרבנן אמר קרא ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה והביאה אל בני אהרן הכהן וקמץ (א) מקמיצה ואילך מצות כהונה לימד על יציקה ובלילה שכשירה בזר ורבי שמעון בני אהרן הכהנים (ג) מקרא נדרש לפניו ולאחריו.

וסבר ר"ש וי"ו מוסיף על ענין ראשון אלא מעתה דכתיב ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם וזרקו את הדם (ב) מקבלה ואילך מצות כהונה מלמד על שחיטה שכשירה בזר אי לר"ש וי"ו מוסיף על ענין ראשון שחיטה ה"נ בזר תהא פסולה שאני התם דאמר קרא וסמך ושחט מה סמיכה בזרים אף שחיטה בזרים אי מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים ההוא לא מצית אמרת ק"ו ומה זריקה דעיקר כפרה לא בעיא בעלים שחיטה דלאו עיקר כפרה לא כ"ש.

וכי תימא אין דנין אפשר משאי אפשר גלי רחמנא ביוה"כ ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דשחיטה בעלמא לא בעינן בעלים.

מנחות יט. – ראה זבחים כד.:

ויקרא ז יא, יד ב, במדבר ו יג, מנחות יט.

פרשת הנזיר מסתיימת בפסוק "זֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר אֲשֶׁר יִדֹּר קָרְבָּנוֹ לַה’ עַל נִזְרוֹ מִלְּבַד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ כְּפִי נִדְרוֹ אֲשֶׁר יִדֹּר כֵּן יַעֲשֶׂה עַל תּוֹרַת נִזְרוֹ". ודרשו חכמים, כן יעשה, התורה הדגישה כן יעשה, מכאן שעשייתו מעכבת. על התודה נאמרו פסוקים דומים לפסוקים האמורים בנזיר: "וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַה’:  אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן:  עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו". גם כאן וגם כאן יש שלמים עם לחם. התודה דומה לקרבנות הנזיר, מכאן שדיניה דומים.

גם על המצורע נאמר: "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ". מכל הפסוקים האלה דרשו חכמים שדוקא כך יש לעשות. וכל מה שנאמר בהם מעכב בהם. (עוד דרשו שחֻקה מעכבת ושנה עליו הכתוב מעכב). וראה גם להלן כז. כח.

שאני התם כיון דכתיב כן יעשה כמאן דכתיבא בהו חוקה דמי הרי תודה דלא כתיבא ביה אלא תורה ותנן ארבעה שבתודה מעכבין זה את זה שאני תודה דאיתקש לנזיר דכתיב על זבח תודת שלמיו ואמר מר שלמיו לרבות שלמי נזיר.

כיון דכתיב זאת תהיה תורת המצורע כמאן דכתיב ביה חוקה דמי.

ויקרא ו יא, כד ט, מנחות יט.

וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי ה’ אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ:  וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַה’:  וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ:  לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם:  כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכֲלֶנָּה חָק עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם מֵאִשֵּׁי ה’ כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם יִקְדָּשׁ.

התורה מסכמת ואומרת: "חָק עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם מֵאִשֵּׁי ה’". דיני המנחה הם חק עולם, כך הוא החוק, חק נתן ולא יעבור. אי אפשר לשנות אותם, ואם שִנה פסל. אלא שיש לשאול על מה נאמר חוק זה? דוקא על האכילה או על כל הפרשיה?

האם המלה חוק האמורה כאן פירושה כמו זאת חקת התורה, כלומר: זהו החוק שקבע ה'. או שהמלה חק כאן פירושה כמו "הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי", או "וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ", או "כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה". כלומר: המנחה היא לחם חֻקם של הכהנים הנִתן להם מאת ה'. (ועוד יש לשאול האם יש הבדל בין הפירושים, או שהמושג "לחם חק" נולד מאנשים שהיה חוק שקבע שצריך לתת להם לחם, גם אם לאחר מכן הבִטוי הזה נעשה בִטוי העומד בפני עצמו. וגם אם כן – מה הוא מלמד על המנחה?).

שאלה דומה נשאלת לגבי לחם הפנים. גם שם נאמר:

וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת:  וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי ה’:  וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַה’:  בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה’ תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם:  וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה’ חָק עוֹלָם.

וגם שם יש לשאול האם הפסוק המסכם, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה’ חָק עוֹלָם, מסכם את כל הפרשיה, או רק את אכילת הכהנים.

האם כל האמור בכל הפרשיה חק הוא, ואם לא יעשה כחק פסול. או שרק על האכילה נאמר חק הוא?

הגמ' מכריעה שלגבי לחם הפנים מסתבר שכל מעשהו חוק והוא מעכב. אבל לגבי מנחה לא הקפידה התורה אלא על סלתה ושמנה, או גרשה ושמנה, שהם העולים על המזבח.

והרי מנחה דכתיב בה חוקה ואמר רב כל מקום שהחזיר הכתוב בתורת מנחה אינו אלא לעכב החזיר אין לא החזיר לא שאני התם דכי כתיבא חוקה אאכילה כתיבא והרי לחם הפנים דכי כתיבא חוקה אאכילה כתיבא ותנן שני סדרים מעכבין זה את זה שני בזיכין מעכבין זה את זה הסדרין והבזיכין מעכבין זה את זה אלא כל היכא דכתיבא אאכילה אכולא מילתא כתיבא שאני התם דאמר קרא מגרשה ומשמנה גרש ושמן מעכבין ואין דבר אחר מעכב.

ויקרא ב ב, ו ח, מנחות יט:

קמיצה בקמצו

את המנחה הכהן קומץ. כמו שנאמר:

וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’.

ונאמר:

וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַה’.

כלומר: את הקֹמץ צריך הכהן להרים מן המנחה בקֻמצו. דוקא בידו ולא בכלי. בקֻמצו. מכאן שצריך לקמוץ דוקא ביד ולא בכלי.

ואכן כך מצאנו שעשה אהרן:

וַיַּקְרֵב אֵת קָרְבַּן הָעָם וַיִּקַּח אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וַיִּשְׁחָטֵהוּ וַיְחַטְּאֵהוּ כָּרִאשׁוֹן:  וַיַּקְרֵב אֶת הָעֹלָה וַיַּעֲשֶׂהָ כַּמִּשְׁפָּט:  וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה וַיְמַלֵּא כַפּוֹ מִמֶּנָּה וַיַּקְטֵר עַל הַמִּזְבֵּחַ מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר.

רב סובר שמכאן אפשר ללמוד שעשיה דוקא בכפו מעכבת, שהרי הפסוק הזכיר שוב. אבל שמואל סובר שרק אם התורה חוזרת על הצווי פעמים אפשר ללמוד שזה מעכב. תיאור דברים של מעשים שהיו אינו מלמד. מעשה שהיה כך היה.

מלא קומצו בקומצו שלא יעשה מדה לקומץ.

רב סבר הא נמי תנא ביה קרא דכתיב ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה ושמואל דורות משעה לא ילפינן.

מנחות יט: – ראה זבחים פח.

מנחות יט: – ראה זבחים סג:

ויקרא ב יג, מנחות כ

מלח בקרבנות

התורה מתארת את סדר הקרבת המנחה:

וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַה’ וְהִקְרִיבָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ:  וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’:  וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה’:  כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה’ לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה’:  קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה’ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ:  וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח.

בקרבן אין לתת שאור ודבש אלא מלח, וכאן מסיֶמֶת התורה בפסוק כללי "עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח". אמנם, אפשר לפרש ש"כל קרבנך" הוא קצור של "כל קרבן מנחתך", האמור בראש הפסוק: "וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח", ואין מדובר כאן אלא על המנחה שבה עוסקת הפרשיה, אבל אפשר (וכן מפרשת הבריתא) לפרש שכל קרבנך הוא כל הקרבנות, ולא רק מנחה. מכך שנאמר "עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" אנו למדים שכל קרבן חיב במלח, כל העולה על המזבח נמלח. אמנם התורה עוסקת בקרבן מנחה, אבל אגב העִסוק בקרבן מנחה מלמדת התורה דין בכל הקרבנות. בכֻלם לא יהיה שאור ודבש, ויהיה מלח. כך יהיה דינו של כל הדומה למנחה, כלומר: שמוקטר על האש על גג המזבח. "וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח", הפסוק הזה בא לומר: לא רק מעל מנחתך אלא כל קרבנך, כל הדומה למנחה בכך שהוא קרב על המזבח.

החיוב הזה חל רק על דברים שהם כעין קרבן מנחתך, שהם מוקטרים על האש על העצים. רק על אשר תקריבו לה'. (אמנם קשה שהרי גם המצוה שנאמרה לפני כן, אִסור שאור ודבש, אמורה בלשון אשר תקריבו, והיא חלה גם על השירים). כלומר: הצווי הזה חל רק על מה שקרב לה' על האשים[345]. אבל הוא חל על כל הקרב לה' על האשים. על כל קרבנך.

האם המלח מעכב את הקרבן? הכתוב בסיומו חוזר ואומר "עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח". הכתוב הוסיף את אמירת הסִכום הזאת כדי ללמד שאין קרבן בלי מלח. נאמר כאן מלח ברית, וגם על הכהֻנה נאמר ברית מלח, כלומר דבר קבוע שאינו משתנה. כפי שמצאנו לגבי הקדשים הנִתנים לכהנים, שעליהם נאמר "כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה’ נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה’ לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ". למה קראה התורה לברית הזאת ברית מלח? כי המלח הוא דבר קבוע ואינו משתנה, וכך גם הכהֻנה. במלים ברית מלח[346] מלמדת התורה שהכהֻנה לא בטלה. לפי דרכנו למדנו שהמלח אינו בטל. מעתה נלמד שכמו שאין קרבן ללא כהנים, כך אין קרבן ללא מלח. כל הקרבנות טעונים מלח לעולם.

אילו נאמר קרבן במלח שומע אני אפילו עצים ודם שנקראו קרבן ת"ל מנחה מה מנחה מיוחדת שאחרים באין חובה לה אף כל שאחרים באין חובה לה אי מה מנחה מיוחדת שמתרת אף כל שמתיר אביא דם שמתיר ת"ל מעל מנחתך ולא מעל דמך יכול תהא מנחה כולה טעונה מלח ת"ל קרבן קרבן טעון מלח ואין מנחה כולה טעונה מלח ואין לי אלא קומץ (מנחה) מנין לרבות את הלבונה מרבה אני את הלבונה שכן באה עמה בכלי אחד מנין לרבות את הלבונה הבאה בפני עצמה ולבונה הבאה בבזיכין והקטרת מנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים אימורי חטאת ואימורי אשם ואימורי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים ואברי עולה ועולת העוף מנין תלמוד לומר על כל קרבנך תקריב מלח.

ברית מלח עולם הוא שתהא ברית אמורה במלח דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר נאמר כאן ברית מלח עולם הוא ונאמר להלן ברית כהונת עולם כשם שאי אפשר לקרבנות בלא כהונה כך אי אפשר לקרבנות בלא מלח.

ויקרא ב א, מנחות כ: קו:

וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה’ סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה:  וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’:  וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה’: ס  וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן: ס  וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה:  פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא: ס  וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה:

הפתיחה לפרשה היא "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה’". מכאן דרש רבי שיש בכלל קרבן מנחה גם קרבן עצים. מלבד העצים המשמשים למערכה, שעליהם מקטירים את הקרבנות, אפשר להביא גם עצים שהם קרבן בפני עצמו, ונוהגים בהם כמנחה. צריך לבאר איך הוא לומד זאת מהפסוק הזה. ואפשר שאין כאן ראיה לדבר אלא זכר לדבר. ומ"מ הדברים מפורשים יותר בספר נחמיה[347]. (וראה דברינו בתענית כט.).

קרבן (מנחה) מלמד שמתנדבין עצים וכמה שני גזרין וכן הוא אומר והגורלות הפלנו על קרבן העצים רבי אמר עצים קרבן מנחה הן וטעונין מלח וטעונין הגשה.

שִעור הלבונה

נאמר כאן "וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה". לא התפרש כאן כמה לבונה צריך לתת עליה. אבל בפרשת צו נאמר "וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי ה’ אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ:  וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַה’". גם כאן נאמר "וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ". התורה מתייחסת בשוה לקֹמץ וללבונה[348]. מכאן למדו חכמים שכמות הלבונה היא ככמות הקֹמץ. כלומר: צריך לתת קֹמץ לבונה. כך יקטיר הכהן שני דברים שוים בכמותם: הקֹמץ והלבונה.

גם בעשירית האיפה של קרבן עולה ויורד, שבה יש רק קֹמץ ואין בה לבונה, נאמר "וֶהֱבִיאָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִמֶּנָּה מְלוֹא קֻמְצוֹ אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי ה’ חַטָּאת הִוא". ממילא למדנו שאפילו קֹמץ אחד יכול להחשב אזכרה. מכאן שהנודר לבונה יתן קֹמץ אחד. ואזכרה היא קֹמץ אחד.[349] אבל פחות מכך אינו כשר.

ויקרא ד ה, כה, ל, לד, יז יא, מנחות כא.