דרור

הדבר שהכי הפחיד את דרור היה השיעור של המורה שולה, המורה להבעה. כלומר: זה מה שהיה מפחיד בה, ההבעה.

המורה שולה היתה מסתכלת על התלמיד בהבעה שמשתוקקת לרצוח מישהו.

האמת שזה היה הדדי. גם שולה שנאה אצל דרור בעקר את ההבעה שלו. כלומר: את החיוך. זה לא שהיה לשולה משהו עקרוני נגד חיוכים, ממש לא. להפך. בבית הספר הסתובבו שמועות עקשניות שגם היא לפעמים, כשהיא לא מצליחה להתאפק, מסתגרת בשרותים ומחייכת. אבל בבית הספר היא אהבה תלמידים עם הבעה מרוכזת על הפנים. וכמובן: תלמידים מסודרים, מתוקתקים, שיושבים בצורה מסודרת. רצוי גם שאי אפשר יהיה להבדיל ביניהם.

לכן, למפגש עם המורה שולה דאג דרור להביא את ההבעה הקשה ביותר שיכול היה להביא, כלומר: הוא התאמץ לחייך ככל שניתן. גם שולה היתה מתאמצת לגייס נגדו את ההבעה הכי נוראה שיכלה. בעצם, היא לא התאמצה. אצלה זה היה טבעי.

כן, הרעימה שולה בקולה, כדרכה בקודש, ופנתה אל קרבן אקראי.

דוד, האם תוכל לומר לכתה על מה יש להקפיד בכתיבת סיפור קצר.

על לשון רשמית, מדויקת, תקנית ומדודה.

כמעט נכון, אמרה שולה. מיכאל, האם תוכל להסביר לנו מה הם מאפייני הסיפור הקצר?

אה, אה, אה, גמגם מיכאל. מבוא, סיבוך, סיבוך, סיבוך.

לא, הטעימה שולה. המבנה הוא מבוא, סיבוך, שיא...

בוך, השלים דרור, תוך שהוא נשען להנאתו על רגליו האחוריות של הכסא.

כן דרור, אמרה שולה, האם תוכל להסביר לנו למה הנגר עשה לכסא ארבע רגלים.

בהחלט, השיב דרור. שתי תשובות: א. כי אילו לא היו לכסא רגלים קדמיות, אז כשהייתי קם הכסא היה נופל. ושנית: הנגר עשה לכסא ארבע רגלים, אז זה מחייב אותי? אני משועבד לו? אני משועבד לכלי שלי? לא, הכלי שלי משועבד לי.

דרור, הרעימה שולה ותקעה בדרור מבט רצחני, לך למנהל, ותספר לו מה היה פה עכשו.

בשמחה, השיב דרור, אני אספר לו ששאלת שאלה ואני עניתי בדיוק על שאלתך. לא תשובה אחת אלא שתים.

ובאותה הזדמנות, הוסיפה המורה שולה, גם תראה לו שהגעת לפה עם חולצה שיש עליה שני כתמים, כך לא באים לבית הספר.

בסדר, אישר דרור, בפעם הבאה אקפיד על מספר אי זוגי.

דרור קם ממקומו, בליווי קולה הרועם של המורה שולה: ובדרך אולי גם תסביר לכתה למה חייבים להקפיד על מבנה הסיפור הקצר? מה יקרה אם לא נקפיד על המבנה המדויק?

נהיה חופשיים יותר. אמר דרור.

לך כבר למנהל, ספר לו גם את זה. הפטירה המורה שולה.

למנהל היה קול רועם כמו של שולה, אם כי קצת יותר גבוה.

במה זכית שוב לכבוד הגדול לפגוש אותי בחדרי? שאל המנהל. ודרור סיפר לו כיצד שאלה אותו המורה שולה שאלה, והוא, כתלמיד טוב ומצטיין, השיב לא תשובה אחת אלא שתים.

שים לב, אמר המנהל (ודרור התרשם שהוא בקושי מתאפק מלרוץ לשרותים כדי לחייך) שהתשובה השניה שלך כלל אינה עונה על שאלתה של המורה שולה. וחוששני שגם התשובה הראשונה פשוט איננה נכונה. נראה לי שאם תשאל את הנגר תקבל תשובה אחרת לגמרי.

חוששני, השיב דרור, שתשובתו של הנגר אינה רלוונטית לדיון. הנגר פשוט עשה כסא כמו שלימדו אותו לעשות כסא. הוא לא התעמק בשאלה מדוע יש לעשות אותו דוקא כך.

דרור, רעם המנהל, למה שלא תלמד מהנגר ותתחיל פשוט לעשות כמו שמלמדים אותך?

מפריע לך שאני מתעמק בשרשי הדברים? שאל דרור.

מפריע לי שאתה מפריע, לא לומד ולא מתנהג כמו תלמיד. חוץ מזה, יש לך כתם על החולצה.

אתה רואה רק אחד? תמה דרור, המורה שולה הצליחה לראות שנים. מעניין מה יש לאנשי חינוך לחפש בחולצה שלי בשעת הלימודים.

כן דרור, אמר המנהל, אני חושש שאתה לא כ"כ מתאים לבית הספר שלנו. אולי פשוט תצטרך להסתפק בבית הספר המוזנח ההוא, מה שמו?

זה שניצח אותנו בכדורסל? הציע דרור. או שהשגיו במתמטיקה עברו אותנו בשלש נקודות?

די, אמר המנהל. אם לא נאה לך אתה מוזמן ללכת לשם.

כעבור מספר ימים דרור אכן עשה את דרכו אל עבר בית הספר הפתוח, החופשי, המזמין ומאיר הפנים. היה לו קצת משונה ללכת לבית הספר בחולצה לא מכופתרת, אבל שם חייכו אליו כבר כשעבר בשער המקום.

שם הוא פגש את השכן שלו יונתן, שהציג את עצמו בחיוך רחב בשם ג'וני.

אצלנו, הסביר ג'וני, הכל פשוט ופתוח. כל אחד לובש מה שבא לו, וכל אחד מקורי. אין שטאנץ. תראה, מייק לובש חולצת טריקו צהובה שכתוב עליה make love not war, לדייב יש טי-שרט ירוק שכתוב עליו no more war, ולג'ודי בכלל יש חולצה מודפסת אדומה שכתוב עליה סתם love. לא מכריחים אף אחד להיות דומה לאחר. גם לא מקפידים על כלום, אפשר לבוא עם כתם. לג'ודי יש כתם של שוקולד מצד שמאל. לי יש כתם של שוקולד מצד ימין, ולאף אחד לא אכפת. למייק יש בכלל כתם של שוקולד לבן. אפשר גם קפה.

גם כל אחד יכול להסתפר איך שבא לו, אמר ג'וני. ודרור ראה שאכן גם בתחום הזה אין אחידות. ג'וני מגדל שער, לעומתו מייק לא מסתפר, וגם דייב לא יזכה במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר.

גם המורה להבעה התגלה כאדם נחמד, חביב וחייכן. ממש לא היה אכפת לו אם הסיפור הקצר לא יכיל מלים מדויקות תקניות ומוקפדות, וגם לא היה אכפת לו אם מישהו בוחר לאמץ את הנוסחה של מיכאל, לאמר: סיבוך, סיבוך, סיבוך.

בחיוך רחב הזמין המורה את דרור לקרוא את החיבור שלו. ודרור קרא: נקרא דרור לארץ, נקרא דרור לאומה, נקרא דרור לתלמידים שיעופו כציפור דרור מתוך כלובה.

דרור לא הבין מה קרה, אבל החיוך על פניו של המורה הפך אט אט דומה למדי להבעה המוכרת של המורה שולה.

ארץ? רעם המורה. אומה? איפה למדת את הביטויים האלה? צפור דרור מתוך כלובה? אתה מדבר כאילו ברור שלציפור הדרור יש כלוב.

אני לא התכוונתי, אמר דרור, התכוונתי לומר....

אתה מדבר בביטויים שמקומם לא יכירם בבית ספר מודרני, אמר המורה. המשפטים שלך מזכירים לי תקופות אפלות מבתי ספר שלא אנקוב בשמם.

דרור היה כה מופתע עד שמבלי משים הטה את גופו קדימה והתיישב על כל ארבע רגלי הכסא.

תראו איך הוא יושב, הוא הורס את החופש והפתיחות. קרא ג'וני.

אני יושב ככה כי ככה נוח לי כרגע, בסדר? השיב דרור בכעס.

תראו מה קרה לו, קראה ג'ודי. דורות של דיכוי של מורים הסלילו אותו לחשוב שרק בגלל שהנגר עשה לכסא ארבע רגלים הוא חייב לשבת על כל רגלי הכסא. הוא אדם מדוכא שרחוק מהחופש. ובכלל, תראו, אין לו שום כתם.

ככה נוח לי עכשו, אמר דרור. תעזבו אותי.

לא נעזוב אותך, אמר דייב. אתה מכניס לבית הספר שלנו נורמות שמקומן לא יכירן בעולם של חופש, של חרות, של פתיחות ושל חופש מחשבה. לא ניתן לך להחזיר אותנו אחור אל תקופות האפלה.

אבל את המשפט הזה שהקראתי עכשו אתם בעצמכם כתבתם כשיסדתם את בית הספר שלכם, אז מה אתם רוצים ממני? שאל דרור את המורה. מה אני אשם שאתם מחליפים את הטענות שלכם כמו גרבים?

למה כמו גרבים? שאל המורה. אנחנו מחזיקים באידאולוגיה החדשה והנאורה שלנו כבר לפחות עשר שנים.

וגרבים החלפתם בתקופה הזאת? שאל דרור.