פרשת ראה עוסקת בבניית חיי קדש בארץ ישראל. הפרשה סובבת סביב המקום אשר יבחר ה', שבו ורק בו אפשר להקריב קרבנות ולחוג חגים לה'. והנה, בכל מקום שבו מוזכרת השמחה לפני ה', מוזכרים גם הגר, היתום והאלמנה, שגם עמם יש לחלוק את השמחה שאנו שמחים בה לפני ה'.
לא זו בלבד, אלא שבאמצע הפרשה התורה עוזבת את הנושא העקרי, ומקדישה כמה פרשיות לנושא העניים. הפתיחה לפרשיות האלה היא הפרשה האומרת להפריש בכל שנה מעשר ולהביאו אל המקום אשר יבחר ה'. משם ממשיכה התורה ואומרת שפעם בשלש שנים יש להביא את המעשר הזה לא אל המקום אשר יבחר ה' אלא אל הגר, היתום והאלמנה. משם ממשיכה התורה ומלמדת שפעם בשבע שנים יש לשמוט את כל החובות לאביון, ושאין להמנע מלהלוות לאביון בגלל השמטה הקרבה. על הנמנע מלהלוות לאביון מחמת השמטה הקרבה אומרת התורה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ". מי שלא מלוה לאביון בגלל שהוא יודע שלא יקבל את הכסף בחזרה – נקרא בליעל.
מכאן עוברת התורה לעסוק בדיני עבד עברי. התורה מצוה לשלח את העבד העברי מקץ שש שנים, ולהעניק לו ממה שיש בבית.
המלה החוזרת בפרשיות האלה היא "אחיך". אחיך האביון הוא זה שאם אתה לא מלוה לו כסף (כשיש להניח שלא תקבל אותו בחזרה) אתה בליעל, ואחיך הוא זה שנמכר לך ואתה מצֻוֶּה לשלח אותו חפשי ועוד להעניק לו. גם כאשר הוא נמכר לך – אחיך הוא.
וכאן נשאלת השאלה מהי תפישת העולם הסוציאלית שהתורה מבקשת ללמד בפרשה הזאת? מה הם הכללים העולים ממנה?
הגר, היתום והאלמנה הם חלק אינטגרלי מעבודת ה' ומהחג לפני ה'. התורה לא מקדישה לכל אחד מהם מקום ופרשיה בפני עצמו. התורה לא מלמדת במקום אחד שיש מצוה לעלות אל המקום אשר יבחר ה' ובמקום אחר שיש מצוה לדאוג לגר, ליתום ולאלמנה. העליה אל ה' היא עם הגר, היתום והאלמנה. טעם הדבר מתברר לפי הבטוי שראינו. האביון, אפילו כאשר הוא נמכר לך, הוא אחיך. כמו שאתה עולה לחגוג לפני ה' יחד עם אחֶיך ובני משפחתך, כך עליך לעלות עם הגר, היתום והאלמנה.
אחיך נשאר אחיך גם כאשר הוא נמכר לך. גם עם הבדלי המעמדות, אחיך הוא.
לפני שנעמיק עוד בעניין האחוה, נסב את תשומת לבנו לנקודה נוספת: אין זו הפעם היחידה בתורה שבה הוזכרו המלוה והלוה יחד עם העבד והאדון. גם בפרשת בהר וגם בפרשת ראה, יחד עם שחרור אחיך נזכרה ההלואה לאחיך, אל תנהג בו כעבד, אל תקח מאתו נשך ותרבית, ושמוט את חובו. אם אתה נושה באחיך אתה משעבד אותו, שחרר אותו בשנה השביעית. גם בפרשת בהר עוסקת התורה בשמיטה וביובל. גם שם מדובר על שחרור הנמכר לאחיו. וגם שם נזכר הלוה כאחד הנמכרים. לכן כלל המדרש (קדושין כ., ומקורו בתוספתא ערכין ט) את הלוה ברבית עם מוכר עצמו ושדהו. הגמ' שם מסתמכת על הפסוק במשלי "עָשִׁיר בְּרָשִׁים יִמְשׁוֹל וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה". אבל זה כמעט פשט פרשת בהר. העובדה שהפרשה כללה את פרשת אחיך הלוה ממך עם שחרור הנמכרים והשדות הנמכרים, מלמדת שהפרשה רואה בלוה סוג של עבד. כל מצוות פרשת בהר מנֻמָּקות באדנותו של ה' על הכל, אך הפסוק האומר זאת באריכות מרובה אמור דוקא לגבי הלוה. "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים". גם פרשת ראה עוסקת בעבד הנמכר ובלוה. את הלוה צריך לשחרר מעבדותו מקץ שבע שנים, כשם שמקץ שלש שנים יש לתת את המעשרות לעניים. התורה מוסיפה ומלמדת שהאדם צריך לטפח הזדהות פנימית עם שתי המצוות האלה. לגבי שמיטת חובות אומרת התורה: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו". לגבי שִלוח עבדים אומרת התורה: "לא יקשה בעינך בשלחך אתו חפשי מעמך כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים", ועוד מוסיפה התורה בשתי המצוות האלה שהם תגרומנה לברכת ה' וממילא לא יפסיד האדם מכך שהוא מקיים אותן.
התורה מלמדת אותנו שיש כמה סוגי עבדות. יש עבדות גלויה, שבה אדם מוכר את עצמו לעבד. התורה איננה מבטלת אותה, התורה רק מגבילה אותה בזמן. מדוע התורה אינה מבטלת אותה לגמרי? אולי כי בִטולה יגרום לעבד להיות שיך לעבדות הסמויה, המסֻכֶּנֶת יותר. העבדות הסמויה היא המסֻכֶּנֶת. כלפי חוץ האדם הוא בן חורין לכל דבר, אבל העובדה שהוא תלוי בחסדיו של בן המעמד הגבוה ממנו, עושה אותו עבד למעמד הגבוה. הזמן לשחרר אותו הוא בשנה השביעית, מבחינה זאת דומה שחרור העבדים לשחרור של היובל, הבא בשנה המקודשת, המלמד את האדם שלא לנצל את מעמדו הכלכלי הגבוה כדי לשעבד את אחיו לעבד. מי שאינו עומד במבחן הזה, נקרא בליעל. מכאן למדו חז"ל שאין השמיטה הזאת נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, וכחלק מדיני היובל.
מהי אפוא תפישת העולם הכלכלית העולה מדברי התורה? התורה איננה מציגה מנגנון גביה המוציא כסף מהעשירים ונותן אותו לעניים. אמנם, יש מנגנון לגביית צדקה, וחוב שנתן ישמוט בשביעית, אבל התורה איננה מנסה להשוות בכח את העשיר והעני. התופעה החברתית שבה יש עשירים ועניים ולא הכל שוים איננה ניתנת לשינוי, כי לא יחדל אביון מקרב הארץ.
מה שהתורה באה ללמד הוא שגם אם אתה עשיר ואחיך עני, ואפילו אם הוא נמכר לך לעבד (שזה לא רחוק מעשיר ועני) – אל תשכח שאחיך הוא. אל תתנשא מעליו ואל תרגיש שאתה במעמד גבוה משלו, או שאתה בעל הבית והוא העבד.
אחיך האביון הוא חלק ממך, לכן התורה לא מציעה תפישת עולם שלפיה אדם עולה לרגל וחוץ מזה גם נותן צדקה. התורה מציגה תפישת עולם שלפיה האדם עולה לרגל עם כל אחָיו. העם עולה לרגל כאחד. גם הגר, היתום והאלמנה הם אחָיו.
האיש שמבקש ממך כסף הוא אחיך. לכן – אם אינך נותן לו אתה בליעל. למרות שיש להניח שלא תקבל את כספך בחזרה.
התורה לא מתעלמת מהבדלים בין בני אדם. לא יחדל אביון מקרב הארץ. אין מגמה להשוות את כל בני האדם. המגמה היא שההבדלים בין בני האדם יהיו כמו הבדלים בתוך משפחה אחת. שיש בה קטון וגדול, אך הכל משפחה אחת. כך גם עם ישראל הוא עם אחד.
אין בתורה מגמה להשוות את כל בני האדם זה לזה, אך התורה אינה פוטרת את היחיד מאחריותו כלפי האחרים.
בנגוד לתפישות עולם מודרניות שמניחות שבני האדם השונים נאבקים זה בזה, וכל אחד מהם מנסה לשמור על האינטרסים שלו במסגרת התחרות העולמית, מציגה התורה תפישה הרמונית, שבה העם הוא משפחה אחת שבה כל אדם ממלא את תפקידו.