האזינו
שלא כשירות אחרות הבאות בעקבות התגלות גדולה של ה', שירת האזינו באה לקראת הסתר. היא באה לא בעקבות ארוע אלא לקראת ארוע עתידי, ולא ארוע של התגלות אלא ארוע של הסתר.
אבל ככל השירות האחרות, שירת האזינו מלמדת על התגלות ה' במציאות.
מותר השירה
שירת האזינו מתארת בצורה שירית את תולדות עם ישראל, מתוך נקודת ראות שנזכרה כבר כמה פעמים בתורה: ה' לקח את ישראל, עשה אותו לעם, האכיל והשביע אותו, ישראל אכלו ושבעו ובעטו ועזבו את ה', לכן גם ה' עזב אותם ולא שמע לתפלתם, והאויב גבר. אח"כ ה' מקנא לשמו הגדול ומושיע את ישראל למרות שזה לא מגיע להם.
והשירה עוד מוסיפה ומלמדת את הלקח: ה' הוא השולט בעולם, הוא הגורם לכל מה שקורה בעולם, והוא זה ששופט את העולם ונוקם במי שצריך.
האמירה איננה חדשה, ספר דברים עוסק בה לכל ארכו. המסר שה' מושיע את ישראל למרות חטאיהם למען שמו הגדול הופיע כבר בחטא העגל ובחטא המרגלים.
מהו, אפוא, החדוש בבטוי השירתי?
השירה נצרכת כדי לענות לעֵד בבני ישראל בשעה שה' יסתיר את פניו מהם. כמו שאומרת התורה: "והיה כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו", ואולם, השירה עצמה איננה מתבססת על העובדה שבני ישראל זוכרים אותה, אלא דוקא על ההסטוריה "זכר ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך". והשירה מתארת את הנהגת עם ישראל כפי שהיתה מעולם. הדורות יֵדעו את הנהגת ה' בזכות השירה שלא תשכח מהם, והשירה מבוססת על הכרת הנהגת עם ישראל ע"י הדורות. (ועיין מה שכתבנו בפרשה הקודמת, שמשה אומר שהוא יודע שישראל יחטאו, לא מפני שה' אמר לו אלא משום שהוא מכיר את ישראל).
יתרונו של התיאור השירתי הוא שהוא יכול להתאים לכל דור. הפסוק "ירכבהו על במותי ארץ ויאכל תנובת שדי וינקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור" יכול להתפרש כעוסק במן, השלו והמים במדבר, והוא יכול גם להתפרש כעוסק בתנובתם של סלעי וצורי ארץ ישראל הזבים חלב ודבש בכל תקופת ברכה שהיא. הפסוק "וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית כשית", יכול אף הוא להתאים לכל דור. השירה יכולה להתפרש כמתארת את כל ההסטוריה של עם ישראל מיום יציאת מצרים ועד הגאולה העתידה, והיא יכולה גם להתפרש כמתארת דור אחד וארועיו. וכמעט שאין דור בתולדות ישראל שאין השירה מתאימה לו.
יתרונו של תיאור שירתי הוא בכך שהוא מצד אחד חי ומוחשי, אך מאידך - כתוב במשלים, כך שבכל שנות דור ודור אפשר למצוא בו את הארועים של אותו דור.
והשירה לא נשכחה מפי זרעו. עם ישראל שר אותה עד עצם היום הזה. המבחן הוא בשאלה האם עם ישראל אכן ידע למצוא את הקשר בין הארועים שהוא עובר לבין השירה, ולראות שהשירה מתארת את המצב שבו הוא נתון.
משפט, כעס, רחמים וכפרה
הפתיחה לשירת האזינו היא האמירה בדבר צדקתו ותמימותו של ה'. צדקתו ותמימותו של ה' לעֻמת רשעותם של ישראל: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתל". וכו'.
דרכו של ה' היא משפט. המסר הזה נזכר בכמה מקומות בתורה. מלבד העובדה שה' שופט את עולמו, הוא עצמו נוהג במשפט, כלומר בצדק. אברהם אומר: "חלִלה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חלִלה לך השפט כל הארץ לא יעשה משפט". כלומר: אתה, השופט את כל העולם, תנהג כלפי בעלי דינך שלא במשפט?
עשיית משפט באה כאן בשני מובנים: שפיטת אחרים, ונהיגה במשפט בדרכיו שלו, כאשר ברור לאברהם שמי ששופט את כל הארץ, יעשה משפט בדרכיו שלו. גם ה' אומר שם על אברהם: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". עשית צדקה ומשפט של האדם בדרכיו, ולאו דוקא כאשר הוא שופט אחרים.
בתורה, מצֻוֶּה כל אדם לשפוט. בפרשת קדשים שהיא פרשה של היחידים נאמר "לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפט עמיתך לא תלך רכיל בעמיך לא תעמד על דם רעך אני ה'".
שפיטת אחרים והליכה בדרך צדקה ומשפט – אחת היא.
לכן פותחת כאן השירה בכך שה' הוא הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט.
אעפ"כ, כאשר חוטאים ישראל, ה' לא שופט אותם בדרך המשפט, השירה מתבטאת בלשון מאד לא משפטית. "וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנתיו ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם כי דור תהפכת המה בנים לא אמן בם הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם ואני אקניאם בלא עם בגוי נבל אכעיסם כי אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית ותאכל ארץ ויבלה ותלהט מוסדי הרים אספה עלימו רעות חצי אכלה בם". כביכול מדת הכעס היא המכריעה כאן. לא שלא מגיע לישראל להענש, אבל השירה מתארת את ה' כמעניש מתוך כעס. ואדרבה, שאינו מממש את הענש המגיע עד תֻמו, לא בגלל דין או רחמים אלא משִקול פרקטי: "לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת כי גוי אבד עצות המה".
הדין בא דוקא בכח הרחמים: "כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב". כאן ה' דן ולא שופט. הוא לא שופט את ישראל אלא דן את דינם. דן את דינם כלומר דן לטובתם, שופט אותם מיד הקמים עליהם.
כעסו כביכול של ה' בא כשישראל חוטאים ועוברים על המשפט. כשהם אין דרכם משפט אלא הם משחיתים, מתארת השירה את ה' ככועס. כשדרך ה' היא דרך משפט, החריגה מהמשפט היא הכעס. כיון שכל דרכיו משפט, המשפט נעשה ע"י כך שחריגה ממנו יוצרת אש ואף. כיון שה' ברא את העולם ונתן לישראל בניו את כל מה שנתן, והם עובדים עבודה זרה, באים האש והאף. ענשם של ישראל הוא כעס, אבל עשיית הדין היא זכירה שישראל הם עמו ועבדיו: כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם. וכשהוא יוצא להשיב נקם לצריו ולשלם למשנאיו, נאמר "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו". שוב נזכרים עמו ועבדיו, ודרך המשפט והתמימות של ה' "ותאחז במשפט ידי", מביאה לידי נקם לצריו ונקמת דם עמו ועבדיו. כיון שה' הוא הצור, דרך המשפט של ה' היא הכרה בכך שכל החורג מדרכו שהיא דרך האמת צריך להשפט. אבל עמו ועבדיו השייכים לו, משפטו ודינו גוזרים עליהם רחמים, כיון שהם עבדי ה' שהוא המשפט והאמת.
כשאוחזת ידו של ה' במשפט, הוא שופט את הגויים. כשהוא מעניש את ישראל מציגה אותו השירה כמעניש מתוך כעס, וכשהוא דן את דינם של ישראל הוא דן בגלל הרחמים.
ה' אינו שופט את ישראל כשופט השופט את האיש הזר, אלא כאב הדן את בניו. את אויביו הוא שופט. כרחם אב על בנים הוא מרחם על ישראל. הוא כועס עליהם כאב על בניו, אך גם מרחם עליהם כאב על בנים.
שפיטתו של ה' את עולמו אינה כשל שופט בשר ודם, השופט מבחוץ בין אנשים שאינם נוגעים אליו. הוא שופט את הארץ ועושה משפט, והיינו הך. כיון שכל הארץ שלו, הוא גם בעל הדין והוא הבוחן האם ברואיו ממלאים את תפקידם שהועיד להם, או שלמלך אין שוה להניחם. את כל העולם הוא שופט כברואיו ורכושו, בזה כל דרכיו משפט ותאחז ידו במשפט. את ישראל הוא שופט כבניו. והוא שופט את משפטם, כלומר נוקם את דמם מיד אויביהם.
ומעלתה של שירה, שהיא מתארת בצורה משלית וממחישה גם את גודל החטא וגם את גודל רחמיו של ה' ואהבתו לישראל. השירה מלמדת שעבודה זרה מביאה כעס לעולם, אבל רחמיו של ה' מביאים גאולה לישראל ונקמה לאויביהם.
כַּפֵּר אַדְמָתְךָ עַמְּךָ
וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדֶךָ
הָשֵב נָקָם לְצָרֶיךָ
הַאֲכֵל חַרְבְּךָ וְחִצֶּיךָ
וּנְקוֹם דַּם עֲבָדֶיךָ.
כַּפֵּר אַדְמָתְךָ עַמְּךָ
בְּדַם פָּרִים רַבִּים שֶׁסְּבָבוּנִי
אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי
סַבּוּנִי גַּם סְבָבוּנִי
כָּל הַיּוֹם חֵרְפוּנִי
כַּפֵּר אַדְמָתְךָ עַמְּךָ
בְּדַם שְׂעִירִים
הַמְרַקְּדִים בְּחָרְבוֹת הֵיכָלֶךָ הַמְפוֹאָרִים
שַׁלְּחֵם וְלֹא יַגִּיעוּ לְחֶצְיֵי הֶהָרִים
עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ אֵבָרִים אֵבָרִים
כַּפֵּר אַדְמָתְךָ עַמְּךָ
בַּעֲנַן קְטֹרֶת עֲשַׁן אַפֶּךָ
אֲשֶׁר יֶעְשָׁן בְּאוֹיבֶיךָ
אֲשֶׁר נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ
מַאֲכָל לִבְרוּאֶיךָ
כַּפֵּר אַדְמָתְךָ עַמְּךָ
בְּגַחֲלֵי אֵשׁ יִבְעֲרוּ מִנֹּגַהּ נֶגְדֶּךָ
גֶּחָלִים יִבְעֲרוּ מִמְּךָ
בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ מִנְּתִינַת קוֹלֶךָ
קוּמָה יי וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ
ָ
כַּפֵּר אַדְמָתְךָ עַמְּךָ
בַּהֲשָׁבַת כֹּהֲנִים
שֶׁיִּכָּנְסוּ לִפְנָי וְלִפְנִים
וְיָשׁוּבוּ לְכַפֵּר עֲווֹן בָּנִים
לִפְנֵי אֲדוֹן הָאֲדוֹנִים
ה' אלהי ישראל מלך
שירת האזינו מתארת את סדר הנהגת ה' את עמו בעולמו. היא פותחת בתיאור כלל-עולמי: כמו התורה גם השירה פותחת בשמים וארץ, ובגֹדל ה' אלהים. אלא שלהבדיל מבריאת העולם שבה נקרא ה' בשם "אלהים", כאן הוא נקרא בשם "אלהינו". השמים והארץ נתבעים: הבו גדל לאלהינו. העולם כֻלו צריך להכיר בכך שה' הוא אלהי ישראל.
לכל ארך השירה ישראל נקראים בניו של ה', נוכחותו של ה' בעולמו באה לידי בִטוי בנוכחותם של בניו.
אבל בניו חוטאים, והדבר היחיד שמציל אותם, ע"פ השירה, הוא החשש מפני דברי הגויים שיבאו לכפור בקיומו של ה'. אותה טענה שטען משה לפני ה' בחטא העגל ובחטא המרגלים, אותה טענה שבשמה מנבא יחזקאל שיגאל ה' את ישראל, היא העומדת כאן לישראל, בניו של ה': "לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת". ה' מציל את ישראל, כדי שידע העולם את דבר קיומו.
אגב, השירה עצמה נועדה לפתור בעיה דומה אצל עם ישראל עצמו. תפקידה של השירה הוא להתמודד עם המצב שבו "וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה". כשיטענו ישראל שאין אלהים שהרי היינו לאכול (או בלשון מודרנית "איפה היה אלהים בשואה"), תענה השירה הזאת לפניו. השירה היא שתאמר שיש אלהים, והוא זה שאמר מראש שהחורבן בוא יבוא. ה' אמר מראש שהוא יעזוב אותנו ביום ההוא ויסתיר את פניו מאתנו. אבל שירת האזינו מאריכה יותר. היא אמנם פותחת את תיאור ענשם של ישראל ב"ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם", אבל אח"כ בא תיאור של ענש שנותן ה' לישראל, שאינו מסתפק בהסתר פנים ועזיבה, אלא כולל הכאה פעילה מצד ה' אל ישראל, "אספה עלימו רעות חצי אכלה בם וכו'".
בהמשך השירה מוכיח הקב"ה את קיומו, אך לא נאמר בשירה שישראל למדו את הלקח. ה' נושא את ידו אל השמים ונשבע בשמו, "חי אנכי אם...", שינקום את נקמתו מהגויים. "צרימו" שנזכרו לעיל, הם עתה "צרָי". "חצַי" שהופנו לעיל נגד בני ישראל, מופנים אל האויב. "אויב" שלעיל היה המקבילה של "צרימו", עכשו הוא המקבילה של "צרָי". ה' נוקם את נקמת בניו (ודוקא כאן הם נקראים עבדיו), כל הגויים שפגעו בהם – הם לא אויבינו אלא אויביו.
בשירת האזינו לא הוזכרה גאֻלה של ישראל כמו הגאֻלה שהוזכרה בפרשת נצבים. בשירת האזינו יש רק נקמה בגויים. אין בה תשובה של עם ישראל, יש רק תזכורת לכך שישראל הם בניו של הקב"ה בין כך ובין כך, ושה' קורא את שמו עליהם לא רק כדי לחנך את הגויים שלא יאמרו ידנו רמה, אלא מפני שבקיום ישראל יש מטרה בפני עצמה. ישראל לה' הם. הגויים? שילכו לעזאזל!
ישראל הם בניו של ה', הם הנושאים את שמו. לכן הוא דואג להמשך קיומם. כרחם אב על בנים כן תרחם ה' עלינו.
אין בשירה גאולה, מפני שאין בה גלות. לא נאמר בשירה שה' יַגלה אותנו מהארץ, נאמר רק שה' ישלח בנו את האויבים. לכן אין צֹרך לגאול את ישראל אלא רק לעשות נקמה בגויים, ולשמור על כך שישראל לא יאבדו לגמרי. אבל, גם רפואה למכות של ישראל אין בשירה (מלבד האמירה הכללית שעלינו להכיר בגדולת ה' הממית ומחיה, מוחץ ורופא). כיון שאין תשובה אין רפואה. יש רק שמירה על הקיום ונקמה בגוים.
אבל תוך כדי כך למדנו משהו על דרכי הנהגת ה' את עמו. נכון שמלכתחילה ה' לא מכלה את ישראל רק משום החשש פן ינכרו צרימו. אבל אח"כ מתברר שהוא גם מרחם על ישראל, כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב. ולבסוף: ה' מרחם על ישראל כי הם עמו. ה' עושה את משפטם של ישראל, כי אויבי ישראל – אויביו הם. ישראל הם עמו של ה'. מתוך כך מתברר שה' אוהב את ישראל. עמו הם. והוא שב וגואל אותם למרות שלא נאמר בשירה שהם חוזרים בתשובה. משה לא מזכיר את תשובתם של ישראל. מגמתו של משה בספר דברים כֻלו ובשירה בפרט היא להציג את ישראל כעם קשה ערף. אבל ה' גואל אותם בין כך ובין כך. כי עמו הם.
השירה מלמדת שאנו מצֻוִּים לשוב אל ה' לא רק מפני שאם לא נעשה כן ה' יסתיר מאתנו את פניו ושֵם ה' עלול להתחלל, אלא מפני שה' הוא אבינו, והשמים והארץ נותנים גֹדל לה' אלהי ישראל. אנו בניו ועבדיו, והתפקיד של נשיאת שם ה' בעולם מוטל על כתפינו. אם קרן ישראל מושפלת ואנו לא עושים את שביכלתנו להרמתה – שמו של ה' מושפל. ואולי השִקול "פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת", מוטל גם הוא עלינו ולא רק על הקב"ה. מתוך הסתכלות כזאת מוטל על כל אחד מאתנו לעשות את חשבון הנפש הפרטי והלאומי שלו בימים אלה.
כמה טעמים יש לכך שה' יוצא להלחם בגוים. ראשית, מהטעם של "פן יאמרו". למה יאמרו מצרים. לולי כעס אויב אגור. מעין האמירה של משה שכוללת בתוכה הודאה למעשה בכך שמדת הדין גוזרת על ישראל להִמָחות מעל פני האדמה, אלא שמפני מצרים כדאי להשאיר אותם. זה עדין לא מביא למלחמת ה' בגויים אלא רק לכך שלא ישבית את זכרם של ישראל. ה' ידין עמו ועל עבדיו יתנחם מסבה אחרת – כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב. מתוך רחמים. אלא שעל הדרך מלמדת אותנו השירה שאנו עמו ועבדיו. ה' נושא אל שמים ידו כדי להשיב נקם לצריו. כשמתברר שצרי ישראל הם למעשה צריו של ה'. אז מתברר שאפשר לכפר על ישראל בדמם של אויביהם.
במקומות רבים בתורה יש דו שיח בין מדת הדין למדת הרחמים, וכבר בארנו זאת במאמר על ספר יונה. מדת הרחמים היא ההכרה בכך שאנו יצירי ה' ומעידים עליו בעצם הוויתנו, ולא כדאי לאבד אותנו כי רצון ה' בקיומנו. מדת הרחמים היא הרצון. מדת הדין מחייבת שלא יהיה דבר בעולם, מכח מה יהיה דבר בעולם? מה גורם לו להיות ומה מצדיק את היותו? הרחמים הוא רצון על טבעי של ה' שיהיה עולם. נס ופלא – בריאה מחודשת. שהכל ברא לכבודו ולרצונו, כי יש לו רצון. כך בארנו גם במאמר על מדות הרחמים. (ועיין בשני המאמרים הנ"ל כי שם בארנו בפירוט את הדבר). במקומות רבים מועלית הטענה שיש לנו תפקיד. כיון שאנו מבינים שאנו נושאים את שם ה', ומתברר שישראל הם נציגיו בעולמו ממילא גם מדת הדין מחייבת להשאירם. שהרי מדת הדין גוזרת לפרסם בעולם את שם ה'. שירת האזינו מלמדת שישראל הם נציגי ה' בעולמו. אויביהם הם אויבי ה', וה' מתגלה בהדר גאון עזו ומושיע כביכול את עצמו ע"י הושעת ישראל.
עד מתי קץ הפלאות
שמעתי מדרשן מסוים שיש בשירה שני פסוקים בעלי חמש צלעות שיוצרים יציאה מהסדר. בגללם כל הקטע האמצעי, שמתאר את ישראל שלא כסדר, כתוב ראשו של פסוק מול סופו של הקודם ולא מול סופו שלו. החל מוישמן ישורן ויבעט, שהוא היציאה מהסדר, ועד נזיפתו של ה' בישראל, כשהוא דן אותם ונוזף בהם אי אלהיכם שחסיתם בו בחטאתיכם, לכו אליו אם יקומו ויעזרוך.
כלומר: יש בשירת האזינו חלק המתאר את החריגה מהסדר: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ: יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ: יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם: צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ: וַיַּרְא ה’ וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו: וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם: הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם: כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים: אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם: מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר: מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה: אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם: לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה וְלֹא ה’ פָּעַל כָּל זֹאת: כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה: לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם: אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַה’ הִסְגִּירָם: כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים: כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ: חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר: הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתֻם בְּאוֹצְרֹתָי: לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ: כִּי יָדִין ה’ עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב: וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ: אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה: רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל".
לכן, הפסוק "וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ: אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה" הוא פסוק של פורענות. הוא מתפרש כ"היכן האלילים שלך שעשית לך?". כך הבין גם ירמיהו את הפסוק הזה, כשכתב "וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ יָקוּמוּ אִם יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה". ולפי זה הקטע היוצא מהסדר הוא הקטע המתאר את עם ישראל בצאתו מהסדר ואת הענש.
אבל המפרשים פרשו שהפסוק "כי ידין" והלאה, הוא כבר בשורת הישועה. והוא כבר חזרה לסדר. וגם זה מתבאר היטב לאור הפסוקים בתהלים ובמלכים שצטטו את הפסוק הזה. בתהלים כלשונו "ה’ שִׁמְךָ לְעוֹלָם ה’ זִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר: כִּי יָדִין ה’ עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם", ובמלכים "כִּי רָאָה ה’ אֶת עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל: וְלֹא דִבֶּר ה’ לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וַיּוֹשִׁיעֵם בְּיַד יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ". הפסוקים מ"כי ידין" והלאה צריכים להתפרש אחרת: כישועה של ה'.
שני פירושים נאמרו בספרי בשאלה היכן נגמרת ההתיחסות לצרימו וחוזרת ההתיחסות לישראל. ר' יהודה אומר שכל מה שנאמר על צרימו הוא פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה וְלֹא ה’ פָּעַל כָּל זֹאת. השירה כֻלה מדברת על ישראל, ובמסגרת העִסוק בישראל אומרת השירה שה' לא מכלה אותם פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה וְלֹא ה’ פָּעַל כָּל זֹאת. הפסוק הבא חוזר לעסוק בישראל, שהם גוי אבד עצות ולו חכמו היו מבינים את דרכי הנהגת ה'. ר' נחמיה אומר שיש כאן פסוקים רבים שחדלים לעסוק בישראל ועוברים לעסוק בצרימו. השירה עוזבת את הנושא העִקרי שלה ועוסקת בגוים למשך כמה פסוקים. כמובן שההבדל ביניהם משליך על הפרשנות של כל הפסוקים הבאים.
כל המפרשים הלכו בעקבות ר' נחמיה, ואעפ"כ יורשה לי לכתוב שלענ"ד הפירוש הפשוט יותר והנכון יותר הוא פירושו של ר' יהודה. קשה להבין את ר' נחמיה. השירה היא שירה על ה' ועם ישראל. עם ישראל הם אלה שאבדו את תבונתם מששמנו ועבו ונעשו גוי אובד עצות. הם אלה שלא חכמים דים להבין שה' הסגיר בידם את אויביהם בעבר, וכעת הסגיר אותם ביד הגוי. מבחינתם אין זה אלא הסתר פנים.
לעסוק במי המדבר ומי הנוכח בכל שלב בשירת האזינו ומה זה מלמד
הצד השני של שירת האזינו
מהו סוג ההנהגה המתואר בשירת האזינו?
השירה באה להתמודד עם מציאות שבה "וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים". ה' פשוט עוזב אותנו, מסתיר את פניו, וממילא - וְהָיָה לֶאֱכֹל. וכך נראה גם בשירה: "אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם". ה' לא דן את ישראל, הוא פשוט מסתיר את פניו, כאשר ה' עצמו דן את ישראל, הוא דן אותם לטובה, או לפחות דן את הגוים לרעה: "לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ: כִּי יָדִין ה’ עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב... אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם: אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב: הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ". כאשר תאחז יד ה' במשפט, הוא ישפוט את הגויים. כאשר ישראל חוטאים ה' לא מעניש אותם אלא רק מסתיר את פניו, הגוי הרע בא מעצמו, כי כאשר ה' מסתיר את פניו, בדרך הטבע הגוי בא.
עם זאת, השירה כן מתארת את ה' כמעניש את ישראל בעצמו. אותם חצים המשתכרים מדם האויבים, מופנים תחִלה נגד ישראל: "אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם: מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר".
הכפילות הזאת היא אחד המסרים הבולטים של שירת האזינו. יש כמה מדרגות של הנהגת ה' את עולמו. יש מדרגות גלויות יותר ונסתרות יותר. יש מקרים שבהם מנהיג ה' את עולמו בהנהגה נסתרת, כביכול בדרך הטבע. השירה מלמדת שגם דרך הטבע היא הנהגתו של ה'. אלא שכאשר הוא מתגלה ושופט את העולם, הוא שופט את אויבי ישראל. את ישראל הוא שופט כביכול בדרך הטבע.
כאשר ה' מכה את ישראל, הוא מכה אותם כביכול כלאחר יד. חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם, ה' לא יורה עלינו את חציו, ודאי שלא משכר אותם. הוא מכלה את חציו, אלא שכביכול במקרה אנחנו שם ועלינו הם נופלים. וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם. בתורה יש הבדל בין לשלֵחַ בבנין פִעֵל לבין לשלוח בבנין קל. לשלוח היינו לשלוח משהו למטרה מסוימת. השולח רוצה שהנשלח יגיע למטרתו ולכן הוא שולחו. לשלח היינו להוציא. שליחה ללא מטרה, שעקרה להוציא את הדבר ממך. ה' לא שולח לנו את הבהמות, הוא מוציא את הבהמות מעִמּו ואנו הנפגעים. זוהי הנהגה נסתרת. ה' לא שולח את מכותיו אלינו, הוא רק מסלק את השגחתו וממילא חציו פוגעים בנו.
הצד השני של שירת האזינו הוא מגלת אסתר. שירת האזינו ומגלת אסתר עוסקות שתיהן באותו מצב בדיוק, המצב שבו ה' מסתיר מעמנו את פניו. אלא ששירת האזינו מתארת זאת מהצד של ה', ומגלת אסתר – מצד ישראל. במגלת אסתר ה' וארץ ישראל אינם. ה' מסתיר את פניו. במקום שבו נמצא ישראל לא נמצא ה', כביכול. ואם אנו מתארים את ישראל – אין ה' ואין ארץ ישראל. בשירת האזינו הגלות איננה. היושב בשושן הבירה קורא את שירת האזינו ומבין שגם אם נראה שה' פשוט עזב את הארץ והעולם מונהג בדרך הטבע, אפשר לזעוק אל ה' וה' שומע. הוא זה ששלח בנו את האויב והוא זה שיצילנו מפניו. ה' מציל את ישראל גם כאשר הוא נסתר.