אחת הסוגיות הגדולות המונחות היום לפתחם של פוסקי ההלכה היא סוגיית השתלת האיברים. ישנם כמה נושאים הלכתיים הקשורים להשתלות, בנייר עמדה זה נתמקד באחד מהם: דיני טומאה וטהרה של האבר המושתל.
ע"פ התורה המת מטמא. לא רק מת שלם, גם אבר מהמת מטמא. כלומר: אם לקחו אבר מהמת והשתילו אותו בגוף חי, אותו אבר מטמא. יתרה מכך: אפילו אם לקחו אבר מאדם חי, אבר המנותק מהגוף הוא אבר מת, ולכן הוא מטמא.
אבר טמא, מצריך את כל הנוגע בו להטהר. הוא נטמא עד שיזו עליו מים עם אפר של פרה אדומה (שבימינו, לצערנו אין לנו. לכן הטמא נשאר בטומאתו). כמו כן: לכהנים אסור לשהות במחיצתו של האבר הקטוע (או המת). האם אבר שהושתל בגוף שלא אדם אחר מטמא? האם לאיש הזה אסור להפגש עם כהנים? ואם נאמר שהאבר חזר לתחיה – האם היתה כאן תחית המתים, ומי שנגע באותו אבר בשעה שהיה קטוע צריך להטהר, או שמא העובדה שכעת הוא חי מלמדת שלא היה מת מעולם?
לכאורה אין בהלכה התייחסות לתחית המתים. יתרה מכך, בגמ' מסופר שאנשי אלכסנדריה שאלו את ר' יהושע האם המתים שיחיו בתחית המתים יצטרכו להטהר מטומאת מת, והוא השיב להם שכשיחיו המתים יבוא גם משה רבינו עמהם ואפשר יהיה לשאול אותו. למרות זאת מצאנו בספרות ההלכתית כמה מקרים שנדרשו לעניין, נביא כאן כמה דוגמאות:
מדרש ספרי זוטא מתייחס למתים שהחיו אליהו ואלישע בנס, ואומר: "בנה של שונמית כשמת כל שהיה עמו בבית טמא היה טומאת שבעה וכשחיה היה טהור לקודש חזרו ונגעו בו טמאוהו הם הרי זה אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טימאתני". כלומר: כאשר הוא עצמו קם לתחיה, הוא טהור, אבל מי שנגע בו בשעה שהיה טמא – צריך להטהר. ואם הקם לתחיה עצמו נוגע כעת באחד האנשים שנגעו בו בשעה שהיה מת – הוא עצמו נטמא כעת מאותו איש שהוא עצמו טימא קודם לכן.
תוספות (ב"מ קיד:) שואלים איך אליהו הרשה לעצמו להחיות את בן האלמנה, הלא הוא כהן, ומשיבים, שמשום פקוח נפש עשה זאת. מכאן אפשר ללמוד שהם סוברים שאע"פ שהוא חוזר וחי, בשעת מותו הוא מטמא.
על המקורות האלה ואחרים, הסתמכו כמה מחכמי דורנו בבואם לדון בשאלתנו.
הרב אליעזר ולדנברג (ציץ אליעזר יג צ א) נשאל לגבי כהן שנקטעה אצבעו, האם אפשר לחבר לו את האצבע בחזרה. הוא דוחה את האפשרות שכיון שהאצבע חיה בסופו של דבר, נמצא שלא היתה מתה מעולם. הוא אומר שהקרבה בין הכהן לבין האצבע בשעה שהיתה קטועה, מטמאת את הכהן והיא אסורה. אמנם, הוא מסכים שכאשר האצבע מחוברת בחזרה – היא חוזרת לחיים ושוב אינה מטמאת. הוא גם אומר שפשוט לו שאליהו ואלישע שהחיו מתים בנס נטמאו וצריכים להטהר. אלא שאחרי שחיו המתים אינם מטמאים עוד. (אמנם, בסוף תשובתו הוא מתיר לחבר לכהן את האבר מדין פקוח נפש). כלומר: בשעה שהאבר קטוע הוא מטמא וכל מי ששהה במחצתו בשעה שהיה קטוע – חייב להטהר. אחרי שהאבר חובר בחזרה – שוב אינו מטמא.
גם הרב עובדיה יוסף (יביע אמר ג יו"ד כב) והרב ישראל מאיר לאו (יחל ישראל עז) נדרשו לדבר (אגב שאלה אחרת שנשאלו), ושניהם הביאו מקורות רבים לכך שבשעה שהאבר קטוע הוא מטמא, ואחרי שחובר מחדש (אצל האדם המקורי או אצל אדם אחר) שוב אינו מטמא. דין זה קיים גם כאשר האבר המקורי נלקח מאדם מת.
האבר מטמא בשעה שהוא קטוע, וכל מי ששהה במחצתו בשעה שהיה קטוע – צריך להטהר. אחרי שהאבר הושתל בהצלחה, הוא חזר לחיים ואינו מטמא טומאת מת.