הסליחה הזאת היא מהסוג הקרוי פתיחה. כלומר סליחה שאמורה לפתוח את הסליחות של אותו יום, ולהיות בסיס ופתיחה לקטע "כי על רחמיך הרבים אנו בטוחים". לכן, כל הפתיחות מסיימות בבטחון על רחמיו של ה'.
שִׁחַרְנוּךָ בִּקַּשְׁנוּךָ אנו מבקשים את פניך ואת קרבתך. יוֹצֵר הָרִים. מַגִּיד לְאָדָם שִׂיחַ וּדְבָרִים פניה לה', המבוססת על הפסוק: "כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ עֹשֵׂה שַׁחַר עֵיפָה וְדֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ ה’ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁמוֹ". ה' יוצר הרים ומגיד לאדם מה שחו, כלומר יודע מה האדם מדבר וחושב: וְחִלִּינוּךָ דְּרַשְׁנוּךָ בּוֹשִׁים וַחֲפֲוּרִים מתבישים במעשינו הרעים. אֶת חַטֹּאתֵינוּ הַיּוֹם אָנוּ מְסַפְּרִים מבוסס על דברי שר המשקים: "אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם". ואף אנו עומדים לפני ה' ומתודים ומזכירים את חטאינו. (יתכן שהגרסה הנכונה היא "אנו מזכירים): לֻהַקְנוּ וֹעַדְנוּ נאספנו יחד, ללהקה וועד זְקֵנִים וּנְעָרִים. בְּבֵית תְּפִלָּה מִקְדָּשׁ מִזְעָרִים בבית הכנסת שנקרא מקדש מעט: רְפוּיֵי יָדַיִם מְעוּדֵי אֵבָרִים. בְּהוּלִים וּסְעוּרִים מִכָּל עֲבָרִים אנו נבהלים מהדין: יָגֹרְנוּ וְדָאַגְנוּ מִשְּׁנֵי גוּלְיָרִים. אַף וְחֵמָה שְׁנֵיהֶם קַטֵּיגוֹרִים אנו יראים מאפו וחמתו של ה', שהם קטגורים עלינו: בְּפשְׁפְּשֵׁנוּ מַעֲשִׂים וְהִנָּם מְכֹעָרִים מעשינו מכוערים, כלומר חטאנו. ולכן:. רֶתֶת אֲחָזַתָנוּ חֲבָלִים וְצִירִים: הֻשְׁחָרוּ פָנֵינוּ וְהָלַכְנוּ קֹדְרִים. מוֹט הִתְמוֹטַטְנוּ וְנַעֲשִׂינוּ פְרוּרִים: חֻלְחָלוּ מָתְנֵינוּ וְכַיֹּוֹלֵדָה מְצִירִים כל אלה בטויים לפחד ויראה, שמקורם במקומות שונים בתנ"ך ובדברי חז"ל.. זָחַלְנוּ וַנִּירָא מֵעֲוֹנוֹתינוּ הַיְתֵרִים אנו מאד יראים. הנסוח מבוסס על דברי אליהוא בן ברכאל הבוזי: "צָעִיר אֲנִי לְיָמִים וְאַתֶּם יְשִׁישִׁים עַל כֵּן זָחַלְתִּי וָאִירָא מֵחַוֹּת דֵּעִי אֶתְכֶם": קַחְנוּ דְבָרִים בְּשִׁלּוּם פָּרִים על הפסוק: "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה’ אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ", דורשים חז"ל שכאשר בית המקדש חרב אפשר להתפלל במקום להקריב פרים.. תְּמוּכִים בְּטוּחִים וּלְרַחֲמֶיךָ מְשַׂבְּרִים.
כמו רוב הפיוטים, גם הפיוט הזה בנוי מבתים בני ארבע צלעות, שהרביעית היא פסוק מהתנ"ך. בפיוט הזה הצלע השלישי בכל בית מתחילה במלה "ומדוע" ובד"כ גם היא רומזת לפסוק מהתנ"ך. כל השאלות האלה, הפותחות במדוע, שואלות מדוע אנו בגולה ובצרה, ומדוע לא באה הגאולה. בסוף הפיוט באה התשובה: "שַׁדַּי תְּשׁוּבַת מַדּוּעֵנוּ פִּינוּ נְמַלֵּא. לַיְיָ אֱלֹהֵינוּ חָטָאנוּ וַתִּקְרֶאנָה אוֹתָנוּ כָּאֵלֶּה וכו'". אחרי הוידוי על החטאים אנו מבקשים מה' לזרז את קיומו של פסוק נוסף שנאמר בו מדוע: "וּמַדּוּעַ אָדוֹם לִלְבוּשֶׁךָ תְּקָרֵב עוֹנָתוֹ. וְיֵז נִצְחָם עַל בִּגְדֵי עֲטִיָּתוֹ..." כלומר: בקשה מה' לזרז את קיום הנבואה על הנקמה בגוים.
חלק מהשאלות מנוסחות בנוסח "מדוע יקרה כו"כ", אך אין זה לשון עתיד אלא לשון הוה מתמשך. ע"פ הדקדוק המקראי. ברור לפיטן שבעתיד תבוא הגאולה, השאלה היא למה בינתים אין גאולה.
(הפיוט הזה, וכן הפיוט איך אוכל לבוא עדיך שלהלן, וכן פיוטים נוספים, הם פיוטים חזקים מאד מבחינה פיטנית, מרגשים מאד ובנויים היטב, אלא שחלק מהדברים האמורים בהם, כבר נענו. ב"ה רוב ישראל כבר לא בגולה. אמנם, חלק מהדברים עדין צריך להתפלל עליהם).
אַךְ בְּךָ מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ ירמיהו כותב פעמים את הפסוק "מקוה ישראל ה'". ה' הוא מקוה ישראל כלומר תקותם של ישראל, והפיטן עוד מוסיף: אך בך מקוה ישראל, כלומר: אין לנו לקוות אלא לך. אָחוֹר וָקֶדֶם עַם נוֹשַׁע בַּיָי המקור הוא בברכת משה לישראל: "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה’ מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ". והפיטן מוסיף את המלים אחור וקדם, כלומר אין אנו נושעים בכל העולם אלא בך. כיון שאתה תקותנו ומושיענו, נשאלת השאלה:. וּמַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ יוֹם זֶה כַּמֶּה עִדָּנַי מדוע יום הגאולה בושש לבוא כבר כמה עדנים. מקור הפסוק הוא בדברי אם סיסרא: "בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו", הפיטן מוציא את הפסוק מהקשרו. לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְיָ מקור הפסוק בברכות יעקב לבניו:
גַּרְתִּי וָאֵחַר מקור הבטוי בדברי יעקב: "עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה" מֶשֶׁךְ יְמֵי עִגּוּנַי במשך הימים הארוכים שבהם אני בגולה, אצל גֵּיא גּוֹי נָבָל מקור הבטוי בשירת האזינו: "הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם". ה' מסר את ישראל ביד גוי נבל, וברשותו אנו נמצאים כבר זמן רב וְעַם גְּנַאי. וּמַדּוּעַ דַּל כָּכָה כָּבוֹד וְלִי דִּינַי מדוע דל כבוד עם ישראל ואין ה' מקנא לו. גם כאן שאול הפיטן פסוק האמור בהקשר אחר: "וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר הֲלוֹא תַּגִּיד לִי". ואולי כונת הפיטן להזכיר שעם ישראל הוא בן המלך. קַוֵּה אֶל יְיָ חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל יְיָ מקור הפסוק בהלים, במזמור ה' אורי וישעי:
הֲלֹא אַתָּה מִקֶּדֶם נראה שהפיטן רוצה לרמוז לפסוק: "הֲלוֹא אַתָּה מִקֶּדֶם ה’ אֱלֹהַי קְדֹשִׁי לֹא נָמוּת". דברי חבקוק שבהם הוא מבקש מה' שלא יתן לבבל לכבוש את הארץ. חֶרֶב גַּאֲוָתֵנוּ ה' הוא חרב גאותנו, כאמור בברכת משה לישראל: "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה’ מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ". הִקְוִינוּךָ אַף אֹרַח מִשְׁפָּטֶיךָ תַּאֲוָתֵנוּ אנו מקוים לך ומתאוים למשפטיך, כדברי ישעיהו: "אַף אֹרַח מִשְׁפָּטֶיךָ ה’ קִוִּינוּךָ לְשִׁמְךָ וּלְזִכְרְךָ תַּאֲוַת נָפֶשׁ". לאור כך נשאלת השאלה: וּמַדּוּעַ וְאֵין אִישׁ מְכַפֵּר עַל חוֹבוֹתֵינוּ מדו אין כהן שיעמוד במקדש לכפר על חטאינו, ומדוע אין אנו נגאלים. יתכן שהפיטן רומז לפסוק "מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת וְאִם אֵין בִּי כֹחַ לְהַצִּיל", שאומר בדיוק את המסר הזה, מדוע ה' לא מצילנו מהגלות, ומדוע אין איש המביא את הגלות.. וּמִדַּאֲבוֹנֵנוּ אוֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ אָבְדָה תִקְוָתֵנוּ כך תאר יחזקאל את עם ישראל שבגולה: "וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ":
זָכַרְנוּ חִשְּׁבוֹנוֹת מִקֶּדֶם וּמִדָּתָם קָצְרָה. זֶה פַּעֲמַיִם קָצְרָה וְעוֹד פָּצְרָה מעולם אנו מחשבים ומחכים לקץ, והקץ לא בא. הן בחורבן ראשון והן בחורבן שני. וּמַדּוּעַ חֲשָׁבוּנוּ כִּבְהֵמָה וְנִטְמִינוּ מִשִּׁטַּת הַשּׁוּרָה המקור בדברי בלדד השוחי: "מַדּוּעַ נֶחְשַׁבְנוּ כַבְּהֵמָה נִטְמִינוּ בְּעֵינֵיכֶם". כאן כונת הפיטן היא מדוע אנו נמצאים בין הגוים והם חושבים אותנו כבהמה. מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ, מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה המקור בירמיהו: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ וּכְאֹרֵחַ נָטָה לָלוּן: לָמָּה תִהְיֶה כְּאִישׁ נִדְהָם כְּגִבּוֹר לֹא יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ וְאַתָּה בְקִרְבֵּנוּ ה’ וְשִׁמְךָ עָלֵינוּ נִקְרָא אַל תַּנִּחֵנוּ". אף הפיטן רומז למסר הזה, מדוע אינך מושיענו:
טוֹעֲנִים וּפוֹרְקִים בָּנִים הַכָּתוּב סִבְלָם יתכן שהוא רומז לפסוק "אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם וַאֲנַחְנוּ עֲוֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ". הבנים נושאים בסבל עוונות האבות. כונת הפיטן שישראל טוענים סבל קשה בגולה. טְרוּדֵי חֶבְלָם וְחָרַב בֵּית זְבוּלָם הם מוטרדים בחבלים, כלומר בצרות. והמקדש חרב. וּמַדּוּעַ יַסְתִּיר הָאָב שְׁבִילָם הָאָמוּר בִּגְלָלָם: וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם יְיָ. וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם מדוע ה' מסתיר את אותה תקוה שנבא עליה ירמיהו, שנשוב לגבולנו. מקור הצלע השלישית הוא בדברי יונתן אל דוד: "וּמַדּוּעַ יַסְתִּיר אָבִי מִמֶּנִּי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה". הפיטן מוציא את הפסוק מהקשרו, ושואל מדוע ה' שהוא אבינו מסתיר מאתנו את הדרך:
כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלַי וְשֻׁפְּכוּ אֲשֻׁרִים. כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים מְעַרְבְּבֵי מֵישָׁרִים המקור בתהלים: "וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי כְּאַיִן שֻׁפְּכֻה אֲשֻׁרָי: כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה: כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם". כמעט אבדנו כי אנו מקנאים בהוללים והולכים בדרכם ולכן אנו נענשים. וּמַדּוּעַ לֹא תִקְצַר וְתִשָּׁבֵר רָמַת הַקֹּשְׁרִים. וְקוֹיֵ יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים ה"מדוע" כולל את כל המשפט עד כאן, מדוע לא יקרה כל זה. מקור הבטוי "מדוע לא תקצר" הוא באיוב. מקור הפסוק "וְקוֹיֵ ה’ יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים" הוא בישעיהו. כונת הפיטן: מדוע לא תנקום בגויים ותשבור אותם, ותעלה לגדולה את קוי ה' :
מָלֵא רֻדַּפְתִּי וְחָסְרָה שְׁנַת גְּאוּלַי לא מתקים הכתוב "כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה", אלא ישראל מְסוּרִים לְמַכִּים וּמֹרְטִים וּלְתִקְוָה אוּלַי מבוסס על איכה: "טוֹב לַגֶּבֶר כִּי יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו: יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו: יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה: יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה". שעל כך אומר המדרש שכשר"א היה קורא את הפסוקים האלה היה בוכה, שהאיש מוכה ונמרט ובכ"ז רק אולי יש תקוה, ואין זה אלא אולי. וּמַדּוּעַ נִסְחֲפוּ אַבִּירַי מקור הבטוי בנבואת ירמיהו על מצרים: "מַדּוּעַ נִסְחַף אַבִּירֶיךָ לֹא עָמַד כִּי ה’ הֲדָפוֹ". הפיטן שואל את זה על ישראל, מדוע נסחפו אבירי ישראל. וּמְתֵי שִׁיר אַיָּלַי. קַוֹּה קִוִּיתִי יְיָ וַיֵּט אֵלַי המקור בתהלים: "קַוֹּה קִוִּיתִי ה’ וַיֵּט אֵלַי וַיִּשְׁמַע שַׁוְעָתִי: וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן וַיָּקֶם עַל סֶלַע רַגְלַי כּוֹנֵן אֲשֻׁרָי וכו'":
סוּגֶיךָ שְׂרִיגֶיךָ בְּקָקוּם בֹּקְקִים וְהִבְאִישׁוּ כמו שנאמר: "כִּי שָׁב ה’ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב כִּגְאוֹן יִשְׂרָאֵל כִּי בְקָקוּם בֹּקְקִים וּזְמֹרֵיהֶם שִׁחֵתוּ", כלומר: ה' גאל את ישראל כי האויבים השחיתו אותו. הבטוי כאן לקוח מהכרם, ישראל הם כרמו של ה', והפיטן מפנה לפסוק שבו בקקו בוקקים את ישראל, ולכן ה' גואל אותם. סִירִים סוּרֶיךָ נראה שכונתו לפסוק "וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה", הגפן שהפכה לסירים, כלומר קוצים. וכן נאמר: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה’ כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים אֶת ה’". גם כאן מוזכרים הסורים, שבארץ יכתבו. גָּבְשׁוּ וְלֹא עָבְשׁוּ אולי הוא רומז לפסוקים מיואל "הֲלוֹא נֶגֶד עֵינֵינוּ אֹכֶל נִכְרָת מִבֵּית אֱלֹהֵינוּ שִׂמְחָה וָגִיל: עָבְשׁוּ פְרֻדוֹת תַּחַת מֶגְרְפֹתֵיהֶם נָשַׁמּוּ אֹצָרוֹת נֶהֶרְסוּ מַמְּגֻרוֹת כִּי הֹבִישׁ דָּגָן". וּמַדּוּעַ עָתְקוּ גָּבְרוּ כִּמְדֻבָּר לֹא יֵבֹשׁוּ איוב אומר: "מַדּוּעַ רְשָׁעִים יִחְיוּ עָתְקוּ גַּם גָּבְרוּ חָיִל". והפיטן שואל מדוע הרשעים הנ"ל לא יבשו, שהרי מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ, כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ פסוק מירמיהו, צוטט לעיל:
פֹּעֲלֵי שֶׁקֶר יִתְאַמְּרוּ אִוִּינוּ רָאִינוּ הפיטן צרף כאן יחד שני פסוקים. הפסוק מתהלים: "עַד מָתַי רְשָׁעִים ה’ עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ: יַבִּיעוּ יְדַבְּרוּ עָתָק יִתְאַמְּרוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן", (ואולי גם בפיוט הגרסה הנכונה היא פעלי און). והפסוק מאיכה: "פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם כָּל אוֹיְבַיִךְ שָׁרְקוּ וַיַּחַרְקוּ שֵׁן אָמְרוּ בִּלָּעְנוּ אַךְ זֶה הַיּוֹם שֶׁקִּוִּינֻהוּ מָצָאנוּ רָאִינוּ". פָּשְׁטוּ אֱמֶת אוֹתוֹתֵינוּ שַׂמְנוּ הִתְוִינוּ שָׁאֲגוּ צֹרְרֶיךָ בְּקֶרֶב מוֹעֲדֶךָ שָׂמוּ אוֹתֹתָם אֹתוֹת . וּמַדּוּעַ צָלְחָה דַרְכָּם ירמיהו שואל את ה': "צַדִּיק אַתָּה ה’ כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד". גם הפיטן שואל זאת. וְחַסְדְּךָ דִּמִּינוּ נִדְוִינוּ. יְיָ חָנֵּנוּ לְךָ קִוִּינוּ המקור בישעיהו: "ה’ חָנֵּנוּ לְךָ קִוִּינוּ הֱיֵה זְרֹעָם לַבְּקָרִים אַף יְשׁוּעָתֵנוּ בְּעֵת צָרָה":
קִימַת סֻכַּת שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה פֶּרֶץ המשנה אומרת על הסורג שבמקדש: "ושלש עשרה פרצות היו שם שפרצום מלכי יון חזרו וגדרום וגזרו כנגדם שלש עשרה השתחויות". סכת שלש עשרה פרץ היא המקדש. הפיטן שואל מדוע רחק קץ קימת הסכה הזאת, כלומר: מדוע המקדש טרם נבנה.. קִצָּהּ רָחַק מִקְרָה עָלָה הַפּוֹרֵץ. וּמַדּוּעַ רְשָׁעִים יִחְיוּ וְלֹא יִדְמוּ קֶרֶץ איוב שואל: "מַדּוּעַ רְשָׁעִים יִחְיוּ עָתְקוּ גַּם גָּבְרוּ חָיִל". והפיטן מוסיף מדוע הם לא ידמו קרץ, כלומר: מדוע הרשעים אינם נשחטים, ומדוע לא וְקֹוֵי יְיָ הֵמָה יִירְשׁוּ אָרֶץ כִּי מְרֵעִים יִכָּרֵתוּן וְקֹוֵי ה’ הֵמָּה יִירְשׁוּ אָרֶץ: וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ :
שׁוֹסֵי נַחֲלַת חֶבֶל מֵחֶלְקְךָ לְגָרְשֵׁנוּ אלה ששוסים ובוזזים את נחלתך, כלומר את עם ישראל, כדי לגרשם מארצם.. שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית בְּפִיהֶם לְהַפְרִישֵׁנוּ על הפסוק "שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם", דורש המדרש "אומרים להם האומות שובי שובי השולמית הדבקו לנו בואו אצלנו ואנו עושין אתכם שלטונים הגמונים דוכסין אפרכין אסטרטליטין", כלומר: הגויים מנסים לפתות אותנו להיות כמותם.. וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ מקור הפסוק בדברי קרח ועדתו. אבל הפיטן מפנה את השאלה לגויים. וְזֶה לָזֶה תִּנְאֲמוּ נַפְרִישֶׁנוּ מדוע אתם מתנשאים על ישראל וזוממים להפרישם מה'. אנו מאמינים בה' שהרי טוֹב יְיָ לְקֹוָו, לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנוּ פסוק מאיכה:
שַׁדַּי תְּשׁוּבַת מַדּוּעֵנוּ פִּינוּ נְמַלֵּא נענה בפה מלא על כל שאלות המדוע דלעיל, על מדוע לא באה הגאולה. התשובה היא: לַיְיָ אֱלֹהֵינוּ חָטָאנוּ וַתִּקְרֶאנָה אוֹתָנוּ כָּאֵלֶּה מקור הבטוי בדברי אהרן ביום מות נדב ואביהוא. מִשְׁפָּטֶיךָ אֱמֶת וְאַתָּה מָרוֹם מִתְעַלֶּה. הַצְּדָקָה לְךָ וְלָנוּ הַבֹּשֶׁת נִגְלָה כדברי דניאל: "לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים כַּיּוֹם הַזֶּה..." כי כל התלאות שבאו עלינו ושאלנו מדוע, כולן באו בדין, כי חטאנו, וה' צודק בהביאו את הצרות האלה עלינו. והפיטן מוסיף לתאר את חטאינו: הֵעַדְתָּ רַבּוֹת וַנֹאמֶר לֹא נַקְשִׁיב. קוֹל טִיף נְבִיאֶיךָ הטפת המוסר של נביאיך בָּזִינוּ לְהַקְשִׁיב יש כמה נבואות של ירמיהו על עם ישראל שה' שלח אליו את נביאיו להחזירו בתשובה ועם ישראל בזה את דבריהם. הפיטן רומז כאן לכמה מהנבואות האלה. כגון: "כֹּה אָמַר ה’ עִמְדוּ עַל דְּרָכִים וּרְאוּ וְשַׁאֲלוּ לִנְתִבוֹת עוֹלָם אֵי זֶה דֶרֶךְ הַטּוֹב וּלְכוּ בָהּ וּמִצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשְׁכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹא נֵלֵךְ: וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם צֹפִים הַקְשִׁיבוּ לְקוֹל שׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ לֹא נַקְשִׁיב". וכן "וְשָׁלַח ה’ אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדָיו הַנְּבִאִים הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְלֹא הִטִּיתֶם אֶת אָזְנְכֶם לִשְׁמֹעַ: לֵאמֹר שׁוּבוּ נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמֵרֹעַ מַעַלְלֵיכֶם וּשְׁבוּ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַן ה’ לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם: וְאַל תֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת לָהֶם וְלֹא תַכְעִיסוּ אוֹתִי בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם וְלֹא אָרַע לָכֶם: וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי נְאֻם ה’ לְמַעַן הַכְעִיסֵונִי בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם לְרַע לָכֶם", ועוד נבואות מעין אלה. יִגְדַּל כֹּחֲךָ כדברי משה: "וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר" סֶלָּה יְחִידִים מוֹשִׁיב אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת אַךְ סוֹרֲרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה. בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה אוֹתָנוּ לְהָשִׁיב יגדל כחך להשיבנו בתשובה שלמה. בבית הזה הפיטן חורג מדרכו עד כאן, הוא לא פותח את הצלע השלישית במדוע, וגם הצלע הרביעית אינה פסוק:
כעת, אחרי שענה הפיטן על כל שאלות המדוע שלו, הוא מבקש לזרז את קיומו של פסוק אחר שנאמר בו מדוע: וּמַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ תְּקָרֵב עוֹנָתוֹ. וְיֵז נִצְחָם עַל בִּגְדֵי עֲטִיָּתוֹ אנא קרב את התגשמות הנבואה: "מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ: מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת: פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי: כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה: וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי: וְאָבוּס עַמִּים בְּאַפִּי וַאֲשַׁכְּרֵם בַּחֲמָתִי וְאוֹרִיד לָאָרֶץ נִצְחָם".. נוֹדֶה סֶלָה יוֹם הַבָּא בְּשַׁעְתּוֹ כשיבא הדבר, ותתקים הנבואה, נודה לה' ונאמר: זֶה יְיָ קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ כפי שנבא ישעיהו: "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה ה’ קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ":
אֵלֶיךָ יְיָ שִׁוַּעְתִּי. בְּתַחַן בתחינה פָּנֶיךָ קִדַּמְתִּי. על גֹּדֶל רַחֲמֶיךָ נִסְמַכְתִּי. אֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי:
דְּרָכֶיךָ יְיָ הוֹדִיעֵנִי הפיטן מצטט בבית הזה והבא, פסוקים מהמזמור האומר: "דְּרָכֶיךָ ה’ הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי: הַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם: זְכֹר רַחֲמֶיךָ ה’ וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה". (ויש להעיר שדבר דוד בתהלים כאן, הם עצמם מבוססים על דברי משה כשבקש רחמים על ישראל: "וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה"). הַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתְּךָ וְלַמְּדֵנִי הַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם. וּנְתִיב מִצְוֹתֶיךָ יַדְּעֵנִי הַדְרִיכֵנִי בִּנְתִיב מִצְוֹתֶיךָ כִּי בוֹ חָפָצְתִּי. הפיטן רומז כאן לשני פסוקים דומים (משני מקומות שונים בתהלים) שבשניהם מבקש המשורר הדרכה בנתיב המצוות. אֱלֹהַי אַל תִּרְחַק מִמֶּנִי הפסוק בצורתו הזאת נמצא במקום אחד בתהלים, ובמקומות נוספים בשנוי קל:
זְכוֹר רַחֲמֶיךָ וַחֲסָדֶיךָ יְיָ הפסוק המקורי הוא זְכֹר רַחֲמֶיךָ ה’ וַחֲסָדֶיךָ, והפיטן שנה את סדר המלים לשם החרוז. חַנּוּן, לְךָ נָשָׂאתִי עֵינָי אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם:. טוּבְךָ קִוִּיתִי יְיָ. הַאֲזִינָה יְיָ קוֹל תַּחֲנוּנָי אָמַרְתִּי לַה’ אֵלִי אָתָּה הַאֲזִינָה ה’ קוֹל תַּחֲנוּנָי:
יָהּ שִׂיחִי לְפָנֶיךָ יֶעֱרַב מבוסס על הפסוק "יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּה’". כְּכָלִיל אֲשֶׁר בְּמִזְבַּחֲךָ יִקְרַב תערב תפלתי כקרבן כליל. לְפָנֶיךָ תְּחִנָּתִי תִּקְרַב. וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב לְמַעַן שִׁמְךָ ה’ וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:
מַה נֹּאמַר לְפָנֶיךָ אֲדוֹן נִשְׁמָתֵנוּ. נִכְלַמְנוּ מְאֹד בַּעֲוֹנֵינוּ. סְלַח נָא לְכָל אַשְׁמָתֵנוּ. תַּשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתֵינוּ הפסוק המקורי אומר: "וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם", אבל זו הכוונה:
עֲצוֹר חֲמָתְךָ וְאַל נָא תֶחֱרֶה אל תחרה חמתך, או למה ה' יחרה אפך בעמך. פּוֹעֵל הַכֹּל יוֹצֵר וּבוֹרֵא פניה לה'. צֶדֶק דֶּרֶךְ תְּשׁוּבָה לָנוּ תּוֹרֶה. כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא:
קוֹלֵנוּ תִשְׁמַע יוֹשֵׁב כְּרוּבִים. רַחֲמָן, גְּמוֹל טוֹבָה לְחַיָּבִים. שֶׁלֹּא עַל צִדְקוֹתֵינוּ תַּחַן מַרְבִּים. כִּי עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים כדברי דניאל: "כִּי לֹא עַל צִדְקֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ כִּי עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים":
תַּעֲבִיר חֵטְא וְתִמְחֶה פְשָׁעִים, זְדוֹנוֹת וּשְׁגָגוֹת, סְתָרִים וִידוּעִים את כל אלה תעביר ותמחה הן פשעים בזדון, הן בשוגג, את את הנסתרים והן את הידועים. בַּטֵּל מִמֶּנּוּ מַחְשְׁבוֹת שׂוֹנְאֵינוּ וְחֳלָאִים רָעִים. מַרְבֶּה מְחִילָה לְחַטָּאִים וּסְלִיחָה לַפּוֹשְׁעִים:
דְּלֵנוּ הצילנו מֵחֵטְא נַקֵּנוּ מֵאֲשָׁמִים. יוֹדֵעַ כָּל סִתְרֵי נֶעְלָמִים. הֲגִיגֵנוּ שְׁעֵה שעה וקבל את הגיגנו, כלומר את דברינו כְּעוֹלוֹת וּשְׁלָמִים. אֵל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵא רַחֲמִים:
אֱלֹהִים אֵין בִּלְתֶּךָ. לְדוֹר דּוֹרִים מֶמְשַׁלְתֶּךָ "מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עֹלָמִים וּמֶמְשַׁלְתְּךָ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר". וְלָעַד קִיּוּם בְּרִיתֶךָ:
בִּימִינְךָ אֵין מַעֲצָר כִּי אֵין לַה’ מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט. וְיָדְךָ לֹא תִקְצָר רומז לפסוק "הֲיַד ה’ תִּקְצָר?", ונראה שהוא מתכון לרמוז גם לפסוק: "הֵן לֹא קָצְרָה יַד ה’ מֵהוֹשִׁיעַ וְלֹא כָבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ". שהרי הפיטן רוצה לבקש מה' שיושיע אותנו וימחל לעוונותינו. אֵל עוֹנֶה בַּצָּר ה' עונה בצר לנו, או בעת צרה, כפי שכתוב במקומות רבים:
גָּבְרוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ וְלָעַד שִׁלְטוֹן מַלְכוּתֶךָ. וְלֹא יִתַּמּוּ שְׁנוֹתֶיךָ וְאַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמּוּ: עד כאן משבח הפיטן את ה', כאן הוא עובר לתאר את דרכי הנהגל ה' עם ישראל בעבר:
דֹּרֵשׁ דָּמִים פניה לה', מבוססת על הפסוק: "כִּי דֹרֵשׁ דָּמִים אוֹתָם זָכָר לֹא שָׁכַח צַעֲקַת עֲנָוִים". הִצַּלְתָּנוּ כַּמֶּה פְעָמִים. וְהִשְׁפַּלְתָּ גֵּאִים וְרָמִים פעמים רבות גאלתנו מיד אויבינו והשפלת את אויבינו הרמים:
הֵן אַתָּה לֹא שָׁנִיתָ. וְאַתָּה הוּא שֶׁהָיִיתָ. בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כִלִּיתָ "כִּי אֲנִי ה’ לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם: לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי וְלֹא שְׁמַרְתֶּם שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם אָמַר ה’ צְבָאוֹת וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה נָשׁוּב ..":
כאן עובר הפיטן לומר: כיון שאתה מנהיג את ישראל בכל דור ודור, למה איך גואל אותנו, והפיטן מאריך בתיאור צרותינו שאינה פוסקות. וּמִבְּנֵי בְנֵיהֶם של בני יעקב שהוזכרו לעיל אֲנַחְנוּ. לָמָּה לָנֶצַח זֻנַּחְנוּ כאמור באיכה: "לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים". וְכַמֵּת מִלֵּב נִשְׁכַּחְנוּ מבוסס על הפסוק: "נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב הָיִיתִי כִּכְלִי אֹבֵד":
וכעת אנו זְרוּיִם בְּכָל פִּנָּה. אֲבוּדִים בְּכָל מְדִינָה. וְאֵין לָנוּ חֲנִינָה מפוזרים בין הגויים:
חֲשׁוּכִים בֵּין כָּל אֻמָּה. נְתוּנִים לְבֹשֶׁת וְלִכְלִמָּה. לְכָל גּוֹיֵי אֲדָמָה:
טָבַעְנוּ בְּצוּל מַעֲמַקִּים במצולה עמוקה. יָרַדְנוּ וְאֵין מֵקִים. ועם כל הצרות האלה: לְךָ לְבַד נוֹאֲקִים אין אנו קוראים בתפלה אלא לך:
יוֹשְׁבִים כְּעֵדֵי שְׁקָרִים מתיחסים אלינו כעד שנתפש בשקר. בְּלִי רֹאשׁ לְהָרִים אנו מתבישים להרים ראש. לַעֲנָה וָרוֹשׁ שְׁכוּרִים כמי שהשתכר מלענה ורוש:
כָּשַׁלְנוּ בַצָּהֳרָיִם כְּבַלַּיְלָה. כְּעִוְּרִים נְגַשֵּׁשׁ בָּאֲפֵלָה כנבואת ישעיהו: "עַל כֵּן רָחַק מִשְׁפָּט מִמֶּנּוּ וְלֹא תַשִּׂיגֵנוּ צְדָקָה נְקַוֶּה לָאוֹר וְהִנֵּה חֹשֶׁךְ לִנְגֹהוֹת בָּאֲפֵלוֹת נְהַלֵּךְ: נְגַשְׁשָׁה כַעִוְרִים קִיר וּכְאֵין עֵינַיִם נְגַשֵּׁשָׁה כָּשַׁלְנוּ בַצָּהֳרַיִם כַּנֶּשֶׁף בָּאַשְׁמַנִּים כַּמֵּתִים". וְאֵין לֵידַע קֵץ הַגְּאֻלָּה אין אנו יודעים מתי תבוא הגאולה:
לְקוּחֵי כֶסֶף לְחֵרוּת יוֹצְאִים. וַאֲנַחְנוּ יוֹם וָלֵיל נִלְאִים. וּמָנוֹחַ לֹא מוֹצְאִים אפילו עבדים שנמכרו בכסף יוצאים לחרות, אבל אנו עוד משועבדים לגויים:
מַה כֹּחִי לִסְבּוֹל טִיט רִפְשִׁי. וּמַה קִצִּי כִּי אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי כדברי איוב: "מַה כֹּחִי כִי אֲיַחֵל וּמַה קִּצִּי כִּי אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי". עַד זְמַן תּוֹצִיאֵנִי לַחָפְשִׁי:
נֹאמַר בַּבֹּקֶר מִי יִתֵּן עֶרֶב. וּבָעֶרֶב מִי בֹקֶר יְקָרֵב. מִפַּחַד לֵב וָקֶרֶב בפרשת התוכחה מתוארת תקופת הגלות כך: "בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה". הפיטן אומר שהדברים אכן מתקימים:
שֶׂה פְזוּרָה אָנוּ מְשׁוּלִים. כָּל מוֹצְאֵינוּ אוֹתָנוּ הָיוּ אוֹכְלִים ירמיהו דמה את ישראל לשה פזורה שהגויים אוכלים: "שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל אֲרָיוֹת הִדִּיחוּ הָרִאשׁוֹן אֲכָלוֹ מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְזֶה הָאַחֲרוֹן עִצְּמוֹ נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל". וְעַל נַפְשׁוֹתֵינוּ לֹא חוֹמְלִים:
עֵינַי סָבִיב הֲרִימֹותִי. שְׂמֹאל וְיָמִין צִפִּיתִי. וּמַכִּיר לִי לֹא רָאִיתִי אין מי שיעזור לי זולתך. הפיטן מתבסס על דברי דוד אל ה': "הַבֵּיט יָמִין וּרְאֵה וְאֵין לִי מַכִּיר אָבַד מָנוֹס מִמֶּנִּי אֵין דּוֹרֵשׁ לְנַפְשִׁי". אלא שכאן הוא עצמו מתבונן ורואה שאין לו מכיר:
פָּנִיתִי לְכָל צַד וְאֵין עֶזְרָה. צָעַקְתִּי לְךָ וָאֶקְרָא. אֵל עוֹנֶה בְּעֵת צָרָה:
צוּר יָדְךָ לֹא קָצְרָה הֵן לֹא קָצְרָה יַד ה’ מֵהוֹשִׁיעַ וְלֹא כָבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ. לְךָ הַכֹּחַ וְהַגְּבוּרָה לְךָ ה’ הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ ה’ הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ . לָמָּה תִישַׁן עוּרָה עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח :
קְשׁוֹב הקשב תַּחַן תחינת שִׂיחֵנוּ. רְאֵה בְתַשּׁוּת כֹּחֵנוּ ראה שכחנו תש. וְאַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנוּ הפיטן מביא כאן את הפסוק: "ה’ אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי וְאַל בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי", חציו הראשון כאן, וחציו השני בסוף הבית הבא:
שׁוּר ראה, הבט בְּשִׁפְלוּת דּוֹרֵנוּ. תַּבִּיט בְּכֹבֶד צַעֲרֵנוּ. נָא אַל בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנוּ:
זַעֲקֵנוּ שְׁעֵה מִמְעוֹנֶךָ. בִּיטָה הבט בְּאֶנְקַת בָּנֶיךָ. וְאַל תְּשִׁיבֵנוּ רֵיקָם מִלְּפָנֶיךָ: דְּרַשְׁנוּךָ בְּחִין וְשַׁוְעָה בתחינה ושוועה. יָהּ הֵרָצֶה לָנוּ בְּזוּ הַשָּׁעָה. אֲמָרֵינוּ יְיָ שְׁמָעָה.
פיוט המתלונן על כך שאנו בגולה ואילו הגויים שהגלונו יושבים בשלוה ובבטחה. בפיוט הזה ארבע צלעות בכל בית, הראשונה פותחת ב"איך", השלישית פותחת ב"והמה" והרביעית פותחת ב"ואני", והיא פסוק מהתנ"ך. (כמו פיוטים רבים שבהם הצלע הרביעית בכל בית היא פסוק). בד"כ הפיוט אומר ש"המה" יושבים בשלוה "ואני" בגולה. אבל בבית האחרון מבקש הפיטן שישתנה המצב: "וְהֵמָּה קַלְעֵם וּבַלְעֵם מִמְּכוֹן שִׁבְתֶּךָ. וַאֲנִי בְּרוֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ".
אֵיךְ אוּכַל לָבֹא עָדֶיךָ. וְעוֹבְדֵי זוּלָתְךָ לֹא עֲזָבוּנִי לְעָבְדֶךָ הגויים העובדים עבודה זרה לא מניחים לנו לעבוד את ה', וְהֵמָּה בִּקְּשׁוּ לְהַפְרִידִי מִמְּךָ. וַאֲנִי לֹא עָזַבְתִי פִקֻּדֶּיךָ מקור הפסוק בתהלים. הפיטן אומר שלמרות שהם בקשו להפרידי מממך, אני לא עזבתי את דבריך:
אֵיךְ גָּלִיתִי וָאֵלֵךְ בְּכָל הֵלֶךְ וָפֶלֶךְ בכל מקום. וּמָלְכוּ עָלַי מַמְלִיכִים לָמוֹ הַמֹּלֶךְ מלכו עלי גויים העובדים את המֹלך, או עבודה זרה אחרת. וְהֵמָה דִּינָם עוֹמֵד וּמַלְכָּם מוֹלֵךְ. וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ מקור הבטוי במגלת אסתר, בדברי אסתר אל מרדכי. אבל הפיטן מוציא את הדברים מהקשרם וכונתו אני, עם ישראל, לא נקראתי לבוא אל ה' ולשוב לארצו:
אֵיךְ הָלְכוּ נְחָלִים מִדֶּלֶף דְּמָעַי הַדָּלוּף דמעותי נקוו לנחלים רבים. וְנִמְסַרְתִּי לְפֹעֲלֵי אָוֶן וְסִלּוּף עובדי ע"ז שהיא און וסלוף. מקור הבטוי פעלי און הוא בתהלים. וְהֵמָּה וּבְנֵיהֶם יוֹרוּנִי חֵץ שָׁלוּף. וַאֲנִי כְּכֶבֶשׂ אַלּוּף מקור הדברים בדברי ירמיהו על כך שבשליחותו כל העם נגדו: "וַאֲנִי כְּכֶבֶשׂ אַלּוּף יוּבַל לִטְבוֹחַ וְלֹא יָדַעְתִּי כִּי עָלַי חָשְׁבוּ מַחֲשָׁבוֹת נַשְׁחִיתָה עֵץ בְּלַחְמוֹ וְנִכְרְתֶנּוּ מֵאֶרֶץ חַיִּים וּשְׁמוֹ לֹא יִזָּכֵר עוֹד":
אֵיךְ זְמַן קִצִּי נֶחְתָּם וְלֹא נוֹדַע לא ידוע מתי יבוא הקץ והגאולה. וְקַרְנִי גָדַע אוֹיְבִי מִשַּׁחַת פָּדַע האויב גדע את קרני. וְהֵמָּה חוֹשְׁבִים חָכְמָתָם כְּהֵימָן וְדַרְדַּע. וַאֲנִי בַּעַר וְלֹא אֵדָע הגויים חושבים שהם חכמים ושאני בער. הימן ודרדע הם דוגמאות לחכמים, שהכתוב משוה להם את שלמה: "וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל". הפסוק "וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע", מקורו דוקא בהקשר אחר, שבו אומר אסף את הדברים ברצינות: "כַּחֲלוֹם מֵהָקִיץ אֲדֹנָי בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה: כִּי יִתְחַמֵּץ לְבָבִי וְכִלְיוֹתַי אֶשְׁתּוֹנָן: וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ: וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי: בַּעֲצָתְךָ תַנְחֵנִי וְאַחַר כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי...", הפיטן מביא את הדברים כחלק מדברי הגויים עלינו:
אֵיךְ טוֹרְפָה מַלְכוּת מַמְלֶכֶת עַם סְגֻלָּה לעם ישראל אין ממלכה. וְאָרְכָה מְלוּכָה כאן חסרות כמה מלים. המתארות את הגויים. השורה המקורית (שנגמרת כמובן בחרוז "...לה") אומרת שארכה מלוכה לגוים. כגון "וארכה מלוכה לבני עוולה. כלומר: להם יש מלוכה לאורך זמן, ואילו מלכותנו שלנו מושבתת. וְהֵמָּה יוֹשְׁבִים לָבֶטַח בְּשִׂמְחָה וְגִילָה. וַאֲנִי בְּתוֹךְ הַגּוֹלָה מקור הפסוק בדברי יחזקאל: "וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים". יחזקאל פותח את ספרו בתיאור מקומו האישי באותם ימים, והפיטן שואל את הבטוי כדי לתאר את מצבו של עם ישראל בזמנו:
אֵיךְ כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִיתִי וָאֶגְמַע ישעיהו מדמה את חמתו של ה' הנתכת בירושלים לכוס תרעלה מאת ה': "הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ה’ אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית: ... לָכֵן שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲנִיָּה וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן: ס כֹּה אָמַר אֲדֹנַיִךְ ה’ וֵאלֹהַיִךְ יָרִיב עַמּוֹ הִנֵּה לָקַחְתִּי מִיָּדֵךְ אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה אֶת קֻבַּעַת כּוֹס חֲמָתִי לֹא תוֹסִיפִי לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד...". הפיטן מצר על כך שבנגוד לאמור בנבואה, אנו עדי שותים את כוס חמתו של ה'. בָּכִיתִי וָאֶדְמַע מֵעוֹל מַשָּׂא וּמִשְׁמָע משא ומשמע הם שנים מבניו של ישמעאל, שרודים בעם ישראל. וְהֵמָּה לוֹעֲגִים עָלַי, הַקְשִׁיבָה וּשְׁמָע הפיטן פונה אל ה' שישמע את הלעג שהגוים לועגים לישראל. וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע כאן הפיטן שואל פסוק שמשמעותו המקורית דומה מאד למשמעות שבה משתמש הפיטן. דוד מתלונן על האנשים המקללים אותו: "אֹהֲבַי וְרֵעַי מִנֶּגֶד נִגְעִי יַעֲמֹדוּ וּקְרוֹבַי מֵרָחֹק עָמָדוּ: וַיְנַקְשׁוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי וְדֹרְשֵׁי רָעָתִי דִּבְּרוּ הַוּוֹת וּמִרְמוֹת כָּל הַיּוֹם יֶהְגּוּ: וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו: וָאֱהִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר לֹא שֹׁמֵעַ וְאֵין בְּפִיו תּוֹכָחוֹת...". גם הפיטן מדבר (בשם עם ישראל) על כך שמקללים אותי ואני שותק:
אֵיךְ מְחָצַנִּי אֱלֹהַי וּמַכְאוֹבִי לֹא חִבַּשׁ נאמר בשירת האזינו: "אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא", גם ישעיהו מנבא על: "בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה’ אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא". גם אליפז התימני אומר: "כִּי הוּא יַכְאִיב וְיֶחְבָּשׁ יִמְחַץ וְיָדָו תִּרְפֶּינָה". אבל אותנו, אומר הפיטן, ה' מחץ ולא חבש ולא רפא. וּמְעִיל תִפְאַרְתִּי לִבְנֵי אֱדוֹם הֻלְבַּשׁ. וְהֵמָּה נֹפֶת אוֹכְלִים חָלָב וּדְבָשׁ. וַאֲנִי כָעֵשֶׂב אִיבָשׁ המקור בתהלים: "מִפְּנֵי זַעַמְךָ וְקִצְפֶּךָ כִּי נְשָׂאתַנִי וַתַּשְׁלִיכֵנִי: יָמַי כְּצֵל נָטוּי וַאֲנִי כָּעֵשֶׂב אִיבָשׁ". הפיטן מביא את הפסוק במשמעותו המקורית:
אֵיךְ סְבָבוּנִי קֵדָר כִּתְּרוּנִי דְּדָן וּשְׁבָא מבוסס על הפסוק: "סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי", בו מתאר דוד את האויבים המקיפים אותו. כאן נוקב הפיטן בשמותיהם של קדר, שהוא מבניו של ישמעאל, ודדן ושבא, שהם בני יקשן, או בני רעמה. ואולם, הפיטן אינו מתכון בהכרח לגויים האלה דוקא, אלא כונתו שהגויים מכתרים אותנו. הַקּוֹרְאִים נָבִיא לְאִישׁ מֵעוֹלָם לֹא נִבָּא הגויים קוראים לאדם מן הרחוב נביא, אע"פ שה' לא דבר עמו. וְהֵמָּה עוֹשִׂים חַיִל גְּדוּד וְצָבָא. וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא מקור הבטוי בדברי ראובן אחרי מכירת יוסף:
אֵיךְ פָּקַדְתָּ עָלַי כַּאֲשֶׁר הֲרֵעוֹתִי וְהִסְכַּלְתִּי גמלת לי על חטאי, ולכן בְּשִׁנֵּי אֲרָיוֹת וּלְבָאִים נֶאֱכַלְתִּי הגויים אכלו את ישראל כמו אריות. וְהֵמָּה צָעִיר וְרַב אוֹמְרִים מָצָאתִי וְגַם יָכֹלְתִי. וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי המקור בדברי יעקב. אבל הפיטן מתכון לומר שאני, עם ישראל, שוכל את בני בגולה:
אֵיךְ קָדְרוּ כּוֹכָבַי וְחָזְרוּ גַּלְגַּלַּי הגלגלים שהכוכבים נעים עליהם. כלומר חשבכו עלי המאורות. וְעוֹבְדֵי גִלּוּלִים גָּלְלוּ גְלִילַי לקחו את אוצרותי. וְהֵמָּה רִחֲקוּ רַגְלַי מֵעֲלוֹת רְגָלַי מנעו ממני לעלות לרגל. וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי המקור בתהלים: "וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי כְּאַיִן שֻׁפְּכֻה אֲשֻׁרָי: כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה":
אֵיךְ שָׁמַרְתָ מַעֲוַיַּי וּנְטַרְתַּנִי חוֹבִי זכרת את כל חטאי. וּמֵרִיבֵי נַפְשִׁי לֹא רַבְתָּ רִיבִי בנגוד לאמור באיכה: "רַבְתָּ אֲדֹנָי רִיבֵי נַפְשִׁי גָּאַלְתָּ חַיָּי", אתה לא גאלת אותי מהם. וְהֵמָּה תָּקְפָּם וְכֹחָם לְהַכְאִיבִי וּלְהַדְאִיבִי יש להם כח לעולל לי רע ולהכאיב לי. וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי יָגֵל לִבִּי המקור בתהלים. כאן משנה הפיטן את התוכן. בנגוד לבתים הקודמים שבהם הזכיר הפיטן שהגויים יושבים בשלוה בעוד אנו גולים, כאן מזכיר הפיטן שלמרות שהגויים תוקפים אותנו אנו בוטחים בה':
אֵיךְ יָשַׁבְתִּי בָדָד וָאֶהִי לְנִדָּה "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם ... צִוָּה ה’ לְיַעֲקֹב סְבִיבָיו צָרָיו הָיְתָה יְרוּשָׁלִַם לְנִדָּה בֵּינֵיהֶם ...". מִכָּבוֹד יְרוּדָה בַּגּוֹיִם נְדוּדָה. וְהֵמָּה צָלְחוּ וּמָלְכוּ וּמֶמְשַׁלְתָּם עָמְדָה. וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה המקור בישעיהו, המתנבא: "עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ צַר לִי הַמָּקוֹם גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה: וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם.." כך אומרת ירושלים על ימי גלותה. אמנם, ישעיהו אומר שירושלים תאמר כך על ימי גלותה אחרי שיגמרו, ואילו הפיטן עוד חי בימי הגלות:
אֵיךְ חֵרְפוּנִי מְעוֹלָלַי מְהוֹלָלַי כֻּלּהֶם כלם. צִלָּם אֶצְלָם לֹא סָר מֵעֲלֵיהֶם בנגוד למה שאמרו יהושע וכלב על הכנענים: "וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה’ אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם", הגויים שהפיטן מתאר עדין יושבים ובוטחים בצלו של שליטם, שלא סר מעליהם. וְהֵמָּה קָרְאוּ הֶאָח הֶאָח בְּמִלֵּיהֶם בכמה מקומות בתהלים מתוארים האויבים הקוראים האח האח על הצלחתם. וַאֲנִי הָיִיתִי חֶרְפָּה לָהֶם גם זה מתהלים. שם מתאר דוד את האויבים השמחים במפלתו. הפיטן משתמש בפסוק בהקשרו המקורי:
אֵיךְ בֵּינֵיהֶם נִשְׁאַרְתִּי דּוֹאֵג וְדוֹאֵב. מִפַּלְגֵי יְגוֹנָם וּמִמְּקוֹרָם שׁוֹאֵב. וְהֵמָּה רוֹבְצִים וְשׁוֹכְבִים כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב כשני שרי מדין. וַאֲנִי עָנִי וְכוֹאֵב וַאֲנִי עָנִי וְכוֹאֵב יְשׁוּעָתְךָ אֱלֹהִים תְּשַׂגְּבֵנִי :
אֵיךְ שׂוֹנְאֵי כָל טָהֳרָה שָׁכְנוּ בְּצִיּוֹן איך הגויים הטמאים כבשו את ירושלים וישבו בה. מִי הֶאֱמִין כָּזֶה וּמִי עָלָה לוֹ בְּרִצָּיוֹן שהרי לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ כֹּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם. וְהֵמָּה עֲשִׁירִים נְתוּנִים נְשִׂיאִים עֶלְיוֹן. וַאֲנִי עָנִי וְאֶבְיוֹן:
אֵיךְ דָּרוּ בְּהֵיכָלוֹתַי וְשָׁכְנוּ בָם שְׁכוֹן איך הגויים שוכנים בירושלים, בבתי היהודים שגלו מהם. מֵעֶלְיוֹן לְתַחְתּוֹן וּמִתַּחְתּוֹן לְתִיכוֹן בכל חלקי היכלותי. המקדש מתואר בספר מלכים כמכיל עליון, תיכון ותחתון.. וְהֵמָּה יָרְשׁוּ הוֹן זָהָב וַאֲדַרְכּוֹן אדרכון הוא מטבע שנזכר בספר עזרא ודברי הימים. וַאֲנִי לְצֶלַע נָכוֹן הפסוק המקורי: "כִּי אֲנִי לְצֶלַע נָכוֹן וּמַכְאוֹבִי נֶגְדִּי תָמִיד". כתובה כאן המלה "אני" ולא "ואני", והפיטן שנה אותה, בנגוד לדרכו לאורך כל הפיוט, שבה הוא מביא את הפסוק כלשונו:
אֵיךְ חֶשְׁבְּנוֹתַי נָפֹצוּ וְהֵמָּה עָלוּ בְּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ איך כל חשובי הקצים שלי לא הועילו דבר, ואתה זוכר דוקא את הגויים. זָכְרֵנוּ נָא וּפָקְדֵנוּ בִישׁוּעָתֶךָ מֵעוֹבְדֵי בִלְתֶּךָ הצילנו מאלה שעובדים אלהים אחרים זולתך. ההצלה מבוססת על הפסוק "זָכְרֵנִי ה’ בִּרְצוֹן עַמֶּךָ פָּקְדֵנִי בִּישׁוּעָתֶךָ". וְהֵמָּה קַלְּעֵם וּבַלְּעֵם מִמְּכוֹן שִׁבְתֶּךָ גרש אותם מעירך וממקום מקדשך. וַאֲנִי בְּרוֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ המקור בתהלים: "וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ". אמנם, בפסוק המקורי "אָבוֹא" היא לשון הוה מתמשך, ואילו בדברי הפיטן זה לשון עתיד. בקשה שכך יהיה בעתיד, ובקרוב:
זהו פזמון, כנראה פזמון מקורי. (על פזמון מקורי ולא מקורי ראה בדברינו על הפזמון במוצאי מנוחה).
הפיוט הזה מבוסס על המזמור: "אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח: אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ: אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם: גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ: וָאֹמַר אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי: גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָ וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה". כלומר: אי אפשר לברוח מלפני ה' לשום מקום ולשום צד. לכן אנו באים לחסות בצל ידו של ה'.
יַחְבִּיאֵנוּ צֵל יָדוֹ כמו "בצל ידו", כדברי ישעיהו: "וַיָּשֶׂם פִּי כְּחֶרֶב חַדָּה בְּצֵל יָדוֹ הֶחְבִּיאָנִי וַיְשִׂימֵנִי לְחֵץ בָּרוּר בְּאַשְׁפָּתוֹ הִסְתִּירָנִי", או "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ", כלומר: ה' שומר עלינו בצל ידו. (ולפי המשך הפיוט יתכן שהוא רומז גם לכך שכיון שאנו תמיד בצל ידו אין אנו יכולים לברוח מפניו. אך נראה שאין זה המסר כאן. המסר כאן הוא הצד השני של הנקודה הזאת: שאנו מוגנים בצל ידו של ה') תַּחַת כַּנְפֵי הַשְׁכִינָה. חוֹן יָחוֹן ה' יחון אותנו כִּי יִבְחֹן. לֵב עָקֹב לְהָכִינָה כדברי ירמיהו: "עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ: אֲנִי ה’ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו". ה' יבחן את לבנו ויכין אותו. קוּמָה נָא אֱלֹהֵינוּ עֻזָה עֻזִּי נָא קום ותן לנו כח ועז. יְיָ לְשַׁוְעָתֵנוּ הַאֲזִינָה:
אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ. וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח צטוט שלם מתוך המזמור שעליו מבוסס הפיוט. בִּינוֹתִי אֵין מָנוֹס. פְּאַת מַעֲרָב וּמִזְרָח אין מנוס לנוס ממך, לא במערב ולא במזרח. גֻּלְגַּלְתִּי אַחֲרֶיךָ לְשַׁחֲרֶךָ יַחַד כַּגֵּר כָּאֶזְרָח אי אפשר לנוס, לכן אני (כלומר עם ישראל) הולך אחריך לשחרך, כלנו יחד כגר כאזרח. בְּהִשָׁפְטִי לְצִדְקָתִי הַשְׂמְאִילָה וְהַיְמִינָה כשאתה שופט אותי, פנה לצדק אותי, מימין ומשמאל.יְיָ לְשַׁוְעָתֵנוּ הַאֲזִינָה:
דּוֹק שָׁמֶיךָ בְּיַרְכְּתֵיהֶם. גַּם שָׁם אִם אֶסַּק אעלה, גם אם אעלה לשמים. הוֹדְךָ שָׁם לְשָׁפְטֵנִי עַל כָּל הַנֶעֱסַק גם שם אתה נמצא, כדי לשפטני על כל מעשי. וַהֲגִיגִי בְּרוֹב שִׁגְגִי כְּכִיּוֹר אֵשׁ הַנִּסַּק ומעשי לא טובים. ההגיגים שלי (הדברים שאני אומר) הם רעים, כמו אש שמסיקים בעצים. לכן אני מבקש. נִצְרָה דַל שְׂפָתֵינוּ וְתֶן לָנוּ חֲנִינָה נצור לשוני מרע, וחנני על מה שכבר אמרתי: יְיָ לְשַׁוְעָתֵנוּ הַאֲזִינָה:
זָוֵי שְׁאוֹל בְּמַחֲתַּרְתּוֹ אַף כִּי אַצִּיעָה גם אם ארד לירכתי שאול. חָזִיתִי וְהִנְּךָ שָׁם אני רואה שאתה נמצא גם שם לְחַבְּרָה וּלְהַפְצִיעַ לתת לי חבורות ופצעים על עוונותי. טָפַש לִבִּי וְהָחֲרַד כִּי בֵּינִי לְבֵין מָוֶת כִּפְסִיעַ מבוסס על דברי דוד ליהונתן: "חַי ה’ וְחֵי נַפְשֶׁךָ כִּי כְפֶשַׂע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת". שְׁמוֹר שְׁאֵרִית נִדָּחַי. בְּכָל פִּנָּה וּפִנָּה שמור על עם ישראל בכל פנות העולם שעליהם הוא גלה: יְיָ לְשַׁוְעָתֵנוּ הַאֲזִינָה:
יָם גָּדוֹל בְּאַחֲרִיתוֹ גַּם אִם אֶשְׁכּוֹנָה אפילו אם אברח אל מעבר לים. כַּף יְמִינְךָ תֹּאחֲזֵנִי גם זה מבוסס על המזמור שעליו מבוסס הפיוט כלו: "אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם: גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ". וּמַה לְנַפְשִׁי אֶכּוֹנָה. לוּלֵא רוֹב רַחֲמֶיךָ דְּרָכַי לֹא אֶסְכּוֹנָה אלמלא רחמיך הרבים כבר הייתי מת. מְשׁוֹךְ חֶסֶד לְנִגָּשִׂים תַּחַת יַד עֲדִינָה "עדינה" בלשון הפיוטים הוא כנוי לבבל, ומושאל מבבל לכל העמים הנוגשים אותנו. המקור הוא בישעיהו: "וְעַתָּה שִׁמְעִי זֹאת עֲדִינָה הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח הָאֹמְרָה בִּלְבָבָהּ אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד לֹא אֵשֵׁב אַלְמָנָה וְלֹא אֵדַע שְׁכוֹל: וְתָבֹאנָה לָּךְ שְׁתֵּי אֵלֶּה רֶגַע בְּיוֹם אֶחָד שְׁכוֹל וְאַלְמֹן כְּתֻמָּם בָּאוּ עָלַיִךְ בְּרֹב כְּשָׁפַיִךְ בְּעָצְמַת חֲבָרַיִךְ מְאֹד...". הפיטן מבקש שה' יגמול חסד לישראל שהבבלים נוגשים בהם. יְיָ לְשַׁוְעָתֵנוּ הַאֲזִינָה:
מִדַּת לַיְלָה תְּסוֹבְבֵנִי אָז יְשׁוּפֵנִי חֹשֶׁךְ מבוסס על המשך המזמור: "וָאֹמַר אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי: גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָ וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה". כלומר: גם אם אסתר מפניך בחשך. נְגוֹהוֹת לְךָ הָאֲפֵלוֹת כְּאוֹר יָהֵל וּמוֹשֵׁךְ האפלה מוארת לך ואתה רואה בה. לכן. סָמַר בְּשָׂרִי מִפַּחְדְּךָ כְּשֹׁךְ נָחָשׁ נוֹשֵׁךְ. וְעַל הַדָּם. כְּמוֹ נִרְדָּם בְּיַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה אני ירא ממך כמו יונה שנסה לברוח מפניך ולא הצליח: יְיָ לְשַׁוְעָתֵנוּ הַאֲזִינָה:
עָלַי שַׁתָּה כַפֶּךָ אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי מבוסס על פסוק מהמזמור המדובר: "אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה". כלומר: כפך עלי תמיד ולא אוכל לברוח מפניך. פָּנֹה אֶפְנֶה אָנֶה וְאָנָה אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָנִי גם זה משם: "אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ וְכָל דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה". כלומר: אני פונה לכל צד ומוצא שאתה שם. צְרַפְתַּנִי בַל תִּמְצָא יְיָ חֲקַרְתָּנִי בָּחַנְתָּ לִבִּי פָּקַדְתָּ לַּיְלָה צְרַפְתַּנִי בַל תִּמְצָא זַמֹּתִי בַּל יַעֲבָר פִּי. אָח וְאָחוֹת וְצַחְצָחוֹת בְּלַעַג לָשׁוֹן וְאֵין בִּינָה. יְיָ לְשַׁוְעָתֵנוּ הַאֲזִינָה:
אחרי שמגיע הפיטן למסקנה שאי אפשר לברוח מה', הוא פונה לבקש רחמים מה'. קַדְמָה נָא רַחֲמֶיךָ מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד כִּי לְךָ טוֹב לְהוֹדוֹת טוֹב לְהֹדוֹת לַה’ וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן. רְצֵה שַׁוְעַת גְּדָיֶיךָ קבל את תפלת ישראל, שהם גדיך, שהרי נמשלו ישראל לצאנו של ה'. וַעֲמַל צֹאן אוֹבְדוֹת תפלת הצאן, כלומר תפלת ישראל. תְּפַלְּטֵנוּ הֱיֵה לָנוּ לְצוּר מָעוֹז לְבֵית מְצוּדוֹת בְּךָ ה’ חָסִיתִי אַל אֵבוֹשָׁה לְעוֹלָם בְּצִדְקָתְךָ פַלְּטֵנִי: הַטֵּה אֵלַי אָזְנְךָ מְהֵרָה הַצִּילֵנִי הֱיֵה לִי לְצוּר מָעוֹז לְבֵית מְצוּדוֹת לְהוֹשִׁיעֵנִי. לְכָה לָנוּ לִישׁוּעָה כִּלְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה כמו שהושעת את שמעון ולוי ומסרת בידם את שכם. יְיָ לְשַׁוְעָתֵנוּ הַאֲזִינָה:
זהו פיוט עקדה, שאינו מפרט את פרשת העקדה אלא מסתפק במשפט "דְּבָרְךָ הֵקִים וְלֹא הֵפַר...וְנַמְתָּ לוֹ הַעֲלֵהוּ לְעוֹלָה. בָּקַע עֵצִים וְעָרַךְ וְהֶעֱלָה: זְכָר לָנוּ הַיּוֹם עֲקֵדָתוֹ...". הפיוט הזה אינו מתאר את העקדה אלא מבקש שה' ירחם עלינו בזכות העקדה.
אֶזְרָחִי אזרח, או אזרחי, בפיוטים הוא כנוי לאברהם. בעקבות המדרש האומר שאיתן האזרחי הוא אברהם מֵעֵבֶר הַנָּהָר שבא מאור כשדים, שמעבר לנהר פרת, שעליה אומר יהושע: "כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים: וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן וָאַרְבֶּ אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֶּן לוֹ אֶת יִצְחָק...". אֵלֶיךָ רָץ וְלֹא אֵחַר כשאמרת לו לך לך הוא הלך מיד. בְּחַנְתּוֹ בְּנִסְיוֹנוֹת עֶשֶׂר. וְנִמְצָא שָׁלֵם בְּלִי חֹסֶר כדברי המשנה באבות: "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום": גֹּרַשׁ מֵאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ . גּוֹי בָּעוֹלָם שַׂמְתּוהלשון "גורש" תמוהה. ה' אמר לו: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל"ֹ: דְּבָרְךָ הֵקִים וְלֹא הֵפַר. וְנָם נאם, אמר. אָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר: הִקְרִיב חָלָב וְחֶמְאָה וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ: וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ. וְנֶחֱנַט פְּרִי לְמֵאָה בגיל מאה נולד לו בן: וְנַמְתָּ נאמת, אמרת לוֹ הַעֲלֵהוּ לְעוֹלָה. בָּקַע עֵצִים וְעָרַךְ וְהֶעֱלָה וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים: זְכָר לָנוּ הַיּוֹם עֲקֵדָתוֹ. וְהִשְׁלָמַת יְחִידָתוֹ. חוֹן רחם הַיּוֹם שִׁבְטֵי תָם שבטי יעקב, שנאמר עליו "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים". וְתִשְׁכֹּן בְּמַקְהֵלֹתָם: טִיעַת מַטּוֹת שְׁנֵים עָשָׂר שנים עשר מטות ישראל. מֶזֶג מֵהֶם אַל יֶחְסָר מבוסס על הפסוק בשיר השירים: "שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים". המדרשים דרשו דרשות שונות על הפסוק הזה, ודרשו אותו על עם ישראל, או על הסנהדרין, או על תלממידי חכמים. והפיטן מבקש שאלה לא יחסרו. יְדִידוּת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ תְּבִיאֵם תביאם אל המקדש. הפיטן מתבסס על הפסוק "מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ ה’ צְבָאוֹת: נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה’ לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי". בְּהַר נַחֲלָתְךָ תִּטָּעֵם כממו שנאמר בשירת הים: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה’ מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ": כַּנֵּס כָּל פְּזוּרֵי נִדָּחֵיהֶם. נַהֲגֵם לְבֵית מַאֲוָיֵהֶם הביאם לבית המקדש: לְקוּחִים לְךָ לִסְגֻלָּה עם ישראל, שלקחת לך לעם סגולה, כמו שנאמר "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ", והם, וּמְחַכִּים לְךָ לִגְאֻלָּה, אותם מִמָּוֶת תַּצִיל וְתַחֲשֹׂךְ. פֶּה מַסְטִין סְתֹם וַחֲשׂוֹךְ: נַשְּׂאֵנוּ וְנַטְּלֵנוּ כִּימֵי עוֹלָם כמו שנאמר "בְּכָל צָרָתָם לא צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם". וְכַפֶּר לָנוּ כָּל זָדוֹן וְנֶעְלָם: סְלַח וַעֲבֹר עַל פֶּשַׁע. וּמְחַל אַשְׁמָה וָרֶשַׁע: עֲנֵה הַיּוֹם כָּל מְיַחֲלֶיךָ. כִּי עֵינֵינוּ נְשׂוּאוֹת אֵלֶיךָ. פְּדֵנוּ מִצָּרָה וְצוּקָה. וְתַעֲלֵנוּ מִשּׁוּחָה עָמֻקָּה: צַעֲקָתֵנוּ הַיּוֹם תְּקַבֵּל. וְתַצִּילֵנוּ מִידֵי מְחַבֵּל: קוֹמֵם בֵּית שְׁכִינַת הוֹדֶך. וְאַל תְּנַבֵּל כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ אַל תִּנְאַץ לְמַעַן שִׁמְךָ אַל תְּנַבֵּל כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ זְכֹר אַל תָּפֵר בְּרִיתְךָ אִתָּנוּ : רְפָא עַמְּךָ מִכָּל שֶׁבֶר. כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר חזקיהו שלח אל ישעיהו: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר חִזְקִיָּהוּ יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה: אוּלַי יִשְׁמַע ה’ אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל דִּבְרֵי רַב שָׁקֵה אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֲדֹנָיו לְחָרֵף אֱלֹהִים חַי וְהוֹכִיחַ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַע ה’ אֱלֹהֶיךָ וְנָשָׂאתָ תְפִלָּה בְּעַד הַשְּׁאֵרִית הַנִּמְצָאָה", כונת הבטוי הוא שהאשה כבר יושבת על המשבר ועומדת ללדת, אבל אין לה כח ללדת. על כך מבוססת גם השורה הבאה: שָׁבָץ אֲחָזַתְנוּ כַּיּוֹלֵדָה. וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה: תִּגְאַל עַמְךָ מֵהַבהַב. כִּי עָלֶיךָ מַשְׁלִיכִים יַהַב כמו שנאמר: "הַשְׁלֵךְ עַל ה’ יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ לֹא יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט לַצַּדִּיק". תַּנְחֵם לְעִיר הַבְּנוּיָה: תְּמַהֵר לָמוֹ תביא להם במהרה תִּשׁבִּי אליהו הנביא, שנקרא תשבי. מְנַחֵם וּנְחֶמְיָה: