אחת השאלות שטלטלו את העולם במאה השנים האחרונות, היא השאלה עד כמה נכון להשוות את כל בני האדם זה לזה, ועד כמה נכון לתת לכל אחד לתפוש כפי יכולתו.
במאמר זה נבקש לברר מה היתה דרכם של חכמינו בשאלה זו. האם היתה להם מגמה לתקן תקנות, הנהגות וחוקים שייצרו שוויון כלכלי[1], או לפחות ימנעו קנאה?
מצאנו רצף של תקנות כאלה בתוספתא נדה פ"ז הט"ז-י"ז:
בראשונה היו מטבילין על גב הנשים המתות נדות, חזרו להיות מטבילין על כל אחת ואחת מפני כבוד הנשים.
בראשונה היו מוציאין מוגמר לפני חולי מעיים, וחזרו להיות מוציאין לפני כל אחת ואחת מפני כבוד המתים.
בראשונה היו מוציאין עשירים בדרגש ועניים בכליבא, חזרו להיות מוציאין בין בדרגש בין בכליבה מפני כבוד העניים: בראשונה היו מוליכין לבית האבל - עניים בכלי זכוכית צבועה, עשרים בכלי זכוכית הלבנה. חזרו להיות מוציאין בין בצבועה בין בלבנה מפני כבוד עניים.
בראשונה כל מי שיש לו מת היו יציאותיו קשות עליו יותר ממותו, התחילו הכל מניחין מתיהן ובורחין. הנהיג רבן גמליאל קלות ראש בעצמו. נהגו הכל כרבן גמליאל:
וכך מצאנו גם במו"ק כז,א-ב:
בראשונה היו מוליכין בבית האבל - עשירים בקלתות של כסף ושל זהב, ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה. והיו עניים מתביישים, התקינו שיהו הכל מביאין בסלי נצרים של ערבה קלופה מפני כבודן של עניים ...
בראשונה היו משקין בבית האבל - עשירים בזכוכית לבנה, ועניים בזכוכית צבועה. והיו עניים מתביישין, התקינו שיהו הכל משקין בזכוכית צבועה מפני כבודן של עניים.
בראשונה היו מגלין פני עשירים ומכסין פני עניים, מפני שהיו מושחרין פניהן מפני בצורת. והיו עניים מתביישין. התקינו שיהו מכסין פני הכל מפני כבודן של עניים.
בראשונה היו מוציאין עשירים בדרגש ועניים בכליכה והיו עניים מתביישין, התקינו שיהו הכל מוציאין בכליכה מפני כבודן של עניים.
בראשונה היו מניחין את המוגמר תחת חולי מעים מתים, והיו חולי מעים חיים מתביישין. התקינו שיהו מניחין תחת הכל מפני כבודן של חולי מעים חיים.
בראשונה היו מטבילין את הכלים על גבי נדות מתות, והיו נדות חיות מתביישות. התקינו שיהו מטבילין על גבי כל הנשים מפני כבודן של נדות חיות.
בראשונה מטבילין על גבי זבין מתים והיו זבין חיים מתביישין, התקינו שיהו מטבילין על גב הכל מפני כבודן של זבין חיים.
בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו עד שהיו קרוביו מניחין אותו ובורחין, עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו ויצא בכלי פשתן ונהגו העם אחריו לצאת בכלי פשתן.[2]
וכך מצאנו גם במשנה בתענית פ"ד מ"ח:
אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונין טבילה.
ומצאנו כעין זה בגמ' בפסחים פב,א:
באו לשורפו ... לפני הבירה ומעצי עצמן אין שומעין להן ... מאי טעמא לא? רב יוסף אמר: שלא לבייש את מי שאין לו רבא אמר מפני החשד.
כלומר: בכמה מקומות תיקנו חכמים להשוות את כל ישראל, כדי שלא לפגוע בעניים, בטמאים או בחולים. טעם התקנה, כפי האמור כאן, הוא שאלה שחסר להם לא יתביישו.[3]
חלק מהתקנות האמורות כאן הן תקנות שעוסקות בהשוואת העניים לעשירים. אבל המקורות שהבאנו כאן לא מבדילים בין מי שעלול להתבייש מחמת מצבו הכלכלי, לבין מי שעלול להתבייש מחמת סיבה אחרת. אופי התקנות אינו כלכלי אלא תדמיתי. הן לא מנסות ליצור שוויון באמצעים הכלכליים העומדים לרשות כל אדם, אלא במה שנראה כלפי חוץ; ובכך אין הבדל בין הקשר כלכלי לבין מה שקשור במצב הלכתי או בריאותי. לכן נראה שטעם התקנות הוא לא ליצור שוויון אלא למנוע בושה.
מצאנו תקנה כזאת לא רק לגבי עניים בכסף, אלא גם לגבי עניים בדעת. וכך נאמר במשנה (ביכורים פ"ג מ"ז):
בראשונה כל מי שיודע לקרות קורא וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין אותו. נמנעו מלהביא, התקינו שיהו מקרין את מי שיודע ואת מי שאינו יודע.
אמנם, שם הנימוק הוא לא משום שהבורים מתביישים, אלא משום שהם עלולים להימנע מלהביא ביכורים. כלומר: במקרה הזה חכמים פעלו לא מפני שהם חסו על כבודם של הבורים. אדרבה, לפעמים טוב לבייש את הבורים כדי לגרום להם ללמוד (או כדי לגרום לאחרים ללמוד ולא להגיע לידי בורות). טעמה של התקנה הוא כדי שלא יימנעו מקיום מצוה.[4]
ואולם, בהרבה מאד תחומים מצאנו שלא תיקנו. למעשה, כמעט בכל תחום לא תיקנו. וכי מצאנו שתיקנו חכמים שהעשיר לא יקנה בית גדול ומרווח ובגד מפואר מפני כבוד העניים? לא ראינו ולא מצאנו.[5]
יתר על כן. בכמה מקומות מצאנו שחכמים התחשבו בכך שיש עשירים ועניים. אפילו מצאנו לגבי צדקה, במסכת כתובות (סז, ב):
די מחסורו אתה מצווה עליו לפרנסו ואי אתה מצווה עליו לעשרו אשר יחסר לו אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלשה מילין.
כלומר: גם אחרי שהעשיר הפסיק להיות עשיר, מתייחסים אליו בשונה מהעני, ומעשירים אותו מהקופה הציבורית.
כך מצאנו גם לגבי ענייני חיוב בעל לאשתו בכתובות מח,א וסא-סו, שמחייבים כל בעל לפי תנאי חייו ולפי רמת חייו.
ומצאנו גם במסכת ביכורים פ"ג מ"ח:
העשירים מביאים בכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב והעניים מביאין אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה והסלים והבכורים ניתנין לכהנים.
ולא תיקנו חכמים להשוות ביניהם. אדרבה. הקלו על העשיר והחזירו לו את הסל.
יתר על כן, תיקנו שלא יתן אדם לצדקה יותר מחומש נכסיו.[6]
זאת ועוד. יש לתת את הדעת לכך שכאשר מתקנים תקנות כאלה, אי אפשר לתקן שהכול יהיו עשירים. תקנה מעין זו היא תמיד תקנה שהכול יהיו עניים. אולי זו אחת הסיבות שבגללן מיעטו חכמים לתקן תקנות כאלה.
התחרות היא גורם חשוב. "קנאת סופרים תרבה חכמה", (עי' ב"ב כא,א – כב,א). אמנם, לא מצאנו שחכמים שיבחו את התחרות הכלכלית כשם ששיבחו את התחרות הרוחנית. אבל יתכן שגם השיקול הזה עמד בבסיס המדיניות הכלכלית של חכמים. ועיין במאמרנו "אחריותו של אדם לחיי חברו ולפרנסתו".
התוי"ט (בכורים ג ח ד"ה והסלים) עסק בשאלתנו. הוא שאל למה לא תיקנו שהכל יביאו ביכורים בסלי נצרים, ואמר:
"וקשיא לי דאי הכי עניים מתביישים ולמה לא תקנו .... וי"ל דמשום כבוד בית א-להינו ומשרתיו לא חשו על שיתביישו העניים".
שו"ת צבי תפארת סי' לו עסק אף הוא בשאלה, וביאר שתיקנו רק במביאי דורון[7] לא תיקנו במה שהוא של כל אדם. כמו טלית וקופסת אתרוג, שכל אדם עושה אותם כפי עושרו.
חשוקי חמד ע"ז כד,ב אומר שכל מה שאינו גוף המצוה הכתובה, ראוי לתקן אם עניים מתביישים.
שו"ת צבי תפארת באר שרק במקרים מיוחדים מתקנים. אבל גם מלשון התוי"ט וגם מלשון חשוקי חמד עולה שראוי לתקן בכל מקרה שבו אין סיבה מיוחדת שלא לתקן. ועל כך קשה – וכי מצאנו תקנה שלא יגור עשיר בבית גדול ולא ילבש בגד נאה?! אדרבה, התקנה היא שלא יתן לעניים יותר מחומש.
לכן, קשה לקבל את ההנחה שהכל אסור מלבד מצוה גמורה.
יותר מסתבר שהתקנה היא רק בתחומים מסויימים. תחומים שבהם עשירים מנקרים את עיני רעיהם[8] או שהעניים עלולים להתבזות מאד. בכל תחום אחר – לא תיקנו.
טעם התקנה הוא שהעניים לא יתביישו, וכיון שזה הטעם, מסתבר זה גם הקריטריון. מתקנים במקום שבו העניים עלולים להתבייש. לא במקום שבו הם עלולים לקנא. לא מתקנים תקנות כדי שהעניים לא יקנאו. מתקנים תקנות כדי שהעניים לא יתביישו. דבר שגורם לבושה – צריך לתקן עליו תקנה.
אין לחכמינו מגמה למנוע קנאה או חוסר שוויון. יש להם מגמה למנוע בושה.[9]
העולה אפוא מדברינו: אין לחכמים מגמה ליצור שוויון כלכלי. מתקנים תקנה במקרים שבהם העני עלול להתבייש, או במקרים שבהם הוא עלול להמנע מלקיים מצוה.
[1] יש שנימקו גם את מצוות השמטה והיובל בנימוקים שוויוניים וחברתיים. אך קשה להביא משם ראיה, משום שהתורה עצמה מנמקת את המצוות האלה בנימוקים אחרים לגמרי. נימוקים שבין אדם למקום. כי לי בני ישראל עבדים וכי לי הארץ. הנימוקים החברתיים הם לכל היותר רווח נוסף.
[2] אמנם, ראה מנחת אלעזר ח"ד סא שעמד על כך שגם אחרי התקנה, לעשיר עושים תכריכי פשתן מפוארים ולעני תכריכי פשתן פשוטים. וכן אפשר לעשות לעשיר מצבת אבן מפוארת ולעני מצבת אבן פשוטה, ובלבד שיעשו לזה ולזה מצבת אבן, ולא ממין אחר.
[3] מצאנו במהלך הדורות גם תקנות להמעיט בהוצאות חתונה. כך מצאנו למשל בספר חינא וחסדא ח"א עה, ב. ועי' בספר 'הנישואין כהלכתם', עמ' תי הע' 169. אולם טעם התקנות האלה אינו כדי שלא יתביישו העניים, אלא כדי שלא יתרוששו העשירים. טעם נוסף שהוזכר הוא משום "והצנע לכת"; אבל לא מצאנו שנימקו את התקנה הזאת בכך שלא יתביישו העניים.
[4] מצאנו דבר דומה גם במסכת שבת (לה, ב): "תנא דבי רבי ישמעאל, שש תקיעות תוקעין ערב שבת. התחיל לתקוע תקיעה ראשונה – נמנעו העומדים בשדה מלעדור ומלחרוש ומלעשות כל מלאכה שבשדות. ואין הקרובין רשאין ליכנס עד שיבואו רחוקין וייכנסו כולם כאחד". אמנם רש"י לא פירש את גם התקנה הזאת כמי שנועדה להשוות בין הקרובים לרחוקים, אלא כתב שמטרתה היא למנוע חשד.
[5] אמנם לגבי עבד עברי דורשים חכמים (קידושין טו, א) על סמך הפסוק "כי טוב לו עמך" שאדם צריך להשוות את תנאי עבדו העברי לתנאיו שלו. התורה אמרה כן גם על מצות שבת: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" דברים ה יד). אבל דברים אלה אמורים רק לגבי חובתו של אדם כלפי אנשים שבבעלותו. אין בדברים אלההשוואת תנאים של כלל האוכלוסיה.
[6] וראה על כך במאמרנו "עד היכן אחריותו של אדם לחיי חברו", שם עמדנו על כך שאדם לא חייב לתת את כל אשר לו לחברו הזקוק לכך.
[7] נראה שכוונתו שלא תיקנו אלא במביאי דורון לחבריהם או לקהל. משום שאם לא נפרש כך – יקשה מדוע לא תיקנו בסלי הביכורים.
[8] ואפשר גם שמתקנים תקנות דוקא כלפי ארועים ציבוריים רשמיים.
[9] ולשם כך יש צורך בהבנה כלל-ציבורית של חכמים, מתי הבושה היא טבעית וצריך להתחשב בה. ומתי הבושה אינה אלא נחלתם של יחידים שבטלה דעתם אצל כל אדם.