מקץ

מה החלום הזה אשר חלמת

יוסף מכונה בעל החלומות. חייו רצופי חלומות ופתרונות, אבל בין פרשת וישב לפרשת מקץ משתנה הבנתו את משמעות החלום ואת תפקידו של החולם.

בתחילה יוסף מאמין באמונה שלמה בכֹחו המוחלט של החלום. לפי השקפתו, החלום הוא מסר חד משמעי, שפתרונו ברור וגלוי לכל עין. החלום מבשר על גזירה משמים שאין לשנותה, והחולם אינו אלא צִנור להעברת המסר. עד כדי כך שכאשר האחים כועסים עליו, הוא מוכיח להם את צדקתו בעזרת חלום נוסף. הוא אינו מבין שרק יכעסו עליו יותר ויוסיפו עוד שנוא אותו. יוסף מספר להם את החלום מתוך הנחה שאם ישמעו שהיה חלום נוסף, ישתכנעו ויקבלו את דבריו. אומר יוסף: עליכם להשתחוות לי, ויש לי לכך ראיה מוחצת: חלמתי. (במאמר מוסגר אעיר שגם מי שמוכיח את צדקתו בהוכחות שכליות מוחלטות לא יקובל אלא יהיה יותר שנוא. ככל שיוכיח את דבריו בהוכחות חזקות יותר, כך ישנאו אותו יותר ויתרחקו מלקבל את דבריו. יטענו שהוא כוחני ושזה לא הוגן שהוא מוכיח את דבריו בהוכחות כאלה. אנשים לא מחפשים את האמת אלא את ההרגשה שהם צודקים. מי שיוכיח להם את ההפך, דינו שלא יקבלו את דבריו).

בחלום הראשון חלם יוסף רק שהאחים משתחוים. לא היו שם שמש וירח. היו רק אחים. גם לא נאמר שהוא ספר אותו לאביו. הוא ספר רק לאחיו: אחים יקרים, אתם צריכים להשתחוות לי. חלמתי.

בחלום השני היו גם שמש וירח, ואת החלום הזה ספר יוסף גם לאביו. ואביו גער בו. בן חצוף חולם שאביו משתחוה לו.

יוסף חשב בשלב הזה שאם הוא יספר לבני משפחתו את חלומו, הם יבינו שתפקידם בעולם להשתחוות לו. לכן ספר לכל אחד את מה שחלם עליו. עם הזמן הוא לומד מה כחו של החולם ומה כחו של הפותר.

יעקב גוער ביוסף. לא על כך שהוא מספר את החלום, אלא על עצם החלום: "מה החלום הזה אשר חלמת". יעקב מיחס חשיבות לחלום, אך הוא סובר שהחלום ושברו אינם הודעה על גזירה משמים, אלא קריאה לפעולה ולתִקון, כפי שעתיד ללמוד יונה הנביא. לכן הוא גוער ביוסף. האם טוב בעיניך שנבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה? אם לא, בכֹחך לשנות, לשוב בתשובה ולעשות את רצון ה'. לשם כך דיבר אליך ה' בחלום. ויתרה מכך: בכחך לקבוע מה תחלום ומה לא.

גם יוסף מתקדם עם הזמן בהבנת כֹחו של החלום ותפקידו של האדם המקבל את המסר. חלומותיהם של שר המשקים ושר האופים דומים זה לזה, אבל פתרונותיהם שונים באופן קיצוני. החלום שוב אינו מסר חד משמעי, והוא משאיר מקום לאדם. יש צורך באיש אשר רוח בו, שיפתור את החלום. אבל החולם עצמו עדיין אינו אלא כלי קִבול, ולא ברור לשם מה הועבר אליו המסר ממרום. יוסף אומר לשר המשקים ושר האופים "הלא לאלהים פתרונים ספרו נא לי". כבביכול, אני הוא נציגו של אלהים כאן. לעֻמת זאת, כעבור שנתים הוא אומר לפרעה בפירוש: "בלעדי, אלהים יענה את שלום פרעה". לא עוד ה"ספרו נא לי", המציג את יוסף כפותר. אלא האמירה הברורה "בלעדי". גם הפתרון עצמו רצוף בהזכרת שם אלהים, שהוא העושה והוא המראה לפרעה, כדי להניע את פרעה לפעולה.

לכן מכניס יוסף לתוך פתרון החלום משפט שלא נרמז בחלום ואינו ממין הענין: "ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים". את כל הרעיון של שבע ושבע השנים, ושמירת התבואה משנות השבע לשנות הרעב, אפשר היה לומר גם בלי להזכיר איש נבון וחכם. אבל יוסף למד בינתים את מה שצריך לדעת כל חולם וכל פותר: הכל נִתן לך מאת ה', ועם זאת הכל תלוי בך. השמים שמים לה', אך את הארץ נתן לבני אדם. אין סתירה בין היותך איש מצליח לבין היותך בעל חלומות. איש נבון וחכם יודע לשלב את שניהם. יוסף מדבר על איש נבון וחכם, ופרעה רואה איש אשר רוח אלהים בו.

מכאן מבין יוסף שבכֹחו לנצל את ההזדמנות לפתור חלום, כדי לתפור לעצמו משרה ולצאת בעזרתה מבית הסֹהר. יוסף לומד על חשיבות מעשיו שלו. אם בעבר סמך על טוב לבו של שר המשקים שיזכירהו לפני פרעה, כעת הוא מבין שאין הדבר תלוי אלא בו, החל מפתרון החלומות ועד הנהגתו בעולם. (אמנם לא לגמרי, הוא מוכן לפעול אך ורק במסגרת החוק שקבע פרעה, הוא לא שובר כלים. ראה להלן בפרק "מדוע אין שם שמים שגור בפי האחים").

זה כֹחו של נביא ושל חולם חלום. היכולת לדעת מה טוב ומה רע, מה נכון ומה לא נכון, ולהבין את רצון ה' בכל דבר. ומצד שני - היכולת להבין מה יש לעשות על הארץ בעקבות הנבואה משמים.

החלום ושברו

חלומות רבים יש בספר בראשית, ובד"כ התורה לא מתארת את החולם בחלומו, אלא את החולם בסַפּרו את החלום לאחרים. התורה איננה מספרת כיצד חלם יוסף את חלומותיו, אלא כיצד סִפר עליהם לאחיו. היא אינה מתארת את שר המשקים ושר האופים בחלמם, אלא בספרם את חלומותיהם ליוסף. גם החלום שבו אומר ה' אל יעקב לשוב אל הארץ, מוזכר בלשון המספר בקצור, ובאריכות בלשון יעקב המספר את החלום לרחל וללאה.

חלומות שנזכרים בספר בראשית כתאור החלום, הם בד"כ חלומות שאינם כוללים אלא אמירה מפורשת של ה' אל החולם. כגון דברי ה' אל אברהם ויצחק, אבימלך ולבן.

החלום היחיד שנזכר כסִפור החלום בשעת החלום, הוא חלום הסֻלם של יעקב. (אולי מפני שיעקב לא סִפר אותו לאף אחד, ואולי מפני שעקרו לא הסֻלם והמלאכים, אלא דברי ה' אל יעקב באותו חלום). וגם שם מתארת התורה את דברי יעקב כשהקיץ.

החלום שנזכרו בו גם תיאור החלום וגם תיאור החולם המספר את חלומו הוא חלום פרעה. ההשואה בין החלום לבין סִפור החלום (וכן ההשואה בין התנהגותו של פרעה להתנהגותו של יעקב), מלמדות על תפקידו של החולם בפתרון חלומו.

יקיצותיו של פרעה מתוארות כאן כחלק מהחלום. כך רואה זאת גם פרעה, הוא מזכיר, לפחות את יקיצתו הראשונה, בתאור החלום. גם בחלום יעקב מִלאה היקיצה והיראה תפקיד. אבל יש הבדל בין יעקב לפרעה. חלומו של יעקב היה מורכב משני חלקים, חלק המסגרת: סֻלם ומלאכים, והחלק שבו דבר עמו ה' ישירות ואמר לו את המסר של החלום. יעקב מקיץ משנתו כבר בלילה וירא ואומר מה נורא המקום הזה. זה היחס שלו לחלק המסגרת של החלום, העובדה שראה סֻלם ומלאכים מלמדת אותו שזה בית אלהים וזה שער השמים. בבקר הוא מתיחס לחלק השני: דברי ה' שנאמרו לו בחלום. לעֻמתו, פרעה ממשיך לישון, רק בבקר נפעמה רוחו והחל לחפש פתרון לחלומו.

יעקב מבין מיד את משמעות החלום. פרעה אינו מבין, הוא מבולבל, הבֹקר דוקא מבלבל אותו עוד יותר.

ואולם, גם יקיצתו של פרעה בלילה היא משמעותית מאד, ודאי בעיניו, הוא מזכיר אותה בתאור החלום.

סִפור החלום מנוסח כך: בַּחֲלֹמִי הִנְנִי עֹמֵד עַל שְׂפַת הַיְאֹר: וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת בְּרִיאוֹת בָּשָׂר וִיפֹת תֹּאַר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ: וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד וְרַקּוֹת בָּשָׂר לֹא רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹעַ: וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעוֹת אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת הַבְּרִיאֹת: וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה וָאִיקָץ: וָאֵרֶא בַּחֲלֹמִי וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלֹת בְּקָנֶה אֶחָד מְלֵאֹת וְטֹבוֹת: וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים צְנֻמוֹת דַּקּוֹת שְׁדֻפוֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶם: וַתִּבְלַעְןָ הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקֹּת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבוֹת וָאֹמַר אֶל הַחַרְטֻמִּים וְאֵין מַגִּיד לִי.

פרעה משמיט את התֵאור "ותעמדנה אצל הפרות על שפת היאר". במקום זה הוא מביא תֵאור סוביקטיבי: "לא ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרע". לתֵאור זה אין זכר בתיאור החלום עצמו. עוד הוא מוסיף "ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחלה". גם אמירה זו לא הופיעה בחלום עצמו. פרעה מאריך בתֵאור רוע הפרות הרעות, הוא אינו מאריך בצורה דומה לגבי הפרות הטובות, ואינו אומר שלא ראה כמותן שמנות וטובות בכל ארץ מצרים. מכאן למד יוסף שפרעה מאד מוטרד מפרות כחושות, ושהוא עוד אומר אמירה המשכיחה את השבע מפני הרעב. יוסף בפתרונו התיחס לאמירה זו ואמר "ונשכח כל השבע בארץ מצרים וכִלה הרעב את הארץ ולא יודע השבע בארץ מפני הרעב ההוא אחרי כן כי כבד הוא מאד", אמירה שהבסיס לה הוא המשפט שאמר פרעה ולא נזכר בחלום עצמו.

תֵאור החלום הראשון מסתים ב"ואיקץ", תֵאור החלום השני מסתים במקום זאת ב"ואמר אל החרטמים ואין מגיד לי". היקיצה וחִפוש הפתרון העלום, הם חלק מהחלום המטריד מאד את פרעה. הם ההקבלה ל"ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחלה" שבחלום הראשון. החלק שהוסיף פרעה על מה שראה. מכאן שהמשפט המטריד את פרעה, הוא חלק מהטרדה עצמה. חלק מאישיותו של פרעה ומהנֹפך האישי שהוא מוסיף על מה שראה.

הדבר העִקרי שיכול היה יוסף ללמוד מתֵאור החלום של פרעה הוא שפרעה חושש ודואג ומוטרד מאד, וזקוק נואשות לפתרון. לכן, נותן לו יוסף את הפתרון, לא לפני שאמר לו "כי נכון הדבר מעם האלהים וממהר האלהים לעשתו".

המסר העִקרי של יוסף הוא שיש לאדם שליטה, הן על הפרשנות לחלומו והן על תוצאותיו. ה' רומז לאדם רמזים, אך הצורה שבה הוא יתיחס אליהם היא תקבע לא מעט את העתיד. כך הוא נוהג באחיו שזרקוהו לבור כדי לראות מה יהיו חלומותיו, כשהם באים אליו הוא זוכר את החלומות אשר חלם להם, לכן הוא מתנכר ומדבר אליהם קשות.

התורה מספרת את החלומות מפיו של החולם. הכֹח לספר את החלום, וצורת הסִפור, היא הנותנת משמעות לחלום.

כֹחו ויכלתו של האדם לספר את חלומו נכונה, הם הצעד הראשון אל הפתרון. אבל יש גם המשך: אפשר לעשות מעשים ולהשפיע על ההמשך. זה כֹחו הגדול של יוסף בפתרון חלומות.

רוב החלומות בתורה מתוארים מנקודת מבטו של החולם. לא נזכר שיוסף חלם על אלומות ועל שמש ירח וכוכבים, נאמר כיצד סִפר יוסף את חלומו לאחיו. החלום מתואר מפיו של יוסף. כך הוא גם בשר המשקים ושר האופים. לא נאמר מה הם חלמו, נאמר מה הם סִפרו. אפשר לפתור חלום ע"י שמיעת החולם מספר את חלומו. השאלה החשובה לענין פתרון החלום היא לא מה הראו לו בחלום אלא מה הוא ראה בחלום ומה הוא מספר. כך רואה הפותר על מה החולם מסתכל. (פתרונות חלומות השרים נובעים מתוך הדרך שהם סִפרו אותם, כפי שכתבנו בפרשת וישב).

מבחינה זאת נתיחדו חלומותיו של פרעה, שהתורה מספרת גם את חלומו, וגם את הצורה שבה הוא מספר אותו ליוסף. מתוך כך אפשר לראות מה הנקודות שמשכו את תשומת לבו של פרעה, שאותן פתר יוסף לפרעה.

פרעה חולם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר: וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ: וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר: וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת...

הוא מספר ליוסף: הִנְנִי עֹמֵד עַל שְׂפַת הַיְאֹר: וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת בְּרִיאוֹת בָּשָׂר וִיפֹת תֹּאַר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ: וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד וְרַקּוֹת בָּשָׂר לֹא רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹעַ: וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעוֹת אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת הַבְּרִיאֹת: וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה.

החלום עצמו לא הפליג בתיאור רוע הפרות הרעות יותר משהפליג בתיאור שבח הפרות הטובות. הטובות הן יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר, וכנגדן הרעות הן רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר. בעוד שפרעה המספר את חלומו ליוסף מוסיף שני תיאורים שלא היו בחלום: א. לֹא רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹעַ. ב. וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה. שני תֵאורים מייאשים אלה לא היו בחלום עצמו.

הבדל נוסף הבא כאן לידי בִטוי הוא שהתורה מתארת את הפרות יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר, בעוד שפרעה מתאר אותן בְּרִיאוֹת בָּשָׂר וִיפֹת תֹּאַר. הצרוף שאנו מכירים מבני אדם (בד"כ נשים, אבל גם יוסף) הוא יפה תאר ויפה מראה. כאן הצרוף הזה כשלעצמו לא מופיע לא בחלום עצמו ולא בסִפור של פרעה, אבל הוא מצטרף משניהם יחד. התורה קראה לפרות יפות מראה ופרעה קרא להן יפות תאר. לשון פרעה היא חריגה. אפשר לקבל את זה שפרות תהיינה יפות מראה, אבל תאר הוא לכאורה דבר שמתייחד לבני אדם. גם לפרות יש מראה, שמעיד על בריאוּת בשר, אבל לראות אותן כיפות תואר, זו כבר הבנה שהן משל לבני אדם.

פרעה חולם וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת: וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן: וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת.

פרעה מספר ליוסף וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלֹת בְּקָנֶה אֶחָד מְלֵאֹת וְטֹבוֹת: וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים צְנֻמוֹת דַּקּוֹת שְׁדֻפוֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶם: וַתִּבְלַעְןָ הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקֹּת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבוֹת וָאֹמַר אֶל הַחַרְטֻמִּים וְאֵין מַגִּיד לִי.

גם כאן התיאור של השבלים הטובות קצת שונה, אבל תופש את אותו אורך. התיאור של השבלים הרעות ארוך יותר מתיאורן בחלום. במקום הסיום "וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה", בא כאן הסיום "וָאֹמַר אֶל הַחַרְטֻמִּים וְאֵין מַגִּיד לִי".

מתֵאורו של פרעה עולה שפרעה מבין שהוא לא חלם על פרות ושבלים, אבל הוא לא יודע מה הוא כן חלם, הוא מבין שהתעלומה גדולה מהפתרון, ולכן הוא מיואש. הוא מבין ש"וָאֹמַר אֶל הַחַרְטֻמִּים וְאֵין מַגִּיד לִי", הוא חלק בלתי נפרד מהבעיה, הוא חלק בלתי נפרד מהחלום. כשיוסף רואה שפרעה מפריז בתיאור הבליעה יותר מבתיאור הפרות השמנות, הוא מבין שכל מה שהוא צריך לעשות לפני פרעה הוא להציע פתרון, כפשוטו. הצעת פתרון לחלום היא הצעת פתרון לבעיה. ובמקרה הזה הפתרון הוא פשוט. הוא רק צריך להסב את תשומת לבו של פרעה לכך שהיו בחלום גם פרות טובות. יפות תאר. אומר יוסף לפרעה: יש כאן גם יפות תאר, קח אותן והן תפתורנה את הבעיות. קח איש שיודע לפתור, והוא יפתור לך את כל הבעיה שהחלום הזה יוצר.

(כבר כתבו המפרשים שאמנם פרעה טוען שהפרות נשארו במראה רע כבתחלה, אבל הן נשארו חיות. תאכלנה הרזות את השמנות, אבל תשארנה חיות. גם עצם החיים הם נס. גם פך שמספיק ליום ודולק יום הוא נס).

וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם.

נחלקו המפרשים בפירוש הפסוק הזה. רש"י פרש שראה יוסף שהחלומות מתגשמים שהרי האחים השתחוו לו, ורמב"ן פרש שרצה יוסף להביא להתגשמותם ולקיומם של החלומות.

אבל קשה על שני הפירושים. ראשית: אפילו לשיטתם של רש"י ורמב"ן קשה שהרי יוסף חלם על ירח, ואף אחת מנשי יעקב מעולם לא השתחוותה לו. אבל הקושיה העקרית היא שפשוט וברור שלא על ההשתחויה עצמה הוא חלם, כשם שלא חלם על אלומות ועל כוכבים. האלומות, הכוכבים וההשתחויה אינם אלא משל, וברור שהם לא יתקיימו אם יבואו האחים פעם אחת וישתחוו לו. משמעות החלום של יוסף הוא שהוא יהיה המנהיג של כל האחים. והשאלה אם ישתחוו לו אם לאו אינה חשובה. משמעות החלום הוא שהוא יהיה השליט והמנהיג שלהם. ובמשך שבעים ואחת שנה, מעת ירידתם למצרים ועד מותו, אכן התקיימו הדברים והוא היה השליט, המנהיג והמכלכל שלהם. הוא היה השליט של המשפחה, וזו משמעות החלום, ולכן אין לדקדק לא בשאלה אם היתה השתחויה ולא בשאלה אם היה ירח. בני הירח היו מונהגים תחתיו באותן שנים. ואולם, גם בכך ספק אם יש לראות את התקיימות החלומות. כי בפשטות משמעות החלומות היא שלדורות בניו של יוסף ינהיגו את העם, וזה לא התקיים. (ועוד, יתכן שאפילו באותן שנים יוסף היה מפרנסם ומכלכלם ומנהיגם אך היה בארמון פרעה, מחוץ למשפחה, ובתוך המשפחה יהודה היה המנהיג).

לכן נראה שיש לפרש כאילו נאמר "וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וכו'". כלומר: יוסף זכר את המעשה שנעשה כאשר חלם להם חלומות, והם שנאו אותו וזרקו אותו לבור ומכרו אותו למצרים בגלל שהוא בעל החלומות כדי לראות מה יהיו חלומותיו.

ועם זאת, חשובה העובדה שהתורה מתארת את הדברים כ"החלומות אשר חלם להם". כשם שהיא מציגה את החלומות כדבר חשוב בעת מכירתו. יוסף הוא בעל החלומות. הוא מיחס חשיבות גדולה לחלום.

בגדי שש

הפרשה מדגישה מאד את נושא הבגדים. יוסף מחליף שמלותיו, יוסף לובש בגדי שש ורביד זהב. (וכבר עמדנו על כך שהבגדים בפרשה הקודמת משקרים. כתונת יוסף, השני של זרח ובגדו של יוסף).

יוסף מחליף את בגדיו ומתנכר. בעיני יוסף הבגדים משנים אותו. אבל למעשה הוא נשאר אותו יוסף.

ועתה ירא פרעה

למה יוסף אומר לפרעה לאגור תבואה משמע שנות הרעב לשבע שנות השבע? הוא לא נשאל אלא על פתרון החלום. באיזו זכות החל לומר לפרעה מה לעשות? בעניין זה שמעתי מאחד מחברי תירוץ: זה חלק מהחלום: חלום פרעה הוא שהשנים הרעות תאכלנה את השנים הטובות. "ולא נודע כי באו אל קרבנה" אמור רק כשפרעה מספר את החלום ליוסף, בחלום עצמו זה לא אמור. (אמנם, יוסף מתיחס לפסוק הזה באמרו "ולא יודע השבע בארץ..."). יוסף אמר לפרעה: זה פתרונו.

אבל גם אם נקבל את הפירוש הזה, יש פסוק מיותר: ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וכו'. בלי הפסוק הזה החלום ופתרונו אינם משתנים.

מכאן אפשר להבין את דברי חז"ל האומרים ששר המשקים שכח את פרעה במזיד. זאת דרכם של אנשים שמבקשים מהם דבר שהם יראים לעשותו. הם לא עושים, ואומרים שכחתי. שר המשקים פוחד להזכיר את חטאיו לפני פרעה וודאי שלא יעשה כן למען יוסף. הוא רועד מפחד בכל פעם שהוא נגש אל פרעה, בפרט שהוא זוכר שפעם היה יחד אתו עוד מישהו, והמישהו הזה כעת מתנדנד על העץ בחוץ. ואולם, שר המשקים מחכה להזדמנות, וכשההזדמנות באה הוא מנצל אותה והוא מזכיר את יוסף אל פרעה ומוציאו מן הבית. שר המשקים הוא זה שבסופו של דבר הזכיר את יוסף אל פרעה והוציא אותו מבית הסֹהר. באותן שנתים למד יוסף שבמצרים לא יועיל לומר גם פה לא עשיתי מאומה, כי במצרים איש אינו מבקש את הצדק והאמת. יוסף מבין שגם אם יפתור את חלומו של פרעה היטב, בסוף היום יקבל בחזרה את בגדי כלאו ואת הזיפים וישוב אל הבור. אם הוא רוצה להשאר מחוץ לבור עליו להוכיח שהוא נחוץ בחוץ, וכך הוא עושה. עליו לנצל את גיחתו הזמנית אל מחוץ לכלא כדי להשאר שם.

פרעה דואג לעצמו, וגם יוסף דואג לעצמו. השאלה למי דואגים באה לידי בִטוי גם בהמשך: יעקב אומר לבניו שברו לנו מעט אכל, יהודה אומר לו ונשברה לך אכל. לא לנו אלא לך. בִטוי של זרות. זבש"ך. מדוע מדבר יהודה אל אביו בזרות כזאת? אולי מפני שכשיעקב מדבר שם על בנימין הוא אומר "אחיו מת והוא לבדו נשאר". ואומר "לא ירד בני". כביכול היתר אינם בניו. אחרי שנים רבות עדין הוא מעדיף את בני רחל, ולא די בכך, אלא שהוא כביכול מתעלם לחלוטין מהיתר, ואומר "והוא לבדו נשאר". (נכון שבפשטות הוא לבדו נשאר לאמו, וכך מתאר זאת יהודה בפני יוסף (אולי כדי לשבר את האזן), אבל יעקב לא אומר את המלה לאמו. יעקב אומר "והוא לבדו נשאר"). (אך ראה על כך להלן, בסוף הפרק "שלש גרסאות לספור אחד") אפשר להציע עוד הסבר: ליהודה יש בקורת סמויה על יעקב שמשאיר את שמעון שבוי במצרים כדי שלא לסכן את בנימין, עד אשר מכהו הרעב. משום כל אלה, עונה יהודה ליעקב בזרות: ונשברה לך אכל. לא לנו אלא לך.

(ותוך כדי כך הוא גם חוזר שוב ושוב על המלה "אחינו". כלומר: גם אנו קיימים, והוא לא בנך, הוא אחינו. בנגוד ליעקב שקורא לו בני, כביכול הוא הבן היחיד).

והדבר מתרץ את קושית רש"י על ראובן שאומר "את שני בני תמית". הלא גם בניו של יעקב הם. בני לאה מרגישים שיעקב רואה בהם זרים. עד שבא יהודה וקורא לבנימין "אחינו", ואז יעקב מתרצה.

פרעה מספר ליוסף: "וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה". לכן אומר יוסף בפתרונו: "וְנִשְׁכַּח כָּל הַשָּׂבָע בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְכִלָּה הָרָעָב אֶת הָאָרֶץ: וְלֹא יִוָּדַע הַשָּׂבָע בָּאָרֶץ מִפְּנֵי הָרָעָב הַהוּא אַחֲרֵי כֵן כִּי כָבֵד הוּא מְאֹד". בסופו של דבר מצרים נצלה מהרעב בזכות שנות השבע. מדוע אפוא אומר יוסף שלֹא יִוָּדַע הַשָּׂבָע בָּאָרֶץ מִפְּנֵי הָרָעָב הַהוּא אַחֲרֵי כֵן? אפשר שכַוַּנתו לומר שאם לא תעשה דבר – לא יִוָּדע השבע בארץ. אבל אפשר שהחלום אכן התרחש. אמנם ארץ מצרים נותרה עשירה ושבעה כשהיתה, אבל אנשי מצרים הלא פשטו את הרגל.

הנמצא כזה

יוסף עומד בפני פרעה ופותר את חלומו. בין השאר הוא אומר לו: "וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם".

תגובתו של פרעה היא "הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ". ואת המשפט הזה אפשר לפרש בשתי דרכים. אפשר לפרש: האם נמצא איש כמו האיש שעומד לפנינו ופותר את החלום ברוח אלהים. ואפשר לפרש: הנמצא איש נבון וחכם כמו האיש שדברנו עליו?

מסתבר שבכונה התורה הביאה את המשפט בדרך הזו. לומר לך: שני הפירושים – חלום אחד הוא.

וכך אומר מיד פרעה ליוסף: "אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ". גם כאן מצויים שני הפירושים.

השקר והקשר, הבגד והבגד

(רעיון מהפרשה הקודמת, שנחזור עליו גם כאן, לצרך ההמשך).

פרשת וישב מכילה כמה סִפורים שלכאורה אין ביניהם קשר, מלבד העובדה שהם מתארים רצף ארועים אחד. ואעפ"כ אנו מוצאים מרכיבים שחוזרים ונשנים לאורך הפרשיות השונות. אחד מהם הוא השִמוש בממצאים כדי להוכיח טענות מסוימות. ליתר דיוק: מדובר על מי שמלכתחילה דאג לכך שיהיו בידיו ממצאים כדי להוכיח את טענתו. בתחלה היתה זו כתנתו של יוסף הטבולה בדם, אח"כ היו אלה החותמת, הפתילים והמטה של יהודה (שהתורה מקשרת ביניהם במלים "הכר נא"). אח"כ היה זה בגדו של יוסף.

בגדו של יוסף וכתנתו של יוסף באו להוכיח שקר. לעֻמתם החותמת, הפתילים והמטה באו לגלות את האמת.

כנגד הממצאים מהשטח, עומדות ראיות מסוג אחר: חלומות. גם החלומות יכולים להתפרש כרצון איש ואיש. שר האופים מחליט לספר את חלומו ליוסף רק אחרי שראה שיוסף פתר לשר המשקים לטובה. מכאן הוא הניח שכדאי לשאול את יוסף, הוא לא שת את לבו להבדל המרכזי שבין חלומו שלו לבין חלומו של שר המשקים, והניח שמי שיודע לפתור חלום אחד לטובה, יפתור לטובה גם חלום אחר. (ומה למד מכך יוס כבר כתבנו בפרשת וישב).

אך גם שר המשקים התגלה כאדם שלא ראוי לסמוך עליו ועל יושרו.

פרשנות החלומות היא דבר שתלוי בפותר. כך סובר כנראה גם יעקב, ולכן הוא גוער ביוסף על החלומות שהוא חולם. פרשנות הממצאים תלויה במי ששותל אותם.

התורה מעמידה בכל פרק את האנשים שאינם אומרים את האמת, אחי יוסף, יהודה, אשת פוטיפר ושר המשקים והאופים. הם מיפים את המציאות ומתאימים אותה לצרכיהם. מולם עומדים יוסף ותמר דוברי האמת. ויהודה שהודה בסופו של דבר חזר ואמר את האמת. זהו יוסף המזכיר ללא הרף את אלהים ונשבע בו שדבריו אמת. מאידך, את החלומות אפשר לפתור בכל כוון אפשרי. המספר חלום שאינו במקומו, ראוי לגערה מאביו. אבל יוסף אומר שגם את החלומות יפתור אלהים. יעקב מסביר לו שהאמת הפוכה, את החלום צריך לספר ע"פ מה שיאמר אלהים. מי שמסתמך יותר מדי על החלום כעל ראיה בעולם המעשה, אינו שונה בהרבה ממי ששותל ממצאים שקריים בזירה.

השבר

וְהָרָעָב הָיָה עַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהֶם וַיִּשְׁבֹּר לְמִצְרַיִם וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף כִּי חָזַק הָרָעָב בְּכָל הָאָרֶץ: וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ: וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת: וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם: וְאֶת בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף לֹא שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת אֶחָיו כִּי אָמַר פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן: וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים כִּי הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה: וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל...

מלבד הפסוק "וְאֶת בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף לֹא שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת אֶחָיו כִּי אָמַר פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן", בכל הפסוקים כאן נזכר השרש ש.ב.ר. השרש הזה מופיע כאן בהוראה של קניה. אבל נראה שלא בכדי חזרה התורה כאן בצורה כה בולטת על השרש הזה. יש לו משמעות נוספת שהתורה רומזת אליה.

תסחרו

דברי יוסף "את אחיכם אתן לכם ואת הארץ תסחרו" מזכירים את דברי שכם בן חמור. גם כאן מוצעים האח וסחורת הארץ. אלא שכאן האחים חסרי כח.

שלש גרסאות לספור אחד

בכמה מקומות בספר בראשית אנו מוצאים סִפור שמסופר בכמה גרסאות מפי אנשים שונים. אחד מהם הוא סִפורו של בנימין.

כאשר באים האחים אל יוסף, ויוסף אומר להם שהם מרגלים, הם אומרים לו: "שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד בארץ כנען והנה הקטן את אבינו היום והאחד איננו". על כך משיב יוסף: "הוא אשר דברתי אלכם לאמר מרגלים אתם בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה". ונשאלת השאלה מה הקשר. למה "הוא אשר דברתי אלכם לאמר מרגלים אתם", ובמה הבאת האח הקטן תְלַמֵּד שהם אינם מרגלים?

למראית עין, יש כאן רמז נסתר. אתם אומרים שהאחד איננו ואתם יודעים שאתם משקרים, רועדות לכם השפתים כשאתם אומרים זאת, הוא אשר דברתי אלכם לאמר מרגלים אתם. אבל מעבר לרמז, צריך להיות הגיון כלשהו בדבריו של יוסף, הגיון שהאחים יוכלו להבין אותו.

כשהאחים מספרים את הסִפור ליעקב, נאמר: "דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות ויתן אתנו כמרגלים את הארץ ונאמר אליו כנים אנחנו לא היינו מרגלים שנים עשר אנחנו אחים בני אבינו האחד איננו והקטן היום את אבינו בארץ כנען ויאמר אלינו האיש אדני הארץ בזאת אדע כי כנים אתם אחיכם האחד הניחו אתי ואת רעבון בתיכם קחו ולכו והביאו את אחיכם הקטן אלי ואדעה כי לא מרגלים אתם כי כנים אתם".

על כך שואל יעקב למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח, והם עונים שהאיש שאל אותם. המפרשים אומרים שהם שִנו מפני השלום. אם כך, באמת לא ברור למה הם סִפרו לו שהם שנים עשר? מה הם רצו להרויח מכך שאמרו שהם שנים עשר, ולמה ההוכחה שהם אכן שנים עשר אמורה לרצות את יוסף ולהוכיח שאינם מרגלים? למה זה ממין הענין? מסתבר יותר שהוא אכן שאל אותם, הוא עשה זאת מפני שרצה לדעת האם אביו ואחיו עוד חיים. אבל לא כך הוצג הדבר בפניהם. הם התרשמו שיוסף מבקש לוַדֵּא, ככל חוקר משטרה, שסִפור הכִסוי שלהם מאומת. מסתבר אפילו שהוא שאל את השאלה הזאת בפני כל אחד מהם בנפרד, כביכול כדי לוַדֵּא שאין סתירות בין הגרסאות שלהם. יוסף עשה את ההצגה בצורה משכנעת, והתנהג כחוקר שחשודים עומדים לפניו, וכעת הוא מבקש לאמת את גרסתם באמצעות הבאת העד המדובר. לפי זה מובן למה הבאת האח הקטן תוכיח את חפותם.

יתכן שאת המשפט "הוא אשר דברתי אלכם לאמר מרגלים אתם" אמר יוסף כתגובה לדברי האחים "לא יוכל הנער לעזב את אביו", יוסף דרש שישלחו אחד שיביא את בנימין, ואחרי מו"מ בן שלשה ימים הוסכם שכֻלם יביאו את בנימין מלבד שמעון שישאר. התורה לא מוצאת מקום להזכיר זאת בפרשת מקץ, שעוסקת בבנימין בלבד.

אבל החלק המעניין ביותר הוא השואת שתי הגרסאות האלה לגרסה השלישית, הנזכרת בפרשת ויגש. שם אומר יהודה כך: "אדני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח ונאמר אל אדני יש לנו אב זקן וילד זקנים קטן ואחיו מת ויותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו ותאמר אל עבדיך הורדהו אלי ואשימה עיני עליו ונאמר אל אדני לא יוכל הנער לעזב את אביו ועזב את אביו ומת ותאמר אל עבדיך אם לא ירד אחיכם הקטן אתכם לא תספון לראות פני". שוב נזכרה כאן הטענה שיוסף שאל אותם העוד אביכם חי היש לכם אח. וכאן אי אפשר לומר שהם שִנו מפני השלום. יהודה לא יכול לעמוד לפני יוסף ולשנות מפני השלום ולשים בפיו שאלות שלא שאל. יהודה יכול אולי להרחיב קצת את הסִפור ולעבות אותו, הוא לא יכול לספר ליוסף סִפור שלא היה ולא נברא שיוסף עצמו נכח בו. אבל אנחנו למדים מכאן עוד דבר, יהודה טוען בפני יוסף שהוא אמר לו כבר בפעם הראשונה שלא יוכל הנער לעזוב את אביו. גם כאן, אנחנו לא יכולים לומר שהדברים לא היו מעולם, שהרי יהודה אומר את הדברים ליוסף עצמו. מתברר אפוא שכבר בפעם הראשונה יוסף שאל את האחים אם אביהם חי ואם יש להם אח, וכבר בפעם הראשונה יוסף היה מודע לקשר המיוחד בין יעקב לבין בנימין. לא זאת היתה התגלית החדשה שבגללה לא יכול יוסף להתאפק, את זה הוא כבר ידע קודם לכן.

יש דברים שהתורה בוחרת לספר לנו רק בפעם השניה, ויש דברים שהתורה בוחרת לספר לנו רק בפעם השלישית.

בפעם הראשונה חשוב לתורה להציג את תעודת הזהות של האחים. את הדרך שבה האחים עונים כאשר הם נשאלים לזהותם ולמשפחתם. אי אפשר לדעת איך בדיוק הציג יוסף את השאלה בפני האחים בשעה שחקר אותם. אבל במשפחה אחרת, יתכן שיהיו כאלה שבכלל לא יספרו לו שהיה להם אח שמת לפני עשרים שנה. הם יחשבו שהפרט הזה לא רלוונטי ולא יזכירו אותו כלל. לא כן בני יעקב, התורה מדגישה שכשהאחים נשאלים הם אומרים "שנים עשר אנחנו אחים בני אבינו". זוהי תעודת הזהות שלהם ואִתה הם יורדים למצרים. (אמנם, יעקב חושב שלא היו צריכים לומר כך, אך יתכן שגם יעקב חושב כך רק בדיעבד, ולכתחילה הוא דוקא שמח שהם אומרים שהם שנים עשר).

התורה מביאה כאן את הרמז שהוזכר לעיל, "האחד איננו" יוצר את האמירה "הוא אשר דברתי אלכם לאמר מרגלים אתם".

בשיחה בין הבנים לבין יעקב, עִקר הסִפור הוא המצוקה הראייתית שנקלעו אליה האחים. מבחינת ראובן, כעת חשוב להוכיח שהם חפים מפשע ולשחרר את שמעון. הנושא הנדון שם הוא חקירת המשטרה הפתוחה נגד האחים. יעקב אומר שבשביל זה הוא לא ישלח את בנימין. רק כאשר הטענה של יהודה היא "ונחיה ולא נמות גם אנחנו גם אתה גם טפנו", מסכים יעקב לשלוח את בנימין.

בפעם השלישית עִקר הענין הוא חשיבותו של בנימין בעיני יעקב. נכון שזה נאמר כבר בפעם הראשונה, אך שם התורה לא הזכירה זאת. גם האחים לא הפריזו בחשיבות העניין. הם חשבו שיוסף מבקש לראות את בנימין כדי לאמת את גרסתם, והם התחננו בפניו שיוותר על אִמות כה מדוקדק, כי לא יוכל הנער לעזוב את אביו. הם חשבו שאם יוסף ישמע עד כמה קשה להפריד את בנימין מיעקב, הוא יסכים לוותר על הדקדוק הזה בחקירה שלהם. אך היה ברור שאין הכונה אלא לעזיבה קצרה, עִכוב קל עד גמר ההליכים. לחקירה קצרה והביתה. כשיוסף לא השתכנע, הבינו גם האחים שאין ברירה אלא להביא את בנימין. אבל בפעם השלישית כבר ברור שלא מדובר על עִכוב לחקירה אלא על עבדות לכל החיים. כאן כבר ברור לאחים שלא מדובר על חקירה בחשד שרוצים להזים אלא על עונש על חטא שכביכול הוכח. (אם כי נראה שיהודה יודע היטב שיוסף בכונה הטמין את הגביע באמתחת בנימין, ויוסף יודע שיהודה יודע). כשאלה התנאים, מה הטעם לבקש מיוסף שיוותר על החקירה הזאת? אבל יהודה מוצא שזאת הדרך לדבר אל יוסף, לכן גם התורה מוצאת שזה המקום להזכיר את יחסו המיוחד של יעקב אל בנימין, שהוא בעצם יחס מיוחד לרחל. כאן מקבלת האמירה "לא יוכל הנער לעזב את אביו" משמעות אחרת לגמרי. ולפתע מתברר שאמנם תעודת הזהות שלכם היא "שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד", אבל לא בני אשה אחת. והאב הזה, יש לו שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה, שנִתנה לו ברמאות, ואף אחרי מותן עדין הוא אוהב את בן האהובה ומבכרו מכל בניו. אבל הפעם האחים אינם שונאים את אותו בן ואינם מוכרים אותו לעבד, להפך, יהודה שמכר את יוסף לעבד מוכן עכשו להיות עבד בעצמו כדי לשחרר את בנה של רחל שאביו מעדיף על פניו. כאן לא יכול יוסף להתאפק.

מכאן אנו למדים שיעקב לא שִנה את יחסו לבניו, הוא עדין מפלה את בניה של רחל על פני שאר בניו, אבל הבנים האחרים למדו לקבל את אביהם ולכבדו, אפילו כשהוא אומר להם "אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי" ו"אחיו מת והוא לבדו נשאר". אמירות לכאורה יותר חמורות מעשית כתונת פסים. (יתר על כן, בפרשת וישב יעקב עוד הסוה את אהבתו היתרה ליוסף בכך שהוא בן זקונים. כעת, הכל גלוי. בלי נסיון לטשטש, יעקב מודה שהוא מעדיף את בני רחל, ומתברר כעת מדוע באמת הוא אהב את יוסף. אעפ"כ בניו מקבלים אותו). האחים הסכימו לקבל את היחס המיוחד שנותן יעקב לבנימין כי הם אהבו את אביהם. את זה מדגישה התורה בפעם השלישית.

המאבק העִקרי מתנהל מאחורי הקלעים

בשולי הסִפור הכללי של סוף ספר בראשית, שבו מושם הדגש על פעלו של יוסף במצרים ועל ירידת אחיו אליו, מתנהל מאבק סמוי בביתו של יעקב. אחרי שהאחים הצליחו להפטר מיוסף, שאיים עליהם בחלומותיו, מתנהל עתה המאבק על הנהגת הבית בין ראובן ובין יהודה.

את מפעליהם של שני אלה ואת התחרות ביניהם אנו רואים בכמה מקומות, תחילה, בפרשה הקודמת, שבה שניהם היו אלה שנִסו להציל את יוסף ממות. שניהם לא רצו שיוסף ימות, אך שניהם לא היו מנהיגים אמיצים דים כדי לעמוד על דעתם ולמנוע מהאחים להפטר ממנו. וכפי שכתבנו בפרשת וישב. האחים קִבלו בסופו של דבר גם את עצתו של ראובן וגם את עצתו של יהודה, אך רק תכניתו של יהודה יצאה אל הפעל. תכניתו של ראובן לא יצאה אל הפעל בגלל יהודה. יהודה אמנם הכשיל תכנית טובה, אך בפעל תכניתו של ראובן לא הצליחה, תכניתו של יהודה הצליחה. מהתנהלות העניינים שם נראה (כפי שכתבנו בפרשת וישב) שרוב האחים לא רצו לפשוע ביוסף, אלא שאיש, כולל ראובן ויהודה, לא העז לומר זאת בקול. לכן נאחזו האחים בהסואה כאילו הם מרעים ליוסף, והתוצאה היא שמאמצי ראובן נכשלו ויוסף הורד מצרימה. (ועם זאת יש לעמוד על הבדל חשוב בין ראובן ליהודה. ראובן מסתפק באמירה שאסור לשפוך דם. הוא לא מעז לומר לאחים שיוסף הוא אחיהם. יהודה מעז לומר זאת).

באותו זמן ראובן עוד רואה את עצמו כמנהיג. הוא שב אל אחיו ואומר "ואני אנה אני בא". למה דוקא "ואני?" כי הוא רואה את עצמו כאחראי כלפי אביהם. ראובן הוא הבכור. יהודה אינו בכור, ובכ"ז הוא לוקח אחריות ומנסה להציל את חיי יוסף.

גם בפרשתנו, שני אלה שעושים מאמץ לפתור את המצוקה שאליה נקלעו האחים, הם ראובן ויהודה. ראובן נכשל במנהיגותו. כשהאחים נתקלים בצרה, מוצא ראובן את הזמן נכון לומר "אמרתי לכם". "הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם". יש כאן גם בחינה מסוימת של עִוות ההסטוריה. בפעל, האחים שמעו לכל דברי ראובן, אלא שהוא עצמו לא העז לומר אל תחטאו בילד.

גם אח"כ, כשהאחים מנסים לשכנע את יעקב לשלוח עמם את בנימין, נכשל ראובן. הוא אומר לאביו "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך". הפסוק הזה מזכיר כמובן את יהודה, מתחרהו להנהגה, ששני בניו מתו. לראובן היו אז ארבעה בנים, ולא שנים, אך הוא מזכיר שנים כדי לומר שהוא תופש מנהיגות כאחיו. (וכדי לרמוז ולומר: אני מזכיר שיש כאן מישהו אחר שמכר את אחיו ושני בניו מתו). אך יעקב ממאן לקבל ממנו את הערבון הזה.

לעֻמת ראובן הפוחז כמים, יהודה מצליח לשכנע את אביו לשלוח את בנימין. וזאת בשני הבדלים מרכזיים: א. יהודה אינו נחפז, הוא ממתין עד אשר יגמר כל השבר שהביאו ממצרים, ואצל יעקב תבשיל ההכרה בכך שאין ברירה אלא לשלוח את בנימין. ב. הוא איננו מציע כערבון את חיי בניו, אלא את עצמו.

והוא מוכיח שהוא ראוי לכך. כאשר בנימין אכן נקלע לצרה, מציע יהודה את עצמו לעבד במקום בנימין. ברור לו שבכך הוא מפסיד לא רק את חרותו, אלא כמובן גם את ההנהגה בבית יעקב, אך הוא מגלה מנהיגות ומוכן להקריב את עצמו ואת מנהיגותו למען הדבר שעליו הוא מופקד. כיון שזה תפקידו, הוא מבצע אותו היטב, ולכן הוא זוכה.

ובלי משים - זה משכנע גם את יוסף, כשיוסף שומע שיהודה, שהציע למכור אותו מפני שהוא בנה של רחל, מוכן עכשו לותר על חרותו ועל מנהיגותו כדי להציל את בנה של רחל, הוא אינו מתאפק ומתודע אל אחיו. בכך זכה יהודה בהנהגת ישראל.

יהודה מופיע בסוף פרשתנו כמנהיג. הוא זה שהפרשה סובבת סביבו. עד כדי כך שהאחים כבר נקראים "יהודה ואחיו". הוא זה שפועל כאשר בנימין נקלע לצרה. וכאמור: גם מציע את עצמו לעבד.

הכונה והמעשה

מסתבר שיהודה נענש על מכירת יוסף. וכפי שכתבנו, גם ראובן רומז לכך באמרו "את שני בני תמית". כאומר: יש כאן מישהו שפעם כבר מכר את אחינו ושני בניו מתו.

יהודה כנראה התכון לטוב, הוא חשב שזו הדרך היחידה להציל את יוסף ממות בבור. אלא שכונותיו לא יכולות להציל אותו.

מסתבר שממי שמבקש להיות המנהיג אפשר לצפות שלא יסתפק בהצעה פחדנית למכור את יוסף, אלא יתיצב באומץ ויאמר "לא נהרגנו".

ועוד: הכונה אמנם חשובה, אבל חשוב יותר המעשה. יהודה מכר את יוסף מתוך כונה טובה ונענש, ובא על תמר מתוך כונה רעה וקבל את שכרו, כי עשה את הדבר הטוב והנכון. בא על האשה הנכונה.

פרשית "ולנערה לא תעשה דבר" מלמדת שאמנם המעשה הוא החשוב, אבל ה' ברוב רחמיו מתחשב גם בכוונה. הפרשיה הזאת בודאי לא באה ללמד שהמעשה לא חשוב. המעשה הוא העקר, וה' ברחמיו מתחשב גם בכונה.

אדם צריך לעמוד במקום כזה, שכשישאלוהו מה עשה ומה פעל בעולם, יוכל לומר מה עשה ומה פעל, ולא לתת סבה טובה ותרוץ מוצדק מדוע לא עשה ולא פעל. האדם בא לעולם כדי לעשות ולפעול למען ה', ולא כדי להביא סבות טובות מדוע לא פעל.

ודאי וודאי שכך הוא לגבי מי שמבקש להיות המנהיג. מנהיג מתמנה לתפקידו כדי להביא תוצאות ולא כדי להביא תרוצים. מנהיג נבחן במבחן התוצאה, כפי שנבאר בפרשת חקת.

ואת המסר הזה אומר יוסף כמה פעמים, וזה המסר המסַיֵּם את ספר בראשית: "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה". (אמנם נראה שבנגוד ליוסף, התורה לא רואה מעלה בירידה למצרים).

יהודה חטא אפוא. בפרשת ויגש מתקן יהודה את אשר פגם במכירת יוסף.

שבע שנים

יוסף נולד בעקבות ירידת אביו לשבע שנים ועוד שבע שנים כדי לשאת את בנות לבן, ואח"כ עוד השתקע שם בשביל הצאן.

יוסף הוריד את משפחתו למצרים בעקבות שבע שנים ושבע שנים. וישראל השתקעו במצרים בגלל הצאן.

ארמי אבד אבי וירד מצרימה.

מדוע אין שם שמים שגור בפי האחים

יהודה שערב את בנימין כלפי יעקב, נגש בתחלת פרשת ויגש אל יוסף ומאריך בדבריו כדי לבאר מדוע הוא מבקש לשחרר את בנימין. דבריו כאן אל יוסף שונים מאד מדבריו אל יוסף בסוף פרשת מקץ: "מה נאמר לאדני מה נדבר ומה נצטדק האלהים מצא את עון עבדיך הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו".

האמירה הזאת של יהודה נבדלת מכל דברי יהודה ואחיו לכל אֹרך הפרשות. מאד בולט בפרשות וישב מקץ ויגש, שיוסף רואה בכל מקום את יד ה'. גם בלשון התורה ("ואשר הוא עושה ה' מצליח") וגם בלשונו שלו. כאשר הוא מדבר אל פרעה הוא אומר שהאלהים הוא הפותר, האלהים הוא המראה לפרעה את אשר הוא עושה, ועוד ועוד. כך הוא מדבר גם אל האחים, וכך הוא מצוה את אשר על ביתו לומר לאחים. הכסף שבאמתחותיכם הוא מטמון שנתן לכם אלהיכם. גם אחרי שהוא מתודע אל אחיו הוא אומר להם לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים. משום כך הוא אינו מעניש אותם, בסוף פרשת ויחי.

האחים אינם מרבים להזכיר את אלהים. הם כמובן מאמינים בו, אך הם אינם מרבים להזכיר אותו, אחת הפעמים הבודדות שבהן הם כן מזכירים אותו היא כאשר הם מוצאים את הכסף באמתחותיהם. אז הם שואלים "מה זאת עשה אלהים לנו". אמירה זו מצטרפת כמובן לאמירתם "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת". כלומר: הם מאמינים באלהים, אבל הם מבינים שאלהים לא חיב להם דבר, להפך, הם חיבים לו. לכן טבעי שהוא יעניש אותם אם הם לא ימלאו כראוי את תפקידם.

לאור הבדל זה בין התנהגות יוסף להתנהגות אחיו, יש לפרש שדברי יהודה, "האלהים מצא את עון עבדיך", נאמרו בציניות. יהודה ראה כבר פעמַים את הכסף בחזרה באמתחתו, והוא מבין, מן הסתם, שמי ששם שם את הכסף שם שם גם את הגביע. ולהבדיל מיוסף, הוא מבין שאמנם יד ה' בכל מקום, אך גם יד האדם שולטת. לכן הוא אומר ליוסף: אתה שלא מפסיק לומר שה' עשה כל דבר, אתה שתמיד אומר שה' הוא שעושה את מה שאתה עשית, אולי שכחת שגם לך יש תפקיד בעולם, ולכן אתה מרשה לעצמך לשתול גביע גנוב באמתחת אחי ולהתחבא מאחורי אלהים. מי שרואה בכל מעשה את מעשי ה', עלול לשכוח שגם לו יש תפקיד, ועלול לעשות ככל העולה על רוחו ולטפול את האשמה על אלהים, שהרי ממילא אלהים עושה את הכל. אמירתו הצינית של יהודה היא כאומרת: אתה ואני יודעים היטב איך הגיע הגביע לאמתחת בנימין, אך מה אומר לאדוני, האלהים מצא את עוון עבדיך.

כלומר: יהודה אומר ליוסף: יפה מאד שאתה רואה את יד ה' בכל דבר, אבל קודם כל דע מה התפקיד שלך בעולם ומה האחריות שלך בעולם, אח"כ תדע מה תפקידו של אלהים.

הזכרת אלהים בכל משפט אינו מבטאת בהכרח צדיקות גדולה. יוסף שלא מוכן לבא על אשת פוטיפר פן יחטא לאלהים, חושש למעשה לחטוא לאדוניו. בדבריו אל אשת פוטיפר הוא אינו מזכיר את אִסורי אשת איש אלא את האמון שנותן בו אדוניו. כשהוא פותר חלומות, הן לשרים והן לפרעה, הוא אומר שאלהים הוא הפותר ולא הוא, ואעפ"כ הוא עושה כן להגדלת כבוד עצמו. יוסף רואה את ה' בכל מקום. חלק מזה הוא גם אמונתו המלאה בחלומות, מתוך הכרה שהחלום הוא דרכו של אלהים להודיע לאדם את אשר הוא רוצה להודיע. האמונה החזקה הזאת היא חשובה מאד, בתנאי שהאדם מודע גם לתפקידו שלו, ולא רק לדברי אלהים. מי שפותר חלומות בעצמו ותולה באלהים, יכול לצוות על שלוחו לשים כסף באמתחות ולומר שאלהים נתן מטמון, ואח"כ לשים שם גביע ולומר שבנימין גנבו.

ואת זה מדגים יהודה בדבריו אל יוסף בתחלת פרשת ויגש. דברי יהודה הארוכים בתחלת פרשת ויגש משדרים דבר אחד: לקיחת אחריות על המציאות. אני ערב כלומר אני אחראי. השאלה היא לא האם אני נקי אלא מה יקרה את אבי. אני יכול לעלות אל אבי בלי בנימין ויש לי תרוצים מכאן ועד להודעה חדשה, אני יכול לנקות את עצמי. אבל אני לוקח אחריות, "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני והנער יעל עם אחיו".

דרכו של יוסף, שנראית לכאורה כדרך האמונה השלמה, מובילה לפריקת אחריות ועול. היא משלימה עם המציאות ורואה בירידה למצרים ברכה מאת ה'. זוהי בכיה לדורות. יוסף שלא התלונן כשהורד למצרים ונמכר בה לעבד, שמח בירידת כל עם ישראל למצרים. הירידה למצרים תגרור אחריה את מכירת כל ישראל לעבדים. עם ישראל ישוב ויעלה ממצרים כשבראש המחנה יוביל דגל מחנה יהודה. זה שאינו מקבל כל דבר מאת ה' כפי שהוא, אלא לוקח אחריות ויוזם.

יוסף מקבל את המציאות כפי שהיא, ואינו מנסה לשנותה. הוא מקבל את זה שמי שקנה אותו הוא אדוניו ועליו לציית לו. הוא אינו עומד על כך שאדוניו קנה עבד גנוב. הוא מקבל את שלטונו של בשר ודם בו ובעולם. הוא משלים עם המציאות. (מי שחי בתחושה ובתודעה שפוטיפר מחזיק בו שלא כדין ושהוא גזול בידו – לא יצליח בעבודת בביתו. מי שמצליח משמע שהוא מזדהה עם העובדה שעכשו פוטיפר אדונו. כך משמע גם מדבריו אל אשת פוטיפר). הוא אמנם מזכיר את ה' בכל הזדמנות, אך בפעל הוא עובד את פרעה, גאה להיות עבד של פרעה, וגאה בפרעה. עד כדי כך שהתגובה שלו לדברי אביו "אחרי ראותי את פניך" היא לא "ברוך ה'" אלא "אעלה ואגידה לפרעה". ראה איזו חשיבות יש לך, אפילו פרעה ישמע עליך. תפישה זו מורידה את ישראל למצרים. התפישה המעלה את ישראל ממצרים היא זו שלא מקבלת את המציאות כמובנת מאליה, ולא את שלטונו של פרעה בעולם, אלא רק את שלטונו של ה'.

נוֹלַד לִי בֵּן בַּכֶּלֶא
הָאֲזִקִּים שָרָשָׁיו
הַסּוֹרָגִים - נוֹף יַלְדוּתוֹ
הַסּוֹהַרִים - רֵעָיו וְדוֹדָיו
תִּקְוָתוֹ וּמֻשָּׁא הַעֲרַצָתוֹ.

*

אַזְכִּיר הַיּום אֶת חֲטָאֵינו
הַמֶּלֶך קָצַף עָלֵינוּ
וּמִפְּנֵי חֲטָאֵינו גָּלִינו

וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי
עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים
שָׁם נוֹלָד וְגָדַל נַעֲרִי
וּמַעֲשָיו בְּיָדָיו מַצְלִיחִים

וּבְכָל יוֹם הִרְבֵּיתִי לְהַרְצוֹת
עַל הַבָּיִת וְעַל החוּצוֹת
וְהוּא הִקְשִׁיב, וְעֵינָיו נוֹצְצוֹת

וְאָז הָיָה מְסַפֵּר בְּשִׂמְחָה
עַל מַעֲשָׂיו וְעַל הַהַצְלָחָה
וְשֶׁלְּבִרְכַּת הַסּוֹהָרִים זָכָה

וְהִנֵּה אנוּ מִתְבַּשְּׂרִים
קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא
עוּרוּ עוּרוּ נְעָרִים
הַיּוֹם אנוּ מִשְׁתַּחְרְרִים
הַבָּיְתָה בְּשִׂמְחָה רַבָּה

הַנַּעַר פּוֹקֵחַ עַיִן תְּמֵהָה
שֶׁאֵינָהּ כָּל כָּך כְּמֵהָה
לָצֵאת? לְאָן? לַבַּלָּהָה?

אַט אַט מִתְעוֹרְרִים הַנְּעָרִים
וְזֶה אֶת זֶה מְעוֹרְרִים
אֶחָד מֵעִיר שְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה
אֶחָד מֵעִיר, שְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה
הַיֶּתֶר, זוֹעֲמִים וְאוֹרְרִים
לַעֲזוֹב עַכְשָׁו? בְּאֶמְצָע הַהַצְלָחָה?

הֶחֳדָלְתִּי נוּעַ עַל הָעַמִּים
כָּאן בַּכֶּלֶא החַמִּים
וְהָלַכְתִּי לְהָרַי הַשּׁוֹמְמִים?

אִמְרוּ לְאָבִי אֶת כָּל כְּבוֹדִי
וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרִידוּהוּ לְיָדִי
נֶחֱסֶה בְּצֵל דּוֹדִי
שֶׁעַל בֵּית הַסּ‎ֹהַר מַפְקִידִי

הַבִּיטוּ וּרְאוּ הוֹרָי
אַזִּיקֵי זָהָב אֲסוּרָי
מוֹסְרוֹת זָהָב לְצַוָּארִי עֲטֶרֶת
בַּת כּ‎ֹהֵן הַסּהָרִים לִי לְסוֹהֶרֶת
לִתְהִלָּה לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת

וְגַם בָּנַי הַמִּתְעוֹרְרִים
עוֹד ל‎ֹא ממָשׁ מִשְׁתַּחְרְרִים
כָּל שֶׂבְּבֵיתָם עוֹשִׂים וְיוֹצְרִים
הֵם שָׁבִים לְבַקֵּש אִשּׁוּרִים
מִדּוֹדֵיהֶם הַסּוֹהֲרִים
הנָאִים מַעֲשֵׂינוּ, הַכּשֵׁרִים?
הֲתוֹאֲמִים אֶת נְהָלֵי הָאֲסוּרִים
דּוֹדֵינוּ, מָה אַתֶּם אוֹמְרִים?

כֵּן, אַף הַבָּנִים שֶׁשָׁבוּ לְבֵיתָם
בְּזָכְרָם אַזִּיקֵיהֶם נִרְגָּשִׁים
בְּרֶגֶשׁ זוֹכְרִים גָּלוּתָם
וּבְעֵינָיִם נוֹצְצוֹת יוֹצְאִים מִמְּכוֹרָתָם
לַכֶּלֶא, לְמַסָּע שׁוֹרָשִׁים

וְשָׁם אִתָּנוּ
נַעַר
עִבְרִי
עֶבֶד

המליץ

וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם. התלבטו המפרשים בפירוש המלה מליץ. המלה מליץ אינה ידועה. ובארו המפרשים שהוא מתורגמן. ואין בכך כדי לבאר את הפסוק, שהרי עדין יש לשאול ומה בכך. אם סברו שיוסף אינו דובר את לשונם, איך לא התביישו בפני המליץ, שישמע שאשמים הם על אחיהם? ויש שפרש שהמליץ הלך. ואולם, בפסוק הזה השאלה הנשאלת היא לא מה פירוש המלה מליץ, אלא מה פירוש המלה יוסף. שהרי למלה יוסף יש מבחינת האחים שני פירושים. אנו יודעים ששני הפירושים חד הם. אך הם לא ידעו. הם לא ידעו שיוסף אחיהם הוא יוסף שליט מצרים. לאיזה משני הפירושים התכוונו? כל המפרשים פרשו שהם לא ידעו כי שומע יוסף שליט מצרים את שפתם. ומה בכך? נראה לפרש שהם לא ידעו שיוסף אחיהם אשר מכרוהו שומע את דבריהם באמרם אשמים אנחנו, עומד בינותם. לפי זה צריך לפרש אחרת את המלה מליץ.

שנים עשר בני יעקב ושנים עשר השבטים

חז"ל מתארים את בני יעקב ומשתמשים בכנוי "שבטים". לכאורה נראה שזה כִנוי מושאל. כיון שלעתיד לבא יהיה שבט ראובן שבט שמעון וכו', אף עתה כאשר עדין אין שבטים, ואנו מדברים על האיש ראובן, האיש שמעון וכו', אנו מכנים אותם שבטים, בכִנוי מושאל. זה רק כנוי מושאל, כי ברור שאי אפשר לקרוא לאיש אחד בשם שבט. שבט הוא משפחה מורחבת ולא איש.

אבל במחשבה שניה יש כאן לא רק בִטוי מושאל אלא בִטוי עמוק. דברי ימי השבטים הנאבקים ביניהם על הבכורה מתחילים כבר כאן.

יהודה מוכר את יוסף, יהודה מציל את בנימין, יהודה מקריב את עצמו למען אחיו, יוסף מנסה להיות השליט, וכו'.

כל האחים מתגייסים להצלת בנימין, כמו לעתיד לבא, שגם שם יהיה בנימין בסכנה כתוצאה מאיש מהר אפרים שהלך לבית לחם יהודה וחזר. לבנימין יש ערך, על ידו בני ישראל שנים עשר. הולדתו היא בנחלת השכינה ונחלתו נחלת שכינה. הצלתו היא הצלת המספר שנים עשר.

המאבקים בין השבטים, ובעִקר בין יהודה ליוסף, מתחילים כאן.

המאבק הזה נמשך גם במדבר. במדבר יהודה מוביל את המחנה, הוא נשיא הדגל המזרחי, הוא נוסע ראשונה. יהודה מקבל את הבכורה וההנהגה, אך אפרים מושל בדגל המערבי, השכינה במערב. מי יזכה להנהיג את העם? יהודה או אפרים? נחשון בן עמינדב נשיא הדגל המזרחי מתחרה בכך עם אלישמע בן עמיהוד נשיא הדגל המערבי. מספר בראשית משמע שאפרים הוא הבן שנבחר ע"י יעקב להנהיג את העם. כך לכאורה הבינו אנשי ישראל כאשר ה' בחר ביהושע, בן שבט אפרים, נכדו של אלישמע בן עמיהוד, להנהיג את העם. אלא שלימים יבחר בן שבט יהודה, מצאצאי נחשון בן עמינדב, להנהיג את העם לעולם.

ובני אפרים התקשו לקבל זאת. הם כועסים על יפתח ועל גדעון שיצאו למלחמה בלי לקבל את רשותם, כי הם רואים את עצמם כמנהיגי העם. לכן אחרי שני דורות של שלטון יהודה, מצאו בני אפרים כר נרחב בעם לקבל את שלטונם. (שני דורות אינם זמן מספיק כדי לשנות הרגשה כללית של צבור שלם, כי גם אם קבלו עליהם את מלכות דוד, הוסיפו לזכור את הימים שחשבו את עצמם למנהיגי העם, והוסיפו להעריך את שבטם כעקרי. (ובמזמור עח תוקף אסף את בני אפרים, את אהל יוסף ואת שילה, ואומר שה' בחר בדוד)). הקורא את התורה מתרשם שאפרים הוא הבן הנבחר. יוסף הוא הציר המרכזי של ספר בראשית אחרי יעקב. ה' מצוה את משה למנות את יהושע. (אולי גם משה, אחרי שצוהו ה' למנות את יהושע, סבר שאפרים הוא הנבחר, ולכן שני השבטים שהוא מברך בברכה ארוכה ומפורטת ונותן להם תפקיד בעם, הם לוי ויוסף). אבל המתבונן בעין פקוחה יראה שיש בספר בראשית פרק החורג מתולדות יוסף ומתאר דוקא את יהודה. הקורא את פרשות וישב-מקץ-ויגש, רואה שיש גבור נוסף הכובש את הבמה. (וכפי שבארנו לעיל בפרק המאבק העִקרי מתנהל מאחורי הקלעים). הקורא את התורה בעיון יראה שדוקא נחשון בן עמינדב הוא המוביל את המחנה. הוא זה שנבחר ע"י ה' לעמוד בראש, והוא ראשון החונכים את המזבח.

בחנֻכת המזבח, יש מלואים של שבעה ימים ושמיני, יש מנורה של שבעה נרות, אבל רק ע"י חנֻכת מזבח של שנים עשר יום ושנים עשר שבטים יכול משה לשמוע את הקול מדבר אליו. השכינה המלאה היא ע"י כל שנים עשר השבטים. אפשר, אמנם, ואף צריך, לחנוך את המקדש והמזבח ולטהרו גם ע"י חנֻכה של שבעה ושמיני, אך אין הדבר שלם. השלמות מושגת דוקא ע"י שנים עשר, כשיהודה המוביל. כאשר הוא מקריב ביום הראשון והוא המוביל את המחנה. יצירת מחנה שלם היא המביאה לידי כך שמשה בא אל אהל מועד וה' מדבר אתו, ומיד אח"כ נזכרת המנורה.

בענין זה מביא הרמב"ן את המדרש שחלשה דעתו של אהרן כי הקריבו כל הנשיאים והוא לא, ואמר לו ה' שלך גדולה משלהם. הרמב"ן קושר את המדרש הזה לחנֻכה. ויש לתמוה הלא אין נצחון החשמונאים אלא בדיעבד. הלא לא כך צוה ה' אלא צוה שילחמו יתר השבטים ולא הכהנים. והרמב"ן עצמו העיר על מעשי החשמונאים בפסוק לא יסור שבט מיהודה. וכי בדבר שהוא בדיעבד יתנחם אהרן? להפך, משם ראיה שאינו כישראל שהרי ה' לא צוהו להיות בכך כישראל.

נראה שטעמו של המדרש הוא שהנושא של תחלת ספר במדבר הוא סִדור המחנה ותפקיד השבטים השונים, וא"כ יש לתמוה מה ענין המנורה לכאן? התשובה שמשיב המדרש היא שנושא הפרשיה אינו המנורה אלא אהרן. כל המשכן ושכינתו עומדים ע"י תרומת בני ישראל וקרבנות השבטים, ותפקיד אהרן הוא להעלות את המנורה. כל השבטים חונכים את המזבח, וכאן באה לידי בִטוי העובדה שאהרן אינו במנין השבטים, הוא אינו מבעלי המשכן. יש שנים עשר שבטים ולוי בחוץ, לכן מדגישה התורה שללוי יש תפקיד גדול משלהם.

גם כאן, בהקדשת הלויים, קדמה פרשת המנורה, וגם להקדשת הכהנים בפרשת תצוה קדמה פרשת שמן המאור. המנורה העומדת לפני ה' היא בִטוי לכך שכל העם מקשה אחת. וגם אם רק אהרן הוא המעלה את כל נרותיה אל מול פניה, זה מעשה מקשה אחת, עד ירכה עד פרחה. אהרן הוא שליח כל ישראל וכלם מקשה. ואם ישראל אינם נלחמים ואינם מטהרים את המקדש, יעשה זאת אהרן ובניו, שהרי הם פני המנורה, והם כן חלק מהעם. אדרבה, גם כשעושים זאת העם כדינם, הם אינם אלא בסיס המנורה, ואהרן עמם מקשה אחת. ואולי משום כך נעשה הנס של חנכה דוקא במנורה.

כהמשך לכך יש לבאר שהמנורה קודמת להבדלת דבר לקדושה ולטהרה. אפשר להבדיל ולקדש את הכהנים בפרשת תצוה אם פותחים בשמן זית זך כתית למאור. אפשר להבדיל ולקדש את הלויים בפרשת בהעלתך אחרי שהזכרנו את המנורה. גם פרשת המקלל העוסקת בקדושת שם ה' פותחת במנורה. המנורה מלמדת שלא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי. רוח ה' נזכרת בפרשה בפרשית הזקנים והשלו, אך כבר בפתיחה אנו למדים על ההטהרות של הלויים בבואם אל המשכן.

המנורה שכֻלה זהב טהור, ומוארת בשמן טהור, תפקידה להאיר את המקדש באור טהור ולהבדיל בין אור לחשך, ומתוך כך בין קדש לחול ובין ישראל לעמים.

פורסם גם כאן וכאן.