יונה

את ספר יונה אנו קוראים ביום הכפורים, וכמדומה שאין צורך להסביר מדוע. תשובתם וכפרתם של אנשי נינוה מהוים סמל לתשובה לדורות. כפי שמלמדת המשנה במסכת תענית: "הזקן שבהן אומר לפניהן דברי כבושין: אחינו, לא נאמר באנשי נינוה וירא אלהים את שקם ואת תעניתם אלא וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה. ובקבלה הוא אומר וקרעו לבבכם ואל בגדיכם". דברי ה' המסכמים את הספר, על רחמיו שעל כל בריותיו, ומדות הרחמים שהוזכרו מפי יונה, משלימות את התמונה ומעמידות לפנינו ספר שאין מתאים ממנו ליום הכפורים.

המבקש יוכל למצוא בספר יונה קוי דמיון גם לעבודת יום הכפורים שבמקדש. הזכרת הבטוי "לפני ה'" ו"מלפני ה'", המובילים את פרשת עבודת יוה"כ ומצויים גם כאן, הגורל שנוכח גם בספר יונה וגם בעבודת יום הכפורים, והדמיון בין שני חלקיו של הספר לבין שני השעירים: יש בספר יונה מאפיין גיאוגרפי ברור. הליכה למערב אל הים, מול הליכה למזרח אל המדבר. המקום המערבי ביותר בספר הוא תרשיש, או המקום שבו היה יונה במעי הדג. המקום המזרחי ביותר הוא סוכתו של יונה שמקדם לנינוה. כסֻכותיו של המשלח לעזאזל. ספר יונה מחולק לשני חלקים: חלק מערבי וחלק מזרחי, כאן וכאן היה דבר גדול שלשה ימים. כאן וכאן התחילה הזעקה אל אלהים מפשוטי העם, מהמלחים או מאנשי נינוה, ואח"כ הופיע המכובד יותר, רב החובל או מלך נינוה. התשובה מתחילה מלמטה.

זמן כפרתם של אנשי נינוה הוא ארבעים יום. גם הזמן שבו בקש משה רחמים על ישראל הוא ארבעים יום. כשחִלָּה משה את פני ה' נאמר "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו", וגם על אנשי נינוה נאמר "וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה". הם שבים בתשובה כדי להשיג את המטרה "מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ". כנגד דברי משה אל ה': "שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ". גם כאן וגם שם הוזכרו מדות הרחמים.

הדמיון לכפרה על חטא העגל קיים בחלקו השני, המזרחי, של הספר. אבל גם בחלקו הראשון, המערבי, נזכרים המלחים שמגיעים לידי יראה גדולה. הם מלאי אמונה והם נודרים נדרים לה' וזובחים לו זבח. ולכאורה סִפור מושלם ומותאם היטב ליום הכפורים.

האמנם ספר של תשובה

ואולם, עיון בפרטיו של הספר מעלה פגמים רבים באידיליה של הספור הזה. האמנם האמינו המלחים בה'? האם השתנתה אמונתם בעקבות המעשה ביונה? ובפרט – האמנם שבו אנשי נינוה אל ה'?

המלחים מתוארים כאנשי אמונה גדולים. הם מאמינים באלהים (אם כי בכל האלהים שבעולם). הם מאמינים שתפלה וזעקה איש אל אלהיו, יש בהם כדי להציל את האניה. הם, ממש כמו אבותינו בימי הנביאים, מאמינים שהפורענות באה בשל חטאו של אחד מהם, והפלת גורל יש בה כדי להביא, בהתערבותו של אלהים, להצבעה על האשם. הם מפילים גורלות כדי לדעת בשלמי הרעה הזאת. הם יראים וזועקים אל ה' שלא יתן עליהם דם נקי.

כך מתואר הסִפור בפי כותב הספר. ואולם הספור הזה מעלה תהיות רבות: האמנם האמינו המלחים, שמאמינים בכל האלהים האפשריים בעולם, שהאלהים יתערב בגורל ויודיע מי חטא? אם לכל האלים יש שליטה על העולם – אולי יתערב בגורל האל הלא נכון, והגורל יפול על האיש הלא נכון? ובכלל, אם הם מאמינים שהסערה באה לים בגלל חטאו של אחד מהם, למה הם לא מפילים מיד את הגורל? למה הם מתחילים בכך שהם זועקים איש אל אלהיו, ואח"כ הם מטילים את הכלים שבאניה אל הים, ורק אח"כ הם מבררים מי חוטא? לא חבל על הכלים? למה שלא יבררו מיד מיהו החוטא? וכן: האמנם היו המלחים כ"כ בעלי אמונה עד שהיה להם ברור שאם יש סערה בים זה בגלל מעשיו הרעים של אחד מהם, ושהגורל יגלה אותו? וכן: מדוע הם מבקשים מה' שלא יתן עליהם דם נקי?

בעל כרחנו עלינו לבאר שזאת דרכו של מחבר הספר לתאר את מה שהיה שם. אבל את כל הספור אפשר לתאר גם בצורה אחרת לגמרי. את כל הספר אפשר לתאר בלי להזכיר שם שמים. אפשר היה לכתוב שהיתה רוח גדולה בים ויהי סער גדול בים. ואח"כ שבא דג ובלע את יונה, כדרך הדגים. ואח"כ, כשישב יונה במדבר, צמח מעליו קיקיון מדברי מצוי, עד שבאה תולעת מדברית מצויה והכתה את הקיקיון כדרך התולעים. לא כן דרכו של מחבר הספר. הוא מציג את הרוח, הדג, הקיקיון והתולעת, וגם רוח הקדים החרישית, כמינויים ישירים של הקב"ה, בלי שום מכרז ושום ועדת מינויים. הקב"ה הטיל רוח גדולה אל הים, והוא מִנָּה את הדג, הקיקיון והתולעת. להבדיל מספרים אחרים המתארים בעין אנושית את הנעשה ומותירים ביד הקורא את הוספת המבט האמוני לתמונה, מחבר ספר יונה מתאר את כל המציאות בעין אמונית. צריך לבאר שגם את שיח המלחים הוא מתאר כדרכו האמונית.

אפשר היה לתאר את שיח המלחים בעין אנושית, ואז תתורצנה כל התהיות דלעיל: כל הכלים אשר באניה הושלכו אל הים, והאניה עדיין כבדה מדי. כעת אין ברירה, לא נעים אבל עכשו צריך לזרוק מהאניה את אחד האנשים. האניה חִשבה להשבר, וכדאי לזרוק מישהו לים, מתוך תקוה שאולי האחרים ינצלו אם האניה תהיה קלה יותר. מה עושים במקרה כזה? מפילים גורל. אפשר לעטוף את הגורל באצטלא של "בשלמי הרעה הזאת לנו", ולכן עוד מדברים קצת עם הנִדון לפני הריגתו כדי להרגיע את המצפון, אבל ברור גם להם וגם ליונה שהוא יושלך אל הים. אלא שיש בעיה אחרת: האלהים של האיש הזה עלול להתנקם בנו, לאיש הזה יש פטרון. הבעיה הזאת היתה נוצרת עם כל אחד אחר שהיה עולה בגורל, בסוף היו מבקשים סליחה מאלהי אותו האיש ומשליכים את האיש אחר כבוד לים, יחד עם אלהיו. צריך במיוחד לבקש סליחה מאלהי אותו האיש, כי אלהיו יושלך אל הים ביחד אתו. הבעיה עם יונה היא שהוא טורף את הקלפים. אין לו שום אליל ביד, הוא טוען שהאל שלו רוצה להטביע דוקא אותו, והוא עוד אומר שהוא בורח ממנו. הוא באמת מאמין שבשלו הסער הגדול הזה ושלא במקרה הוא עלה בגורל. הוא טוען שהוא ירא את ה' אלהי השמים אשר עשה את הים ואת היבשה. לא נעים להסתבך עם אחד כזה. מאידך – עדיף להסתבך עם אחד כזה מאשר להפיל גורל חדש, שלך תדע על מי הוא עלול ליפול. ובכך לא נסתיימו צרותינו: האיש המשונה הזה עוד מבקש שיטילו אותו אל הים, ואחרי שעושים זאת, לא זו בלבד שאלהיו לא כועס, להפך – הים עומד מזעפו. אין לדעת מה היו עושים אנשי הספינה אילו היה יונה אומר להם שלא ישליכוהו אל הים. אבל יתכן מאד שזה היה עוזר להם לזרוק אותו לים בלי נקיפות מצפון, כי האיש הזה לא יודע להפסיד בכבוד והוא רוצה לרצוח את אחד מאתנו במקומו, ולכן מגיע לו להזרק לים. יונה הקשה עליהם בכך שאמר להם שאוני והטילוני אל הים. לכן צריך לבקש מאלהיו של יונה שלא יתן עלינו דם נקי, ואז אפשר סוף סוף להשליך אותו לים.

כך היה אפשר לתאר את מעשי המלחים, והתאור היה אמת מבחינה מסוימת. אבל הספר מתאר את כל הספור הזה בקוים מאד אמוניים, כדרכו. הוא רואה את התנהגות המלחים כהתנהגות בצל אמונה באלהים.

אך האם בעקבות כך עזבו המלחים את אליליהם? התשובה היא כנראה שלילית, אע"פ שזה לא נאמר. הם יראו את ה', אך לא נאמר שמישהו מהם עזב את אלהיו. גם אנשי נינוה ככל הנראה לא עזבו את אליליהם אע"פ שנאמר ויאמינו אנשי נינוה באלהים, לא ברור באיזה אלהים הם האמינו. הם שבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם, כלומר: מעברות שבין אדם לחברו. (ובכך הם מזכירים את דור המבול שנדון על החמס. ברור שספר יונה נכתב כדי להזכיר את המבול. הרבה דברים ביונה מזכירים את המבול. ההפיכה, ארבעים יום, החמס, הים ועוד. ומסתבר שלא במקרה שמו של הנביא הוא יונה. גם זה מזכיר את המבול). הם לא שבו אל ה'.

המשנה שהזכרנו לעיל מצטטת את יונה וממהרת מיד לצטט גם את יואל. ההבדל בין שני הספרים בולט מאד לעין. ביונה נאמר "וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם", ביואל נאמר "וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל ה' אֱלֹהֵיכֶם כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה". תשובתם של אנשי נינוה היא חסרת יעד. הם לא חוזרים אל ה', הם שבים מדרכם הרעה, לאן הם שבים? לשום מקום. ביואל שבים השבים אל ה' כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה. בספר יונה, יונה הוא המזכיר את מדות הרחמים, ולא אנשי נינוה, ודוקא לשלילה. הלשון היא כמעט אותה לשון: "כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה". ובנגוד לחטא העגל (שכבר הזכרנו לעיל את הדמיון הלשוני בינו לבין ספר יונה), בספר יונה איש לא נתץ את אליליו.

ומי שבודאי ובודאי לא חזר בתשובה בספר הזה, הוא יונה עצמו. אפילו בהיותו במעי הדגה הוא לא מביע שום חרטה על בריחתו מלפני ה', ולא מקבל עליו ללכת אל נינוה. הוא זועק אל ה' ככל אדם הנמצא בצרה, אך לא עולה על דעתו להזכיר שהוא אשם במצבו. נכון, אח"כ הוא הולך אל נינוה, אבל רק אחרי שה' אמר לו זאת שוב, והוא מבין שאין לו ברירה. כשהדג הקיא אותו הוא לא קם והלך לנינוה, אלא רק אחרי שה' דִבר אליו שוב. גם בסוף הספר הוא אינו מודה בטעותו. להפך, הוא ממשיך להתווכח עם ה' ולהצדיק את עצמו. הוא שולל את רעיון התשובה ומטיח בה': "כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה".

וגם אילו רצינו לדמות את הליכתו מערבה לשעיר ההולך אל ה', נגלה שההשוואה מאכזבת. בעוד השעיר לה' אינו הולך אל הקצה המערבי של העולם אלא מערבה אל אמצע העולם, אל ה', בורח יונה מלפני ה' עד הקצה המערבי. הוא אינו הולך אל ה'.

האדם מול רצון ה'

הזכרנו כבר את העובדה שאנשי נינוה מזכירים את דור המבול. אין ספק שכותב הספר רצה להזכיר גם את סדום ועמורה: הם יושבים במזרח ומנובאת להם הפיכה. הבטוי "עלתה רעתם לפני" בא להזכיר את הבטוי "הכצעקתה הבאה אלי" ועוד. (כבר התורה קשרה את פרשת המבול לפרשת סדום ועמורה, כפי שבארנו בפרשת וירא).

אבל את יונה עצמו, מבקש הספר לדמות דוקא לקין.

את קין שואל ה': "לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ", את יונה שואל ה' "הַהֵיטֵב חָרָה לָךְ". קין יוצא מלפני ה' ויושב קדמת עדן, וגם יונה בורח מלפני ה' ויושב מקדם לעיר. קין, שרצה לעשות את רצון ה' וה' לא שעה לו, כועס על הבל אחיו והורג אותו, ואף יונה מבקש את מותם של אנשי נינוה. הוא אינו מקבל את העובדה שאף הם יצירי כפיו של ה'. הן קין והן יונה עומדים פעמים מול ה', ומנסים לשנות את החלטת ה'.

שאלת מקומו של האדם מול ה' עולה כאן במלוא עֻזה. ליונה יש דעה בעניין (ואת טעמה ננסה לברר להלן), לדעתו, אם אנשי נינוה חטאו, אחת דתם להמית. ואם ה' לא מקבל זאת – אעשה כמיטב יכלתי כדי להביא לידי כך.

כנגדו, הן המלחים והן אנשי נינוה מאמינים שאפשר לשנות את רוע הגזרה. הם מתפללים וזועקים. אנשי נינוה נענים, המלחים לא. אך גם המלחים חותרים להשיב אל היבשה בנסיון לבטל את רוע הגזרה, וכאשר הם מתיאשים הם אומרים לה' "כִּי אַתָּה ה’ כַּאֲשֶׁר חָפַצְתָּ עָשִׂיתָ".

המלחים מבינים שה' רוצה במות יונה, אך הם מקוים שאפשר יהיה להתחנן אל ה' ולבטל את רוע הגזרה, אנשי נינוה אף מצליחים בכך. יונה, לעֻמתם, פועל בדיוק בכוון ההפוך. הוא יודע שה' מקבל שבים, והוא פועל כדי להביא לידי כך שה' ידון את אנשי נינוה כדינם, כחוטאים. וכפי שמדת הדין נותנת לחוטאים. הספר מדמה אותו דוקא לקין, שמבקש לשנות את רצון ה' לטובתו (במקום להתאים את עצמו לרצון ה'), ומבקש לסלק מהדרך את כל מי שמפריע לו.

למה מתנגד יונה לתשובה

מדוע מתנגד יונה לרעיון התשובה? מקובל להסביר שיונה כנביא יודע שאשור עתידים להחריב את ישראל, ולכן הוא מעוניין שנינוה תהפך. גם אם זה טעם הדבר, הרי שאין לזה זכר בספר, ולא זה הדבר שהספר אומר. ועוד: אילו זאת היתה טענתו של יונה הוא היה צריך לעמוד ולחלות את פני ה' ולומר ה' ה' אל רחום וחנון חוס על עמך. יונה פועל להפך. הוא קובל על כך שה' הוא אל רחום וחנון. הוא מתלונן על כך. הוא רואה בכך חסרון. (וכנביא הוא ודאי יודע שכשה' ירצה להגלות את ישראל הוא יגלה אותם, ולא חשוב ע"י מי). אפשר לומר שיונה לא אוהב את הרעיון שהוא יכריז שנינוה תהפך ובסופו של דבר זה לא יקרה, הוא יצטייר כנביא שקר שנבואתו התבדתה. גם להסבר זה אין שום זכר בספר. הסבר זה שומט את הקרקע מתחת לכל רעיון הנבואה. אדרבה, אם הנביא נבא פורענות והעם חזר בתשובה ולכן הפורענות לא באה – אין מדד טוב מזה להצלחתו הגדולה של הנביא.

מתוך הספר עצמו, ההסבר המתקבל ביותר הוא שיונה מייצג את מדת הדין. יונה, כאליהו, מקנא לשם ה'. הוא חפץ בכך שכל החוטאים יושמדו מעל פני האדמה, שהרי הם חוטאים ושום דבר לא מצדיק את קיומם. אנשי נינוה רעים וחטאים? שיהפכו! כסדום לפניהם. המציאות מחייבת את הפיכת נינוה.

יש כמה מקומות בתנ"ך שבהם מציג התנ"ך דו שיח בין מדת הדין למדת הרחמים. אחד המקומות האלה הוא דברי משה אל ה' בזמן חטא העגל. שם מדבר ה' בשם מדת הדין. הדין גוזר ומחייב את השמדת עם ישראל. אין טעם בעם שעושה לעצמו עגל מיד אחרי מעמד הר סיני, וכדברי חז"ל: "עלובה כלה שזינתה בתוך חופתה" (שבת פח: גטין לו:). לכן אומר ה' שישמיד את ישראל. משה בא בשם מדת הרחמים: "לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה". "וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה". ה' ברא את העולם והוא חפץ בקיומו. הוא הוציא את ישראל ממצרים והם עמו ונחלתו.

וכבר עמדנו לעיל על כך שספר יונה מביא פסוקים רבים המזכירים את פרשת העגל. אלא שבספר יונה התחלפו התפקידים: שם דוקא הנביא הוא המדבר בשם מדת הדין, והקב"ה מדבר בשם מדת הרחמים. הנביא קובל על מדת הרחמים, היא מעוותת את הצדק והיושר והדין. אבל הקב"ה מדבר מתוך רחמים, איך לא אחוס "עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה". הנגוד לקיקיון מלמד שטעם הדבר הוא שאותם אדם ובהמה הם מעשה ה', בנגוד לקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו. (ובפרט, הק"ו שמביא ה' ליונה מלמד את יונה שהגישה שלו היא הפוכה מגישתו של יונה. יונה המדבר בשם מדת הדין, סובר שהשאלה המרכזית היא שאלת התועלת. מי שלא מביא תועלת – שיושמד. הק"ו של ה' יוצא מנקודת מוצא הפוכה. מדת הרחמים. מי שעמלתי בו ועשיתי אותו מתוך רצון ורחמים, בו אני חפץ (ועם זאת מוצגים כאן שני סוגי רחמים. הרחמים שבקש משה כשחטאו ישראל הם בשל רצונו העתידי של ה'. לפי זה אין מקום לק"ו שבסוף הספר. יונה חס על הקיקיון כי הוא צריך אותו. ולפי תפישתו ה' חס על ישראל כדי שלא יאמרו מצרים ברעה הוציאם. אומר לו ה' שלא כך הדבר. ה' חס על ברואיו כי ברואיו הם)).

והנגוד לקיקיון בולט שבעתים לאור הצורה שבה מציג אותו ה' בפני יונה. כבר הזכרנו לעיל שבספר יונה שום דבר לא קורה מעצמו. ה' ממנה את הדג, את הקיקיון ואת התולעת. "וַיְמַן ה' אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה". אבל כשה' מדבר עם יונה על הקיקיון הוא מציג את הקיקיון בתאור: "הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד". אומר ה' ליונה: לפי הגישה שלך הכל מקרי ולא מתוכנן.

כאשר הנביא מייצג את מדת הדין, והעם שומע לו בהפיכה המתחילה מלמטה, מדבר ה' בשם מדת הרחמים. כל עוד האדם מרחם על עצמו ואוהב את עצמו וחפץ בקיומו יותר מכל דבר אחר, אין מקום לכך שה' יראה את האדם כיציר כפיו ויחוס עליו. אבל בספר יונה הנביא אומר את האמת הפשוטה הנגזרת ממדת הדין, והעם מקבל את דבריו ומבין שעליו לשוב מדרכו הרעה, גם אם אינו מאמין בה' ואינו שב אליו. כאשר הנביא והעם מדברים בשם מדת הדין, ה' מדבר בשם מדת הרחמים. מדת הרחמים היא היכולת לתאר את כל העולם כיציר כפיו של ה'. מדת הרחמים היא ההכרה בכך שהקיקיון אינו הקיקיון שבן לילה היה ובן לילה אבד, הוא הקיקיון שמִנָּה ה'. גם אנשי נינוה הם ברואיו של ה', וגם ישראל הם עמו ונחלתו שהוציא בכחו הגדול ובזרועו הנטויה. כיון שהם מעשה ידי ה', יש לחוס עליהם ולא להשמידם. (מדת הרחמים היא עצם הרצון האלהי שיתקים עולם, כפי שבארנו במאמר על מדות הרחמים). מתוך מבט כזה, גם המלחים שרוצים לזרוק אדם לים אך קצת חוששים, הם מלחים שיראים יראה גדולה את ה', במובן החיובי. גם הם יִבָּחנו בעין אמונית ומרחמת, ויִשָּפטו כברואי ה' המכירים בגדולתו. כלם ברואיו של ה' ולכן סופם שאפילו מדת הדין תגזור שעליהם להשאר חיים, וכי אפשר להשמיד את מעשה ידי ה'? כל זה תלוי בכך שהעם יכיר בכך שהם ברואיו של ה' וזה מחייב אותם. כל זה תלוי בכך שהנוכחים בעולם ידברו בשם מדת הדין, כלומר: יכירו בכך שחובתם לעבוד את ה' ולשם כך נבראו ואין להם זכות קיום אם הם לא מצדיקים אותה אלא דבקים בחמס אשר בכפיהם ומשליכים אנשים הימה בלי נקיפות מצפון. אי אפשר לחוס על מי שמתבסס מראש על כך שה' הוא חנון ורחום ולכן אפשר לעשות מה שמתחשק. אבל כאשר הם מכירים בכך שיש להם חובה בעולמם בהיותם ברואי ה', גם לשון המספר בספר רואה אותם כברואי ה', וככאלה ודאי שיש לחוס עליהם ולא להשמידם. במקרה כזה, מחבר הספר רואה את כולם באור אחר לגמרי.

יונה הוא נביא, הוא לא כהן גדול. הנביא מייצג את מדת הדין. הכהן הגדול מייצג את העם. כאשר יש מי שמוכן ללכת עד קצות העולם עם מדת הדין, יכול הכהן המייצג את העם להתקרב ולגשת אל ה', ולהזכיר לו שאנו עמו ונחלתו ומעשה ידיו.