ביום שבו אנו הכי קרובים אל ה', אנחנו מתכפרים לפניו. ונשאלת השאלה למה היום שבו אנו הכי קרובים אל ה' הוא הזמן לכבס את הכביסה המלוכלכת ולעסוק בחטאים, עוונות ופשעים? לא עדיף לשמור את זה ליום אחר?
השאלה נשאלת לא רק על יום הכפורים אלא על הקרבנות בכלל. למה כל קרבן הוא כפרה? לגבי חטאת התשובה פשוטה. חטאת (לפחות זו הנזכרת בפרשת ויקרא) מוקרבת מפני שהאדם חטא, ומטרתה לחַטֵּא את חטאיו. אך למה העולה מכפרת?
למה כל התקרבות אל ה' היא כפרה? האם כפרה היא דוקא מחטא? התורה אומרת על העולה "ונרצה לו לכפר עליו", למרות שהתורה לא מתנה את העולה בכך שהאדם חטא. חז"ל אמרו שהעולה מכפרת על עשה, אבל הם מודים שאין חיוב על מי שעבר על עשה להביא עולה, ושאפשר להביא שתי עולות זו אחר זו אע"פ שברור שלא היה חטא בינתים. למה אפוא כל קרבן הוא כפרה?
היום שבו אנחנו מתקרבים ביותר אל ה', תפקידו כפורים. לכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם. למדנו שהכפרה מטהרת מחטא. למה דוקא מחטא? למה דוקא ביום הקדוש יש להזכיר חטאים, ולא לדבר על דברים אחרים כמו אהבת ה'? קרבה לה'? וכו'. למה כל קרבן הוא כפרה?
ובכלל צריך לשאול מה פירוש המלה כפרה.
המלה כפרה יכולה להתפרש הן ככֹפֶר. כלומר: הקרבת דבר ככֹפֶר נפש, במקום הנפש. דוגמא לכך הוא הפסוק "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת". האיש רוצה לתת כסף במקום את נפשו, והתורה אוסרת זאת. כך היא גם הכפרה. אבל אפשר לפרש שכפרה היא נִקוי. ראה גטין נו. קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא. אינני יודע אם אפשר להביא ראיה מהארמית, אבל שם משמע שהכפרה היא נִקוי. כִפורו של אדם הוא נִקויו וטִהורו. וזהי לכאורה הכפרה של יום הכפורים. כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם. הכפרה היא סוג של טהרה.
בפרשת אחרי מות נזכרו פשעי ועוונות ישראל לכל חטאתם, אך לא נזכרו פשעי וחטאת אהרן וביתו. הוא מכפר בעדו ובעד ביתו לאו דוקא על חטאים שחטאו. על ישראל הוא מכפר על חטאתם כי אי אפשר שלא חטאו כל השנה. אבל על ביתו הוא מביא חטאת שהזמן מחיבה. (אמנם אפשר לפרש שעִקר החיוב על אהרן הוא לכפר על מות שני בניו. לכן הפרשה באה אחרי מות שני בני אהרן, ומסימת בויעש כאשר צוה ה' את משה. סיום המלמד על חיוב שחויב לעשות מיד, כמו ימי המלואים. וזה עִקר החיוב האמור כאן. אלא שגם לדורות, ביום הכפורים הכהן אשר ימשח אותו יעשה כן. כפי שמוסיפה הפרשה בסופה).
החטאת באה על חטא אבל לא רק על חטא. היא מכפרת גם על טומאה, והיא באה גם ברגלים.
חטאת באה לחַטֵּא. לא כל חטאת באה דוקא על חטא, יש חטאות שהן חובת היום, יש חטאות שמכפרות על טומאה. (אמנם חז"ל מבארים על כל אחת מהן על איזה חטא היא באה, אבל אין לזה זכר בכתוב, וזה גם לא מציאותי. בשבועות ובר"ה קרבים שני שעירים שיכולים להקרב בו זמנית. שתי חטאות יחד. איזה חטא נעשה בינתים? ברור שהן תקרבנה גם אם גלוי וידוע שלא היה חטא. הן חובת היום).
משמותיהם של הקרבנות אפשר ללמוד על יעודם. חטאת נגזרת מלשון חִטוי. (וראה על מהותם של הקרבנות בדברינו בפרשת ויקרא) לפ"ז גם הפסוק "ונרצה לו לכפר עליו" האמור בעולה, אינו בהכרח על חטא כמו שדרשו המדרשים על עשה ועל הרהור, שהרי התורה לא מזכירה שהאיש חטא. נרצה לו לכפר עליו היינו להיות כֹפֶר, לעלות אל ה' במקומו, ובכך לנקות את האדם ולכפר עליו. כֹפר הוא נתינת דבר תחת איש. הוא עושה שני דברים: הוא נותן דבר לה', ובכך מנקה את האיש. ובכך כאילו מעלה האדם את עצמו ועולה אל ה'. העולה היא תחליף לאיש המקריב אותה. אם עולה האדם אל ה' ומשעבד את עצמו לעבודת ה', ממילא מתישרות מחשבותיו אל ה', והוא עולה ועובד אותו, ומקיֵם את מצוות העשה שצוה ה', כלומר: מקדיש את עצמו לה' ונעשה עבד שלו, ודרך העבד לעשות מצוות עשה שצוהו רבו. זוהי העליה אל ה' של העולה. אין הלכה שמחיבת את החושב מחשבה לא נכונה או את המבטל עשה להקריב עולה. ואולם, מי שמעלה עולה לכפר עליו, כלומר: במקומו, ממילא תִקן עברות אלה. ונרצה לו לכפר עליו, כשסמך ידו על ראש קרבנו, כלומר: כשעומד לפני ה' ואומר הריני לפניך, וזה קרבני העולה תחתי, והוא הכֹפר שלי, והריני מקדיש את עצמי ומוסר את עצמי לפניך כמוהו. לפי זה גם ההטהרות באה משום כך. הקב"ה מטהר את ישראל. הקרבה לקב"ה מטהרת את ישראל. כמו שמצאנו בדרשות שבסוף יומא. ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, ואומר מקוה ישראל ה'. (אגב, הפשט במשנה שם הוא שר"ע חולק על ראב"ע שאומר שיוה"כ אינו מכפר אלא על עברות שבין אדם למקום שנאמר "מכל חטאתיכם לפני ה'". חולק עליו ר"ע וקורא: "מכל חטאתיכם, לפני ה' תטהרו". לפי ר"ע יוה"כ מכפר גם על עברות שבין אדם לחברו).
ביוה"כ מכפר אהרן פעמַים בעדו ובעד ביתו, לא נזכרו שם חטאים ופשעים. אח"כ הוא מכפר על הקדש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם, אבל הוא לא מתוַדה. המקום היחיד שבו נאמר בפירוש שאהרן צריך להזכיר את החטאים והעוונות הוא על השעיר המשתלח לעזאזל. "והתודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אותם על ראש השעיר ושלח וכו'".
הקרבנות הנעשים בפנים, קרוב אל ה', מכפרים, אך לא מפני שאנו עוסקים שם בעוונות. אנו עוסקים בהִטהרות והתקדשות, וממילא אין עוונות. אנחנו קרבים אל ה' ובכך אנו נטהרים. את העוונות אנו משלחים הרחק החוצה, לעזאזל. אנו מתרחקים מהם ומתקרבים אל ה'. הקִרבה אל ה' היא המטהרת. במה אנו נטהרים? לפני ה' תטהרו. כפרת יום הכפורים לא מושגת ע"י התעסקות בכתמים ונִקוי החטאים, זה נעשה ע"י החטאות של כל השנה שכל אחת מהן באה על חטא מסוים. עבודת יוה"כ מכפרת בדרך אחרת לגמרי: במקום לטפל בכל חטא וחטא ולהרחיק אותו מהאדם, לוקח יום הכפורים את האדם הרחק מחטאיו אל תחת כנפי השכינה. הטִפול הוא באדם ולא בחטאיו. האדם יורחק מהחטא ויקרב אל השכינה. ממילא הוא יטהר מעוונותיו ומפשעיו.
(יש גם שעיר עזאזל, שתפקידו לפי הפשט הוא: "וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה: וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר". כלומר: השעיר הוא שליח לקחת על ראשו את עוונות בני ישראל ולהתרסק יחד אתם אל התהום במדבר).
כדי להתקרב אל ה' על האדם להטהר. אבל כמדומני שיש גם תהליך הפוך. הקִרבה אל ה' מטהרת את האדם. מי שקרוב אל ה', ממילא הוא רחוק מהחטא. אפשר להלחם בכל חטא וחטא ולנסות לנקות אותו, וזאת מלחמה אינסופית. אבל אפשר להתקרב אל ה', וממילא אין חטאים. מי שכל היום הוגה בקרבתו אל ה', מתי יחטא? ההתקרבות לפני ה' היא הטהרה והנִקוי. לכן, יום הכפורים מכפר על מי שחטא ועל מי שלא חטא. הוא מכפר על האדם ולא על חטאיו. הוא מקרב את האדם לאלהיו. בד"כ הלשון בפרשה היא וכפר עליו הכהן, יכפר עליכם וכו'. לא יכפר על חטאיכם. כולנו קרבים אל ה' ע"י היום וע"י הקרבנות. וממילא אנו טהורים ומכֻפרים. במדה מסוימת, אפשר לראות כך גם את הדין והדברים שבין משה לקב"ה. הקב"ה אומר שמדת הדין גוזרת להשמיד את ישראל. משה מזכיר שישראל הם נציגיו של ה' בעולם. אם ישראל מבינים את זה ורואים כך את הדברים, גם מדת הדין תסכים שאין להשמידם. אילו היינו מתפללים כל השנה כמו שאנו מתפללים ביום הכפורים, האם היינו חוטאים?
אך אם אין אנו זוכים לעבודת יום הכפורים בקדש הקדשים, עלינו ללכת בדרך הקשה ולכבס כל חטא וחטא בפני עצמו.
יש טהרה מסוג אחד, אדם טובל, ואח"כ הוא ראוי להכנס אל הקדש.
יש טהרה מסוג אחר, כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם. עצם הכניסה אל קדש הקדשים, מביאה לזריקת כל החטאים לעזאזל. מעצם העובדה שאנו באים ומתקרבים אל ה', והוא מקבל אותנו בהאבה וברחמים כאב את בנו, ממילא כל החטאים מתכפרים.
אנו מתאחדים עם ה' ונכנסים אליו.
אבל, הדבר הזה מותנה בכך שנוצר יחס של אחדות מלאה עם ה', יחס שבו הכל גלוי ואין בושה בפני ה'. מצב שבו אדם יכול לספר על חטאיו לה' ולדעת שמצד ה' הוא מתקבל באהבה וברחמים, שה' כ"כ אוהב אותו, עד שהוא רוצה לשמוע על הכל. ומצד שני – האדם מרגיש פתוח בפני ה' ואין לו בושה.
כפרה כזאת אינה אפשרית כאשר האדם מנסה להסתיר את חטאיו, הוא חש רצון להסתיר מה' את חטאיו. במצב כזה, שבו אין ביאה מוחלטת אל ה' אלא רצון ללכת עמו בכחש ובהסתר, לא תתכן כפרה מאת ה'.
אבל מי שמרגיש את קרבת ה' ומדבר אליו כבן אל אב, ממילא מתקיים בו יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו. איך אפשר לחשוב שם מחשבות און ?
על תפקיד השעיר המשתלח ותפקיד השעיר לה', ראה במאמר על פרה אדמה וחטאות פנימיות.
מה המטרה שלשמה לִמד ה' את משה את סדר העבודה בפרשת אחרי מות? מפסוקי הפתיחה עולה שתפקיד הפרשה הוא ללמד את אהרן כיצד יוכל להכנס אל הקדש. "דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת. בזאת יבא אהרן אל הקדש..." כלומר: אחרי מות שני בני אהרן שנכנסו שלא כדין, מלמד משה את אהרן כיצד יש להכנס אל הקדש.
ואולם, פסוקי הסיום של הפרשה מלמדים על מטרה אחרת לגמרי: "וכפר הכהן אשר ימשח אתו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו ולבש את בגדי הבד בגדי הקדש וכפר את מקדש הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה". מטרת הפרשה היא ללמד כיצד לכפר על בני ישראל מכל חטאתם.
יתר על כן: גם תאור המטרות השונות עצמן נראה קצת תמוה. לכאורה מהפרשה נראה שהדבר המאפשר את כניסתו של אהרן לקדש הקדשים הוא הקטֹרת. בהקטרת הקטֹרת נאמר בפירוש: "ונתן את הקטרת על האש לפני ה' וכסה ענן הקטרת את הכפרת אשר על העדות ולא ימות". נתינת הקטרת היא הגורם לכך שלא ימות, אלמלא אותה קטרת, ימות. יקרה לו הדבר שמפניו שמזהירה הפרשה בתחלתה: "ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות", רק ע"י הקטרת לא ימות. לכן היה צפוי שהפרשה תפתח במלים "בזאת יבא אהרן אל הקדש במחתה מלאה גחלים מלפני ה' ובקטרת סמים דקה", אבל הפרשה פותחת במלים "בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעלה". והם בפשטות שיכים לכפרה, ולא לכניסה לקדש הקדשים. אהרן נכנס לקדש הקדשים כדי לכפר בפר ובשעיר, ולא ע"י הפר והשעיר.
לכן יש לפרש שהכפרה והכניסה אל הקדש חד הן. אחד הבטויים השכיחים ביותר בפרשה הוא הצרוף "לפני ה'", הצרוף הזה חוזר על עצמו כמה פעמים בפרשה, אך הוא אינו מופיע בפסוק "ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות", מטרת הפרשה היא ללמד שאנו כן נבא לפני ה'. ולא די שנבא לפניו, נבא לפניו במחתת קטרת, אותו מעשה שהביא למות נדב ואביהוא, הוא מעשה רצוי, אם האש תהיה מלפני ה' ולא זרה. הדרך הנכונה היא לא לכפר על החטאים ואז לבא אלא ה', אלא להפך: ביאתנו אל ה' היא כפרת חטאינו. השב אל ה' ונמצא לפני ה', ממילא יתקיֵם בו "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו". קרבתו לפני ה' היא תטהר אותו. "לפני ה'" הרוחני ו"לפני ה'" המקומי חד הם. לכן כאן חוזר הבטוי. ומכאן דרש ר' עקיבא "לפני מי אתם מטהרים, מי מטהר אתכם, אביכם שבשמים".
המשנה מתארת את הוִדוי של הכהן על הפר באותן מלים שבהן היא מתארת את הוִדוי על השעיר המשתלח. ואולם, התורה מבחינה ביניהם. על הפר היא אומרת: "וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ", כפי שהיא אומרת על עבודות רבות בפרשה. על השעיר לא נאמרה כפרה. על השעיר נאמר: "וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה". הוא לא מכפר, הוא מתודה.
יש כמה דרכים למחוק עוונות. כפרה היא אחת מהן. אבל השעיר המשתלח היא דרך אחרת. היא לא כפרה. היא וִדוי. כפרה יש רק בעבודת קרבן. השעיר המשתלח אינו קרבן ולכן אין בו כפרה. יש בו דרך אחרת: השלכה של העוונות למדבר.
אמנם, גם על השעיר המשתלח נאמרה לשון כפרה, בתחִלת הדרך: "וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה’ לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה". כל עוד הוא עומד לפני ה', בחצר אהל מועד, יש בו לשון כפרה. בשעת שִלוחו לא נאמרה עליו כפרה.
הפסוק הראשון בפרשה מחזיר אותנו אל הארוע האחרון שהיה, לפני שה' לִמד את משה ואהרן את פרשיות הטומאה והטהרה, מות נדב ואביהוא. הפסוק הראשון בפרשה משיב אותנו אל סדר הארועים, והפרשיה שלנו נאמרת מיד אחרי הארוע ההוא.
והדמיון בין שתי הפרשיות הוא בולט. בשתי הפרשיות חוזר שוב ושוב הצרוף "לפני ה'". שם בא אהרן אל אהל מועד בעגל בן בקר ואיל לעולה, וכאן בפר בן בקר ואיל לעולה. שם הביאו בני ישראל חטאת ועולה, וכן כאן. בשתי הפרשיות החטאות נשרפות מחוץ למחנה. חטאתו של אהרן כדין, ואילו החטאת של בני ישראל, כאן דינה להשרף ואילו בפרשת שמיני נשרפה שלא כדין. בשתי הפרשיות שיא היום הוא בכניסה אל ה' עם קטורת.
וברור שהפרשיה שלנו היא המשך של הפרשיה שם, כי היא מסתימת במלים "ויעש כאשר צוה ה' את משה".
אבל ישנם גם הבדלים בין הפרשות. בפרשת שמיני היתה הבטחה מפורשת "כי היום ה' נראה אליכם". אין הבטחה כזאת בפרשתנו. אמנם, חז"ל אומרים שבזמנם של כהנים גדולים הגונים, רואה כל ישראל את התגלות ה' בגורל העולה בימין ובשני ההופך לבן, אבל אין לכך רמז בפרשה.
מנגד, בפרשת שמיני אין צווי מפורש להכנס לקדש הקדשים.
פרשת שמיני מכילה כמה שנויים מסדרי ההקרבה הרגילים. בד"כ כה"ג מתכפר בפר, וכן בפרשתנו. בפרשת שמיני הוא מתכפר בעגל. בד"כ במועדים ישראל מתכפרים בשעיר. ואם עבדו ע"ז – בפר לעולה ושעיר לחטאת. גם בפרשתנו הם מתכפרים בשעיר. בפרשת שמיני – בעגל וכבש לעולה ושעיר לחטאת.
מסתבר שבפרשת שמיני היה צֹרך לכפר על מעשה העגל. לכן הוחלפו הפרים בעגלים. פרשתנו איננה באה ללמד אלא על כפרה על עברות רגילות, שגרתיות, ולכן אהרן מצווה לחזור עליה מדי שנה.
אחרי מעשה העגל, זקוק עם ישראל, ובעִקר אהרן, לגִלוי שכינה מיוחד במינו, המלמד שנמחל מעשה העגל, ויכולים אהרן ובניו להכנס לעבודה. הגִלוי המיוחד במינו תבע את שני בניו של אהרן. אחרי שהתכפר אהרן, וראו כל ישראל את גִלוי השכינה, הן להשראת השכינה על המזבח והן לענישת בני אהרן, יכול אהרן להכנס לכפר על עצמו ועל ישראל מדי שנה ובדרך הטבע, בכפרה שגם בה יש צד לה' וצד לעזאזל, וה' מתגלה בה ע"י הגורל, שבו הוא מודיע את אשר לו ואת אשר לעזאזל.
מעתה, יעבדו אהרן ובניו כסדר, וגם ביוה"כ יקריבו חטאות כדין שאר השנה. ה' יתגלה אלינו כשנתקרב לפניו ונבא לפני ה', אבל זאת תהיה התגלות בדרך הטבע, בגורל.
עם זאת, יש הבדל אחד מרכזי בין עבודת יוה"כ לבין עבודת שאר חלקי השנה. ביוה"כ הכהן הגדול אינו לובש את בגדי הזהב שלו. דוקא עבודת יוה"כ, שכֻלה לפני ה', נעשית ללא הבגדים שעליהם נאמר בפרשת תצוה "לפני ה'". ביוה"כ עומד האדם כמו שהוא לפני ה'. הוא אינו צריך להפוך את גופו למשכן ולעטוף את גופו זהב ותכלת וארגמן ותולעת שני כעטיפת המשכן, הוא בא לפני ה' כמו שהוא. הוא עומד בבגדי הלבן הפשוטים שלו, וכל כֻלו לפני ה'.
בפרשת אחרי מות (כמו בפרשת שמיני) חוזר שוב ושוב הבִטוי לפני ה'. בפרט בולט הצרוף אש מלפני ה'. שנזכר פעמַים ביום השמיני, ופעם אחת ביום הכפורים. אותה אש שהיתה אש של רצון ושל התגלות ה' בצאתה מלפני ה' אל המזבח, ועליה נאמר וירא העם וירנו ויפלו על פניהם. כנראה שהיא היתה גם אש של כפרה. היא בִטאה את הכפרה שה' כִפר על חטא העגל והוא שב לשכון בתוך ישראל. אך גם היתה אש של ענש באכלה את נדב ואביהוא שהקטירו קטרת כאשר לא צוה אותם, את אותה אש שיצאה מלפני ה' אפשר להביא שוב אל מבית לפרכת ולהקטיר עליה קטרת. ושלא כמו אצל נדב ואביהוא, היא לרצון. שם נאמר שוב "לפני ה'" : "ונתן את הקטרת על האש לפני ה'", והתוצאה: וכסה ענן הקטרת את הכפרת אשר על העדות ולא ימות. שלא כבכל יום, שבו "ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת", כאן, הענן הזה הוא המביא לידי כך שלא ימות. דוקא עננו של ה' הוא זה שהנכנס אליו מת, כבהר סיני. הענן של הקטרת שאהרן מביא מאפשר לו להכנס בלי למות, ודוקא משום שהאש היא מלפני ה'. משום כך, טוב להכנס לפני ה', זוהי התקרבות אל השכינה ויש בה גם כפרה.
עם זאת יש לשים לב למקום שבו לא נזכר הבטוי לפני ה': לא נאמר ואל יבא בכל עת אל הקדש לפני ה'. הפרשה לא באה ללמד כיצד לא לבא לפני ה', היא באה ללמד כיצד לבא לפני ה' ולהטהר לפני ה'. המלים "לפני ה'" יכולות להתפרש כתיאור מקום, אך גם כתיאור רוחני. ומכאן המדרש שדרש ר"ע על לפני ה' תטהרו. אם לפני ה' המקומי לא זהה לחלוטין ללפני ה' הרוחני, א"א להתקרב. אך מי שיכול להרגיש שגופו ונפשו עומדים לפני ה', הוא נטהר לפני ה'
ענן ואש הוזכרו יחד כהתגלות בכמה מקומות. כבר ביציאת מצרים ה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן ולילה בעמוד אש. וכן בסוף הספר על המשכן יש ענן יומם ואש לילה. גם במעמד הר סיני יש ענן ואש. הנסיעה היא לפי העלות הענן. כשהוקם המשכן מכסה הענן את האהל, אך בסוף פרשת משפטים מראה כבוד ה' כאש. גם בפרשת שמיני יוצאת אש מלפני ה'. בפרשת אחרי מות כי בענן אראה על הכפרת. כנגד אותו ענן צריך אהרן לבא עם גחלי אש, כדי שיכסה ענן הקטרת את הכפרת.
יש מדרגות בחטאת. ככל שדמה נכנס יותר פנימה, כך בשרה טמא יותר, ומורחק יותר החוצה. חטאת רגילה, דמה נזרק על המזבח סביב, ואת בשרה אוכלים הכהנים בחצר אהל מועד. עליה נאמר "ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה". ע"י אכילת הכהנים מתכפר עוון העדה. לעֻמת זאת, חטאת שדמה נכנס אל המשכן פנימה, יוצא בשרה ונשרף מחוץ למחנה. וכל הנוגע בו נטמא. חטאת יום הכפורים היא במדרגה גבוהה עוד יותר: כיון שהיא נכנסת לפני ולפנים, נזרק בן זוגה הרחק, לעזאזל. וגם כאן, השורף אותה נטמא, והמשלח את השעיר לעזאזל נטמא אף הוא.
חטאת באה לחַטֵּא. מי שצריך נִקוי מחטא או מטומאה או שצריך לקדשו (אע"פ שלא חטא ולא נטמא) מביא חטאת. תפקידה של החטאת הוא לקרב את מי שיצא החוצה ולהשיבו פנימה. בין אם יצא מחמת טומאה גופנית ובין אם עשה מעשים שמוציאים אותו מן המחנה ומחיבים את כריתתו מתוך הקהל, אלמלא יכֻפר. קדושו של אדם הוא הכנסתו אל המחנה וקרובו אל השכינה. הקרוב אל השכינה הוא בתוך המחנה, והרחוק מורחק ממנו. בין אם הורחק מחמת טומאתו ובין אם הורחק מחמת מעשיו. הטמא הוא מי שנכרת מארץ חיים ומקומו מחוץ למחנה. יציאה אל מחוץ למחנה היא טומאה. המטוהר שב ומתקרב אל ה' וחצרותיו, גם במובן המקומי אך גם במובן הרוחני, הוא חוזר להיות חלק מן המחנה, חלק מן הקהל, וקרוב לה'. גם מי שחטא התרחק מן השכינה וצריך לכפר עליו ולקרבו. חטאת היא כפרה. אדם שחטא שב בנפשו אל ה'. ושב אל עולם המעשה בטהרה. כנגדו בחטאת: הדם הוא הנפש. הדם נזרק על המזבח כנגד נפשו של האדם המתקרבת אל ה', ובשרה נִתן לכהן, כנגד גופו של האיש השב אל עולם המעשה כעובד ה', התורם את עצמו לבנין העולם ולא להריסתו. אך יש מי שקרב עוד יותר אל הקדש, אדם כזה מתקדש וקרב בנפשו אל ה', ע"י שהוא משליך את גופו הרחק. אין זו דרך רגילה, זוהי דרך למקרים קיצונים. עזיבת כל עניני הגוף וקרוב הנפש אל ה', אך ככל שהנפש קרבה יותר, כך הגוף מושלך רחוק יותר, והוא מטמא.
מכאן יובן למה אמרו חז"ל שהפרה האדֻמה היא חוק והיא בלתי נתנת להבנה, משום שהיא מטמאת את הטהורים ומטהרת את הטמאים. ויש לשאול: ואם לא היתה מטמאת את הטהורים אלא רק מטהרת את הטמאים, היה מובן? יש להשיב שכן. אילו היתה התורה גוזרת שכל מי שנטמא יביא פרה אדֻמה, דמה יזרק על המזבח ובשרה ישרף מחוץ למחנה ויטמא, לא היינו תמהים. יש קרבנות כאלה. יש מקרים שבהם אומרים למתכפר שישליך את גופו הרחק ויקרב את נפשו. שישליך הרחק גוף בעל חיים שיטמא במקומו מחוץ למחנה, והוא יקרב אל ה'. החִדוש בפרה אדֻמה הוא שכֻלה מחוץ למחנה, כֻלה נשרפת שם, ולכן גם כֻלה מטמאת את הנוגע בה. שהחלק הזה הטמא הוא יהיה החומר המטהר, זהו חדוש גדול וסוד גדול.
ולמה חִדשה התורה את החִדוש הזה? יתכן שטעם הדבר הוא שהמת איננו יכול לחיות, הוא אינו יכול לשוב עוד אל מחנה בני האדם ואל עולם החיים. כֻלו מחוץ למחנה. אם כך, במה תטהר טומאתו? מלמדת אותנו התורה שגם מי שנמצא מחוץ למחנה, אם הוא עומד מול המחנה ומזה את הדם אל נכח פני אהל מועד, אע"פ שכֻלו במקום הטומאה וכֻלו מטמא, כיון שפניו אל אהל מועד, יש לו תקוה. כיון שפניו בכל יום אל ארץ ישראל, יש לו תקוה לשוב, וה' יקבצנו מכל הארצות וישיבנו אל הארץ.
אפשר לדמות את שני שעירי יום הכפורים לשתי צפורי מצורע.
טהרת המצורע נעשית בשני חלקים. החלק השני דומה לקרבנות הזב והזבה, כלומר בסוף שבעת הימים בא המִטַּהֵר אל המשכן ומקריב את קרבנותיו. אך המיחד את טהרת המצורע הוא החלק הראשון, שנעשה מחוץ למחנה, המצורע מוכנס בחזרה אל המחנה באמצעות שתי צפורים, שאחת נשחטת ואחת משולחת, ויש בה שבע הזאות על המִטַּהֵר.
במדה מסוימת, מזכירות שתי הצפרים האלה את שני השעירים. בשני המקרים מובא זוג, שבו אחד נשחט ואחד משתלח. גם במשנה אנו מוצאים דינים שונים המשותפים לשניהם. ואמנם יש הבדל בין הצפור המשולחת לחפשי לבין השעיר המושלך מן הצוק ונהרג. אך לשון התורה היא כמעט זהה בשניהם. בתורה לא נאמר שהשעיר מושלך מן הצוק. כתוב "ושלח את השעיר במדבר".
וגם את ההבדל שבכל זאת קים ביניהם להלכה, אפשר להסביר בקלות: הצפור באה כדי לכפר על המצורע הנטהר, שעד עכשו היה טמא וישב מחוץ למחנה, וכעת היא תשולח מחוץ לעיר במקומו. השעיר מכפר על כל החוטאים ולכן ימות במקומם.
גם מהצפור השחוטה מזים שבע פעמים, וגם מדמו של השעיר שנשחט מזים שבע פעמים.
אלא שכאן אנו מגיעים אל ההבדל הגדול שבין שני הזוגות. שני השעירים עומדים בחצר אהל מועד, שניהם מזומנים להיות קרבן, ודמו של האחד מוזה עליהם שבע פעמים בתוך קדש הקדשים. לעֻמת זאת שתי הצפרים אינן קרבן, הן נעשות מחוץ למחנה, והדם מֻזה שבע פעמים על המצורע עצמו. כיון שממילא אף צפור לא נכנסת לפני ולפנים, אין צרך בגורל. ההבדל הגדול בין שני השעירים לבין שתי הצפרים הוא לא בזה המשולח, אלא בזה הנשחט.
שתי צפורים יש גם בטהרת בית מנוגע, וגם בה מתרחש אותו תהליך, והצפור משולחת אל מחוץ לעיר. אם כי הבית לא היה מחוץ למחנה. ויש עוד הבדל בין האיש הצרוע לבין הבית הצרוע: האדם המצורע יקריב את קרבנותיו שבוע אח"כ במשכן, בבית באות שתי הצפורים בפני עצמן. לא יהיו קרבנות. אפשר לכפר בצפורים גם ללא קרבנות כלל.
העובדה שהצפורים אינן קרבות אינה קושיה כ"כ גדולה. יש מקרים בתורה שבהם מכפרים בבהמה שאינה קרבן, זה אינו המקרה היחיד. גם בעגלה ערופה ממיתים בעל חיים במקום להמית את האיש החיב מיתה. כאשר אין ידנו מגעת לתפוש את הרוצח, אנו מכפרים על הארץ בעגלה. והיא אינה קרבן. גם פרה אדומה אינה קרבן והיא נעשית בחוץ, ואעפ"כ מזים מדמה. לא כל בהמה הבאה לכפרה היא קרבן. לפעמים התורה מצוה להרוג בעל חיים בחוץ, ולא להביאו כקרבן, וגם זה סוג של כפרה וטהרה.
אבל מה שאנחנו יכולים ללמוד מהשעירים על הצפורים ולהפך, הוא שיש מקרים שבהם אנו מביאים זוג בעלי חיים על דבר אחד, שניהם יחד חלק אחד, וכל אחד ממלא תפקיד אחר. מכאן אולי יכול גם האדם הצריך כפרה ללמוד שיש באישיותו כמה חלקים, ועליו לרומם את הנכון ולשלח את הנכון.
ראה גם בדברינו על ספר יונה
ובדברינו על שלש עשרה מדות הרחמים