מדוע ההלכה מכירה ענש של מיתה וענש של מלקות, ואינה משתמשת בבתי סהר, כמו המדינה המודרנית?
ההבדל בין תפישת העולם ההלכתית לבין תפישת העולם המקובלת היום, הוא בשאלה האם אנחנו מעוניינים להכיל את עולם הפשע ולהתנהל מולו, או שאנחנו מעוניינים בעולם ללא פשע.
מי שמבקש להעניש פושע בעונש מידתי, ולנהל מערכת של בתי כלא, מבקש להנציח את הפשע. הוא קבע תג מחיר לפשע, והפושע עושה חשבון שזה משתלם לו. לכל היותר הוא יקבל עונש מידתי.
אנו שואפים למצב שבו סוקלים את החוטא. אבל המצוה הזאת לא נועדה כדי שיסקלו חוטאים. המצוה הזאת נועדה לכך שלא יחטאו וממילא גם לא יסקלו. המצוה הזאת נועדה לכך שבפעל היא כמעט ולא תקוים. נכון, פעם בכמה שנים צריך בכ"ז להרוג מישהו (פושע שמחליט דווקא לפשוע למרות הכל), אבל זה מחיר בהחלט סביר אם בתמורה אנו מקבלים מדינה שפשוט אין בה חטאים. מדינה שבה שבת היא שבת, משפחה היא משפחה, ובן אדם מתנהג כמו בן אדם ולא כמו בהמה מיוחמת.
סנהדרין שהיתה הורגת פעם בשבע שנים נקראת חובלנית, בד"כ לא הרגו אפילו פעם בשבע שנים. כי אם יודעים שהורגים את כל מי שחוטא, אז אף אחד לא חוטא, וממילא לא הורגים אף אחד. אם לא מגיעים לתוצאה הזאת – ממילא אין טעם בכל העניין.
בעולם של ימינו זה לא קורה. העולם של ימינו יוצא מנקודת הנחה שיש חוטאים ואין שום כוונה לשנות את זה. יש מערכת שלמה של אנשים שמתפרנסת מהטיפול בהם: שוטרים, שופטים, עורכי דין, סוהרים וכו' וכו'. כל אלה מתפרנסים יפה מגנבותיו של הגנב. מערכת כזאת לא תאפשר חיסול של הפשע. במערכת כזאת ברור שאנשים ימשיכו לפשוע. הם יעשו חשבון שזה משתלם להם. גם אם הם ישבו קצת בכלא – המדינה תשלם כ"כ הרבה על הזכות להושיב אותם בכלא, שהיא לא תרצה לעשות את זה יותר מדי. היא גם לא יכולה. (רק לאחרונה שוחררו הרבה אסירים בגלל הצפיפות. שלא לדבר על כל אלה שלמשטרה אין מספיק כח כדי לטפל בהם). ובכלל, עולם שבו כ"כ הרבה אנשים מתפרנסים מכך שיש פושעים הוא בהכרח עולם שמנציח את הפשע. הוא כלל אינו שואף למצב שבו אין פושעים.
ההבדל בין התפישה של התורה לבין התפישה הרווחת היום, הוא כמו ההבדל בין אדם שכשמניחים נושא על שולחנו הוא מטפל בו מייד וחוזר מייד לשולחן נקי, לבין אדם שכשמניחים דבר על שולחנו הוא מניח אותו בפינת השלחן לטפול בהמשך. אצל האחרון תמיד יהיה השלחן מלא וגדוש, והוא גם יטפל בפחות נושאים. תפישת התורה היא שאין פשע. אם יש – מבערים אותו וחוזרים לשגרה. לכן ההלכה אוסרת על הסנהדרין להתפרנס מישיבתם בסנהדרין. הם מתכנסים רק כאשר יש צורך, מבערים את הרע והולכים לדרכם. אחת ממטרות הענישה בתורה היא "ובערת הרע מקרבך". המגמה היא לבער את הרע ולא להתנהל מולו.
ההנחה החברתית לא רק מושפעת מהמציאות הנראית לעין, היא גם משפיעה על המציאות. אם המדינה מחזיקה מערכת קבועה של פקידים וסוהרים שאחראים על האסירים הקבועים, פירושו של דבר שהחברה מניחה מראש שיהיו חוטאים והם יפרנסו את המערכת. השלמנו עם העובדה שכללי המשחק הם שהגנבים גונבים והסוהרים סוהרים, זוהי ההנחה החברתית, והנחה חברתית מגשימה את עצמה. חברה שבה חטא לא יעלה על הדעת, חברה שבה ברור שאין חוטאים, לא יהיו בה חוטאים. חברה שבה ברור שיש חוטאים וצריך כל הזמן לרדוף אחריהם - ירבו בה החוטאים. כמעט כל הנהגים עוברים בהרבה את המהירות המותרת, וכמעט אף נהג איננו עובר באור אדום גם כשרואים בעין שהצומת פנוי לחלוטין, כי דבר שברור בחברה שלא עושים אותו, לא עושים אותו. ודבר שברור בחברה שהוא אסור באיסור חמור אך הכל עושים אותו - הכל יעשו אותו. כמעט אין אדם שנכשל בקרובותיו, הוא כלל לא מתפתה בקרובותיו, אע"פ שהוא רואה אותן יותר משהוא רואה נשים רבות אחרות, כי ברור בחברה שזה לא יעלה על הדעת (וראה אב"ע וספורנו שמות כ יד). חברה שמחנכת את בניה שאין להם אלא אשה אחת, וזאת המציאות הברורה והמובנת מאליה, כמו שאין להם אב אחר או אם אחרת, שם ליצר יהיה הרבה יותר קשה לפעול. איש אינו חושק בדבר שאינו קיים מבחינתו. מי שחי עם אשה באי בודד, לבו לא יטה לשום מקום אחר; הוא יאהב אותה מאד, לא תהיינה לו בעיות זוגיות או בעיות אחרות מעין אלה. מי שהחברה נותנת לו את ההרגשה שהוא ואשתו באי בודד, ודברים אחרים אינם קיימים מבחינתו, יאהב מאד את אשתו. בחברה כזאת יהיה אחוז החטאים ובעיות הזוגיות נמוך מאד. ואולם: התנאי הוא שזה כ"כ ברור עד שלא מדברים על זה ולא צריך לדבר על זה. בחברה שבה ידוע ומפורסם שמעשים כאלה אסורים בתכלית האיסור - רבים החוטאים. בחברה שבה מעשים כאלה כלל לא יעלו על הדעת - מעטים החוטאים. חברה שמתחזקת מנגנון יקר של ענישה בלתי פוסקת, שייכת לסוג הראשון, וירבו בה החוטאים.
לא לשם שואפת התורה ולא לשם אנו שואפים. מטרת הסנהדרין היא יצירת עולם שבו אין פשעים. נכון, בשביל זה צריך פעם בכמה שנים להרוג מישהו. לא נעים, אבל זה הרבה יותר טוב מעולם שבו הכל חוטאים, הכל נואפים, בית זה לא בית, משפחה זה לא משפחה, בן אדם זה לא בן אדם אלא בהמה, שבת זה לא שבת ואין בטחון ברחובות.
בכל פעם שעולה לדיון נושא מדינת ההלכה, אני שומע אנשים אומרים: מה? תחזירו את הסקילה? תצטרכו להרוג את חצי העם.
ובכן, כל אחד מבין שזה שטויות. הלא כל אלה שהיום מחללים שבת יפסיקו לחלל שבת אם הם ידעו שיסקלו אותם. (מלבד כמה אמיצים שיעשו דווקא, בשביל הפרנציפ. וגם הם כנראה לא יהיו כ"כ אמיצים ברגע האמת).
החזרת עונש הסקילה לא תביא לסקילה המונית, היא תביא לשמירת שבת המונית וממילא לא תהיינה סקילות. ואעפ"כ, במצבנו היום אנחנו עוד רחוקים ממצב שבו החזרת דיני נפשות תביא לעולם ללא חוטאים. במצבנו הנוכחי טרם בשלו התנאים להחזרת דיני מיתה. דיני מיתה יעילים כדי לשמר מצב שבו אין חוטאים, הם לא יעילים כדי להביא את העם למצב כזה.
שאיפתנו היא לעולם של סנהדרין, כלומר: עולם שבו אין חוטאים. עולם שבו משפחה היא משפחה, שבת היא שבת, ואף אחד לא צריך לחשוש מהפושעים המסתובבים בחוץ. בינתים אנחנו מאד רחוקים משם. היום גם אם נתחיל לסקול מחללי שבתות לא נצליח להגיע למצב שבו הכל שומרים שבת, וגם אם נתחיל לסקול נואפים לא נגיע למצב שבו אין נואפים. אז בינתים אנחנו עוד לא שם. לא רק היום, כבר בזמן הבית חכמים ראו שהם לא מצליחים להשיג את המטרה שלשמה הם קיימים (= ארץ ללא חטאים) ולכן הם הפסיקו לדון. אבל אנחנו בהחלט שואפים ליעד הזה של ארץ ללא חטאים, וכדי לשמר את המצב הזה נצטרך להחזיר את דיני המיתה.
ובכלל, דיני המיתה הם חלק מדיני התורה, ובדיני התורה אין אנו רשאים לבחור מה מוצא חן בעינינו ומה לא. השאיפה היא לקיים אותם כהלכתם, כפי שהם לכתחילה, ולא להמציא תירוצים למה לא לקיים אותם.
על מדינת הלכה ועל שאיפתנו העתידית.
לאחרונה כתבו כמה אנשים שכתבו שלא צריך להבהל ממדינת הלכה, כי עם ישראל כבר ביטל מזמן את ענש המוות ואת הקרבנות.
בקצור: יש אנשים ששואפים לעשות כאילו. הם לא באמת רוצים לחדש את התורה, הם רוצים לעשות את זה מן השפה ולחוץ. להכריז שהם בעד התורה ולמצוא בכל מצוה תירוץ מקומי למה לא לקיים אותה.
את מי בדיוק אתם מנסים לרמות? תחליטו, התורה מחייבת אתכם או לא? אתם רוצה לקיים את מה שכתוב בתורה, או שאתם מחפשים דרכים עוקפות?
האמנם אתם סוברים שמצוות מסוימות לא צריך לקיים?
אז זהו שלא. עם ישראל ודאי לא ביטל את הקרבנות. הרומאים ביטלו לעם ישראל את הקרבנות, ומאז עם ישראל לא חדל לשאוף לחידוש הקרבנות, לחידוש המקדש ולחידוש ישיבתו בארצו. ללא השאיפה הזאת – לא היתה קמה מדינת ישראל, ולא היה קיבוץ גלויות.
לגבי הסנהדרין, היא כנראה גלתה ביזמתה, אבל גם זה תוצאה של אילוץ. זה לא שינוי באידאולוגיה. השאיפה היא לשוב למצב של סנהדרין.
סנהדרין הפסיקו לדון דיני נפשות משרבו הרצחנים. כלומר: כשהם ראו שהם לא יעילים.
וכאן צריך להבהיר: אנו שואפים למצב שבו יש סנהדרין שדנים דיני נפשות. לא כדי שיהרגו אלא כדי שלא יחטאו.