לאחרונה שאל אותי מישהו מהי פסיקת הלכה כהלכתה, ואיך מבדילים בין פסיקת הלכה נכונה לבין זרמים שונים שאינם פוסקים כהלכה.
מן הראוי להשיב על השאלה הזאת כעניינה. הלכה פסוקה, דבר דבור על אפניו. ואעפ"כ, בגלל הרקע לשאלה, לא אוכל להתאפק מלהקדים הקדמה קטנה.
כאשר בא אדם ושואל האם אפשר לשנות הלכה פסוקה, התשובה כמובן צריכה להנתן בכלים הלכתיים. אבל עם זאת אי אפשר להתעלם מהשאלה מה המוטיבציה של השואל. (אני כותב "השואל" משום שבד"כ השואל הוא גם המשיב). האם השואל בא מתוך קריאה בלתי משוחדת במקורות ההלכתיים ומטרתו לדייק את ההלכה כך שתתאים התאמה מוחלטת למתחייב מן המקורות ההלכתיים בעין בלתי משוחדת, או שהוא מחפש את הנוחות שלו, את הקלות שלו, את הכבוד שלו, או את ההתאמה לתרבות הרווחת בזמנו. האם מה שמניע את השואל הוא רצון לעשות את רצונו של ה' וצוויו של ה' כמה שיותר טוב, או שמטרתו של השואל לעשות לעצמו חיים קלים יותר ונוחים יותר, או לחלופין: להשתמש בהלכה כדי לכבד את עצמו. האם השִנוי המבוקש בא כדי להוסיף עבודת ה', או כדי לעבוד את האדם.
במלים אחרות: האם המגמה שלך היא לעשות מה שה' מצוה, או שהמגמה שלך היא לעשות מה שמתחשק לך ולהסביר בק"ן טעמים למה זה בסדר. (או חמור מכך: להסביר בק"ן טעמים למה זה בדיוק מה שהתכוון הקב"ה).
אבל, כאמור, התשובה צריכה להנתן בכלים הלכתיים. כלים הלכתיים הם קריאה בלתי משוחדת במקורות ההלכתיים ונתינת תשובה ברורה לשאלה מה כתוב במקורות ההלכתיים ומה הם מחייבים.
השאלה שצריכה לעמוד ביסוד הדברים היא מה צוה ה'. לא מה אני רוצה שיהיה כתוב, אלא מה כתוב. לספרות ההלכה לא ניגשים כדי לעשות מה שאני רוצה שיהיה כתוב שם, אלא מה שה' כתב שם. אנחנו לא מסתכלים על טקסט שכתוב בו א ומסבירים שבעצם כתוב בו ב רק בגלל שאנחנו רוצים שיהיה כתוב בו ב. אנחנו לא שופטי בג"ץ, אנחנו אנשים ישרים. ודאי בעניני בית הכנסת. פה לא עושים מה שמתחשק, פה עושים מה שכתוב.
מלבד הטקסט הכתוב, יש חשיבות גדולה גם למנהג הנוהג בעם ישראל מדורי דורות. זוהי התורה שבע"פ. תורה שבע"פ אין פירושה שיש טקסט שבמקום לומר אותו כותבים אותו. אילו התורה שבע"פ היתה טקסט – הדרך הטובה ביותר לשמר טקסט היא לכתוב אותו. התורה שבע"פ היא לא טקסט. התורה שבע"פ היא חיים. התורה שבע"פ היא שאני ממשיך לעשות מה שראיתי אצל אבי, שהוא עשה כפי שעשה אביו, וכן הלאה. עם ישראל חי את התורה. בדרך זו משתמרת התורה. כי קשה להניח שכל עם ישראל מהודו ועד כוש ישנו בֹקר בהיר אחד את כל מה שנהגו עד היום. ואם בכל זאת חל שינוי – כנראה שלא בטעות הוא חל. אא"כ יוכח אחרת.
האם זה אומר שחדש אסור מן התורה מכל וכל? לא. בהחלט אפשר לחדש. אבל בזהירות רבה. ברירת המחדל היא שלא מחדשים, אא"כ יש סיבה טובה. (וזהו אפוא ההבדל בין מי שיש לו תושבע"פ לבין קראי. מי שיש לו תושבע"פ שומר על מסורת אבותיו, הלא היא התושבע"פ. מי שמשנה את מסורת אבותיו וסומך רק על הכתובים – קראי הוא).
וכאן כמובן צריכה להשאל השאלה מהי סיבה טובה. כמובן שהמקרה הברור ביותר הוא מנהג שנהגו אבותינו תוך כדי שהם מציינים בקר צהרים וערב שזה לא המנהג שהם היו רוצים לנהוג ולא המנהג שהם אמורים לנהוג, והם נוהגים כך רק משום שהגויים לא מאפשרים להם לנהוג כפי שהם אמורים לנהוג. במקרה כזה פשוט שכל מי שבידו להחזיר את המצב למה שהיה לפני החורבן והגלות – צריך לעשות כן. זה לא שינוי הלכתי. להפך, זה מחיקת השינוי ההלכתי והשבת ההלכה למקומה. אם גם אבותינו אמרו בקר צהרים וערב שהם מצפים למציאות אחרת, מובן שעלינו להביא את המציאות האחרת. (וכמובן – אחרי שה' שעה לבקשתנו ותיקן את המציאות, לא נמשיך להתלונן על המציאות שכבר לא קיימת). בכלל זה כמובן גם כל מנהג או נוסח שאפשר להוכיח שהוא נוצר בגלל לחץ חיצוני או צנזורה. (ואין כוונתי למנהג שהונהג ע"י ישראל כדי להתגבר על הלחץ החיצוני, אלא למנהג שנכפה ע"י גורם חיצוני, או שישראל הנהיגוהו מפחד הגורם החיצוני).
כמו כן, אנחנו יכולים לנצל חידושים טכנולוגיים שיאפשרו לנו לקים טוב יותר את מה שצוה ה' בתורתו. דברים שאבותינו לא קיימו לא מפני שהם לא רצו, אלא מפני שהם לא יכלו, כי הטכנולוגיה לא היתה בידם. כל עוד מדובר רק בשינוי טכנולוגי ולא ערכי – ודאי שאין מניעה להשתמש בו.
כמו כן, אם יש הוכחה מוחלטת שמנהג מסוים בטעות יסודו, או שהמקורות ההלכתיים וההגיון ההלכתי מחייבים אחרת, או שלימוד בלתי משוחד של המקורות מצביע על כך שיש יתרון הלכתי למנהג אחר, יש מקום לשקול לשנות אותו. אבל בתנאי שיש ראיה מוחלטת לכך שנפלה טעות, ולא איזו השערה או תאוריה או סברה. ובתנאי שהמנהג המוטעה מזיק.
וכאן כמובן יש לשאול מה פירוש מזיק. ובכן: מזיק אין פירושו מזיק לנוחות שלנו. מזיק היינו מזיק לקיום התורה כפי שצוה ה'. מזיק לקיום התורה כהלכתה.
השאלה היא מה מזיק ומה מועיל לקיום רצונו של ה' בעולמו. אנו לא באים לקים מצוות כדי לגדל ולכבד את עצמנו, אלא כדי שיֵעשה רצון ה' בעולמו. לכן, שִקולים כמו כיצד ישפיע המעשה בטווח הקצר ובטווח הארוך על כלל עם ישראל הם חלק בלתי נפרד מפסיקת ההלכה. ולפעמים הם אפילו גוברים על השאלה מה כתוב בהלכה על המקרה שלפנינו. זהו שיקול הלכתי לכל דבר ועניין. התורה לא נִתנה לראובן ושמעון, התורה נִתנה לעם ישראל. מטרת התורה היא לא שראובן יקַיֵּם את התורה ושמעון יקַיֵּם את התורה, מטרת התורה היא שעם ישראל יקים את התורה, והעולם יתוקן במלכות שדי. לכן, חשיבה על למה פלוני יקים מצוה ולא אלמוני, איננה חשיבה הלכתית. אדרבה, התורה מחלקת את התפקידים באופן פונקציונלי, ונותנת תפקידים לכהן, תפקידים ללוי, תפקידים לישראל, תפקידים לאיש ותפקידים לאשה. אם כל אחד מהם ימלא את תפקידו – מכלל כֻלם עם ישראל יעבוד את ה'. עבודת ה' היא שיעשה כל אדם את חלקו שקבע לו ה' ואת מה שה' צוה אותו. ובאופן כללי: עבודת ה' היא לעשות מה שה' צוה. מי שמחפש את המעשה שבא לו לעשות כי זה נעים לו ונוח לו ומכבד אותו ומרומם אותו – לא עובד את ה' אלא את עצמו (ע"ע קרח). מי שעושה מצוה שה' צוה לא אותו אלא אדם אחר, אבל הוא לא רוצה להיות מקופח – רק שיעשה טובה ולא יקרא לזה עבודת ה'. זו לא עבודת ה', זוהי עבודת עצמו. עבודת ה' היא לעשות מה שה' צוה, ומה שכתוב בתורה.
הלכה היא מחויבות. מחויבות מוחלטת לחיות בדרך שקבע ה' ושצוה ה' וכתב בתורתו. מי שחושב שהוא יחיה כמו שמתחשק לו וישתמש בהלכה כשמתאים לו כדי לחוש קדושה ורוממות – לא הבין מהי עבודת ה'. עבודת ה' היא לחיות לפי התורה כפי שצוה ה'. להתאים את החיים לתורה ולא את התורה לחיים. לא להשתמש בתורה כדי לקדש חיי טומאה.
ולמה כל זה חשוב לענייננו? משום שאת התורה יש לקים לפי קריאה בלתי משוחדת בתורה. וכדי שנוכל לקרוא קריאה בלתי משוחדת, עלינו לברר אלו דברים עלולים לשחד אותנו ולהטעות אותנו ולגרום לנו לרמות את עצמנו בשעה שאנו קוראים בתורה. יש הרבה דברים שעלולים לשחד אותנו ולגרום לנו לרמות את עצמנו. לפעמים זה השאיפה לחיים קלים יותר. אבל לפעמים זה השאיפה לכבד את עצמנו במצוות או אפילו לרומם את עצמנו מבחינה רוחנית. כל עוד המטרה היא לרומם את עצמנו – הרי שאנו עובדים את עצמנו ולא את ה'. (כלומר: ברור שהמצוות מרוממות אותנו וממלאות אותנו אושר ורוחניות ושמחה והתרגשות וכו'. אין ספק. אבל יש לדעת להבחין בין העיקר לטפל. עבודת ה' היא בחינה מה צוה ה' ועשיית מה שנצטוינו).
וכמובן גם הרצון להתאים את עצמנו לתרבות הרווחת בימינו ולשכנע את עצמנו שזו התורה – הוא שוחד גדול. אדרבה, התורה מבקשת לבדל אותנו מתרבויות הגויים. כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו. הם פרוצים בעריות. הם פרוצים בתאוות. הם לא שונים בהרבה מהתרבות הגויית של ימינו, המעודדת פריצות ותאוות, ולא יכולה להבין מהו עם שיש בו חלוקת תפקידים. התרבות הגויית של ימינו עוסקת רק באדם העובד את עצמו, מממש את עצמו, מביא אושר וסיפוק לעצמו. לכן היא לא יכולה להבין את תורת ה' שלא נִתנה לראובן ושמעון אלא לעם ישראל. זוהי ודאי לא תרבות יותר מתקדמת מהתרבות המצרית הקדומה, שממנה הזהירה אותנו התורה להתרחק. אבל כיון שעל התרבות המצרית הקדומה אנו מסתכלים מבחוץ, ואילו על התרבות הגויית של ימינו אנו מסתכלים מבפנים, הרבה יותר קל לנו להיות משוחדים ולשכנע את עצמנו שמה שהם אומרים הוא התורה, למרות שהוא סותר את כל הכתוב.
העובדה שהגויים סביבנו חשבו אתמול א, היום ב ומחר ג, אסור לה שתשפיע על התורה האלהית הנצחית, שניתנה לנו ישירות מיד ה' בהר סיני, והיא זו שמחייבת אותנו.
מעתה נוכל להשיב על השאלה שפתחנו בה. התשובה פשוטה מאד: פסיקה הלכתית היא קריאת החומר הכתוב בעין בלתי משוחדת, ועשיית המתחייב ממנו. כפי שעולה מהספרות הרחבה של התורה שבע"פ לדורותיה. תשובה פשוטה מאד, ועם זאת קשה מאד לביצוע.