את החג ואת אמירת ההלל מנמקים רבותי ע"פ הגמ' במגלה: הגמ' במגלה מסבירה מדוע חוגגים את פורים: "ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כל שכן?". כיון שגם בהקמת המדינה ריחפה סכנת חיים על עם ישראל, ונצלנו ממנה, יש לחגוג ולומר הלל. לכן מתנגד מו"ר הרב דרוקמן לאלה שלובשים בגד חדש ביום העצמאות כדי לברך.
ועם כל הכבוד, אין לנו צורך בנימוק הזה (של ההצלה ממיתה) הוא עצמו בגד חדש.
ההלל של יום העצמאות אינו על ההצלה ממיתה לחיים. הוא על דבר גדול הרבה יותר. הגמ' במגלה עצמה ממשיכה ושואלת אם כ"כ גדולה היא ההצלה ממיתה לחיים, מדוע לא אומרים הלל בפורים. הגמ' מביאה כמה תירוצים: "לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ", "קרייתא זו הלילא", "בשלמא התם הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה אלא הכא הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש אכתי עבדי אחשורוש אנן".
פורים הוא נס עצוב מאד. אנו נמצאים בו בחשכת הגלות, רחוקים מארצנו ונשלטים ע"י זרים. וכך נשארנו גם אחרי הנס. המן אחד קם עלינו ונצלנו ממנו, מחר יקום המן חדש. בפורים לא התחדש דבר. נשארנו עבדי אחשורוש. חזרנו לאותו מצב שבו התחלנו את המגלה. לכן אין אנו יכולים לומר הלל.
את ההלל של פורים אנו אומרים ביום העצמאות!
ביום העצמאות פסקנו מלהיות עבדי אחשורוש החיים בחו"ל.
למרות שהגמ' מביאה ק"ו, אני מרשה לעצמי לומר שההלל ביום העצמאות הוא על ארוע גדול בהרבה מאשר הצלה ממיתה לחיים. ההצלה של פורים אינה ארוע היסטורי, היא הצלה של אנשים פרטיים. ההלל של יום העצמאות היא על ארוע היסטורי. שינוי פני העולם.
יש כאן ארוע היסטורי. ארוע היסטורי שנובא כבר בתורה, ועם ישראל התאוה אליו לכל אורך ימי הגלות.
בשבוע שעבר פרסמתי מאמר על השואה. אחד המגיבים טען שעם ישראל מתאבל על ארועים קלים בהרבה מהשואה. אני לא מקבל את ההגדרה הזאת. חורבן המקדש והיציאה לגלות הם שני ארועים שכל אחד מהם בפני עצמו חמור פי כמה וכמה מהשואה. השואה פגעה ביחידים. ביחידים רבים, אבל עדיין ביחידים. הגלות והעובדה שנמכרנו לגויים, היא חמורה פי כמה. נכון, גם הקל וחומר שם הגמ', וגם דברי אסתר אל אחשורוש, אומרים לכאורה את ההפך. אבל בכל זאת – מבחינה היסטורית ההצלה של יום העצמאות ושיבתנו אל הארץ, היא התהליך הראוי לומר עליו הלל הכולל את שם ה', הלל של הללו עבדי ה'. שוב אין אנו בחו"ל, וגם ארצנו אינה מכורה עוד לזר. אין אנו עבדי אחשורוש.
ומדובר על ארוע שכל הדורות חלמו עליו. הייעוד של התורה, לא פחות.
הארץ הובטחה כבר לאבות, והלאה לבנים. "כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם", "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת", "כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ: וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל", "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ", "וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ".
וההבטחה נתנת עוד במצרים: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה’".
והנבואה של התורה היא גם לעתיד לבא: "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר: וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם: וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם: וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה’". וכמובן: "וְשָׁב ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: וֶהֱבִיאֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ".
אבל מלבד הבטחה היא גם צווי: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן: וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמֹתָם תַּשְׁמִידוּ: וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ: וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם...".
התורה היא לא תורה של יחידים. התורה מציגה דרך לחיים של עם על אדמתו. היא מתארת מערכת שלמה של אנשים שלכל אחד מהם תפקיד. מצוות שלמות של שלטון, של עם ושל ארץ. כל עוד אנחנו בגולה – אנו משולים ליהודי שנבצר ממנו להניח תפילין, להתפלל, לשמור שבת ולמול את בניו.
האם אנו מצֻוִּים לשוב אל הארץ, או שה' ישיב אותנו אל הארץ? בכחנו או בכח ה'? אין סתירה. התורה אומרת: "רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם". ישראל עושים זאת, וה' עושה זאת, ואין סתירה בין הדברים.
אנו מצֻוִּים לרשת את הארץ, וה' מוריש אותה מפנינו.
דורות רבים חלמנו. על זה אנו אומרים הלל.