בלק

שלש פעמים, שלש רגלים, וראית העין

כשבלעם עומד מול ישראל ומברך הוא אומר: "מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל  מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה'  כי מראש צרים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב  מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו".

לארך רוב הברכה הזאת, בלעם אינו מדבר על ישראל אלא על עצמו. הוא מתאר את בקשת בלק ואת דחיתה ע"י ה'. הוא מתאר את המראה שהוא רואה מראש צֻרים. וגם אח"כ, לכאורה הוא רק משבח את ישראל ולא מברך אותם. אמנם, אפשר שלשון השבח שלו היא ברכה. אך הברכה היחידה בכל הנאום היא מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל, תמת נפשי הוא אמירה על עצמו, ברכה לעצמו שלא התקיימה.

בפעם הבאה כשעומד בלעם מול ישראל הוא אומר: "קום בלק ושמע האזינה עדי בנו צפר  לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה  הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה  לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו  אל מוציאם ממצרים כתועפת ראם לו  כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל  הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה".

גם כאן יש התיחסות רחבה מאד לבלעם עצמו, ולמקום ולמצב שבו הוא עומד. בלעם אומר: אני פה כדי לקלל אבל קצת קשה לי כי ה' בקרבו והוא רוצה לברך. הברכה באה מתוך הנאום. כיון שהזכרנו שה' לא רוצה לקלל, מתאר בלעם את ה' השוכן בתוך ישראל. תיאור זה הוא עדין חלק מהאמירה שה' אינו רוצה לקלל, שכן רק אחר כך מוסבר למה בלעם לא מצליח לקלל: "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל". גם כאן, הברכה שמברך בלעם, והיא הדבר שמנו בלק חושש, היא רק הפסוק האחרון. לארך כל הדרך ברכתו של בלעם היא תיאור של מה שהוא רואה. הוא מתרכז בעצמו ומתלונן ומתאר את קשייו המקצועיים כמקלל שכיר. האיש שקוע בעצמו. רק הפסוק האחרון הוא ממש ברכה. לכן, בלק קצת נלחץ, אך עדיין לא ממש כועס.

הפעם השלישית שונה לחלוטין. גם המצב שונה. בלעם כבר רואה כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל, והוא כבר לא הולך לקראת נחשים. כאן בלעם כבר אינו מחכה שה' יִקָּרה לקראתו. לא הליכה אל מקום שבו יקרה ה' לקראתו נותנת בו רוח אלהים, רְאִית ישראל שֹכן לשבטיו היא זו שמשרה עליו רוח אלהים. כאן לא נאמר ויקר ה' אל בלעם. ולמרות שכאן לא כתוב ויקר ה' אל בלעם, דוקא כאן הוא אומר שהוא רואה מחזה שדי, מה שלא נאמר לעיל כאשר ה' נקרה אליו. כאן הוא כבר יודע דעת עליון, לעיל, ספק אם הוא בכלל ידע שיש דעה לעליון. הוא סבר שהתפקיד שלו הוא לְרַצות את ה' בקרבנות. לפי תפישתו של בלעם בברכות הקודמות, ה' לא ממש מבין ומתענין מה קורה אצלנו, ה' הוא כח שקיים בעולם ואני כאיש מקצוע מְרַצה אותו ומשתמש בו כרצוני. רק כאן, בברכה השלישית, פתאום עומד בלעם כמי שמכיר ויודע את ה'. הוא יודע דעת עליון, ויודע שלעליון יש דעת ויש רצון וטוב בעיניו לברך את ישראל. המראה שבלעם רואה כאן הוא מראה ישראל שֹכן לשבטיו. ה' לא נקרה אליו, מראה ישראל שֹכן לשבטיו הוא הנקרא בפי בלעם מחזה שדי. מחזה שלא צריך להיות נביא כדי לראות אותו. וכך הוא אומר: "נאם בלעם בנו בער ונאם הגבר שתם העין  נאם שמע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה נפל וגלוי עינים  מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל  כנחלים נטיו כגנת עלי נהר כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים  יזל מים מדליו וזרעו במים רבים וירם מאגג מלכו ותנשא מלכתו  אל מוציאו ממצרים כתועפת ראם לו יאכל גוים צריו ועצמתיהם יגרם וחציו ימחץ  כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו מברכיך ברוך וארריך ארור".

בברכה הזאת, בלעם אינו טורח לתאר את עמידתו מול בלק ומקומו ותפקידו לפני בלק. בלעם כבר נמצא במקום אחר. יש מעליו רשות אחרת. גם כאן הנאום פותח בתֵאור רְאִיתו, אך מהר הוא עובר לברכה, לא שבח אלא ברכה בלשון עתיד. ברכה שמפניה חושש בלק יותר מכל וסופק את כפיו.

וכאן באה הברכה הרביעית, בלעם לא מתבקש לקלל, הוא לא מתבקש כלל לעשות משהו, בלק פִּטֵּר אותו. בלעם מברך מרצונו, וזו ברכתו: "נאם בלעם בנו בער ונאם הגבר שתם העין  נאם שמע אמרי אל וידע דעת עליון מחזה שדי יחזה נפל וגלוי עינים  אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת  והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר איביו וישראל עשה חיל  וירד מיעקב והאביד שריד מעיר  וירא את עמלק וישא משלו ויאמר ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד  וירא את הקיני וישא משלו ויאמר איתן מושבך ושים בסלע קנך  כי אם יהיה לבער קין עד מה אשור תשבך  וישא משלו ויאמר אוי מי יחיה משמו אל  וצים מיד כתים וענו אשור וענו עבר וגם הוא עדי אבד".

מלת המפתח כאן היא הראיה. בלעם לא מברך ולא מקלל, בלעם רואה. הוא עצמו לא מבין זאת בהתחלה. וודאי שלא בלק. בלק שרואה שיש איש שדבריו מתקיימים, מחליף את הסִבה והתוצאה וסובר שאמירתו של האיש היא הגורמת לדברים להתקיים. לכן הוא מבקש שהאיש ידבר מה שהוא (בלק) רוצה. האיש לומד שהוא קדם כל רואה, ודבריו מתקיימים כי הוא מתאר מה שהוא רואה. לא כי הוא יוצר מציאות בראיתו ובדבריו. הוא לומד גם שה' הוא בעל רצון, הוא לא יכזב ולא יתנחם.

לכן הוא כבר לא רואה כעִקר את עצמו ואת המקום שבו הוא נמצא, הוא רואה את ישראל. הוא רק מסתכל, והוא מבין דבר חדש: שה' הוא שליט העולם, ולא מטרד שצריך לעקוף או מכשיר שצריך להפעיל. הוא מבין שהעולם נוהג ע"פ ה', ולכן הוא רואה שה' וישראל ינצחו. החִדוש הוא שהראיה היא ראית עינים ממש ולא ראית נביא.

בלעם מבין בסוף הפרשה את מה שלא הבין בתחלתה: שה' הוא בעל רצון, והרצון הזה הוא ישראל. מראה ישראל הוא מחזה שדי, כפי שבארנו ועוד נבאר.

אבל החִדוש הוא שלא די בראיה. וכאן מוסברת פרשת האתון. ברור שפרשת האתון היא מבוא למה שיבא אחריה. מרכיבים רבים והשוואות לשוניות רבות מקשרים בין פרשת האתון לבין פרשת הברכות הבאה אחריה. כאן וכאן הארוע חוזר שלש פעמים, ויש מי שמסכם אותו בבטוי "זה שלש רגלים" ,"זה שלש פעמים", בשני המקרים אחרי הפעם השלישית נאמר "ויחר אף", ועוד. האתון היא משל לבלעם. יש לה נאמנות כפולה. היא מחויבת למלאך ה' והיא מחויבת לבלעם. וליתר דיוק: היא מושפעת מהחרב של מלאך ה' ומהמקל של בלעם. היא מנסה לצאת ידי חובת שניהם כל עוד הדבר אפשרי. אבל היא מרגישה מחויבות רק לבלעם, המלאך מבחינתה הוא מטרד שיש לעקוף אותו אם זה אפשרי. אם מלאך ה' נצב בדרך, היא עוקפת אותו. היא מחויבת לבלעם הרוכב עליה יותר מאשר למלאך ה', היא מרגישה צֹרך לרצות את בלעם, לא את מלאך ה'. היא עוקפת את מלאך ה' עד שהיא רואה שהדבר אינו אפשרי. כך גם בלעם חושש מבלק יותר מהקב"ה, מחפש דרכים לעקוף את הקב"ה כל עוד הדבר אפשרי, עד שבפעם השלישית הוא מגלה שהדבר אינו אפשרי. ואז הוא פותח פה לרַצות את בלק אדוניו.

בלק לא רואה את ה', לכן הוא לא מבין למה בלעם לא מקלל. גם בלעם לא רואה את המלאך ולכן אינו מבין למה האתון לא הולכת ישר. בלק לקח את בלעם כי בלעם רואה את ה'. ואעפ"כ בלק לא מבין מהו ה' ומצפה מבלעם שיעשה את רצון בלק. גם בלעם מצפה מהאתון שתעשה את רצונו. אבל היא רואה מה שהוא לא רואה.

יחודה של האתון בכך שהיא רואה. אבל לא רק שהיא רואה את מלאך ה', אלא שהיא רואה שמלאך ה' נצב בדרך. בלעם למד שלראות את ה' היינו לראות את ישראל שֹכן לשבטיו. שלה' יש רצון והרצון הזה הוא ישראל. שלא כשפים וקסמים שולטים בעולם אלא ה'. עוד הוא למד שהכלי המסור ביד האדם אינו הקללות אלא החרב. פינחס מצליח לעצור את המגפה באמצעות רֹמח, למלאך ה' יש חרב (והתורה מציגה את זה לעֻמת זה: למלאך יש חרב, לבלעם אין), וסופו של בלעם שגם אותו הרגו בחרב. חרבם של פינחס ואנשיו, שחזקה יותר מ"תמת נפשי מות ישרים" של בלעם. התגלות ה' היא לא בכשפים אלא בדרך. לה' יש רצון בעולמו ואנו מצֻוִּים לעשותו בכלים הטבעיים העומדים לרשותנו. לכן מוסיף בלעם ורואה עוד דברים. הוא למד שה' הוא השליט בעולם. ה' אינו עוד מטרד שיש לעקוף וללכת בשדה ולהמשיך, ה' הוא הקובע מהי הדרך. לכן ממילא ברור שישראל ינצחו.

בלעם הולך לקלל אומה שלמה בהבל פיו, כשאפילו את אתונו אינו יכול להרוג בלי חרב. פינחס עוצר את המגפה ברֹמח. הוא לא מגיס את ה' כדי להשיג את רצונו שלו בטבע, להפך, ממקומו בעולם הוא מגויס לעשות את רצון ה'. ישראל ינצחו בחרב, כשה' יחפוץ בכך. (ובמעשהו, מכפר פינחס על בני ישראל, וזוכה לברית כהֻנת עולם.  רבים הקשו למה באה ברית שלום על קנאות. ואולם פשט הכתובים (וכפי שנבאר בפרשת פינחס) הוא שלא על הקנאה זכה פינחס בברית כהֻנת עולם, אלא על הכפרה. על כך שהוא "השיב את חמתי מעל בני ישראל ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי", "ויכפר על בני ישראל". ואמנם הדרך בה כִפר היתה "בקנאו את קנאתי בתוכם", "אשר קנא לאלהיו". אך מלשון הפסוקים עולה שזו הדרך, ואילו המעשה עצמו הוא הכפרה. ומ"מ לפי דרכנו למדנו שאחת מדרכי הכפרה של הכהן היא הקנאה לאלהיו. ושהאוהב את ישראל ורוצה לטהרם ולכפר עליהם, יעשה זאת ע"י הכאת החוטאים ברֹמח).

לפעמים, בקראנו את הפרשה הזאת, נדמה לנו שהתנתקנו מהתורה ונכנסנו לעולם של פנטזיה ואגדות של מכשפות. בלק ובלעם מאמינים שהעולם נשלט בכשפים, המסר שהם לומדים במהלך הפרשה (ושאותו מלמדת אותנו הפרשה) הוא הפוך: אין אגדות ומכשפות, פעילותנו היא עבודת ה' בדרך הטבע והשלטת ה' על העולם בדרך הטבע. אין אנו רותמים את ה' ואת הנס לצורך רצונותינו, אלא להפך: אנו עושים את רצון ה' בדרך הטבע, וה' מסייע בעדנו. (וכפי שאומר בלעם: "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל:  הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה". ישראל פועלים ברֹמח ולא בקסם).

בלעם לומד שאת התגלות ה' בעולם אפשר לראות בכלים טבעיים. די להיות אתון כדי לראות את מלאך ה' נצב בדרך. מחזה שדי אינו מחזה נבואי אלא מראה ישראל שֹכן לשבטיו. (וכפי שנרחיב להלן בפרק "מחזה שדי"). המתבונן רואה את התגלות ה' בעולם הזה, ואת הצֹרך לעבוד את ה' בעולם הזה ובכלים של העולם הזה. בדרך הטבע ולא בקללות. התגלות ה' היא רְאִית הנהגת ה' בחיינו הטבעיים וכוון חיינו לעבודת ה', ולא לחיות את חיינו כגחמותינו ולהסתדר איכשהו עם ה'. הנהגת העולם בדרך ה' היא ראית ה' והיא עבודת ה'. ממילא משועבדים אנו לה' בכל רגע ורגע, חיינו משועבדים לו. עובד ה' הוא לא מי שחי את חייו וגם מקים את המצוות מצות אנשים מלומדה, מקים מה שאמר ה' והולך לדרכו, עובד ה' הוא מי שקיום מצוות ה' הוא דרכו, לכן אינו יכול לפנות מהן וללכת לדרכו, לכן אינו צריך להדגיש שוב ושוב שאת אשר יאמר ה' אותו יעשה. ה' נצב בדרך, הדרך היא עבודת ה'. לכן אם בניו של ה' שוכנים לשבטיהם כראוי, זוהי התגלות ה'. (וגם בכך נרחיב להלן, בפרק "מה רע בבלעם?").

מי שעושה כל צווי וצווי של ה' אינו בהכרח עובד ה'. הוא רוצה לצאת ידי חובת ה' וללכת לדרכו. עובד ה' אינו צריך לשאול שוב ושוב את ה', דרך ה' היא דרכו בחייו.

פרשתנו היא פרשתו של האיש שמקים כל צווי של ה', אבל דרכו בחייו אינה דרכו של ה'. הוא יודע מה רוצה ה', אבל מחפש דרכים לעקוף את רצון ה' ולעשות כרצונו. פעם אחת הוא עוקף והולך בשדה, פעם שניה הוא נדחק, ובפעם השלישית הוא כבר עומד חזיתית מול ה' וכבר אינו יכול להמלט מן ההכרעה. הוא כבר נושא את עיניו ורואה. בפעם הראשונה הוא יכול להתעלם מ"כי ברוך הוא" ולומר "מאן ה'". אבל בסופו של דבר הוא יצטרך לומר בבירור מהי דעתו.

דרכו של בלעם, היא דרכו של מי שמוצא פתרון הלכתי יצירתי לכל צווי של ה', מקיים את ההלכה כלשונה אך עוקף את כוונתה, ומוצא לה פתרון הלכתי כמו שבלעם חִפש פתרונות יצירתיים לעקיפת דבר ה'. עובד ה' לא מחפש פתרונות הלכתיים למצוות, הוא פשוט מקיים אותן. הוא לא מחליט מה לעשות ואיך לנהוג ומוצא פתרון הלכתי, אלא נוהג בחייו כפי שמתחיב מהתורה וחי ע"פ התורה.

לְקַלְּלֵנִי הוּא בָּא

לְשׁוֹנוֹ חֶרֶב פִּיפִיוֹת

כּ‎ֹחַ פִּיו חֶרֶב חַדָּה

לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת

אֲשֶׁר יְבָרֵךְ יְבֹרָךְ

וַאֲשֶׁר יָאֹר יוּאָר

וְאֵיך לְבָבִי לֹא יֵרָךְ

כֹּחַ בִּי לֹא נִשְׁאָר

לֹא תִּירָא מֵהֶבֶל רוּחַ

וּמֵרוַּח הֲבֵל הֲבָלִים

הֵן בָּשָׂר הוּא וְלֹא רוּחַ

וְאַתָּה בְּרוּך אֱלֹהִים

הֵן מַלְאָכָיו עָשָׂה רוּחַ

וְחַרְבְּךָ בְּיָדְךָ שְׁלוּפָה

ל‎ֹא תִּירָא מֵרִבְבוֹת רוּחַ

בַּחֶרֶב תַּהַרְגֶנּוּ בִּתְנוּפָה

לִלְשׁוֹנוֹ יַשְׁכִּימוּ מְלָכִים

יְהַלְּלוּהוּ פִּילַגְשִׁים וּמְלָכוֹת

קִלְלוֹתָיו חִצִּים שְׁלוּחִים

בִּרְכוֹתָיו בִּרְכוֹת רוּחוֹת

גָּדוֹל שׁמוֹ בָּעוֹלָם

בַּמַּמְלָכוֹת כְּבוֹדוֹ נוֹרָא

האֶעֱמוֹד כְּנֶגֶד כֻּלָּם

האֵצֵא מִן הַשּוּרָה

לֹא תִּירָא מֵהֶבֶל רוּחַ

וּמֵרוַּח הֲבֵל הֲבָלִים

הֵן בָּשָׂר הוּא וְלֹא רוּחַ

וְאַתָּה בְּרוּך אֱלֹהִים

הֵן מַלְאָכָיו עָשָׂה רוּחַ

וְחַרְבְּךָ בְּיָדְךָ שְׁלוּפָה

ל‎ֹא תִּירָא מֵרִבְבוֹת רוּחַ

בַּחֶרֶב תַּהַרְגֶנּוּ בִּתְנוּפָה

האתון

האתון נמשלה לבלעם, כמו שבארנו לעיל. מקובל לומר שהאתון באה ללמד שהעובדה שאתה יכול לדבר, עדין אינה מלמדת על חשיבותך. גם אם כחך בפיך, אין יתרון לבעל הלשון. הנה, גם חמור מדבר, ובכל זאת הוא נשאר חמור. החמור קִבל הזדמנות של פעם בחיים לדבר. ועל מה הוא מדבר? על תנאי העבודה שלו. חמור נשאר חמור.

אבל לא רק האתון. מי שאתונו מדברת אליו והוא בכלל לא שם לב לנס הגדול אלא רק משיב להאשמה שהיא האשימה אותו, גם הוא לא הרבה יותר מאשר חמור. הוא כ"כ שקוע בויכוח עם האתון, שהוא כלל לא שם לב לנס. הוא וחמורו צדדים שוים בויכוח. התורה באה להראות עד כמה האיש הזה שקוע בעצמו ובענייניו, שכלל אינו שם לב לדברים הגדולים.

חז"ל מבארים שהאתון עצמה, בשאלה ההסכן הסכנתי, רוצה לרמוז לבלעם שישים לב שמשהו כאן משונה. אבל בלעם לא נרמז.

עולמה המצומצם של האתון בא לידי בִטוי גם באמרה "אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה". בלעם כנראה לא רכב עליה מאז שנולד, אלא מאז שקנה אותה. מבחינת האתון, מאז בלעם חי. היא חיה בתוך עולם מצומצם שמי שלא היה בו אינו קים מבחינתה. לתוך העולם הזה נכנס גם בלעם, ומראה שגם הוא רואה את העולם במבט מצומצם של תנאי עבודתו ושכרו. ותו לא.

מה רע בבלעם?

לכאורה יש לתמוה מה הכעס על בלעם, הלא אינו עושה אלא מה שאומר לו ה'. והוא עוד מדגיש זאת חזור והדגש. כנגד התמיהה הזאת יש לתמוה על גדולי ישראל בתנ"ך שהתוכחו עם ה' ונסו לשנות את רע הגזרה, ובהם משה, ובראשם אברהם אבינו, שאמר לו ה' מה רצונו ואיך העז פניו ואמר לו חלילה לך השפט כל הארץ לא יעשה משפט, ועוד דברים מעין אלה. (וכפי שלמדתי מבני בכורי: ההשואה בין אברהם לבלעם היא לא רק בקימה בבקר וחבישת החמור. שניהם עומדים בראש ההר ומדברים עם ה' על אלה שלמטה. אלא שבלעם מבקש לקללם וה' מברך אותם, ואברהם מבקש לרחם עליהם וה' משמיד). ואעפ"כ ברור לכל שאברהם צדיק ובלעם רשע. שהרי גם אברהם וגם בלעם יודעים מה רצון ה', ואברהם עושה רצון ה' עם שהוא דן עם ה'. ועומד אף בנסיון עקדת בנו. אבל בלעם שיודע שהעם ברוך הוא, מעז לשוב ולשאול את ה', וסובר שבקרבנות יפיסנו לשנות את דעתו. על בשרו הוא לומד שלא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם. המשנה באבות משוה בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי בלעם הרשע. אברהם צדיק ובלעם רשע. שניהם יודעים מה רצון ה', אבל את אברהם מענין רצון ה' ומה שאכן טוב בעולם, ואילו בלעם מתענין בכבוד עצמו.

(התורה מקשרת בין המקרים. מלבד הדוגמאות שהבאנו לעיל, "וישכם בבקר ויחבש", עמידה בראש ההר, יש עוד קשים לשוניים בין אברהם ובלעם. למשל פסוק הסיום "וַיֵּלֶךְ ה' כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ", מזכיר את הפסוק "וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ וְגַם בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ". ומכאן שדוקא בלק הוא אלהיו של בלעם. ה' רוצה שאברהם יתוַכח אתו. כי אברהם רוצה להביא לעשית רצון ה', ואילו בלעם רוצה להשתמש בה' כדי לעבור על רצונו של ה').

ספרי (דברים לד י) אומר שיש דברים שבהם היתה נבואת בלעם גדולה מנבואת משה כי משה הוא כאיש מכובד הבא אל המלך ובלעם הוא כטבחו של המלך. העבד של המלך מכיר את המלך מחדרי חדרים, אבל הוא עבד. הוא אינו עסוק בדברים העומדים ברומו של עולם. בעיניו, עִקר העולם הוא עניני המטבח והאחזקה בארמון, ומשם הוא מנהל את תככיו. אפיוֹ של בלעם הוא אופי של עבד. הוא מתרפס ומתנצל גם בפני ה', גם בפני המלאך וגם בפני בלק. הוא אינו חדל להתנצל ולהסביר את עצמו ולמצוא חן. ומתוך כך הוא מנסה לקבל את הפרס שלו שגם הוא נחות למדי: כסף וזהב וכבוד בקרב מלכי הרחוב. אבל אברהם ומשה מתנהגים כבני חורין. יש להם דעה והם עומדים על שלהם, ועם זאת הם דבקים בה' יותר מבלעם ועושים את רצונו.

אברהם ומשה יודעים מה רצון ה' ומבטאים אותו גם כאשר ה' אומר את ההפך. בלעם כבר יודע שטוב בעיני ה' לברך את ישראל. כבר נאמר לו כי ברוך הוא. אבל רצון ה' לא מענין אותו. מענין אותו הזהב והכבוד של בלק, אלא שהוא מבין שהוא צריך שה' או המלאך יגידו לו לך עם האנשים. הוא יודע שה' לא רוצה לקלל את ישראל, אבל זה לא מענין אותו. מה שחשוב לו זה לעשות את רצונו שלו ולצאת איכשהו בסדר עם צוויי ה' המפורשים. (בכך הוא מזכיר כל מיני אנשים שחיים היום, שמה שמענין אותם זה לנהל את החיים שלהם כרצונם, והם מחפשים דרכים עוקפות כיצד לעשות זאת בלי לעבור על ההלכה המפורשת. לא מענין אותם מה רוצה ה', הם יודעים שהם פועלים נגד רצון ה', אבל מה שמענין אותם זה למצוא פתרון הלכתי שיאפשר להם לעבור על רצון ה' בלי לעבור על דבריו המפורשים). פינחס יודע מהו רצון ה', והוא מנצל זאת לצורך עשיית רצון ה'. פינחס לא שואל את ה' בכל צעד מה לעשות. הוא  יודע את רצון ה' ועושהו. בלעם יודע אף הוא, במדה מסוימת, שה' כועס על מגלי עריות ועובדי ע"ז. הוא מנצל ידיעה זאת כדי לעודד את ישראל לגלות עריות ולעבוד ע"ז. רצון ה' בעיניו הוא קרדום לחפור בו.

במהלך הפרשה לומד בלעם שרצון ה' הוא דבר נעלה בהרבה ממה שמסיק העבד בהיותו בחצר המלך. הוא לומד שהכרותו שלו עם המלך וידיעתו אותו, הם צד קטן בהכרת המלך. העבד יודע שהמלך זועם בכל יום בשעה ידועה לו כשהוא עסוק בענינים קטנים שהעבדים ממונים עליהם, העבד אינו יודע שהמלך עסוק ברוב יומו בענינים חשובים יותר שאינם בעולם המושגים של העבד. אבל הוא שומע רסיסי מלים מהמלים שמדבר המלך עם שריו החשובים בחדרי חדרים. בדבר בלעם חטא ישראל. וזה, ולא דברי בלעם, הביא למגפה גדולה בעם עד סף כִלוי עם ישראל. ה' מברך את פינחס על כך שבזכות מעשיו "לא כליתי את בני ישראל בקנאתי". הוא מקבל שכר על שכִפר על בני ישראל. כביכול ה' מודה לו על שהציל את ישראל מידו. ואלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו. וכי ה' צריך את פינחס כדי לא לכלות את בניו? וכי אין הוא עצמו חלילה יכול לעצור את קנאת עצמו? (מעין השאלה שנשאל להלן על בלעם, למה צריך לעשות נס שבלעם לא יקלל, וכי חיב ה' למלא את קללתו?) אלא שהמציאות היא רבת פנים, במקרים שונים אומרת מדת הדין שבדין אין זכות קיום לישראל. וה' שהוא דיין אמת והאמת והמשפט עמו אומר ועתה הניחה לי. ותפקיד הכהן לגלות גם את מדת הרחמים. תפקיד הכהן לכפר. אהרן כִפר במחתה ועצר את המגפה. פינחס עשה זאת ברֹמח ובקנאה. (הבטויים של התורה בשני המקומות זהים). תפקיד הכהן לקום ולהזכיר שיש לישראל תפקיד בעולם והדין מחיב שישארו לחיות, אם ע"י העלאת הטענה "למה יאמרו מצרים" ו"זכור לאברהם", אם ע"י "ישימו קטורה באפך". ואם ע"י קנאה לאלהיו. זהו תפקיד המכפרים בקדש. ע"י כך יש מקום לישראל בעולם למרות שמבחינה אחרת לכאורה מדת הדין נותנת שלא. דברי מדת הדין אמת הם ודברי המכפר אמת הם, כי העולם מורכב ממרכיבים רבים. אך המכפר מגלה מרכיב של רחמים ונותן לו כח יתר. וכך, אע"פ שהדין דין אמת ואינו בטל, גובר כח הרחמים. (וכפי שבארנו במאמר על מדות הרחמים ובמאמר על יונה) לכן יש לתת לפינחס ברית שלום, ולצרור את המדינים, ולשלוח עליהם את פינחס לצבא שיהרג את החוטאים ואת בלעם בן בעור. וילמדו שאע"פ שאמר תמת נפשי מות ישרים, גדול כח הרֹמח והחרב של קנאת אלהים.

בלעם רוכב על אתונו, ומתלונן שאין לו חרב להרגה. את כל ישראל הוא רוצה להרוג ברוח פיו, אבל את אתונו אינו יכול להרוג בלי חרב. לעֻמתו ה' עושה מלאכיו רוחות, וחרבו שלופה בידו. בלעם אינו יכול לראות שהחרב לא בידו אלא ביד ה', וסופו שהורגים אותו בחרב. הפסוקים במלחמת מדין מדגישים שאת בלעם בן בעור הרגו בחרב. "ויהרגו כל זכר ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם", לא נאמר שם בחרב אלא על חלליהם, אבל על בלעם נאמר בחרב. רמחו של פינחס חזק מכל פיפיות לשונו של בלעם.

הפרשה מעמידה זה מול זה שני סִפּורים מקבילים: מחד, מעשי בלעם על ההרים. עסקי רוח, שאין בהם דבר מלבד הבל פה ורעות רוח, וסופם שיהפכו לברכה. ישראל אינם נוכחים בפרשיה הזאת ולא ברור עד כמה הם ידעו מה קורה באותו זמן על ההרים שמעליהם. וכנגדה: מעשי ישראל למטה במחנה. האנשים המתמודדים עם עשיית רצון ה' ועם יצרים וענייני העולם, ופותרים את הבעיות בדרך של עשית רצון ה', קנאה לו, הענשת החוטאים, ותִקון העולם בדרך הטבע. אלה ואלה צריכים להתמודד עם רצון ה' מול רצונם. אך בנִגוד לנעשה על ההרים, הנעשה למטה הוא עבודה אִטית וממושכת ומאבקים בדרך הטבע. בסופם גובר פינחס המקנא לאלהיו על כל המקנאים לכבוד עצמם. סופו של הדבר הוא בנקמת בני ישראל מאת המדינים והריגת בלעם בן בעור בחרב.

גם האתון וגם המלאך לא אומרים לבלעם שום דבר על קללת ישראל. שניהם מדברים רק על נושא אחד: הכאת האתון. הכאת האתון היא מעשה לגיטימי והגיוני אם אין מלאך ה' בדרך, והיא מעשה לא הגיוני אם יש מלאך. השאלה שהיתה צריכה להשאל היא למה מלאך ה' נצב בדרך. בלעם מבין שזו השאלה, ולכן הוא אומר "אם רע בעיניך אשובה לי". המלאך אומר לו לך עם האנשים, ובלעם הולך. הוא יודע שהמעשה שהוא עומד לעשות הוא נגד רצון ה'. אבל נוח לו להצמד להתר של המלאך. כשם שנוח לו לחשוב שהמלאך מוכיח אותו על הכאת האתון, למרות שלא זה העניין. בלעם מוצא דרך ללכת נגד רצון ה', ולהסתמך על מה שנוח לו להסתמך.

מחזה שדי

בשתי הברכות הראשונות נאמר ויקר ה' אל בלעם. בברכה השלישית לא נאמר. רוח אלהים שורה על בלעם מתוך שהוא רואה את ישראל שוכן לשבטיו. וירא את ישראל שכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים. והנה דוקא שם, כאשר ה' לא נקרה אל בלעם, נאמר על בלעם שמחזה שדי יחזה. מה שלא נאמר בברכות הקודמות.

בלק לא מזכיר את שֵם ישראל אפילו פעם אחת. הוא קורא להם "העם", "הקהל" ועוד. לאורך הפרשה, גם התורה משתמשת בבִטוי "העם", והמלה "ישראל" (מלבד בפסוקים הראשונים) נזכרת רק בתוך הברכות של בלעם. חוץ מזה, תמיד נאמר "העם", בלעם רואה את קצה העם, מקלל את העם וכו', מלבד בפסוק "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים וישת אל המדבר פניו  וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים". כאן מתגלה שישראל הם ישראל.

בלק לא נקב בשם העם. כשבלק שולח אל בלעם הוא אומר הנה עם יצא ממצרים, ולא נוקב בשמו. גם כשמדבר בלעם עם ה', אינו נוקב בשם העם. אפשר שהוא חושב שיוכל לרמות את ה', לא לומר לו מי העם וה' יתן לו לקלל. שהרי כך הוא תופש את ה'. אבל ה' אומר לו לא תאֹר את העם כי ברוך הוא. כלומר: אני יודע על איזה עם אתה מדבר, והוא ברוך. (דבר דומה אנו מוצאים אצל המן, הוא בא אל אחשורוש ואומר "ישנו עם אחד וכו'", ולא מזכיר את שם העם, וגם אחשורוש אינו שואל על איזה עם מדובר. המגִלה מציגה אותו כמי שאינו מתענין כלל בשאלה את מי הוא משמיד. אם ישנו עם אחד מפוזר ומפורד, יכתוב המן לאבדם). לא רק שבלק אינו נוקב בשם העם אלא קורא לו סתם "העם", הוא גם אומר "כסה את עין הארץ" הוא מתייחס אליהם כאל ארבה. ונהי בעיניו כחגבים.

גם כשה' אומר לבלעם שהעם ברוך, הוא אינו נוקב בשם העם. אני יודע על איזה עם אתה מדבר, וברוך הוא.

בלעם עדין חושב שיוכל לשנות את דעתו של ה' באמצעות פרים ואילים. בעיניו, יש כאן שני עמים, ויש כאן אל שיש לו כח, אז נשלם לו ונשתמש בו ונקלל את העם. כאשר הוא מכיר בכך שטוב בעיני ה' לברך את ישראל, הוא מבין שישראל הם ישראל. הוא מבין שישראל הם מחזה שדי. מי שרואה את ישראל שֹכן לשבטיו, גם אם לא נקרה אליו ה', ראה מחזה שדי. כאן הבין בלעם שישראל הם המייצגים את ה' בעולם. הם לא "העם" או "הקהל", הם ישראל. בשתי הברכות הראשונות נזכר שמם של ישראל תוך כדי הברכה, כאן הוא נזכר כבר תוך כדי הסִפור: בלעם כבר לא רואה סתם את העם, הוא רואה את ישראל!

וכאן ה' לא נקרה אל בלעם, כמו בשתי הברכות הראשונות. בברכה הזאת, ראית ישראל שֹכן לשבטיו היא שהביאה אל בלעם את רוח אלהים. ודוקא כאן נאמר מה שלא נאמר בברכות הראשונות: "מחזה שדי יחזה". ראיית ישראל שוכן לשבטיו היא ראיית מחזה שדי. ישראל הם מחזה שדי.

המברך והמקלל, הברוך והארור

שתי ברכות בתורה מסתיימות ב"מברכיך ברוך וארריך ארור". ליתר דיוק: ברכה אחת מסתימת ב"אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ", ואילו השניה, של פרשתנו, מסתימת ב"מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר". שתי הברכות האלה הושגו בסיומו של סִפור-מתח רב משתתפים, לאחר מאבק מר מול מתחרה שרוצה את הברכות לעצמו או שרוצה שהברכות תהיינה קללות. הברכות כוללות לא רק את הברכה, אלא גם את עליונותו של המבורך על מתחרהו.

אלא שפרשתנו כוללת לא רק את הסיום, אלא גם פתיחה ברוח זו: "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר". פתיחה זו לכאורה נצרכת להבנת המשך הפרשה. מבחינת בלק די היה לומר את הסיפא, וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר, הרישא נועדה אל נכון כדי ללמדנו שיש ערך לא רק בכך שבלעם לא יקלל, אלא גם בכך שהוא יברך. (ולהלן, בפרק "הסכנה שבקללה או התועלת שבברכה", נבאר שאחד מתפקידי הפרשה הוא להביא לישראל את הברכות). אלא שבהמשך הפרשה, הדברים מסתבכים משהו. מתברר שלא נכון ש"אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר". כך זה נראה בעיניו של בלק, שהוא רואה שבלעם מקלל וקללתו חלה ומברך וברכתו חלה, אלא שהוא אינו מבין שלא בלעם מקלל ולא בלעם מברך, יש ערך לברכותיו וקללותיו רק משום שה' שם אותן בפיו. ה' הוא המברך והמקלל דרך פיו של בלעם. ה' מראה לבלעם ובלעם רואה, בלעם רואה את מי ברך ה' ואומר ברוך, ולכן סובר בלק שמי שבלעם מברך אותו מתברך. הוא החליף את הסִבה והתוצאה. בלעם לא משנה את המצב, הוא רק רואה.

בסופו של דבר, באות מלות הסיום, מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר, ומלמדות מסר עמוק יותר. מסר שכבר נאמר בדברי ה' הראשונים בפרשתנו: "לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא". לא רק שה' הוא הקובע והוא המברך, העם הברוך משליך גם על מברכיו ומקלליו. לא רק שבלעם לא משנה את מצבו של העם, העם משנה את מצבו של בלעם. העם הוא כה ברוך שממילא כל המברכו מתברך וכל האוררו ארור. לברך אותו הוא מעשה טוב ודינו של מברכו להתברך, וכן להפך. זה לא הקב"ה, זה ישראל. הם ברוכים בעצם מהותם. לא הברכה קובעת את המציאות, המציאות קובעת את דברי הברכה.

לא רק שלא "אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר", אלא ש"מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר".

כבר עמדנו על כך (לעיל, בפרק "מחזה שדי") שדוקא במקום שבו לא נאמר "ויקר ה' אל בלעם" ובלעם לא רואה אלא את ישראל שוכן לשבטיו, דוקא אז פתאום הוא האיש אשר מחזה שדי יחזה. ראית ישראל שוכן לשבטיו היא מחזה שדי. זה ענין מציאותי.

מכאן גם המסקנה שכל עוד העם ברוך, יאוררו אורריו, אבל אם יחטא ישתנה המצב.

כך הוא בפרשתנו. במקרה של עשו - הוא לא בִקש לקלל את יעקב, הוא רק בִקש את הברכה לעצמו, אבל גם שם דבקה הברכה בברוך. יצחק העביר ליעקב את הברכה שירש מאברהם, שאמרה גם היא "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".

האם פרשתנו היא מן הנסים שנעשו לישראל

נסים רבים נעשו לישראל במדבר. ה' הצילנו מסכנות רבות. האם גם פרשתנו היא מן הנסים האלה? קם עלינו בלעם לקללנו וה' הצילנו מידו?

לפי פשוטה של פרשתנו לא נעשה כאן נס. בלעם נקרא לקלל, בִקש מה' שיקלל וה' לא שמע לתפלתו ובקשתו אלא צוהו לברך. אמנם בפרשת כי תצא משמע שה' הפך את הקללה לברכה, אבל גם זה לא בהכרח מתפרש כנס. אפשר לפרש שבלעם קרא אל ה', וה' לא אבה לשמוע לו כי הוא אוהב את ישראל. או בלשון ה' בפרשתנו: כי ברוך הוא. (ואפשר להוסיף, כפי שנפרט לקמן, שיש כאן שני דברים שעשה ה', לא רק שלא אבה לשמוע אל בלעם, אלא אף הפך את הקללה לברכה. כלומר: אמר לבלעם לברך).

אמנם, בדברי חז"ל משמע שאכן היה כאן נס. ואילו קללנו בלעם היינו בסכנה, אבל ה' עשה נס והפך את הברכה לקללה.

ועל הסכנה בקללתו של בלעם נדון בפרק הבא.

הסכנה שבקללה או התועלת שבברכה

אחת השאלות המרכזיות שנשאלות בפרשה היא מה אכפת לנו שבלעם יקלל? וכי ה' חיב למלא את קללתו? וכי בלעם שולט בה' בכח פיו?

(אמנם כנגד התמיהה הזאת, יש להעיר שיש בתחלת הפרשה הבאה פסוק מעין זה. שאלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו:  "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי". כביכול קללת עצת בלעם היתה מתקימת, אלמלא הציל פינחס את ישראל מיד ה'. התורה באה להראות שאמנם אין לחשוש מקללתו של בלעם, אבל יש מה לחשוש מהחטאים. בברכות ז הגמ' הולכת בדרך אחרת ומניחה שכשם שיש כחות למטה והיודע את דרכם וסדרם מצליח להשתמש בהם, כך יש דרך וסדר לכחות שלמעלה. וזה לא קשה. אלא שהגמ' מבקשת לומר שיש דרך וסדר גם לקב"ה עצמו, וזה אלמלא כתוב בגמ' אי אפשר לאמרו. אמנם ברור שאין הכונה שהקב"ה נשלט ע"י אדם, ולכן פשוט לא כעס באותם הימים).

אפשר לומר שהיא היא המסר של הפרשה: לא המכשפים הם המברכים והמקללים אלא ה'. ואנו מתקשים בקושיה שפתחנו בה רק מפני שכבר למדנו את הפרשה. אנו למדים מהפרשה שבלעם אינו יכול להרוג אפילו את אתונו בלי חרב בידו, ורוח הבל פיו הבל היא, אבל ה' עושה מלאכיו רוחות וחרבו שלופה בידו, ושאין לבלעם כח לקלל.

אבל אפשר לומר שמטרת הפרשה היא לא הצלת ישראל מן הקללות אלא הבאת הברכות לישראל. הפרשה לא באה ללמד על הנס שנעשה לישראל להצילם מן הקללות. זה לא נס ולא צריך לחשוש מקללות של הדיוט. הפרשה באה ללמד כיצד שלח ה' לישראל את הברכות. עם ישראל זקוק לברכות האלה. ישראל מצויד כבר בשלל ברכות ה', ברכות שירש ישראל מאבותיו. הברכות שמחלקים האבות לבניהם, ואח"כ משה, אינן ברכות הדיוט (כלומר ברכות אדם, ע"ד אש מן ההדיוט) אלא ברכות ה' שירשו מאבותיהם כפי שברכם ה', ואפשר לראות את זה בנוסח הברכות. כשאומר יצחק ליעקב "ויתן לך האלהים וכו'", הוא פשוט מעביר לו את ברכת הארץ שבה ברך ה' אותו ואת אברהם. כשהוא אומר לו "יעבדוך עמים" הוא מעביר לו את הברכה שברך ה' את אברהם במלים "ויירש זרעך את שער אויביו". כשהוא אומר לו "מברכיך ברוך" הוא מעביר לו את הברכה "ואברכה מברכיך", שבה ברך ה' את אברהם בראש פרשת לך לך. אין ערך לברכת אדם, כל הברכות שהוזכרו יש להן ערך כי הן ברכות שמקורן מאת ה'. כשישראל נכנסים לארץ הם צריכים עוד ברכות מאת ה'. ברכות שאי אפשר בלעדיהן בארץ. אכילת טרף ושתית דם חללים, כולל "ועצמותיהם יגרם וחציו ימחץ". אי אפשר לנהל ממלכה בארצנו בלי זה, אך מן הראוי שברכות מעין אלה ישלח לנו ה' מפיו של אותו רשע. אין ראוי ללכלך בדם את הברכות שנותן ה' לאבות. מטרת הפרשה, אפוא, היא להביא לישראל את ברכות ה' דרך בלעם. בלעם הוא שליחו של ה' לברך את ישראל. (וכפי שבארנו לעיל בפרק "המברך והמקלל, הברוך והארור").

שלא על דרך הפשט אפשר להוסיף, שבמה מקללים כל הגויים את ישראל? אומרים הם: ישראל עשירים, ישראל שורצים ופרים ורבים כעפר הארץ, אי אפשר למנות את כל עפרם. הם טורפים את כל הגויים, מגרמים את עצמותיהם ושותים דם חללים, וכו' וכו'. אמר ה': זה מה שאתה רוצה לומר? את זה תאמר, אני אהפוך את זה לברכה.

אבל, כאמור לעיל, מסתבר שזה בדיוק המסר של הפרשה. לפני הפרשה סברנו שדברי בלעם משנים את העולם. לכן סברנו שאנו צריכים נס מאת ה' כדי להציל אותנו מקללות בלעם. מהפרשה למדנו שלא כן. בלעם סבור שע"י כשפים, נחשים, פרים ואילים הוא יצליח לשנות את רצון ה' ומעשיו. למדנו במהלך הפרשה שה' הוא קונה שמים וארץ, הוא הבעלים בעולם, ואילו בלעם צריך לעשות רצונו של ה' ולא להפך. אין חובה לפרש שנעשה כאן נס וה' הניח בפי בלעם ברכה כאשר מניחים חפץ. אפשר לפרש ש"וישם דבר בפיו" הוא כמו "ושמת את הדברים בפיו" האמור במשה ואהרן. בלעם הלך ושמע דבר מאת ה' ואמרו לבלק. בלעם חשב שע"י מעשיו יצליח להביא את ה' לומר את מה שהוא רוצה, שהרי הוא קוסם. כך חשבו בני האדם לפני שנִתנה להם התורה, שה' הוא כלי ביד הקוסם. ובאה התורה ללמדנו שאינו כן. בלעם לומד שטוב בעיני ה' לברך את ישראל. ולא יועילו נחשים. הוא מבין את גֹדל ה' ואת מעלת ישראל, בברכה השלישית כבר אינו נזקק ל"ויקר ה' אל בלעם", אלא בראית ישראל שוכן לשבטיו יש רוח אלהים. ומחזה שדי יחזה. בלעם למד שלא כחות הקסם והנחש שולטים בעולם אלא ה', וישראל בניו והם גִלוי שכינה. (אמנם לכאורה מבנה הפרשה הוא מבנה של פרשת נס. וגם בפסוק בפרשת כי תצא כך משמע).

בלעם לומד שלא ע"י העלאת פר ואיל במזבח יתנחם ה'. בלעם לומד שאנו כלים ביד ה' ולא להפך. אנו אלה שצריכים לעשות את רצונו בעולם, לא להפך. לא אם נקריב לפניו יעשה את רצוננו, אלא להפך: אם נעשה את רצונו נזכה לבנות מזבח לפניו ולהקריב.  פינחס מכפר ועוצר את המגפה לא במחתה כסבו, אלא ברֹמח. בלעם מביא מגפה ע"י החטאת ישראל. ואגב, גם בלעם מבין שהעולם האמִתי פועל בחרב ולא בקסמים. אפילו לאתונו אינו יכול בקסמים ללא חרב. יש אנשים שכשאינם יכולים לעשות את מלחמתם בחרב תולים תקוה בקללות. אבל ה' שלחנו לעולם כדי שנעשה את מלחמתו בחרב, ולא כדי שנקרא לו שיעשה הוא את מלחמתנו. ודאי כן הוא בדור הנכנס לארץ.

פינחס בא אל הקֻבה ודוקר את האשה אל קבתה. כלומר: לא ע"י קב תקבנו, גם קב לא תקבנו, לא קבה אל. אלא קב את קבתה ברמח, ותעצר המגפה. בלק הוא המצפה שה' יעשה עבורו את מלאכתו, פינחס הוא המבין שהוא אשר צריך לעשות עבור ה' את מלאכתו. עשה רצונו כרצונך.

זקני מואב וזקני מדין

בתחלת הפרשה מדבר מואב אל זקני מדין ואלה ואלה הולכים אל בלעם. אחרי שאמר בלעם מאן ה' לתתי להלך עמכם, שוב אין נזכרים זקני מדין. בלעם אומר לשרי בלק לשוב, ואפשר לפרש שגם שרי מדין הם חלק משרי בלק, אבל בפסוק הבא נאמר ששרי מואב שבו אל בלק, שרי מדין נעלמו. עד סוף הפרשיה לא נזכרו עוד שרי או זקני מדין, מלבד בדברי בלעם המקלל גם את הקיני (ולא מזכיר את השם מדין). לפי האמור בפרשה, שרי מדין באו אל בלעם רק בפעם הראשונה, ומשמאן ללכת עמם הלכו לדרכם. בהמשך הפרשה מלוים את בלעם רק שרי מואב.

לעֻמת זאת, כשישב ישראל בשטים זנה העם עם בנות מואב, מואב ולא מדין. אך בהמשך זמרי מקריב את המדינית וה' מצוה לצרור את המדינים ולא את מואב. (אפשר שלא נצטוינו לצרור את מואב משום שנצטוינו לא להלחם עמם, אך הסבר זה אינו מספיק. גם בפרשת כי תצא נאמר על מואב אשר שכר את בלעם ולא אשר החטיאו בנותיו).

כלומר: בפרשית בלעם נזכרים המדינים רק בהתחלה, אח"כ הם מפנים את הבמה למואב. בפרשית זמרי ופינחס להפך: בהתחלה נזכרים רק מואב, ואח"כ הם מפנים את הבמה למדין.

בדברי משה אל פקודי החיל בפרשת מטות, הוא אומר שבנות מדין היו לבני ישראל בדבר בלעם. מתי יעץ בלעם לאנשי מדין לשלוח את בנותיהם? הפעם היחידה שבה דִבר בלעם אל זקני מדין היתה בתחלת הפרשה, כשקם בבקר ואמר להם לכו אל ארצכם. בהמשך הפרשה זקני מדין כבר אינם.

לכן נראה ששתי הפרשיות של הפרשה ארעו באותו זמן. תחלה ישב העם מול מואב, והחל לזנות את בנות מואב. קרא משה אל שֹפטי ישראל ואמר להם הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור. בכך סבר משה שהוא פתר את הבעיה. בינתים הלכו זקני מואב וזקני מדין אל בלעם ושמעו שה' אמר לא תאֹר את העם כי ברוך הוא. מדברי בלעם למדו זקני מואב שבלעם רוצה יותר כסף. את דברי בלעם "מאן ה'" הם פרשו "מאן בלעם", ולכן שבו אל מלכם, אמרו "מאן בלעם", ושכרו את בלעם שוב. לעֻמתם, זקני מדין למדו מדברי בלעם שה' לא רוצה לקלל את ישראל כי ברוך הוא, והבינו שזה תלוי בשֹפטי ישראל ההורגים איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור (אנשי מדין למדו את המסר, לעמת אנשי מואב שמתיחסים לבלעם כמו נעמן לאלישע, הם סוברים שהנביא הוא איש מקצוע שיצא אלי ויניף ידו. המדינים מאז ומעולם היו עם בעל תפישת עולם קרובה לזו של ישראל, והבינו שה' הוא לא אל פרימיטיבי שרק רוצה קרבנות, אלא אלהים שרוצה עולם מתוקן), לכן לא שבו המדינים אל בלעם, הם הלכו אל בנותיהם ושלחו אותן לישראל, כדי שה' ירצה לקלל אותם ולא יהיה ישראל ברוך. דבר בלעם שנזכר בפרשת מטות, הוא מה שאמר בלעם לאנשי מדין בפעם הראשונה (והיחידה) שבאו אליו. זהו דבר בלעם, שהעם ברוך. שהרי לא מצאנו שדִבר בלעם עם זקני מדין אלא שם. ועל זה אומר משה שהֵנה היו לבני ישראל בדבר בלעם. דבר בלעם אל המדינים הוא "מאן ה' לתתי להלך עמכם". המדינים למדו שאם הם ישלחו את בנות מלכיהם אל ראשי ישראל ושופטיו, תכריע תרבותם את הכף. את זה הם למדו מבלעם. וזה כמעט הצליח. כאשר התרבות הרעה משתלטת גם על ההנהגה, וברור שמי שמתנגד לה מסתבך בזירה הבינלאומית, המוסכמה הבינלאומית שולטת בעם, מה יכולים משה והזקנים לעשות? רק לבכות. כל עוד משה וראשי העם הוקיעו כמה מנבזי העם שחוטאים בבנות נבזות משולי מואב, קל להוקיע אותם. הכל מבינים שאת הנבזים והשפלים האלה יש להוקיע. אבל כאשר החטא כבר נעשה חלק מהתרבות, הנאורות והקדמה, ושותפים בו נכבדי ישראל ונכבדי מדין, איך אפשר לצאת נגדו? מה יאמרו עלינו בעולם? ובפרט שכנראה נִשואי זמרי וכזבי הם נִשואין דיפלומטיים, דבר מקובל מאד בעולם המתקדם והנאור של אז. ע"י מלך מדיני מכובד ובעצת אחד מנכבדי העולם. מי יוכל לעמוד בפני מעמסה דיפלומטית כזאת? מי יוכל למנוע מנשיא שמעון נִשואין עם אחד ממלכי מדין, בעצת אחד האנשים הנחשבים בעולם? הלא זה נגד כל המקובל בדיפלומטיה הבינלאומית. זה כבר ארוע בסדר גודל בינלאומי. אבל פינחס עומד ותמה: מה בין המעשה של שולי העם עם בנות שולי מואב לבין המעשה הזה? הלא זמרי וכזבי עושים בדיוק את אותו מעשה. וכי מפני שאנו מכנים אותו תרבות הוא השתנה? רק פינחס, שמקנא לכבוד ה' ומזלזל בדיפלומטיה הבינלאומית, מצליח להציל את המצב. אלמלא פינחס, כמעט הצליח בלעם בעצתו שיעץ לזקני מדין. לכן הרגו את בלעם באותה מלחמה עם מדין ע"י פינחס, שהשלים אז את מלאכתו.

הפרשה מציגה את מעשי ישראל מחד, ואת מבט הגויים עליהם מן ההרים שסביבם מאידך. ישראל אמנם חוטאים, אבל אם בא פינחס ומשיב את חמת ה', ה' הופך את הקללה לברכה. בלעם אינו יכול לפינחס. כל המקטרגים אינם יכולים לתשובה ולכהן המשיב את ישראל בתשובה ומכפר. אנשי מדין יכולים לבא אל נשיאי ישראל בשם הקִדמה ובשם מראה ישראל בעולם. אבל מעשי בלעם מלמדים את ההפך. ישראל נראים טוב בעולם דוקא כשעל זִמה וע"ז הם מוקיעים את ראשי העם נגד השמש, בפומבי. ישראל אינם יודעים מה אומרים עליהם הגויים מן ההרים. אבל הגויים הצופים בהם מן ההרים מעריכים אותם דוקא אם הם לא נכנעים למקובל בעולם, אלא מוקיעים נגד השמש את מי שנוהג כמו שמקובל בעולם. כל עוד ישראל יראים כעלה נדף מפני דעת הקהל העולמית – דעת הקהל העולמית מזהה את חולשתם של ישראל. כשעם ישראל בז לדעת הקהל העולמית ועומד על שלו – הגויים מעריכים אותו. הפרשה באה ללמד איך אנו נראים בעיני הגויים. אנו לא יודעים מה קורה אצל הגויים, בעינינו הם נראים כמו ענקים מפחידים, המביטים בנו מההרים ומקללים אותנו. האמת היא שהם פוחדים מאתנו, וכשהם רואים שאנו עומדים על שלנו ועובדים את ה', קללותיהם הופכות לברכות.

פינחס לא חִסל את עוון פעור באבחת רֹמח אחת. אי אפשר לחסל עוון של צבור שלם באבחת רֹמח. הלא בימי מזבח בני גד ובני ראובן, פינחס עצמו עוד אומר שלא הטהרנו מהעוון הזה עד עצם היום הזה. אבל פינחס שִנה את האוירה הצבורית. אם עד אותו יום עובדי פעור התהלכו בגאוה נכח פני אהל מועד והכהנים והזקנים לא יכלו לעשות מאומה כי אם לבכות, הרי שהחל מאותו יום קרן ה' רמה, ועובדי פעור מסתתרים. עדין יש הרבה עבודה לעשות כדי לתקן את פושעי ישראל, אך ישראל ככלל מתוקנים. ויכול בלעם להשקיף עליהם ולומר כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. מה טבו אהליך יעקב משכנותיך ישראל.

ונראה שמשום כך דרשו חז"ל את הפסוק הזה על צניעות.

דוקא כשעומד בלעם בראש הפעור הנשקף על פני הישימון, הוא רואה את תכניתו נכשלת, הוא רואה את פינחס מנצח את המדיניות של החטאת ישראל בפעור.

מִצְעַד זִמְרִי בְּגַאֲוָה

מוּל כָּל הַזְּקֵנִים צוֹעֵד

יַקְרִיב אֶת זֹאת הַתּוֹעֵבָה

פֶּתַח א‎ֹהֶל מוֹעֵד

בּוֹכָה הַכְּהֻנָּה וְהַזִּקְנָה

וְכִי מַה יוֹדְעִים הֵם לַעֲשׂוֹת?

לְהַרְבּוֹת אַהֲבָה וֶאֱמוּנָה

וּבְא‎ֹהֶל מוֹעֵד לִבְכּוֹת

הֵן מֵר‎ֹאשׁ בָּמוֹת וָבָעַל

וּבְרָאשֵׁי כָּל פְּעוֹרִים

מַשְׁמִיעִים קוֹלָם מִמַּעַל

אַבִּירֵי הַדִּבּוּרִים

כָּל הַאַתוֹנָאִים וְהַעִתּוֹנָאִים

יְחַנְּכוּ אֶת הֶהָמוֹן

וּבְקוֹל פְּתִיחוּת נָעִים

יְשַׁקְּפוּ פְּנֵי יְשִׁימוֹן

עַד דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲק‎ֹב

אֶל אֱל‎ֹהָיו יִקְרָא וַיִּתְעַשֵּׁת

בְּרָמְחוֹ בִּבְשָׂרָם יִקּ‎ֹב

וְקַרקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת

כִּי אָמְנָם בָּרוּך הָעָם

וְנִבְרְכוּ בוֹ מִשְׁפְּחוֹת אָדָם

אַךְ אִם כַּאֲרִי יִתְנַשָּׂא

י‎ֹאכַל טֶרֶף יִשְׁתֶה דָּם

גַּם ק‎ֹב ל‎ֹא יִקֳּבֶנּוּ

מַה אֶקּ‎ֹב, ל‎ֹא קַבּ‎ֹה אֵל

אִם אֶל קֳבָתוֹ יִדְקְרֶנּוּ

תֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מִיִּשְׂרָאֵל

מלאכים

כנגד מלאכי בלק, שולח גם ה' את מלאכו. את מלאך ה' לא רואים. אין צורך לצין שבלעם אינו רואה אותו. החִדוש הוא שהאתון כן רואה. סתם כך אין רואים אותו. רק כשמגלה ה' את עיני בלעם, הוא רואה.

בהמשך, מעלה בלק את בלעם אל כל מקומות עבודת אליליו. אל במות בעל, אל שדה צופים ראש הפסגה, ואל ראש הפעור הנשקף על פני הישימן. התורה רואה את המקומות האלה בלי שמות האלילים שבהם: "וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן".

הקצה והכל

הנקודה הראשונה שבה עומד בלעם היא במות בעל. משם הוא רואה את קצה העם: "וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם". בפעם השניה, בראש הפסגה, שוב רואה בלעם את הקצה, אלא שהפעם נאמר גם "תראנו". משמע תראה את כֻלו. "לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה". מה התחדש ב"קָצֵהוּ תִרְאֶה"? הלא ראה את קצהו כבר בבמות בעל? התחדש שנאמר "תִּרְאֶנּוּ". משם כבר רואים יותר. לכן מרגיע בלק את בלעם ואומר לו "אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה". תראנו משם, אבל לא תראה אלא את הקצה. משמע: תראה יותר מאשר בפעם הקודמת.

הנקודה השלישית שבה עומד בלעם ורואה את ישראל היא ראש הפעור הנשקף על פני הישימן. שם הוא כבר רואה את ישראל שוכן לשבטיו.

בפרשה הקודמת, סוף ספר מלחמות ה', נאמר: "וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן". הוזכרו כאן שלשת המקומות שבהם עומד בלעם, ולפי מה שבארנו בפרשת חקת, כאן מסתיים תיאור ההקף של ארץ אדום ומואב. כיון שההקף התחיל בנחל ארנון, שמעבר לו חונים ישראל, יש להניח שהוא מסתים באותה נקודה. כלומר: שלשת המקומות האלה הולכים וקרבים אל מחנה ישראל. (בספר מלחמות ה' הם נזכרים ללא העבודה הזרה שבהם, במות בלי בעל, ראש הפסגה בלי שדה צופים, נשקף על פני הישמון בלי הפעור. בפרשתנו הם נזכרים עם העבודה הזרה שהיתה בהם, שאליה הביא בלק את בלעם בתקוה שיעזור לו).

בלעם הולך ומתקרב אל ישראל, הוא הולך ורואה יותר ויותר. עד שהוא רואה את המראה המבורך בשלמותו ומבין שה' מברך את העם.

בלק לא מבין שבלעם תלוי בקב"ה. בלק סבור שבלעם פשוט לא רוצה לקלל, ושאילו רצה – היה עושה זאת. הוא רוצה להתחיל במקום רחוק מישראל, אולי כדי שישראל לא ידע שבלעם בא. הוא הולך ומקרב את בלעם אל ישראל, אולי כי הוא חושב שאם בלעם יראה כמה הם רבים – יבין אותו. מבלי משים הוא יוצר כאן שוב את הדמוי למקרה האתון (שעסקנו בו לעיל בפרק שלש פעמים, שלש רגלים, וראית העין). כמו האתון שהלכה והתקרבה אל המלאך, כך בלעם הולך וקרב אל ישראל, עד שבסופו של דבר הוא נצב מולם ורואה אותם נצבים מולו.

אדום ומואב

בסוף הפרשה מזכיר בלעם עמים נוספים: "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת:  וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל". כלומר: ישראל ילחמו גם בבני עבר. "וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵבֶר". אם היום ה' אסר על ישראל להלחם באדום ומואב, לעתיד לבא הם ילחמו גם ילחמו. אתה, בלק, שנצלת הפעם בזכות הצווי של ה' לא להלחם במואב, לא תנצל לעתיד.

מה למד בלעם בפרשה

לאֹרך כל הפרשה בלעם אומר בהתנצלות "את אשר ידבר ה' אותו אדבר", אך הרֹשם בפרשה הוא שהוא אומר את זה כאיש מקצוע המסביר את המגבלות הטבעיות של מקצועו ומתלונן על קשיי עבודתו. הוא אינו שליח ה' או נביא לה', אלא אדם שמקצועו להסתדר כביכול עם תופעת הטבע שנקראת ה' ולנצל את האנרגיה הטמונה בה. כשהוא מתנצל, בלק לועג לו באותה לשון: "אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד". לא נראה שהוא אומר זאת משום שהוא הפנים את המסר, הוא לא הפנים את המסר, הוא פשוט לועג לבלעם. כלעג השוכר לשכיר שמסביר לו שתנאי השטח קשים והרצפה עקומה, השוכר לועג ואומר תנאי השטח והרצפה מנעו ממך את המשכֹרת. גם לשונות ההתנצלות של בלעם הולכים ונעשים מתנצלים יותר עם הזמן, כאיש שנתפש בבשתו. בלעם לומד שלא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם. שה' הוא לא תופעת טבע אלא הבורא בעל הרצון בעולם ורצונו הוא שיהיה. נצח ישראל לא ינחם בכך שישראל הם עם הבחירה ועמלק הם הצד שכנגד. בין כך ובין כך ישראל קרואים בנים. (בלעם מזכיר את מואב ומדין ואת עמלק. את מואב ומדין הוא מזכיר כי הם שכרו אותו, אך למה הוא מזכיר את עמלק? עמלק הוא הסתירה לישראל. ה' מביא בדברי בלעם את זה שהנצחון בעולם לישראל הוא. שיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה).

בתחלת הפרשה בלעם טרם מבין שה' אינו כח טבעי שהאדם צריך להתמודד אתו ויכול להשתמש בו כרצונו, אלא אלהים שאנו נבראנו לכבודו ואנו ברואיו ורכושו ונבראנו לשמשו, ותפקידנו אינו לצאת ידי חובתו אלא לעבדו. זהו ההבדל בין מי ששואל ועושה כל מה שאומרים לו, לבין מי שמבין מעצמו מה תפקידו (כפי שארנו לעיל בפרק "מה רע בבלעם?"). קל מאד לאדם לחיות את חייו שלו, ולצאת ידי חובת מה שאומרים לו. תפישת בלעם היא שכל אשר ידבר ה' אותו אעשה, אך כל מה שלא נאמר בפירוש, אני פטור לגמרי. אני חי את חיי שלי ומוצא את ההסבר איך אני יוצא ידי חובת ה'. לא זו הדרך. עובד ה' אמִתי אינו שואל, הוא יודע מה חפץ ה' וכך הוא חי. אין לו חיים משלו, הוא תמיד מחפש מה רצון ה'. את זה הבין בלעם ולכן ברך בפעם הרביעית בלי שהתבקש ובלי שהובטח לו שכר מבלק, בלק כבר פִטֵּר אותו לפני כן. אמנם, אפשר שבלעם לא הבין דבר, אלא פשוט נשא משלו כדי לנקום בבלק שפִטר אותו. אך אין נראים הדברים כן, משמע שבלעם מרגיש מחויב לבלק. הוא מתנצל בפניו. אך הוא הבין שיש לה' רצון וחפץ, ושה' חפץ לברך את ישראל.

במהלך הפרשה לומד בלעם שה' אינו כח המסור ביד הקוסם, אלא מנהיג, המנהיג את עולמו כרצונו, ורצונו הוא הקובע. ורצונו הוא ישראל. בלק שסובר שהכח ביד בלעם, ואשר תברך מברך ואשר תאר יואר, לומד שלא בלעם הוא הכח אלא ישראל, מברכיך ברוך וארריך ארור. הכח לברך ולקלל בא מה', ולכן רק המברך את ישראל אשר יברך מבורך. ישראל הוא התגלותו של ה' בעולם, בשתי הברכות הראשונות נאמר שה' נקרה אל בלעם ושם דבר בפיו. לא כן בברכה השלישית, כשנושא בלעם את עיניו ורואה את ישראל שֹכן לשבטיו, ראית ישראל שֹכן מביאה עליו רוח אלהים. וירא את ישראל שֹכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים. ראית ישראל שֹכן לשבטיו היא יותר מהקרות ה' אל בלעם, כי על הראיה הזאת הוא אומר אשר מחזה שדי יחזה, שלא אמר כן בברכות הראשונות. ראית ישראל היא מחזה שדי. ישראל הוא התגלות ה' בעולם (וראה דברינו בפרשת בשלח על ההתגלויות). וכאן לומד בלעם מיהו שברכתו ברכה וקללתו קללה.

בלעם אומר לאנשי בלק "לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי לעשות קטנה או גדולה". כשהוא מצטט את דבריו בסוף הפרשה באזני בלק הוא משמיט את המלה "אלהי", ו"קטנה או גדולה" הופך ל"טובה או רעה מלבי". בתחלת הפרשה בלעם לא יודע שיש טוב ורע בעולם. יש פלאים שמחולל הקוסם. הוא מחולל אותם באמצעות הכלי שבידו, אלהיו. בסוף הפרשה הוא למד שה' הוא לא "ה' אלהי", הוא ה' האחד והיחיד בעולמו, והוא הקובע מה טוב ומה רע.

ההשואה בין שלש הפעמים שהתיצב מלאך ה' בשלשה מקומות שונים, לבין שלש הפעמים שהתיצב בלעם על עולתו בשלשה מקומות שונים ורצה לקלל, היא השואה מתבקשת. וכבר רבים עמדו עליה (וגם אנחנו עמדנו עליה לעיל). כאן נאמר זה שלש רגלים, וכאן נאמר זה שלש פעמים, כאן ויחר אף בלעם וכאן ויחר אף בלק, ועוד. עוד עמדו רבים על כך שהאתון, שקִבלה רשות לדבר, לא אמרה אפילו שהיא רואה מלאך ה' נצב בדרך. היא רק שאלה למה הכיתני. וחמור נשאר חמור. בלעם מול ישראל הוא כמו האתון מול המלאך. מול ישראל הוא גלוי עינים, כפי שלא היה מול המלאך (שכן רק אח"כ נאמר ויגל ה' את עיני בלעם), שלש הברכות הן לא כ"כ ברכות אלא תיאורים. הוא אינו אומר ויתן לך האלהים או וירש זרעך, אלא מתאר, בלשון הן, הן עם כלביא יקום וכו'. הוא מתאר מה הוא רואה. הוא מתאר את ישראל ואומר הן מראש צורים אראנו וכו', במלים אחרות: הוא מתאר את ישראל כמלאך ה' שחרבו שלופה בידו. אך כשבלק כועס עליו הוא לא אומר הלא ישראל הם מלאך ה', הלא ישראל הם עם ה' ובניו והוא חפץ לברכם. לא, בלעם לא אומר דברים מעין אלה, חמור נשאר חמור. המטרה שלו היא להרכיב את בלק ולקבל את כספו. הוא אינו מסוגל לבטא את אשר ראו עיניו, הוא לא מאמין במה שראה. כמו האתון, הוא רואה ואינו מבין מה רואה, הוא רק מתנצל בפני בלק על שלא הצליח במשימתו.

וסופו שישראל הרגוהו בחרב.

האתון רואה ואיננה יודעת מה היא רואה. היא רק רוצה להמשיך לקבל מבלעם את מזונה, ולא ללקות מידו. לכן היא מנסה, כל עוד הדבר אפשרי, לעקוף את המלאך. גם בלעם, רואה ואיננו יודע מה הוא רואה. בשתי הפעמים הראשונות הוא מנסה לעקוף את דבר ה', ובלבד שיקבל מיד בלק את הכבוד. רק בפעם השלישית, כשהוא רואה כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל, כלומר: שאי אפשר לעקוף את המלאך, הוא רובץ תחת בלק ומתנצל בפניו.

כלומר: בלעם למד כלפי חוץ שלה' יש רצון, אבל הוא לא לגמרי הפנים את המסר שה' הוא האלהים.

פרשתנו מעמידה זו מול זו שתי תפישות עולם, שבמדה רבה מאד עומדות זו מול זו גם במרכז השיח בימינו.

מצד אחד עומדת התפישה האמונית: ה' ברא את העולם ומכאן נובע שהוא אדון העולם ואנו עבדיו. הוא מנהיג את העולם, ואנו עושים את רצונו. מצד שני עומד בלק שלא רק שאינו מסכים עם התפישה הזאת, הוא גם לא מבין שיש מישהו שמחזיק בה.

מבחינתו, הוא מלך העולם, הוא ילחם במי שהוא רוצה ויקלל את מי שהוא רוצה, ותפקידו של הנביא הוא למצוא לו פתרון הלכתי כדי לקלל את ישראל.

עוד יותר מכך בנות מדין. ועמן זמרי. אם הוא נורא אוהב אותה, והיא נורא נחמדה, והוא נורא נחמד והם ממש צמד חמד, אז למה משה לא רוצה לגייר אותה? מה האכזריות הזאת? מה אכפת לו שהיא קצת משתחוה לבעל פעור? מה זה מפריע לו.

לא הבנת ידידי, אתה תלחם במי שה' יגיד לך, ותנהל את המדיניות שה' יגיד לך. אתה תתחתן עם מי שה' יגיד לך ולא תתחתן עם מי שה' יאסור עליך. תפקידו של הנביא הוא להדריך אותך בדרך ה', ולא לחתום על מה שבא לך.

ה' הוא מנהיג העולם, לא איזה מישהו שבא לקשט את החתונה שלך עם מי שבא לך.

התורה היא דרך להנהגת החיים, לא תחביב לשעות הפנאי.

בלק ובלעם חושבים שהקשר המיוחד שיש לבלעם עם ה' נועד להפיק תועלת. בלעם יודע בדיוק מה רוצה ה'. הלא ה' אמר לו "לא תאר את העם כי ברוך הוא". אבל בלעם לא מבין : מה לה' ולפוליטיקה? אנחנו נעבוד את ה', נקריב קרבנות, שבעה פרים ושבעה אילים, ונגרום לו לקלל את ישראל. וה' יעשה הטוב בעינינו.

כך הוא גם בהמשך הפרשה. הלא אדם מאד מכובד בעל שם עולמי יעץ לשאת מדייניות. ובאמת. למה לא? מה אנחנו? גזענים? תעבדו את ה', זה חמוד, אבל למה להתערב לאנשים במה שקורה במיטה שלהם? בן אדם סוף סוף מצא אהבה, אז למה לא לממש אותה? מה לזה ולתפילה? מה לזה ולעבודת ה'?

מאז ומעולם יש הטוענים: תתפללו ומצוין, אבל אל תהפכו את הדת ל(משהו שאמנם כתוב בתורה בצורה הכי ברורה אבל לא בא לי טוב בעין).

יש מי שחושב שתפקידו של הנביא (או הרב) הוא ללמד מה כתוב בתורה ומה רצון ה' בעולמו. ויש מי שחושב שתפקידו של הרב הוא למצוא היתרים, למצוא דרכים לעקוף את דבר ה'. לנטות מן הדרך וללכת בשדה. הנביא יקריב שבעה פרים ושבעה אילים, ואנחנו נלחם עם מי שאנו רוצים. יניח לנו הנביא ולא יתערב בפוליטיקה, אא"כ כמובן הוא אומר את מה שאנחנו אוהבים לשמוע. שיערוך לנו חופות אך לא יתערב בענייני נישואין. כאמור: תתפללו ומצוין, אבל אל תהפכו את הדת ל(משהו שאמנם כתוב בתורה בצורה ברורה אבל לא נראה לי).

אז כן. תורה זה חיים. תורה זה מלחמה על ארץ ישראל. תורה זה אמירה תרבותית בעולם. תורה זה חתונה כשרה עם מי שרוצה ה'. לתורה יש מה לומר גם על פוליטיקה.

יש כאלה שמחפשים פתרונות הלכתיים. בעיניהם, נחטיא את ישראל, נטמא אותם, והנה פתרנו את בעית ה' וגם את ישראל אפשר לנצח. לא כן הדרך. יש למצוא את הדרך לעשות את רצון ה' בעולמו, לא לעקוף אותו.

חטא זמרי

זמרי אינו סתם חוטא, הוא חוטא עם דגל. הוא חוטא עם אידאולוגיה. הוא אומר: מדוע לא אשא את מי שאני אוהב? אז מה אם היא מעם אחר? למה לומר שעם אחד עדיף על רעהו?

היא תכבד את ה', אני אכבד את פעור.

והוא מצליח לגבש סביבו את העדה.

משה והזקנים לא מצליחים להתגבר עליו. פינחס מצליח.

דברים אלה פורסמו גם כאן וכאן

שִעורים לפרשת בלק:

מה למד בלעם, מהו מחזה שדי, ומהו תפקידו של נביא

מהו תפקידנו בעולם, כיצד עלינו לפעול ומתי הגויים מברכים אותנו