ואתחנן

אחד הנושאים המרכזיים בפרשה הוא הראיה. הפרשה פותחת במשה שרוצה לעבור ולראות את הארץ, וה' אומר לו שיראה מראש הפסגה, ויהושע ינחיל את ישראל את הארץ אשר יראה משה. משם עובר משה ומזהיר את ישראל לבל ישכחו את אשר ראו עיניהם, את הדברים אשר ראו עיניהם, וכו'. ראיית דברים. המלה ראיה חוזרת שוב ושוב, עד אשר אומר משה כי לא ראיתם כל תמונה.

אני מצֻוִּים לראות את הארץ, לשמוע את דברי ה', ולזכור שאין לה' תמונה.

שא עיניך וראה

ה' מצוה את משה: "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ". למה נועדה הראיה הזאת?

ובפרט יש לשאול: למה צריך משה להסתכל מזרחה?

נראה שה' מבקש להזכיר את הפסוק שנאמר באברהם: "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה: כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם". אמנם, בנִגוד למשה אברהם היה בארץ (ולכן היה צריך להסתכל לכל הכוונים), אבל גם הוא לא נחל אותה. מבחינתו זו היתה הבטחה עתידית, כמו אצל משה. הבטחה שהוא עצמו לא יזכה לראות אותה מתממשת.

משה מבקש לראות: "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה". (שלא כחוטאים שעליהם נאמר "לא יראוה"). משה מבקש לראות, אבל כונת דבריו היא להכנס. ה' מאפשר לו לראות. לראות ולא להכנס. לראות ולא לנחול. ה' נותן לו את דבריו אך לא את כוונתו. לא לזה הוא התכוון. אבל מאידך, ה' נתן למשה ראיה אחרת. הוא נתן לו לראות את העתיד. כאברהם. לדעת שה' כורת אתו ברית על הארץ.

אברהם היה בארץ, והסתכל לארבע רוחות, וקִבל הבטחה עבור זרעו. משה היה בעבר הירדן, אך גם הוא הסתכל לארבע רוחות, וקִבל הבטחה עבור צאן מרעיתו.

הקמת העם והכניסה לארץ זקוקה לסוגים שונים של חוזים. יש צורך באבות שיהיו בארץ ויראוה ויכירוה וייצרו זיקה אליה אך לא ינחלוה. יש צורך במנהיג שיעמוד מחוץ לארץ ויגדיר את הארץ כיעד. אלה וגם אלה צריכים ראיה למרחוק. כדי שהחזון יתממש, צריך שלפני שיתחיל המימוש יהיה חזון ברור. שתהיה ראיה למרחוק. (וכבר בארנו זאת בפרשת חקת, בהשואה בין מות משה למות אהרן, ובתפקידו של משה לראות למרחוק).

משה רוצה לראות את הארץ מבפנים. הרואה מבפנים רואה כל אבן וכל עץ וכל הר גבוה וכל גבעה רמה, אבל הוא אינו רואה את התמונה הכללית. הוא אינו רואה את היעד. הוא רואה נקודה ולא את החזון הגדול. הוא יכול לעשות זאת בתנאי שיש מישהו שעומד מרחוק ורואה את הדרך והיעד. האיש העומד מרחוק לא רואה כל הר וכל גבעה רמה, ודאי שלא את האבן והעץ. אבל הוא רואה את התמונה הכללית, את היעד, את הדרך. הוא מתוה דרך. (וגם זה מתקשר למה שבארנו בפרשת חקת על ראיתו של משה).

מכאן ממשיכה התורה לתאר את חשיבות הראיה וחשיבות אי-הראיה. משה מזהיר את ישראל לבל יעשו פסל ותמונה, משום שעיניהם ראו שלא ראו כל תמונה, ושלה' אין תמונה. משה, שעליו נאמר "ותמנת ה' יביט", הוא זה שאומר בפרשתנו שלה' אין תמונה. (ועין בדברינו על כך בפרשת כי תשא, כי שם הארכנו לבאר את ראית התמונה). ועם זאת, לא רק בפרשתנו מבקש משה בקשה מיוחדת לראות. כבר בפרשת כי תשא הוא בקש לראות את כבוד ה', ולא נענה ב"אין תמונה" אלא ב"לא יראני האדם וחי". כביכול יש מראה, אלא שאם תראהו תמות. וכנגד אותו פסוק, אומרים ישראל בפרשתנו: "הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי". (ומיד הם מוסיפים "וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת". ולהלן נעסוק בסתירה הזאת).

גם כאן יש לבאר שיש כמה סוגי ראית (וכאמור, בדברינו על כך בפרשת כי תשא הארכנו). לה' אין תמונה. אבל ההכרה הברורה ביעד ובעקרון, היא החשובה כאן. הכרה הנִתנת מרחוק. הכרת החזון הגדול. היא זו שלנגד עינינו תמיד. והיא לא קלה. היא מחיבת להתעלות מעל האבן והעץ וההר והגבעה הרמה ולהביט למרחוק. זוהי תמונת ה' הגדולה שמשה מביט בה. לעם קשה. קל להם הרבה יותר לעסוק באבן והעץ שעל כל גבעה.

וכפי שנזכיר להלן בפרק הפתוי והפתרון, הכניסה אל הארץ צריכה להיות אחרי שלב הבירור. אל הארץ אפשר להכנס רק אם כבר לפני הכניסה לארץ הושלם שלב הבירור. תוך כדי ראית התמונה השלמה מרחוק. כאשר אנחנו כבר בתוך הארץ, אין אנו רואים את התמונה השלמה, אנו מושפעים מקשי היום-יום, ואי אפשר להתוות את הדרך בשלב הזה. צריך להכנס לארץ אחרי שהדרך כבר מבוררת.

נקודת המוצא לאמונה

בתחלת ספר דברים, אחרי הכותרת "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל וכו'", נאמר "הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר", אחרי ההקדמה הזאת, נפתחים דברי משה הנגמרים בפרשתנו. הדברים האלה פותחים במלים "ה' אלהינו דבר אלינו בחֹרב", ועוסקים בצווי לרשת את הארץ ובמסע ישראל אליה.

בפרשתנו שוב נאמר: "ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם וכו'". וכאן בא דִבור ארוך של משה אל בני ישראל, הנמשך עד פרשת כי תבא. הנושא שלו הוא "שמע ישראל אל החקים ואל המשפטים וכו'", הוא עוסק במצוות רבות שצריכים ישראל לקים, והוא פותח במלים "ה' אלהינו כרת עמנו ברית בחֹרב".

הבסיס לספר דברים הוא צוויי ה' אלינו בחֹרב. משם מתחילה ההסטוריה של עם ישראל, ומשם מתחייבים הצוויים לבא אל הארץ ולקים בה את המצוות. הנאום הראשון פותח ב"ה' אלהינו דבר אלינו בחֹרב", והנאום השני פותח ב"ה' אלהינו כרת עמנו ברית בחֹרב".

ספר הכוזרי אומר שיציאת מצרים היא הבסיס והמוצא לאמונת ישראל, כי אותה ראינו בעינינו. מה שהיה לפניה לא למדנו אלא מפי אבותינו שסִפרו לנו. אבל הרמב"ם פותח את מצות האמונה בה' בכך שה' הוא בורא העולם. גם רש"י ורמב"ן בתחלת התורה, עוסקים במדרש של ר' יצחק ששואל למה פתחה התורה בבראשית, ולא במצוות שנצטוו ישראל. רש"י מוצא תועלת אחרת בפתיחה בבראשית, המסייעת לישראל לרשת את ארץ ישראל, ובכך הוא מקבל את ההנחה שעִקר התורה הוא המצוות שנצטוו ישראל, אבל הרמב"ן אומר שהשאלה כלל איננה שאלה. יסוד האמונה הוא שה' ברא את העולם וכל העולם לא קים אלא מבראשית ברא אלהים.

התורה פותחת בבראשית. התורה כֻלה מתארת את המציאות כפי שהיא, ולא כפי שהיא נגלית לעינינו. היא לא ספר הלכה, היא לא מלמדת את המצוות בלבד. היא מציגה את המציאות כפי שהיא: ה' ברא לו עולם וברא בו אנשים לצרכו. והפעל היוצא הוא שאותם אנשים (כלומר: אנחנו) חייבים לקים את מצוותיו. התורה כתובה לא מתוך נקודת הראות הסובייקטיבית שלנו, אלא מתארת את המציאות כפי שהיא. לכן היא פותחת בבראשית.

לא כן ספר דברים. תפקידו של ספר דברים הוא ללמד אותנו את המצוות כפי שהן נראות מתוך נקודת מבטו של העם היושב בארץ ומקים אותן. הוא אינו פותח במעשה בראשית אלא במעמד הר סיני, והוא משבח את ה' בפעולותיו הנראות לעינינו. ספר דברים עוסק בבעיות יותר מעשיות, גם המצוות בו מתוארות בצורה יותר מעשית. ספר דברים הוא תרגום של השקפת העולם הכללית של ארבעת החומשים הקודמים, לשפה מעשית יותר של החיים בארץ.

בפרשתנו בא הדבר לידי בטוי, בעִקר בהבדלים שבין עשרת הדברות של יתרו לבין עשרת הדברות של פרשתנו. הטעם לקיום הדברות בפרשתנו הוא "כאשר צוך ה' אלהיך". אנו מצווים לשמור שבת לא כי ה' ברא את העולם אלא כי ה' הוציא אותנו ממצרים. גם הערכים הגדולים והנשגבים הקימים בזכות עצמם, מקבלים משמעות אחרת בחייו של עם ישראל כעם. לתורה יש ניחוח מיוחד בהיותה דרך חיים של עם, ולא רק עובדות קיומיות ומסקנות שכליות הנגזרות מהן. וזהו תפקידו של ספר דברים, ושל התורה שבע"פ שבאה בעקבותיו.

לאמונה של ישראל יש שתי נקודות מוצא. יש נקודה כלל-תורנית: ה' ברא את העולם, ולכן העולם שלו. העולם לו הוא, ואנו לו. הוא עשנו ולו אנחנו. ויש נקודת מוצא נוספת, מיוחדת לעם ישראל: ה' צוה אותנו בחורב לרשת את הארץ ולחיות בה חיי תורה. זוהי נקודת המוצא של העם היושב בארץ וחי חיים בצל ה', כבן על שלחן אביו.

משה וחִנוּך הדורות הבאים

אחת המשימות החשובות והגדולות שמשה לוקח על עצמו לכל אורך הדרך מאז יציאת מצרים, היא השמירה על ההמשכיות. הדרך לכך היא החִנוך. והדבר בא בד"כ בקשר לשני ארועים היסטוריים: יציאת מצרים ומעמד הר סיני.

לגבי יציאת מצרים אומר משה כבר במצרים: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבדה הזאת לכם ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל". וכן יתר הבנים המוזכרים בהגדה: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים מבכר אדם ועד בכור בהמה על כן אני זבח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך כי בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים".

כל האמירות האלה, כמו כל ספר דברים, אינן פותחות ב"וידבר ה' אל משה" אלא ב"ויאמר משה אל העם" וכד'. כל אלה הם דברי משה אל העם.

בפרשתנו חוזרת האמירה הזאת בנוגע למעמד הר סיני: "רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחרב באמר ה' אלי הקהל לי את העם ואשמעם את דברי אשר ילמדון ליראה אתי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון".

ובהמשך הפרשה שב משה פעמים רבות בצוויים כגון "ושננתם לבניך" וכד'. מצות חִנוך הבנים חוזרת בכל אחת מארבע פרשיות התפילין, ותמיד מפי משה.

בכל התורה פונה ה' אל ישראל בלשון רבים. משה פונה אל עם ישראל לארך רוב ספר דברים בלשון יחיד.

החִדוש של משה הוא שזכרון איננו בהכרח דבר פרטי. כמו שלאדם פרטי יש זכרון פרטי, כך יש לעם זכרון לאומי. משה עומד מול דור שלא ראה לא את יציאת מצרים ולא את מעמד הר סיני, אבל העם שיצא ממצרים עדין חי ועדין זוכר את יציאת מצרים. ואת זה יכולים גם אנו, 3000 שנה אחרי משה, לומר: איש מיוצאי מצרים או מהעומדים בהר סיני אינו חי עמנו היום, אבל אותו עם שיצא ממצרים ועמד בהר סיני, עודו חי ועודו זוכר את יציאת מצרים ואת מעמד הר סיני.

ההתיחסות לעם ישראל כאל גוף יחיד שאפשר לדבר אליו בלשון יחיד, מעניקה לו משמעות נצחית. אדם יחיד הוא בן חלוף, אבל עם קים וזוכר לעולם. לכן, מועילים המופתים והנסים שנעשו ע"י ה' לכל הדורות. ואולם, כדי שהזכרון אכן יהיה נצחי, יש צרך בתנאי נוסף, שעליו עומד משה פעמים רבות לארך כל ספר דברים: והודעתם לבניך ולבני בניך.

לכן יכול משה להדגיש: "לא את אבתינו כרת ה' את הברית הזאת, כי אתנו, אנחנו אלה פה היום כלנו חיים".

אהבת ה' וירושת הארץ

משה מזהיר את ישראל בפרשתנו מפני העבודה הזרה. והוא אף מזהיר את ישראל, כי אם יעשו פסל תמונת כל, ענשם יהיה לעבוד ע"ז: "והפיץ ה' אתכם בעמים ... ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחן".

הענש הזה הוא כ"כ מזעזע, שהוא יוביל את ישראל מיד לתשובה: "ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך".

ואם כ"כ מזעזע לעבוד אלהים אחרים, למה מלכתחילה עבדו ישראל ע"ז? וכן יש לשאול: אם הטענה "מעשה ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחן", היא כ"כ משכנעת, למה היא הובאה רק בתיאור חומרת הענש, ולא כבר בתיאור חומרת החטא.

אפשר לפרש שהחטא שמשה מזהיר מפניו הוא עשית פסל לשם ה', חטא שללא ספק מוזכר בפרשתנו (פשט הפרשה, כפי שיבואר בפרק הבא, הוא שהפרשיה הראשונה המזהירה מפני תמונה, עוסקת בעבודת ה' ע"י פסלים או בעבודת צבא השמים (ואפשר שגם האזהרה על צבא השמים באה מאותה נקודת מוצא: לא ראיתם לא תמונת בעל חיים ולא תמונת כוכב, אז אין לכם מה לעבוד אותם ואת תמונתם), ואילו פרשית כי תוליד בנים עוסקת בעבודת אלילים, ולכן היא מוכיחה את קיומו של ה' ע"י הנסים), החטא הזה מוביל לידי גלות, ובגלות יבא הענש - עבודת אלילים גמורה. אבל התירוץ הזה אינו מתרץ את הקושיה לגמרי, שהרי משה מדבר גם על עבודת השמש, הירח, הכוכבים וצבא השמים. גם על כך יבא העֹנש המדובר.

עדין אפשר לתרץ באותה דרך ולומר שעבודת צבא השמים היא קלה בעיני בני ישראל מעבודת עץ ואבן, ולכן אפשר לאים עליהם שאם יעבדו את צבא השמים (או יעשו פסל לשם ה') יהיה סופם שיעבדו עצים ואבנים, וזה אכן מפחיד, אפילו את בני ישראל.

אבל יש כאן נקודה נוספת: בני ישראל עלולים לעבוד את צבא השמים או פסלים אחרים, כל עוד הם יושבים בארצם ושומרים על זהות ישראלית של עבודת ה', הם פוסחים על שתי הסעפים. כאשר הם עובדים את ה', הם מרגישים בטוחים ולכן לא אכפת להם לעבוד במקביל גם אלהים אחרים. הם צריכים להבין שעבודה זרה היא התנתקות מה' ומארצו, רק זה יביא אותם לדרוש את ה' בכל לבבם ובכל נפשם. משה כבר מזהיר אותם בשלב מוקדם יותר, שהשמש, הירח והכוכבים, ה' חלק אותם לכל העמים תחת כל השמים, להבדיל מישראל שאותם לקח ה' והוציא אותם ממצרים (כלומר: הם חיים בארץ-ה' ולא תחת כל השמים), להיות לו לעם נחלה (כלומר: לא לעבוד את צבא השמים).

אך הסוף ידוע: ישראל נִסו לפסוח על שתי הסעפים, ולעבוד את ה' ואת אלהי העמים במקביל. ולכן גלו מהארץ.

מבחינה זאת דומה חטא ע"ז לחטא המרגלים. בשני המקרים החטא הוא העֹנש והעֹנש הוא החטא. מי שאינו חפץ בארץ נענש ונשאר מחוצה לה, ומי שאינו חפץ בה' נענש ונשאר בלעדיו, ה' שוכן בארץ, ואת כל אלהי הגויים ואת כל צבא השמים הוא חלק לשאר הארצות תחת כל השמים.

ומתוך כך גם מתברר איך תושג קרבת אלהים, רק דרישתו בכל לבבך ובכל נפשך תביא אותך אל הארץ ואל השכינה. גם הפוסח על שתי הסעפים דורש את ה', אך לא בכל לבבו ובכל נפשו, ולכן הוא אינו יכול להיות בארץ ולעבוד את ה'.

יוצר, קונה או מנהיג

משה מזהיר את ישראל לבל יעבדו ע"ז, בשתי פרשיות. הראשונה ביניהן עוסקת בעשיית פסל לשם ה', והשניה עוסקת בע"ז ממש. משה מזהיר את ישראל שישָמרו לבל יעשו פסל תמונת כל סמל. ההוכחה לאזהרה זו היא מעמד הר סיני: וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל: וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ ... וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל... ראית את ה' במו עיניך וראית שלא היתה כל תמונה. ראית רק אש גדולה מתוך החשך ומתוך השמים. דרך אגב משה גם מזכיר שלא כדאי להסתבך עם האש הגדולה הזאת. כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא.

הפרשיה השניה באה ללמד שה' הוא האלהים, ולכן אסור לעבוד אלהים אחרים. וכאן משה מתחיל דוקא מהאיומים, רק אח"כ הוא עובר להוכחות. הוא פותח ב"הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן: וְהֵפִיץ ה’ אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג ה’ אֶתְכֶם שָׁמָּה". רק אח"כ הוא כותב שאחרי הענשים האלה ה' ירחם עלינו אם נשוב אליו. רק אח"כ הוא מביא הוכחה לכך שה' הוא האלהים. ההוכחה הגדולה היא יציאת מצרים. משה מזכיר גם הוכחות נוספות: מעמד הר סיני, והמלחמות העתידיות בארץ ישראל. אלה הן ההוכחות המלמדות שה' הוא האלהים.

משה לא מזכיר כלל את בריאת העולם. גם בעשרת הדברות, במצות שבת, הוא מחק את בריאת העולם והכניס במקומה את יציאת מצרים. בפרשתנו הבסיס לאמונה בה' הוא יציאת מצרים ולא בריאת שמים וארץ. משה לא מחמיץ אף הזדמנות להזכיר את השמים והארץ. הוא מעיד בישראל את השמים והארץ. הוא קורא לישראל לחפש ולמצוא שאין אלהים אחרים בכל הארץ ובכל השמים, הוא מזכיר שה' השמיע את קולו מן השמים והראה את אשו הגדולה על הארץ. ומכאן שה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד. הוא מושל בשמים ובארץ, אבל לא זה הנושא.

הנושא המודגש כאן הוא שה' הוציא את ישראל ממצרים, הביא אותם לארץ, מפיץ אותם בעמים ושב ומרחם עליהם. כי הוא רחום וחנון. אלהותו ומשילתו בשמים ובארץ לא באים לידי בִטוי בכך שהוא ברא אותם. הם באים לידי בִטוי בכך שהוא מושל בהם ומנהיג בהם את ישראל. בכך שהוא יכול להפיץ את ישראל בכל הארץ ובכל השמים, וגם לגאול אותם משם. בכך שאם ישראל יחטאו הם יאבדו מעל הארץ (כאן במובן של ארץ ישראל) ויופצו בכל הארץ, והעדים הם השמים והארץ. הראיה שכ­לנו ראינו היא יציאת מצרים. גדולתו של ה' לא בכך שהוא ברא את השמים ואת הארץ אלא בכך שהוא מנהיג אותם, ומנהיג בהם את עמו. הפרשה נפתחת ב"הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן: וְהֵפִיץ ה’ אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג ה’ אֶתְכֶם שָׁמָּה", לא רק כאִיום אלא כעצם הראיה שה' הוא האלהים. בכך הוא האלהים, ובכך שישוב ויגאלנו.

(מדי פעם אני שואל את בני אילו לא היה חרב המקדש ולא היה צריך לנחם את ירושלים, איזו הפטרה היה צריך לקרוא לפרשת ואתחנן. לאור הכתוב בפרשה על העבודה הזרה ואלילי העץ והאבן, נראה לי שהפרק המתאים ביותר הוא פרק מ בישעיהו: "וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ: הַפֶּסֶל נָסַךְ חָרָשׁ וְצֹרֵף בַּזָּהָב יְרַקְּעֶנּוּ וּרְתֻקוֹת כֶּסֶף צוֹרֵף: הַמְסֻכָּן תְּרוּמָה עֵץ לֹא יִרְקַב יִבְחָר חָרָשׁ חָכָם יְבַקֶּשׁ לוֹ לְהָכִין פֶּסֶל לֹא יִמּוֹט: הֲלוֹא תֵדְעוּ הֲלוֹא תִשְׁמָעוּ הֲלוֹא הֻגַּד מֵרֹאשׁ לָכֶם הֲלוֹא הֲבִינֹתֶם מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ: הַיֹּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת: הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן שֹׁפְטֵי אֶרֶץ כַּתֹּהוּ עָשָׂה: אַף בַּל נִטָּעוּ אַף בַּל זֹרָעוּ אַף בַּל שֹׁרֵשׁ בָּאָרֶץ גִּזְעָם וְגַם נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ וּסְעָרָה כַּקַּשׁ תִּשָּׂאֵם: ס וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ...").

בלי תמונה

בשני הקשרים שונים ולשתי מטרות שונות מזכיר משה בפרשתנו את מעמד הר סיני. בפעם הראשונה, כחלק מנאומו הראשון, הוא מזכיר את מעמד הר סיני כדי להזכיר לישראל שגם כאשר ראו את מראה כבוד ה' – לא ראו כל תמונה. מכאן שלה' אין תמונה ואנחנו צריכים להזהר מאד ולהשמר לנפשותינו פן נעשה פסל תמונת כל. האזהרה הזאת חותמת את הנאום הראשון של משה, נאום שעסק בהכנה של ישראל למלחמה על הארץ, אינו שלם בלי האמירה שלא די לכבוש את הארץ, צריך גם להשאר בה, והתנאי לכך הוא לא לעשות פסל וכל תמונה, ולא לעבוד אלהים אחרים.

בפעם השניה, כבר בתוך נאומו השני של משה, מוזכר מעמד הר סיני כהקדמה לנאום המצוות של משה. משה מקדים ומזכיר לעם שה' נגלה אלינו בהר סיני, ושם אתם בִקשתם שלא לראות עוד את האש הגדולה הזאת, ובקשתם שאני אלמד אתכם את דברי ה'. לכן הסכיתו ושמעו את נאומי השני, בו אלמד אתכם את דברי ה' שאתם בִקשתם לשמוע מפי.

לאחר ההקדמה הזאת, הנאום פותח באהבת ה' ובשלילת העבודה הזרה, כך נפתחים גם עשרת הדברות הנזכרות כאן, וגם דברי משה המובאים אחרי ההקדמה. אחרי ההקדמה המספרת מדוע שומעים ישראל את הדברים מפי משה ולא מפי ה' ושבדברים האלה תלויה השארותנו בארץ, הפתיחה לנאום המצוות היא שה' אלהינו ה' אחד ועלינו לאהוב אותו בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאדנו. ולא ללכת אחרי אלהים אחרים.

שני הענינים האלה נלמדים ממעמד הר סיני. ההכרה בכך שלה' אין תמונה, וההכרה בכך שאת התורה עלינו ללמוד מפי משה. משה הוא המצוה אותנו להאמין בה' ולאהוב אותו, וה' הוא המצוה אותנו ללמוד תורה מפי משה.

המקור לכך נאמר כבר במעמד הר סיני. שם אמר ה' למשה "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם".

הקושי של ישראל להתמודד עם אלהים שהוא אש אוכלה ואין לו מראה או תמונה, הוא שלב ראשון בדרך לקבלת התורה. ישראל אינם מקבלים את התורה ישירות מה', לה' אין צורה, וגם את התורה צריך להלביש בצורה, וזהו תפקידו של משה.

לעם ישראל קל יותר לראות צורה. עם ישראל מתקשה בהבנת דבר שאין לו צורה. הוא מעדיף משהו שיש לו צורה, זה יוצר תחושה של משהו שאפשר לקלוט. זכרון מעמד הר סיני הוא זה שמלמד שה' הוא דבר שאין ביכלתנו לקלוט אותו או לראות אותו, ולכן אפילו שמיעת דבריו מתוך האש היא ארוע חד פעמי שלא נוכל לחזור עליו. את זה קשה לישראל לקבל, מפני שבאמת שמיעת קולו של ה' הגדול והנורא היא דבר מאד מפחיד וקשה. לכן מנסים ישראל לצמצם אותו לתבנית חמרית כלשהי שהם יכולים לחוש. או לתפוש את משה, המוחש, כסמכות העליונה. אם אלהים מוחש או משה הוא הסמכות – אפשר לחלוק עליו. הוא בשר ודם בדיוק כמונו. אין אנו צריכים להתמודד עם דבר גדול ומובדל מאתנו באופן חריג. משה בפרשתנו מביא את מעמד הר סיני כדי ללמד בדיוק את המסר הזה, את ה' אנחנו צריכים לזכור ואת תורתו אנו צריכים לקים. לא משהו מוחש ולא מישהו מוחש. משה אינו הסמכות אלא כלי להעברת דברי ה' אלינו. אי אפשר לחלוק על ה'. ומי שלא מספיק חש בזה – שיזכר במעמד הר סיני. החִדוש בדברי משה הוא שעם כל זה – התורה נפתחת באהבה. אחרי הכותרת "ה' אלהינו ה' אחד" בא הפירוט, הפותח ב"ואהבת", "את ה' אלהיך תירא" בא רק אח"כ. רק כדי ללמד שלא נירא מאלהים אחרים. אין צורך ללמד שלא נאהב אלהים אחרים, אין חשש כזה. הבִטוי החוזר שוב ושוב בספר דברים הוא האהבה, בין ישראל לה' ובין ה' לישראל. הקשר הקשה לתפישה בין ה' לישראל מתחיל באהבה.

תמונה

התורה אומרת: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה’ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה: תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם: תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ". לה' אין תמונה, אז אל תעשו עבורו תמונה.

מאידך, נאמר על משה: "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה’ יַבִּיט". יש תמונה או אין תמונה?

גם בפרשתנו נאמר שישראל כן ראו: "וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה’ אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי: וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה’ אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ". אמנם, לא נאמר שראינו את תמונתו, אלא את כבודו ואת גדלו. אבל ראינו. ראינו שאפשר לראות ולחיות, ועתה למה נמות.

יש לבאר שזה ההבדל בין משה לישראל. תמונת ה' שמשה מביט בה היא האין-תמונה שראו ישראל במעמד הר סיני. ישראל בקשו שמשה ימשיך לעמוד לפני ה' כמו במעמד הר סיני, ויראה שאין תמונה. את זה הוא יביט.

קדושה אלהית

בשני מקומות בפרשה, מביא הדובר ראיה לדבריו מהיכולת לראות את ה' ולחיות.

הפעם השניה בפרשה, אך הראשונה מבחינה כרונולוגית, היא ראייתם של ישראל: "וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה’ אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי: וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה’ אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ: כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי".

לכאורה, ישראל סותרים את עצמם. הם אומרים "הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי", ואעפ"כ הם חוששים שימותו. מסתבר שהדבר העִקרי שלמדו ישראל בהר סיני, הוא דוקא הדבר שנזכר כאן בלי הפתיחה "הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי...". היום הבנו שאי אפשר לראות את ה' ולחיות. רק אנו עמדנו בכך.

כעבור ארבעים שנה, מביא משה ראיה לגדולתו של ה' מהנקודה הזאת עצמה: "כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ: הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי". גם כאן, אפשר לכאורה לומר שמשה סותר את עצמו: ישראל ראו את ה' ובכל זאת הם חיים. מה זה אומר על גדולתו של ה'?

התשובה על שתי השאלות היא שגדולתו של ה' עולה ממילא מתוך האש הענן והערפל, ומתוך אותה התגלות. המלה "וַיֶּחִי" החותמת את שני הפסוקים מגלה את גדולתם הגדולה של ישראל, שהגיעו אליה באותו רגע חד פעמי, שבו נִתנה להם קדושה אלהית.

מי יתן

בדברי בני ישראל יש סתירה פנימית: "הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי: וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה’ אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ: כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי: קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה’ אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ", ראינו כי אפשר לחיות, ועתה למה נמות?

הסתירה הזאת נזכרת שם גם במקומות נוספים.

אבל ה' מקבל את דבריהם: "שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם". והמסקנה היא שהדִבור יבא דרך משה.

הענין הזה חוזר בפרשת שפטים: "כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה’ אֱלֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת: וַיֹּאמֶר ה’ אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו...".

פעמים נאמר שהיטיבו אשר דברו, אלא שהשאלה היא האמנם.

הבטוי "הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי..." מזכיר את דברי המורה: אתם צודקים שאתם לא צריכים לעשות את העבודה הזאת. הלואי שאת אותו מאמץ שעשיתם בשביל להסביר למה אתם לא צריכים ללמוד תשקיעו בלהסביר למה אתם כן צריכים.

יש צדדים לכאן ולכאן. השאלה היא איזה צדדים רוצים לראות.

יתכן שמשה חשב שה' יתגלה על הר סיני וישאר לעולם בתוך בני ישראל. הרי גם למשה יש "מי יתן" כזה. "מי יתן כל עם ה' נביאים". משה רוצה שכל עם ישראל ישאר תמיד במדרגת מעמד הר סיני. הוא קובל על כך שהעם חושש מכך. אבל כתוצאה מחשש העם – משה הוא זה שצריך להעביר לעם את דברי ה'. ואחרי מות משה – עם ישראל צריך בכחו, בלי עזרה גלויה מה', לקיים את התורה.

הפתוי והפתרון

את נאום המצוות, פותח משה בהקדמה, בה הוא מסביר מדוע את המצוות צריכים ישראל לשמוע ממנו ולא מה', משה מסביר שעשה זאת ע"פ בקשתם של ישראל שיָראו לשמוע עוד את קול ה', ובקשו שמשה יתווך בינם לבין ה'.

מיד אחרי ההקדמה פותח משה בסכנת העבודה הזרה. הוא מזהיר את ישראל שהם עומדים לבא ולקבל ארץ מלאה כל טוב אשר לא מִלאו, ויש חשש שיחד עם שלל הכנעני ינסו ישראל לכבוש לעצמם גם את אלהי הכנעני. בתים מלאים כל טוב מלאים גם באלהים אחרים.

החשש שמא התערבות בגויים תביא לקבלת אלהיהם הוזכר גם בחלק הראשון של הפרשה. שם הוזכר החשש לגבי הגלות: "וְהֵפִיץ ה’ אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג ה’ אֶתְכֶם שָׁמָּה: וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן". אם לגבי הגלות אפשר להבין, שעם שנפוץ בגויים נטמע בהם, הדבר קשה להבנה בארץ. אחרי שעם כבש עם אחר הוא יאמץ את אליליו? אך ההסטוריה מלמדת שהחשש הזה הוא אכן סכנה. לא רק העירוב בין הגויים מעורר רצון לעבוד ע"ז, גם הכִבוש שלהם: "וַיְהִי אַחֲרֵי בוֹא אֲמַצְיָהוּ מֵהַכּוֹת אֶת אֲדוֹמִים וַיָּבֵא אֶת אֱלֹהֵי בְּנֵי שֵׂעִיר וַיַּעֲמִידֵם לוֹ לֵאלֹהִים וְלִפְנֵיהֶם יִשְׁתַּחֲוֶה וְלָהֶם יְקַטֵּר". איפה ההגיון? הרי הבסת אותם. אמציהו מרגיש גדול בכך שהוא שלל מהאדומים את אלהיהם והוא מקטר להם בעצמו. כעת הם שלי ולא שלכם, כי אני יותר חזק מכם. הצורך לוותר על אלהי העם האחר הוא קשה. (הארוע הזה מלמד גם על היחס של האדם לאלהיו, הוא לא באמת מרגיש שהוא עבד של אלהיו. הוא מרגיש בעלים על אלהיו, ומתוך כך – אם כבש עם אחר הוא רוצה להיות בעלים גם על אלהי אותו עם. ובאופן כללי: הרבה יותר מההגיון והאמונה, מושכות את האדם תחושת ההתרוממות, השירים והתאוות. פסל יפה ושיר יפה וחגיגה יפה מושכים את האדם הרבה יותר מאשר מחשבה שזה מועיל ונכון. לכן מזהירה התורה מפני חמדת אלילי כסף וזהב).

הפתרון שמציע משה לבעיה הזאת, הוא לבוא מראש עם אידאולוגיה ברורה וחזקה המושתתת על אמונה ברורה. המקור שמציע כאן משה לאמונה הוא יציאת מצרים ומעמד הר סיני. את הפתרון הזה הוא מציע בחלק הראשון של הפרשה הן לנושנים בארץ והן לגולים לחו"ל, ובחלק השני של הפרשה הוא מציע אותו לכובשי הארץ. אתם כבר למדתם שה' הוא האלהים. נִסינו וראינו. ה' הוא האלהים. כעת שלב הנסיונות נגמר, כעת יש לנו מסקנות. אם נאמין בהן באמונה שלמה נחזיק מעמד. כעת אין מה לנסות את ה', מי שמנסה סימן שיש בלבו ספק. מי שצריך בחינה מחודשת בכל עת, עדין אינו בשל לרשת את הארץ. עם ספקות כאלה הפִתויים זמינים מאד למרות שהם מעשה ידי אדם עץ ואבן. אבל הזוכר את מופתי ה' במצרים ונכנס לארץ מתוך כך, הוא אשר תהיה לו צדקה. לכן מחדד משה ואומר שאת המסר הזה צריך להעביר לדורות הבאים. ואם ישאלך בנך מה העדות, ספר לו על יציאת מצרים ועל האותות והמופתים שעשה לנו ה' שם.

במצרים לקח לו ה' גוי מקרב גוי. כלומר הבדיל את ישראל מהגוי שסביבם ומאמונתו. כמו שנאמר בחלקה הראשון של הפרשה.

הבאים לארץ עומדים מול סכנה של עבודת כחות הטבע. "פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה: תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם: תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ: וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם...". מי שלא רואה עין בעין את ה', עלול לעבוד את מי שהוא כן רואה. אלא שגם אמונות כאלה אינן צומחות בחלל ריק: "אֲשֶׁר חָלַק ה’ אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם".

הנהגת ה' הנזכרת בפרשה אכן התרחשה בהסטוריה בדיוק כפי שהיא מתוארת. דרך יציאת מצרים, מעמד הר סיני, הכניסה לארץ, עבודת ע"ז, הפצת ישראל בעמים והשיבה לארץ. ישראל לכל אורך הדרך הושפעו ממוסכמות כלל עולמיות שנחשבו מתקדמות בדורם, אך הצליחו לשמור על היחוד הלאומי בזכות אנשים שלא שאלו שאלות אלא נשארו מאמינים בה' שלקח לו את עם ישראל לעם, גוי מקרב גוי.

מבנה נאומי ספר דברים

ספר דברים מחולק לנאומים. שני הנאומים פותחים בחורב. הראשון: "ה' אלהינו דבר אלינו בחרב לאמר רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו וכו'", והשני: "ה' אלהינו כרת עמנו ברית בחרב וכו'".

הראשון הוא נאום הארץ. הוא עוסק בצווי שנצטוינו לרשת את הארץ. גם עניני הע"ז האמורים בסופו, הם חלק מהענין, הם הובאו כאן כדי ללמדנו ששהייתנו בארץ מותנה בכך שלא נעבוד ע"ז, שהליכתנו לארץ אינה מהלך חד פעמי שמסתיים בימי יהושע, אלא היא נמשכת לעולם. לעולם עלינו לשמור את מצות ה' שאל"כ לא נירש את הארץ אלא נגלה ממנה, וגם אז עלינו לשוב אל ה' ואל הארץ. ההליכה אל הארץ נמשכת לעולם, כל עוד נדבק בה' נאריך ימים עליה, וכשלא נדבק בו נגלה, ואח"כ נשוב. (אפשר שגם ההקבלה בין חטא המרגלים לחטא העגל מלמדת זאת. עם שחוטא בחטא העגל, כלומר בע"ז, סופו שיחטא גם בחטא המרגלים ויענש באי כניסה לארץ).

הנאום השני הוא נאום המצוות, ה' אלהינו כרת עמנו ברית בחורב. מטרת הנאום לסקור את הברית שכרת עמנו ה' בחורב. הנאום הזה מביא את מעמד הר סיני כהקדמה. ומספר שאחר כך בִקשו ישראל לא לשמוע עוד את קול ה'. לכן אומר משה: כיון שאחרי מעמד הר סיני בקשתם לא לשמוע את התורה ישירות מה', תצטרכו לשמוע אותה ממני, והריני מלמדה, וכו'. משם והלאה מלמד משה את כל המצוות שלא נאמרו מפי ה' בהר סיני. אמנם למוד התורה שם מתחיל בשמע ישראל שהוא הקבלה לאנכי ה' אלהיך, שאותו שמעו ישראל מה'. אבל אח"כ מקדים משה הקדמות כלליות לפני המצוות, ומלמד את שאר המצוות. מצוות שאינן קשורות בהכרח בעשרת הדברות.

משה בא לבאר את התורה, לאו דוקא את הדברות. הוא אמנם פותח בשמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, שאפשר לשמוע ממנו את הדבור אנכי ה'. אבל אח"כ אין הספר מסודר כסדר הדברות. אמנם פרשת עקב מזהירה בעקר מפני הע"ז, אך לא רק מפניה. התורה עוסקת בע"ז עם הזביחה בחוץ בפרשת ראה. אבל אח"כ משה מבאר מצוות שאינן חלק מעשרת הדברות. השבת אינה נזכרת בספר דברים. אמנם נזכרו בהמשך פרשת ראה השנה השביעית והמועדים, אך השבת לא נזכרה עמם. כבוד אב ואם לא נזכר בספר דברים. אמנם נזכרו בפרשת שפטים אנשים שונים שעלינו לכבדם, אך האב והאם לא נזכרו שם, ולמעשה כלל אינם ממין העניין. נכון שבפרשת שפטים מרחיב משה את דיני לא תרצח לדיני גואל הדם, עד זומם, קריאה לשלום ועגלה ערופה. נכון שבפרשת כי תצא יש קבוצה גדולה של מצוות המבארות את לא תנאף, ובהמשך הפרשה עוסק משה בכי ימצא איש גונב נפש, אך הנושא הוא לא עצם האסור לרצוח או לנאוף, אלא פרטים שונים הקשורים אליו. בספר דברים אין זכר לשתי הדברות האחרונות. לעמת זאת, יש בספר דברים מצוות רבות שאינן שיכות דוקא לדברות. משה מלמד את התורה כלה, אלא שהוא פותח בשמע ישראל שהוא כנגד אנכי, ומבאר את כל אשר צוהו ה'. הנאום השני הוא התורה.

גם הנאום הראשון תורה הוא, הוא פותח ב"בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר", ומסים ב"וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל אלה העדת והחקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים בעבר הירדן בגיא מול בית פעור", הצווי הוא ללכת אל הארץ ולהקים בה ממלכה הוא תורה, עדות, חקים ומשפטים.

(ואמנם, המפרשים כתבו ש"אלה העדת והחקים והמשפטים" מתיחס לנאום השני, אך המסורה לא חלקה כן את הפרשיות, וגם קשה לומר כן מבחינה לשונית, כשלכאורה הלכו ישראל איש לאהלו אחרי הבדלת הערים, שהרי אחרי כן קרא משה לכל ישראל ואמר את הנאום השני).

הפרשה מתארת את בני ישראל שאומרים מצד אחד "היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי" ומאידך: "ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדלה הזאת אם יספים אנחנו לשמע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמנו ויחי". כלומר: היה רק רגע אחד שבו יכלנו לראות, ואנו מבקשים לא להתקרב עוד.

לכן, תפקידו של משה הוא ללמדם. והוא מלמד אותם את התורה.

החל מ"והיה כי יביאך" (ה י) מלמד משה דינים שונים שענינם החשיבות להמשיך ולשמור את מצוות ה' בארץ. הפרשה מחולקת לפרשיות שונות וזה תכנן:

א. שלא יגבה לבנו ולא נשכח את ה' אחרי שנירש את הארץ

ב. לא לנסות את ה' אלא להאמין בו ולעשות את מצוותיו והישר בעיניו

ג. ללמד את הבנים.

ד. לא להתחתן בכנענים אלא לבערם עם הע"ז שלהם, ולדעת שאנו מעולים מהם כי נבחרנו ע"י ה' להיות לו לעם סגלה, ולא מפני שאנו ראויים יותר מהם אלא מאהבת ה' ומשמרו את השבועה.

ה. אם נשמור את מצוות ה', ה' יברך אותנו, בבנים בכלכלה, בבריאות, ובנצחונות על העמים.

ו. אין לירא מן העמים, ה' יוריש אותם מפנינו, כמו שעשה לנו במצרים, ננצח אותם מעט מעט פן תרבה חית השדה. ואנו מצֻוִּים לאבד את אלהיהיהם.

ז. במדבר למדת שלא על הלחם לבדו יחיה האדם אלא על מוצא פי ה' (אכלת מן), זכור זאת בארץ ישראל שבה, ביחס למדבר, יש מים, ואפשר לחיות על הלחם לבדו, זכור שמיד ה' היא, ברכהו ואל תאמר בלבבך שעשית את החיל בכחך. זכור את המופתים שעשה לך ה'.

ח. אם לא תשמעו בקול ה' - תאבדו.

ט. ה' יוריש מפניך את הגויים, אל תאמר שזה בצדקתך, כי אתה עם קשה ערף, כמו בזמן העגל ובזמן המרגלים, ה' רצה להשמיד אתכם ואת אהרן, ואני התפללתי.

י. ה' אמר לי לעשות לוחות חדשים ועשיתי וקבלתי, אבל אהרן מת. ה' הבדיל את הלויים. עמדתי בהר עוד ארבעים יום וה' שמע אלי.

יא. שמור את מצוות ה', כי הוא בחר באבותיך ועשה לכם את כל המופתים.

יב. הארץ תלויה בחסדי שמים ולכן:

יג. אם תשמעו בקול ה' תאכלו ואם לאו תרעבו.

יד. אם תשמרו את המצוות ה' יתן לכם את הארץ.

כלומר: משה מקדים ואומר שכיון שבקשתם שלא לשמוע את קול ה' אלא אותי – תשמעו את התורה ממני. והוא פותח את המצוות ב"שמע ישראל ה' אלהינו", ולפני שהוא עובר ללמד את המצוות עצמן (בתחלת פרשת ראה), הוא מוסיף ומלמד שבארץ יש להאמין בה' ולראות אותו בכל מקום. אומר משה: למדתם במדבר שאתם חיים בזכות ה' ולא על הלחם לבדו, ראו זאת גם בארץ. ברכו את ה' הנותן כח לעשות חיל ואל תאמרו שכחכם ועצם ידכם עשה זאת, וכן אל תאמרו שצדקתכם עשתה זאת. זכרו שאתם חיים בחסד ה', כי כך הם החיים בארץ. למטר השמים תשתה מים, ואם תזכור את ה' תשב על האדמה. לא תזכור – לא יהיה מטר ולא תשב על האדמה. כמו שראיתם במדבר. דעו שתתברכו אם תשמרו את המצוות שאלמדכם, ותתקללו אם לא תשמרו אותן. אחרי שמשה אומר את זה – אפשר ללמד את ישראל את המצוות.

פורסם גם כאן וכאן