בשלח

מתי הבינו ישראל שהם יצאו ממצרים

החשש העולה מיד ביציאת מצרים הוא "פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה". החשש הזה אכן התגשם ככתבו וכלשונו בחטא המרגלים. אבל גם לפני חטא המרגלים, כשאין מים העם רוצה לשוב למצרים, כשאין אוכל העם רוצה לשוב למצרים, כשהאוכל לא מספיק טעים העם רוצה לשוב למצרים, בשנה הארבעים, בניהם של היוצאים ממצרים מתלוננים למה יצאנו ממצרים, ואפילו בימי ישעיהו יש לישעיהו ויכוח גדול עם בני דורו הנשענים על מצרים.

וזה לא התחום היחיד שבו אנו מוצאים את מצרים בפרשה. לכאורה, מטרת כל הנס הגדול היא מצרים. "וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’". "וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו:  וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו". ואכן, התכנית מתקימת, מצרים יודעים ומכירים את ה': "וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה’ נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם". למה נכבד ה' בפרעה ובפרשיו? לא עדיף שיכבד בתוך בני ישראל? מה התועלת בכך שידעו מצרים את ה'? הלא זה הדבר האחרון שידעו בחייהם? מיד אחרי שידעו הם ימותו.

המטרה היא לא שידעו מצרים את ה'. המטרה היא לא שיאמרו מצרים "כִּי ה’ נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם". המטרה היא שישראל יֵדעו את ה' ויאמרו "אָשִׁירָה לַה’ כִּי גָאֹה גָּאָה ... עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ:  ה’ אִישׁ מִלְחָמָה ה’ שְׁמוֹ:  ... מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ:  ה’ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד".

זוהי המטרה, אבל הדרך להגיע אליה עוברת דרך ידיעת מצרים.

למה בא משה אל פרעה באמצעות מעשים חרטומאיים? למה הוא פועל ע"פ המקובל במצרים?

כי ישראל מוכנים להכיר בה' רק אם גם מצרים מכירה בו.

ישראל מאמינים בה', אבל הם מאמינים גם במוסכמות של המעצמה הגדולה של דורם. ידידתנו הגדולה שמעבר לים, או שבתוך הים, או שמתה על שפת הים, ואנחנו מתים עליה.

בני ישראל חיים בתפישה שלפיה לא להאמין במוסכמות המצריות זה ממש לא לעניין, זה פרימיטיבי, זה חשוך. אנחנו נאורים ומאמינים במדע ובמודרנה המקובלת, כי אנשים מודרניים אנחנו. ההגדרה של מודרני הוא מי שמאמין בכל דור ודור במוסכמות של פרעה של דורו. אחרי שמצרים מכירים בה', מסתבר שאפשר להאמין בה' ולהשאר מודרני. ברוך ה'.

בכל דור ודור רואה אדם את עצמו כעבד למצרי של דורו, ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ולצאת מתחת ידי פרעה של תקופתו. להכיר שיש לעולם מלך אחד שערכיו הם הקובעים: ה’ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד.

בשירה ישראל מכירים את ה' כי המצרים מכירים אותו. ואולם, התהליך מתקדם: בפרשת המן זה כבר נעשה ללא תווך מצרי: "עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה’ הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם".

אם נדע שה' מולך, ונדע את ה', נוכל להגיע להר סיני. שם יוכל ישראל להאמין לא מפני שמצרים מאמינים, אלא כי מצרים כבר לא רלוונטיים עוד. כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם.

שירת הים רואה את ה' ביחס למצרים. היא מהללת את ה' בכך שהוא גבר על המצרים, שהוא יותר חזק מהמצרים, ושהוא יותר חזק מאלי מצרים: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה’ מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ". ה' מולך על כל העולם, אבל הוא ראשון בין שוים. הוא בשורה אחת עם המצרים.

במעמד הר סיני עולה האמונה בדרגה. אין צורך עוד להתיחס למצרים. מצרים מיצגת את השלילה, הפרימיטיביות והרוע: "אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי".

אבל רק על הים הבינו ישראל שהם באמת נמצאים בתוך התהליך שסופו נטיעה בהר נחלת ה' בנוה קדשו, ומלכות ה' לעולם ועד בעולמו. כשהם רואים את מצרים מת על שפת הים, כשהים בינם לבין ארץ מצרים וארץ מצרים מעבר לים, רואים ישראל את היד הגדולה ושרים.

קריעת הים היא עוד אחת מהמכות, ככל המכות גם היא נועדה כדי ש"וידעו מצרים כי אני ה'", גם היא נעשית במטהו של משה, גם כאן מכה משה על אחד מכחות הטבע שהמצרים מאמינים בהם ומראה שה' שולט בו, גם קריעת הים באה אחרי שה' הכביד את לב פרעה, ואחרי שהוא חזר בו מהסכמתו לשלח את העם. יציאת מצרים וקריעת הים נועדו להודיע את שם ה'. (אמנם, כאן מלבד "וידעו מצרים כי אני ה'", יש עוד דבר: כבוד ה', ואכבדה. ויש גם שירה, ואולי היא היא).

המטרה היא כדי שיֵדעו מצרים כי אני ה', אך לשם מה יש צורך שהמצרים יֵדעו כי אני ה'? הלא מיד כשיֵדעו ימותו.

המטרה היא לא שיֵדעו מצרים כי אני ה', המטרה היא שיֵדעו ישראל כי אני ה'. שיֵדעו ישראל ויספרו לבניהם אחריהם. שיֵדעו ישראל ויאמינו בה' ובמשה עבדו. שיֵדעו ישראל וישירו לה' כי גאה גאה, ויאמרו מי כמכה באלים ה', ויאמרו ה' ימלך לעולם ועד.

אלא שישראל שקועים במ"ט שערי עבדות. הם לא יאמינו בה' עד שמצרים יאמינו בו. רק אחרי שיאמרו מצרים "כי ה' נלחם להם במצרים", רק אז יראו ישראל שאפשר להאמין בה' ולהשאר מודרני ומתקדם, ויאמינו גם הם.

ואז הם יאמינו לא רק בכך שה' יכול לשלוט ביאור, בארץ, בשמים ובים. הם יאמינו שה' מולך, ה' ימלך לעולם ועד. לא כמו החרטומים. מבחינת החרטומים הארץ, היאור, השמים והים, הם כחות טבע שחרטום טוב יכול ללמוד לשלוט בהם. בני ישראל ראו שה' לא רק מלהטט בחרטומאות טובה. הוא מולך. הבריאה משרתת אותו. לא הוא משרת אותנו.

וכך הם הבינו לא רק את קריעת הים, אלא את יציאת מצרים כֻלה. עוד מימי יעקב ויוסף יודעים ישראל שהם עתידים לשוב אל ארץ אבותיהם. הם אומרים זאת שוב ושוב. אבל הם לא מבינים שמה שהם רואים בעיניהם הוא הגאֻלה שעליה הם מדברים. הדִבור שבפיהם מנֻתָּק מהמציאות שבה הם חיים. הם מוכנים לשבת בליל פסח ולומר לשנה הבאה בירושלים, אבל הם לא באמת מאמינים שיעלו לארץ בתוך המציאות שבה הם חיים. (הם זועקים מן העבודה, אבל לא רואים את יציאת מצרים כדבר שאכן עומד להתרחש. הם חולמים לכל היותר על כך שהנוגש יוגבל לשתי מכות ליום, ופרעה יתן תבן). בקריעת הים הבינו ישראל שכל המופתים שהם ראו, הם הגאֻלה שבה הם מאמינים. סוף סוף הם מבינים שמה שהם רואים זו הגאֻלה. שכאן נחית בחסדך עם זו גאלת, נהלת בעזך אל נוה קדשך, שכאן פתוחה הדרך כל כנען, שכאן תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה'.

כאן הושלמה יציאת מצרים. כאן הכירו ישראל שה' ימלך לעולם ועד.

מה מראים לעם היוצא ממצרים

עם ישראל יוצא ממצרים ללא אמונה. עם החשש פן ינחם העם בראותם מלחמה.

ה' יוצא למלחמה, להראות להם שה' ילחם להם. הוא יוצא כדי ש"וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’". הוא יוצא כדי להודיע שהוא ה', וכדי להכבד. ואכן הוא נכבד ונודע. אנו מוצאים בשירה את ידיעתו ואת כבודו, ומכאן אנו למדים שהוא אכן נכבד ונודע. נכבד ונוסע עד כדי שירה. יתר על כן, אנו מוצאים בשירה את ההכרה בכך שהוא מולך בעולם, ושהתהליך שישראל רואים בעיניהם הוא הוא התהליך שעליו התבשרו מאת יעקב. וכפי שנבאר להלן בפרק "מהי השירה". ישראל מבינים שמה שהם רואים עכשו הוא הגאֻלה וההליכה אל הארץ, ושכעת פתוחה בפניהם הדרך אל הארץ.

אבל לא די בכך. חמשה דברים מראה ה' לעם היוצא ממצרים. הוא מראה שה' איש מלחמה. הוא מראה שה' הוא רופא. אני ה' רֹפאך, אחרי שרִפא ה' את מי מרה. אחרי שלמדנו שה' איש מלחמה, באים מי מרה ומלמדים שה' הוא רופא. אח"כ לומדים ישראל שה' הוא מפרנס וזן ומכלכל. יחד עם הלִמוד הזה הוזכרה השבת. כאשר אדם עמל להתפרנס ולהתכלכל הוא צריך לזכור את ה' ולשבות בשבת. אח"כ מלמד ה' שהוא זה שנותן מים. ע"י "מַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר" שנזכר באותה פרשיה. אותו מטה שמקלקל את מימי מצרים והופך אותם לדם, הוא המטה שמוציא מים מהסלע. אחרי כן מראה ה' לישראל שגם כאשר הם נלחמים בכחם, ה' הוא שנותן להם כח לעשות חיל.

לקראת המסע אל הארץ, צריך ללמד את העם את הדברים האלה. בארץ ה' לוחם לנו ורופא אותנו, ומברך את לחמנו ואת מימינו. ובמיוחד יש לזכור שבארץ ה' מפרנס אותנו וזן אותנו. הוא ממטיר לנו לחם מן השמים, כי ארץ ישראל – לא כארץ מצרים היא. יש לנו אוכל כאשר ה' מוריד לנו גשם. לכן בארץ אנו אוספים את התבואה מדי שנה, בשנה הששית אוספים כפלים, ובשביעית לא אוספים. כמו המן בפרשה.

מתוך חמשת הדברים האלה, שנים הוזכרו בהרחבה: מלחמת ה' במצרים, שעליה יש שירה. שירה שמשמעותה הכרה בה'. ופרשת הפרנסה. שעליה יש שבת.

שני דברים מטרידים מאד את היושב בארצו של ה'. המלחמה והפרנסה. על המלחמה הוא שר לה'. בכך הוא מכיר ומאמין בה'. על הפרנסה הוא שובת בשבת. שבת היא שירה. שבת היא הכרה בה'. היא השירה ששרים ישראל על המן. השבת היא השירה של ישראל לה' המפרנס אותם ששת ימים. היא האמונה וההודאה. השבת היא השירה לה' על הבריאה ועל הקיום.

הענן, האש והים

הנס המבואר בפרשה היטב ובאריכות הוא שמשה נטה את ידו על הים ובני ישראל עברו בו ביבשה, המצרים באו אחריהם בים, הים שב לאיתנו, והמים כִסו את הרכב ואת הפרשים.

ואולם, בתוך הפרשיה יש כמה פסוקים שמזכירים גורם נוסף: נאמר כבר בתחלת הפרשיה "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם". וגם תוך כדי המלחמה נאמר "ויסע מלאך האלהים ההלך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם. ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה ולא קרב זה אל זה כל הלילה". ובהמשך: "ויהי באשמרת הבקר וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן ויהם את מחנה מצרים". והמצרים ראו ואמרו "אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים". (לכאורה המצרים ראו. אמנם אפשר שאף הם לא ראו אלא את אופני מרכבותיהם הנשמטים. השוקעים בבוץ שבקרקע הים. אבל הם אמרו שה' נלחם במצרים).

ה' מתגלה כאן באש וענן. כמו שהוא עתיד להתגלות גם בהר סיני, במשכן, ובעוד כמה מקומות במדבר. והוא הולך לפני ישראל לנחותם הדרך. הענן חוצץ בין ישראל והמצרים, ומגן על בני ישראל. אבל הפרשה מצניעה את ההתגלות הזאת בצל נס קריעת הים, התופש את המקום המרכזי. נראה שלא רק הפרשה מצניעה את ההתגלות הזאת, גם ישראל לא יחסו לה חשיבות. ישראל ראו כבר בצאתם ממצרים את עמוד הענן שבראש המחנה, אבל זה לא הביא אותם לא להאמין ולא לשיר. בקריעת הים הם לא ראו את עמוד הענן, שהיה מאחוריהם, ורק המצרים יכולים היו לראותו. ישראל ראו את משה הנוטה את ידו. ורק משראו את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, כלומר את תוצאות מעשיו של ה', את מצרים מת על שפת הים, האמינו ושרו. הם לא שרו למראה הנס, הם לא שרו למראה מעשי ה', הם שרו למראה המצרים המוכים ביד ה', כשאת המכה עצמה טחו עיניהם מראות. (היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים היינו המצרים המתים).

בכל מלחמה אפשר לראות את יד ה' ואפשר לא לראות אותה. אפשר לראות רק את הים והמצרים, ואפשר לראות בכך את יד ה'. לא כל אדם מצליח לראות את ההתגלות, אבל היא נמצאת בכל מקום.

בשירה מודגש בעקר הנס הגדול, הנגלה. קריעת הים וטביעת המצרים. בעקר טביעת המצרים, קריעת הים היא רק האמצעי. האם אפשר למצוא בשירה גם את ראית ה' המנחה את ישראל בדרך והולך לפניהם בעמוד ענן? יש כמה פסוקים שאולי רומזים לכך, כמו "וברב גאונך תהרס קמיך תשלח חרנך יאכלמו כקש", אולי גם "גאה גאה", גם "נחית בחסדך" אולי רומז לפסוק "וה' הולך לפניהם  יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך". וכמובן הפסוק "זה אלי", שחכמים דרשוהו שישראל ראו התגלות. ואולם כל אלה אינם אלא רמזים. ליתר דיוק: ספק רמזים, פסוקים שאם נרצה נוכל לפרשם כרומזים למראות הענן והאש, אבל אין הכרח לפרש אותם כך. קריעת הים וטביעת המצרים מפורשים בשירה. התגלות ה' בענן – ספק גדול אם נזכרה כלל בשירה. גם בשירה, כמו בעולם המעשה, אפשר לראות את ההתגלות, ואפשר שלא לראות. גם ישראל לא ראו אלא אחרי שהמצרים הכירו בה' הנלחם במצרים.

ה' איש מלחמה, הוא לוחם במצרים באמצעות איתני הטבע שיצר. על ישראל הוא מגן באש וענן.

והשירה שמה את הדגש לא על האש והענן והתגלות ה', אלא על שליטתו ומלכותו של ה' על הים, והטבעת המצרים בו.

לכאורה, אפשר היה לתאר את כל מעשה קריעת ים סוף בלי לכלול בה את פסוקי ההתגלות. הם לא מִלאו תפקיד בקריעת הים ובטביעת המצרים. ואולם, הענן חצץ בין ישראל למצרים, ואולי אפשר היה להגן על ישראל מפני מצרים גם ללא קריעת הים. נמצא שקריעת הים לא באה כדי להגן על ישראל אלא כדי להטביע את המצרים. הגנת ישראל נעשתה ע"י האש והענן. אעפ"כ, גם המבנה של הפרשה, וגם בני ישראל בשירתם, שמים את הדגש דוקא על קריעת הים והיד הגדולה שעשה ה' במצרים.

הענן והאש אינם מראה ה', לה' אין מראה. ההתגלות הגדולה שמביאה לשירה הגדולה היא שליטתו של ה' בעולמו, והנעתו את הכחות הגדולים שברא. זוהי היד הגדולה שראו ישראל, שמלמדת שמי כה' נאדר בקדש, ושה' ימלך לעולם ועד.

ועוד יש לומר, שקריעת הים היא חלק מהמופתים בהם מוכח שה' שולט בכחות הטבע. היא חלק מהמופתים המביאים את מצרים לדעת את ה'. ע"י קריעת הים מאמינים מצרים כי ה' נלחם להם במצרים. וישראל מאמינים שה' מושל בעולם ומולך בו. זוהי המדרגה של יציאת מצרים שהגיעה אל שלמותה בקריעת הים.

היכולת לראות את האש והענן, היא מדרגה גבוהה יותר, שמקומה בהמשך ספר שמות. בהר סיני ובמשכן. בקריעת הים ישראל עוד לא מצליחים לראות את האש והענן. אבל האש והענן כבר נוכחים שם אע"פ שישראל עדין לא יכולים לראות אותם. מעת שיצאו ישראל ממצרים שכינה עמהם. השכינה שורה על ישראל ומגנה עליהם, אך הם טרם למדו לראותה.

ביציאת מצרים היה מטה המכה על כחות הטבע ומכניע אותם ומשעבד אותם לה'. במעמד הר סיני ובמשכן התגלה ה' באש וענן. בקריעת הים היו גם אלה וגם אלה, אבל ישראל ראו את המטה המכה בטבע. אפשר שהמצרים שאמרו אנוסה מפני ישראל לאחר שה' הממם בעמוד אש וענן, ראו את האש והענן. אפשר שראתה זו גם מרים הנביאה שהרי היא נביאה. (ואולי לכן היא נקראת נביאה). ולכן אינה שרה את כל השירה על התהומות והמים, אלא רק על ה' שגאה גאה. (כאן עומדים משה ומטהו מול התגלות ה'. אח"כ במלחמת עמלק עומד המטה מול ההשתדלות של ישראל הנלחמים בחרב בדרך הטבע, כפי שנבאר להלן).

גם אם עמוד הענן ועמוד האש עומדים גלויים והעין רואה אותם, רק אדם במדרגה המתאימה יראה את מה שעינו רואה. מי שחי בתוך העולם החמרי ושקוע בו ובצרות הבאות בו, לא יראה ולא יבין את ה' גם אם עינו תראה את התגלותו. בינתים, הלואי שיגיעו ישראל למדרגה שבה הם יראו את ה' פועל בכחות הטבע, וכפי שזה נקרא בפרשתנו: את יד ה'. את זה מראה מטה משה בכל כחות הטבע במצרים ועל הים, ורק לאחר קריעת הים הגיעו ישראל למדרגה שבה ראו את ה' פועל בכחות הטבע ושרו. את התגלות ה' באש וענן יראו רק בהר סיני.

(על המלאך ההולך לפני ישראל ראה דברינו לפרשת משפטים).

ואכבדה

ה' אומר למשה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם:  וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר:  וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ וַיַּעֲשׂוּ כֵן". זאת התכנית. פרעה יגיד על ישראל כי נבכים הם בארץ, וירדוף אחריהם.

לכן היה צפוי שהפסוק הבא (המתאר את בִצוע התכנית) יפתח במלים: "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר". אבל לא זה מה שכתוב, כתוב דבר אחר לגמרי: "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ".

מה פירוש "כי ברח העם". רוב המפרשים מפרשים שהוגד למלך מצרים שהעם לא חוזרים אחרי שלשה ימים. אבל אם כך קשה: למה צריך להגיד למלך מצרים כי ברח העם? הוא לא יודע שברח העם? צריך להגיד למלך מצרים שהעם נבכים בארץ וסגר עליהם המדבר, אבל למה צריך לומר לו שברח העם?

ועוד קשה: הלא הפסוק הזה עצמו אומר שפרעה ידע שהוא משלח את ישראל לעולם, שהרי נאמר כאן בפירוש: "וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם", כלומר: עד עכשו רצינו שהם אכן ילכו, כעת נהפך לבבנו. לא זו אף זו: נאמר כאן: "וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ", כלומר: המצרים הבינו מלכתחילה שהם שִלְּחו את ישראל.

יתכן שזה ההסבר: פרעה חשב שהוא מגרש את ישראל ממצרים, ואשר ראינו את ישראל היום, לא נוסיף לראותם עוד עד עולם. הם ילכו למדבר, ואני אוכל לשכוח מהענין ולדעת שמעולם לא היה מישהו שהביס אותי. ישראל לא הביסו אותי, להפך, גרשתי אותם. כי אני החזק ואני מגרש מארצי את מי שלא מוצא חן בעיני. אבל כשמתברר לו שהם לא מתרחקים אלא עומדים בסמוך למצרים, הדבר מרגיז אותו. הוא אינו יכול לסבול את העובדה שבני ישראל ישבו בסמוך אליו כבני חורין. שהם לא גורשו אלא ברחו. זאת השפלה גדולה מדי.

לכן הוא יוצא למלחמה להשיב את כבודו ולהשפיל את ישראל.

לכן ה' יוצא למלחמה כדי להכבד. ה' כבר הוציא את ישראל ממצרים, אבל הוא לא רוצה שהם יצאו ממצרים כמגורשים בבוז. הוא רוצה שהם יֵצאו בכבוד. הוא רוצה להכבד בפרעה ובכל חילו.

להלן נאמר "וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת". בפשטות, בכבדות מלשון כובד. אבל המלה הזאת באה להזכיר גם את "ואכבדה בפרעה". ה' נכבד בפרעה. ה' נכבד ופרעה כבד. כמובן שכל זה בא להזכיר גם את הכבדת לב פרעה. ה' הכביד את ידו על פרעה נכבד בו והתכבד בו.

מהי השירה

השירה מחולקת לשני חלקים. החלק הראשון מתאר את המלחמה שעשה ה' במצרים. החלק השני הוא ההמשך: צִפיה לעתיד.

החלק הראשון עוסק במלחמה, פסוקי תֵאור ופסוקי שבח לה'. הנושא הוא לא קריעת הים אלא הטבעת המצרים. קריעת הים עצמה איננה מוזכרת אלא במקום אחד, וגם זה רק כחלק מההמשך. כדי לתאר למה נכנסו המצרים לתוך הים, אומרת השירה וברוח אפיך נערמו מים וכו', ולכן אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל, ואז נשפת ברוחך כסמו ים. הנושא הוא המלחמה, קריעת הים היא רק האמצעי.

חלקה הראשון של השירה בנוי משלשה מחזורים של תיאור המלחמה ושבח לה'. בכל מחזור: שבח, תיאור מלחמה והשלמת השבח. במחזור הראשון מתוארת המלחמה בחצי פסוק, סוס ורכבו רמה בים, מתוך התיאור הזה בא שבחו של ה', שהוא עֻזנו וישועתנו אלהינו ואלהי אבותינו. לכן נשבח אותו. המחזור השני: ה' הוא איש מלחמה, לכן ירה בים את מרכבות פרעה וחילו וכִסה אותם במים. שהרי ה' ימינו נאדרת ובחרונו הוא המשמיד את אויביו. פסוק השבח הזה אפשר שהוא שיך למחזור השני, ואפשר ששיך לשלישי. המחזור השלישי עוסק במלכדת שנלכדו בה המצרים, ומסיק מי כמכה באלים ה' וכו'. שני המחזורים הראשונים לא תארו את הנס אלא את המלחמה. רק המחזור השלישי מתאר את נס עמידת המים כנד, וגם זה לא כנס שיש לו חשיבות כשלעצמו, אלא כאמצעי להלחם במצרים.

ישראל תופשים כעִקר לא את הנס, אלא את המלחמה במצרים והטבעתם. ישראל, שברגע זה ראו נס שבא ללמד על גדלו של ה', מצליחים לראות מעבר לכך. ה' אינו רק חזק ועושה נסים. הוא לוחם, והוא עֻזנו ומושיענו. (אם כי התיאור תאר את חורבן המצרים ולא את ישועת ישראל). השירה תופשת את הנס לא כארוע חד פעמי שבאמצעותו נצלנו מצרה אחת, אלא מסיקה ממנו מסקנה כללית הנוגעת לכל העולם ולכל הזמנים. השירה רואה את הנס כחלק ממהלך כלל עולמי שסופו הכנסת ישראל לארץ, והוא מלמד שיש לנו עז וישועה.

החלק השני של השירה עוסק בצִפיה לעתיד.  אחרי שתארנו את ה' המכה באויבינו, באה ההבנה שהמלחמה הזאת נועדה לא רק להציל את ישראל מפני פרעה הרודף אחריהם, אלא בעִקר כדי להעביר את ישראל אל הארץ, וה' ימלך עליהם. הנס של העברת ישראל בין גזרי הים לא נזכר בשירה. (אמנם, נזכר לפניה ולאחריה שבני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, אבל נראה שאין זה חלק מהשירה. השירה נגמרת בה' ימלך לעלם ועד. נכון שהפסוק "כי בא סוס פרעה" כתוב אריח ע"ג לבנה, אך אין להביא מכאן ראיה שהוא חלק מהשירה, שהרי גם "ותשקט הארץ ארבעים שנה" כתוב אריח ע"ג לבנה אע"פ שברור שאינו חלק מהשירה. וכבר דנו בכך המפרשים). בשירה לא נזכר הנס של הליכה ביבשה בתוך הים, אבל נזכר עצם הנס של העברת ישראל אל נוה קדשו של ה', הר נחלתו, מכון לשבתו, מקדש כוננו ידיו. דוקא החלק השני של השירה, מכיל את היציאה מהסגר של המדבר מכאן, הים מכאן ופלשת מכאן, והמעבר הנסי אל ארץ ישראל.

לא כל מי שה' גואל אותו רואה את זה בעיניו. יש הרבה אנשים שה' גואל אותם ומשיב אותם לארצם והם עדין מתעקשים לא לראות את הנס, ולטעון שלא היתה כאן גאֻלה. אך בני ישראל רואים. במצרים הם עוד לא ראו, (וכפי שבארנו לעיל, גם את השכינה המלוה אותם הם טרם למדו לראות). אבל כעת, על הים, הם מבינים שהם נגאלים, הם מבינים שמה שהם רואים בעיניהם, היא היא הגאֻלה שה' הבטיח ליעקב אביהם, ושרים.

מתוך כך, השירה מובילה לבשורת מלכות. המלחמה שעשה לנו ה' והובלתו אותנו אל נחלתו, מלמדים שה' אינו רק אלהינו ואלהי אבותינו, ואינו רק איש מלחמה. מסקנת השירה היא המלכת ה'. ה' הוא מנהיג מדינה ועם.

גם החלק השני של השירה מכיל התפעלות מהמלחמה. אלא שהפעם אין הדבר מכֻוָּן אל המצרים אלא אל פלשת שמפניה אנו חוששים ולכן אין ה' מעביר אותנו בה, ואל כנען שאותם אנו אמורים לכבוש. נזכרו כאן גם אלופי אדום ואילי מואב, גִבורי ספר בראשית. אבל עִקר הבשורה היא בהיות המלחמה הזאת שעשה לנו ה' במצרים, בסיס למלחמת המלכות של איש המלחמה המוליך את עמו אל ארצו וכובשה לפניהם. בני ישראל תופשים את הנס שהם ראו לא רק כישועה מפני הצרה שהיתה להם, אלא כפתיחת הדרך אל ארץ ישראל, והפחדת העמים שישראל יראים מהם בארץ ישראל ובדרך אליה. לכן מסתיימת השירה בהכרזה המקובלת, אך לא ביחי המלך לעולם ועד, כמו שממליכים בשר ודם שמלכותו ברורה וחייו בספק, אלא כמי שממליכים את ה' שאין חייו בספק, והחִדוש הוא שאינו רק איש מלחמה ואלהי אבי, אלא מלכנו ומנהיגנו.

המסקנה מכך שהוא אבינו, אלהי אבותינו, וגם עֻזנו ואיש מלחמתנו, היא שהוא ימלוך עלינו, ואנו מריעים לו בשמחה יחי המלך!

החלק השני של השירה מדגיש שני נושאים: את היות התהליך שהעם רואה מול עיניו חלק מהתהליך הנבואי, ואת גבורת ה'.

ושניהם אחד.

ישראל ראו את יציאת מצרים ולא האמינו. ישראל התחילו להאמין רק אחרי שראו את המצרים אומרים כי ה' נלחם במצרים, ואת המצרים טובעים, ואת ה' מנצח במלחמה את פרעה החזק. לא רק שהתחילו להאמין בכחו, גם האמינו שהגאולה שהם רואים בעיניהם היא חלק ממורשת אבותיהם מימי יעקב שאלהים יפקוד אתכם מזה והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ. לכן הם מדברים על נוה קדשך והר נחלתך ומכון לשבתך. הם מבינים שלא סתם מופתים לנגד עיניהם, אלא התגשמות חזון יעקב שהאמינו ולא האמינו בו בכל ימי הגלות, וכעת הוא מתרחש לנגד עיניהם.

זאת ועוד – כעת הם ראו שה' יכול לנצח במלחמה. וזה חזק בהרבה מכמה מופתים שבאו להוכיח כי אני ה' בקרב הארץ. מי שמאמין שה' עושה מופתים במצרים, הוא מאמין ולא מאמין. הוא אומר "אני מאמין, אבל עם אמונה לא הולכים למכלת". זו לא אמונה אמתית. זה לא באמת מועיל לעניינים החשובים באמת. אחרי שראו ישראל את ה' נלחם – הם באמת מאמינים, ואומרים שמעתה ה' מנהיג את העולם. שמעו עמים ירגזון וכו'.

כלומר: ראינו בעינינו שה' אכן מנהיג את העולם, וחזונו יתגשם באופן ריאלי. נבואת ה' ליעקב היא גורם ריאלי לא פחות מחילו של פרעה ומרכבותיו.

כעת, אם ינחם העם בראותם מלחמה ויאמר נתנה ראש ונשובה מצרימה, זה לא מיראת המלחמה אלא מאהבת מצרים ומאיסת ארץ חמדה.

כל המופתים שעשה משה לעיני פרעה, באים ללמד שה' חזק, משה לא מצפה מפרעה להבנה עמוקה מזו. אבל בני ישראל, בבת אחת הבינו הרבה יותר מכך. הם הבינו שה' מלך.

היד הגדולה שראו ישראל על הים היא שה' לא רק עושה מופתים, אלא גם איש מלחמה. ה' הוא לא רק אל מוכשר שעושה מופתים והופך מים לדם, אלא מושל ומולך. באמצעות מופתיו הוא מולך על העולם ומושל בו ומנהיגו לפי רצונו. (בנגוד לפרעה שלא מבין זאת, ורואה את היכולת החרטומאית כחכמה אנושית גרידא). לכן מבינים ישראל שכל מה שקרה הוא חלק מהתהליך ההיסטורי בעולם, וה' ימלוך לעולם ועד.

ישראל ידעו שהם עתידים להגאל ולעלות לארץ. יעקב ויוסף אמרו להם זאת. אבל הם לא הצליחו לראות במכות מצרים את יד ה'. הם חיו בידיעה שה' עתיד אי פעם לגאול אותם ולפקוד אותם, אבל הם לא חִברו את האמונה הזאת למציאות שהם חיו בה. הם חיו בתחושה שתהיה גאֻלה אי שם בעתיד, לא במציאות שאנו מכירים. רק אחרי שראו כיצד חיל ה' מביס במלחמה את חיל פרעה, הבינו שה' מלך.

לכן על הים גם השבת הטבע לאיתנו נעשית במטה, מה שלא היה במכות. (במכות רק הבאת המכה היה במטה, סִלוק המכה בתפִלה. כפי שבארנו בפרשות הקודמות). על הים גם השבת הטבע לאיתנו נעשית במטה. היא היא המלחמה.

איזה מקדש

כמה פסוקים בשירה רומזים למקדש. נהלת בעזך אל נוה קדשך. תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אד-ני כוננו ידיך.

אפשר לפרש בשלש דרכים מיהו אותו הר נחלה נוה קדש. אפשר שהכונה לארץ ישראל. א"י כֻלה היא נוה קדשו והר נחלתו, ההר הטוב הזה והלבנון. בפרשת דברים היא מכונה הר האמרי. ההעברה בים סוף היא העברה אל הארץ, והיא הכרחית כי אם אין הולכים בדרך ארץ פלשתים, אי אפשר להגיע לארץ ישראל או להר סיני, אלמלא עוברים את הים. אחרי שעברו את הים, הם שרו ושמחו על כך שהנה התקימו דברי יעקב שה' ישיב אותם אל הארץ. אפשר גם שהר נחלתו ונוה קדשו הם הר סיני, שהרי תפקידו של משה כפי שנִתן לו בסנה היה להביא את ישראל להר סיני. לכן משה מדבר עם פרעה על זביחה אחרי דרך שלשת ימים. כיון שבני ישראל יודעים שהם הולכים לעבוד את האלהים בהר שכינתו, לזה הם מכוונים. אבל אפשר לפרש, שבני ישראל אמנם אינם יודעים היכן המקום שיבחר ה', אך הם יודעים שיש מקום שבו בנה אבינו מזבח וקרא בשם ה', ואבינו פקדנו שנשוב אל מקומנו. אל ההר הזה ינחה אותנו ה'. (וראה להלן). ישראל ידעו שהדרך מובילה אל מקדש, שהוא נוה קדשו של ה', והוא מכון לשבתו, והוא בהר, ושה' בוחר את המקום. אפשר שמקור הדבר הוא הבטחת ה' למשה "תעבדו את האלהים על ההר הזה". אמנם, רק אח"כ הצטוו ישראל לבנות שם משכן ולקחת אותו עמם למקום שיבחר ה' בסוף. אבל אפשר שכבר במצרים התאוו ישראל למזבחות שבנו האבות וקראו בשם ה', ולדברי יעקב שיש בית אלהים ויש לבנות בית. ולכן, אע"פ שעדין לא נצטוו על בנית משכן לה', ידעו שיהיה מקדש. בכל הגלויות וגם בגלות מצרים, תמיד ידעו ישראל שבעתיד יגאל אותם ה' ויביאם אל הר קדשו, אל מקום עבודתו המקֻדש. אלא שבד"כ רק דברו על זה וחלמו על זה ולא עשו שום מעשה שיקדם את התהליך. גם כאן החרישו ולא עשו דבר, אבל היכלת לראות בעינים את הגאולה הזאת ולשיר עליה, לראות את שירת הגאֻלה ולחוש אותה, היא ראית היד הגדולה. ההכרה בכך שמה שעיניהם רואות הוא התהליך שעליו חלמו בימי גלותם וסופו במקדש ה', היא השירה.

אמנם, יש מקום לפרש שהמקדש האמור בשירת הים אינו מקדש במובן של "ועשו לי מקדש", שהרי הוא מנֻקָּד אחרת. (גם הטעמים חִלקו כאן לכאורה בצורה שונה מהמתבקש ע"פ הכתיב ששם ה' נכתב בו בא"ד, כמו יגדל נא כח, כפונה בלשון נסתר על האדון, כמו שדבר יהודה אל יוסף. אבל הטעמים חִלקו כך שיש כאן פניה אל ה' בלשון נוכח, וממילא אין כאן הצירוף של מקדש-ה').

ואולם, ישראל מדברים כאן על מכון לשבתך. בטוי שיצוטט אח"כ ע"י שלמה בתפלתו. שהגדיר את המקדש כמכון לשבתך עולמים.

ישיבתו של ה' במקום המקדש נזכרת כמה פעמים בתפלת שלמה. האמנם ישב אלהים על הארץ ועוד. דברי שלמה בתפלתו הם המשך לדברי ה' אל דוד האתה תבנה לי בית לשבתי כי לא ישבתי בבית וכו' (שנאמר אחרי שאמר דוד שארון האלהים יושב בתוך היריעה). השרש ישב בקשר לקב"ה לא נאמר על שום מקום אחר מלבד המקדש. נאמר שהוא יושב בשמים ושהשמים מכון שבתו, נאמר שהוא יושב על כסא קדשו, יושב לעולם, יושב מלך לעולם, יושב למשפט, יושב על כסאו, יושב על כסא רם ונשא, מגביהי לשבת, ועוד, כמו כן הוא נקרא במקומות רבים יושב הכרובים, ועוד. אבל כל הישיבות האלה אינן ישיבות בארץ. ישיבתו במקום בארץ היא דוקא בירושלים, ההר חמד ה' לשבתו, פה אשב כי אויתיה, אוה למושב לו. (מלבד ישיבתו בעמק יהושפט שהיא ישיבה לשפוט).

לה' יש מקום לשבתו. מקור האמירה הזאת הוא בשירת הים, והמקום שבו זה בא לידי בטוי הוא במשכן, ובירושלים.

השלמת יציאת מצרים היא באמונה בה', בביאה אל הארץ, ובהקמת מקדש. כך ימלוך ה'.

השלמת יציאת מצרים היא בעבודה לפני ה' במקום קדשו. (לכן אומרים בהגדה ארמי אבד אבי, שגם הוא אומר זאת).

איך אפשר לתאר במלים מראה אלהי

בכל המכות הכה משה במטהו את כל כחות הטבע. תחילה את היאור, אח"כ את האדמה ואח"כ את השמים. על כל המכות האלה נאמר בפירוש שמטרתן למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ. לפרעה המאמין בכחות הטבע היה צריך להראות את שליטתו של ה' בכחות הטבע, למען יֵדע כי לה' הארץ. לכן לא היה די בכך שפרעה ראה את משה מכה את היאור, האדמה והשמים, היה צריך גם להוציא את המצרים ממצרים ולהביאם אל הים, כדי להשלים ולהכות במטהו של משה גם את הכח הזה. וגם כאן נזכר אותו נִמוק שנאמר במכות: וידעו מצרים כי אני ה'. הכאת הים היא עוד אחת מהמכות. ככל המכות מתחרט פרעה על הסכמתו שבמכה הקודמת, ה' מכביד את לבו, וכחות הטבע שהוא מאמין בהם מֻכִּים במטה למען ידע כי אני ה'. ומצרים יודעים. אט אט יותר ויותר מעבדי פרעה וחרטומיו יראים. ועל הים הם אומרים בפירוש אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים. מצרים אכן יודעים באותו רגע כי אני ה'. ואז מכירים בו גם ישראל.

ככל המכות חוזרים גם כאן המטה, הכבדת לב פרעה, הכאת כחות הטבע, וידעו מצרים כי אני ה'. אבל כאן יש אמירה בולטת נוספת שלא היתה במכות: כבוד ה'. מצרים לא רק יֵדעו את ה', הם גם יראו את כבודו. ואכבדה בפרעה ובכל חילו, וידעו מצרים כי אני ה' בהכבדי בפרעה ובכל חילו.

מה מיוחד בנס הזה שלא היה במכות, שה' נכבד בו?

כאן יש התגלות של ה'. התגלות זו לא היתה במצרים, ואפילו לא במכת בכורות. ה' הולך לפני עמו ישראל בעמוד ענן ועמוד אש. בהם הוא גם משקיף אל מחנה מצרים. וה' נלחם במצרים. המלחמה היא המביאה את ישראל להכרה בה' ולשירה.

ההכרה עצמה באה לידי בטוי בשירה. אך יחודה אינו בהכרת כחו של ה' כיוצר הטבע, אלא למעלה מזה: כמנהיג ומצביא בטבע. ישראל אינם מהללים את ה' על שבכחו להכות את איתני הטבע, אלא על כך שהוא דן את המצרים ומושיע את ישראל. אין ה' עושה להטים גרידא, אלא מנהיג בירה, בעל רחמים ודין, שיש לו דרך בהנהגת עולמו. זה מותר ישראל על פרעה וחרטומיו. בעוד החרטומים רואים את ה' ככחות הטבע, שהם כֻלם כלים גדולים, רואים אותו ישראל כמנהיג ובעל רצון השופט ומולך בעולמו. ה' איש מלחמה, כלומר: מלך, מנהיג. (וכבר הזכרנו שבכל המכות המכה באה ע"י מטה אבל סִלוק המכה בא ע"י תפלה. כאן גם שיבת הים לאיתנו באה ע"י המטה, היא חלק מהמכה, היא המלחמה שה' נלחם במצרים. כחות הטבע כולם הם צבאו של ה' המנהיג את עולמו כרצונו) והשירה נגמרת בה' ימלוך לעולם ועד.

לכן מבטאת השירה גם כִסופים אל הר נחלתך ומכון לשבתך. לכל אֹרך הגלות נכספו ישראל אל המקום הזה. שהרי כבר בירידה למצרים היה ידוע להם שאלהים פקד יפקד אותם. אפשר שאף ידעו שיעודם לבא אל הארץ ולבנות מזבח לה' ולקרוא בשם ה', לבנות בית אלהים בשער השמים. בכל עת אמרו שהם מאמינים בכך ומיחלים לכך, אך לא עשו כן בפעל ולא עשו דבר לשם כך. כעת, כשה' נלחם להם למרות שהם החרישו, לא יכלו עוד להחריש ושרו שירה גדולה המבטאת רצון אמִתי להתקדם הלאה, והבנה שהמלחמה שהם ראו היא פתח להתקדמות אל הגאֻלה, ולא רק מלחמה כדי להציל אותם מהצבא המצרי ומשתמה הרי הם חוזרים למקומם. ראיתם של ישראל את היד הגדולה היא ראית הנס כחלק מהתהליך ההסטורי הכולל, ראית הנס הרגעי כהזדמנות לתהליך הסטורי כולל מלמדת שיש בהם תשוקה אמתית לראות את הארץ והשכינה ומלכות ה' לעולם ועד, ולא רק אמירה ריקה מתכן שרגילים לאמרה.

ומה עוד חסר

אבל הדבר אינו שלם. כנגד דברי פרעה ועבדיו "מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו", אומרים גם ישראל "מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים". (ומסתבר שגם עבדי פרעה אמרו "מה זאת עשינו" מפני שרצו לומר "מה זאת עשית" אך לא העזו). עדין המצרים חושבים שפרעה הוציא את ישראל ממצרים וישראל חושבים שמשה הוציא אותם ממצרים. גם כאשר הם מאמינים, הם מאמינים בשִתוף: בה' ובמשה עבדו.

ונגד זה יוצא משה בפרשת המן. גם שם מלינים בני ישראל על משה ואהרן על שהוציאו אותם אל המדבר, ומשה אומר להם: ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים, ובקר וראיתם את כבוד ה'.

שוב חוזרים שני המרכיבים: האמונה בכך שה' הוא שהוציא את ישראל, וראית כבוד ה'. אבל הפעם כבוד ה' בא שלא ע"י מלחמה אלא ע"י לחם. ואת המלחמה הבאה יצטרכו ישראל לעשות בחרב.

יחודה של שירה

שירת הים אינה תאור עובדות. על הים השתחרר ישראל במדת מה מהשעבוד הרוחני והנפשי למצרים, כי ראה התגלות של ה'. התגלות זאת באה לידי בִטוי ביכלת לומר שירה. התגלות של ה' אינה מראה ה', כי לה' אין מראה. אך היא ראִיַּת דבר שמביא את האדם לכלל הכרה בדבר גדול שודאי קיים, ושאין החוש והשכל האנושי תופשים אותו. גם שירה ענינה לא מה שהיא אומרת אלא האוירה שהיא יוצרת, שהיא מביאה את האדם להרגיש דבר מעבר למה שנאמר בה. אם נבחן את מלות השירה, נמצא שאינן גדולות כמו העצמה שהיא מבטאת שלא במלותיה. כי במלים אי אפשר לבטאה כלל. השירה מתארת איך ה' ירה את המצרים בים, אך למעשה אומרת השירה גדלות ועצמה של ה'. כתוב בשירה מי כמכה באלים ה'. ויש לשאול וכי ברכה הוא? קללה הוא. מה יש לדמות ולהשוות את ה' לאלים דמיוניים?! ואולם במצב בו היו ישראל כונת אמירה זאת לבטא גדלות אינסופית של ה', ואת זה אנו מבטאים בשירנו את השירה. לא את מלותיה.

אילו היו אומרים שלא על דרך שירה מי כמכה באלים ה', אתה ה' גדול מכל אלי מצרים, לא היה הדבר שבח אלא גנאי גדול, גדופים וחרופים. אך יחודה של שירה בכך שהיא מבטאת לא את מה שנאמר בה אלא את הגדולה והרגש שחש האדם וראה וידע את ה'. חז"ל אומרים שהיתה שם התגלות גדולה מההתגלות שראה יחזקאל. יחזקאל ראה במראה הנבואה וישראל בעין. יחזקאל ראה שרפים חיות אופנים ומרכבה, ואילו ישראל ראו את הים נבקע והמצרים טובעים. שרפים ומרכבה אינם מראה ה' חלילה כי אין לו מראה ודמות הגוף, אך היא התגלות. היד הגדולה גם היא אינה מראה ה' אך היא התגלות גדולה. גדולה יותר ממראה המרכבה של יחזקאל. והיא באה לידי בטוי בשירה. "מי כמכה באלים" אינו תיאור ה' אך הוא יותר תיאור ה' משרפים ומרכבה. כי יחודה של שירה שהיא מבטאת מעבר למה שאמור בה. שירה, כמראה כבוד ה', אינה המראה עצמו אלא בִטוי של תחושה גדולה שעשויה לבטא משהו מתוך הדבר הגדול שאי אפשר לבטאו ואין לנו כלים לחוש אותו. (אמנם, באותו פסוק נאמר גם "נורא תהלות", וכפי שפרשו המפרשים: אין ביכלתנו להללו).

עוד מתיחדת שירת הים בכך שעם ישראל מבין שבקיעת הים היא יד ה'. מה שלא הבינו לגמרי במכות. יותר מתיחדת בכך שירת דוד, שבה הוא אומר ארדפה אויבי ואשמידם... ואכלם ואמחצם ולא יקומון וכו'. דוד לוחם באויביו, והוא מבין שאת המלחמות שהוא עושה – עושה ה'. הוא שר לה' ולא לעצמו. כל מלכי מזרח ומערב מהללים את עצמם שמחצו את אויביהם, ודוד שלא החריש כשה' נלחם לו אלא רדף, מהלל את ה' באותן מלים שבהן מהללים המלכים את עצמם. שירת דוד פותחת במצוקה שבה הוא נמצא, אח"כ מתארת התגלות של ה' כביכול בהגשמה, אך אין זו הגשמה אלא בטוי לכח ועצמה. ואח"כ מתארת את המלחמה, כך שמשמע שה' עשה אותה.

חז"ל אומרים שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל. יחזקאל ראה מרכבה ושרפים ואילו על הים לא ראו ישראל אלא את הים נבקע והמצרים טובעים. אלא שאלה הן דרכים שונות של התגלות ה'. ה' אינו גוף ואין לו דמות הגוף, והמרכבה אינה דמותו. המרכבה היא צורה מסוימת של התגלות, והמלחמה שעשה ה' במצרים היא התגלות יותר גדולה. ובפרט שיחזקאל ראה במראה הנבואה ואילו על הים ראו בעין ממש. ושם לא היה הבדל בין הגדול שבישראל לבין הקטנה שבשפחותיהם כי ה' נגלה לא במראה הנבואה אלא בעין ממש.

השירה אמנם מתארת את אשר קרה על הים, שלא כשיר השירים, היא לא משל אלא תיאור. אך התיאור אינו המסר. השירה מתארת התגלות של ה' בעין ממש. לא של אש וענן שאינם אלא מיצגים את ה', אלא של ידו החזקה הפועלת בעולם והמתגלה בעין, בלי מיצגים ובלי משלים. האוירה שהיא יוצרת, ומתוארת בשירה, היא אוירה גדולה של התגלות ה' בכח ובהדר, במורא גדול באותות ובמופתים, עד שהיא מוליכה ממילא למסקנה שה' ימלוך לעולם ועד.

לְפָנֵינוּ נִבְקע הַיָּם

עַמּוּד הֶעָנָן לִפְנֵי הָעָם

יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם:

דַבֵּר וְיִסַּע הָעָם

מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַה' בְּרֹאשָׁם

הַשָּׂם מַעֲמַקֵּי יָם

דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים

קָרוּעַ לִשְׁנַיִם הַיָּם

חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם

צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת גַּלִּים

קָרוּעַ לִשְׁנַיִם הַיָּם

וְקָרוּעַ לִקְרָעִים הָעָם

יָרֵא הָעָם לַעֲבוֹר בַּיָּם

קָרוּעַ נְדִיבֵי הָעָם

והללו אומרים:

בֵּית מְרִי הָעָם

וְאֵיך יֵרְדוּ לַיָּם

לֹא יִסַּע הָעָם

עַד הֵאָסֵף מִרְיָם

הֵן מִיּוֹם צֵאתֵנוּ בְּגָלוּתֵנו

לֹא שְׂעָרוּהָ אֲבוֹתֵינוּ

כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל

האֶל אֶרֶץ חֲדָשָׁה נְמַהר

הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר

וּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל

וְהַלָלוּ אוֹמְרִים עַז הָעָם

וְאֶפֶס כִּי עַז הָיָם

וְל‎ֹא נַאֲמִין בְּנִסִּים

עַז הָעָם וְעַז הַיָּם

וְהַיָּם הוּא אוֹתוֹ יָם

וְאֶפֶס אֲפָסִים

אַךְ בְּקֶצֶף גָּדוֹל עֲלֵיכֶם אֶמְלֹךְ

וּבְגַלִּים גְּדוֹלִים תָּשׁוּבוּ הֵנָּה

זַמְּרוּ ה' כִּי גֵאוּת עָשָׂה

וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה

פן ינחם העם

ה' מסב את העם דרך המדבר. טעם הדבר: פן ינחם העם בראותם מלחמה. אם זה היה החשש, למה אחרי פסוקים ספורים הקב"ה רוצה דוקא להראותם מלחמה? ה' מראה להם מלחמה, והחשש אכן מתגשם: הם רוצים לשוב מצרימה. ה' מראה להם מלחמה שבה ה' ילחם ואתם תחרישון. תפקיד המלחמה הוא ללמד את ישראל שאל להם לחשוש ממלחמה. והם אכן מכירים בנס הזה, ואומרים ה' איש מלחמה. וכן הם אומרים נמגו כל ישבי כנען. כלומר: הם מבינים שעתה ארץ כנען פתוחה בפניהם. ועכשו נהלת את עם זו גאלת בעזך אל נוה קדשך. מעבר הים היה מעבר של עם ישראל מעם של עבדים אל עם שראוי להלחם בארץ. ההצלחה באה לידי בִטוי בסוף הפרשה, בה אמנם גובר ישראל כשמשה מרים את ידו, אך הנצחון הוא לא רק בכח המטה אלא לפי חרב. ישראל נלחם בדרך הטבע ויכול, ולא ע"י מטה כמו בים. ישראל כבר יכולים להפסיק לעשות עבודת מטה ולצאת לקרב בפעל. מלחמת עמלק היתה המלחמה הראשונה של יהושע להכנסת ישראל לארץ. הכנת הצבא והכנת הלבבות להיות מוכנים להלחם על מה שה' יאמר. לפי זה, תפקידו של עמלק הוא ללמד את ישראל שברע נלחמים ולא חתים. לכן יש לזכור תמיד שאנו נלחמים ללא הפסק בעמלק. לא תשכח. אל תרפה ידיך מן המלחמה ואל תתעיף ותנוח.

אבל שנה לאחר מכן שוב עמד יהושע והכריז עלה נעלה וירשנו אותה, והפעם ללא הועיל. יהושע בִטא שם את המסר העולה מקריעת הים: אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו ... וה' אתנו אל תיראם. זה מה שאומרת שירת הים, אך שם אכן קרה מה שאמר אלהים בראש פרשתנו: פן ינחם העם בראותם מלחמה. בני ישראל לא שמעו אליו והוא נכנס לארץ עם בניהם. (וראה דברינו בפרשת שלח, שם בארנו שהמרגלים ששלח יהושע מלמדים שהכנענים עדין נמוגים מפני ישראל בגלל קריעת ים סוף, והמלחמה של יהושע מבוססת על קריעת הים ושירת הים).

יהושע הוא הנלחם בחרב, ולא במטה. גם הירדן לא סב לאחור במטהו של יהושע אלא בארון הברית. ואמנם את יריחו כבש לא יהושע אלא שר צבא ה' שבא אל יהושע ולִמדוֹ את דרך המלחמה וההקפות, אבל אח"כ כבשו יהושע וישראל את העי בלי נסים ובלי עזרת ה' הגלויה המביאה לידי נמגו כל יושבי כנען. אחרי שאלה שנמגו כבר חזרו לאיתנם. כדי ללמד את ישראל שהם נלחמים ונוצחים, והם צבא ה'. יהושע נלחם בחרב בדרך הטבע, ולא בהרמת מטה.

ואולם, בפרשתנו עדין נכונו תפקידים למטהו של משה. משה משתמש במטה גם בהכאת הצור בחורב וגם במלחמת עמלק. את הכאת הצור היה עליו לתקן בפרשת חקת, ולא תִקֵּן. (כפי שנבאר בפרשת חקת). היה עליו ללמד את ישראל שה' הוא העובר לפניהם, ולא המטה. מאידך, לפסוק "ה' עבר לפניך" (דברים לא, ג), יש חלק שני: יהושע הוא עובר לפניך, ואת זה לִמד משה את ישראל בסוף הפרשה. הוא לִמדם שאף על פי שהוא בראש הגבעה, העם הוא המצֻוֶּה להילחם, ובראשם יהושע, וגם הרמת המטה צריכה עזרה כי הידים כבדים. ישראל נדרשים להפעיל כח פיזי ולהלחם, וגם המלחמה הזאת – אות ומופת מאת ה' היא ונעשית במטה.

הקרב ההוא בעמלק, בא אחרי שנעשה עוד נס בלי מטה, כמכת בכורות: פרנסת ישראל מן השמים למען אנסנו. יכולת החיים משולחן גבוה כמו בארץ ישראל, החיים שבהם העם הוא המלקט והוא המאמין, יכולת זו היא יכולת המעבר ממלחמה של יראי מלחמה מחרישים, למלחמה בחרבו של יהושע. בחירת ה' בישראל לא נעשית בהרמת מטה אחת; היא נעשית בהתגלות ישירה של ה', שבאה אך ורק על ידי עבודה מרֻבה של ישראל הן בדרך הטבע והן בעבודה רוחנית מרֻבה וקשה הצריכה תמיכה מזה אחד ומזה אחד. רק כך אפשר לחיות בצל ה', בעבודה. בהכרה בכך שאנו עבדי ה' וחייליו החייבים לעשות מלאכתו בכל כוחותינו. תחילה במילה ובפסח כמו שבארנו בפרשת שמות ובא, ואחר כך בעבודתו בארץ ישראל בכל כוחותינו, מתוך אמונה שהוא יוריד לנו את לחמנו מן השמים דבר יום ביומו. בפרשת עמלק אנו למדים שגם הרמת המטה היא עבודה קשה שצריכה תמיכה. שִעבוד לב ישראל לאביהם שבשמים שיכירו בכך שהוא תומך בהם גם כאשר הם לוחמים כדרך הטבע. לא בקלות יהיו ידיו אמונה. להבדיל מהיד הרמה של תחלת הפרשה, כאן ידי משה כבדים, וכלשון חז"ל: רפו ידיהם מן התורה.

השירה בפרשתנו מלמדת שבני ישראל למדו בקריעת הים שה' איש מלחמה, והם יכולים לעבור ולהלחם. החשש שבו פתחה הפרשה, פן ינחם העם, אינו קים עוד. השירה אומרת שה' איש מלחמה. הנה עשה ה' תחבולות ויד גדולה וירה את פרעה ושלח חרונו במצרים, כן ישלח חרונו בפלשת וכנען ויביאנו אל נוה קדשו. ישראל ידעו זה מכבר שהולכים אל ארץ אבותיהם, שזִכרה לא מש מהם ומאבותיהם, ואעפ"כ הם חוששים. מה הם אומרים לעצמם? מן הסתם הם אומרים שבבוא העת נִגָּאל ועתה לא איכשר דר. אחרי שראו את היד הגדולה הבינו שאכן יכולים הם לעלות ולהלחם.

וזה ההבדל בין אצבע אלהים לבין היד הגדולה. כמה לקו באצבע? באצבע למדו ישראל שה' יכול ללמד את משה להיות חרטום ולעשות כמה מופתים וקסמים שיכולים קצת להציק למצרים, אך בעִקר להיות להטוטי חרטומים. כמה לקו ביד? ביד הגדולה למדו ישראל שה' לא רק עושה מופתי חרטומים אלא אף נלחם, ואף שולט ממש בדברי ימי עולם, ולכן הם שרו. הם גִלו שה' הוא לא רק כח המסוגל ללהטט במטה ובתנין, אלא מנהיג בעל רצון המנהיג את עולמו. ה' ימלך לעולם ועד. הם עדין לא למדו לגמרי על כחו בכל העולם ושאלו הגם לחם יוכל תת. אך הם למדו שה' איש מלחמה ועל כך שרו שירה.

ותען להם מרים

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת:  וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה’ כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.

למי ענתה מרים? אפשר לפרש שהיא ענתה לנשים, אבל אם כך – קשה, למה נאמר "ותען להם" ולא "ותען להן".

אמנם, יש דוגמאות כאלה בתורה. כגון בבנות צלפחד שנאמר בהן: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן". שכיון שהן כגברים הן אמורות בלשון זכר. ויש עוד דוגמאות. אז אפשר שכך הוא גם כאן.

אבל אפשר לפרש אחרת. מרים והנשים ענו למשה ובני ישראל. משה ובני ישראל שרו שירה, ומרים והנשים נגנו בתופים ובמחולות, ובכך אמרו לישראל שירו לה'. הן עודדו את הגברים לשיר.

פרשיה מיוחדת המלמדת על ההתגלות

פרשת המן מחֻלקת לארבע פרשיות. הפרשיה הראשונה אומרת: "ויסעו מאילם ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אילם ובין סיני בחמשה עשר יום לחדש השני לצאתם מארץ מצרים  וילינו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר  ויאמרו אלהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשבע כי הוצאתם אתנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב". וממשיכה הפרשיה השלישית ופותחת: "וידבר ה' אל משה לאמר  שמעתי את תלונת בני ישראל דבר אלהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה' אלהיכם  ויהי בערב ותעל השלו ותכס את המחנה ובבקר היתה שכבת הטל סביב למחנה  ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחספס דק ככפר על הארץ... וכו'".

הפרשיה השלישית ממשיכה היטב את הפרשיה הראשונה, אילו נעדרה הפרשיה השניה, המשך הסִפור מובן ולא מורגש שום חוסר בסִפור.

אלא שבין הפרשיה הראשונה לשלישית נזכרת פרשיה שניה: "ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא  והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום   ויאמר משה ואהרן אל כל בני ישראל ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים  ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמעו את תלנתיכם על ה' ונחנו מה כי תלונו עלינו  ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבע בשמע ה' את תלנתיכם אשר אתם מלינם עליו ונחנו מה לא עלינו תלנתיכם כי על ה'  ויאמר משה אל אהרן אמר אל כל עדת בני ישראל קרבו לפני ה' כי שמע את תלנתיכם  ויהי כדבר אהרן אל כל עדת בני ישראל ויפנו אל המדבר והנה כבוד ה' נראה בענן". והפרשיה הזאת מעוררת קושיות רבות. יש בה דִבור אחד של ה' אל משה, אחריו דִבור של משה ואהרן אל ישראל, אחריו דִבור של משה אל ישראל, אחריו דִבור של משה באמצעות אהרן אל ישראל, ואז התגלות של ה'. מה אמר ה' באותה התגלות? לכאורה – את ההמשך, כלומר את הדִבור שבתחלת הפרשיה השלישית. ואולם הדבר מעלה כמה קושיות: א. הדִבור האחרון, כלומר הדִבור של משה באמצעות אהרן, היה אמור להיות ראשון, קרבו לפני ה' כי שמע את תלונותיכם. זהו הדִבור שבזמן שנאמר התגלה ה' אל משה. ואילו שני הדִבורים הראשונים, הדִבור של משה ואהרן אל ישראל והדִבור של משה אל ישראל, באו בודאי אח"כ. משה כבר יודע כאן את מה שיאמר ה' רק בפרשיה השלישית "בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם", שהרי כאן כבר מדברים משה ואהרן על התגלות בקר וערב, ומשה עוד מפרט יותר ואומר שבערב בשר ובבקר לחם. שני הדִבורים האלה בודאי נאמרו אחרי ששמע משה דבר ה' שבפרשיה השלישית, לעֻמת זאת, הדִבור של משה אל ישראל באמצעות אהרן בסוף הפרשיה, בודאי נאמר קודם לכן.

אילו לא נכתבה הפרשיה השניה לא היינו חשים בשום חסרון, לכן נראה שהפרשיה הזאת היא פרשיה מבארת לפרשיה הבאה. הקדמה מבארת. מאמר מוסגר. יש כאן שני המשכים מקבילים לפרשיה הראשונה: הפרשיה השניה והפרשיה השלישית. הפרשיה השלישית עוסקת בהמשך העלילה: בני ישראל התלוננו, וה' שמע את תלונותיהם וסִפק את צרכיהם. אלא שהתורה מקדימה פרשיה מבארת: יש כאן יותר מאשר סִפוק צרכים, יש כאן התגלות של ה' שנועדה להראות לבני ישראל את כבוד ה', להודיעם שהוא הוציאם ממצרים, ולנסות את ישראל הילך בתורת ה' אם לא. (דוגמא נוספת לצורת כתיבה כזאת אנו מוצאים בפרשת שלח, וראה מה שבארנו שם, גם שם יש שלש פרשיות שאילו נעדרה האמצעית שבהן לא היינו חשים בחסרון, אבל היא באה ללמד את עִקר הפרשה. התורה באה לספר לנו סִפור בתוך סִפור. היא באה לומר: את העניין ההסטורי שהיה כאן אתם יכולים להבין גם בלי הפרשיה הזאת, אבל כאן תלמדו מה העניין הרוחני והמהותי שהיה כאן.).

למן יש גם תפקיד רוחני ולא רק תפקיד גשמי. כיון שהפרשיה הזאת אינה חלק מהעלילה אלא בֵאור רוחני לעלילה, אפשר לה להכתב שלא כסדרה. לפי זה אפשר לחלק גם את הפרשיה הזאת לשנים. החלק הראשון, החלק המבאר, אומר: "ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא  והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום   ויאמר משה ואהרן אל כל בני ישראל ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים  ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמעו את תלנתיכם על ה' ונחנו מה כי תלונו עלינו  ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבע בשמע ה' את תלנתיכם אשר אתם מלינם עליו ונחנו מה לא עלינו תלנתיכם כי על ה'". זהו נִסוח אחר לדברי ה' אל משה בפרשיה השלישית, ואמירתם לישראל. סוף הפרשיה, הוא המשך תיאור השתלשלות הענינים. למעשה, זה כבר חלק מהפרשיה השלישית. אפשר להמשיך מכאן את התֵאור שאחרי הפרשיה הראשונה: "ויאמר משה אל אהרן אמר אל כל עדת בני ישראל קרבו לפני ה' כי שמע את תלנתיכם  ויהי כדבר אהרן אל כל עדת בני ישראל ויפנו אל המדבר והנה כבוד ה' נראה בענן". מבחינת הזמן, חזרנו כאן אל אחרי הפרשיה הראשונה. משה מדבר באמצעות אהרן כיון שהוא עצמו כבר הולך לשמוע את דברי ה'. כבוד ה' נראה בענן. ואולם, התורה שייכה את הפסוקים האלה לפרשיה השניה ולא לשלישית, כיון שהפסוקים האלה מלמדים על כך שהמן בא בהתגלות אלהית.

שבת

שבת היא הסיום של בריאת העולם, היא הסיום של יציאת מצרים, והיא הסיום של למוד משה על המשכן. כל דבר חשוב מצוין בשבת. לכן, לאחר יציאת מצרים והשירה, באה פרשת המן שיש בה שבת. בפרשתנו פרשת השבת מזכירה גם את בריאת העולם. הוזכרו בה כמה פעמים ערב ובקר. ויש בה עוד בטויים כמו "נתן ה' לכם לאכלה". "ויראו" ועוד.

השבת והבריאה

גם בפרשתנו, כמו בפרשת בראשית, ה' בורא בריאה בששה ימים ושובת בשבת. וגם כאן עם ישראל הם אלה שצריכים להאמין ולהעיד על בורא העולם. כל המכות וקריעת הים נועדו להראות שה' שולט בכל כחות הטבע וה' הוא יוצרם. כדי שיאמינו מצרים. המצרים מסרבים להאמין. הם נכנסים לים בסברם שאם רוח הקדים העזה עומדת לישראל, למה תחדל כשיעברו הם? וכי יש שולט בטבע? גם הם סופם שהאמינו.

כעת סביב השבת ישראל נדרשים להאמין. וקשה להאמין שדבר היורד מן השמים ינהג אחרת בשבת. לכן יש מישראל שלא מאמינים. וזה מבחן האמונה של ישראל. השבת מעידה על הבורא.

בעבור נסות

אחרי קריעת הים, באות שלש פרשיות העוסקות בסִפוק צרכיהם של ישראל במדבר. מהים הלכו ישראל שלשה ימים במדבר ולא מצאו מים, עד שבאו למרה ושם המתיק להם ה' את המים. אח"כ, במדבר סין רעבו ישראל ללחם וה' הוריד להם מן, ואח"כ ברפידים שוב צמאו ישראל למים, וה' הוציא להם מים מצור חורב.

בשלש הפרשיות חוזר מרכיב הנסיון. במרה ובמדבר סין נִסה ה' את ישראל. במרה נאמר שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. לא ברור מהו הנסיון, אך ברור מאד שכרו: ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך. לעמת זאת במדבר סין נאמר בפירוש מהו הנסיון: למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. והרושם העולה מהפרשה הוא שישראל לא עמדו בנסיון, לפחות חלק מהעם. (ואת החלק הזה של העם התורה מדגישה, אותם אנשים הם הנושא של הפרשה) אנשים שהותירו ממנו עד בקר, ואנשים מן העם שיצאו ללקוט ביום השביעי.

נסיון זה מוזכר שוב בפרשת עקב: "וזכרת את כל הדרך אשר ה‎ֹליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענתך לנסתך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותו אם לא  ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך למען הודעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". ובהמשך: "המאכלך מן במדבר אשר לא ידעון אבתיך למען ענתך ולמען נסתך להיטבך באחריתך".

למשה ברור שנסיון הוא דבר טוב, הוא נועד "להיטבך באחריתך". גם אצל אברהם אנו מוצאים שהעמידה בנסיון הביאה להבטחה ולשבועה מאת ה'. כך אומר משה גם אחרי מתן תורה: "ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו".

הנסיון ברפידים הוא אחר לגמרי, שם לא נִסה ה' את ישראל אלא ישראל נִסו את ה'. הדבר חוזר הן בתחלת הפרשה והן בסופה. "ויחנו ברפידים ואין מים לשתת העם  וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה ויאמר להם משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה'... ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסתם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין". והקושיה זועקת לשמים: מה חטאו ומה פשעו ישראל? בצדק בִקשו מים, שהרי היו צריכים מים לשתות. למה התורה רואה בכך נסיון לראות היש ה' בקרבנו אם אין?

ולכאורה נראה שאסף בתהלים הופך את היוצרות. אחרי שהוא מתאר את הוצאת המים מהסלע, הוא אומר: "ויוסיפו עוד לחטא לו למרות עליון בציה. וינסו אל בלבבם לשאל אכל לנפשם. וידברו באלהים אמרו היוכל אל לערך שלחן במדבר. הן הכה צור ויזובו מים ונחלים ישטפו הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו". אח"כ מתאר אסף את ענין המן (אם כי באמצע התיאור הוא עובר לתאר את פרשית המן של פרשת בהעלתך). אמנם, התֵאור השירי לא תמיד מתאר את המציאות כהוויתה, מטרתו היא שיר ולא תֵאור, ובכל זאת אי אפשר להתעלם מכך שאסף מוצא את הנסיון שנִסו ישראל את ה' דוקא במן ולא במים. הוצאת המים מהסלע היא חלק מהמופתים שעשה ה' שלא במסגרת הנסיון. אפשר שטעם הדבר הוא שהתערבבה כאן פרשית השלו של פרשת בהעלתך, שבה משמע שחטאו ישראל, אך עדין קשה שהרי את השלו מתאר אסף רק כמה פסוקים מאוחר יותר, ואת הבטוי "וינסו אל בלבבם" אומר אסף דוקא על המן.

לכאורה היה נראה לומר שהחטא העִקרי של ישראל הוא התלונה על עצם יציאת מצרים. תלונה זו חוזרת פעמים רבות בתקופת המדבר, והיא נזכרת בפרשתנו גם בפרשת המן וגם בפרשת מסה ומריבה. ואולם, נראה שלא בה בא לידי בִטוי הנסיון שנִסו ישראל את ה', שהרי בפרשיה המקבילה בפרשת חקת אין מסה ויש רק מריבה, למרות שיש בה טענה על עצם יציאת מצרים. גם בפרשתנו, באה הטענה על יציאת מצרים בנפרד מהמסה והמריבה. נאמר: "וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה ויאמר להם משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה'", ורק אח"כ: "ויצמא שם העם למים וילן העם על משה ויאמר למה זה העליתנו ממצרים להמית אתי ואת בני ואת מקני בצמא". אמנם אפשר לפרש שהפסוק השני מבאר את הראשון, אבל אין הכרח בדבר.

לכן נראה שכל נסיון הוא הדדי. השאלה היא מה תֹכן הנסיון. שלש הפרשיות כאן הן פרשיות שה' וישראל מנסים זה את זה. ההבדל העִקרי הוא שהאלהים בשמים ואתה על הארץ. אינך כמוהו ואינך יכול לומר לו אם אתה מנסה אותי אני מנסה אותך. ה' מנסה את ישראל ואילו לישראל אסור לנסות את ה', שהרי הוא אלהיהם והוא בוראם. ויש עוד הבדל: תֹכן הנסיון. ה' מנסה את ישראל הילך בתורתי אם לא. גם לעתיד לבא, מבטיחה התורה שה' ינסה אותנו, לדעת הישכם אוהבים את ה' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם. לעֻמת זאת ישראל מנסים לדעת היש ה' בקרבנו אם אין. ה' בוחן את הרצון, ישראל בוחנים את עצם הקיום והיכולת, מתוך נקודת ההנחה שאם הוא לא עושה מה שאנחנו חושבים שהוא צריך לעשות – הוא לא קים. האמונה מתחילה מההנחה הפילוסופית: "עושה מה שאני חושב – משמע הוא קים". כל צד בוחן את מעשי הצד השני, ה' נותן לכך משמעות של רצון, בני ישראל נותנים משמעות של קיום ויכולת. ברור להם שמה שלא עושה את רצונם לא קים. כשבאות עליהם רעות הם מסיקים שאין אלהים בקרבם (כמו שאומר משה בפרשת וילך, וראה מה שבארנו שם). כל הפרשיות של פרשתנו הן פרשיות נסיון. השאלה החשובה היא מה השאלה שאותה באים לבחון, מכאן מתבררת שאלת האמונה. מסתבר שמלבד הנסיון המפורש, האם יאמינו ישראל שירד מן גם למחרת והאם לא יצאו ללקוט בשבת, יש גם נסיון נסתר. ישראל נבחנים גם בשאלה האם הם יתלו את עצם אמונתם בכך שרצונם יֵעשה. לכן, עצם הנסיון שמנסים ישראל את ה' הוא הוא הכשלון בנסיון שמנסה ה' את ישראל. לכן שלש הפרשיות הן נסיון של ישראל את ה' ונסיון של ה' את ישראל.

כמובן שזה גם המסר של הנסיון הגלוי. ישראל מוכנים לסבול מן שיורד באופן מקרי, לפעמים כן ולפעמים לא. ישראל לא מוכנים לסבול מן שיורד כאשר ה' רוצה ולא יורד כאשר ה' לא רוצה. ישראל לא מוכנים לסבול כח שמוריד מן ומחליט בשבילי מה אעשה בו. כח שמחיב אותי לעשות מה שהוא רוצה.

החרטומים מעולם לא בחנו את אליליהם במבחן של רצון, רק במבחן של קיום ויכולת. תפקידם של החרטומים הוא להכיר את קיומם ויכולותיהם של כחות הטבע, כדי לנצלם ע"פ רצונם. החִדוש של ה' שיש לו רצון ורצונו מחיב אותנו, הוא הנסיון הגדול של ישראל בפרשתנו, ולכל אֹרך ההסטוריה. ישראל יצאו ממצרים אל ה' שבא להצילם מתחת סבלות מצרים ולספק את צרכיהם. הנסיון הוא בהכרה בכך שאנו צריכים ללכת בתורתו. שיש לו רצון, ורצונו הוא הקובע, לא רצוננו. במדה מסוימת הכירו בכך ישראל בשירת הים, כשאמרו "נחית בחסדך" כלומר הכירו בכך שלה' יש חסד ולא רק כח, וסימו את השירה בכך שלה' המלוכה וה' ימלוך לעולם ועד. אבל הנסיון הוא היכולת לישם את ההכרה הזאת כאשר ה' לא נלחם לישראל כשהם מחרישים, אלא כשישראל הולכים אחריו במדבר.

הפרשיה כאן מסתימת ב"וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה’ לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה’ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן". בדומה לכך, הפרשיה השניה של הכאת הסלע, בפרשת חֻקת, מסתימת ב"הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה’ וַיִּקָּדֵשׁ בָּם". משמע שהן המסה והן המריבה הן דבר שלילי.

אבל משה בברכתו משבח את בני לוי: "וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה".

כאשר ישראל מנסים את ה' ורבים אתו, זה רע. אבל אם ה' מנסה אותנו, משה רואה את המנהיג המנוסה בחיוב.

למען אנסנו

ה' אומר למשה: "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא:  וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם". בפשטות, הנסיון הוא האם ישמרו ישראל את השבת או לא. האם ילכו בתורת ה'.

אבל משה מפצל את הנסיון לשנים. נסיון אחד ביום חול ואחד בשבת.

ביום חול אומר להם משה לא להותיר עד בקר (בדומה לקרבן). אנשים מותירים עד בקר, ומשה קוצף עליהם. וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה. לא כתוב מה משה אמר להם.

משה כנראה סבור שאם אמר ה' "וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם", יש להקפיד גם על היום יום. כדי שיתקים "וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ".

אבל עִקר הכשלון בנסיון הוא בשבת. כאן לא משה קוצף, אלא ה': "עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי:  רְאוּ כִּי ה’ נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי".

זהו עִקר הנסיון. היום השביעי.

גם הנס מתערב כאן. מתי יש תולעים ומתי לא. במדבר קצפו של ה' מתגלה מיד. יתר על כן, נראה שעִקר הענין בתולעים שפקדו את המן בימי החול, הוא להראות שבשבת לא הבאיש.

ועם זאת, ה' מנסה אותנו גם בימות השבוע.

ואפשר לומר שזה הנסיון. הנסיון במן הוא השאלה האם ישראל יאמינו שהמן יֵרֵד גם מחר, ואם אכן יתחיל לרדת באופן קבוע, האם ישראל יאמינו שבשבת לא יֵרד.

ואכן, בשבת העם יוצאים מן העם ללקוט. העם לא מאמין שהטבע יתנהג ע"פ ה'. חטאם של מחללי השבת לא היה שיחששו שמא יבאיש. הם יוצאים ללקוט. הם מאמינים שלא יתכן שתופעת טבע (כפי שהם רואים כעת את המן) תחדל בשבת.

הרי כֻלנו חיים עם נסים דבר יום ביומו. השמש, הגשם, ועוד. וכבר הסברנו לעצמנו שזהו הטבע. גם ישראל במדבר הסבירו לעצמם שהמן הוא כנראה טבע המקום. ואם הוא יורד כל יום ומבאיש למחרת, לא יתכן שבשבת הוא יחדל ממנהגו.

אפשר להסביר שזה היה חטאם של ישראל. יתכן שכך הבין זאת משה. אבל ה' לא אומר "למען אנסנו היאמין בי" אלא "למען אנסנו הילך בתורתי".

משה מתמודד עם בעית האמונה, לאֹרך כל הפרשה. הנסיון שבו ה' מעמיד את ישראל הוא האם ילך בתורתו. אלא שכאן מתאחדים שני הדברים יחד. כדרך הנהגת ה' את עמו במדבר. כיון שבמדבר הנסים גלויים, אי שמירת השבת ואי ההכרה בכך שכל הקורה בעולם מעשה ה' הוא – חד הם.

ולמעשה גם לדורות, השומר שבת מעיד שהוא מכיר בכך שה' הוא בורא העולם ומנהיגו.

לקטו לחם משנה

ה' צוה את משה: "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא:  וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם".

כלומר: מלכתחילה כבר נצטוו ישראל ללקוט לחם משנה ביום הששי. עוד לפני שנצטוו שלא להותיר ממנו בשאר הימים.

ואולם, ביום הששי העם מעצמם לקטו לחם משנה. זה הפתיע את הנשיאים. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה.

בימים שקדמו לאותו יום ששי, נאמר: "וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט:  וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ". לפי המפרשים האומרים שנעשה כאן נס, ברור מדוע הפתיע הדבר את הנשיאים ביום הששי. (וברור למה פרשו המפרשים שנעשה כאן נס). אבל לפי המפרשים שפרשו שהלוקטים מדדו את אשר לקטו וכִוְּנו כך שלא יעדיף איש על רעהו וילקטו איש לפי אכלו, כיצד ידעו העם מה שלא ידעו הנשיאים?

מסתבר שזה היה הנסיון של העם. האם ישמרו את השבת. הנשיאים טרחו ודאגו לכך שלא יעברו על דברי משה ולא ילקטו למחר. אבל העם מעצמו, ביזמה מלמטה, שמר על קדושת השבת. בכך נִסה ה' את ישראל, ובנסיון הזה ישראל עמדו בכבוד.

שבת לישראל

השבת הנזכרת בפרשת בשלח, היא זכר ליציאת מצרים, אבל היא מעין בריאת עולם שניה. בריאת עולם לישראל בלבד.

כאן בורא ה' בריאה חדשה, בריאה ששובתת בשבת.

הבריאה החדשה הזאת היא בריאה לישראל בלבד. היא מותאמת לצרכי ישראל. איש לפי אכלו. והיא שובתת בשבת.

המן אינו יורד בשבת, וגם תהליכי ההתלעה שבטבע שובתים בשבת.

ה' שובת בשבת, אלא שנכנס לכאן גורם נוסף. כאן גם ישראל מצֻוִּים לשבות.

הלחם היורד מן השמים כל השבוע, יורד כדי לשבות בשבת. "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא:  וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם".

התכלית של זה היא "וִידַעְתֶּם כִּי ה’ הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

ועל זה נאמר: "רְאוּ כִּי ה’ נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת".

ראו כי ה' נתן לכם השבת

אחרי הבריאה באה שבת. כאשר ה' בורא עולם, השלמתו היא השבת.

אחרי יציאת מצרים באה שבת. השלמתה של יציאת מצרים היא השבת. אי אפשר ליצור את עם ישראל בלי שבת.

השבת היא השלמת העולם, והיא השלמת עם ישראל.

גם אחרי צווי המשכן באה שבת. ה' בורא עולם ומביא שבת, בורא את עם ישראל ומביא שבת, מצוה על מקדש ומביא שבת.

אלא שבמקדש אנחנו מצֻוִּים להביא את הקדושה, לכן אנו מצֻוִּים על השבת. לא ה' מביא את השבת אלא אנחנו.

מחה אמחה

בפרשתנו המלחמה נעשית עדין במטה ה'. אמנם בחרבו של יהושע, אך במטה ה'. גם האמירה היא מחה אמחה. אם כי מודגש לשים באזני יהושע.

לפני שנכנסים לארץ, שם משה את הדברים באזני יהושע וישראל, ואומר להם מחה תמחה, ולא מחה אמחה. ספר דברים נועד ללמד את ישראל להלחם בכחות עצמם.

מלחמה לה' בעמלק

(על עמלק ראה גם כאן וגם כאן, שם הרחבנו הרבה יותר מהמופיע כאן)

במה זכה עמלק יותר מכל עם אחר להיות זה שמלחמה לה' בו מדר דר? להיות זה שמצוה גדולה למחות את זכרו מתחת השמים?

יאמר מי שיאמר: אנטישמיות. אבל האמת היא שלא צריך להיות יותר מדי אנטישמי כדי לתקוף עם שהולך במדבר ללא צבא, עמוס כלי כסף וכלי זהב. ובפרט אם אתה עם שמתפרנס משוד ובִזה.

אם כך, אפשר להסביר בדרך אחרת: ברור למה יש אינטרס להשמיד עם שאינו בונה ואינו יוצר וכל פרנסתו היא משוד אחרים. זה לא רק אינטרס ישראלי, זה אינטרס כלל-אזורי. אלא שזה לא מסביר למה יש להשמיד אותם גם אחרי דורות רבים, ולמה יש למחות את זכרם מתחת השמים.

כי לכאורה, הלא אין כאן אידאולוגיה נגדית. יש כאן רק שוד.

אבל היא היא. וכנראה לכך רומזים דברי חז"ל הדורשים שהעֹנש בא על עמלק כי תקף את ישראל אחרי שנגלתה עליהם יד ה'. התפישה האומרת שאין מנהיג לבירה ואין חוק והכל מקרי – גם היא אידאולוגיה. התפישה האומרת שבטבע החזק שורד ולכן החזק יאכל את החלש – גם היא אידאולוגיה. לא במקרה גם בדורות האחרונים גדולי האנטישמיות הם אלה שהטיפו שהמקריות שולטת בעולם ואין מנהיג לבירה, ואין לעמים החזקים אלא לנצל את כֹחם. מי שראה את היד הגדולה והתעקש לומר שמקרה היה לנו – מלחמה לה' בו מדר דר.

את זה בדיוק באה מלחמת עמלק ללמד. לראשונה נלחמים ישראל בדרך הטבע, בחרבו של יהושע. אתם תלחמו לכם וה' יחריש. אבל כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. המבחן של ישראל במלחמה בעמלק הוא ללמד שגם כאשר הם לוחמים בדרך הטבע – נס הוא. להכיר את היד הגדולה של ה' בכל מקום.

זה לא קל. ידי משה כבדים. מבחן האמונה לא קל ולא בקלות יהיו ידיו אמונה.

את האמונה במקריות עלינו להשמיד. עם שכל מהותו היא שאין מנהיג לבירה ולכן זכותם לאכול את החלשים – מלחמה לה' בו מדר דר.

ולא במקרה העם הזה הוא עם של ממזרים. בני הפילגש שחז"ל אומרים שנולדה מביאה פסולה. שוהים בלתי חוקיים בעולם שכל הוויתם באיסור ובעברה ובפריעת חוק, אך טבעי שהם מאמינים שאין חוק ואין דין ואין דין וכל דאלים גבר וכל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה. את התפישה הזאת יש לבער מתחת השמים.

פורסם גם כאן וכאן.