הדאגה לצרכי הנזקקים – אחריות היחיד או הציבור?

התורה מחיבת לתת צדקה:

כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה’ אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה’ וְהָיָה בְךָ חֵטְא: נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ: כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ.

וכאן עלינו לשאול: אל מי מדברת הפרשיה הזאת? על מי מוטלת מצות הצדקה?

בפשטות, הפרשיה הזאת מדברת אל האדם הפרטי. האדם הפרטי הוא המצֻוֶּה לתת צדקה. הוא זה שמצֻוֶּה לא לאמץ את לבבו ולא לקפוץ את ידו.[1] והמצוה מוטלת על מי שהאביון מבקש ממנו.

ואולם, בדברי חכמים אנו מוצאים מנגנון צִבורי המחלק את הצדקה. המשנה במסכת פאה אומרת שהקופה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה. והדין התבאר בב"ב ח:

תנו רבנן קופה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה. נגבית בשנים – שאין עושים שררות על הצבור פחות משנים. ומתחלקת בשלשה – כדיני ממונות. תמחוי נגבית בשלשה ומתחלקת בשלשה שגִבויה וחלוקה שוים. תמחוי בכל יום, קופה מערב שבת לערב שבת. תמחוי לעניי עולם, קופה לעניי העיר. ורשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה, ולשנותה לכל מה שירצו.

מכאן אנו למדים שבימי חכמים חלה אחריות על הציבור לגבות את הצדקה מן היחידים ולתת אותה למי שנזקק לה. חכמים הסדירו את הצדקה, ובנו מנגנון ציבורי שיאפשר אותה. גם אם מן התורה המצוה לדאוג למחסורו של העני מוטלת על היחיד, חכמים הטילו אותה על הצִבור (או לפחות, כך הוא מנהג ישראל, וחכמים הסדירו את הלכותיו. להלן נדון בכך).

כך עולה גם משגרת לשון חכמים. במקומות רבים אנו מוצאים שעני שצריך פרנסה, פדיון או קבורה, צרכו מוטל על הצבור או על הקהל[2]. כלומר: הקהל הם האחראים למחסורו של אדם.

וכך מצאנו: "מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו, בית דין כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן, וממשכנין על הצדקה ואפילו בערבי שבתות". (רמב"ם מתנו"ע ז י, שו"ע יו"ד רמח א).[3] כלומר: הממונים מטעם הציבור הם אלה שגובים מכל יחיד ומפרנסים את העניים.

מתוך כך עלינו לשאול שתי שאלות, אחת עקרונית ואחת מעשית.

השאלה המעשית: הואיל וגם יחיד וגם הצבור חייבים במצוה זו, מה תפקידו של כל אחד מהם? מתי יפעל היחיד ומתי יפעל הציבור? (ואם זו מצוה על היחיד – למי מצֻוֶּה כל יחיד לתת, וכיצד נוַדֵּא שכל עני מקבל די מחסורו?)

השאלה העקרונית היא מה עִקר מצות הצדקה. האם היא מוטלת על היחיד או על הצבור? האם היא מוטלת על כל יחיד ויחיד או על עם ישראל כֻלו כאחד?[4]

מתוך כך נשאל עוד שאלה: מיהו הציבור המצֻוֶּה במצוות אלה, העם כֻלו? הקהילה? העיר?

ואם העם כֻלו הוא המצֻוֶּה, האם זה אחד מתפקידי המדינה?[5]

מהו תפקידו של היחיד ומהו תפקידו של הצבור

מצאנו שחכמים הסדירו את הצדקה וקבעו מנגנון ציבורי שידאג לה. מאידך, מצאנו בש"ס במקומות רבים שיש גם עניים המחזרים על הפתחים. אם יש מנגנון ציבורי הנותן לכל עני כפי צרכו, למה יש עניים המחזרים על הפתחים וגובים מכל יחיד כפי נדבת לבו? לשון אחרת: מה מוטל על כל יחיד ומה מוטל על הציבור? מתי יפרנס הציבור את העני ומתי יחזר העני על הפתחים ויפרנסנו היחיד?

שאלה שניה שנבקש לשאול, היא חלוקת האחריות על העניים השונים. מיהו הממונה על כל עני.

על השאלות אפשר להשיב מתוך שני מקורות שנדון בהם כאן:

יתום ויתומה שבאו להתפרנס

הגמ' בכתובות (סז.) עוסקת בשאלת האחריות על היתומים השונים, ואומרת: "יתום ויתומה שבאו להתפרנס מפרנסין את היתומה ואחר כך מפרנסין את היתום מפני שהאיש דרכו לחזור על הפתחים ואין אשה דרכה לחזור". מדובר על מקרה שבו יש קופה ציבורית, והיא אמורה לפרנס הן את היתום והן את היתומה, אלא שמשאביה של הקופה הציבורית מוגבלים. משמע מדברי הגמ' שאלמלא היתומה היו מפרנסים את היתום מקופת הציבור. מעִקר הדין הציבור אמורים לפרנס הן את היתום והן את היתומה. אלא שלפעמים המשימה כבדה על הקופה הציבורית. במקרה כזה אין לעני ברירה אלא לגבות את הצדקה בעצמו. מדובר כנראה במקרה שבו אי אפשר לגבות עוד מהציבור בכפיה. הציבור כבר נתן את המקסימום שאפשר לחייבו. וכעת אי אפשר לגבות ממנו עוד. (בין אם משום שנתן כבר את השיעור שהוא מחויב בו, ובין אם משום שאין לגבאים כח ויכולת לגבות ממנו עוד). כעת יחזר העני על הפתחים ויתן לו כל אדם כנדבת לבו.

מכאן עולה שהדרך הרגילה והפשוטה היא שהעניים מתפרנסים מקופת הצדקה הציבורית[6]. רק כאשר קופת הצדקה הציבורית אינה יכולה לעמוד בכך – עניים מחזרים על הפתחים.

גם ללא מקור זה, מסתבר שלא בכל התקופות ובכל המקומות היתה מערכת מיסוי חזקה וגדולה דיה, שבכֹחה לפרנס את כל העניים. לכן יש המחזרים על הפתחים. לפי הפירוש הזה, היה ראוי שכל העניים יתפרנסו דרך מערכת הצדקה הציבורית, אך כיון שלפעמים זה לא ניתן, יש דרך נוספת.

כך עולה גם מדברי הרשב"א (שו"ת הרשב"א ג שפ), שאומר שמעִקר הדין יש לגבות מכל אנשי העיר, מאת הרב תרבו ומאת המעט תמעיטו, ולתת לעניים. אך כשאין הקופה עומדת בכך – יְחזרו העניים על הפתחים. ומכלל לאו אתה שומע הן, שאם הקופה יכולה לעמוד בכך, טוב יותר שתפרנס היא את העניים, תגבה מכל אדם כפי עושרו ותתן לעניים, ובכך תתקים מצות הצדקה.

גם הרמב"ם (מתנו"ע י ח) כתב שטוב יותר לתת צדקה באמצעות גבאי צדקה, מאשר לתת אותה ישירות לעני. (אמנם, אפשר שיש הבדל בין הרמב"ם לבין הרשב"א. הרמב"ם עוסק בחיובו של היחיד במתן צדקה, ואומר שטוב שהיחיד יֵעזר במערכת הציבורית. ואילו הרשב"א עוסק בחיובה של המערכת הציבורית. הרמב"ם והרשב"א לשיטתם כפי שנבאר להלן).

מכלל כל הנ"ל עולה שהאפשרות המועדפת היא פרנסה ע"י המערכת הציבורית, וכאשר זו אינה מספיקה – יתנו היחידים מנדבת לבם.

האחריות וסדר הקדימה

המדרש בספרי עוסק ישירות בשאלה שלנו. הוא עוסק בחלוקת האחריות על פרנסת העניים השונים. אלה הם דברי הספרי על הפסוקים דלעיל:

כי יהיה בך, ולא באחרים. אביון, תאב תאב קודם. אחיך, זה אחיך מאביך כשהוא אומר מאחד אחיך, מלמד שאחיך מאביך קודם לאחיך מאמך. באחד שעריך, יושבי עירך קודמים ליושבי עיר אחרת. בארצך, יושבי הארץ קודמים ליושבי חוצה לארץ כשהוא אומר באחד שעריך היה יושב במקום אחד אתה מצוה לפרנסו היה מחזר על הפתחים אי אתה זקוק לו לכל דבר. אשר ה' א-להיך נתן לך, בכל מקום.

בב"ב ט. עסקו האמוראים במדרש הזה:

תנא אם היה מחזיר על הפתחים אין נזקקין לו ההוא עניא דהוה מחזיר על הפתחים דאתא לקמיה דרב פפא לא מזדקיק ליה א"ל רב סמא בריה דרב ייבא לרב פפא אי מר לא מזדקיק ליה אינש אחרינא לא מזדקיק ליה לימות ליה והא תניא אם היה עני המחזיר על הפתחים אין נזקקין לו א"ל אין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נזקקין לו למתנה מועטת.

משמע שמדובר באדם שעלול למות אם לא יקבל צדקה. אלא שאין נותנים לו מתנה מרובה. פרשו שם רש"י, תוס', רגמ"ה, רא"ש, ועוד ראשונים, שרב פפא היה גבאי צדקה, וכוונת הברייתא היא שאין נותנים לו מהקופה מתנה מרובה. כלומר: אדם לא יכול לקבל גם מהקופה הציבורית וגם מהנדבנים. אם הוא דואג לגבות צדקה בעצמו, לא יקבל גם מהקופה הציבורית. וכדברי רש"י שם: "אחרי שלמד לחזר על הפתחים דיו בכך". כך פסק גם השו"ע (יו"ד רנ ג). לפי זה, יש לפרש את הפסוק כמדבר אל הגבאי. הגבאי הוא המצֻוֶּה לפרנס את ענייו. אך אינו מצֻוֶּה לפרנס עני המחזר על הפתחים. וכפי שכתבנו לעיל, כאשר קופת הצדקה אינה יכולה לפרנס את העני – יחזר העני על הפתחים.

כלומר: גם מכאן אנו מגיעים לאותה מסקנה שהצגנו לעיל: דרך המלך היא שקופת הצדקה תפרנס את העניים. היחיד יפרנס את מי שאין בכח קופת הצדקה לפרנסו. ההנחה היא שהציבור לא יכול לדאוג לכל עני ועני, ולכן צריכים היחידים להשלים את מה שלא יכולה לעשות הקופה הציבורית.

אמנם, מהרמב"ם נראה שהוא לא פֵרֵש את המדרש כמו הראשונים שהוזכרו לעיל[7]. הרמב"ם הביא את ההלכות האלה בפרק העוסק בחיובו של היחיד, ומשמע מדבריו שרב פפא לא היה גבאי צדקה. לפי זה יש כמובן לשאול מדוע היחיד לא חיב לפרנס את העני המחזר על הפתחים? אם אותו לא יפרנס – את מי יפרנס? הלא אם הפסוק מדבר אל היחיד – היחיד הוא זה שעליו מוטל לפרנס את מי שמבקש ממנו. כנראה שהרמב"ם מבאר שהיחיד מצֻוֶּה לפרנס את עניי עירו ומשפחתו. לעניים רחוקים יתן מתנה מועטת. לפי הרמב"ם המדרש מפרש שהפסוק מדבר אל כל יחיד ויחיד. וכך עולה גם מהרישא של המדרש הדן בקדימה בין הקרובים השונים. לפי פירוש זה, לא מדובר כאן כלל על גבאי הצדקה. המדרש מבחין בין שני סוגים של אדם המבקש צדקה מרעהו. מי שמבקש מבני משפחתו ועירו – יפרנסוהו הם.ט ומי שהולך מעיר לעיר ומחזר על הפתחים (כלשון המדרש: אינו יושב במקום אחד ואינו מאחד שעריך) – יתן לו כל אדם מתנה מועטת. יש צדקה משפחתית ויש חִזור על הפתחים. אדם שמבקש עזרה מאחיו הקרוב אליו, אינו דומה למי שמחזר על הפתחים.[8] צדקה ציבורית היא סוג שלישי שכלל לא הוזכר במדרש הזה. ממילא אי אפשר להביא ממנו ראיה לשאלה שפתחנו בה, אבל אפשר ללמוד מכאן על מי אחראי כל אדם.

על מי ממונה הקופה הציבורית

על פי מחלוקת הראשונים שהתבארה לעיל אפשר להשיב על השאלה מי אחראי על איזה עני.

בארנו לעיל שלפי רש"י, תוס' ושאר הראשונים ההולכים בשיטתם, המדרש מדבר אל הגבאי. כמו הגמ' בכתובות, כך גם המדרש הזה מבחין בין חִזור על הפתחים לבין פרנסה ע"י הקופה הציבורית. המדרש אומר: "היה יושב במקום אחד אתה מצוה לפרנסו היה מחזר על הפתחים אי אתה זקוק לו לכל דבר". מכאן נראה שהמחזר על הפתחים הוא לא זה שיושב במקום אחד. מי שיושב במקום אחד, מתפרנס בצורה מסודרת מקופת בני עירו. מי שאינו יושב במקום אחדט אלא מחזר על הפתחים, מתפרנס מיד הנדיבים. הגמ' בכתובות שהזכרנו לעיל אומרת שמי שהקופה לא מפרנסת אותו יחזר על הפתחים, המדרש כאן מציג את הצד השני: מי שמחזר על הפתחים – הקופה לא תפרנס אותו.

המדרש אומר שכל קהילה מפרנסת את ענייה. ענייה היושבים באותה עיר[9], כלומר: באותו שער ("באחד שעריך"). אבל מי שמחזר על הפתחים (ובפשטות: הולך מעיר לעיר לבקש נדבות), אין חובה לפרנסו. אלא שאם כך יש לשאול: האמנם אין חובה לפרנס עני בן עיר אחרת? והתשובה נִתנת בגמ': יתנו לו מתנה מועטת.

לפי הפירוש הזה יש שני סוגי צדקה: פרנסה ע"י הצבור וחִזור על הפתחים. מי שמחזר על הפתחים – אין הצבור מצֻוֶּה לפרנסו.

לפי הרמב"ם, המדרש מפרשא שהפסוק מדבר אל כל יחיד ויחיד, והוא פותח ואומר שיש לתת לקרוב קרוב קודם, ולאחד שעריך – דוקא לעניי שעריך. המחזר על הפתחים הוא איש שאינו שייך לשער אלא הולך מעיר לעיר לחזר על הפתחים, ולכן אינו בכלל "באחד שעריך". עני כזה שאינו בא אל קרובו ושכנו שעליהם מוטלת פרנסתו, אלא אל כלל ישראל – יתן לו כל אחד מעט מעט. מכלל כולם יהיה לו רב.[10] לכן, במקרה זה היחיד אינו חיב לתת לאותו עני די מחסורו, אבל בד"כ חייב. לפי רש"י ותוס' והראשונים שעמהם הפסוק מדבר אל הצבור. אם הוא לא מאחד שעריך – כלומר אינו נסמך על יושבי השער הדואגים לכלל הצבור – אין אתה נזקק לו לכל דבר.

נחלקו אפוא הראשונים בשאלה האם המדרש סובר שהפסוק מדבר אל היחיד או אל הצִבורא. אפשר שהמדרש פֵרש את הפסוק כמופנה אל הצִבור, הצִבור של אותה העיר ("שעריך"). מצות צדקה היא מצוה המוטלת על הצִבור. מצוה היא על הצִבור לפרנס את בני הצִבור, לכל קהילה יש מערכת צִבורית התומכת בבני הקהילה, כך שבני הקהילה יתפרנסו. (כלומר: כבר מן התורה המצוה מוטלת על הצִבור, כשיטת הרב גורן שתובא להלן). אבל מי שאינו חלק מאותה קהילה השותפה באותה מערכת פרנסה, אינו בכלל המתפרנסים מהמערכת הצִבורית הנ"ל. אדם כזה יחזר על הפתחים ויתן לו כל יחיד קצת, מנדבת לבו.[11] מצות צדקה היא שבני הקהילה יפרנסו את בני הקהילה. לפי פירוש זה – עִקר הצדקה היא ע"י הצִבור. האחריות של כל קהל היא לפרנס את ענייו. האחריות מוטלת על הקהל בכל מקום ומקום, ואפשר שגם על כל יחיד בכל מקום ומקום. אם קופת הקהל אינה מספקת, יחזר היחיד על הפתחים, כפי שלמדנו לעיל, בפרק "מהי דרך הפעולה, מתי יפעל היחיד ומתי הצבור".

לפי פירוש הרמב"ם הצדקה הצִבורית כלל לא באה לידי בִטוי במדרש הזה, ולכן אי אפשר ללמוד ממנו דבר על שאלתנו מתי יפעל היחיד ומתי יפעל הצִבור. מן התורה המצוה מוטלת על היחיד, ולאחר שחכמים תקנו קופה צבורית – עדין נשאלת השאלה מתי תפעל הקופה הצבורית ומתי יפעל היחיד. אפשר להשיב על כך כפי שלמדנו לעיל בפרק "מהי דרך הפעולה, מתי יפעל היחיד ומתי הצבור", אבל מתוך המדרש הזה אין תשובה לשאלתנו.

כפי שנבאר להלן, אפשר לפרש שעִקר מצות צדקה היא על הצבור והדרך לקיומה היא שכל יחיד מפרנס את קרוביו, ואפשר לפרש שעִקר המצוה על היחיד וחכמים תקנו קופה צבורית. אבל לפי שני הפירושים הנדבה הפרטית והמנגנון הציבורי משלימים זה את זה. גם אם המצוה נעשית בצורה צִבורית, לא פקעה אחריותו של כל אדם ואדם, וגם אם המצוה היא פרטית לא פקעה אחריותו של הציבור.

לסיכום אפשר לומר שהצבור כֻלו חיב בפרנסת ענייו. חכמים תקנו שתהיה מערכת צִבורית שתעשה זאת במרוכז. ישנם עוד מסלולים: פרנסה ע"י קרובים ופרנסה בחִזור על הפתחים, אך עני לא יוכל ללכת בשני מסלולים במקביל. או שהוא פונה אל היחיד שיתן לו מנדבת לבו, או שהוא נסמך על מערכת הצדקה הצִבורית.

יש אפוא חיוב על היחיד לתת צדקה, אבל ישנה גם מערכת צדקה צִבורית.

אמנם, כפי שנעיר להלן במאמרנו "חיוב המשפחה בפרנסת ענייה" (ראה להלן עמ' טז) הצדקה אינה זכותו של המקבל אלא חובתו של הקהל. הקהל חייב לפרנס את ענייו, אך העני אינו זכאי במתן צדקה.[12]

תפקיד היחיד ותפקיד הצִבור

כאמור, הממונים מטעם הצִבור הם אלה שגובים מכל יחיד ומפרנסים את העניים. כלומר: במתן הצדקה מעורבים גם היחידים כיחידים, וגם הצִבור כצִבור. מעתה יש לדון בכל הלכה והלכה מהלכות צדקה האמורות במשנה ובגמ', האם הן נאמרו אל כל יחיד ויחיד או אל גבאי הצדקה של העיר.

הרבה הלכות נאמרו במשנה ובברייתות על פרנסת עניים. על כך שמפרנסים אותם די מחסורם (ככתוב בפסוק), שנותנים להם לפחות ככר בפונדיון, שבודקין לכסות ואין בודקים למזונות, ששוכרים ליתום בית ומשיאים אותו אשה, וכו'. הרמב"ם הביא את כל ההלכות האלה בהל' מתנו"ע פרק ז, שבו לא הזכיר כלל לא גבאים ולא את הצִבור (מלבד הלכה י', העוסקת בכך שב"ד כופים את היחיד לתת, כלומר: גם שם היחיד הוא שנותן). את דיני הגבאים הביא הרמב"ם רק בפרק ט, משמע שכל הדינים האמורים בפרק ז עוסקים ביחיד. הרמב"ם מפרש שרוב ענייני הצדקה הנזכרים בש"ס הם חיובו של כל יחיד[13]. כך משמע בדבריו בפרק הנ"ל, שהוא כותב "אם לא היתה יד הנותן משגת", משמע שהכל תלוי ביחיד הנותן. היחיד הוא המצֻוֶּה לתת לכל עני די מחסורו. (וכך בארנו גם לעיל בפרק "האחריות וסדר הקדימה").

מלשון הרמב"ם בספר המצוות (עשה קצה) ובהלכותיו (מתנו"ע ז א) משמע שמצות צדקה היא מצוה על כל יחיד ויחידא. כך נראה לכאורה גם מדברי בעלי התוס', שמדבריהם נראה שהשאלה העִקרית הנשאלת בסוגיות הצדקה היא שאלת חיובו של הפרט בנתינת הצדקה.[14]

גם ערוה"ש (יו"ד רמט ג, רנ ד) סובר שכל יחיד ויחיד מצֻוֶּה לתת לעני די מחסורו, אא"כ זה יגרום לנותן להיות עני. וכשיש עשירים רבים יתחלקו כולם בתשלום. אפשר שכך סובר גם ח"ס. ח"ס (יו"ד ב רכט) אומר שמן התורה חיב כל אדם לתת לצדקה את כל מה שיש לו מעבר לצרכי קיומו הבסיסיים, וחכמים הם שנתנו לצדקה שִעור. כלומר: מעִקר הדין אדם חייב לתת את כל מה שיש לו כל עוד יש עני שיש לו צורך בצדקה.

לעֻמת זאת, רמ"א, ט"ז וש"ך (יו"ד רנ א) אומרים שכל ההלכות שנאמרו בדברי התנאים ומבארות מהו די מחסורו של עני, אינן אמורות אלא אל הציבור וגבאיו, אי אפשר להשית על היחיד לפרנס כל עני די מחסורו[15]. כך משמע גם מדברי הטור.[16]

וזה לשון הרמ"א:

ונראה דכל זה בגבאי צדקה, או רבים ביחד, אבל אין היחיד מחוייב ליתן לעני די מחסורו, אלא מודיע צערו לרבים, ואם אין רבים אצלו יתן היחיד, אם ידו משגת.

הב"ח שם חולק וסובר שהמצוה מוטלת על כל יחיד, וכאמור, גם דעת הרמב"ם היא שמצות צדקה היא מצוה המוטלת על היחיד. ואולם, מסתבר שאפשר להסביר את טעמם של הרמ"א, הש"ך והט"ז בכך שמצות צדקה היא מצוה בחפצא ולא בגברא, בתוצאה ולא במעשה. דהיינו: אין מצוה על האדם לתת צדקה[17], המצוה היא שתהיה פרנסה לעניים. המצוה היא שהעניים יהיו שבעים[18]. צרכיהם של העניים יוצרים חיוב על העשיר, אבל אם אין עניים – אין מצוה.[19] כיון שיש צורך לפרנס עניים, והצורך הזה אינו מוטל על אף אדם באופן מסוים[20], ממילא הוא מוטל על הציבור כֻלו, כפי שראינו לעיל[21]. שהרי אין אף אדם מסוים שאפשר לומר שהוא האחראי על עני פלוני[22], מה גם שכנראה שהיחיד לא יכול לפרנס את כל עניי העיר. כיון שהמצוה לא תלויה באיש שמקיים אותה אלא בתוצאה שהיא אמורה להשיג, ממילא היא מוטלת על הצִבור[23]. כמובן גם כל יחיד ויחיד מצֻוֶּה בה[24], אבל האחריות היא על הצִבור. לפחות מתקנת חכמים. המצוה על היחיד היא כאשר אין הצִבור מפרנסים את העני, או משום שאין ביכולת הצִבור לעשות כך, או מפני שהעני מחזר על הפתחים. ואז נותנים לו מתנה מועטת. אי אפשר להשית את כל מחסורו של עני על היחיד.

נראה שטעמו של הרמב"ם הוא משום שמן התורה מצות צדקה, כולל "והעבט תעביטנו די מחסרו" מוטלת[25] על כל יחיד ויחידא. יתר על כן, הכל מודים שאם אין הצִבור יכול לעמוד בכל מחסורם של העניים, חוזרת המצוה אל כל יחיד ויחיד (על פי יכולתו). ועם זאת, מסתבר טעמם של הש"ך והט"ז שמצות צדקה נובעת מצרכיהם של עניים ולא מחיובם[26] של העשירים[27], ואי אפשר להשית את כל מחסורו של עני על היחיד.

נמצא שדרך המלך היא שיהיו גבאים ממונים לגבות מכל איש את מנתו ולתת לעניים, ורק אם אין די בכך יתן היחיד בעצמו לעני. לכתחילה, ראוי שכל הצדקה תתנהל דרך המנגנון הצבורי. גם הרמב"ם עצמו (מתנ"ע י ז) כתב שטוב יותר לתת צדקה דרך גבאי צדקה מלתתה לידו של העני עצמו.

מכאן עולה שהלכה למעשה קרובים דברי הרמב"ם לדברי הש"ך והט"ז, וכמעט אין הבדל ביניהם. אלו ואלו בודאי מודים שאחרי שתִקנו חכמים שתהיה קופה צבורית, לכתחילה דרך המלך במתן צדקה היא ע"י הקופה הצִבורית. הקופה הצִבורית גובה מכל אדם כיכלתו ונותנת לעני די מחסורו אשר יחסר לו. המנגנון הצִבורי הוא זה שאוסף מכל יחיד את הצדקה שאותו יחיד חיב, והוא אשר מעביר אותה ליעדה. אפשר לדון בשאלה האם מעִקר הדין היחיד חייב וחכמים תקנו שיתן ע"י הצִבור כי כך יעיל יותר, או שמעִקר הדין הצִבור חייב והיחיד חייב בהיותו חלק מהצִבור, (ואכן נדון בכך להלן), אבל הלכה למעשה בין למר ובין למר יתן היחיד ע"י הצִבור. רק אם אין מנגנון צִבורי, או שהוא אינו מספיק לתת לכל עני די מחסורו, יתן היחיד לעני בעצמו.

האם המערכת הצִבורית היא ידו הארוכה של היחיד

כעת נעבור אפוא לשאלה העקרונית: האם הצדקה היא מצוה צבורית, או שהצדקה היא מצותו של היחיד והצבור אינו אלא שליחו של היחיד לתת את הצדקה? האם חל חיוב על הצבור כצבור לפרנס את ענייו, או שהמערכת הצבורית אינה אלא האמצעי שבעזרתו מקים היחיד את החיוב המוטל עליו? לשון אחרת: האם מערכת הצדקה הציבורית היא ישות בפני עצמה, ששייכת לציבור, או שהיא רק מתווך בין נותן הצדקה לבין מקבליה?[28]

המדרש שצטטנו לעיל אומר שאדם דואג תחילה לעניי משפחתו ולעניי עירו. יש כמה דרכים אפשריות לבֵאור טעם הדבר: אפשר לומר שהסדר נקבע כך כי זה הסדר הנוח והיעיל ביותר: כל אדם יִתָּמֵךְ ויתמוך בקרובים אליו וכך יפורנסו כל העניים. מהותה של מצות צדקה היא שהצִבור כֻלו מצֻוֶּה לפרנס את ענייו. הדרך שבה הצִבור כֻלו מפרנס את ענייו היא ע"י כך שכל עשיר מפרנס את העניים שבסביבתו וע"י כך מפרנס הצִבור כֻלו את ענייו. כך היא גם דרך הטבע, שאיש מסייע לאחיוט, וכפי שנבהיר להלן. אבל אפשר לפרש גם להפך: בדרך הטבע מפרנס כל אדם את קרוביו, וכך הוא גם הצִווי שבתורה. חכמים תקנו שיהיה גם מנגנון צִבורי כדי להבטיח שכל העניים יפורנסו, שאל"כ משפחות עשירות תשארנה עשירות ומשפחות עניות תשארנה עניות. ערים עשירות תשארנה עשירות וערים עניות תשארנה עניות. המנגנון הצבורי מבטיח פיזור של הצדקה.

כיצד נכריע בין שתי האפשרויות האלה? מהו אפוא עִקר המצוה? החיוב הפרטי או הצבורי?

אפשר להשיב על השאלה הזאת מתוך הסוגיא בנדרים סה:. הסוגיא שם עוסקת באדם שנדר הנאה מחברו ומבקשים להתיר לו את הנדר בטענת "שמא יעני ואי אתה יכול לפרנסו". הגמ' מקשה על הטענה הזאת בכך שהאדם יוכל לומר "כל דמעני לאו עלי נפיל מאי דמטי לי לפרנסו בהדי כ"ע מפרנסנא ליה". ומבאר רש"י שם: "ימנו לו גבאי לפרנסו ומאי דמטי לדידי למיהב לפרנסתו בהדי כ"ע מפרנסנא ליה". מדברי רש"י עולה שאם יגבה הגבאי מאותו נודר ויתן לאותו עני, אין בכך משום בִטול הנדר, שהרי גובים מהאיש בעל כרחו. הצִבור הוא האחראי על פרנסת העניים, וכל אדם שגובים ממנו אינו מפרנס את העני אלא נושא בעול עם הצִבור בצרכי הצִבור. המניעה היחידה שיש לאותו נודר לפרנס את חברו היא כל עוד לא יפול אותו חבר ליד הגבאי, ותחילה אינו נופל ליד הגבאי. כך עולה גם מדברי המאירי שאומר בפשטות: "ולמדנו מכאן שהמודר הנאה מאחד לא נאסר בקופה ותמחוי ובשאר עניני הצִבור אף על פי שיש למדיר חלק בהם". כלומר: הקופה הצבורית היא ישות בפני עצמה, ולא רק יד ארוכה של כל אחד ואחד מאנשי הצִבור.[29] המאירי והר"ן בנדרים שם, כפי שנזכיר להלן במאמר "חיוב המשפחה בפרנסת ענייה", להלן עמ' יד. אומרים גם הם שהגבאי אחראי על פרנסת כל עניי העיר. אמנם, הרא"ש חולק על כך ואומר שהגבאי יתן את מה שהנודר נתן לעני אחר, ויפרנס את העני מממון שנתן אדם אחר. (כלומר: לפי הרא"ש עדין יש משמעות לשאלה מי נתן את הכסף שביד הגבאי. אבל לפי שאר הראשונים הוא אפילו לא שותף בתקציב הצִבורי). ואולי טעם הדבר לא משום שלא הצִבור הוא הבעלים של קופת הצדקה, אלא משום שהנותן הוא חלק מהצִבור. כפי שמצאנו לגבי ממון צִבורי בכמה מקומות, שלכל אדם יש חלק בו.

כדברי הרא"ש כתבו גם מרדכי (ב"ב תצג-תצד) ואו"ז (א ט), ועוד הוסיפו ואמרו: "ושמעינן נמי מהכא דאדם שנותן צדקה לסתם עניים שהקרובים עניים זוכים בה הואיל והגבאי אינו חייב לפרנסם ועליו מוטל עשה דוחי אחיך עמך הרי הם זוכים בהן". כלומר: הוא מניח שהצדקה שנותן היחיד קרויה על שמו של נותנה, והגבאי אינו אלא ידו הארוכה. לכן חיב הגבאי לתת את הכסף שנתן האיש, למי שאותו איש מצֻוֶּה להקדים.

מדברי רש"י, המאירי והר"ן עולה אפוא שהצִבור אינו ידו הארוכה של היחיד לתת צדקה בשמו. הצִבור הוא ישות בפני עצמה, והישות הזו היא המפרנסת את העניים. אבל אפשר שהרא"ש חולק על כך וסובר שהמערכת הצִבורית אינה אלא מתווך שגובה את הצדקה מהיחיד ומעביר אותה בשמו ליחיד הנזקק. לפי הרא"ש אפשר שעִקר המצוה היא על היחיד. הצִבור לא בא אלא כדי לסיֵע ליחיד לקיֵם את מצוָתו.

ואולם, לפי יתר הראשונים שהזכרנו, הצִבור אינו שלוחם של היחידים, אלא הוא הוא המצֻוֶּה במצוה הזאת.

ומכאן תשובה לשאלה על מי מוטלת המצוה

כפי שנזכיר להלן במאמר "חיוב המשפחה בפרנסת ענייה", להלן עמ' יד, יש חולקים על הפרשנות הזאת בסוגיא בנדרים שם. ההבדל בין הפירושים, כפי שנציין במאמר שם, הוא בשאלה האם הצִבור חייב בפרנסת עני שיש לו קרובים עשירים. מלבד השאלה הזאת פשוט שהצִבור חייב בפרנסת ענייו.

ואולם, המחלוקת הזאת חשובה לענייננו, כי היא עוסקת בשאלה מה עדיף, פרנסה ע"י המשפחה או פרנסה ע"י הצִבור. האם עִקרה של מצות צדקה הוא נתינה לאח אביוןט, והצִבור משלים את מה שכל משפחה לא יכולה לתת בתוכה. או שעִקרה של מצות הצדקה הוא פרנסה צִבורית. בכך, כאמור, נחלקו הראשונים בנדרים. פרשו שם המאירי ושטמ"ק בשם רנב"י, וכך מדיק גם קרן אורה מדברי הר"ן, שהקרובים מפרנסים את העני תחילה עד שיכירנו הגבאי. ואח"כ יפרנסנו הגבאי. אבל הרא"ש ומרדכי חולקים על כך ואומרים שלא רק תחילה נופל העני לידי קרוביו, אלא לעולם הגבאי אינו מפרנס עני לפני שיברר ויבדוק שקרוביו אינם יכולים לפרנסו. לפי דעה זו, אין הגבאי חייב כלל בפרנסת מי שקרוביו עשירים.

כלומר: הרא"ש ומרדכי סוברים שאין מצוה על הצִבור כל עוד המשפחה יכולה לפרנס את העני. עִקר חיוב פרנסת עני הוא על קרוביו. אבל המאירי ושטמ"ק וקרן אורה סוברים שמעִקר הדין החיוב לפרנס את העניים מוטל על הצִבור.

וכאמור, נרחיב על כך להלן במאמר "חיוב המשפחה בפרנסת ענייה", להלן עמ' יד.

וראה גם לעיל בפרק "האחריות וסדר הקדימה", ובפרק "תפקיד היחיד ותפקיד הצִבור", שם בארנו שלדעת הרמב"ם מעִקר הדין המצוה מוטלת על היחיד. לדעת רש"י ועמו חבל גדול של ראשונים, המצוה מוטלת על הצִבור, אלא שעדין נשאלת השאלה האם כבר מה"ת המצוה מוטלת על הצבור, או שחכמים הם אלה שהסדירו את הצדקה באופן צבורי. בפרק "האחריות וסדר הקדימה" בארנו שהראשונים האלה פרשו את דברי המדרש בספרי כך שהפסוק מדבר את הצִבור.

האם עִקר המצוה על היחיד או על הצִבור – מסקנת גדולי דורנו

הרב גורן (תורת המדינה עמ' 370-372) אומר שמצות צדקה היא מצוה המוטלת על הצִבור לא מתקנת חכמים אלא מן התורה. כבר מן התורה המצֻוּים בה הם הצִבור כֻלו. הוא מוכיח את דבריו מלשון הרמב"ם מתנו"ע ט א, שאומר: "כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזירין על העם מערב שבת לערב שבת ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו, והן מחלקין המעות וכו'". וכן הוא מוכיח את דבריו מכך שבה"ג ורס"ג כללו את הצדקה בתוך ששים וחמש הפרשיות המוטלות על הצבור. מכאן לומד הרב גורן שהמצוה מוטלת על המלך ועל הממשלה. עוד הוא מוכיח זאת מהגמ' (ברכות ג: סנהדרין טז.) האומרת שדוד עסק בפרנסתם של ישראל: "כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו אמרו לו אדונינו המלך עמך ישראל צריכין פרנסה אמר להם לכו והתפרנסו זה מזה אמרו לו אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו אמר להם לכו ופשטו ידיכם בגדוד".

אג"מ (יו"ד א קמט) אומר שיש בצדקה שני דינים. יש צרכי עניים, שבני העיר חיבים לפרנסם ולשם כך הם כופים זה את זה, ויש מצות צדקה המוטלת על היחיד[30] שמתקימת בכך שהעני מחזר על הפתחים ובני העיר נותנים לו. מצות הצִבור היא שיתמלא מחסורם של העניים, מצות היחיד היא לתת צדקה. ואינני יודע מדוע לא נאמר שהיא היא. כל יחיד מצֻוֶּה, והצבור מצֻוּים, והצִבור הוא שאוסף מכל יחיד את הצדקה שאותו יחיד צריך לתת, ונותן אותה לעני. והלא הרמב"ם עצמו, שסובר שמצות הצדקה היא על היחידים כפי שאמרנו לעיל, כותב (מתנו"ע י ח) שלתת צדקה דרך הגבאי טוב יותר מלתת ישירות לעני.

ר' חיים הלוי (הובאו דבריו ברשימת שעורים ב"ק צג.) אומר שהמצוה האמורה בפרשיית "וכי ימוך אחיך" שבפרשת בהר היא מצוה על הצִבור, והמצוה האמורה בפרשת ראה[31] היא מצוה על היחידא. ועל מצות הצִבור כופים גם את היחיד, כי הצבור מצֻוֶּה שהמצוה תתקים, וללא היחיד היא לא תתקים.

ונראה שלהלכה גם הוא מודה שאם קוימה המצוה בצורתה הצִבורית, ממילא יצא גם היחיד ידי חובה. (גם משום שמן הסתם גבו גם ממנו, ובעִקר משום שסוף סוף העני קִבל מה שהיה צריך לקבל).

הוי אומר: הלכה למעשה מצות הצדקה מוטלת בראש ובראשונה על הצִבור. אפשר לדון בשאלה האם מן התורה היא מוטלת על הצִבור או שמן התורה היא מוטלת על היחיד וחכמים תִקנו שהיא תוטל על הצִבור, אבל הלכה למעשה היא מוטלת קודם כל על הצִבור, וצרכי העניים שאין הצִבור נותנים, יתן היחיד.

האם החיוב הוא על הקהילה או על העם כֻלו

כפי שראינו לעיל, הצִבור אחראי על סיפוק צרכי הנזקקים. יש מנגנון ציבורי שגובה כסף מן הציבור, ומחלק אותו למי שצריך. וכך היא דרך המלך בנתינת צדקה. לפי הרמב"ם והשו"ע אותו מנגנון ציבורי גם כופה את החלטותיו וגובה בכח, וכפי שראינו לעיל – איש איש כיכלתו. אמנם, נציין שסמכות הגביה בכח שנויה במחלוקת ראשוניםג. אך הפסק, כאמור, הוא שגובים בכח.

האם מוטלת הצדקה על היחיד, על הקהילה או על העם כֻלו? עסק בכך הרב יהודה זולדן בספרו שבות יהודה וישראל עמ' 373-377. לשיטתו, עִקר המצוה היא על היחיד. ההתארגנות הקהִלתית לצדקה, והכפיה על הצדקה, היא תקנת חכמים שנועדה לסייע ליחיד לקיים את מצוָתו. הוא כותב שלא מצאנו ברמב"ם בהל' מלכים שהמלך עוסק בכך, אלא רק בהל' צדקה. מכאן הוא מסיק שאין בהלכה מסגרת לאומית למתן צדקה. יש רק מסגרת קהילתית, וגם היא אינה אלא ידו הארוכה של היחיד.

לעֻמתו הרב גורן (תורת המדינה, עמ' 370-372), כפי שכבר הזכרנו לעיל, אומר שמצות צדקה היא מצוה המוטלת על הציבור, ובימינו על המדינה.

הרב גורן הולך כאן לשיטתו. אם מעִקר הדין צדקה היא מצוה המוטלת על הצִבור, כפי שסובר הרב גורן, הרי פשוט שהמצוה היא על העם כֻלו, שכן אין לנו בתורה מצוות המוטלות על קהילות[32]. מצוות ציבוריות הן מצוות המוטלות על העם. (אמנם יש מצוות שבפעל מתקימות ע"י זקני העיר ההיא, וכיו"ב, אבל כאן השאלה היא אל מי נאמר הצווי "פתח תפתח את ידך לו", האם משה מדבר אל העם או אל כל יחיד. קשה לומר שהוא מדבר אל הקהילה).

ואולם, לפי מי שסובר שמצות צדקה מוטלת על האדם הפרטי, וחכמים הם אלה שתִקנו שתהיה קופה צבורית, יש מקום לשאול באיזה אופן תִקנו חכמים תקנה זו. אפשר לפרש שהם תִקנו קופה לכל עיר ועיר. אבל בהחלט יש מקום לסברה שכשחכמים תִקנו שתהיה קופה ציבורית, הם הפכו את המצוה למצוה צִבורית. וממילא כאשר יש אפשרות לרכז את הטיפול בצדקה ע"י העם כֻלו, הרי שכעת המצֻוֶּה במצוה הוא העם כֻלו.[33]

הרב עזריאל אריאל, במאמרו "צדקה ממלכתית במשנתו של אמו"ר הרב יעקב אריאל", אמונת עתיך 118 (תשע"ח), עמ' 151-161, מביא ראיות לכך שאחד מתפקידי השלטון הוא לדאוג לצדקה. אמנם הוא דוחה חלק מהראיות. הוא מביא ראיה מבית האוצר שהוזכר בספר מלאכי: "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי", ומהערימות של חזקיהו שהוזכרו בדברי הימים ב לא ו: "וַיֹּאמֶר לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה’: וְכִפְרֹץ הַדָּבָר הִרְבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל רֵאשִׁית דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר וּדְבַשׁ וְכֹל תְּבוּאַת שָׂדֶה וּמַעְשַׂר הַכֹּל לָרֹב הֵבִיאוּ: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה הַיּוֹשְׁבִים בְּעָרֵי יְהוּדָה גַּם הֵם מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן וּמַעְשַׂר קָדָשִׁים הַמְקֻדָּשִׁים לַה’ אֱלֹהֵיהֶם הֵבִיאוּ וַיִּתְּנוּ עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת" בעל תורה תמימה כותב שבית האוצר והערימות של חזקיהו שִמשו גם לצדקה.

עוד הוא מביא ראיה מכך שתפקיד המלך הוא לעשות משפט וצדקה, כפי שנאמר: "יְהִי ה’ אֱלֹהֶיךָ בָּרוּךְ אֲשֶׁר חָפֵץ בְּךָ לְתִתְּךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבַת ה’ אֶת יִשְׂרָאֵל לְעֹלָם וַיְשִׂימְךָ לְמֶלֶךְ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּצְדָקָה". ונאמר: "שְׁמַע דְּבַר ה’ מֶלֶךְ יְהוּדָה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסֵּא דָוִד אַתָּה וַעֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה: ס כֹּה אָמַר ה’ עֲשׂוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עָשׁוֹק וְגֵר יָתוֹם וְאַלְמָנָה אַל תֹּנוּ אַל תַּחְמֹסוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה". ונאמר: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה’ וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ". ועוד. אמנם, הרב עזריאל אריאל דוחה ראיה זו משום שע"פ הפשט משמעותה של המלה צדקה היא אחרת. עוד הוא מביא שתפקידו של המלך הוא רק בעשית מעשים שבשבילם יש צורך בהפעלת כח שלטוני, אבל גם אם נקבל הנחה זו, הרי שגבית מס לצרכי צדקה עונה בהחלט על ההגדרה הזאת.

מכל המקורות האלה עולה שהשלטון המרכזי אחראי גם על הצדקה.

ועם זאת, המקורות שבידינו מדברים על צדקה עירונית וקהילתית. המדרש דורש "יושבי עירך קודמים ליושבי עיר אחרת", ואם אנו מפרשים שהפסוק מדבר אל הצִבור, משמע שהוא מדבר אל אנשי העיר, ולאו דוקא אל העם כֻלו. בפסוק נאמר "בשעריך", האחריות על העניים מוטלת על כל שער, כלומר כל עיר.

יש מי שכתב שקופת צדקה צריכה להיות קהילתית ולא כלל-ציבורית[34]. שהרי בכל המקורות שלפנינו הקופה היא קהילתית. ובמחילה, זו איננה ראיה. לאורך רוב הדורות, כאשר ישב ישראל בגולה, לא היתה אפשרות להקים מערכת שתכלול את כל העם. כל המקורות האלה נכתבו בזמן שאין בו ממלכה, וממילא עסקו בדין שנהג בזמנם. החיוב הוא על הציבור, הציבור הוא שגובה צדקה מכל אדם ומחלק אותה למי שצריך[35] כאשר יושב ישראל בארצו, הציבור הוא העם כֻלו.

עם זאת, יש שיקול נוסף שראוי להתייחסות. במערכת צדקה קהילתית יש גבאי המכיר אישית את העניים ואת צרכיהם, והוא יכול להפעיל שיקול דעת ענייני לכל עני ועני, ולבחון האמנם העני זקוק לצדקה והאם צדקה תועיל לו או תזיק לו[36]. מערכת צדקה ארצית היא זרה ומנוכרת, והיא לא יכולה להיות בנויה על קשר אישי עם הנצרכים.[37] יתר על כן. מערכת מדינית היא בעלת הגדרות קשיחות, שבהכרח יגרמו לקליטת עניים שאינם צריכים ולפליטת עניים הצריכים. הקריטריונים הקשיחים מעודדים אנשים להתאים את עצמם לקריטריונים. כדי לתת צדקה באופן יעיל צריך ממונה בעל שיקול דעת, אבל המערכת המדינית לא אוהבת אנשים המחלקים כסף לפי שיקול דעתם. המערכת המדינית אוהבת הגדרות ברורות וקשיחות שאינן מותירות מקום לשיקול הדעת של הפקיד הממונה. את הבעיה הזאת אפשר וצריך לפתור, ע"י כך שהשלטון הממונה יפעיל גבאים בכל מקום. השלטון הצבורי ינהג בעניין צדקה כפי שהוא נוהג בעניינים רבים, כגון חינוך, שהשר ודאי לא יכול להכיר כל תלמיד, ולכן הוא ממנה אנשים שיכירו כל תלמיד וילמדוהו. גם צדקה יכולה וצריכה להנתן ע"י גוף אנושי ורגיש ולא ע"י מערכת ביורוקרטית אטומה, גוף אנושי ורגיש יתן את הצדקה, והמערכת תעמוד מאחוריו. נכון אמנם שלגבי גוף המחלק כסף המערכת רגישה יותר, ובצדק. לא אומר שהדבר נקי מבעיות, ולא אומר שהדבר פשוט וקל. צריך למצוא את האיזון בין כללים קשיחים שלא יאפשרו סחיטה של המערכת לבין גורם בעל שיקול דעת שיוכל לדעת מתוך הכרות מי באמת נזקק.

כלומר: גם אם באופן עקרוני יש חיוב על המדינה לנהל מדיניות רווחה, לפעמים התועלת הטובה ביותר תושג אם המדינה תדע להאציל סמכויות לקהילות השונות, שמסוגלות לנהל את מדיניות הצדקה טוב יותר. המדינה תתוה מדיניות כללית, אבל מי שיטפל בכך בפעל יהיו הקהילות. לפעמים הקהילה גם תהיה גורם משלים; היא תתן מענה, גם שלא במסגרת הסמכויות המואצלות לה מטעם המדינה, למקרים שבהם מדיניות ממשלתית ממוסדת לא יכולה לטפל בהם.

למערכת צדקה כלל-ארצית יש יתרון: באופן טבעי יש קהילות עשירות וקהילות עניות. אם מערכת הצדקה תהיה קהילתית – לא יתנו עשירים לעניים, אלא עשירים לעשירים קצת פחות, ועניים לעניים יותר. העול על הקהילות העניות יגבר, ואילו על הקהילות העשירות כמעט לא יהיה עול. (וכבר עמדנו על כך לעיל עמ' ד).

לפי זה אפשר שהיחיד, הקהילה והמדינה הם מערכות שמשלימות זו את זו. כבר כתבנו לעיל שהיחיד אינו יכול לדאוג לכל מחסורו של כל עני, ולכן תשלים אותו הקופה הצבורית. מאידך ראינו שלפעמים קצרה ידה של הקופה הצבורית, ואז ישלימו את החסר כלל היחידים. נכון שכל יחיד ויחיד אינו יכול לספק את מחסורו של כל עני, אבל כלל היחידים יכולים, והם יכולים לתת את מה שלא יכולה לתת הקופה הצבורית. לפי זה אפשר שהמדינה תתן את מה שהקהילה לא יכולה לתת, והקהילה תתן את מה שהמדינה לא יכולה לתת. את מה שאלה ואלה לא יכולים לתת – יתנו כלל היחידים.

המסקנה המתבקשת היא שבסופו של דבר אין הבדל משמעותי להלכה בין הדעות השונות. אלו ואלו בודאי מודים שיש למצוא נוסחה מאוזנת שבה יהיה ממונה בכל מקום, שיכיר אישית את העניים, אבל מאחוריו תעמוד מערכת כלל ארצית גדולה. מערכת שיש לה יכולת לדעת כמה לגבות מכל אדם, ושיש ביכלתה להעביר כספים ממקום עשיר למקום עני.

מנגנון ממלכתי לתמיכה בנזקקים

העולה מכלל הדברים: החובה לפרנס את העניים מוטלת על הצִבור. לפי זה הביטוח הלאומי יכול להוות כתובת למִלוי הפונקציה הנדרשת, וכפי שכבר כתבו כמה מגדולי הדורות האחרונים[38]. (ויש לדרוש שהוא יפעל לפי הלכות צדקהלו). הוא קרן ציבורית הגובה כסף מהעשירים, איש כפי עשרו, ותומכת במי שצריך תמיכה.

יש להעיר על כך כמה הערות: א. הביטוח הלאומי אינה קרן צדקה גמורה. היא גם עִסקה.[39] אדם משלם דמי ביטוח ובתמורה מקבל ביטוח. אפשר שמשום כך אין זו צדקה. אבל אפשר שהיא היא. ענינה של מצות צדקה הוא שהצִבור מטפל בצרכי נצרכיו, הצִבור דואג לַצִּבּוּר.[40] הרעיון של מצות צדקה הוא שכל ישראל הם עם אחד ובית אב אחד שבו הכל אחים[41], וכל אח יודע שהוא עוזר לאחיו ואחיו עוזרים לו. גובים מכל מי שיש לו, ונותנים למי שנזקק. כך שלכל אדם יש רשת בטחון שתומכת בו אם יזדקק. את זה עושה הביטוח הלאומי.

לפי זה, אין סתירה בין צדקה לבין ביטוח. היא היאלג.

ועוד אפשר, שכיון שהביטוח הלאומי משלם גם למי שדמי הביטוח שהוא משלם אינם עומדים בשום מבחן כלכלי של חברת ביטוח, ואין יחס ישר בין מה שהאיש משלם לבין מה שהוא מקבל, הרי הוא ממלא גם את תפקיד קרן הצדקה. לא מדובר כאן על מנגנון עסקי של ביטוח וסיכוי תמורת סיכון, אלא על מנגנון תמיכה שבו גובים מכל אדם ע"פ הכנסתו ומשלמים לכל אדם ע"פ צרכיו. בדיוק כמו קרן צדקה.

לביטוח לאומי יש יתרון, בכך שהעני לא מרגיש שהוא מקבל צדקה. ולכן אינו מתבייש.[42] ואם התוצאה של ביטוח לאומי היא הפחתה של העוני – מדוע לא יחשב צדקה? אדרבה. המעלה הגבוהה של הצדקה היא זו שמוצגת לא כצדקה. זוהי אמנם צדקה שהמדינה כופה על האזרחים, אבל הלא כבר ראינו שכך דרכה של צדקה, שכופין על הצדקה.

אמנם, למראית עין יש להבחין בין סעיפים שונים בביטוח הלאומי. יש סעיפים שבהם אדם מקבל בהתאם לפרמיה, ויש סעיפים שבהם אדם מקבל בלי קשר מסחרי לפרמיה שהוא משלםלב. ואולם, גם כאן אפשר שבמבט מקיף אין הבחנה ברורה בין סעיף מסחרי לסעיף צדקתי. גם אם המדינה נותנת קצבת נכים או קצבת ילדים בלי קשר לפרמיה שמשלם כל מקבל ומקבל, הרי בסופו של דבר הביטוח הלאומי בכללותו גובה מכל אדם דמי ביטוח, ומספק לו בתמורה רשת בטחון מפני מצב שבו הוא או אחד מבני משפחתו יזדקק לתמיכה. אפשר שזאת משמעותה של מצות צדקה, שכל אדם בצִבור דואג לכל אדם שעלול להזדקק.[43]

לפי זה יש להחיל על הביטוח הלאומי את כללי הצדקה כפי שהם עולים מההלכה וכפי שהעלינו לעיל[44].

כפי שנעיר להלן במאמרנו "חיוב המשפחה בפרנסת ענייה" (ראה להלן עמ' טז) הצדקה אינה זכותו של המקבל אלא חובתו של הקהל. הקהל חייב לפרנס את ענייו, אך העני אינו זכאי במתן צדקה. ואולם, אם מדובר על ביטוח, הרי שהיחיד זכאי לקבל את התמיכה, שהרי לשם כך הוא משלם דמי ביטוח. גם השלטון רשאי להחליט שטובת הצִבור הוא לספק לתושבים רשת של בטחון, שיֵדעו שהם ורכושם אינם פגיעים, ולקבוע כללים התומכים בכל מי שזקוק לכך.[45]

הביטוח הלאומי לוקח בחשבון גם שיקולים ציבוריים של כיצד לא לעודד אדם להשתייך לקטגוריה המקבלת קצבה.[46]

כאמור, יש להחיל על הביטוח הלאומי את הלכות גבאי צדקה. זה מחייב עריכת שינויים רבים בחוק הביטוח הלאומי, וכמובן שלא נוכל לעמוד על כולם במסגרת מאמר זה. השינויים הנדרשים כרוכים בסוגיות רבות בהלכות צדקה, שכל אחת מהן זוקקת מאמר לעצמה. ואין להם מקום במסגרת מאמר זה[47].

יש לתת את הדעת לשאלה נוספת: אם הבטו"ל הוא צדקה, האם מכאן שאסור לעשיר או למי שקרוביו עשירים לקחת קצבה? הלא אסור לעשיר ליטול צדקה. לביטוח הלאומי קשה לבחון האמנם האיש עני. הבטו"ל פועל לפי קריטריונים קשיחים. חוץ מזה הוא גם ביטוח, כך שהכל זכאים לו.

השאלה רחבה מכדי שנשיב עליה במאמר זה. נביא בקצור שתי סברות להקל: א. אפשר שיש הבדל בין בטו"ל לבין קופת הצדקה שהוזכרה בהלכה. בבטו"ל – שיטת העבודה היא לפי קריטריונים קשיחים. כיון שזו השיטה – יטלו הכל. שלא כקופה שתלויה בשִקול דעתו של הגבאי ובדברי המבקשים. ואם יטול מי שאינו זקוק – יגרע חלקו של הזקוק. ולכן דוקא לגבי הקופה נזקקו חכמים להזהיר את העשיר שלא יטול. אבל בבטו"ל, אותו קריטריון קשיח שנותן לעשיר, הוא הוא גם זה שמגן על העני. ב. אמנם נכון שאם לא יטלו העשירים – יוכל הבטו"ל מלכתחילה להגדיר את קצבת העניים כגדולה יותר. אבל גם כשהוא נותן לעשירים – כיון שבסופו של דבר לכל אדם יש לחם לאכול ובגד ללבוש – הרי שהוא מִלא את יעודו. והרי זו צדקה. והעשיר שלקח לא בִטל זאת.

סיכום

מלבד חיוב הצדקה המוטל על כל אדם, יש גם חיוב צדקה צִבורי. המנגנון הצִבורי אוסף את הצדקה ומחלק אותה למי שזקוק לה.

המנגנון הצִבורי שנזכר במשנה, ובעקבותיה בגמ' ובראשונים, הוא מנגנון עירוני או קהילתי. אבל ככל מצוה ציבורית, אפשר שיעסוק בכך הצִבור כֻלו כאחד, כלומר המדינה.

האם זה רצוי לכתחילה? יש יתרונות לגביה וחלוקה כלל ארציות, ויש יתרון לגביה וחלוקה קהילתיות, וצריך למצוא את האיזון הראוי והנכון ביניהן.

כיון שיש מקום למנגנון צדקה כלל ארצי, יש מקום לבנות אותו על בסיס הביטוח הלאומי. לפי זה צריך להתאים את חוק הביטוח הלאומי להלכות צדקה.

חיוב המשפחה בפרנסת ענייה

על הפסוק "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה’ אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן", אומר הספרי:

כי יהיה בך, ולא באחרים. אביון, תאב תאב קודם. אחיך, זה אחיך מאביך כשהוא אומר מאחד אחיך, מלמד שאחיך מאביך קודם לאחיך מאמך. באחד שעריך, יושבי עירך קודמים ליושבי עיר אחרת. בארצך, יושבי הארץ קודמים ליושבי חוצה לארץ.

הספרי אומר שמצות צדקה מוטלת בראש ובראשונה על המשפחה, וקרוב קרוב קודם[48]. יש להקדים את אחיך מאביך לאחרים, ואת יושבי עירך ליושבי עיר אחרת. ברור שהקִרבה שהספרי מדבר עליה היא לא רק קִרבה משפחתית, שהרי הספרי מדבר על יושבי העיר. ואולם, ברור שהקִרבה המשפחתית ממלאת תפקיד חשוב מאד בעניין.

הספרי מלמד כלל: המצוה מבוססת על אחוה. התורה מניחה שאדם לא יעזוב את אחיו. שחלק מהאחוה היא הנתינה לאח כאשר הוא צריך לכך.

בני משפחתו של אדם הם הראשונים לפרנסו. כלל זה הנחה את הפוסקים בדורות השונים. למשל, ע"פ כלל זה פסק תשובות מימוניות (שופטים טו), שכאשר יש צורך לפרנס אלמנה עניה, כופים את בניה לפרנס אותה. או לפחות את מי מהם שיכול לעמוד בכך. (ולא את מי שאם יפרנס את אמו יפיל את עצמו על הצבור)א.

גם הרשב"א (שו"ת הרשב"א ג רצב) כתב שמי שיש לו אב עשיר, יעשו גבאי העיר כל שביכלתם כדי לגבות עבורו דוקא מאביו העשיר ולא משאר אנשי העיר. אך אם אי אפשר להוציא מהאב, יפרנסוהו אחרים.

כך פסק גם שו"ע (יו"ד רנז ח) שמי שיש לו קרובים עשירים אין גבאי הצדקה צריכים לפרנסו.

להלכה אין הציבור צריך לתמוך במי שקרוביו יכולים לתמוך בו, וכך נפסק בשו"ע:

מי שנשבה ויש לו נכסים ואינו רוצה לפדות עצמו, פודים אותו בעל כרחו. האב חייב לפדות את הבן, אי אית ליה לאב ולית ליה לבן. הגה: וה"ה קרוב אחר, קרוב קרוב קודם, דלא כל הימנו שיעשירו עצמם ויטילו קרוביהם על הצבור. (שו"ע יו"ד רנב יא-יב).

פדיון שבויים, הצורך הכי בסיסי של האדם, מוטל אפוא על הקרובים תחלה, ורק אח"כ על הקהילה כֻלה. כפי שדורשים חכמים מן הפסוקים. (ראה קדושין כא:). וכך פסק גם הרמב"ם:

הנמכר לעכו"ם אם לא השיגה ידו לגאול קרוביו פודין אותו וקרוב קרוב קודם שנאמר או דודו או בן דודו יגאלנו, וב"ד כופין את קרוביו לפדותו שלא יטמע בעכו"ם, לא פדאוהו קרוביו או שאין ידם משגת מצוה על כל אדם מישראל לפדותו. (עבדים ב ז).

ועוד מצאנו:

האב ששלח את בנו בשליחות ונתפש ואין לו ממון לבן דהאב חייב לפדותו אי אית ליה לאב דלאו כל הימנו שיעשיר את עצמו ויפיל את בנו על הציבור ולא יהא אלא אחד [קרוב] דקרוב קרוב קודם (מרדכי ב"מ שסז).

כלומר: הצִבור אכן חייב לפדות שבויים. פדיון השבויים נחשב לצורך האנושי הגדול ביותר. אבל הצִבור לא חייב לפדות שבוי שיש לקרוביו כסף לפדותו. הפדיון אינו זכותו של אדם. הפדיון מכספי הציבור הוא אחריות של הצִבור למי שאין הדבר ביכלתו.

כך אנו מוצאים שאפילו ביחסי ממון בין בני זוג, אין הם יכולים למחול זה לזה על חיובים ממוניים אם הדבר יביא לידי כך שאחד מהם יזָּקֵק לקופה הציבורית:

לאו כל הימנה למחול לו על תנאי זה, שלא יקברנה ותהיה מוטלת על הציבור, דלא כל הימנה שתעשיר את בעלה, ותפיל את עצמה על הציבור, במה שהוא מצוה על ממונו, אין שומעין לו, כדלעיל סימן י"ח, כל שכן שאין שומעין לו לבטל תקנת חכמים, שתקנו כדי שתבא בת ישראל לקבורה, כי דין הקבורה מוטל על כל ישראל, ואין כח בידה לבטלה ולחוב לאחרים. ומכל מקום ארוסה אינו חייב לקוברה, מאחר שאינו יורש אותה, כדאיתא בסוגיא (יש"ש כתובות ד מא).

פרנסה ע"י הגבאי או ע"י הקרובים

במאמרנו הקודם, "הדאגה לצרכי הנזקקים – אחריות היחיד או הציבור?", הראינו בהרחבה שכאשר יש גבאי צדקה – כל הצדקה עוברת דרכו. ועם זאת, כפי שאמרנו בפרק הקודם, פרנסתו של עני מוטלת בראש ובראשונה על משפחתו. גם הגמ' בנדרים סה: אומרת שכל הנופל אינו נופל ליד גבאי תחילה. כלומר: מי שנופל לעניות אינו מוטל תחילה[49] על הצִבור אלא על היחידים. רק אח"כ יפול על הצִבור. בינתים יחזר על הפתחים.

נשאלת אפוא השאלה מה היחס שבין שתי הדרכים האלה. מתי יש להעדיף פרנסה ע"י הקרובים ומתי יש להעדיף פרנסה ע"י הגבאי.

את הסוגיא בנדרים שם יש שבארו כמו שאמרנו במאמרנו הקודם שם (לעיל עמ' ב) כך: היחידים הם המשלימים את חסרונו של העני כאשר לקופת הצדקה אין יכולת. וכאשר אדם חדש מצטרף למעגל העוני, עובר זמן עד שגבאי הצדקה מכיר אותו ויודע שעליו לפרנסו, ונערך לכך. לכן, אע"פ שמעִקר הדין פרנסת העני מוטלת על הגבאי, בינתים יפרנסוהו יחידים. כך פרשו שם המאירי ושטמ"ק בשם רנב"י. כך מדיק גם קרן אורה מדברי הר"ן.

יתכן שזוהי גם דעת רש"י שם שאומר "דכל הנופל בעניות אינו נופל לידי גבאי תחילה אלא קרובים מתגלגלין עמו". אפשר שזאת גם דעת התוס' שם שאומר: "מיד שהעני אין הגבאי מפרנסו מיד ומוטל על היחידים לפרנסו".

למדנו אפוא שבמקרה שבו לפי הגמ' אין הגבאי מפרנס את העני ומוטל על היחידים לפרנסו, אומרים הראשונים בפשיטות שהוא נופל על קרוביו. מדברי רש"י ותוס', רא"ש ועוד ראשונים עולה שכל עוד לא נפל ליד הגבאי – קרוביו הם האחראים לפרנסו.

כך הוא דרך הטבע. כאשר אדם קורס כלכלית, באופן טבעי נרתמים קרוביו תחילה לפרנסו, עד אשר ילמד להסתדר במצבו החדש, והגבאי יֵדע שעליו לפרנס אותו.

(טעם הדבר מתבאר היטב ע"פ דברינו במאמר הקודם, "הדאגה לצרכי הנזקקים – אחריות היחיד או הציבור?": צדקה מבוססת על אחוה, דרכו של האח לפרנס את אחיו. לכן כאשר הגבאי לא מפרנס את העני, ממילא יפרנסוהו קרוביו).

לפי דעה זו, הטעם שבגללו אין העני נופל לידי הגבאי תחילה הוא משום שתהליך הפרנסה ע"י הגבאי אורך זמן. בינתים יפרנסוהו קרוביו, אבל באופן עקרוני הגבאי חיב לפרנס את כל העניים. לפי דעה זו, עיקר החיוב הוא על הציבור, ורק כאשר הציבור אינו מפרנס את העני – יפרנסוהו קרוביו תחילה.

אבל יש חולקים על כך ואומרים שלא רק תחילה נופל העני לידי קרוביו, אלא לעולם הגבאי אינו מפרנס עני לפני שיברר ויבדוק שקרוביו אינם יכולים לפרנסו. כלשון הרא"ש שם (ד"ה אינו): "כשהעני אדם מוטל על הקרובים תחלה לפרנסו עד שיעיינו הגבאין אם אין סיפק ביד הקרובים אז יפרנסוהו". וכן אומר המרדכי (ב"ב תצג): "כל הנופל בעוני צריך למזונות ואינו נופל ליד גבאי תחלה כלומר אינו מוטל על הגבאי לפרנסו אלא הקרובים מחויבין לפרנסו ועליהם מוטל עשה דוחי אחיך עמך תחלה פי' עד שיעיינו ב"ד אם אין סיפק לקרובים מוטל על הגבאים". גם מחנ"א (צדקה א) כתב שהגבאי לא מפרנס עני שיש לו קרובים עשירים. לפי דעה זו, אין הגבאי חייב כלל בפרנסת מי שקרוביו עשירים.

יש שהגבילו את הכלל הזה, ומשמע מהם שיש מקרים שבהם הקופה הציבורית מפרנסת גם את מי שיש לו קרובים עשירים. רקנאטי‎ (נו) אומר: "ושמא לא אמרו אלא בגבאי דוקא מאחר שצריך ליתן לאחרים". כלומר: על הצִבור לפרנס גם את מי שקרוביו יכולים לתמוך בו, אלא שעני כזה הוא בעדיפות נמוכה יותר. כך עולה גם מדברי ערוה"ש (יו"ד רנז טז) שנִמק את הדין: "דהקופה שייך לעניים שאין להם קרובים עשירים". כלומר: הטעם שבגללו לא נותנים לעני שיש לו קרובים עשירים הוא שאנחנו דואגים קודם כל למי שאין לו קרובים עשירים. ההנחה אפוא היא שמדובר בקופה שלא מספיקה לכל עניי העיר. במקרה זה מבאר ערוה"ש שהגבאי יעדיף את מי שיותר זקוק, ואין לעני זכאות אוטומטית בצדקה שבקופה. אבל אין זאת אומרת שעני שיש לו קרובים עשירים מופקע לגמרי מחובת הציבור. הציבור חיב לפרנס גם אותו, אלא שהוא בעדיפות נמוכה.

נקדש בצדקה (יא, עמ' 16) לומד מהסוגיא בנדרים שהוזכרה לעיל גם את הצד השני: אמנם תחילה העני אינו נופל ליד גבאי, אבל משעה שנפל העני ליד הגבאי – שוב אין קרוביו חיבים לפרנסו. נראה שלמד זאת מדברי הגמ' שהזכרנו לעיל "כל דמעני לאו עלי נפיל". הוא עצמו מביא לכך שני נמוקים: א. האח העשיר כבר נתן לקופה, וממילא סייע כבר בפרנסת העני. ב. אם העני לא מנצל את זכותו לקופה, מה לו כי יבקש מאחיו העשיר.[50] מדבריו משמע שהוא רואה בקופה זכות גמורה של העני.

וראה מחנ"א צדקה א שמסיק שאע"פ שהקרוב קודם, אין כופין את הקרוב ואין יורדים לנכסיו כדי לפרנס את קרובו.

נמצא אפוא שיש מחלוקת בדבר. יש שבארו שרק תחילה מוטל העני על קרוביו. מן הדין כל עני מוטל על הצִבור. אלא שפרנסה דרך הצִבור היא תהליך ממושך, ובינתים יפרנסוהו יחידים, ככל עני שאין הצבור יכול לפרנסו. אבל יש שהרחיבו זאת ואמרו שלא רק תחילה, אלא גם בהמשך הדרך, אם יש לקרובים כסף אין הגבאי נזקק לו. ואין הגבאי נזקק לעני עד שיברר שאין לו קרובים עשירים.

וכן פסק שו"ע (יו"ד רנז ח): "עני שיש לו קרובים עשירים שיכולין לפרנסו, אין גבאי העיר חייבים לפרנסו, אף על גב דקרוביו ג"כ נותנים בכיס".

וכפי שראינו לעיל, להלכה אפילו פדיון שבויים אינו מוטל על הקהל אם המשפחה יכולה לפדותו.

מה אנו למדים מכאן על זכות העני לצדקה

המחלוקת ההלכתית שסִכמנו כאן, מלמדת על ההשקפה ההלכתית בענייני צדקה:

ישאל העשיר: מדוע הגבאי מתחמק מאחריותו ומטיל עלי את פרנסת קרובי? היה מקום לשאלה זו אילו אכן היה הגבאי חייב דבר-מה לכל עני. אך לא היא. הגבאי (והצִבור) אינם חייבים דבר לאיש. הם גומלים חסד עם מי שזקוק לכך. אך לא יגמלו חסד עם מי שאינו זקוק. וגם אם הציבור חיבים לתת צדקה, העניים אינם זכאים לצדקה.

מכאן עולה שאדם לא יכול לומר: "אהיה עני ואהיה זכאי לתמיכה". התמיכה אינה זכותו של איש. התמיכה היא צדקה שנותן הציבור למי שזקוק לה, ואינו יכול לסייע לעצמו, וגם משפחתו אינה יכולה לסייע לו. התמיכה אינה זכותו של הנזקק, אלא חובתו של הציבור, ושל בני המשפחה.[51] לעשיר יש חובה לתת צדקה, אבל לעני אין זכות לקבל צדקה.[52]

וכך כתב הרב אליהו בקשי דורון, במאמרו "אב שוויתר על זכויותיו מבנו", (בקובץ דברים שיש להם שיעור, הוצאת צומת תשס"ה): "אין מועילה בזה מחילת האב, שצדקה אינה זכות של האב או של הקרוב לתבוע הצדקה או לקבלו מקרובו, אלא היא חובה על הקרוב....". ועוד הוא כותב שם: "שאין בכח האב למחול על מצות הצדקה של בנו ולהטיל את עצמו על הציבור". כלומר: הציבור אחראי לכל מי שנזקק, והבן נושא באחריות הזאת בהיותו הקרוב ביותר. יש כאן חובה לפרנס את הנזקק לכך, אבל אין כאן זכות של הנזקק.[53]

כפי שכבר צוין לעיל, התמיכה היא צדקה שנותן הציבור למי שזקוק לה, ואינו יכול לסייע לעצמו, וגם משפחתו אינה יכולה לסייע לו. הציבור הוא התומך במי שזקוק לכך. על הציבור מוטלת אחריות לכל פרטיו. אך התמיכה אינה זכותו של הפרט. היא ניתנת לפרט רק אם הוא או קרוביו אינם מסוגלים לשאת בהוצאות. לא כל מי שנכלל בקטגוריה של נזקק אכן יקבל תמיכה. להפך, צריך לבנות את הקטגוריות כך שאנשים לא יכניסו את עצמם לתוך הקטגוריה, אלא ישתדלו לעמוד על רגליהם שלהם ולהוציא את עצמם מקטגוריה של נזקק. התמיכה, אפוא, אינה זכותו של הנזקק, אלא סיוע שניתן לו ולמשפחתו אם אינם יכולים לעשות זאת בעצמם. החיוב הראשוני מוטל על משפחתו של הנזקק, ורק אם הם לא יכולים לעמוד בכך – מוטל החיוב על הציבור.

ואם יבוא אדם ויאמר: מדוע אפסיד ומדוע תפסיד משפחתי? וכי אני אשם בכך שנשביתי? יחזיר אותי הציבור למצבי. נשיב ונאמר לו: אכן אינך אשם שנשבית. אבל גם הציבור אינו אשם שנשבית. מדוע אפוא יפול הנטל על הציבור? מדוע יפסיד הציבור?[54]

הצבור אמנם מחויב לדאוג למי שזקוק לכך, אבל אין לנזקק זכות לקבל תשלום. ודאי שאין לאדם אמיד זכות לקבל פיצוי על הפסדים שנגרמו לו, אע"פ שהם נגרמו שלא באשמתו.

וגם אם ההפסד היה יכול להמנע אילו היה השלטון ממלא את תפקידו כראוי ושומר על הבטחון הציבורי, קבלת השירות אינה זכותו של האדם אלא חובתו של השלטון.[55]

מעמדה של פרנסה ע"י קרובים

במאמרנו הקודם, "הדאגה לצרכי הנזקקים – אחריות היחיד או הציבור?", (לעיל עמ' ב) הזכרנו שתי אפשרויות של פרנסה לעני: אפשרות של פרנסה ע"י הגבאי וכנגדה אפשרות שיחזר העני על הפתחים, ועמדנו על כך שפרנסה ע"י הגבאי עדיפה. כאן אנו מוצאים סוג שלישי: פרנסה ע"י קרובים. לכן יש לברר מה מקומו של הסוג הזה בסדר העדיפויות. האם פרנסה ע"י קרובים היא סוג של חִזור על הפתחים, והפתח הראשון והזמין ביותר הוא פתחם של הקרובים, או שפרנסה ע"י קרובים היא אכן סוג שלישי, ואז אפשר שהיא עדיפה על פני פרנסה ע"י הגבאי.

הברייתא שהזכרנו לעיל אומרת: "אחיך, זה אחיך מאביך כשהוא אומר מאחד אחיך, מלמד שאחיך מאביך קודם לאחיך מאמך. באחד שעריך, יושבי עירך קודמים ליושבי עיר אחרת...". הקרובים מוזכרים כאן כעדיפות ראשונה ביחס לשאר ישראל, מכאן נראה שהקרובים גם הם סוג של חִזור על הפתחים. כאשר העני מחזר על פתחי אחרים – הקרובים הם הראשונים בתור. ואולם, הברייתא עצמה הבחינה והבדילה את המחזר על הפתחים מכל שאר המתפרנסים. מכאן נראה שפרנסה ע"י קרובים אינה סוג של חִזור על הפתחים.

נראה שהתשובה לשאלה תלויה בדעות השונות שהוזכרו לעיל בשאלה מדוע הנופל אינו נופל לידי גבאי תחלה. מי שסובר שהגבאי לא נזקק תחילה לעני משום שהתהליך אורך זמן, סובר כנראה שפרנסה ע"י הגבאי עדיפה על פרנסה ע"י קרובים. אבל מי שסובר שהגבאי לא מפרנס את העניים עד שהוא מברר אם יש קרובים עשירים – הוא ודאי סובר שפרנסה ע"י קרובים עדיפה על פרנסה מידי הגבאי.

אפשר שהדבר תלוי בשאלה כיצד מפרשים את המדרש בספרי וכיצד הוא לומד שאין נזקקים לעני המחזר על הפתחים. אפשר לפרש שהמדרש לומד שעִקר החיוב הוא על היחיד: לפתוח את ידך לאחיך, לענייך ולאביונך, ומי שיוצא מהכלל הזה אינך נזקק לו. לפי הביאור הזה, פרנסה ע"י המשפחה אינה שייכת לחִזור על הפתחים. לפי דעה זו, אך טבעי הוא שאדם יפתח את ידו לאחיו, אם לא יעשה כן – התורה קוראת לו בליעל. חִזור על הפתחים הוא משהו אחר. אך אפשר לפרש את המדרש אחרת, אפשר לפרש שהמדרש בא ללמד שעִקר החיוב הוא על הצִבור. לפי ביאור זה הפניה לקרובים היא חריגה מהמסלול הרגיל והיא תחילתו של חִזור על הפתחים.

ואפשר שיש שלשה סוגי צדקה. יש צדקה צִבורית, יש צדקה משפחתית ויש חִזור על הפתחים. אדם שמבקש עזרה מאחיו הקרוב אליו, אינו דומה למי שמחזר על הפתחים.

הקף חובתו של הקרוב

ראינו אפוא שהקרוב הוא הראשון לפרנס את קרובו העני. נשאלת אפוא השאלה האם קרוב מפרנס את קרובו העני כחלק מחיוב הצדקה שהוא עצמו מחויב בו, או שהקרוב חיב אף מעבר לכך. עד כמה חיב הקרוב לתת. ובפרט לאור העובדה שאין הצִבור נפטר מחובו אא"כ יכול לכוף את הקרוב. האם הקרוב מפרנס את קרובו כפי הצדקה שהוא חיב, או אף מעבר לכך.

כיון שהקרוב חיב מדין צדקה – מסתבר שאי אפשר לכוף את הקרוב בסכום העולה על חיוב הצדקה שהוא ממילא חיב בו. מכאן נובע שאם העני זקוק לסכום העולה על הסכום שאפשר להוציא מקרובו – יתפרנס העני מהקופה הצבורית.

כך עולה לכאורה גם מדברי כס"מ. כס"מ (נחלות יא יא) אומר שמי שהלך למדינת הים אין יורדים לנכסיו כדי לפרנס את קרוביו, כי אנו מניחים שהוא נותן צדקה במקום שבו הוא נמצא. מתוך דבריו אפשר ללמוד שאדם לא צריך לתת לקרוביו מעבר לחיוב הצדקה שיש עליו ממילא. אמנם, מחנ"א (הל' צדקה א) אומר שלפי מי שאומר שכופים על הצדקה אפשר לכוף את הקרוב גם מעבר למה שנתן במקום אחר, כי הוא מחויב לפרנס את קרובו. אך הוא מודה שהדבר אינו מוסכם על כל הדעות. כמו כן הוא מודה שלכו"ע אי אפשר להוציא ממנו יותר ממה שהוא חייב לתת לצדקה לפי ממונו.

כך עולה גם מדברי הפוסקים. ב"י (יו"ד רמ) אומר: "ונראה שאע"פ שיש לו אינו חייב לספק כל מזונות הצריכים לאביו אלא כופין ליתן לו כפי מה שהוא חייב לתת לצדקה לפי ממון שיש לו"[56]. כלומר: חיובו של אדם לקרוביו אינו עולה על חיוב הצדקה המוטל עליו ממילא. גם הרמ"א (רמ ה) וערוה"ש (רמ יט) הביאו את דבריו. ד"מ מקשה בעניין זה על הב"י, ואומר שלפרנסת האב צריך אדם לתת גם יותר מחיוב הצדקה המוטל עליו ממילא. (ויש לדון בשאלה מה יאמר הרמ"א על קרוב אחר). שואל ונשאל (יו"ד קי) אומר שהבן צריך לתת להוריו יותר מחיובו בתורת צדקה, אך אינו חייב למלאת מחסוריהם בכל מכל כל.

ערוך השלחן (יו"ד רנא ט) אומר שפשוט שהצדקה שנותן אדם לקרובו היא חלק מהעשירית שחיב לתת לצדקה ממילא.

לכאורה, אם אין הצִבור נפטר מחובו אא"כ יכוף את הקרוב, משמע שהקרוב לא מתחיב לתת לקרובו העני יותר ממה שהוא ממילא חיב לצדקה, שהרי מעבר לכך מסתבר שאין הצִבור יכול לכפות אותו.[57] (אמנם, אפשר לומר שהקרוב חיב גם מעבר לכך, אבל זה חוב שאי אפשר לכוף אותו עליו בכח. אם נתן – נתן. ואם לא נתן – חזרה האחריות אל הציבור). לפי זה תפקידו של הצִבור הוא לדאוג לכך שאם יש עודף במשפחה אחת וחוסר במשפחה אחרת – תעבור צדקה ממקום למקום. דרך המלך היא שכל אדם יתן את הצדקה שהוא חיב בה לקרוביו ולבני עירו, וכך תפרנס כל משפחה את עצמה וכל עיר את עצמה. והצבור ידאג לאזן זאת. לפי זה מה שנותן האדם לקרוביו הוא הוא חיוב הצדקה שבה הוא חיב.

נמצא אפוא שלפי רוב הדעות, עשיר חיב לפרנס את קרובו במסגרת חיוב הצדקה החל ממילא על העשיר. ולא מעבר לכך. מעבר לכך – יפרנסוהו הצבור. (ומסתבר שאם אין יד הצבור משגת – ודאי לא יהיה אחיו בליעל ולא יניחנו לרעוב).

וראה בעניין זה ביתר הרחבה במאמרנו על חיוב הבן לפרנס את הוריו.

האם החיוב המוטל על המשפחה פוטר את הצבור

רדב"ז (ד קמז) וציץ אליעזר (ז לח) אומרים שהצִבור אינם יכולים להתנער מאחריותם לכל עניי העיר, גם אלה שיש להם קרובים עשירים. הגבאי אינו מפרנס את העניים שיש להם קרובים עשירים, רק במקרה שבו אפשר לכפות את הקרובים העשירים לפרנס את קרוביהם העניים. צ"א אף מזכיר שפרנסת עצמו קודמת לפרנסת קרוביו. כלומר: אם הקרובים העשירים יצטרכו להדחק כדי לפרנס את קרוביהם העניים – חזרה פרנסת העניים אל הצבור. וראה מחנ"א צדקה א שמסיק שאע"פ שהקרוב קודם, אין כופין את הקרוב ואין יורדים לנכסיו כדי לפרנס את קרובו.

נקדש בצדקה אומר שאם נפל העני לידי הגבאי שוב אין קרובו חיב לפרנסו.

וראה לעיל עמ' יד, שם הבאנו מחלוקת בשאלה האם הגבאי צריך לפרנס את מי שיש לו קרובים עשירים. ומסתבר שהדבר תלוי גם בשאלה שהעלינו לעיל בפרק "מעמדה של פרנסה ע"י קרובים".

כלומר: אחריות הפרנסה של עני מוטלת על קרוביו, אבל לפי רוב הדעות, אם אי אפשר להוציא כסף מהקרוב העשיר, חזרה האחריות אל הציבור.

סדר הקדימויות בתוך המשפחה

אחרי שראינו שאחריות הפרנסה של העני מוטלת על קרוביו, נותר לברר מה סדר הקדימויות ואיזה קרוב קודם.

כאמור לעיל הספרי קובע כלל:

כי יהיה בך, ולא באחרים. אביון, תאב תאב קודם. אחיך, זה אחיך מאביך כשהוא אומר מאחד אחיך, מלמד שאחיך מאביך קודם לאחיך מאמך. באחד שעריך, יושבי עירך קודמים ליושבי עיר אחרת. בארצך, יושבי הארץ קודמים ליושבי חוצה לארץ.

הספרי קובע אפוא כלל: קרוב קרוב קודם. יש להקדים את אחיך מאביך לאחרים, ואת יושבי עירך ליושבי עיר אחרת. ברור שהקִרבה שהספרי מדבר עליה היא לא רק קִרבה משפחתית, שהרי הספרי מדבר על יושבי העיר. ואולם ברור שהקִרבה המשפחתית ממלאת תפקיד חשוב מאד. והקרוב קרוב קודם.

מהו סדר העדיפויות המדויק? בעניין זה מביא הטור את דברי רס"ג שאמר:

חייב אדם להקדים פרנסתו לכל אדם ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו שנאמר וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי אחיך ... ואחר שיפרנס נפשו יקדים פרנסת אביו ואמו לפרנסת בניו ואח"כ פרנסת בניו ואם אביו ובנו שבוים ואין לו במה לפדות שניהם יפדה האב ויעזוב הבן ואחר הבנים אחיו ואחר אחיו הקרובים ואחר הקרובים אליו שכניו ואחר שכניו אנשי העיר ואחר אנשי עירו שבויי שאר ארצות ....

רס"ג עוד מאריך כאן. ב"י כותב בבד"ה כאן שיש לו על רס"ג גמגומי דברים, ואכן בשו"ע הביא רק חלק מדברי רס"ג, רק את העקרון הכללי:

קרובו, צריך להקדימו לכל אדם. ואחיו מאביו קודם לאחיו מאמו. ועניי ביתו קודמין לעניי עירו, ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת.

עקרון זה מצוי כבר בספרי שצטטנו לעיל. השו"ע השמיט את הדין שפרנסת אביו קודמת לפרנסת בניו. ואולם הרמ"א הביא את הדין הזה, וכן הביאוהו אחרונים רבים. ראה שם בלבוש וערוה"ש (רנא ג), צ"א (ז לח) ועוד. הדרישה הסביר שטעם הדין הוא שאדם חיב בכבוד אביו אך לא בכבוד בניו. אדם חיב לדאוג לאביו[58] כדי שלא יצטרך לחזר על הפתחים ולהתבזות, אך אינו חיב לדאוג לכבוד בניו.[59] כלומר: לא רק הקִרבה קובעת, אלא גם חיוב הכבוד.

עם זאת, יתכן שיש כאן גם מסר כלל חברתי: הדור הצעיר צריך לדאוג לדור הזקנים. כך יאה וכך ראוי גם מבחינה לאומית וגם מבחינה פרטית. הדור הצעיר משלם את חובו לדור שהוליד אותו וגִדל אותו. וכפי שנרחיב במאמרנו העוסק בכך.

בין כך ובין כך למדנו שהאחוה והקרבה שיש בין איש לרעהו מחיבת אותם לתמוך זה בזה.

הדרשה מבוססת על הפסוק: "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה’ אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". לכאורה, הפסוק אומר "אחיך" כדרכה של תורה. אחד מישראל.א אך העמקה בפסוק תראה שלא כך הם הדברים. חיוב הצדקה נובע מכך שכל ישראל אחים הם. האחוה היא זו שמחיבת כל אדם מישראל לדאוג למי שאין לו. התורה אומרת כאן "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל". התורה מניחה שכל אדם מן הישוב, שאינו בליעל, תומך בקרוביו ושכניו. מי שאינו עושה כן הוא בן בליעל. ממילא, ככל שהנזקק הוא יותר אחיך כך אתה חיב יותר לדאוג לו.

נספח למאמרים: אחריות היחיד על עצמו

כפי שכתבנו בפתיחת המאמר, הציבור, או הקהל, אחראים על צרכי העניים. כלומר: מוטל על הציבור להקים קופה ציבורית שתתמוך במי שזקוק לתמיכה. עם זאת, מאותם מקורות עצמם משמע שהקופה מיועדת דוקא למי שזקוק לה. לא למי שיש לו יכולת לא להזקק. כפי שאומר כלי יקר:

לומר לך דוקא שרוצה להיות עמך במלאכתו ורוצה להקים עמך אז אתה מחויב לסייע לו אבל אם יושב לו ואומר הואיל ועליך מוטל הדבר חייב אתה להקים לבד, על כן אמר וחדלת מעזוב לו כי מלת לו אין במשמעותו עמו כי מותר לך לחדול מלעזוב לו כשאינו רוצה להיות עמך במלאכתו, ומכאן תשובה על מקצת עניים בני עמינו המטילים את עצמם על הציבור ואינן רוצים לעשות בשום מלאכה אף אם בידם לעשות באיזו מלאכה או איזה דבר אחר אשר בו יכולין להביא שבר רעבון ביתם, וקוראים תגר אם אין נותנים להם די מחסורם, כי דבר זה לא צוה ה' כי אם עזוב תעזוב עמו הקם תקים עמו כי העני יעשה כל אשר ימצא בכוחו לעשות ואם בכל זה לא תשיג ידו, אז חייב כל איש מישראל לסעדו ולחזקו וליתן לו די מחסורו אשר יחסר לו, ועזוב תעזוב אפילו עד מאה פעמים (כלי יקר שמות כג ה).

כך פסק גם הרמב"ם:

לעולם ידחוק אדם עצמו ויתגלגל בצער ואל יצטרך לבריות ואל ישליך עצמו על הצבור, וכן צוו חכמים ואמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ואפילו היה חכם ומכובד והעני יעסוק באומנות ואפילו באומנות מנוולת ולא יצטרך לבריות, מוטב לפשוט עור בהמות נבלות ולא יאמר לעם חכם גדול אני כהן אני פרנסוני, ובכך צוו חכמים, גדולי החכמים היו מהם חוטבי עצים ונושאי הקורות ושואבי מים לגנות ועושי הברזל והפחמים ולא שאלו מן הצבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם (רמב"ם מתנ"ע י יח).

משמע שאדם צריך לדחוק את עצמו ולדאוג לעצמו, אבל אם לא ידחוק את עצמו – הרי הוא מוטל על הציבור. (כמובן, יש לשאול האם גם קרוביו צריכים לדחוק את עצמם, ומסתבר שככל שהקרוב רחוק יותר, כך קשה יותר לדרוש ממנו לדחוק את עצמו, ויש להשית את פרנסת העני על הציבור).

אדם, כאמור, צריך לדאוג לעצמו ולא ליפול על הציבור. חריגה מהכלל הזה אסורה אפילו לצורך מצוה. כדברי הר"ן: דאפילו למצוה עוברת כאתרוג וסוכה אינו מחויב לתת אפילו שליש ממונו וזה תימה היאך נתנו [קצבה] למצוה עוברת וכתב הראב"ד כדי שלא יבא לידי עוני ויפיל עצמו על הצבור (ר"ן סכה טז.). גם מכאן משמע שאם לא ידאג לעצמו הרי שאחריותו על הציבור. אלא שחכמים מתקנים תקנות שיביאו לידי כך שאדם לא יפול על הציבור.

בכתובות מח: אנו מוצאים שמת שאין לבני משפחתו די ממון לקברו, מוטלת קבורתו על הצִבור. אבל הצִבור צריך לתקן תקנות שימנעו מאנשים להכניס את עצמם מלכתחילה לקטגוריה של זכאי לקבל תמיכה מהצבור.

בתוספתא מצאנו: וכן היה רבי יוסי אומ' אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית שמא יפול על הצבור ויהיו צריכין לפרנסו (תוספתא תענית ב יב).

הצִבור צריך אמנם לפרנס את מי שזקוק לכך, אבל דוקא את מי שזקוק לכך. כדי לאזן זאת, הצִבור צריך לתקן תקנות שימנעו מבני הקהל את האפשרות להכניס את עצמם מלכתחילה לתוך קטגוריה של מי שנזקק לתמיכה.[60] וכך מצאנו אפילו לגבי אנשים שנמכרו לעבדים, שחכמים תִקנו שאם הם אשמים במכירתם, לא פודים אותם. שמא יכניסו את עצמם מלכתחילה לתוך ההגדרה של נזקקים (גטין מו:).

וראה גם יש"ש שם:

המוכר את עצמו ובניו לגוים אין פודין אותו, אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהם, כדי שלא יטמעו בין הגוים, ולאו דוקא עצמו ובניו, אלא אפילו בלא בניו, ובניו לרבותא קאמר, דאפילו הכי אין פודין אותן כי אם לאחר מיתת אביהם, ולאו דוקא מוכר, אלא אף לנושה מהם, מסיק לקמן בסוגיא, אמר רב אסי, והוא שמכר ושנה ושלש, פי', פעם ראשונה פודין אותן, וכן בפעם שנית, אבל בפעם שלישית לא. הנהו בני מיכסי, פי', שם מקום, דיזפי זוזי מגוים, ולא ה"ל למיפרעינהו, אותו וקא גרבי להו, פי' רש"י, היו שובים [אותם] לעבדים, עד כאן. פי' לפירושו, וכל שכן אם היו שובים אותם בתפיסה חמורה. אתו לקמי' דרב הונא, אמר להו מאי איעבד, דתנן המוכר עצמו כו', א"ל ר' אבא, למדתנו רבינו והוא שמכר ושנה ושלש. א"ל הני מרגל רגילי דעבדי הכי. אין הפי' שגם הם היו עושין כך ג' פעמים, אם כן ה"ל למימר הני הכי נמי שנה ושלש, אלא ה"ק, מרגל רגילי לעשות אנשים כך, ופדינו אותם פעמים ושלש. אפילו אותם עכשיו לא היה להם אלא פעם ראשונה, מכל מקום אין פודין, שהרי מוחזקים בני העיר לעשות בענין זה, ומפילים לעצמן על הקהל, כדי שיפדו אותן (יש"ש גטין ד עב).

כלומר: אפילו בני משפחתו של מי שהכניס את האדם למצב של נזקק, גם הם לא יקבלו תמיכה. התמיכה אינה זכותו של השבוי (או של נזקק אחר), ולכן אדם לא יכול לומר "אם אהיה שבוי אהיה זכאי לתמיכה מכיסו של הציבור". התמיכה מיועדת רק למי שלא הוא ולא בני משפחתו מסוגלים להוציא אותו ממצבו.

וכן אומר המאירי:

אין פודין את השבויים ביתר מכדי דמיהם מפני תקון העולם שאם יראו שיהו קופצים לפדותם ביתר מדמיהם אף הם משתדלים לגנוב מהם ולשבותם ומעתה אף אם היו לו קרובים עשירים שאין רוצים להפילו על הצבור אעפ"כ מונעיו מהם שלא לפדות אלא בדמיהם ואין צריך לומר במי שמפיל עצמו על הצבור ובכדי דמיהם (מאירי גטין מג:).

נמצא אפוא שהתמיכה אינה זכותו של הנזקק. הנזקק מצדו צריך לעשות את המקסימום כדי שלא להשתמש בשרותי הרווחה של הצִבור. ואף הצִבור צריך לנהל את מדיניות הרווחה בחכמה, באופן שלא יעודד אנשים להשתיך לקבוצה המקבלת תמיכה. הצִבור צריך גם לתקן תקנות שימנעו מאנשים להכנס למעגל התמיכהא.

[1] שאלה כללית שצריכה להשאל היא אל מי מדבר משה בספר דברים. משה מדבר בלשון יחיד. מיהו אותו יחיד? האם משה מדבר אל כל ישראל, או אל כל יחיד ויחיד. בפסוק הזה נראים הדברים כאילו חלקו של הפסוק מדבר את העם וחלקו אל כל יחיד. "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן" אמור לכאורה אל העם כֻלו. אי אפשר שבתוך היחיד יהיה אביון, ברור שהכוונה היא שבתוך העם יהיה אביון. אבל "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן" אמור לכאורה אל כל יחיד. אל העם לא נאמר "אחיך". (וראה רש"ר הירש שם שעומד על כך ולומד משם שהמצוה לא יכולה להתקים בלי היחיד והצבור). אפשר אמנם לפרש שמתוך שכל יחיד מפרנס את ענייו, יוצא שהעם מפרנס את ענייו, וכן להפך, העם מפרנס את ענייו ע"י שכל יחיד מפרנס את ענייו.

מתוך כך נשאלת השאלה מי המצֻוֶּה במצות צדקה, וכן אל מי מדבר המדרש הזה. בפשטות, כשהמדרש אומר "אחיך, זה אחיך מאביך כשהוא אומר מאחד אחיך, מלמד שאחיך מאביך קודם לאחיך מאמך. באחד שעריך, יושבי עירך קודמים ליושבי עיר אחרת", משמע שהוא מדבר אל האדם הפרטי שנותן צדקה. מאידך, על סיום המדרש, "היה מחזר על הפתחים אי אתה זקוק לו לכל דבר", אומרים ראשונים רבים בב"ב, כפי שנבאר להלן, שהוא אמור אל גבאי הצדקה, ושרב פפא שהוזכר בסוגיא היה גבאי צדקה. (אמנם, כפי שנבאר להלן הערה י והערה ט, מסתבר שהרמב"ם לא פרש כך).

[2] נביא כאן כמה מקורות, אבל הם מעט מתוך רבים מאד: וכן היה רבי יוסי אומ' אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית שמא יפול על הצבור ויהיו צריכין לפרנסו (תוספתא תענית ב יב). לעולם ידחוק אדם עצמו ויתגלגל בצער ואל יצטרך לבריות ואל ישליך עצמו על הצבור (רמב"ם מתנ"ע י יח). וזה תימה היאך נתנו [קצבה] למצוה עוברת וכתב הראב"ד כדי שלא יבא לידי עוני ויפיל עצמו על הצבור (ר"ן סכה טז.). ואם לא רצת האם שיהיו בניה אצלה אחר שגמלתן אחד זכרים ואחד נקבות הרשות בידה ונותנת אותן לאביהן או משלכת אותן לקהל אם אין להן אב והן מטפלין בהן. (רמב"ם אישות כא יח). האומר אם מת הוא לא תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו לאו כל הימנו שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הציבור (כתובות מח.). לאו כל הימנה למחול לו על תנאי זה, שלא יקברנה, ותהיה מוטלת על הציבור (יש"ש שם). ואפילו עומד וצווח אל תפדוה מנכסי אין שומעין לו לאו כל כמיניה להפילה על הציבור כל זמן שיש לו נכסים (הגהות מרדכי כתובות רפח).

אמנם, יש מקום לבעל הדין לחלוק ולומר שבכל המקורות שצטטנו אין הכוונה שיש גוף צִבורי שאחראי לדאוג לכל העניים האלה. אפשר לפרש שכוונת המקורות האלה הוא שמישהו מתוך הקהל ידאג בסופו של דבר לאותם עניים. ואולם, קשה לפרש כך לאור העובדה שבמקומות רבים הוזכרו הגבאים וקופות הצדקה הציבוריות, ולאור כך שבד"כ המלה "הקהל" לא מציינת יחידים מתוך הקהל.

[3] מכאן נראה שחיוב צדקה הוא חוב ממוני גמור המוטל על האדם, ולאו דוקא מצוה מעשית. מצות צדקה היא חוב על הצִבור לפרנס את ענייו, וכל אדם חיב בה בעצם היותו חלק מהצִבור. כך עולה גם מדברי הריטב"א שנזכיר להלן הערה יא. אם כי יש אומרים שאין כופים על הצדקה, ואי אפשר לרדת לנכסיו של אדם ולגבות ממנו.

אמנם כס"מ (נחלות יא יא) אומר שמי שהלך למדינת הים אין גובים מנכסיו כי הוא נותן צדקה במקום שבו הוא נמצא, מכאן לכאורה משמע שזו חובת גברא, ואין עליו חיוב לתת דוקא למשפחתו או לאנשי מקומו. לכאורה יש לדחות ראיה זו ולומר שכל עוד הוא נמצא במקום אחר הוא שייך לענין צדקה לאותו מקום. אלא שאין זו דחיה גמורה, שהרי משפחתו היא משפחתו גם אם הוא במקום אחר. וראה מחנ"א (צדקה א) שהביא את המקורות השונים לדין זה ודן בו. וראה גם קצות החשן רצ ג.

[4] ולהלן נעלה אפשרות נוספת. כיון שנאמר "בשעריך", אפשר שכל עיר ועיר אחראית על ענייה.

[5] לעניינים רבים אנו מוצאים שתפקידים ומצוות המוטלים על העם, נעשים בפעל ע"י השלטון, או ע"י מוסד ממונה ע"י העם. מצוות המלחמה המוטלות על העם נעשות ע"י המלך. מצוות כלל-צבוריות אחרות נעשות ע"י בית הדין. בהעדר מלך או בית דין – חזרה הסמכות אל כל ישראל.

[6] יש יתרונות רבים למערכת צדקה ציבורית: גבאי מקצועי ומנוסה שיודע למי צריך לתת, דיסקרטיות המכבדת את העני והמקלה עליו, קביעת סדר עדיפויות, ועוד. ונאריך בכך להלן.

[7] נראה שהרמב"ם לא פֵרֵש כך. (וראה להלן הערה י). על ההלכה הזאת הוסיף הרמב"ם: "ואסור להחזיר את העני ששאל ריקם ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת". יתכן שהוא פֵרֵש שהברייתא עוסקת בכל יחיד ויחיד. שעליו אומרת הגמ' שנזקקים לו למתנה מועטת. שאם לא יתן לו כל אדם מתנה מועטת ימות (וכ"כ מהר"י קורקוס שם, וכן כתב הטור יו"ד רנ, וכ"כ ב"ח שם, אבל ב"י שם פרש שגם הרמב"ם סובר כשאר הראשונים. ומלשון הרמ"א שם משמע שהוא הבין את המחלוקת אחרת. הרמב"ם סובר שכל דיני הצדקה מוטלים על היחיד, כפי שכתבנו לעיל בגוף המאמר, ואולם, גם מי שסובר שהלכות צדקה האמורות נאמרו אל הגבאים, בדין זה שאין נותנים לו מתנה מרובה יש מקום לומר שהוא אמור אל כל יחיד). לפי פירוש זה אין לנו מקור לכך שעני שמחזר על הפתחים לא יטול מהקופה. מאידך, יתכן שאם יש בקופה – אין מחזרים על הפתחים כלל. והחיזור על הפתחים הוא רק כאשר אין די כסף בקופה, כמו שמצאנו בכתובות סז. לגבי היתום והיתומה שבאו להתפרנס. (וראה באורנו לעיל עמ' ב).

לשון הברייתא שעליה מתבססת הגמ' היא: "כי יהיה בך, ולא באחרים. אביון, תאב תאב קודם. אחיך, זה אחיך מאביך כשהוא אומר מאחד אחיך, מלמד שאחיך מאביך קודם לאחיך מאמך. באחד שעריך, יושבי עירך קודמים ליושבי עיר אחרת. בארצך, יושבי הארץ קודמים ליושבי חוצה לארץ כשהוא אומר באחד שעריך היה יושב במקום אחד אתה מצוה לפרנסו היה מחזר על הפתחים אי אתה זקוק לו לכל דבר. אשר ה' אלהיך נתן לך, בכל מקום". ולעיל הערה א עסקנו בשאלה האם הבריתא מדברת אל כל יחיד או אל הגבאי. לכאורה נראה שהברייתא עוסקת ביחיד ולא בגבאי צדקה. והיא מלמדת שכל אדם מצֻוֶּה לפרנס את העניים הקרובים אליו.

[8] מה משמעותה של פרנסה ע"י קרובים? האם פרנסה ע"י קרובים היא סוג של חִזור על הפתחים, והפתח הראשון והזמין ביותר הוא פתחם של הקרובים, או שפרנסה ע"י קרובים היא סוג אחר של צדקה, ואז אפשר שהיא עדיפה על פני פרנסה ע"י הגבאי.

הברייתא שהזכרנו לעיל אומרת: "אחיך, זה אחיך מאביך כשהוא אומר מאחד אחיך, מלמד שאחיך מאביך קודם לאחיך מאמך. באחד שעריך, יושבי עירך קודמים ליושבי עיר אחרת...". הקרובים מוזכרים כאן כעדיפות ראשונה ביחס לשאר ישראל, מכאן נראה שהקרובים גם הם סוג של חִזור על הפתחים. כאשר העני מחזר על פתחי אחרים – הקרובים הם הראשונים בתור. מאידך, הברייתא עצמה הבחינה והבדילה את המחזר על הפתחים מכל שאר המתפרנסים. מכאן נראה שפרנסה ע"י קרובים אינה סוג של חִזור על הפתחים.

נראה שהתשובה לשאלה תלויה בדעות השונות בשאלה האם פרנסה ע"י קרובים עדיפה על פרנסה ע"י הגבאי, וראה בענין זה במאמרנו הנוסף, חיוב המשפחה בפרנסת ענייה, להלן עמ' טז.

אפשר שהדבר תלוי בשאלה כיצד מפרשים את המדרש בספרי וכיצד הוא לומד שאין נזקקים לעני המחזר על הפתחים. אפשר לפרש שהמדרש לומד שעִקר החיוב הוא על היחיד: לפתוח את ידך לאחיך, לענייך ולאביונך, ומי שיוצא מהכלל הזה אינך נזקק לו. לפי הביאור הזה, פרנסה ע"י המשפחה אינה שייכת לחִזור על הפתחים. לפי דעה זו, אך טבעי הוא שאדם יפתח את ידו לאחיו, אם לא יעשה כן – התורה קוראת לו בליעל. חִזור על הפתחים הוא משהו אחר. אך אפשר לפרש את המדרש אחרת, אפשר לפרש שהמדרש בא ללמד שעִקר החיוב הוא על הצִבור. לפי ביאור זה הפניה לקרובים היא חריגה מהמסלול הרגיל והיא תחילתו של חִזור על הפתחים.

ולפי מה שאנו מציעים כאן – אפשר שפרנסה ע"י קרובים היא סוג שלישי.

[9] בד"כ בתורה "אחיך" הוא כל אדם מישראל. לכאורה, גם פרשית צדקה שבה פתחנו את המאמר אומרת "אחיך" כדרכה של תורה. אחד מישראל. ואם נפרש כך – הרי שכל אחד מישראל חייב בפרנסתו של כל עני מישראל. אך העמקה בפסוק תראה שלא כך הם הדברים. חיוב הצדקה נובע מכך שכל ישראל אחים הם. האחוה היא זו שמחיבת כל אדם מישראל לדאוג למי שאין לו. התורה אומרת כאן "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל". התורה מניחה שכל אדם מן הישוב, שאינו בליעל, תומך בקרוביו ושכניו. מי שאינו עושה כן הוא בן בליעל. ממילא, ככל שהנזקק הוא יותר אחיך כך אתה חיב יותר לדאוג לו. וזאת, כל עוד אדם נשען על אחוות אנשי משפחתו ומקומו. אם הוא נע בין עיר לעיר לבקש צדקה, כבר אינו מבקש משום האחוה, כאח שנעזר באחיו. הוא פונה כאן אל מעגל אחוה רחב יותר ורחוק יותר, ויתן לו כל אדם מעט מעט כנדבת לבו. אחוה קיימת כמובן גם באח רחוק, אבל לאח רחוק כזה יתן כל אדם מעט. עִקר החיוב הוא שידאג כל אדם לקרוביו.

[10] בארנו את העניין מן הבחינה העקרונית – מי חייב. העיר בצדק הרב עזריאל אריאל שבסופו של דבר יש כאן גם שיקול מעשי מאד: מי שידוע שמחזר על הפתחים, גם אם תתן לו הרבה, חזקה עליו שימשיך לחזר. ואם כן, עדיף שכל אחד יתן לו מעט, ואת "הכסף הגדול" תשמור למי שמתבייש לחזר על הפתחים. בכך גם תושג חלוקה שוה של כספי הצדקה, וגם לא יהיה כאן עדוד למחזרים על הפתחים.

[11] מלשון המדרש עולה לכאורה שעני המחזר על הפתחים הוציא את עצמו מכלל העניים המתפרנסים ע"י אנשי משפחתם ומקומם, ושוב אינו בכלל הפסוק "כי יהיה בך אביון וכו'", ואף המצוות האמורות שם אינן נוהגות בו. ואולם, כפי שאומר רב סמא לרב פפא, זה אינו מסתבר. לא מסתבר שלא יתן לו כלל משום שאם כך – איש לא יתן לו. כדברי הגמ': "ההוא עניא דהוה מחזיר על הפתחים דאתא לקמיה דרב פפא לא מזדקיק ליה א"ל רב סמא בריה דרב ייבא לרב פפא אי מר לא מזדקיק ליה אינש אחרינא לא מזדקיק ליה לימות ליה והא תניא אם היה עני המחזיר על הפתחים אין נזקקין לו א"ל אין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נזקקין לו למתנה מועטת". אפשר לפרש שרב סמא מודה שאין העני הזה בכלל הפסוק. הפסוק לא מחיב אלא לפרנס את העני שבך, באחיך ובעירך. ואולם מן הסברה ולא מן הפסוק יש לתת צדקה גם לעני המחזר על הפתחים. אבל אפשר שרב סמא מפרש את המדרש אחרת: יש לתת לקרוב קרוב קודם. אנשי משפחתך קודמים ואנשי עירך קודמים. ומי שאינו לא מעירך ולא מענייך – יתן לו פחות, שהרי גם הוא אחיך הוא. ואי אפשר לפרש שלא יתן לו כלל, אלא שיתן לו פחות, כי ענייו שלו קודמים. לפי זה ככל שעני קרוב יותר תן לו יותר, ואם הוא רחוק תן לו פחות, אך גם העוזב את מקומו והולך לחזר על הפתחים בעיר אחרת – יתן לו משהו. כל העניים בכלל המצוה.

העולה מדברינו הנ"ל: את המדרש אפשר לפרש בכמה דרכים: אפשר שהמצוה היא מצוה צִבורית. מוטל על הצִבור לפרנס את בני הצִבור, ומי שאינו חלק מהמערכת הזאת אינו בכלל המצוה. אפשר לפרש אחרת: שהמדרש מדבר אל היחיד ואומר: אם אינו אחיך עניך ואביונך – אין אתה חיב בו. ואפשר לפרש שעני כזה שאינו בא אל קרובו ושכנו אלא אל כלל ישראל – יתן לו כל אחד מעט מעט. מכלל כולם יהיה לו רב. כאן אין היחיד חיב לתת כדי מחסורו, שהרי הצבור כֻלו נותן לו כדי מחסורו.

[12] בישראל יש חוקים שונים המסדירים תמיכה של הביטוח הלאומי במי שהחוק החליט לתמוך בו. כגון חוק הביטוח הלאומי והחוק להבטחת הכנסה. ועם זאת, בג"ץ, בהסתמכו על חוק יסוד כבוד האדם וחרותו, קבע כללים אחרים.

חוק יסוד כבוד האדם וחרותו אינו מחייב את המדינה לתמוך באזרח. החוק אומר שאין פוגעים בחייו, בגופו ובכבודו של אדם, ושכל אדם זכאי להגנה על חייו, גופו וכבודו. בהחלט לא כתוב כאן שמישהו צריך לשלם לו כדי שיוכל לחיות בכבוד. אלא שבבג"ץ 366/03 ובג"ץ 888/03, הודו הן העותרים נגד המדינה והן המדינה, שהחוק הזה מחייב את המדינה לספק לאדם יכולת לחיות בכבוד. (בהתבסס על פסיקה קודמת של אהרן ברק שפרשה את המלים "הגנה על כבודו" כחובה של המדינה לתת כסף. פרשנות החורגת מלשון החוק). אלא שנחלקו הדעות מהו קיום בכבוד. האם קיום בכבוד כולל רק את צרכיו החומריים של אדם, או גם מעבר לכך. המשיבים מטעם המדינה טענו שהמדינה יכולה להביא בחשבון שיקולים נוספים כגון גובה התקציב והרצון לעודד אנשים לצאת לעבודה ולא לשבת בבית ולהנות מקצבאות.

אהרן ברק קובע שם כי "זכותו של אדם לכבוד היא גם הזכות לכך שיהיו לו תנאי חיים המאפשרים קיום בו יממש את חירותו כבן-אנוש". ועוד הוא קובע: "זכותו של אדם לכבוד היא גם הזכות לנהוג את חייו הרגילים כבן-אנוש, בלא שתכריע אותו המצוקה ותביא אותו לכלל מחסור בלתי-נסבל. זוהי התפיסה, לפיה הזכות לקיום בכבוד היא הזכות כי יובטח לאדם אותו מינימום של אמצעים חומריים, שיאפשרו לו להתקיים בחברה בה הוא חי". עם זאת, הוא מציין שכדי לקבל סעד מבית הדין צריך התובע להוכיח שכבודו נפגע.

גם התורה אומרת שיש לתת לעני די מחסורו. וחכמים מבארים שהכונה היא לכל מחסור. לאו דוקא מחסור חומרי קיומי. ואפילו ענייני כבוד. אבל התורה לא אמרה שיש לעני זכות כלשהי. התורה לא מדברת אל העני אלא אל העשיר. לא מדובר כאן על זכות אלא על חובה, והנמען הוא לא העני אלא העשיר. העשיר נותן לעני לא כי מגיע לו, אלא כי הוא נזקק לכך. לא מפני משהו שיש לעני, זכות או כל דבר אחר, אלא מפני שהעשיר לא יעזוב את אחיו. אין מדובר על תביעה שיכול העני להגיש לבית הדין. הוא לא יכול להגיש תביעה כזאת. ממילא גם אין מקום להביא ראיות לבקשתו ולפגיעתו. אבל הן כל יחיד מישראל והן עם ישראל כאחד, מצֻוֶּה לשים לב לצערו של אחיו הנתון במצוקה, ולתת לו די מחסורו. לא משום זכות שיש לעני, אלא משום צורך שיש לו. ומשום החובה המוטלת על העשיר. מטרת מצות צדקה היא שהעני יהיה שבע. המטרה היא העני. ואולם, לא נכון שיש למקבל זכות \ ראות או כל דבר אחר. יש חובה על הנותן. לענין זה לא המקבל הוא הנושא. התורה מדברת אל הנותן. למקבל יש צורך. אין לו זכות כזו או אחרת.

[13] הרמב"ם הביא בפרק ז, העוסק בחיובו של היחיד, הרבה הלכות המבוססות על מקורות שלדעת ראשונים אחרים עוסקים בגבאי צדקה. הרמב"ם ככל הנראה מפרש את המקורות האלה כעוסקים באדם בודד, שאינו בהכרח גבאי צדקה. כפי שבארנו לעיל הערה ט, יש ראשונים שפרשו את המעשה ברב פפא בב"ב ט. כמעשה בגבאי צדקה. הם פרשו שרב פפא היה גבאי צדקה. אבל הרמב"ם כנראה לא פֵרֵש כך. הוא הביא את ההלכה הנלמדת משם בפרק זה. גם המעשה בהלל בכתובות סז:, שלקח לעני סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו, מתפרש ע"י רש"י וראשונים אחרים כעוסק בגבאי צדקה, אבל מלשון הרמב"ם שם משמע שהרמב"ם לא פֵרֵש שהלל היה גבאי צדקה, ולדעתו הלל עשה זאת מכספו שלו. נמצא אפוא שיש מחלוקת שיטתית בין רש"י ותלמידיו לבין הרמב"ם, בשאלה אל מי מדובר בגמ', אל היחיד או אל הגבאי.

[14] ההתיחסות למצות צדקה כמצוה על כל יחיד ויחיד היא כה חזקה, (ולא רק לדעת הרמב"ם), עד שבעלי התוס' (כתובות מט: ד"ה אכפייה, ב"ב ח: ד"ה אכפיה) אף שואלים מדוע כופים עליה, הלא מתן שכרה בצדה. כלומר: בעלי התוספות אינם רואים לנגד עיניהם אלא את האדם הפרטי המצֻוֶּה לתת צדקה, אותו ותו לא. אמנם, גם בעלי התוספות באחד מתירוציהם שם אומרים שכאשר יש מערכת צדקה ציבורית הדואגת לענייה ומתקנת לגבות מכל אחד מהם ולתת לעניים, הרי שאפשר לגבות ולכפות את האנשים לתת. ואולם, לעֻמת בעלי התוספות, הריטב"א (כתובות מט: ד"ה אבל) מתרץ תירוץ הרבה יותר פשוט: הכפיה היא משום מחסורם של עניים. (תרוץ דומה לזה כתב המהר"ל בח"א לב"ב ח:, וראה במאמר "ויכון בחסד כסאך" מאת הרב יעקב אריאל בספר וחי אחיך עמך). כלומר: המצוה היא מצוה בחפצא. עִקָרָהּ התוצאה: שהעניים יהיו שבעים. (גם הרמב"ם כתב שהמצוה היא כפי המחסור של העני). ממילא עלינו לכפות את היחיד. לפי הריטב"א, כיון שעִקרה של מצות צדקה הוא לא חיובו של הנותן אלא צרכו של המקבל, השאלה האם מתן שכרה בצדה איננה רלוונטית.

[15] אמנם, אפשר כמובן לומר שאם מדובר על עני קרוב אליו, כגון אחיו, אפשר להשית על היחיד את מחסורו. לפי זה יש לבאר את הפסוק כך שאדם חיב להעביט את אחיו הישיר די מחסורו אשר יחסר לו. אבל גם לפי פירוש זה פשוט שאין כל יחיד חיב לפרנס את כל עניי העיר די מחסורם. אלא יתן להם כל אחד ואחד קצת. ומכלל כל אנשי העיר יהיה להם די מחסורם. ואפשר שכך למד המדרש את הפסוק.

[16] לשון הטור: כמה נותנין לעני די מחסורו אשר יחסר לו כיצד אם הוא רעב וצריך לאכול יאכילהו אם הוא ערום וצריך לכסות יכסהו אין לו כלי בית קונה לו כלי בית ואפי' היה דרכו לרכוב סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר והעני קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו וכן לכל אחד ואחד לפי מה שצריך תניא בספרי די מחסורו אשר יחסר לו למה נאמרו כולם ללמדך שהראוי ליתן לו פת נותנין לו פת עיסה נותנין לו עיסה מעה מעה הראוי ליתן לו פת חמה חמה צונן צונן להאכילו לתוך פיו מאכילו אין לו אשה ובא לישא משיאין לו אשה ושוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכלי תשמישיו ואח"כ משיאין לו. אשה שבאה לינשא משיאין ונותנין לה לפחות ג' זוז של כסף מדינה ואם יוכלו על יותר יתנו לה לפי כבודה ובעני המחזר על הפתחים כתב הרמב"ם אין נותנין לו מתנה מרובה אלא מתנה מועטת. מכך שהוא כותב בסוף על עני המחזר על הפתחים, משמע שכל מה שברישא אמור על גבאי צדקה. גבאי צדקה נותן לכל עני די מחסורו, ועני המחזר על הפתחים מקבל מתנה מועטת.

[17] בנגוד לדברי תוס' שהתבארו לעיל הערה יא.

[18] הרב עדו רכניץ ("מדינת הרווחה – בין אחריות הפרט והחברה", תורה עבודה ומה שביניהם : אסופת מאמרים בענייני השעה: ליובל התשעים להסתדרות הפועל המזרחי), מבחין בין הצדקה המוטלת על היחיד לבין הצדקה המוטלת על הצבור. לטענתו, מצות הצדקה המוטלת על הצבור היא אכן מצוה בתוצאה, ותכליתה שהעניים יהיו שבעים. אבל המצוה המוטלת על היחיד היא מצוה התלויה בנותן ולא במקבל. ולענ"ד הדברים קשים. הרב רכניץ מבקש להסיק זאת מדברי אג"מ, אבל אג"מ לא אומר זאת, ובפשטות מצות צדקה נועדה כדי שהעניים יהיו שבעים, אלא שכאשר היחיד נותן צדקה עליו להקדים את קרוביו, ויש לו שִקול דעת משלו איזה צורך להקדים. עוד הוא מבקש להתבסס על כך שצריך לתת צדקה בסבר פנים יפות, אבל גם זו לא ראיה כי גם זה נועד לטובת המקבל ולא לטובת הנותן. אמנם הוא מביא ראיה גם מכך שגם עני מחויב בצדקה, ומכאן אכן ראיה שמלבד התוצאה יש בצדקה גם ערך עבור הנותן. מ"מ גם הוא מודה שתכליתה של מצות הצדקה הצבורית היא התוצאה: שהעניים יהיו שבעים.

[19] ח"צ (קיב) אומר שמה"ת אדם חיב לתת ככל יכלתו למי שצריך את כספו. אבל חכמים קבעו שבכל מקרה יתן חמישית או עשירית. כלומר: מה"ת השִעור הוא שִעור צרכו של העני. וראה גם ח"ס (יו"ד ב רכט) שאומר אף הוא שמן התורה חיב כל אדם לתת לצדקה את כל מה שיש לו מעבר לצרכי קיומו הבסיסיים, וחכמים הם שנתנו לצדקה שִעור. וראה גם ישמח לבב יו"ד לב..

בנדרים פ. מצאנו: "מעיין של בני העיר חייהן וחיי אחרים חייהן קודמין לחיי אחרים בהמתם [ובהמת אחרים בהמתם] קודמת לבהמת אחרים כביסתן וכביסת אחרים כביסתן קודמת לכביסת אחרים חיי אחרים וכביסתן חיי אחרים קודמין לכביסתן רבי יוסי אומר כביסתן קודמת לחיי אחרים". בפשטות, מחלוקת התנאים שם היא בשאלה האם אדם חיב לתת את כל אשר לו להצלת אחרים, או שהוא חי את חייו ונותן צדקה חומש מנכסיו. אבל הגמ' שם מעמידה את המחלוקת בשאלה עד כמה כביסה היא צורך חיוני. כלומר: פשוט לגמ' שאדם צריך לבטל כל צורך שאינו חיוני להצלת חיי חברו. אמנם, צורך חיוני אינו בהכרח דוקא סכנת חיים מיידית.

[20] אמנם, מסתבר שמקורו של הרמב"ם שמטיל את המצוה על היחיד הוא הצווי "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ", לשון שמשמע ממנה שהחיוב מוטל על מי שהעני מבקש ממנו. והפסוקים האלה ממשיכים ואומרים: "וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". הפסוקים האלה ודאי מדברים אל היחיד. אע"פ שמסברה, כפי שאמרנו, קשה להשית על היחיד את די מחסורו של כל עני ועני.

[21] המשנה (פאה ח ז) אומרת: "אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע לן נותנין לו פרנסת לינה שבת נותנין לו מזון שלש סעודות מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה והקופה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה". בפשטות נראה שהמשנה הזאת עוסקת בגבאי העיר (ולכן היא מסימת בהלכות גביה וחלוקה). לא כל אדם צריך להלין את העני ולפרנסו בשבת. המצוה היא על אנשי העיר, ועל האיש שהם מינו לצֹרך זה.

הגמ' בב"ב ט. מוסיפה על המשנה הזאת את הבריתא (שמקורה, כנראה, בספרי): "אם היה מחזיר על הפתחים אין נזקקין לו". מהרצף של הסוגיא נראה שמי שעליו נאמר "אין פוחתין" הוא זה שעליו נאמר שאם היה מחזיר על הפתחים אין נזקקין לו. אם כי אין הכרח לומר כך. ולעיל עסקנו בכך.

מעצם העובדה שכל המקורות הנ"ל לא טורחים לצין האם מדובר על חיוב היחיד או חיוב הגבאים משמע שהיא היא. היחיד נותן באמצעות הגבאים. (אמנם, משמע שגישתם של בעלי התוס' היא אחרת).

[22] ישנם מקרים שבהם יש אדם מסוים שאחראי. כגון אחיו או שכנו, שהרי הקרובים קודמים לצדקה, כאמור בשו"ע יו"ד רנא ג. אבל ודאי שאי אפשר לומר שכל עני מוטל על מי מישראל או שיש מישהו מסוים מישראל שהעניים מוטלים עליו. הקדימה המוזכרת בשו"ע יו"ד רנא ג היא קדימה לנתינה ולא לקבלה, ואדרבה, יש מקום לומר שהנתינה הושתה על הקרוב כדי שבסופו של דבר ימצאו ישראל מפרנסים את ישראל. וראה להלן הערה לד.

[23] וכפי שבארנו לעיל הערה יא, ובדעת הריטב"א שם.

[24] ומשום כך צריך כל יחיד ויחיד לשאת בעול עם הצבור. מלבד זאת, יש גם חיוב נוסף, שבא ללמד את האדם נדיבות מדות טובות. ומשום כך חיב כל אדם בצדקה. אך ברור שאין זה עִקר המצוה. עִקר המצוה היא לשם העני, וטעם המצוה הוא כדי שיהיה העני שבע. הפרשיה פותחת ב"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ". התורה לא צותה מצוה זו אלא אם יהיה אביון.

ויש אומרים שיש שני חיובים בצדקה, חיוב גברא לתת צדקה וחיוב חפצא שהעני יתפרנס. וראה אג"מ (יו"ד א קמט) שהבאנו בסמוך. וראה גם דברי ר' חיים הלוי (הובאו דבריו ברשימת שעורים ב"ק צג.) שנביא להלן. וראה במאמר "ויכון בחסד כסאך" מאת הרב יעקב אריאל בספר וחי אחיך עמך.

במאמרים הנ"ל הובאו דעות שמבחינות בין מצות היחיד למצות הצבור, ובין המצוה בגברא למצוה בחפצא. אבל אפשר לומר שהיא היא. כדי שהעני יתפרנס חיב כל אדם לשאת בעול, וכך יתפרנסו כל העניים.

[25] הפסוק "והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו" אמור כנראה אל היחיד. (וראה לעיל הערה א). ומדין התורה ודאי שלא הוזכרו גבאים והיחידים הם המצֻוִּים במצוה זו. חכמים הם שתקנו שהגבאים יהיו אלה שאחראים על המצוה. ואולם, כפי שכתבנו אי אפשר להטיל על היחיד את מחסורם של כל עניי ישראל, ומסתבר שכוונת התורה היא שאם כל יחיד יתן את חלקו, בסופו של דבר יתנו לו הכל יחד די מחסורו.

[26] לשון השו"ע: "שיעור נתינתה, אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר; ואחד מעשרה, מדה בינונית; פחות מכאן, עין רעה". כלומר: השיעור הקובע הוא צרכיהם של העניים. כיון שהשו"ע מניח שאדם לא יכול לתת כפי צרכם של העניים, הוא נותן שעור של חומש או עשירית, שעור שמעבר לו אי אפשר לחייב את האדם. אבל ודאי שהבסיס לחיוב הוא צרכם של העניים ולא חיובו של אדם לתת חומש או עשירית. שיעור חומש או עשירית נקבע מתוך הנחה שהוא נמוך יותר מצרכם של עניים. וראה לעיל הערה טו.

החיוב לתת מחצית השקל או שלישית השקל מקורו במצוה אחרת לגמרי: נתינה למקדש. כאשר המקדש חרב רתמו חכמים גם את המצוה ההיא לצרכי צדקה, מתוך הנחה שהעשירית שנותן כל אדם אינה מספיקה לצרכי העניים.

[27] וראה את דברי הריטב"א שהזכרנו לעיל הערה יא.

[28] הרמב"ם (נחלות יא יא) אומר שמי שנשתטה בית דין יורדים לנכסיו וגובים ממנו צדקה. הסברים רבים נאמרו לדברי הרמב"ם, ולשאלה מדוע העני מחויב. אבל יתכן שההסבר הוא שהעני הוא חלק מהצבור, והצבור חיב בפרנסת ענייו.

[29] וראה ירושת פליטה לז. שם הובאה תשובה של הרב יששכר שלמה טייכטל, שבה הוא מאריך להוכיח שהצבור הוא ישות בפני עצמו, ולא שותפות של כל היחידים שבו. לכל ענייני ממון הצבור, ולא רק לעניין צדקה.

[30] וכמובן שלפי זה אפשר להוסיף עוד ועוד הבחנות. הצִבור חיב בכך שהעני יתפרנס, והיחיד חיב לתת. לפי זה מצות הצִבור תלויה בצרכיהם של העניים, ומצות היחיד תלויה בו עצמו, וכו'.

[31] אמנם הרמב"ם בספר המצוות אומר: "וכבר בא הציווי במצוה זו במלות מתחלפות. אמר יתעלה (ראה טו ח) פתוח תפתח את ידך וכו' ואמר (בהר לה) והחזקת בו גר ותושב וכו' ואמר (שם לו) וחי אחיך עמך. והכוונה באלו הלשונות כולם אחת". משמע שזו מצוה אחת.

[32] אמנם כאן, כיון שכתוב "בשעריך" אפשר שהחיוב הוא על הקהילה, כפי שצינו לעיל ועוד נציין להלן.

[33] לא מצאנו שהנשיא או ראש הגולה עסקו במתן צדקה. מצאנו שהם תקנו תקנות שונות כדי להקל על העניים, אך לא מצאנו מנגנון כלל-צבורי שמבצע את הגביה והחלוקה. אמנם, אין לא ראינו ראיה. יתכן שהם עשו זאת, או נהלו זאת מלמעלה.

[34] הרב רועי הכהן ז"ק, הקצאת משאבים ציבוריים, עמ' 110. הרב יהודה זולדן, שבות יהודה וישראל, עמ' 371.

את השאלה הזאת אי אפשר להפריד מהשאלה הכללית של תפקידי השלטון והמלוכה. מצאנו שהמלכים עוסקים בכל עניני הנהגת המדינה וצרכיה. הם גובים מסים ובונים את אשר צריך לבנות. שלמה בנה הרבה בירושלים ובערים אחרות. דוד הכין את צרכי המקדש וסִדר את המשמרות. מלכים חפרו בורות מים והשקו את הערים. מלכים עסקו בכלכלת אנשי הממלכה. כך אנו רואים למשל את אחאב מחפש דרכים להאכיל את אנשי הממלכה ברעב. חז"ל מלמדים במדרש שהעם באו אל דוד ואמרו לו "עמך ישראל צריכין לפרנסה" (סנהדרין טז.), משמע שדאגה לפרנסת העם היא מתפקידיו של המלך. מצאנו כך גם אצל אומות העולם, פרעה כִלכל את עמו ברעב, והעם דרש זאת ממנו כי סבר שזה תפקידו. מלכים חוקקו חוקים. אחשורוש חוקק חוק שנוגע לכל בית. מלכים עוסקים בכל תחום של הנהגת ממלכתם ומצוים את העם בעניין. מצאנו שהמלך גובה מסים ועושה בהם את צרכי הממלכה. בונה מבני צבור וסולל דרכים, ועוד. כמו כן, צריך לשמוע לו, מכאן משמע שהוא מחוקק חוקים ותקנות. הרמב"ם כותב (מלכים ד א): "רשות יש למלך ליתן מס על העם לצרכיו או לצורך המלחמות וקוצב לו מכס ואסור להבריח מן המכס". מסתבר שמה שכותב כאן הרמב"ם "לצרכיו" היינו לכל צורך ממלכתי שהמלך מוצא לנכון. שהרי הרמב"ם עצמו כתב בהל' גזו"א ה שהמלך רשאי לגבות מכס מכל אדם, והזכיר שם שהוא בונה גשרים ודרכים. כלומר: עושה את צרכי הממלכה כאשר ימצא לנכון. ונותן מנת המלך לאנשיו. וראה בספר "הקצאת משאבים ציבוריים" שהוזכר לעיל, עמ' 192, 242. המחבר מצא רשימה ארוכה של נושאים שמצאנו שהשלטון עוסק בהם. התחומים רבים ומגוונים והצד השוה שבהם הוא שכולם צרכי ציבור, והשלטון מטפל בהם כפי שיקול דעתו, ומכאן מתבקש לומר שהשלטון ממונה על צרכי ציבור, גובה מסים מהציבור ובהם עוסק בכל צרכי הציבור כפי שיקול דעתו. (ובפרט שלא מצאנו בשום מקום רשימה סגורה של כל התחומים שהם באחריותו של מלך. אנו מוצאים במקומות שונים ובהקשרים שונים תחומים שונים שהמלך עוסק בהם, והצד השוה שבהם שכולם צרכי ציבור. מכאן מתבקש, כפי שאמרנו, שהמלך ממונה על כל צרכי הציבור כפי ראות עיניו. אמנם הרמבם (מלכים ד י) כתב בהסתמך על דברי העם לשמואל "שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות", אבל כיון שכבר הראינו שהרמב"ם עצמו סובר שהמלך עוסק גם בצרכי ציבור אחרים, בעל כרחנו "משפט ומלחמות" לאו דוקא, אלא כל הדומה, דהיינו צרכי ציבור).

אלא שהמחבר הנ"ל נקט בדרך שלפיה המלך אינו ממונה על דבר עד שיוכח, וכל שלא מצאנו שהמלך עוסק בו, הרי שאין המלך עוסק בו. ולא-ראינו ראיה. דעתו זו תמוהה, וכבר השיג עליו שם הרב שלמה אישון בסוף ספרו. (יש מחלוקת ראשונים בשאלה האם מלך פורץ גדר דוקא לצורך מלחמה או גם לשאר צרכי הממלכה, אבל גם למ"ד שאינו רשאי לפרוץ גדר, אין זאת אומרת שאין הוא אחראי גם לשאר צרכי הממלכה).

בכפוף לדעתו שאין השלטון עוסק אלא במה שהוכח שהוא עוסק, הוא סובר שגם ענייני צדקה אינם עניינו של השלטון המרכזי. אלא שדבריו תמוהים כפי שכתבנו. ובפשטות, אם מצאנו שהעניים מוטלים על הציבור, הרי שאין לך ציבור גדול מכל ישראל. נמצא שהצדקה אף היא צרכי ציבור, ולאו דוקא צרכו הפרטי של כל עני ועני.

השלטון המרכזי אולי לא דואג לכל עני ועני, אבל הוא דואג למדיניות רווחה ציבורית המשליכה על הכלל כולו.

נכון שאין כאן ראיה שהשלטון חיב לטפל דוקא בצדקה ודוקא בדרך האמורה. יתכן שהדבר מסור לשיקול דעתו. אבל עינינו הרואות שעניינים כאלה גם הם בכלל הענינים שהשלטון עוסק בהם.

[35] אמנם, מהרמב"ם אפשר לכאורה להביא ראיה, שהרי ברמב"ם יש הל' מלכים. ואולם, מסתבר שגם מהרמב"ם אין ראיה, משום שהרמב"ם סמך על מה שכתב בהל' מתנות עניים, שם עסק בכל הנושאים האלה. וכיון שהלכות צדקה, כולל צדקה צִבורית, נוהגות גם ללא מלך, לא כללן הרמב"ם בהל' מלכים. אין כאן שום ראיה לכך שכשיש מלך הוא אינו עוסק בכך, ובהחלט יתכן שמצות צדקה היא מצוה צִבורית. אמנם, דעתו של הרמב"ם כפי שכתבנו היא שעִקר המצוה הוא על האדם הפרטי.

[36] וכ"כ הרב יהודה זולדן בספרו שבות יהודה וישראל עמ' 374, וכן כתב הגר"י אריאל במאמרו "ויכון בחסד כסאך" בספר וחי אחיך עמך.

[37] אג"מ (יו"ד א קמד) אומר שמערכת צדקה ציבורית חייבת לעבוד לפי קריטריונים ברורים, והגבאי לא יוכל להעדיף עני על חברו. ומ"מ נראה שגם הוא יודה שבכ"ז יש לגבאי שִקול דעת להעריך כיצד ישפיע מתן הצדקה על כל אחד ואחד מהעניים.

[38] וראה גם ראשון לציון יו"ד רמט, צ"א ט א א, מנחת יצחק ה לד, הל' מעשר כספים כד יא, שמע שלמה ח"ג ענייני זרעים כב. וראה גם במאמרו של הרב שלמה לוי, מסים כצדקה ובמעשר כספים, תחומין ל"ב, עמ' 197 והלאה, ובמאמרו של הרב דרור פיקסלר, תחומין ל, עמ' 374.

[39] הערת הרב עזריאל אריאל: ישנם סעיפי ביטוח בהם האדם מקבל ביחס ישר לפרמיה ששילם – כמו דמי אבטלה [עד גבול מסוים], ימי מחלה וכדו'. וזה ביטוח עסקי-מסחרי לכל דבר ועניין. וישנם סעיפי ביטוח בהם אין שום קשר בין הפרמיה לבין התמיכה, וגובה התמיכה נגזר מרמת הנזקקות, כמו קצבאות נכות. קצבאות אלו הן צדקה גמורה. הערבוב של שני הדברים במסגרת הביטוח הלאומי יוצר בלבול רב. מקורו – בתפיסה הסוציאליסטית שרצתה לסלק לחלוטין את מחסום הבושה מקבלת התמיכה. ובכך גם גרמה נזק מוסרי גדול.

[40] אם היו שואלים אדם האם היית מבטח את עצמך מפני מקרה שבו תהיה נכה, או נזקק מסבה אחרת, יתכן שהוא היה מבטח את עצמו, ויתכן שהוא היה בוחר לקחת את הסיכון. הוא היה אומר שרוב הסיכויים שהוא לא יהפוך לנכה.

השאלה היא האם המדינה יכולה להתערב בשיקוליו של האדם הבודד, ולומר לו שזה חוסר אחריות לקחת את הסיכון, ועליו לבטח את עצמו ולא לקחת את הסיכון. הלא סיכון יש כאן.

מלבד השאלה לגבי התערבות המדינה בהחלטות האדם הפרטי, יש כאן שיקול דעת כללי. כאשר שואלים את האדם הפרטי לשיקוליו, מבחינתו – יש הסתברות של 1% שהוא יהיה נכה, ו99% שהוא לא יהיה נכה. אבל מבחינת הממשלה – היא יודעת מראש שככל הנראה 1% מהתושבים יהיו נכים. זו ודאות ולא סיכון. המדינה גובה עכשו כסף מכלל האוכלוסיה כדי לתמוך באותו 1% נכים שיהיו בסופו של דבר. זו לא התערבות בשיקולי היחיד, זו מדיניות חברתית כללית. אמנם, אפשר לומר שהיינו הך, שסיכון של 1% על היחיד ותשלום לכיסויו, הוא חלקו של היחיד באותו תשלום כללי שמשלם הציבור כולו ותומך באותו 1% נכים. וכן להפך: ציבור שגובה מס כדי לתמוך במי שצריך, הוא בדיוק לקיחה מכל אדם תשלום שיכסה אותו אם יהיה נזקק.

זה הרעיון בכל ביטוח. יש שתי דרכים להסתכל על הביטוח: אפשר לראות בביטוח שרות שמקבל האדם הפרטי, שמשלם פרמיה ומקבל ביטוח, ואפשר לראות כאן קבוצת בני אדם שתומכת במי שזקוק לכך מבני הקבוצה. בסופו של דבר – מבחינה מתמטית היינו הך. גם אם הפילוסופיה שמאחורי שתי הדרכים שונה לחלוטין.

ואפילו לגבי הפילוסופיה – היא שונה לחלוטין מבחינת האדם הפרטי המצטרף לתכנית הביטוח. אבל אם במדיניות ציבורית עסקינן – היינו הך הן מבחינה פילוסופית והן מבחינה מתמטית: המדינה גובה מכל אדם ומשלמת לכל נזקק. (וגם אם נאמר שהפילוסופיה שונה – מבחינת החיוב המוטל על הציבור ומבחינת מדיניות ציבורית חשובה המתמטיקה ולא הפילוסופיה).

ואולי אפשר לומר שאם כך – גם מדיניות רווחה ציבורית יכולה להבחן בכל אחת משתי הדרכים האלה, שמבחינה מתמטית הן זהות. אפשר שהציבור מפרנס את נזקקיו, ואפשר שכל יחיד משלם מס ובכך מכסה את עצמו מפני מצב שבו הוא עצמו יהיה נזקק. שתי הדרכים האלה – חד הן. וזו משמעותה של מצות צדקה. (ולפי זה גם כיסוי ביטוחי אישי יוכל להחשב לצדקה).

אם נלך בדרך האומרת שהמדינה דואגת ליחיד שיהיה מכוסה מפני עניות, שוב נוכל לבאר זאת בשתי דרכים: אפשר שהמדינה אחראית על הפרט. ואפשר שיש כאן אינטרס ציבורי. אם אדם יהיה עני – הרי יפול על הקהל. בין אם נאמר שיפול על הקופה הציבורית, ובין אם נאמר שיפול על נדיבי העם. בין כך ובין כך תהיה לכך השפעה על הקהל. לפי זה – אין כאן התערבות בחיי היחיד. המדינה מגנה על עצמה. על הציבור.

וגם כאן עלינו לשאול האמנם ההבדל בין שני הביאורים האלה הוא מובהק, או שבסופו של דבר היינו הך, גם אם למראית עין הפילוסופיה שמאחורי הדברים שונה. (הלא לא מצאנו שמצות צדקה צריכה להיות לשמה, ואם בסופו של דבר יש לחם לעני – המצוה התקיימה). יש להעדיף את החשבון המתמטי על הפילוסופי, כי העִקר בצדקה הוא התוצאה, שלעני יהיה אוכל, כפי שכתבנו כמה פעמים לאורך המאמר. ואם נעשה המעשה – הפילוסופיה שמאחוריו פחות חשובה.

בסופו של דבר היחיד הוא חלק מהחברה. דאגה ליחיד היא דאגה לחלק מהחברה, ודאגה לחברה היא דאגה לכלל היחידים.

(וכן אפשר לראות את הפנסיה בשתי הדרכים האלה: אפשר שכל אדם חוסך לעת זקנתו. אבל בפעל קרנות הפנסיה נותנות ממה שהעובד נותן היום לזקנים שנתנו אתמול, וסומכות על הצעירים של מחר שבעזרת השקעותיהם אפשר יהיה לשלם לעובד של היום כשיזדקן. כלומר: צעירי העם דואגים לזקני העם).

[41] וכך באר המהר"ל (נתיב הצדקה ו) את מצות הצדקה: "כי ישראל הם עם אחד לגמרי עד שהם נקראים אחים, ואי אפשר שיהיו אחד אם לא שזה מקבל מזה וזה מקבל מזה ובזה הם אחד לגמרי. ומ"מ העני קודם שדבר זה חיותו ואם אינו מלוה לו הרי מבטל אותו לגמרי עד שהוא כאלו אינו נמצא כלל, ואיך הם אחד כאשר הוא מבטל חיותו, ולפיכך עניי עירך ג"כ קודם לפי שהוא נעשה אחד יותר עם מי שהוא בן עירו ועמו הוא אחד גמור לכך הוא קודם, אבל שאינו עניי עירך אינו עמו אחד לגמרי, כי יותר האבר נעשה אחד עם האבר המחובר לו משנעשה אחד עם האבר שאינו מחובר לו, ולפיכך יותר הוא אחד עם העני שהוא בן עירו משנעשה אחד עם שאינו בן עירו". ולפי זה ביטוח לאומי ממלא בדיוק את התפקיד הזה.

[42] יש בכך גם חסרון, ראה להלן הערה מז.

[43] הרעיון במצות הצדקה, ודאי בצדקה ציבורית, הוא שהציבור תומך בציבור. הציבור כציבור אחראי על כך שכל אנשיו יהיו שבעים ויהיה להם לחם לאכול ובגד ללבוש. הוא גובה מכל מי שאפשר לגבות ממנו, ומפרנס את מי שזקוק לכך. ע"י כך כל אחד מבני הציבור בטוח ביום מחר. (וכפי שבארנו לעיל הערה מ, עיין שם). פירושה של צדקה הוא שלכל אחד יש ארוחת צהרים. אם בסופו של דבר לכל אחד יש ארוחת צהרים – הרי שמצות הצדקה קוימה. כמובן, למערכת ציבורית כלל-מדינתית יש מגבלות. (חלק מהן מן הסתם ניתנות לפתרון, חלק לא), היכולת שלה לברר מי באמת נזקק היא מוגבלת, היא חייבת לפעול על פי הגדרות קשיחות ואחידות. והיא צריכה גם לקחת בחשבון את השאלה איך לא מעודדים אנשים להפסיק לעבוד כדי לזכות בביטוח. אבל אם בסופו של דבר נוצרה כאן מערכת שבה לכולם יש לחם לאכול ובגד ללבוש – הרי שמצות הצדקה קוימה. ואם העני לא הרגיש שהוא קיבל צדקה – הרי שזו מעלה עוד יותר גבוהה של הצדקה.

כמובן שאני לא מבקש לטעון שהביטוח הלאומי במצבו הנוכחי, על פקידיו הנוכחיים ונהליו הנוכחיים, הוא המציאות האידאלית ע"פ התורה. רחוק מכך. אבל אותו דבר אפשר לומר כמעט על כל גוף ממשלתי, ובכל זאת אינני מציע לבטל את הממשלה. רק לשפר אותה ולהחליף את אנשיה.

[44] כאמור לעיל, לא ניתן להחיל על הביטוח הלאומי את כל הלכות צדקה. הוא חייב לפעול לפי הגדרות ברורות וקשיחות, ובנוסף לכל, הוא לא רק צדקה, הוא גם ביטוח. לכן קשה מאד לבנות אותו כך שרק מי שבאמת נזקק יקבל. מה גם שיש למדינה עניין לא לגרום לאנשים להפוך לנזקקים כדי לזכות בדמי ביטוח. אבל יש לקרב אותו ככל האפשר אל הלכות צדקה. ומ"מ, גם אם בסופו של דבר לא רק עניים מקבלים קצבאות – העובדה שהעניים (או רובם) מקבלים קצבאות, ואין אנשים רעבים ברחובות, היא זו הקובעת שמוסד צדקה לפנינו. אם כדי לקיים את מוסד הצדקה הזה יש להפעיל גם ביטוח ולתת גם לעשירים – אין זה גורע מכך שבסופו של דבר הוא מקיים את מצות הצדקה, כי העניים נתמכים על ידו. (האם לעשיר מותר ליטול – זו כבר שאלה בפני עצמה שלא כאן המקום לדון בה). וראה גם לעיל הערה מ.

[45] כמובן שבמקרה שהחלטה כזאת עומדת על הפרק, על השלטון לקחת בחשבון את התועלת שבה כנגד הנזק שבה, ולבחון האמנם התועלת רבה מן הנזק.

וראה במנחות נא:-נב. הגמ' שם מביאה כמה תקנות שתוקנו מלכתחילה, ולאחר שראו שהן גורמות לנזק – בִטלו אותן או שִנו אותן.

[46] אמנם לפעמים הוא משיג תוצאה הפוכה. כדוגמא לשיקול ציבורי מעין זה אפשר לצין את התקנה שהמחזר על הפתחים אינו מקבל מהקופה. לפחות לא מתנה מרובה. (ראה לעיל). אילו יקפידו על כך, תהיה בכך תקנה גדולה לציבור. אלא שהביטוח הלאומי היום לא מקפיד על כך, וגם אין לו כלים לעשות כן. כפי שכבר הזכרנו לעיל, מערכת מדינית לחלוקת כספים בנויה על הגדרות קשיחות וברורות. וכבר הצבענו לעיל על הבעיה שהגדרות כאלה בהכרח יגרמו לקליטת עניים שאינם צריכים ולפליטת עניים הצריכים. הקריטריונים הקשיחים מעודדים אנשים להתאים את עצמם לקריטריונים. וכבר הצענו לעיל פתרון לעניין זה.

[47] כפי שהערנו, הביטוח הלאומי עובד על פי קריטריונים קשיחים מדי, ויוצר אצל העני תחושה שהוא זכאי לקבל את הצדקה בזכות ולא בחסד. (וזאת תחושה שגויה. ראה להלן במאמרנו "חיוב המשפחה בפרנסת ענייה", בפרק "מה אנו למדים מכאן על זכות העני לצדקה", עמ' טו).

יש בכך חסרון גדול. זה מעודד אנשים להיות עניים, ויוצר אצלם תחושה שמישהו חייב להם משהו. זה מעודד אנשים להשתמט מאחריות.

יש בכך גם יתרון. ממעלות הצדקה הוא לתת את הצדקה כך שהעני לא יתבייש, ולא ירגיש שהוא אוכל לחם חסד.

צריך למצוא את האיזון בין שני השיקולים האלה. לתת לאדם את התחושה שהוא מקבל לא כי מגיע לו אלא כי הוא נזקק לכך, ומאידך – ללמד אותו שהוא חלק מקרן הביטוח.

וראה במאמרנו השני, חיוב המשפחה בפרנסת ענייה, בהערה ו.

[48] הספרי אומר שאדם מצֻוֶּה לתת קודם כל לקרוביו. ממילא נובע מכאן שגם העני מקבל קודם כל מקרוביו, שהרי כאשר הוא נזקק, יתן לו קודם מי שמצֻוֶּה לתת לו.הברייתא הזאת עוסקת בשאלה את מי צריך האדם לפרנס, ולא בשאלה מי צריך לפרנס את האדם, אבל מסתבר שיש קשר בין השאלות האלה. וכשם שמוטל על האדם לפרנס את קרוביו, כך קרוביו יודעים שעִקר פרנסתם על קרוביהם.

ואולם, אפשר שבמקום שבו יש מערכת ציבורית אחת שכל ענייני הצדקה פועלים דרכה, ואיש אינו מחזר על הפתחים, הרי שאין האדם נותן צדקה אלא לגבאים, וממילא גם הגבאים מפרנסים את הכל.

[49] הנושא נידון שם אגב השאלה האם אפשר להתיר נדר הנאה שנדר אדם מחברו בטענת "שמא יעני ואין אתה יכול לפרנסו". מי שחולק על כך אומר שזו אינה טענה טובה לבטול הנדר כי "כל דמעני לאו עלי נפיל". רש"י אומר: "ימנו לו גבאי לפרנסו ומאי דמטי לדידי למיהב לפרנסתו בהדי כ"ע מפרנסנא ליה". מדברי רש"י עולה שאם יגבה הגבאי מאותו נודר ויתן לאותו עני, אין בכך משום בִטול הנדר. שהרי גובים מהאיש בעל כרחו. הצִבור הוא האחראי על פרנסת העניים, וכל אדם נושא בעול עם הצבור. המניעה היחידה שיש לאותו נודר לפרנס את חברו היא כל עוד לא יפול אותו חבר ליד הגבאי, ותחילה אינו נופל ליד הגבאי. כך עולה גם מדברי המאירי שאומר בפשטות: "ולמדנו מכאן שהמודר הנאה מאחד לא נאסר בקופה ותמחוי ובשאר עניני הצבור אף על פי שיש למדיר חלק בהם". אמנם, הרא"ש אומר שהגבאי יתן את מה שהנודר נתן לעני אחר, ויפרנס את העני מממון שנתן אדם אחר. ואולי טעם הדבר לא משום שלא הצבור הוא הבעלים של קופת הצדקה, אלא משום שהנותן הוא חלק מהצבור. כפי שמצאנו לגבי ממון צבורי בכמה מקומות, שלכל אדם יש חלק בו.

[50] לפי הפירוש השני, הקופה היא זכות. העני זכאי לכך שהגבאי יפרנסנו.

[51] אמנם מחנ"א (זכו"מ ח) אומר שאם אדם לא רוצה לתת צדקה יכולים העניים לקחת ממנו בעל כרחו. וכן אם אינו נותן לקרובו יכול קרובו לקחת ממנו בעל כרחו. ואולם, דברי המחנ"א הם מחודשים ולא מצאנו ולא ראינו מי שיאמר כמוהו. ובפשטות נראה שהאדם חייב לתת צדקה, אבל העני אינו זכאי לצדקה. הצדקה אינה זכותו של איש. והעובדה שפלוני חייב אינה ראיה לכש שהאיש שכנגדו זכאי.

[52] ואולם, אם אנו מדברים על בטו"ל, שהוא צורה של צדקה צבורית כפי שכתבנו במאמרנו הקודם, הדאגה לצרכי הנזקקים – אחריות היחיד או הציבור?, הרי הוא לא רק צדקה אלא גם ביטוח, ואם הוא מגן על אדם מפני פשיטת רגלו, ק"ו שיגן עליו מפני פשיטת רגל קרובו. הואיל ושילם אדם לקופה הציבורית דמי ביטוח – אכן היא חייבת לו דבר-מה.

מעבר לכך, נראה שבסמכותו של השלטון להחליט שהאינטרס הציבורי הוא לספק לתושבים רשת של בטחון, שיֵדעו שהם ורכושם אינם פגיעים, ולקבוע כללים התומכים בכל מי שזקוק לכך, גם אם משפחתו יכולה לתמוך בו. כמובן שבמצב כזה צריך להביא בחשבון האינטרס הציבורי גם את השאלה כיצד לא מעודדים אנשים להכלל בקטגוריה המזכה אותם בתשלום.

יש להעיר, שיתכן שאם מדובר על הסכם ביטוחי, שבו אדם משלם דמי ביטוח כדי לבטח את עצמו מפני צורך שיפול עליו, התמיכה היא אכן זכותו בכל מקרה. שהרי בדיוק לשם כך שילם דמי ביטוח. כלומר: קופה הממלאת שני תפקידים, גם תפקיד ביטוחי וגם תפקיד סעד, תוכל לנהל מדיניות אחרת. וראה להלן הערה ז.

[53] ראה במאמרו של הרב ישראל מאיר לאו, כפייה על מצות כיבוד אב ואם, בקובץ "דברים שיש להם שיעור" הוצאת מכון צומת תשס"ה, שאומר שאע"פ שהגמ' אומרת שאין כופים על קיום מצות כיבוד אב ואם כי מתן שכרה בצידה, במקום שיש צורך לאב – כופים. מפני שהציבור אחראי לכך שצרכיו של האב יסופקו. כמו שאומר הריטב"א לגבי מצות צדקה שכופים עליה משום צרכו של העני. וראה בעניין זה במאמרנו "אחריות העם הקהילה המשפחה והיחיד במתן צדקה".

[54] הגישה המקובלת היום היא תמיד להעדיף את היחיד על פני הציבור. לתת ליחיד כח גדול על הציבור. לא כן הגישה ההלכתית. כתב הרמ"א בחו"מ (ד) שהרבים לעולם מוחזקים נגד היחיד, והם יכולים לתפוש משל היחיד גם כאשר אין להם ראיה קבילה בדין. גזל הרבים חמור מגזל היחיד (תוספתא ב"ק י). ועוד. יתכן שזה נובע מכך שהתרבות העכשוית מקדשת את הפרט. אך אין הכרח לומר כן. החוק הממלכתי לביטוח לאומי והשיח המתנהל סביבו, יצרו אוירה ציבורית שלפיה אדם זכאי לתמיכה מהביטוח הלאומי. הוא לא רואה בכך צדקה אלא זכות. החברה הישראלית רואה בחיוב אדם המתאים את עצמו לקריטריונים של הביטוח הלאומי, משום שהיא רואה בכך זכות מזכויותיו של האזרח. (אמנם, השופט פיליפ מרכוס מבחין בין זכות לזכאות. זכות היא זכותו של אדם שאכן מגיע לו לקבל. זכאות היא זכאותו של אדם לקצבה שהמדינה החליטה לתת לו. אבל האזרח הפשוט לא בקי בהבחנה זו). תחושת הזכאות הנ"ל אינה חסרת בסיס. אם אדם שילם מסים ודמי ביטוח לאומי, הרי שאכן זכותו להנות מכך. הוא קנה את הזכות הזאת ביושר. יש בכך אף יתרון כלפי הנתמך, שהוא אינו אוכל את לחמו בבושה. וכבר כתב הרמב"ם שיש להעדיף מתן צדקה באופן שלא יבייש את העני. אלא שיש בכך חסרונות רבים. האוירה הציבורית הזאת מעודדת אנשים להכניס את עצמם לקריטריון המזכה בדמי ביטוח לאומי. יתר על כן, נוצרת כאן תחושה שלפיה הכסף הציבורי מגיע יש מאין, ומי שנהנה ממנו נהנה מבלי שמישהו חסר. האזרחים מתרגלים שיש אי שם מישהו אלמוני שיברא את כל צרכיהם יש מאין, ושמישהו אי שם חיב להם כל מה שהם רוצים. וזה אינו ראוי ולא נכון. אדם שארע לו נזק לא צריך לחוש עצמו זכאי להשלמת נזקו מהקופה הציבורית. אדרבה, עליו לפעול כדי שלא להפיל את עצמו על הציבור.

[55] אמנם כאן יש מקום לבעל הדין לחלוק, ולומר שהמדינה היא בין השאר גם שותפות, שבה כל יחיד משלם מס ומקבל שירות. לכן יש מקום לתבוע את המדינה אם היא לא נתנה את השירות כראוי. ואמנם, המדינה שונה משותפות רגילה, כי במדינה כל אדם שותף בעל כרחו, ומשלם בעל כרחו את המס שהמדינה גובה ממנו. ואינו קובע אלו שרותים יקבל מהמדינה. ועם זאת יש במדינה גם חוזה כאמור כאן.

[56] הטור כתב שאם האב נזקק למזונות כופים את הבן לזון את האב כפי מה שהוא יכול. לכאורה, אפשר היה ללמוד מכאן שכופים את הבן כמה שהבן יכול, גם מעבר לחיובי צדקה. אבל הפרישה אומר שם שכפי מה שהוא יכול היינו כפי יכלתו לתת צדקה.

[57] ובלי קשר לכך יש לשאול: מי שכבר נתן חומש וכעת עני מבקש ממנו צדקה, האם חלים כאן האיסורים לא תאמץ ולא תקפוץ, גם אם אינו נותן כלל?

[58] חיובו של בן לזון את אביו הוזכר בכמה הקשרים, גם כחלק ממצות כבוד אב ואם. ראה רמב"ם ממרים ו ג, תוס' קדושין לב. ד"ה אורו, רי"ף קדושין יג:, רא"ש קדושין א נ, ועוד. וכך נפסק בטור ושו"ע יו"ד רמ ה. ואמנם בתוס' הנ"ל משמע שהחיוב הזה הוא דין מדיני צדקה (אם כי גם הוא רומז שאפשר שהוא גם מדיני כבוד אב). וכ"כ ר"ן על הרי"ף בקדושין שם. וכן כתב ב"י בסימן רמ. וכך פוסק גם הרמ"א שם. אבל ברמב"ם וטור ושו"ע משמע שהחיוב הזה הוא מדיני כבוד אב. ט"ז שם אומר שלכו"ע החיוב הוא מדין צדקה. הב"ח שם אומר שזו מחלוקת ראשונים, וראה גם ש"ך שם. רדב"ז (ב תרסג) אומר שאדם לא חיב לחזר על הפתחים או להשכיר את עצמו כדי לזון את אביו, אבל חיב לכבדו בגופו אע"פ שמתוך כך הוא בטל ממלאכתו ונאלץ לחזר על הפתחים כדי לפרנס את עצמו (אם כי בהמשך דבריו משמע שהוא חוזר בו). וכן הוא אומר שאדם צריך להאכיל את אביו על שלחנו ברמה שהוא מפרנס את עצמו. נראה שגם לפי מי שאומר שהוא מדין צדקה, לא הרי צדקה לסתם עני כהרי צדקה לאביו. חיובו כלפי אביו גדול בהרבה. הדור הצעיר חיב לזון את הדור שהוליד אותו וגדל אותו. וראה על כך במאמרנו העוסק בפרנסת הורים, בגליון זה.

[59] ח"סַ (יו"ד רכט) אומר שאדם אינו רשאי לתת מעשרו לשום עני קודם שיהיו לאביו ולאמו די פרנסתם.

[60] ראה במאמרנו הראשון, הערה מ.