ויקהל

המקדש הראשי

שני דברים למד משה בהיותו בהר ארבעים יום. משה עולה להר, ושם אומר לו ה': דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ. אחרי הכותרת הזאת מפורט מעשה המשכן לפרטיו כולל הבגדים, המלואים, הכלים, שמן המשחה, וקטרת הסמים, בחירת בצלאל ואהליאב, והשבת.

עם כל עניני המשכן מוזכרת גם השבת. אחרי כל תיאור המשכן נאמר: "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה’ מְקַדִּשְׁכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ: שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה’ כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת: וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה’ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ". בזאת כִלה ה' לדבר אל משה בהר סיני.

פרשית השבת פותחת בפסוק "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר". הפסוק הזה נזכר בסך הכל חמש פעמים בתורה. כאן, ועוד ארבע פעמים בספר במדבר. אפשר להוסיף לחשבון הזה עוד שני פסוקים בספר שמות, שאחד מהם אומר: "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר", והשני אומר: "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר". ואם מאד יעלה הרצון נוכל להזכיר יחד עם פסוקים אלה גם כמה פסוקים בספר בראשית, בהם נאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר", ועוד כמה פסוקים ספורים בהם נזכרה התבנית הזאת בשיחה בין בני אדם. (אבימלך ואברהם, שכם וחמור, יעקב ובניו, פרעה ויוסף).

בד"כ הלשון המקובלת בתורה היא או "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה", או "וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר". התורה מספרת לנו שהתקיימה שיחה בין ה' למשה ("וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה"), ואז היא מספרת לנו מה היה תֹכן השיחה: ("לֵּאמֹר...."). בדִבור הבא תוך כדי שיחה או תוך כדי ארוע כלשהו נאמר "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה", שהרי לא צריך לספר לנו על עצם קיום השיחה. וכיון שפתחנו במלה ויאמר, אין צרך במלה לאמר. ואולם, כאשר תוך כדי הענין אומר ה' אל משה דבר שהוא ענין בפני עצמו, בא הפסוק המביא הן את הצורה הראשונה והן את הצורה השניה "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר". לאמר: זה המשך הענין והדברים שנאמרו קודם, אבל יש בו עניין בפני עצמו. כך הוא בכל המקומות שהם מופיע הפסוק בתורה, ולא נאריך בכך כעת.

גם כאן, התורה מלמדת על המשכן, ותוך כדי כך, ובאותו הקשר, מלמד ה' גם על השבת.

נמצא אפוא שדברי ה' על השבת הם חלק מאותו עניין שדבר ה' עם משה על ההר.

חז"ל פרשו זאת על פי המלה "אך" הפותחת את הפרשה. כלומר: עשו את המשכן, אך לא בשבת. אבל ההסבר הזה חסר, משום שפרשיות רבות בתורה פותחות ב"אך", ואינן ניגוד למה שאמור לפניהן.

דברי ה' על השבת הם חלק מדברי ה' על השראת שכינתו בתוכנו. משמע שהתורה אומרת שהשבת היא חלק מהשראת השכינה. בשני עניינים שורה שכינתו של ה', בשבת ובמשכן.

בפרשת ויקהל, כשבא משה ומקהיל את העם כדי ללמד אותם את מה שה' צוהו בהר, הוא הופך את הסדר. הוא מקהיל את העם כדי לומר להם על השבת, תחת הכותרת "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לַעֲשֹׂת אֹתָם". קודם כל השבת. רק אח"כ הוא אומר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לֵאמֹר: קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה’ כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ וכו'". גם כאן, חוזרת המלה "לֵאמֹר" פעמַים לכאורה מיותרות. לֵאמֹר שמה שאני מצוה עכשו הוא המשך של מה שצויתי קודם. את קדושת השבת אפשר להמשיך גם במשכן. השכינה מתחילה בשבת. זה הדבר שבשבילו אנו נקהלים היום, חוץ מזה, בואו נעשה גם משכן, כדי שקדושת השבת תשרה עלינו גם בימות החול.

(וראה מה שכתבנו בפרשת כי תשא על השבת)

הפרשה של ישראל

כבר היו שתי פרשות שעסקו בתבנית המשכן. פרשות תרומה-תצוה. ובכל זאת התורה חוזרת על כל הפרטים כשהיא מתארת את עשיית המשכן.

ללמדך שאין די בכך שה' מצוה לעשות את המשכן. צריך להדגיש גם את הצד השני: את הרצון והמעשה של בני ישראל, שקמים ועושים את המשכן.

כדי שהמקדש יִבָּנה, אין די בכך שה' מצוה. השכינה תשכון על המקדש כשעם ישראל יבין שהוא צריך לקום ולבנות אותו. לזה מייחדת התורה שתי פרשות ארוכות. שחוזרות על כל התיאור. ללמד שעשיית המשכן היא התפקיד של ישראל שבא מתוך רצונם של ישראל.

הדברים אמורים גם לגבי המקדש. המשכן הוא מבוא למקדש. המקדש עשוי בתבנית המשכן. הוא בנוי מקֹדש וקֹדש הקדשים, הפתח במזרח וקה"ק במערב. והוא עומד בתוך חצר מלבנית שפתחה למזרח. וכו'. הוא מיועד להשראת השכינה בתוכנו. כך הוא גם לגבי המקדש: השכינה תשרה על המקדש כשעם ישראל יקום ויבנה אותו.

נדיבים ונשואים

ה' אמר למשה לקחת תרומה "מאת כל איש אשר ידבנו לבו", ומשה אמר לישראל "כל נדיב לבו יביאה". ומוסיף: "וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו את כל אשר צוה ה'". צווי כזה לא נאמר, ודאי שלא על המשכן. (יש צווי דומה על הבגדים). את המשכן וכליו אמורים בצלאל ואהליאב לעשות, אבל בשעת ההקהלה משה לא אמר זאת. אכן, בפרשת כי תשא, יחד עם הצווי על בצלאל ואהליאב, יש אמירה "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה". אך שם נזכר הדבר רק כטפל לבצלאל ואהליאב. כאן משה מזכיר את זה כעִקר.

במרווח הצר בין דברי משה לבין מִנוים של בצלאל ואהליאב, יש מקום לנדיבי הלב וחכמי הלב לפעול. ושם נכנסים לא רק נדיבי לב וחכמי לב, אלא בעקר נשואי לב: "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה’ לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה’: וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ: כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה’ וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ: וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ: וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים: וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן: וְאֶת הַבֹּשֶׂם וְאֶת הַשָּׁמֶן לְמָאוֹר וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה’". השרש נ.ש.א. נזכר כאן שלש פעמים: "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ", "וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה", "וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ". האנשים מניפים ומרימים, כמו בקרבנות. בגלל נשיאות לבם.

ומאד נִכרת בפרשיה הזאת (וכבר חז"ל עמדו על כך) נוכחותן של הנשים. נוכחות זאת נִכרת מאד גם בהמשך: "וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ", אבל בפרשיה כאן הן מודגשות במיוחד. הן אלה אשר נשא לבן אותנה בחכמה. הן נשים טווות. נשא לבן אותנה ונעשו נשואות כנשיאים. הן לא מביאות את האבנים אלא רק טווות את העזים, אבל הן מתרוממות בתנופה ולבן נושא אותן. נשים נשואות.

גם בהמשך הפרשה אנו מוצאים את מראות הצֹבאות, שאלמלא פגשנו את הצֹבאות בפתח אהל מועד בספר שמואל לא היינו יודעים לפרשו. אבל לאור הצ‎ֹבאות בספר שמואל מסתבר שהן נשים. (וראה להלן שלענ"ד ע"פ הפשט המראות האמורות שם אינן כלי השתקפות אלא מראות נבואה).

התרומה, נדבת הלב, היא הרמה והנפה. אך היא נובעת מכך שלבו של אדם נושאו, וע"י כך הוא נהיה כנשיא.

יחודה של הפרשה הזאת הוא לתאר את הצד של בני ישראל, לא רק ה' צוה את ישראל לעשות משכן, ישראל הם אשר נשא לבם אותם לקרבה אל ה'. כל ישראל. מאשה ועד נשיא. כל אחד כמדרגתו ומעלתו, לבו נושאו אל ה'.

בגדי שרד ולחשוב מחשבות

משה חוזר על דברי ה' כמעט כלשונם, אלא שהוא מרבה להוסיף ו' החבור, כגון: "וְשֶׁמֶן לַמָּאוֹר וּבְשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: וְאַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן", וכגון: "וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת".

אפשר שמטעם זה, גם כשחוזר משה על עשרת הדברות הוא מוסיף: "וְלֹא תִּנְאָף ס וְלֹא תִּגְנֹב ס וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא: ס וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ ס וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ".

לאור זאת, כדאי לבחון את המקום שבו השמיט משה את ו' החבור.

בגדי השרד מוזכרים בשלשה מקומות. בפרשתנו נאמר בלשון משה: "אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן". מכאן נראה שמשה פותח בכותרת: "אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ", והוא הולך ומפרט, מה הם בגדי השרד: "אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן". כך נראה לבאר גם את הפסוק הזהה שנאמר בסִכום מלאכת המשכן. כך נראה גם לבאר בתחלת פרשת פקודי: "וּמִן הַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי עָשׂוּ בִגְדֵי שְׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וַיַּעֲשׂוּ אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה".

מכאן נראה שבגדי השרד לשרת בקדש, הם בגדי אהרן ובניו. כך כנראה דרשה גם הגמ' ביומא עב, שדרשה מהפסוק הזה דרשות על בגדי הכהֻנה.

אלא שעל כך קשה הפסוק בתחלת פרשת כי תשא, שנאמר מפי ה': "וְאֵת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד וְאֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן". בפסוק הזה יש ו' החבור בין בגדי השרד לבין בגדי הקדש, משמע שאלה אינם אלה ואלה אינם אלה.

נראה שבגלל הקושיה הזאת פרש רש"י, ובעקבותיו רוב הפרשנים, שבגדי השרד הם הבגדים שמכסים בהם את כלי המשכן בשעת מסע.

על כך קשה כאמור שהגמ' ביומא מבארת שבגדי השרד הם הם בגדי הכהֻנה, וכן קשה מכך שבגדי המסע הם לא בגדים שאפשר לומר עליהם שנועדו לשרת בקדש.

אמנם, בפסוק בפרשת כי תשא לא נאמר שהם נועדו לשרת בקדש.

ואולי אפשר לפרש את כונתו של רש"י, שה' אמר בגדי שרד כלומר בגדי הכלים בשעת מסע, אלא שמשה באותו זמן טרם צֻוה על בגדי המסע, ולכן הוא פרש שבגדי השרד הם בגדי הכהֻנה. לכן הוא השמיט את ו' החבור, ולכן הוא הוסיף את המלים "לשרת בקדש". ולאחר שאמר כך משה, גם בלשון התורה בגדי שרד הם בגדי כהֻנה. אמנם קשה מאד לומר כן וה' יאיר עינינו ויצילנו משגיאות.

בצלאל ואהליאב

בפתיחת פרשת פקודי נאמר (לח כב): "ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה' את משה ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחשב ורקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש".

כשה' מצוה את משה למנות את בצלאל ואהליאב נאמר (לא ב): "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה ואמלא אתו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה לחשב מחשבת לעשות בזהב ובכסף ובנחשת ובחרשת אבן למלאת ובחרשת עץ לעשות בכל מלאכה ואני הנה נתתי אתו את אהליאב בן אחיסמך למטה דן ובלב כל חכם לב נתתי חכמה ועשו את כל אשר צויתך". הוזכרו כאן בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב. על בצלאל ועל כל איש חכם לב נאמר שה' נתן בהם חכמה. על אהליאב זה לא נאמר.

גם בפרשת ויקהל (לו א) נזכרו בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב: "ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה לדעת לעשת את כל מלאכת עבדת הקדש לכל אשר צוה ה'". אח"כ גם מסופר מה הם עשו. בתחלת עשיית המשכן נאמר (לו ח) "ויעשו כל חכם לב בעשי המלאכה את המשכן...". אח"כ נאמר בפירוש (לז א) "ויעש בצלאל את הארן....", ואפשר שהוא עשה גם את יתר הכלים המוזכרים מיד אחרי הארון, שהם פותחים במלה "ויעש", שמסתבר לומר שהיא מתיחסת לבצלאל שנזכר קודם. (אם כי יתכן שלא, משום שגם קרשי המשכן שנזכרו לפני שהוזכר שמו של בצלאל אמורים בלשון יחיד "ויעש". כך שהלשון "ויעש" אינה ראיה. וראה להלן בפרק "מי עשה את המשכן").

כלומר: כל חכם לב עשו את המשכן, ובצלאל עשה את הארון ואולי גם את הכלים. מה אהליאב עשה?

על בצלאל לא נאמר מה היה מקצועו, נאמר רק שה' מלא אותו חכמת לב. לעמת זאת, על אהליאב נאמר (לח כג)"ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחשב ורקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש". אהליאב היה חרש וחשב ורקם, בבגדי הכהנה נאמר גם מעשה חרש, גם מעשה חשב, וגם מעשה רקם. בפסוק הנ"ל נאמר על אהליאב שהיה "רקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש", בבגדי הכהנה יש תכלת וארגמן, תולעת שני ושש. הפסוק הזה הוא פתיחה לפרשת פקודי, שעוסקת בעשית בגדי הכהנה. מכאן יש ללמוד, שבעוד שעשה בצלאל את הארון, ואת יתר הכלים, וכל חכם לב בעושי המלאכה עשו את המשכן, עשה אהליאב את הבגדים. והבגדים קובעים פרשה לעצמם. (אמנם, מעשה חשב ומעשה רקם נאמר גם על המסכים והיריעות של המשכן, והיו גם בהם תכלת וארגמן ותולעת שני, אך עליהם לא נאמר מעשה חרש, ולא נאמר עליהם "והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן", ולא "ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו". בהם, התכלת והארגמן לא נזכרו בה' הידיעה. וחוץ מזה: כתוב בפירוש שכל חכם לב עשו אותם. (אמנם בצווי, בפרשת תצוה, כתוב גם על הבגדים "ואתה תצוה את כל חכמי לב", אך זה לא נאמר בפרשת פקודי)).

הפרשה הזאת, שהבגדים קובעים לעצמם, פותחת בפסוקים דומים: הפרשיה הראשונה בפרשת פקודי מסיימת בפסוק "ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחשב ורקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש" (לח כג). הפרשיה השניה בפסוק "ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד וכו'" (לט א). גם בפתיחת פרשת תצוה, שעוסקת גם היא בבגדי הכהנים, מסימת פרשית הפתיחה בפסוק דומה: "ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן ואת תולעת השני ואת השש" (כח ד-ה). נתרמו למשכן הרבה תכלת וארגמן ותולעת שני, הרבה מהם נצרכו ליריעות ולמסכים, אבל התכלת והארגמן ותולעת השני בה' הידיעה, שמשו לבגדי הכהנה. כך מוצג הדבר בתחלת שתי הפרשות העוסקות בבגדים, תצוה ופקודי.

כשהתורה אומרת בתחלת פרשת פקודי "ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחשב ורקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש", בה' הידיעה, היא מלמדת שאהליאב הוא זה שבו התקים הפסוק האמור בצווי "והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן ואת תולעת השני ואת השש".

גם הצווי וגם העשיה מחולקים לשתי פרשות. פרשת המשכן עצמו ופרשת העובדים בו. פרשת תרומה עוסקת במבנה המשכן, עם תיאור מדויק של מבנה המשכן ומבנה הכלים. בתבניתם ובמראיהם. פרשת תצוה עוסקת בהקדשת הכהנים. בעשית בגדים לכהנים ובהקדשת הכהנים לעבודה בימי המלואים. כנגדן פרשת ויקהל עוסקת בעשית המשכן, כמשפטו וכתבניתו כאשר ראה משה בהר. אחריה באה הפרשה של בני ישראל. היא פותחת ב"אלה פקודי", אלה הפקודים המוכרים לנו מהפסוק "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם", ושאנו עתידים להשתמש בה רבות בספר במדבר, העוסק בבני ישראל. לכן, הכסף שהיא מזכירה הוא כסף הפקודים. הפרשה הזאת היא הפתיחה לתאור מעשי ישראל במשכן, הכהנים המיצגים אותם והעובדים בשמם, ההדגשה שבני ישראל עשו כאשר צוה ה', ושהם עשו כל דבר כאשר צוה ה' את משה, ושכינת ה' בתוכם. לכן, התכלת והארגמן מוצגים כאן כתכלת וארגמן שישראל מתעטפים בהם. הלבשת הכהנים היא חלק מפרשת פקודי בני ישראל.

על בצלאל לא נאמר שהיה חרש או חושב. נאמר רק שה' מלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת. על אהליאב לא נאמר שה' נתן לו חכמה, אלא שהיה חרש וחושב. פרשת פקודי, כמו שכתבנו לעיל, היא פרשת ישראל, לכן הנציג שלה הוא אהליאב שמייצג את ההתעוררות מלמטה, את העשיה הנובעת מתוך בני ישראל, את מי שמעצמו היה חרש וחשב ורקם. הנציג של פרשת ויקהל הוא בצלאל שחכמתו נִתנה לו מאת ה'.

הפסוקים מדגישים דוקא באהליאב את החכמה שיש בו מעצמו, ובבצלאל את רוח ה' שבו. דוקא החִבור בין שניהם יכול ליצור את המשכן.

לכל אורך פרשיות המשכן מוצגים שני הצדדים, הצווי מאת ה' והמעשה של ישראל. לכן יש פרשיות הצווי תרומה-תצוה ופרשיות העשיה ויקהל-פקודי. ובכל אחד משני הזוגות יש פרשת המשכן ופרשת ישראל. לכן יש בצלאל שחכמתו מאת ה' ואתו אהליאב שחכמתו מאת האדם.

מי עשה את המשכן

פרשית עשית המשכן עצמו פותחת ב"וַיַּעֲשׂוּ כָל חֲכַם לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֶת הַמִּשְׁכָּן עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָם". הפסוק פותח בלשון רבים "וַיַּעֲשׂוּ כָל חֲכַם לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה", היו כאן חכמים רבים, ולכן התורה מדברת בלשון רבים. אלא שהפסוק מסים בלשון יחיד: "עָשָׂה אֹתָם". לא רק הפסוק הזה מסים בלשון יחיד, כל הפרשיות מכאן והלאה ממשיכות בלשון יחיד, למרות שמלשון הכתוב לא ברור מיהו אותו יחיד שעליו מדובר, שהרי לא נזכר אף אדם יחיד בתחלת הפרשיה. נזכרו כָל חֲכַם לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, שהם רבים.

אוה"ח אומר שהתורה נקטה לשון יחיד כדי ללמד שלמרות שעשאוהו חכמים רבים, עשו כֻלם בסגנון אחד כאילו עשאו אדם אחד.

ונראה לבאר שהתורה נקטה לשון יחיד כדי לדמות ככל האפשר את הפרשה הזאת לצווי בפרשת תרומה האמור בלשון יחיד. התורה רוצה ללמד שעשו ישראל בדיוק כאשר צֻוה משה. לכן נאמרה פרשת ויקהל בלשון קרובה מאד ללשון פרשת תרומה, אלא שבכל מקום שבו אמרה פרשת תרומה "תעשה", אמרה פרשת ויקהל "עשה", וכל "ועשית" הפך ל"ויעש", וכו'. (ישנם הבדלים שונים שיש לעמוד עליהם, ועל אחד מהם – ראה לעיל בפרק "בגדי שרד ולחשוב מחשבות").

ולפי זה אולי הפרשה מדברת על משה. שאמנם לא עשה בידיו אלא בידי שלוחיו, אך כיון שעשו שלוחיו – כאילו עשה הוא.

לפי זה יש לשאול למה בפרשת פקודי עשית הבגדים אמורה בלשון רבים, "ויעשו", גם על בגדים שבפרשת תצוה נאמר עליהם "ועשית". ואולי הבגדים, משום שהם הצד של ישראל, אמורים בלשון אחרת.

ואולם, בפרשת פקודי אין צורך להתאים את הלשון ללשון הצווי, כי התורה אומרת שם על כל בגד בפירוש "כאשר צוה ה' את משה".

בפרשת פקודי, הבגד האחרון שנעשה הוא הציץ. הוא מסים את מלאכת המשכן. רק מי שעשה את כל אשר צוה ה' – הוא קדש לה'.

מראות משה ומראות הצובאות

בפרשת תרומה פורטו מדותיהם של כל הכלים, ולגבי כל כלי התבאר והתפרש "כאשר אתה מראה בהר", "כאשר הראה אותך בהר" וכו'. את מה שראה משה שם, היה צריך לעשות בפרשתנו. מהי הראיה האמורה?

אפשר לפרש שמשה ראה בהר סיני מעין ראית חוש. הוא ראה לנגד עיניו מראה של כלים עשויים, ואותם עשו בצלאל ואהליאב. ואולם, אם כך יש לשאול איך עשו בצלאל ואהליאב את הכלים, הלא הם לא ראו את המראה. ואם היה כאן מראה נבואי, למה ה' הראה אותו למשה? למה ה' לא הראה את המראה לבצלאל ואהליאב?

אפשר להשיב ולומר שאכן משה ראה, והיה צריך לתרגם למלים את אשר ראה. ואכן היה חשש כבד שהמשכן לא יֵעשה בדיוק כמראהו, לכן בסוף עשית המשכן נאמר: "ויביאו את המשכן אל משה … וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה כאשר צוה ה' כן עשו ויברך אתם משה". רק אחרי שראה משה שהמשכן נראה כמראה שראה בהר, ברך אותם. אבל ההסבר הזה קשה, כי אם אכן כך הם הדברים, היה צריך משה לבא ולראות את המלאכה בשעת עשייתה, כדי שאם יהיו טעויות הוא יוכל לתקן אותן תוך כדי העבודה, ולא רק בסוף. אם רק בסוף העבודה מביאים את המשכן אל משה, מסתבר שמשה העביר לבצלאל ואהליאב את כל המידע שבידיו עוד לפני שהתחילו לעבוד. אחרי העבודה הם הביאו אליו את המשכן רק כדי שיראה שאכן עשו כאשר נצטוו ויתן את אִשורו.

כבר עמדנו בפרשת בשלח על כך שראיה, ובפרט ראית התגלות ה', היא לאו דוקא ראית צורה. ראיה היא קבלת עדות ברורה על מציאות ה'. אפשר שגם ראית משכן ה' שראה משה בהר איננה דוקא ראית חוש או דמיון, אלא תיאור מדויק מאד, במדות מדויקות מאד, של כל הכלים, תיאור המאפשר לשומע לראות בעיני רוחו את הכלי המוגמר. לכן, בכל הכלים שבהם פורטו המדות המדויקות והמראה המדויק, שם נאמר "כאשר הראה אותך בהר". בבגדים, שבהם לא נאמרו מדות, גם לא נאמר כמראה אשר ראית.

כך או כך, נביא חכם יכול וצריך להעביר במלים את אשר ראה במראה הנבואה. הנביא נבחן בכך שהוא יכול להעביר לשומעיו את אשר ראה.

ואולם, כלי אחד נזכר בפרשת כי תשא, אחרי תֵאור הכלים המדויקים, הכיור. בכלי הזה לא נאמרו מדות ולא נאמר "כמראה אשר הראה אותך בהר". איך ידעו עושי המלאכה כיצד לעשותו? גם על כך נותנת פרשתנו תשובה: "ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראת הצֹבאֹת אשר צבאו פתח אהל מועד". מה שלא ראה משה, ראו הצובאות פתח אהל מועד. אלה שעשו את הכיור, גם להן יש מראה נבואי, או לפחות מראה של רוח הקדש. מי שקרב למלאכה, רואה בעיני רוחו מראות גדולים, המאפשרים לו לעשות את הכלים.

(אמנם חז"ל דרשו דרשה אחרת, שאת הכיור עשו ממראות, אך כבר העיר אב"ע שאם כך היה צריך לכתוב "ממראות הצבאות". גם מדברי רש"י המוצא צרך להוכיח שאותן מראות הן מראות ממש, אפשר להסיק שהוא מניח שהפשט הוא שהמראות הן מראות נבואה, ולכן הוא מוצא צרך להגן ולנמק מדוע הוציאו חז"ל את הפסוק מפשוטו).

(כל הצוויים של פרשת כי תשא לא התבארו בפרשתנו מלה במלה כמו בלשון הצווי בפרשת כי תשא. שלא כמו צוויי פרשת ויקהל שהתבארו מלה במלה).

דברינו לפרשת ויקהל פורסמו גם כאן וכאן