לאחרונה נתקלתי בטענה ששירה יפה המרוממת את האדם היא סוג של תפילה. מדוע? כי תפילה היא התרוממות רוח והתעלות ויציאה מחולין.
לא שאני מזלזל בצורך הנפשי של אדם לצאת מחולין ולהתעלות. זה טוב מאד, אלא שאם כך - אין ערך קדושתי לתפילה. אם התפילה באה לענות על צורך של האדם, (ולצורך העניין אין הבדל אם זה צורך גופני או צורך נפשי) אז אין שום קדושה בתפילה. אין זה אלא רצון אגואיסטי של האדם להיטיב על עצמו. לא רצון לתקן את העולם או למלא את חובתו לבוראו, אלא רצון להיטיב לעצמו. זה בסדר גמור, אבל זה לא קדושה. קדושה היא התחברות לאלהים. הצורך לעבוד את ה' (שבגללו יש ערך לתפילה) נובע מכך שיש אלהים והוא ברא את העולם, והוא נעלה מכל בשר ודם ומכל דבר שקיים בעולם הזה, ואנו חייבים לו את עצם קיומנו ואת מטרת קיומנו. כל דבר שקשור לאלהים, הוא דבר שיש לכבדו ולקדשו. פגיעה בו היא פגיעה בבעליו ויוצרו של העולם. לכן, האדם צריך לבטל את עצמו כלפי אלהים. תפילה היא לא תחושת התעלות, תפילה היא התחברות לה' וביטול כלפיו.
נכון שהביטול הזה יוצר תחושת התעלות, אבל מי שמבקש רק את תחושת ההתעלות, מתמקד בטפל ולא בעיקר. הוא דומה למי שלוחץ על מתג מנותק מחשמל, כי הוא רואה אנשים לוחצים על המתג ולכן הוא חושב שיש עניין בלחיצה על המתג. הלא תחושת התעלות אפשר לקבל גם מול פסל.
אין רע ברצון לשיר ולעדן את הנפש. אבל זאת אינה תפילה ואין בה שום קדושה. שליח ציבור בבית הכנסת הוא השליח של כולנו להעביר את בקשותינו אל ה'. הוא לא שליח להתנדנד ולהנעים בקולו. יש ערך קדושתי לתפלה, רק אם היא מחברת את האדם לאלהיו. הוצאת את אלהים מהעניין – הוצאת את הכל. נותר גוף בלא נשמה.
נגד דברים אלה הואשמתי בליטווקיות. אני מודה באשמה, אבל מסתבר שבנידון הנוכחי, גם החסידים, שרואים חשיבות גדולה בשמחה והרקוד, יודו שיש להם חשיבות רק אם הם נעשים לשם התחברות עם ה'.
אפילו ריקודיהם של ההרים והגבעות, לא היו ראויים להזכר אלא מפני שהם מלפני אדון חולי ארץ, מלפני אלוה יעקב.
הגישה הראוה בהתעלות האנושית הסובייקטיבית את העיקר, היא לכאורה מה שעומד מאחורי העבודה הזרה. אנשים מבקשים את ההתעלות, ולא את האמת. מבחינה סובייקטיבית, אין הבדל בין תחושתו של עובד ה' לבין תחושתו של עובד הפסל, או האתיאיסט המזמר. שלשתם מרוממים את רוחם ונפשם. אבל מבחינה אובייקטיבית, ההבדל ביניהם תהומי. זה עובד את ה', בורא העולם ובעליו, ואלה משלים את עצמם בשקרים. איך אפשר בכלל להשוות ביניהם? התורה באה ומלמדת אותנו לא להתחשב ברגשות הקדושה הסובייקטיביים של עובדי העבודה הזרה, אלא להתייחס לצד האובייקטיבי. אובייקטיבית הם טועים ומאמינים בדבר שאינו נכון. לכן אין להתחשב ברגשותיהם, ויש לאבד את העבודה הזרה. לא הרגש הסוביקטיבי עיקר, אלא האמת המוחלטת. קדושה היא לא דבר סובייקטיבי. קדושה תלויה באמת אבסולוטית. מי שיודע אותה צודק, ומי שנתלה בדבר שאינו אמת – טועה.
לכן התורה מתנגדת לחופש דת ומצוה להרוס ולנתץ את כל העבודות הזרות. עובד עבודה זרה לכאורה עושה בדיוק מה שעושה עובד ה'. הוא מתנדנד, הוא משתחוה, הוא מתעלה. אבל הוא מאמין בשקר. הוא מאמין בדבר שלא באמת קיים. כנגד זה מבארת התורה שאין ערך בסתם תחושת התעלות. הערך הוא בקרבה לאלהים.
כנגד טענה זו, נטען כלפי שגם הרב קוק דגל במציאת קדש בתוך החול. כמדומני שגם טענה זו נזונה מאותה הסתכלות הרואה פעולה ולא מבינה מה היא. היא מחטיאה את העיקר. הרב קוק דומה לאמן בעל כושר ראיה מיוחד, שיודע להבדיל בין אבנים יקרות לבין אבנים פשוטות, ולכן הוא נובר בערימה של אבנים ובורר ברר כמה אבני חן. בא אחריו אדם שאינו יודע להבחין בין אבני חן לאבנים רגילות, אך הוא רואה שהאמן נובר בערימת אבנים ובורר ממנה כמה אבני חן, ומכאן מקבל הצופה את הרושם, שאם תנבור בתוך ערימת אבנים רגילות, כמה מהן יהפכו לאבני חן. עובדה, גם האמן עושה כך. לכן בא אדם שאינו אמן, נובר בערימת האבנים, מוציא כמה, ומדמה שעשה בדיוק מה שהאמן עשה.
הרב קוק ידע לזהות ניצוצות של קודש גם בתוך מה שנראה חול, אבל הוא ידע לזהות את הניצוצות הנכונים. שהם באמת קדושים מצד עצמם. הוא לא לקח את החול וחיפש הסברים למה הוא קדש. הוא ידע לזהות מה באמת קדש. הוא למד את תורת ה', ושם לב שאהבת ארץ ישראל של החלוצים היא קיום מדויק של מה שכתוב בתורת ה'. כי בתורה כתוב שיש לאהוב את ארץ ישראל ולישבה.
מי שבא בעקבותיו וחושב שכל חול הוא בעצם קדש, דומה למקרה שעסקנו בו לעיל. נדמה לו שיכולה להיות קדושה בלי אלהים. שהעיקר הוא התחושה הסובייקטיבית האנושית.
מספרים על בן של אדמו"ר שהתישב על כסא אביו אחרי מות אביו, והנה נודע לחסידים שהאדמו"ר החדש כל היום שותה וודקה. כששאלו אותו מדוע, הוא ענה: "לשם שמים, גם אבי עליו השלום, לעיתים תכופות היה קורא לנו אל חדרו, שותה עמנו וודקה, ומסביר לנו כמה חשוב לשתות וודקה למען התורה". ענו לו: אביך היה לומד תורה כל היום, לעיתים קרובות מאד היה מסיים מסכת, והיה קורא לכם לחגוג בוודקה את לימוד המסכת. הוא חשב (וכעת מתברר שהוא טעה) שאם הוא יעשה חגיגה גדולה מכל מסכת, החסידים יבינו כמה חשוב ללמוד מסכת, שסיומה מצדיק סעודת מצוה. אבל אתה לא לומד, אתה רק שותה וודקה".
גם הרב קוק לימד שעבודת ה' היא לא רק לימוד תורה. יש רגעים שבהם דווקא שמירה על בריאות, על כושר, וכד', מקדמים את המטרות האלהיות בעולם. עובד ה' אמיתי אמור לזהות את הרגעים האלה, ולדעת שבאותו רגע מסויים, נוצר מצב שבו לשם המלכת ה' על עולמו המעשה הנכון לאותו רגע הוא אימון וצבא. הרב קוק לא התכוון שאדם יכול לעשות מה שמתחשק לו ולומר שהוא עושה זאת לשם שמים. להפך, כוונת הרב קוק היא שאדם צריך לחפש כל העת מה עליו לעשות ומה הנחוץ ביותר כעת לשם שמים, ואת זה עליו לעשות. לפעמים נכון שאימון גופני טוב הוא הדבר הנחוץ.
הכלל הוא שמה שכתוב בתורה הוא מה שנכון לעשות. גם המלחמה כתובה בתורה, אבל מי ששותה וודקה כל היום, לא למד את המסר.
יש היום מגמה להיות צופים בעולם, לזרום איתו, ולהיות עורכי דינו של העולם. למצוא הסברים למה מגמתו של העולם היא הקדש.
זוהי מטרה לא נכונה. המטרה היא לשנות את העולם, לקדם אותו, לקדם מטרות רוחניות. אין מטרה לזרום עם התשוקות ולומר שזה קדש. להפך: המטרה היא להשפיע על העולם ולעצב אותו כך שהוא יתאים את עצמו לקדש. לקדש גם את החול היינו שגם חיי החול יעשו למען הקדש. אדם יאכל אך ורק כאשר יש צורך באכילה כדי לאגור כח כדי לקדש את העולם. בכל מקרה אחר – לא יאכל. כך גם חיי האכילה הם קדש, כי הם נועדו לצרך קדוש. אדם יעבוד רק כאשר נוצר צורך באותה עבודה. כך גם העבודה היא קדש. וכן הלאה. זה פירוש המושג לקדש את החול.
מי שחושב שהוא יכול לחיות חיי חול ולקרוא להם קדש, לא הבין את כל העניין.