ישנן כמה חטאות שהתורה צותה לשרוף אותן[1]. בפרשת ויקרא נזכרו הפרים הבאים על כל המצוות. אם הכהן המשיח חוטא, או שכל העדה תחטא בשגגה, מביאים פר ומזים את דמו באהל מועד. על הפרים האלה נאמר: "ולקח הכהן המשיח מדם הפר והביא אתו אל אהל מועד וטבל הכהן את אצבעו בדם והזה מן הדם שבע פעמים לפני ה' את פני פרכת הקדש ונתן הכהן מן הדם על קרנות מזבח קטרת הסמים לפני ה' אשר באהל מועד ואת כל דם הפר ישפך אל יסוד מזבח העלה אשר פתח אהל מועד ... ואת עור הפר ואת כל בשרו על ראשו ועל כרעיו וקרבו ופרשו והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה אל מקום טהור אל שפך הדשן ושרף אתו על עצים באש על שפך הדשן ישרף". נשרפים גם הפר והשעיר של יום הכפורים, שהכהן הגדול מכניס את דמם לקדש הקדשים, ומכפר הן בקדש הקדשים, הן בקדש על הפרכת, והן על מזבח הזהב. ועליהם נאמר: "ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקדש יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו באש את ערתם ואת בשרם ואת פרשם. והשרף אתם יכבס בגדיו ורחץ את בשרו במים ואחרי כן יבוא אל המחנה".
שרפת החטאות האלה היא חלק מעבודת הקרבןי. החלב קרב על המזבח כבכל קרבן, והבשר, שברוב הקרבנות הוא נאכל, בחטאות האלה הוא נשרף מחוץ למחנה.
כל הפסוקים הנ"ל אמורים לגבי חטאות שמלכתחילה דינן לכפר באהל מועד, ולשרוף את הבשר מחוץ למחנה. בפרשת צו עוסקת התורה בתורת החטאת, ומפרטת שם את דיני כל החטאות, שדינן להאכל. בסיום הפרשיה מצוה התורה לשרוף את החטאת שדמה נכנס לכפר בקדש, ואומרת: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף". נחלקו התנאים בשאלה מה הנושא של הפסוק הזה. ר"ע מפרש שהתורה ממשיכה לעסוק כאן בחטאות הרגילות שהפרשיה עוסקת בהן, ואומרת שגם חטאת כזאת, שאין צרך להזות את דמה באהל מועד, אם נכנס דמה אל אהל מועד נפסלה ותשרף. ריה"ג אומר שכאן עוברת התורה לעסוק בסוג אחר של חטאת, הסוג שבארנו אותו לעיל: חטאת שדינה מלכתחילה לכפר בקדש. התורה באה ללמד כאן כלל: שכל החטאות שדינן לכפר בקדש אינן נאכלות[2]. להלן (עמ' ב) נבאר ביתר פירוט את המחלוקת הזאת.
גם בפרשת שמיני, כשקצף משה על אלעזר ואיתמר ששרפו את שעיר החטאת, אמר "הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה", כלומר: אילו היה נכנס דמה אל הקדש, בצדק הייתם שורפים אותה.
כלומר: חטאת שנכנס דמה אל אהל מועד דינה להשרף. בין אם היא חטאת שמלכתחילה דינה לכפר בקדש, (שאז אומרת התורה בפירוש שתשרף מחוץ למחנה), ובין אם נכנס דמה שלא כדין.
המצוה לשרוף קדשים פסולים נאמרה בתורה בכמה מקומות: בפרשת צו (ז יט) נאמר שבשר קדשים טמא ישרף, ושבשר נותר ישרף (ז יז, ובעוד מקומות בתורה). הגמ' (פסחים פב,א) מעלה אפשרות ללמוד דין זה גם מדו השיח שבין משה לאהרן בפרשת שמיני. שם שאל משה את אהרן מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש, ודרשו חז"ל ששאלתו היתה שמא יצא חוץ למחצתו, מכאן שהיוצא חוץ למחצתו נשרף. עוד דורשת הגמ' שם מהמלים "בקדש באש תשרף" (האמורות בפרשית תורת החטאת, בפסוק הסכום, שדנו בו לעיל ונרחיב להלן), שכל פסולי הקדשים ישרפו בקדש. ואולם, בסוף מסיקה הסוגיא שגמרא גמירי לה, שכל פסולי הקדשים נשרפים. הרמב"ם (פסה"מ יט א) הביא דוקא את הפסוקים בפרשת צו (ז יז, יט) שעוסקים בטמא ונותר.
בכמה מקומות בש"ס משמע שהמצוה לשרוף קדשים פסולים נעשית לפני הבירה מעצי המערכה[3]. כגון במשנה בפסחים מט,א לגבי מי שיצא מירושלים ונזכר שיש עמו בשר קדש. וכן במשנה בפסחים פא,ב לגבי נותר וטמא[4]. גם בשקלים (ח ו) נאמר שאת הטמא שורפים בפנים, אלא שיש שם מחלוקת מרובעת, האם דוקא כשנטמא בפנים והאם דוקא כשנטמא בולד הטומאה. משמע שם שאם נטמא טומאה חמורה, באב הטומאה, יש יותר מקום לומר שישרף דוקא בחוץ.
רבה בר אבוה ולוי (זבחים קד,ב) אומרים שבעזרה שורפים בשר קדשי קדשים ואמורי קדשים קלים, אם נפסלו. כלומר: שרפת הפסולים נעשית במקום שבו היתה כשרה עבודתם אילו היו כשרים[5]. קדשי קדשים בעזרה וקדשים קלים בכל העיר. וכן פרש רש"י (זבחים קד,ב ד"ה ששם, פסחים כד,א ד"ה פסולי).
למוד הדבר מפרשית תורת החטאת
אחד המקורות לדין הזה הוא פרשית תורת החטאת (ויקרא ו יז-כג). וכדי להבין את הדבר נבאר את הפרשיה ואת מחלוקת התנאים בפירושה. הפרשיה עוסקת בתורת החטאת, והיא מלמדת כמה דינים. תחילה היא מלמדת על מקום שחיטת החטאת, אח"כ על אכילת החטאת, שתאכל במקום קדוש בחצר אהל מועד. אח"כ מלמדת הפרשה שבגד שיִזֶּה עליו מדמה יכֻבס במקום קדוש, אח"כ מלמדת הפרשה שכלי חרש אשר תבֻשּל בו ישבר ואם בכלי נחשת בשלה ומרק ושטף במים (והגמ' (זבחים צד:) מבארת שהמלים "במקום קדוש" שבפסוק הקודם אמורות גם על דין זה, הפרשיה באה ללמד מה הן עבודות החטאת שטעונות מקום קדוש), אח"כ עוברת הפרשה לדבר על אכילתה: היא נאכלת לכל זכר בכהנים, וחטאת שיובא מדמה לכפר בקדש לא תֵאָכל אלא תשרף. חכמים דרשו את הפסוק האחרון לאו דוקא על חטאת שדינה לכפר בקדש, אלא כל חטאת, אם הובא מדמה אל אהל מועד לא תאכל. (ור"ע דורש שאפילו קרבנות אחרים ולאו דוקא חטאת). מלבד דיני האכילה, הכבוס והשטיפה, מלמדת התורה עוד דין בחטאת: אם יובא מדמה לכפר בקדש לא תאכל אלא תשרף. האכילה או השרפה, הן המשך של האמור לעיל, גם הן אינן נעשות אלא במקום קדוש. ומכאן ששרפת קרבן שאינו ראוי לאכילה, היא כאכילה, ונעשית אף היא דוקא במקום הראוי לאכילתו. יתרה מזאת, אפילו קרבן שאילו היה כשר היה נשרף בחוץ, אם הוא פסול שרפתו בפנים. שרפתו בחוץ היא עבודתו והיא כאכילה בפנים. הצרוף "לא תאכל באש תשרף", מלמד שקדש שאסור באכילה, ממילא דינו בשרפה. לכן, זאת שלא תאכל, תשרף. ומהפסוק הזה למדנו שתשרף דוקא בעזרה.
חכמים דרשו את הפסוק הזה לא על חטאת שהובא מדמה כמצותה, אלא דוקא על חטאת שאין מצותה לכפר בקדש, שאם אעפ"כ הביאו את דמה לקדש, לא תאכל אלא תשרף. ומכאן שכל שנפסלה מאכילה, תשרף. ר"ע (זבחים פא,ב, תו"כ כאן) לומד שכל קרבן שנכנס דמו פנימה נפסל, ולאו דוקא חטאת. אבל ריה"ג סובר שדוקא חטאת. הגמ' (זבחים פב,א) אומרת שגם את זה אומר ריה"ג דוקא לטעמו של ר"ע. ריה"ג עצמו מפרש את הפסוק הזה לא כהמשך לקרבנות שהוזכרו בפסוקים הקודמים, כלומר: לכל חטאת, אלא ריה"ג (תו"כ כאן, זבחים פב,א) מפרש שהפסוק עוסק בחטאות פנימיות, המכפרות כמצותן, והחדוש של הפסוק הוא ל"ת על אכילתן, וגם שישרפו פסוליהן בפנים.[6] ריה"ג מכשיר דם של חטאת שנכנס חלקו למקדש, שיזרוק את הדם שנשאר בחוץ וכשר. כלומר: לפי ריה"ג אין דין שדם שנכנס לקדש פוסל את הקרבן. הפסוק כאן אינו המשך של הדינים לעיל, אלא הוא בא ללמד דין אחר בתורת החטאות: שחטאות הפנימיות אינן נאכלות. ריה"ג אף אומר "כל הענין הזה אינו מדבר אלא בפרים הנשרפים, ושעירים הנשרפים, ליתן לא תעשה על אכילתן, וללמד שפסוליהם נשרפים לפני הבירהב, אמרו לו מנין לחטאת שנכנס דמה לפנים שהיא תהיה פסולה אמר להם הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה". כלומר: מכאן לומד ר' יוסי הגלילי רק על חטאת שנכנסה כדין. אמנם, להלכה הוא מסכים שגם דם חטאת שאין דינה להכנס, אם נכנס לא תאכל, אך הוא לומד זאת מפרשת שמיני. כל מה שהוא לומד משם הוא שהבשר לא יאכל, את חצי הדם שנשאר בחוץ הוא מכשיר.
בכמה מקומות בתורה נזכר שיש מקום מחוץ למחנה שהוא מקום הדשן.
כמו שהזכרנו לעיל, נאמר על הפר הנשרף: "והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה אל מקום טהור אל שפך הדשן ושרף אתו על עצים באש על שפך הדשן ישרף". שם המקום נגזר ממצות תרומת הדשן הנעשית מדי יום, כמו שנאמר "ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העלה על המזבח ושמו אצל המזבח ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור". כלומר: יש מקום מחוץ למחנה שאליו מוציאים את דשן המזבח. המקום הזה נקרא שפך הדשן ובו שורפים את החטאות הפנימיות.
שפך הדשן הזה הוא חוץ לשלש מחנות, כמו שדורשת הגמ' בזבחים קה,ב.
גם בתוך העזרה יש מקום לדשן, כמו שנאמר בעולת עוף "והסיר את מראתו בנצתה והשליך אתה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן".[7]
להלכה מסיקה הסוגיא כאן שיש שלשה בתי דשנים, אחד בעזרה, אחד בהר הבית, ואחד מחוץ לירושלים. בית הדשן שבעזרה משמש לשרפת פסולי קדשי קדשים, בית הדשן שמחוץ לירושלים משמש לשרפת חטאות פינמיות ולהוצאת הדשן. ההגדרה ההלכתית המדויקת של הנשרפים בהר הבית שנויה במחלוקת שתבואר להלן עמ' ד.
מקום בית הדשן שמחוץ לעיר
בענין מקום בית הדשן שבו שורפים את החטאות הפנימיות, מביאה הגמ' (זבחים קה,קו) מחלוקת. הכל מודים ששרפתם מחוץ לשלש מחנות, אלא שנחלקו האם למזרחה של ירושלים או לצפונה של ירושלים. ר"ש לומד, כמו ר' אליעזר, שהחטאות הפנימיות נשרפות ממזרח לירושלים, כמו פרה אדומה. כיון שעל שניהם נאמר "מחוץ למחנה", ומחוץ למחנה הוא לפני המחנה, מול הפתח, ממזרח. אבל חכמים החולקים על ר' אליעזר, לומדים מהמלים "מחוץ למחנה" דין אחר, שהחטאת הפנימית מטמאת את נושאה משתצא חוץ למחנה אחד. לכן הם אינם דורשים בג"ש שהחטאות הפנימיות נשרפות ממזרח למחנה, והם סוברים שהן נשרפות בצפון. ומפרש רש"י שטעמם משום שכל קדשי קדשים מקומם בצפון[8].
הגמ' שם מביאה עוד דעות תנאים שדרשו את המלים "שפך הדשן". ריה"ג סובר שאפשר לשרוף את החטאות הפנימיות דוקא במקום שכבר התחיל לשמש כבית הדשן, וכבר יש בו דשן[9]. ואילו ראב"י (זבחים קו,א) דורש את הפסוק הזה אחרת: שיהיה מקומו מדרון, כדי שיהיה הדשן נשפך ויורד ממנו. כלומר: לדעת ראב"י השרפה נעשית לאו דוקא במקום שבו נוהגים לשפוך דשן מהמקדש, אלא במקום שממנו הדשן של החטאות הפנימיות ישפך וירד. ואילו לדעת ריה"ג הכונה היא למקום שבו שופכים את דשן המקדש, וכשהתורה אומרת על שפך הדשן ישרף, כונתה למקום שכבר משמש כשפך הדשן[10]. תוספת קדושה מסביר שגם ראב"י מודה שכונת התורה למקום שאליו מוציאים את הדשן, אלא שהוא אומר שגם אם בפעל עדיין לא התחיל המקום לשמש בתפקידו זה, ועדיין אין שם דשן, אפשר לשרוף שם חטאות פנימיות.
הרמב"ם לא הזכיר לא באיזה צד של ירושלים ישרפו החטאות, ולא שיהיה שם דשן, ולא שיהיה מקום מדרון. קדשי דוד מדיק מדבריו שהוא סבר שכל דעות התנאים האלה אינן להלכה, ושלהלכה אפשר בכל רוח של ירושלים, ובכל מקום. חמדת דניאל הביא בשם כפתור ופרח (פרק ו ד"ה מסכת יומא וד"ה פרקי דר"א) שידוע מקום במזרח ומקום בצפון ששמשו לדשן. מכאן לומד חמדת דניאל שהמחלוקת אינה בדין אלא במציאות, היכן היו שורפים את החטאות הפנימיות, מצד הדין אפשר לעשות בית דשן בכל מקום מחוץ לעיר. עם זאת, הוא אומר שלהלכה צריך שיהיה מקום קבוע לדשן ומקום מדרון. שפ"א לומד מלשון הרמב"ם שצריך מקום שכבר הוציאו אליו פעם אחת דשן, אבל אין צרך שיהיה שם דשן באותו זמן.
בפתיחה עמדנו על כך, שמצותן של החטאות הנשרפות היא להשרף "מחוץ למחנה", היינו חוץ לשלש מחנות. שם נמצא בית הדשן. לעמת זאת, קרבנות פסולים נשרפים בעזרה.
חטאות פנימיות, כלומר פר הבא על כל המצוות ופר ושעיר של יום הכפורים, נשרפות מחוץ למחנה. כיון שהשרפה הזאת היא חלק מעבודת הקרבן, היא איננה דומה לשרפת קרבן פסול. קרבן פסול נשרף כיון שאין מה לעשות בו, קדושתו לא פקעה ממנו ואין פודים את הקדשים להאכילם לכלבים, אבל גם להקריב אותו או לאכול אותו א"א כי הוא פסול. לא כן חטאות הנשרפות, הן נשרפות בכשרות ושרפתן היא חלק מעבודתן[11].
ואולם, גם החטאת הנשרפת עצמה, כאמור במשנתנו, אם נפסלה - שוב אינה נשרפת כמצותה מחוץ למחנה, ונעשה דינה כדין כל הקרבנות הפסולים, ותשרף בתוך העזרה.
לכן מונה המשנה (זבחים קד,א) שני הבדלים בין שרפת החטאת כמצותה, לבין שרפת הקרבן הפסול (אפילו אותה חטאת עצמה, אם נפסלה[12]):
א. מקום השרפה. חטאת שנשרפת בכשרות, נשרפת בבית הדשן. כמו שנאמר בפסוקים שצוטטו לעיל. קרבן פסול נשרף במקום המיועד לכך בבית הבירה[13].
ב. הדין האמור בפרשת אחרי מות, שהשורף אותם טעון כבוס בגדים, אמור דוקא אם הם נשרפו כמצותם.
הסוגיא (זבחים קד,ב) מזכירה מצב בינים: חטאות פנימיות שארע בהן פסול ביציאתן, לאחר הזריקה. כיון שהן כבר בדרכן לצאת, הן כבר לא שיכות לעזרה, ולכן אין מכניסים אותן להשרף בעזרה, אלא הן נשרפות בהר הבית.
לכן אומרים רבה בר אבוה ולוי שהיו שלשה בתי דשנים. הראשון בעזרה, שבו נשרפים פסולי קדשי קדשים ואמורי קדשים קלים, וחטאות פנימיות שנפסלו לפני זריקת הדם. השלישי חוץ לשלש מחנות שבו שורפים חטאות פנימיות שנשרפות כמצוותן. נחלקו רבה בר אבוה ולוי בדבר ההגדרה המדויקת של החטאות הנשרפות בבית הדשן האמצעי, שבהר הבית[14]. לדעת לוי נשרפים בו רק חטאות נשרפות שארע בהן פסול ביציאתן. לדעת רבה בר אבוה נשרפות שם גם חטאות הנשרפות שארע בהן פסול עוד בעזרה, אך אחרי הזריקה. כיון שהן כבר הוכשרו לצאת להשרף בחוץ (ע"י הזריקה, כמו שקרבן אחר מתכשר בזריקה להאכל), סובר רבה בר אבוה שהן כבר אינן שיכות לעזרה, ותשרפנה בהר הבית. אבל לוי סובר שכיון שהן עדין בעזרה, תשרפנה בעזרה ככל קרבן פסול. דוקא אם כבר יצאו משערי העזרה, אין מכניסים אותן בחזרה להשרף בפנים.
הרמב"ם (מעה"ק ז ג-ד) פוסק שאפילו אם כבר יצאו, אם הפסול ארע לפני שיצאו, או ביציאה עצמה[15], כלומר שהוציא אותם מהעזרה לפני זריקת הדם[16]. בכל המקרים האלה הם ככל קרבן פסול שאפילו אם הוא בחוץ יחזור וישרף בפנים. ואפילו הזריקה שמכשירה אותם לצאת, לא מפקיעה מהם דין שרפה בפנים. רק אם יצאו כבר כמצותם בכשרות, שוב אין מחזירים אותם.
מהר"י קורקוס וכס"מ מפרשים שהרמב"ם כלוי.
בגמ' שואל ר' ירמיה האם יש דין לינה בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים[17]. בכל יתר הקרבנות אם הקרבן לן הוא נפסל. השאלה היא האם לינה פוסלת גם בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, ולכן הם פסולים ויש לשרוף אותם בעזרה, או שאת הפרים והשעירים הנשרפים אפשר לשרוף כמצותם גם למחרת, ולכן ישרפו במקומם, מחוץ לעיר.
רבא מנסה להוכיח שלינה אינה פוסלת מכך שמחשבת פגול אינה פוסלת את הפרים והשעירים. אך הגמ' דוחה את הראיה ואומרת שאפשר שיש הבדל בין פסול מחשבה לפסול לינה[18].
עוד שואל שם ר"אטו האם הם נפסלים אם יצאו מהעזרה לפני זריקת הדם[19]. שהרי חטאות הפנימיות מצותן להוציאן מהעזרה ולשרוף מחוץ לשלש מחנות, אבל מעקר הדין יש להוציא אותם דוקא אחרי זריקת הדם. לכן שואל ר"א האם לפני זריקת הדם הם ככל קרבן, שיציאתו מהעזרה פוסלת אותו, או שכיון שמצותם לצאת, אינם נפסלים ביציאה.
בעקבות השאלה האם יש פסול יציאה, מביאה הגמ' כמה מקרים שבהם יש לחקור האם חל על הקרבן שם יציאה, והאם נפסל. (וכן פרש הרמב"ם (פסה"מ יט ג), שהשאלות האלה נשאלות לענין פסול יציאה[20]. אמנם, הראב"ד (שם), וכן רש"י (זבחים קד,קה ד"ה מהו), והמיוחס לר"ח, מפרשים שהשאלות כאן נשאלות לא לענין פסול יציאה אלא לענין טומאה[21], האם המוציא אותם טמא במקרים אלה, שהרי המוציא את החטאות להשרף מטמא בגדים. לפי פירושם אין שאלות אלה נוגעות לעניננו, ונדון בהן להלן בענין טומאה[22]. תוס' (ד"ה שיצא) מפרשים שהשאלה היא לענין מקום שרפתו, האם דינו כמי שארע בו פסול ביציאתו שישרף בהר הבית, או שעדין הוא נשרף בעזרה[23]).
לכן שואלת הגמ' מה הדין כאשר יצא חצי הבהמה מהעזרה, ואחד מאבריה יצא כבר רֻבּוטו. וכן במקרה שבו רוב הבהמה עדין בפנים אך רוב המוציאים אותה כבר בחוץטו. הגמ' איננה מכריעה ואומרת תיקו.
הרמב"ם (פסה"מ יט ג) כתב שהספק לא הוכרע ולכן פוסלים אותם מספק וישרפו בעזרה[24]. הרמב"ם כתב כן הן לגבי עצם השאלה האם יש בהם פסול לינה ויציאה, והן לגבי שני המקרים הנוספים שהגמ' עסקה בהם, של בהמה שיצא ממנה רוב אבר או שיצאו רוב מוציאיה.
בגמ' בזבחים קד,ב משמע שפסול טומאה גורם אף הוא לחטאות פנימיות שישרפו כפסוליםטו, בעזרה או בהר הבית, ולא בבית הדשן[25]. לפי הכלל הזה, יוצא שדין הקרבנות האלה הוא הפוך מדין כל הקרבנותי. בכל דיני הקרבנות הטהור בפנים והטמא בחוץ, ואילו בחטאות פנימיות הטמא בפנים והטהור בחוץ[26].
בפרשת עבודת יוה"כ (ויקרא טז כז-כח) נאמר: "וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר הוּבָא אֶת דָּמָם לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ יוֹצִיא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת עֹרֹתָם וְאֶת בְּשָׂרָם וְאֶת פִּרְשָׁם: וְהַשֹּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה:". כלומר: המוציא את החטאות הנשרפות והשורפן טמא.
טומאת פרים הנשרפים ושעיר המשתלח לא נזכרה במשנת אבות הטומאות (כלים א). מכאן נראה שאין כאן אב טומאה כלל, הפרים עצמם אינם טמאים, לא הפר טמא אלא העוסק בו, והעוסק בהם אינו אב טומאה אלא תולדה. עם זאת מצאנו בגמ' (זבחים קה,א) מחלוקת: "ת"ר: פרים ופרה ושעיר המשתלח - המשלח, השורפן, והמוציאן מטמא בגדים, והן עצמן אין מטמאין בגדים אבל מטמאין אוכלין ומשקין, דברי ר"מ; וחכ"א: פרה ופרים מטמאין אוכלין ומשקין, שעיר המשתלח אינו מטמא, שהוא חי, והחי אינו מטמא אוכלין ומשקין". מנוסח המחלוקת נראה שלכו"ע פרים הם אב טומאה והם מטמאים אוכלים ומשקים, לא נחלקו אלא לגבי השעיר שהוא עדין חי. הפרים הם אב טומאה והם מטמאים את הנוגע בהם. מקור הבריתא הזאת הוא בתוספתא (פרה ז ט), ושם נזכרת גם דעת ר"ש שחולק על ר"מ וחכמים ואומר שפרים הנשרפים אינם מטמאים בגדים. (דעה זאת היא סתם משנה בפרה ח ג)[27].
נמצא שיש כאן מחלוקת תנאים: לר"מ השעיר והפרים הם אב טומאה משעת יציאתם מן המחנה, לחכמים הפרים הם אב טומאה משעת יציאתם, אבל השעיר עוד חי ולכן אינו אב טומאה עד שישתלח, ולר"ש אלה ואלה אינם אב טומאה כלל ולא טמאה תורה אלא את העוסק במצותם.
גם הראשונים נחלקו בגדרי טומאתם של החטאות הפנימיות:
הרמב"ם פסק כר"ש שאינם אב טומאה, ואין הנוגע בהם טמא (פר"א ה ז) ואף באר (פה"מ זבים ה י) שאע"פ שהם מטמאים בגדים אינם מטמאים שנים ופוסלים אחד משום שאלה לא במגע הם מטמאים אלא בהתעסקם בפעולה מסוימת. הרמב"ם סבר שמקורם של חכמים לכך שהמוציא אותם אל מחוץ למחנה טמא כמו השורפם הוא מהקבלה, ואף באר כך (פר"א ה ד, פה"מ זבחים יב ו). יש לבאר שחכמים סוברים שהואיל והתרבו כל המוצאים ונשרפים מחוץ למחנה לטומאת בגדים מכלל האמור כאן, נמצא שההוצאה אל מחוץ למחנה היא חלק מהמעשה האמור כאן שהוא מטמא, ולכן כל מי שעושה את המעשה מטמא בגדים, אך עם זאת לא הפר עצמו מטמא, שהרי אם הפר כבר יצא והמוציאו עוד לא יצא אינו מטמא (זבחים קד,ב, רמב"ם פר"א ה ה) אע"פ שנושאו[28], כי לא טמאתו התורה אלא בצאתו מן המחנה ושמה לא ישוב כי אם רחץ בשרו במים. וכך נלמד הפסוק: המוציא והשורף ירחץ ואח"כ ישוב. וכן משמע בזבחים קה,א. ולפי סברא זו אין הכרח לפסוק כחכמים גם לענין שהפר עצמו מטמא[29].
בזבחים קה,א. אומר רב דימי שלדעת חכמים החטאות הנשרפות מטמאות רק אם הוכשרו הכשר טומאה ממקום אחר. ראב"ד (אבה"ט ג ג) הביא שני פירושים: לפי הפירוש הראשון פרים הנשרפים צריכים הכשר, כלומר שיהיו ראויים לקבל טומאה, ואם הוכשרו - ממילא הם טמאים, כי הם עצמם מטמאים. אבל אח"כ הוא מפרש שלכו"ע הפר והשעיר הנשרפים אינם מטמאים מעצמם, המחלוקת היא כאשר נגעו בטומאה, האם הם מקבלים טומאה ומטמאים אחרים או לא. אבל הכל מודים שלא הפר והשעיר עצמם מטמאים אלא המוציאם והשורפם. כס"מ (אבה"ט ג ג) מפרש שלדעת הרמב"ם כל דבר שמטמא מעצמו, כלומר שהוא עצמו אב טומאה, אינו צריך שיגע בו שרץ. אבל הפר והשעיר אינם אבות טומאה ואינם מטמאים את הנוגע הם אלא רק את העוסק בשרפתם. לא הם מטמאים אלא העסוק בהם[30]. ולכן אינם מטמאים אא"כ יקבלו טומאה מאב טומאה אחר[31]. רש"י (חולין פב,א ד"ה ואמר, וכן נראה לכאורה בזבחים קה,א ד"ה הנך) אומר שהם טמאים מעצמם, גם אם לא נטמאו מאב טומאה אחר. לדעתו הם עצמם אב טומאה[32].
הרמב"ם (אבה"ט ו טו) כתב השורף פרה ופרים... אע"פ שבשעת מעשיהן מטמאים בגדים אם נגעו באוכלין הרי הן שני לטומאה. לכס"מ נראה תחילה רצה לפרש את דברי הרמב"ם שאם נגעו באוכלין כלומר אם המוציא והשורף נגעו באוכלין. אבל אח"כ הוא מפרש שהפר והשעיר עצמם שנגעו באוכלין עושים אותם שני. מל"מ אומר שא"א לפרש כך, ויש לפרש כפרושו הראשון של כס"מ, שהרי בפירוש כתב הרמב"ם (פר"א ה ז) שהפרים והשעירים עצמם אינם מטמאים את הנוגע בהם[33].
כס"מ (פר"א ה ז, אבה"ט ו טו) תמה על הרמב"ם, שהרי בפשט הלשון משמע שלא נחלקו ר"מ וחכמים אלא על השעיר המשתלח, אבל הפרים הנשרפים לכו"ע מטמאים אוכלים ומשקים. ואיך יטמאו בגדים אם הם עצמם לא מטמאיםלז. כס"מ עצמו פסק שם כחכמים[34].
מדברינו עד כאן עולה, שלדעת הרמב"ם החטאות הפנימיות אינן אב טומאה, ולא הן מטמאות אלא העסוק בהן מטמא. הן אינן מטמאות אא"כ הוכשרו ונטמאו מאב טומאה אחר. אבל לדעת רש"י וראשונים נוספים, החטאות הפנימיות מטמאות מעצמן.
גם באופן שבו הפרה והפרים מטמאים אוכלים ומשקים, הם מטמאים דוקא אם יצאו כבר מן העזרה, כפי שמסיק ר' אלעזר (זבחים קה,א).[35]
המשנה (זבחים קד,ב) עוסקת במוציאים את החטאת הפנימית לשרפה, ואומרת: "יצאו הראשונים חוץ לחומת העזרה והאחרונים לא יצאו, הראשונים מטמאין בגדים והאחרונים אינן מטמאין בגדים עד שיצאו. יצאו אלו ואלו, אלו ואלו מטמאין בגדים. רבי שמעון אומר אלו ואלו אינן מטמאין בגדים עד שיצת האור ברובן". מלשון המשנה עולה שלדעת חכמים לא יציאתו של הבשר מטמאת את המוציא, אלא יציאת המוציא.
הגמ' (פסחים פה,ב) אומרת שגדרי הוצאה לענין טומאת המוציאים הם כגדרי הוצאה לענין שבת. ואינו חשוב יוצא אא"כ היתה עקירה והנחה, עקירת החטאת ממקומה בעזרה, והנחתה מחוץ למחנה. לכן, את המשנה בזבחים מעמידה הגמ' שם בנגררים. כלומר: אותם אנשים המוציאים את החטאת לשרפה נטמאו כשיצאו, דוקא אם החטאת נגררת על הארץ. אם החטאת עדין לא נחה, המוציא אותה עדין לא נטמא. לפ"ז אין הדבר תלוי רק בכך שהאיש כבר יצא. הדבר תלוי בעקרו בחטאת, האם היא יצאה, שלא כפשט המשנה. הרמב"ם לא הביא את האוקימתא בפסחים לא בהל' פר"א (ה ה) ולא בפה"מ. מלשונו נראה שהוא פוסק כפשט המשנה בזבחים, שהאיש נטמא ביציאתו, ולא ביציאת הקרבן (כשיטתו שעמדנו עליה לעיל, שלא הפר מטמא אלא מלאכת ההוצאה). תוס' (פסחים עה: ד"ה בנגררין) אומרים שמשנתנו שאומרת שהראשונים שכבר יצאו מהעזרה טמאים, היינו דוקא אם הפר עצמו כבר כֻּלּו בחוץ[36]. וכן כתבו בשם תוס' צאן קדשים ופנים מאירות ומראה כהן. אבל זרע יצחק חלק וכתב שאגדו בידו מעכב דוקא לענין שבת, לא לענין הוצאת קדשים. דוקא לגבי שבת שצריך מלאכת מחשבת, אם אגדו בפנים לא התקימה מחשבתו[37].
הראב"ד (פסה"מ יט ג), וכן רש"י (זבחים קד,קה ד"ה מהו), מפרשים שהשאלות הנשאלות בזבחים קה,א לגבי אבר שיצא רֻבּו ולגבי חטאת שיצאו רֹב מוציאיה, נשאלות לא לענין פסול יציאה אלא לענין טומאה[38], האם המוציא אותם טמא במקרים אלה, שהרי המוציא את החטאות להשרף מטמא בגדים. גם לשיטתם נראה שהטומאה תלויה לא ביציאתו של המוציא אלא ביציאתו של הקרבן. הגרי"ז הקשה על כך, איך יתכן שהשאלה על רוב המוציאים היא לענין טומאה, הלא המשנה אומרת בפירוש שמי מהמוציאים שכבר יצא מטמא בגדים, ומי שעוד לא יצא לא מטמא. וא"כ הוא הדין לעניננו, בין אם יצא רֻבּו ובין אם יצא מעוטו, בין אם יצאו רב מוציאיו ובין אם יצאו מעוטם, אלה שיצאו טמאים ואלה שבפנים טהורים. קרן אורה מבאר שהשאלה היא האם כיון שיצאו רֻבָּם, מטמא הרֹב את המעוט.
תוספת קדושה עומד על כך שכל הנושא את החטאת לשרפה, מטמא בגדים, וגם בגדים שלבש אחרי היציאה מהעזרה, ולא היו עליו כשיצא, לא שעת היציאה קובעת.
עוד דנה כאן הגמ' בשאלתו של ר"א, מה דין חטאות פנימיות שיצאו מהעזרה וחזרו. האם כיון שיצאו כבר נטמאו, או שכיון שחזרו חזרו. גם כאן חולקים הראשונים בשאלה לאיזה ענין נשאלה השאלה. רש"י (ד"ה שיצאו) והמיוחס לר"ח והראב"ד (פר"א ה ה) מפרשים שהשאלה היא האם האנשים המוציאים כבר נטמאו, או שכיון שחזרו החטאות פנימה פרחה טומאתם. תוס' (ד"ה או דלמא כיון) דוחה את הפירוש הזה, ואומר שלא סביר שטמא יטהר בגלל חזרת החטאת פנימה[39], וכי העזרה מקוה טהרה היא?. לכן מפרש תוס' שהשאלה היא האם הנוגע בהם בעזרה טמא[40].
לגופה של שאלה, דנו האמוראים בסוגיא: ר' אבא בר ממל מוכיח ממשנתנו, שא"א שאם החטאת יצאה לחוץ היא טמאה, שא"כ למה במקרה של המשנה, כאשר מוציאים את הפרים במוטות, אלה שנושאים את הפר מאחור אינם מטמאים עד אשר יצאו הם עצמם מהעזרה. אם הפר עצמו נטמא בהיותו בחוץ, מדוע אינו מטמא את נושאו? אלא אמר רבינא שדוקא אדם שהוא עצמו יצא עם הפר מחוץ למחנה נטמא, שהרי הלשון היא "יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה"[41], כלומר: דוקא כשהוא עצמו מחוץ למחנה הוא נטמא[42]. לכן אומרת הגמ' שהאבעיא היא דוקא בנקיטי לה בבקולסי, ומפרש רש"י שכל המוציאים עומדים בחוץ ומושכים את הפר אליהם.
עוד משמע ברש"י (ד"ה שיצאו וד"ה דנקיטי) שבשלב הזה הגמ' חוזרת בה מהבנתה את האבעיא של ר"א, לא רק בבאור המקרה, אלא גם בבאור השאלה. השאלה הנשאלת היא לא האם הראשונים שהוציאו את הפר בפעם הראשונה עדין טמאים, אלא האם אלה שמוציאים את הפר בפעם השניה נטמאים, או שכיון שכבר יצא פעם אחת וטמא, אין הוצאתו השניה מטמאת. תוס' (ד"ה פרים) מבאר כך את האבעיא מתחלתה. וכ"נ שפרש רמב"ם (פר"א ה ה). הראב"ד שם פרש תחילה כפרושו הראשון של רש"י, אך בסוף דבריו כתב שפירוש הרמב"ם נוח יותר.
המשנה (קד,ב) מביאה מחלוקת. לדעת ת"ק המוציא את החטאות הפנימיות לשרפן, טמא עם יציאתו מהעזרה, לדעת ר"ש כל העוסקים בהוצאה נטמאים כשיוצת האור ברובן. הבריתא (קו,א) מביאה אף היא מחלוקת בין חכמים לר"ש, וזה לשונה: "השורף מטמא בגדים, ולא המצית את האור מטמא בגדים, ולא המסדר את המערכה מטמא בגדים, ואיזהו השורף? המסייע בשעת שריפה, יכול אף משנעשו אפר מטמא בגדים? תלמוד לומר: אותם, אותם מטמאין בגדים, ומשנעשין אפר אין מטמאין בגדים; רבי שמעון אומר: אותם מטמאין בגדים, ניתך הבשר אין מטמאין בגדים". רבא שם מפרש שהמחלוקת ביניהם היא אם אחרי שניתך הבשר עוד הוסיף לשרוף כדי לעשותם אפר[43].
רש"י (קו,א ד"ה השורף) מפרש ששני התנאים בבריתא חולקים אליבא דר"ש במשנה. דוקא אליבא דר"ש, ששעת השרפה קובעת, יש מקום לדון איזה רגע בשרפה מטמא. אבל הרמב"ם (פר"א ה ה) פסק ששעת ההוצאה מטמאת, ואעפ"כ כתב (פר"א ה ד) שהשורף אותם מטמא בגדים עד שיעשו אפר. כלומר: הרמב"ם סובר שההוצאה מטמאת את המוציא והשרפה מטמאת את השורף, ולפ"ז התנאים במשנה נחלקו מתי נטמאים המוציאים, והתנאים בבריתא נחלקו מתי נטמאים השורפים, ולא בהכרח יש קשר בין המחלוקות. וכ"כ חק נתן. וקדשי דוד כתב שאפילו רש"י לא בהכרח התכון לומר שהתנאים בבריתא חולקים על חכמים במשנה. גם שפ"א ולשם זבח וקרן אורה תמהו על רש"י שהלא פשוט שגם חכמים מודים שהשורף טמא. אבל עולת שלמה מדיק מדברי רש"י (קה,ב ד"ה לומר לך) שלדעת חכמים כל העוסק בחטאת מרגע שיצאה חוץ לחומת העזרה מטמא, ולכן אין מקום לומר שהעוסק בשרפה לא יטמא, והתנאים בבריתא שניהם אליבא דר"ש.
פרק ח חטאת אין לי אלא חטאות מנין לרבות כל הקדשים תלמוד לומר וכל חטאת דברי רבי עקיבא, אמר לו רבי יוסי הגלילי עקיבא אפילו אתה מרבה כל היום אין כאן אלא חטאת אם כן למה נאמר וכל שיכול אין לי אלא חטאת יחיד חטאת צבור מנין תלמוד לומר כל, אין לי אלא חטאת זכר חטאת נקבה מנין תלמוד לומר וכל חטאת, רבי אליעזר אומר אף האשם שנאמר כחטאת כאשם. (ב) אשר יובא מדמה אפילו מקצת דמה, מיכן אמרו חטאת שקיבל דמה בשתי כוסות יצא אחד מהם לחוץ הפנימי כשר נכנס אחד מהם לפנים רבי יוסי הגלילי מכשיר בחיצון וחכמים פוסלים, אמר רבי יוסי הגלילי ומה אם במקום שמחשבה פוסלת בחוץ לא פסל הדם שבחוץ את הדם שבפנים, מקום שאין מחשבה פוסלת בפנים, אינו דין שלא יפסול הדם שבפנים את הדם שבחוץ, תלמוד לומר מדמה, אפילו מקצת דמה. (ג) אמר להם קל וחומר ליוצא מעתה, ומה אם במקום שאין מחשבה פוסלת בפנים פסל הדם שבפנים את הדם שבחוץ, מקום שמחשבה פוסלת בחוץ, אינו דין שיפסול הדם שבחוץ את הדם שבפנים, תלמוד לומר אשר יובא, הנכנס פוסל, ואין היוצא פוסל. (ד) אל אהל מועד אין לי אלא אהל מועד שילה ובית עולמים מניין תלמוד לומר לכפר בקודש, הנכנס לכפר אעפ"י שלא כיפר פסל דברי רבי אליעזר, אמר רבי אליעזר נאמר כאן וכיפר ונאמר להלן וכיפר, מה וכיפר האמור להלן שלא כיפר אף וכיפר האמור כאן שלא כיפר, רבי שמעון אומר נאמר כאן לכפר בקודש ונאמר להלן לכפר בקודש מה לכפר בקודש האמור להלן שכבר כיפר אף לכפר בקודש האמור כאן שכבר כיפר, ואם הכניס שוגג כשר. (ה) בקודש באש תשרף, מלמד ששריפתה בקודש אין לי אלא זו בלבד מנין לרבות פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים תלמוד לומר כל בקודש באש ישרף. (ו) מיכן אמרו בשר קדשי קדשים שניטמא בין באב הטומאה בין בולד הטומאה בין בפנים בין בחוץ בית שמאי אומרים הכל ישרף בפנים, ובית הלל אומרים הכל ישרף בחוץ, חוץ שניטמא בולד הטומאה בפנים דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר בית שמאי אומרים הכל ישרף בפנים, חוץ שניטמא באב הטומאה בחוץ, ובית הלל אומרים הכל ישרף בחוץ, חוץ משניטמא בולד הטומאה בפנים. (ז) רבי אליעזר אומר את שניטמא באב הטומאה בין בפנים ובין בחוץ ישרף בחוץ, את שניטמא בולד הטמאה /הטומאה/ בין בחוץ בין בפנים ישרף בפנים, רבי עקיבא אומר נטמא בחוץ בין באב הטומאה בין בולד הטומאה ישרף בחוץ, ניטמא בפנים בין באב הטומאה בין בולד הטומאה ישרף בפנים, ר' אליעזר אומר לא תאכל באש ישרף כל שטעון שריפה בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו. (ח) רבי יוסי הגלילי אומר כל הענין הזה אינו מדבר אלא בפרים הנשרפים, ושעירים הנשרפים, ליתן לא תעשה על אכילתן ללמד שפסוליהם נשרפים לפני הבירה, אמרו לו מנין לחטאת שנכנס דמה לפנים שהיא תהיה פסולה אמר להם הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה.
[1] הזכרנו כאן את החטאות הנוהגות לדורות, מלבדן יש גם חטאות נשרפות שמצוותן לשעה, כמו החטאות של ימי המלואים ושל היום השמיני למלואים, או של קדוש הלויים.
גם על החטאות הנשרפות של המלואים ושל היום השמיני נאמר בתורה שהן נשרפו מחוץ למחנה. גם הפרה האדומה נקראת חטאת ונשרפת מחוץ למחנה, אך היא אינה קרבן ואינה קרבה במקדש.
[2] כך נראה לכאורה מלשון הפסוק, שאומר "אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש", כלומר: חטאת שדינה לכפר שם, ולא שהוכנסה שלא כדין.
[3] וראה להלן עמ' ה הערה כ, שבה הזכרנו את דעת הגרי"ז שאומר שעקר מצות שרפת פסולים מתקימת בשרפה בחוץ, אלא שחסר מצות שרפה בעזרה. אמנם, הגרי"ז מביא את דבריו כקושיה על הרמב"ם, ואפשר שהרמב"ם אינו סובר כך, אלא סובר שיש מצוה בפ"ע לשרוף קדשים פסולים בעזרה דוקא.
[4] אמנם שם אומרת המשנה שדוקא אם נטמא שלם או רבו שורפו לפני הבירה, ובגמ' שם אומר ר' יוסי שהטעם הוא כדי לביישן. מכאן עולה שמעקר הדין א"צ לשרפו דוקא לפני הבירה. אבל שם עסקינן בפסח שממילא אכילתו בכל העיר ולכן שרפתו בכל העיר, וכן דין כל קדשים קלים. קדשי קדשים נשרפים במקום אכילתם, בעזרה.
רש"י (ברכות מט,ב ד"ה לפני הבירה) עוסק במי שיצא מירושלים ונזכר שיש עמו בשר קדש, שאם עדין לא עבר צופים צריך לשרפו לפני הבירה. רש"י שם מפרש ששורפו בבית הדשן שבהר הבית. תמה עליו ר' דוד (פסחים מט,ב) שאם עסקינן בקדשי קלים, שרפתם בכל העיר ולאו דוקא בהר הבית. ואינו צריך לחזור להר הבית אלא לירושלים בלבד. (אפשר לתרץ שאמנם שרפתם בירושלים, אך המקום שהיה מיוחד ומיועד לכך היה בית הדשן שבעזרה. ור"ד שם לא הבדיל כראוי בין בית הדשן שבעזרה שבו שורפים קדשי קדשים, לבין בית הדשן שבהר הבית שבו שורפים קדשים קלים). עוד אומר שם ר"ד שהמצוה היא דוקא בשרפת קדשי קדשים בעזרה. חכמים חיבו לשרוף גם קדשים קלים דוקא במקום אכילתם, אך זה דין קל יותר, ולכן לא הטריחוהו אם כבר עבר צופים.
[5] דם זבחים מסתפק בשאלה האם הגדרת מקום אכילתם בכשרות זהה לגמרי להגדרת מקום שרפתם. הוא מצין נפק"מ בלשכות הפתוחות לקדש, שאוכלים בהן קדשי קדשים, אך הוא מסתפק האם הם בגדר מקום קדוש לענין שרפת פסולים. ואולם, הכלל המסתבר, וכן עולה מרש"י, שמקום האכילה בכשרות הוא מקום השריפה בפסול.
[6] וזה תמוה, כי אם הוא מפרש על נשרפים כמצותם, איך הוא לומד מהפסוק הזה שפסוליהם נשרפים בפנים. הראשונים, ע"פ הגמ' בפסחים, דורשים בשמו מהכתוב בקדש באש תשרף, אך הוא תמוה כי הטעמים לא חלקו כך, ואף א"א לחלק כך כי בין המלה בקדש ובין המלה באש כתוב לא תאכל.
בתו"כ (שמיני ב ה) דורש ריה"ג את כל הדינים האלה מהפסוק בפרשת שמיני. ריה"ג לומד שדברי משה "הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה" כונתם שאילו נכנס דמה, אע"פ שאין דינה להכנס, נפסלה ותשרף. (והוא מעדיף ללמוד משם ולא מפרשת צו, כי שם כתוב "את דמה" ולא "מדמה", כלומר: דוקא אם הובא כל דמה נפסלה), וגם את הדין שהפסול נשרף בפנים הוא לומד משם, מהרבוי "אכול תאכלו". כלומר: הוא רואה בשרפת הפסול אכילה.
[7] בתורת כהנים (ויקרא ז ט) נאמר: "רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר שני בתי דשנין היו שם אחד במזרחו של כבש ואחד במזרחו של מזבח, זה שבמזרחו של כבש שם היו נותנין מוראות העוף ודשון מזבח הפנימי והמנורה וזה שבמזרחו של מזבח שם היו שורפין פסולי קדשי קדשים ואמורי קדשים קלים ". וראה גם יבמות ק,א תוד"ה והשיריים. הראב"ד (קנים א, כב,ב) והרז"ה (שם כג,ב) כתבו שהיו שני בתי דשן בעזרה, אחד על קרן דרומית מזרחית של המזבח, שבו היו נותנים את הדשן בשעת תרומת הדשן, ומשם היו מוציאים אותו אל מחוץ למחנה. ושם היו נותנים גם את דשון מזבח הפנימי והמנורה, ועליו נאמר "והסיר את מראתו בנצתה והשליך אתה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן". והוא למזרחו של כבש, בקרן דרומית מזרחית כי שם מליקת העוף. והיה בית דשן אחר שבו שורפים את הפסולים, אבל שם לא נותנים את המוראה והנוצה כי עליה נאמר "אל מקום הדשן", כלומר: מקום הקבוע לדשן, ואילו בבית הדשן של הפסולים לא היה דשן אלא ביום שבו היו קדשים פסולים. ואין לו מקום קבוע, אך אינו נעשה בבית הדשן הראשון כי אין מערבים דשן בדשן. לדברי הרז"ה, המשנה בזבחים לא הזכירה את בית הדשן של תרומת הדשן ועולת העוף, כי לא הזכירה אלא בתי דשן ששורפים בהם קרבנות.
[8] ומעיר שפת אמת שלפי דעה זו פרה אדומה נשרפת לאו דוקא חוץ לשלש מחנות. וכן הוא מדיק שפוסק הרמב"ם (פר"א ג א) שדי להוציאה מהר הבית, ודלא ככס"מ שם שכתב שהר הבית לאו דוקא וצריך להוציאה מירושלים. אבל חק נתן ודרכי יושר ועולת שלמה מניחים בפשיטות שלכו"ע פרה נשחטת חוץ לג' מחנות, ורק שואלים מנין למדו זאת רבנן. את התשובה לכך הם לומדים מדברי תוס' (קז,ב ד"ה יכול) שכל חוץ למחנה הוא חוץ לג' מחנות.
[9] ובתו"כ הלשון "שיהא שם דשן, שיקדום את הדשן, ששם יהו נותנין את הדשן". הראב"ד פרש שם שאם אין שם דשן יניח שם דשן של המזבח או של נשרפים אחרים (ומשמע מלשונו שאפשר גם דשן של קרבנות שדינם להשרף בעזרה). ותמה עליו הגרי"ז ואמר שודאי צריך דשן של מזבח.
[10] רש"י (קו,א ד"ה אבית) אומר שדוקא לריה"ג צריך שיקדים שם דשן, אבל ת"ק שלמד מכאן שנשרפין חוץ לשלש מחנות, אין צריך שיקדים שם דשן. לעמתו, כפתור ופרח (פרק ו ד"ה מסכת יומא) אומר שת"ק אינו חולק בכך. ומעיר חמדת דניאל שהגמ' הלא אומרת שת"ק הוא ראב"י והוא חולק.
[11] פרים ושעירים פסולים נשרפים בפנים, ואע"פ שמצותם בחוץ גם כשהם כשרים. כלומר: משונה החטאת הזאת מכל יתר הקרבנות: כשהיא כשרה מעשיה בחוץ וכשהיא פסולה מעשיה בפנים. תו"כ (ויקרא ג ה ו) מדיק זאת מהפסוק ושרף אותו - כשר ולא הפסול. כן נדרש גם בתו"כ אחרי מות ה ד. והדבר טעון הסבר. ועוד שואל שפת אמת: במה נבדלו מקדשים קלים שמצותם בחוץ כשהם כשרים?
נראה להשיב, שגם הפר והשעיר הם קדשי קדשים, ולכן הם נדונים כקדשי קדשים גם לענין מקומם. כל עבודתם בפנים, מלבד שרפתם.
עוד אפשר להשיב שלא שרפתם בחוץ היא אכילתם, הוצאתם היא אכילתם, והיא נעשית מבפנים. (ואולי בשאלה זו תלויה מחלוקת חכמים ור"ש במשנה בזבחים קד:, ר"ש פרש ששרפתם היא עבודתם ותרץ כדלעיל, וחכמים פרשו שהוצאתם היא עבודתם). חטאות הפנימיות כלויין בהוצאה ולא באכילה. כל קרבן שעולה על המזבח נאכל שם ואח"כ יוצא לבית הדשן, פרים ושעירים הוצאתם היא עבודתם, ואח"כ הם נשרפים בבית הדשן. לכן בכולם הדגישה התורה את ההוצאה, ולא הסתפקה באמירה "ושרף אותו מחוץ למחנה" אלא הדגישה "והוציא ושרף". שרפתם בחוץ אינה מפקיעתם מהיות קדשי קדשים. לכן אם נפסלו ואין מקימים בהם דין שרפה בחוץ, חזר דינם להיות ככל קדשי קדשים וישרפו בפנים.
משום כך כתב הרמב"ם (פסה"מ יט ג) שאם יש ספק אם הם כשרים או פסולים ישרפו בעזרה. והקשו על כך האחרונים (ראה להלן עמ' ה הערה כג), ולדברינו מובן. עוד הקשו האחרונים שם (ראה הערה יח) למה הביא הרמב"ם את הספק ביציאה לפני זריקה, הלא אפילו בקדשים קלים הכריע הרמב"ם שאינם נפסלים, וראה להלן בהערה הנ"ל שתרצו מעיל שמואל וזבחי צדק, שיש להסתפק גם לכוון השני. אמנם הגמ' אמרה שיש סברה שאולי בחטאות הפנימיות יודה אפילו ר"ל כי חובה להוציאן, אך כנגד הסברה הזאת יש גם סברה הפוכה: אפשר שבחטאות הפנימיות יודה אפילו ר' יוחנן, כי הן קדשי קדשים. בספק הזה הסתפק הרמב"ם. כלומר: פסול יוצא תלוי בשאלה האם הקרבן הוא קדשי קדשים או קדשים קלים, ולאו דוקא בשאלה האם סופו לצאת והקרבן הוא קדשי קדשים וחמור מקדשים קלים.
כלומר: החטאות הפנימיות הן קדשי קדשים לכל דבר, אלא שהוצאתן או שרפתן בחוץ היא אכילתן. ואולם, תוס' (קד,ב ד"ה לא) מחלקים שרפה בחוץ לבין אכילה (הן אכילת אדם והן אכילת מזבח), ואומרים שיתכן שיש דברים, כגון מחשבה, שאינם פוסלים בחטאות הפנימיות כיון שאינן עומדות לאכילה. כלומר: לדעת תוס' שרפת חטאת פנימית אינה לגמרי כאכילה.
רע"א (בגליון הש"ס זבחים קד,ב) אומר שלמ"ד טומאה הותרה בצבור אין כאן נפק"מ, שהרי החטאות הפנימיות הן קרבנות צבור. אבל יש להשיב על דבריו, שאם נאמר ששרפת החטאות הפנימיות היא אכילתן, הלא קרבן צבור הקרב בטומאה אינו נאכל (פסחים עו,ב), (אמנם אפשר לפרש בסוגיא שם שהיינו דוקא למ"ד טומאה דחויה בצבור, כמו כן אפשר לומר שלענין זה אינו כאכילה, בד"כ קרבן טמא צריך אכילה אלא שאסורא רביע עליה, ולכן ישרף במקום אכילתו, על שרפת חטאת פנימית לא רביע אסורא).
[12] שפת אמת דן בשאלה מנין שפרים ושעירים פסולים נשרפים בפנים, הלא מצותם בחוץ גם כשהם כשרים. ובמה נבדלו מקדשים קלים שמצותם בחוץ כשהם כשרים? תו"כ (ויקרא ג ה ו) מדיק זאת מהפסוק ושרף אותו - כשר ולא הפסול. כן נדרש גם בתו"כ אחרי מות ה ד. שפ"א אומר שאין הוכחה בנפסל אחר זריקה. וראה לעיל הערה י.
[13] כן הוא לשון המשנה. בגמ' נחלקו ר' יוחנן ור"ל בשאלה מהי בירה. ר' יוחנן אמר שהוא מקום מיוחד בהר הבית, ור"ל אומר שכל המקדש כלו קרוי בירה. להלכה הכל מודים שקדשים פסולים נשרפים בעזרה. מכאן הקשו קרן אורה, שפת אמת ופנים מאירות על ר' יוחנן, איך אמר שהבירה היא בהר הבית, הלא פשוט שהיא בעזרה. ושפת אמת אף חדש בדעת ר' יוחנן, שיש בית מיוחד שקרוי בירה, שעומד חציו בהר הבית וחציו בעזרה.
[14] הגרי"ז אומר שמעקר הדין א"צ שיהיה בהר הבית דוקא, אך כך נהגו. ואולם, הוא עומד על כך שברמב"ם משמע שדינו בהר הבית דוקא.
[15] טל תורה דייק מדברי הרמב"ם שאפי' אחר זריקה, אם יצאו לפני הקטרת אמורים נפסלו. והוא עצמו תמה על כך. (וגם עולת שלמה כתב כך לגבי פר הבא על כל המצוות, ולא הזכיר את הרמב"ם) ואולם אין הכרח לפרש כך בדברי הרמב"ם. כי לשון הרמב"ם: "אם ארע בהם פסול בין לפני זריקה בין לאחר זריקה כגון שנטמאו או שיצאו חוץ לעזרה עד שלא הגיע זמנם לצאת או שלן הבשר וכו'". ואפשר לפרש שהמלים "בין לפני זריקה בין לאחר זריקה" מתיחסות דוקא לנטמאו או לנו, אבל יצאו ודאי שאינם נפסלים אלא לפני זריקה, שהרי הוא עצמו כתב "עד שלא הגיע זמנם לצאת".
[16] דם זבחים הקשה על כך, כי בגמ' משמע שאפילו לדעת לוי, אם כבר יצא ישרף בהר הבית ולא בעזרה. גם רע"א בגליון הש"ס, מניח כדבר פשוט ששרפתו בהר הבית ולא בעזרה. ומתרץ דם זבחים שדוקא אם יצא חלק מהפר, והרוב עוד בעזרה, הרי שהפר כשר ורק אותו מקצת שיצא נפסל, ולכן ישרף בפנים. בפרט שהרמב"ם (פסה"מ יט ג) כותב שכל קרבן שיצא לפני זריקה אפשר שהוא כשר ומספק ישרף בפנים. ומטעם זה גם בנ"ד ישרף בפנים.
עוד אומר דם זבחים שלמ"ד טומאה דחויה בצבור, פרים הנשרפים שבאו בטומאה ישרפו בפנים.
[17] לסוגיתנו יש סוגיא מקבילה בירושלמי יומא ו ו. ויש כמה הבדלים בין הסוגיות. הסוגיא שם פותחת בשאלה האם יש פסול טומאה בחטאות פנימיות. כלומר האם חטאת פנימית שנטמאת תשרף כמצותה או שתשרף כחטאת פסולה. בנגוד לסוגיא בבבלי בזבחים קד: שפשוט לה שטומאה פוסלת. אח"כ שואל ר"א בירושלמי את אותה שאלה שנזכרת בשמו בבבלי, ולשונו שם: פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שיצא רוב אבר המשלים לרוב". גם הירושלמי דן בפירוש האבעיא שלו, בדומה לבבלי, ואומר שהשאלה היא "לא צורכה דלא יצא אבר אבר ואחר כן יצא רובה אבר המשלים לרוב". אח"כ נזכרת שם השאלה הנזכרת בבבלי, מה דין חטאות הפנימיות שיצאו וחזרו, גם הירושלמי דן במשמעות השאלה, ומקשה מהמשנה בזבחים, ואומר "שניא היא דכתיב והוציא, עד שיוציא רשות כל המוציא". עוד שואל שם הירושלמי האם יציאה פוסלת בחטאות פנימיות. ועוד שואל הירושלמי בדומה לבבלי האם הן דומות לנבלת עוף טמא ומטמאות.
[18] ובתוס' משמע שההבדל הוא דוקא לגבי חטאות הפנימיות, כיון שממילא אינן נאכלות, והן בכלל מחשבה על דבר שאין דרכו לאכול. וכן בארו בדבריו חק נתן, מים קדושים, ופנים מאירות. ומכאן שהשרפה בחוץ אינה כאכילה לכל דבר.
[19] מפשט לשון הסוגיא עולה, וכן פרש רש"י, ששאלה זו היא רק אליבא דר"ל, שפוסל (זבחים פט,ב) קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים. בכך נחלקו ר' יוחנן ור"ל, שהרי קדשים קלים שחיטתן דוקא בעזרה, אך אכילתם בכל העיר. ר' יוחנן סובר שכיון שמקומם בכל העיר, אין בהם פסול יוצא עד שיוציא אותם מהעיר. אך ר"ל סובר שרק אחרי זריקת הדם אפשר להוציא את הבשר מהעזרה, עד אז מקומו בעזרה, ולכן אם יצא, נפסל. ר"א בזבחים קד: שואל, האם בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, כיון שחובה להוציאם, יודה ר"ל שהוצאתם לפני זריקת דמים איננה פוסלת אותם, או לא.
הרמב"ם (פסה"מ יט ג) כתב שהספק לא הוכרע ולכן ישרפו בעזרה. הקשה שם כס"מ בשם מהר"י קורקוס, למה הביא הרמב"ם את הספק הזה, הלא ממילא הלכה כר' יוחנן (פסה"מ א לב) לגבי קדשים קלים שהם כשרים גם אם יצאו לפני הזריקה, והספק של הגמ' לא נאמר אלא לדעת ר"ל. ותרץ שלמסקנת הגמ' במעילה ז. שדוקא לענין כשרות הקרבן, הוא כשר אע"פ שהבשר בחוץ בשעת זריקה, אך הבשר אסור באכילה. זריקה מועלת ליוצא לשרפו אבל לא לאכלו. ולפ"ז הספק שייך גם לריו"ח. וכגמ' הנ"ל במעילה פסק הרמב"ם (פסה"מ א לב). חק נתן דחה את התרוץ הזה, ואמר שדוקא בקדשי קדשים זריקה מועלת לשרפו, בקדשים קלים היא מועלת גם לאכלו. גם קדשי דוד דחה את התירוץ הזה וכתב שלפי דברי ראב"ד וכס"מ (פסה"מ א לב) שבארו את הרמב"ם דוקא בשיצא חוץ לירושלים ולא שיצא מהעזרה, עדין יש קושיה. לח"מ (מעה"ק ז ג), קדשי דוד ומעיל שמואל מתרצים שלפי מסקנת הסוגיא בזבחים פט: טעמו של ר' יוחנן הוא לא משום שסופו לצאת. ולכן אפשר שדוקא שם הוא מכשיר אבל לענין חטאות הפנימיות גם הוא מסתפק. עוד אומר מעיל שמואל, וכן תרץ זבחי צדק, שיש להסתפק גם לכוון השני. אמנם הגמ' אמרה שיש סברה שאולי בחטאות הפנימיות יודה אפילו ר"ל כי חובה להוציאן, אך כנגד הסברה הזאת יש גם סברה הפוכה: אפשר שבחטאות הפנימיות יודה אפילו ר' יוחנן, כי הן קדשי קדשים. בספק הזה הסתפק הרמב"ם. כלומר: פסול יוצא תלוי בשאלה האם הקרבן הוא קדשי קדשים או קדשים קלים, ולאו דוקא בשאלה האם סופו לצאת. וראה לעיל הערה י.
נראה שהרמב"ם הביא את האיבעיא הזאת להלכה, כיון שהגמ' ממשיכה לדון בה ושואלת עוד שאלות שהנחת היסוד של כלן היא שיש פסול יוצא בחטאות פנימיות.
[20] קדשי דוד וקרן אורה הקשו על פירוש הרמב"ם, איך כתב שעצם השאלה האם יש פסול יוצא לא איפשיטא, וגם שאלה האם יש פסול יוצא ברוב אבר או ברוב מוציאים לא איפשיטא, הלא השאלות האלה אינן נשאלות אא"כ הכרענו בשאלה הראשונה שיש פסול יוצא. ור"א הוא השואל בגמ' את שתיהן. ואם סבר הרמב"ם שהשאלות האחרונות נאמרו בדרך את"ל, היה צריך להסיק מכאן שהשאלה הראשונה נפשטה, שהרי דרכו של הרמב"ם היא לפסוק כאת"ל. קדשי דוד דוחה את הקושיה ואומר שהרמב"ם פוסק כאת"ל דוקא במקום שבו הגמ' כתבה בפירוש את המלים את"ל. אמנם, מקשה קדשי דוד, אם גם הספק הראשון לא נפשט, הרי שהספק השני הוא ס"ס, ולמה ישרף בעזרה? (וכן הקשה ברכת הזבח על כס"מ, ראה להלן הערה כב), והוא משיב שאם מחמירים בספק אחד, מחמירים גם בכל הספקות הנוספים שבאים מחמתו.
[21] אמנם, להלן (קה,א ד"ה או דלמא) פרש רש"י שהשאלה היא לענין מקום שרפתו אם יטמא. האם הוא נחשב כמי שיצא כבר, ואם יטמא ישרף בהר הבית, או שהוא כמי שעוד בפנים, ואם יטמא ישרף בעזרה.
[22] אמנם, בקשר לשאלה השניה, בדין יציאת רוב אבר, אומר רש"י (קה,א ד"ה או דילמא) ואם נטמא הפר שורפו בפנים. והקשו חק נתן, חמדת דניאל ודברי פינחס מדוע שנה רש"י את פירושו. וחק נתן אף כתב שדברים אלה אינם מדברי רש"י אלא הגהה הם.
[23] כס"מ (פסה"מ יט ג) כתב שדברי תוס' כדברי הרמב"ם. וכתב עליו ברכת הזבח "וליתא, דלהתוס' ביציאת רובן הוי כמו ספק ספקא כיון דבכולה גם כן איבעי ליה". כלומר: הוא עומד לא רק על כך שלשון התוס' מוכיחה שהוא עוסק במקרה אחר, אלא גם על כך שמסתבר שלדעת תוס' הדין במקרה שהרמב"ם עסק בו יהיה אחר. מאותו טעם שממנו הקשה קדשי דוד על הרמב"ם, כמו שהזכרנו לעיל בהערה יא. (כלומר: א"א לפרש שהתוס' כתבו נפק"מ אחת לשאלה האם הוא בכלל יוצא, ואה"נ שהספק חל גם על יתר הנפק"מ, שהרי יש קושיה על הנפק"מ של הרמב"ם). וגם כאן על התוס' כתב קדשי דוד על כס"מ "ולא ידעתי מנין לו לפרש דברי תוס' כך... ועל הרמב"ם אנו מצטערים והוא בא להוסיף שגם התוס' כך מפרשים?!".
[24] כיון שהם ספק פסולים אנו מחמירים לדון אותם כפסולים לגמרי. ולכן ישרפו בפנים. והקשו הגרי"ז וחזו"א (זבחים ו ו) למה ישרפו בפנים. בד"כ אם מחמירים לפסול מספק היא חומרא, אך בנ"ד לכאורה הוא קולא. ואדרבה, מספק יש לשרפם כמצותם. ועוד כתב הגרי"ז שמסתבר שאם יש ספק עדיף לשרוף בחוץ, שאם הוא כשר הרי זו מצותו, וגם אם הוא פסול, עקר מצות שרפת פסולים מתקימת בשרפה בחוץ, אלא שחסר מצות שרפה בעזרה. אבל אם הם כשרים ושרפם בפנים לא יצא י"ח כלל. ותרץ חזו"א שמספק אין להוציא אותם מהעזרה. שיציאתן שלא לצרך היא בזוי קדשים. ועוד הוא מתרץ שאפילו אם הם כבר בחוץ מכניסים אותם, כי הם ספק כשרים אלא שמחמת הספק עלינו לשרפם, מקום שרפתם בעזרה לתת להם כבוד כשרים. (ולא זכיתי להבין תירוצו, ואדרבה, כבוד כשרים להשרף בחוץ). ויתר הבז הקשה שלחומרא היינו לשרוף בהר הבית ולא בעזרה, שהרי הראיה של הגמ' היא מדברי לוי שאומר שקדשים שארע בהם פסול ביציאתם נשרפים בהר הבית. וראה לעיל הערה י.
[25] כמובן שזה תלוי במחלוקת בשקלים ח בשאלה איזה טמא נשרף בעזרה, אבל לכל אחת מהדעות, במקום שבו שורפים טמא בעזרה, ישרפו בעזרה גם פר ושעיר הנשרפים, אם לא ארעה הטומאה ביציאתם (בכפוף למחלוקת לוי ורבה בר אבוה בסוגיתנו בזבחים קד,ב).
[26] רע"א (בגליון הש"ס זבחים קד,ב) אומר שלמ"ד טומאה הותרה בצבור אין כאן נפק"מ, שהרי החטאות הפנימיות הן קרבנות צבור. אבל יש להשיב על דבריו, שאם נאמר ששרפת החטאות הפנימיות היא אכילתן, הלא קרבן צבור הקרב בטומאה אינו נאכל (פסחים עו,ב), (אמנם אפשר לפרש בסוגיא שם שהיינו דוקא למ"ד טומאה דחויה בצבור, כמו כן אפשר לומר שלענין זה אינו כאכילה, בד"כ קרבן טמא צריך אכילה אלא שאסורא רביע עליה, ולכן ישרף במקום אכילתו, על שרפת חטאת פנימית לא רביע אסורא וראה לעיל הערה י). חמדת דניאל ועולת שלמה דוחים את דברי רע"א ואומרים שפר הבא על כל המצוות אינו דוחה את הטומאה כי אין קבוע לו זמן. טל תורה כותב שטומאה הותרה דוקא אם נטמא לפני הזריקה, שאז הותר להקריב בטומאה כדי להתכפר, אבל אם כבר התכפר ואח"כ נטמא, כגון שנטמא אחרי זריקה, לכו"ע נפסל הקרבן והטומאה לא הותרה. הוא מביא ראיה לדבריו מתוס' ישנים (יומא מו ד"ה תחילתו). ואולם, טהרת הקדש כותב שסברה זו נכונה רק למ"ד טומאה דחויה בצבור. למ"ד טומאה הותרה בצבור מקריבים הכל אע"פ שהצבור כבר התכפר.
[27] ונראה שר"ש וחכמים לשיטתם שכן המשנה (זבחים קד,ב) מביאה מחלוקת בין ר"ש ורבנן, לדעת חכמים מי שמוציא את הפרים אל מחוץ למחנה מטמא בגדים, ולדעת ר"ש רק השורף אותם מטמא בגדים. הגמ' (זבחים קה,ב) אומרת שחכמים לומדים את דבריהם מהפסוקים המצוים על ההוצאה אל מחוץ למחנה. ונראה לפרש שהם סברו שמתוך שצותה התורה להוציאם אל מחוץ למחנה וטמאה את העוסק בשרפתם נמצאנו למדים שהם טמאים, וממילא כל העוסק בהם מחוץ למחנה וכל הנוגע בהם נטמא. אבל ר"ש סבר שאין טומאה בהם ואינם אב טומאה והתורה חדשה טומאה מיוחדת בעוסק בשרפתם, ומכאן שהנוגע בהם אינו טמא, ומשנת אבות הטומאות כר"ש.
אבל הרמב"ם פסק כחכמים שהם מטמאים את המוציא אותם מן המחנה (פר"א ה ה) ופסק כר"ש לענין שאינם אב טומאה, ואין הנוגע בהם טמא (פר"א ה ז) ואף באר (פה"מ זבים ה י) שאע"פ שהם מטמאים בגדים אינם מטמאים שנים ופוסלים אחד משום שאלה לא במגע הם מטמאים אלא בהתעסקם בפעולה מסוימת. כלומר: הרמב"ם לא קשר את שתי מחלוקות ר"ש וחכמים זו בזו, וסבר שמקורם של חכמים לכך שהמוציא אותם אל מחוץ למחנה טמא כמו השורפם הוא מהקבלה, ואף באר כך (פר"א ה ד, פה"מ זבחים יב ו).
[28] אך אין נראה כן מדברי רש"י (קה,א ד"ה הנך), שאומר שמעקר הדין הפר מטמא את נושאיו. היציאה לא נאמרה על האנשים אלא על הפר. הפר עצמו מטמא ולכן הוא מטמא גם את נושאיו שעדין בפנים. אלא שלמעשה אינם נטמאים כיון שגם אילו היו יוצאים, אם היו חוזרים טהרו. כ"ש אלה שמעולם לא יצאו. וכן עולה משיטת רש"י וראב"ד בביאור האבעיות של הגמ' באבר שיצא רֻבּו או שיצאו רב מוציאיו או שיצא וחזר, שעסקנו בהן לעיל.
[29] וראה לח"מ מעה"ק ז ג שאומר שלדעת הרמב"ם פרים ושעירים הנשרפים הם קדשי קדשים ולכן יציאתם קודם זריקת דמים פוסלתם. נמצא שלאחר זריקת דמים עבודתם היא הוצאתם. אין טומאתם בגופם אלא מצותם לטמאם מחוץ למחנה. הם עצמם אינן טמאים.
[30] אותם מוציאים אל שפך הדשן לשרפה, ועל שפך הדשן נאמר בפירוש שהוא מקום טהור.
[31] שרש הדיון הוא בביאור הקושיה שהקשתה הגמ' בזבחים קה,א מתנא דבי ר' ישמעאל. (וראה גם ירושלמי יומא ו ו) הגמ' הביאה שם את דעת ר' ישמעאל שאומר שכל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר, יצאה נבלת עוף טהור שסופה לטמא טומאה חמורה ולפיכך אינה צריכה הכשר. ומפרש רש"י (ד"ה וצריכין) שכל הטהרות אינן מטמאות אלא ע"י נתינת מים ומגע שרץ, יצאה נבלת עוף טהור שמטמאת גם בלא זה, כיון (ד"ה נבלת) שהיא מטמאה טומאה חמורה בבית הבליעה. מכאן שואלת הגמ' על דעת חכמים שפרה ופרים מטמאים אוכלים ומשקים אבל שעיר המשתלח אינו מטמא כיון שהוא חי וחי אינו מטמא. שואלת הגמ': אם סוברים חכמים כר' ישמעאל - יטמא גם השעיר, שהרי גם הוא סופו לטמא טומאה חמורה את המשלחו. ואם חכמים אינם סוברים כר' ישמעאל - מנין שהפרים מטמאים אוכלים ומשקים הנוגעים בהם? ומתרץ רב דימי שהם צריכים הכשר טומאה ממקום אחר. ומפרש רש"י (ד"ה אמרי) שר' ישמעאל שאמר שכל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר, כונתו שאם נטמא באב טומאה אחר, הרי הוא מקבל טומאה ואף מטמא אחרים. אבל פרה ופרים שסופם לטמא טומאה חמורה, מטמאים אף אם לא נטמאו מחמת אב טומאה אחר. אבל הראב"ד (אבה"ט ג ג) מפרש בפירושו הראשון שפרה ופרים טמאים מעצמם אם הם ראויים לקבל טומאה ממקום אחר. כלומר: הם מטמאים, אלא שצריכים להיות מקבלי טומאה כדי לטמא. ושעיר הוא חי ואינו מקבל טומאה. בפירושו השני מפרש ראב"ד שחכמים אינם סוברים כר' ישמעאל, ולדעתם אפילו נבלת עוף טהור אינה מטמאה עד שתקבל טומאה ממקום אחר, ולכן גם פרה ופרים אינם מטמאים אא"כ קבלו טומאה ממקום אחר. והשעיר גם אם קבל טומאה ממקום אחר אינו מטמא, כי חי אינו יכול לקבל טומאה. תוס' (חולין פא,ב ב"ק עז,א ד"ה פרה) אומרים, שנטמאים באב טומאה אחר, אבל בתנאי שהם עצמם חשובים אֹכל. ואולם, מקושית תוס' (זבחים קה,א ד"ה מחוסר) משמע שהם סוברים שמטמאים מעצמם. המיוחס לר"ח מפרש, בנגוד לראשונים הנ"ל, שהגמ' משוה את הפרים הנשרפים והשעיר לא לסיפא של דברי ר' ישמעאל אלא לרישא, לדברים שאין סופם לטמא טומאה חמורה. הפרים והשעיר אין סופם לטמא טומאה חמורה, וקושית הגמ' מתפרשת כך: בשלמא לר"מ שאמר שאפי' שעיר מטמא טומאה קלה, גם הוא צריך הכשר במים, אלא לרבנן מדוע שעיר המשתלח אינו מטמא טומאת אוכלים ומשקים ע"י הכשר? והתשובה: נבלת עוף טהור וכן פרים הנשרפים צריכים הכשר טומאה ממקום אחר, אבל שעיר המשתלח, כיון שהוא חי, אפי' הכשר טומאה ממקום אחר לא יטמא אותו. ר"ת (הובא ברמב"ן שבועות יא,ב) אומר שחכמים סוברים כר' ישמעאל, והשאלה של הגמ' היא האם דברי ר' ישמעאל חלים גם כאן, כלומר: האם פרים סופם להטמא טומאה חמורה או לא. ומשיב רב דימי: כיון שאינם אב טומאה ואינם מטמאים אלא את המתעסקים בהם, צריכים לקבל טומאה ממקום אחר. ושעיר המשתלח אינו יכול לקבל טומאה ממקום אחר כי הוא חי. הרמב"ן (שבועות יא,ב ד"ה ומטמאה) והר"ן (שם) מפרשים שדברי רב דימי שצריכים הכשר ממקום אחר אמורים לא על דברי ר' מאיר וחכמים אלא על דברי ר' ישמעאל. מה שאמר ר' ישמעאל שכל שסופו לטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר, היינו שאינו צריך שיגע בו טמא ממקום אחר, אבל צריך שיהיה אוכל, ושעיר כיון שאינו אוכל אינו טמא. כס"מ מבאר ברמב"ם שיש הבדל בין דין נבלת עוף טהור, שבו עסק ר' ישמעאל, לבין הפרים הנשרפים. נבלת עוף טהור מטמאת מעצמה גם אם לא הוכשרה ולא נגעה בשרץ, כיון שסופה להיות אב טומאה. אבל פרים הנשרפים, כיון שגם בסופם לא יטמאו במגע, ולא הם עצמם מטמאים אלא מצות שריפתם היא המטמאת, אינם מטמאים אא"כ נטמאו מאב טומאה אחר. (וראה בקרן אורה שהקשה עוד שיש הבדלים נוספים בין נבלת עוף טהור לפרים הנשרפים והניח בצ"ע). חכ"צ (קז) אומר שלא מסתבר לפרש שנבלת עוף טהור מטמאת מעצמה במגע, שהרי פשוט בכל הש"ס שאינה מטמאת אלא בבית הבליעה. כלומר: אינה מטמאת את הנוגע אלא את האוכל. כמו כן הוא אומר שלא מסתבר שחכמים אינם סוברים כר' ישמעאל. לדעתו, הרמב"ם מפרש את תרוצו של רב דימי כעוסק לא בנבלת העוף הטהור אלא בפרה והפרים, הם אינם נטמאים אא"כ קבלו טומאה ממקום אחר, וממילא מובן למה שעיר חי אינו מטמא, שכן אינו מקבל טומאה. ולכן פסק הרמב"ם (פר"א ה ז) שהפרים עצמם אינם מטמאים את הנוגע בהם, שהרי אינם מטמאים מעצמם אלא דוקא אם נטמאו ממקום אחר.
כס"מ (פר"א ה ז, אבה"ט ו טו) תמה על הרמב"ם, שהרי בפשט הלשון משמע שלא נחלקו ר"מ וחכמים אלא על השעיר המשתלח, אבל הפרים הנשרפים לכו"ע מטמאים אוכלים ומשקים. ואיך יטמאו בגדים אם הם עצמם לא מטמאים. כס"מ עצמו פסק שם כחכמים. תוי"ט (זבים ה י) ומל"מ (פר"א ה ז, אבה"ט ו טו) מתרצים ע"פ דברי הרמב"ם בפה"מ וע"פ הדעות שנמנו לעיל: הפרה והפרים אינם אב טומאה ואינם מטמאים, מצות שרפתם היא המטמאת.
[32] וכן נראה גם מדברי רש"י שהזכרנו לעיל בהערה לג. וכן עולה משיטת רש"י וראב"ד בביאור האבעיות של הגמ' באבר שיצא רֻבּו או שיצאו רב מוציאיו או שיצא וחזר, שעסקנו בהן לעיל. תוס' (זבחים קה,א ד"ה או דלמא כיון) מסבירים שהשאלה של הגמ' לגבי פרים הנשרפים שיצאו מהעזרה וחזרו, נשאלת לענין טומאת הנוגעים בהם בעזרה. מכאן נראה שלדעת תוס' הפרים הנשרפים עצמם מטמאים את הנוגע בהם. אבל חק נתן מעיר שאין הדבר כן, ותוס' נקטו לשון "הנוגע" אבל כונתם לעוסק. השאלה היא האם העוסק בהם משחזרו טמא.
[33] ומעיר ברכת הזבח שהיינו דוקא אם לא חשב עליהם לאכילה ולא קבלו טומאה ממקום אחר, שאם חשב עליהם וקבלו טומאה הלא כבר פסק הרמב"ם בהל' אבות הטומאות שהם מטמאים.
[34] מעשה רקח (אבה"ט ו טו) כתב שגם הרמב"ם סבר כחכמים, שדוקא פרים הנשרפים מטמאים, ולא שעיר המשתלח שהוא חי, ופסק שגם פרים הנשרפים אינם מטמאים אלא ע"י הכשר שרץ, כלומר אם יגע בהם אב טומאה אחר.
[35] הקשה מראה כהן, לדעת הרמב"ם שממילא הפרה והפרים אינם מטמאים אלא אם נטמאו ממקום אחר, למה לא יקבלו טומאה ממקום אחר כבר בעזרה, והלא חבת הקדש מכשרתן. ותרץ שהרמב"ם סבר שדין חבת הקדש מכשרתן אינו אלא דין דרבנן, אך משיצאו הם מטמאים מה"ת. ומנחת יהודה כתב שאין חבת הקדש מכשרת פרים הנשרפים כיון שהם עומדים לשרפה.
[36] לפ"ז מובן למה להעמיד גם אצלנו את האבעיות בטומאת בגדים, שהרי גם לצרך זה צריך הפר להיות בחוץ.
[37] קרן אורה (קה,א ד"ה הנשרפים) כתב, שהאבעיא בסוגיתנו בזבחים ביצאו וחזרו, אינה סוברת שעסקינן דוקא בנגררין, ולכן השמיט הרמב"ם את דין נגררין.
[38] אמנם, להלן (קה,א ד"ה או דלמא) פרש רש"י שהשאלה היא לענין מקום שרפתו אם יטמא. האם הוא נחשב כמי שיצא כבר, ואם יטמא ישרף בהר הבית, או שהוא כמי שעוד בפנים, ואם יטמא ישרף בעזרה.
[39] חמדת דניאל עוסק בשאלה האם מדובר במקרה שבו רק האנשים חזרו פנימה, או שגם הבשר חזר פנימה. אם גם הבשר חזר פנימה, הרי הסתלקה קושית תוס'. שהרי העזרה איננה מטהרת את הטמא אלא מגלה למפרע שהוצאת הבשר לא היתה ההוצאה שבה קוימה מצות הוצאה. וממילא מתברר שהיא לא טמאה את המוציאים הראשונים. (וטהרת הקדש אף מדיק כך מדברי רש"י עצמו, שכונתו שהתברר למפרע שלא היו טמאים).
אבל חמדת דניאל מדיק מדברי רש"י שהוא סובר שהאבעיא מתחלתה היתה כשרק האנשים חזרו ולא הפר, ורק אחר דברי רבינא מסיקה הגמ' שהאבעיא היא אם חזר גם הפר.
[40] אפשר לפרש שגם השאלה הזאת היא חלק מהשאלות ששואלת הגמ' לענין פסול יציאה, האם כיון שחזרו חזרו והוכשרו, או שכיון שהם טמאים אין חזרה מועילה להם, אך אין נראה לפרש כן, שהרי אילו לא היו אלא חטאות נאכלות, וכי תועיל להן חזרה אחרי שנפסלו?
[41] לשון הגמ' "ואחר יבא אל המחנה", ולכן הפנה תורה אור לפסוק האמור במצורע. ונראה שהוא טעות וצ"ל "ואחרי כן יבוא אל המחנה", והכונה לפסוק העוסק בהוצאת הפר. שהרי מה ענין מצורע לכאן. (גם לגבי פרה אדמה נאמר "ואחר יבא אל המחנה", ואמנם היא יותר דומה לעניננו ממצורע, אך אעפ"כ נראה שלא לפסוק ההוא התכונה הגמ', וצ"ל "ואחרי כן יבוא אל המחנה").
[42] משמע שהמיוחס לר"ח מפרש את הגמ' אחרת: ממשנתנו לומד ר' אבא בר ממל שפשוט שאם החטאת בפנים היא טהורה, ולכן הנושאים טהורים אם החטאת בפנים. והאבעיא היא דוקא אם הוציאוהו ע"י חפצים שאינם מקבלים טומאה, ואז אע"פ שהוא בחוץ והוא טמא, אפשר שהמוציא טהור כי לא נגע בו.
[43] ומעיר הגרי"ז, שאמנם כבר נעשית מצותם ונעשו חולין ויצאו מידי מעילה, אך אעפ"כ סובר בעל דעה זו שעצם שרפת החטאת הפנימית היא מעשה מטמא.