תודה רבה.
ראשית עלי להודות, כמובן, לקב"ה, על כל הטוב והחסד שגמל עלי. רציתי להודות לו קודם כל על שהוא קיים, אך אני חושש שיש קצת אפיקורסיות בהודאה כזאת, שעלול להשתמע ממנה כביכול כאילו יש אפשרות שהוא לא קיים, וקיומו איננו אלמנטרי. לכן אודה לו רק על כך שאני קיים, שהעולם קיים, שהוא נתן לנו את תורתו, ונתן לנו את היכולת והתפקיד להגות בעניינים שברומו של עולם.
כמו כן אני מודה לו שנתן לי את הכלים והכח לעסוק בכל מה שקשור לחיבור הספר הזה. שנתן לי את הכלים המתאימים, שהביא אותי לעולם במקום המתאים, שבו אקבל את החינוך המתאים. אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רנה כהמון גליו אין אנו מספיקים להודות לך ה' אלהינו. מודים אנחנו לפניך שאתה הוא ה' אלהינו ואלהי אבותינו לעולם ועד.
כמו כן אני מודה להורי שהיו שותפים טובים לקב"ה בהולדתי, ונתנו לי חינוך טוב ונכון.
אני מודה לכל אלה שעזרו לי בחיבור הספר הזה, שיעצו, שעזרו, שדחפו, שהעירו, שהאירו.
לאשתי עידית, על כל התמיכה שהיא תומכת בי. שלי ושלכם שלה הוא.
ומעל כולם, לאיש שבזכותו נכתב הספר הזה, לאיש שהניח את הדברים על השלחן, ששאל ברצינות את השאלות החשובות, ועורר את הנושא החשוב הזה. האיש שבלעדיו הספר הזה לא היה נכתב – ריצ'רד דוקינס.
ספר זה נכתב בעקבות ספרו של ריצ'רד דוקינס "יש אלהים?". הספר הזה בא להתמודד עם השאלה הבסיסית שהעלה דוקינס. למה להאמין באלהים. הספר הזה אינו תגובה ישירה לדוקינס, אלא נסיון להניח על השלחן את השאלות והתשובות שנשאלו על השאלה החשובה הזאת. ולנסות להתמודד עם השאלה האם יש אלהים, ועם הדעות השונות שנאמרו בשאלה זו.
אמנם נכון שדוקינס בספרו הציג גם את הטענות של אלה שמאמינים באלהים, אבל הנסיון להבין את הטענות כאשר הן נשמעות מפיו של המתנגד הוא מגוחך. הוא כמו הנסיון להעמיד את אחיו של התובע כעורך דינו של הנתבע, כדי שהשופט יוכל אח"כ להצטדק ולהתחבא מאחורי האמירה "שמעתי את שני הצדדים".
הספר לא נכתב כתגובה לדוקינס דוקא, אלא כהצגת הטענות בדבר קיום האלהים. דוקינס יוזכר בו מדי פעם, אך לא רק הוא אלא חכמים והוגי דעות רבים משני צדי המתרס.
ראשית, נוכיח שיש אלהים, להוכחות אלה נקדיש את הפרק הראשון. נעסוק בשאלה האם גם בימינו, כאשר המדע כבר הגיע למחוזות שלא חלם עליהם בעבר, עדיין יש לנו צורך באלהים כדי להסביר את הקיום. והאם אלהים הוא מחויב המציאות, או שהמציאות היא מחויבת אלהים. כמו כן נעסוק בשאלה מה גורם למה בעולם, ביקום, בטבע ובבריאה. מה קדם למה, הבורא או הנברא?
מתוך כך נגיע לשאלה מהו הזמן ומה יצר אותו, וכיצד מנהל אלהים את עולמו בזמנים השונים. מי יצר את הזמן, מי יצר את חוקי הטבע, וכיצד הוא יודע היום מה שיעשה מחר, ובכל זאת יוכל מחר לעשות כרצונו. לשאלות אלה נקדיש את הפרק השני.
האמנם יכול כח שאינו חומר לשלוט בחומר? האמנם יכול אלהים שאינו גוף ואינו חומר ליצור חומר ולשלוט בו, והאמנם יכולה נפש האדם לשלוט בגופו אע"פ שהיא איננה כח פיזיקלי? לשאלות אלה נקדיש את הפרק השלישי.
ואם אתה עדיין לא משוכנע שיש אלהים, שהרי המדע מוכיח את ההפך. ואם עוד נדמה לך שתורת האבולוציה שהוכחה היטב מכל כווניה מוכיחה שאין צורך באלהים כדי להסביר את העולם, ואם נדמה לך שכאיש מדע חל עליך איסור מן התורה להאמין בכל מה שאינו מדעי, או בכלל – נדמה לך שהמדע כבר יודע הכל והוא יכול להוות תחליף לאלהים, אז כדאי לך לקרוא את הפרק הרביעי. שם תגלה איך בנויות הוכחות מדעיות ומה ביכלתן לעשות ומה מגבלותיהן, ושאלהים עצמו שולט היטב בכל המדעים.
בפרק החמישי נסכים עם דוקינס (!) שמי שמאמין צריך להאמין באמת. שאי אפשר לפטור את שאלת האמונה והמדע בכל מיני תשובות מתחמקות כגון שהמדע והדת עוסקים בשני מישורים שונים שאינם נפגשים, או שהמדע נכון מבחינה חומרית והדת מבחינה פילוסופית ועוד התפלספויות רבות מעין אלה. נעמוד יחד עם דוקינס כאליהו בהר הכרמל ונשאל את העם: עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים? אם ה' הוא האלהים לכו אחריו, ואם אין אלהים – אל תלכו אחרי אף אחד. אבל אם יש אלהים אז הוא אמיתי בעולמנו לא פחות מכל גורם אחר, ואפילו יותר.
ואם אתה בכ"ז עוד מטיל ספק, כי לא נעים לך להיות עם המאמינים הפרימיטיביים אפילו שאמונתם מוכחת, ואתה רוצה להיות חלק מהעולם הנאור והאתיאיסט, אז דע לך שאתה בחברה טובה. האתיאיסטים יודעים היטב איך למכור את אמונתם בנימוקים משכנעים למדי, כגון הנימוק שכל החכמים נמצאים בצד שלהם, אז כדאי גם לך להיות שם ולהיות חכם. ואם הנימוקים האלה נשמעים לך קצת מוכרים, כנראה שקראת פעם את בגדי המלך החדשים או את ספרו של דוקינס. וכדאי לך, להשלמת התמונה, לקרוא גם את הפרק הששי בספרנו המציג את המלך במערומיו.
וכעת אנחנו מגיעים לשאלת השאלות: מה יוצא לנו מזה? איזה מין אלהים הוא זה אם הוא יושב על כסא רם ונשא ואני לא גומר את החודש? וכי אנו זקוקים לראיה גדולה יותר לכך שהוא לא נמצא? בפרק השביעי נתמודד עם טענותיהם של האתיאיסטים המוכיחים שאין אלהים מכך שהוא לא מקיים את כל המצוות שבהן צוינו אותו. ולאלהים כזה לא מגיע שנאמין בו.
ובפרק השמיני ננסה לענות בקיצור, תוך פרק אחד, על טענותיהם של האתיאסטים בעניין כל הרע שיש, לטענתם, בתורה. מן הראוי היה להסביר את התורה מתחלתה, ולהקדיש ספר ארוך לבאור דברי התורה ופרושם, אך לכך אין מספיק מקום בספר זה. כאן לא ננסה אלא להשיב בקיצור על כמה טענות של האתיאיסטים, וכן – להראות שהאתאיסטים מעלילים כמה עלילות דם על המוסר של התורה.
בעצם, באמת, למה להאמין באלהים?
מי אמר שיש אלהים, אולי אין?
פעם, נזקק האדם לאלהים. האדם הפרימיטיבי, הקדום, שלא היה לו שום מדע, שלא ידע דבר וחצי דבר על העולם הסובב אותו, ושלא ידע להסביר אפילו מושג פשוט כמו קואנט או בירור טבעי, הוא היה זקוק לאלהים. אבל אנו, ב"ה, לא נזקקים לאלהים. תודה לאל אנחנו אנשים נאורים שיודעים להסביר כל דבר. תודה לאל יש לנו מדע מפותח, ואנחנו יכולים להסביר את העולם בלי להזדקק לשום הסבר שלא כדרך הטבע.
האמנם?
אחד הסממנים של אדם מתקדם, המבדילים אותו מאדם פרימיטיבי, הוא שהאדם המתקדם יודע מה הוא לא יודע, הוא מרגיש בחסר. האדם הפרימיטיבי חושב שהוא יודע הכל. רוב הדברים שאנו יודעים היום ולא ידע האדם שבתקופת האבן, הם דברים שהאדם שבתקופת האבן לא הרגיש כלל בחסרונם, כיון שלא ידע שהם אפשריים. כשם שהמדענים המתקדמים של היום אינם יודעים במה הם פרימיטיביים, אבל הם ודאי יהיו ללעג ולקלס בעיני המדענים שיחיו בעוד שלשת אלפים שנה. המדענים שיחיו בעוד שלשת אלפים שנה בודאי ידמיינו את המדענים של היום כאנשים שחיים בתוך ריק גדול של לא-נודע, בחלל ענק מלא כולו בסימני שאלה, כאנשים אובדי עצות נבערים שחיים בצל אופל גדול מהם ומגששים באפלה. יתכן שהמדענים של היום עצמם יודו שכך הם חשים בתחומים מסוימים ומוגדרים שאותם הם חוקרים, אבל לא כך הם חשים בד"כ. דרכו של המדען היא להתייחס אל עצמו כאל נאור (ודוקינס עושה זאת לכל אורך הספר כפי שנבאר), ואל המדען של תקופה קודמת לו כאל פרימיטיבי, משום שהמדען של היום יודע מה המדען של תקופת האבן לא ידע. המדען של היום לא מתיחס אל עצמו כאל פרימיטיבי, כי הוא לא יודע מה הוא לא יודע. את זה ידע רק המדען שיחיה בעוד שלשת אלפים שנה.
לכן, המחשבה שהאדם בן תקופת האבן הרגיש שהוא חי בתוך עולם מלא סימני שאלה, שהכריחו אותו להמציא את אלהים ולברוא אותו יש מאין, היא מחשבה אוילית שבאה ממקום של גאוה. האדם בן תקופת האבן הרגיש שהוא יודע על העולם הזה כל מה שאפשר לדעת. וכן מרגיש גם המדען של היום (וראה להלן עמ' 19).
אחד הענפים שמנסים היום להתמודד עם שאלת ידיעתנו או אי ידיעתנו את כל כחות הטבע, הוא ענף המדע הבדיוני. הענף הזה, מאז ז'ול ורן ועד היום, הצליח לחזות בצורה יפה מאד כמה המצאות ותגליות. אבל, במדה רבה מאד המדע הבדיוני הוא פרודיה על עצמו. בספר "המוסד השמימי" של אסימוב, מתוארת קיסרות השולטת על הגלאקסיה כולה. כוכבים שלמים בה מיושבים בצפיפות בקומות רבות על פני כל הכוכב, והם מקבלים אספקה יומית מכוכבים חקלאיים. אחת השאלות המטרידות כמה חוקרים באוניברסיטאות שם, היא השאלה המעניינת מאיזה כוכב יצא המין האנושי. בספר הזה נסיגה במדע באה לידי ביטוי בכך שבכוכבים מסוימים חזרו להשתמש באנרגיה כימית ולא באנרגיה גרעינית. עד כאן מגיע דמיונו המופלג של הסופר. וזה נראה קצת תמוה בעינינו, כי אנחנו היינו מצפים שבתקופה כזאת גם האנרגיה הגרעינית כבר תהיה פרימיטיבית למדי, ואנשים ישתמשו במקורות אנרגיה אחרים לגמרי. כגון... כגון... כגון מה?
אחת המשימות האבסורדיות היא להביא דוגמא לדבר שעדיין לא חשבו עליו.
כיון שאין לנו דוגמא לדבר שעדיין לא חשבנו עליו, אנחנו בכלל לא מרגישים שאנחנו לא יודעים. נדמה לנו שאנחנו יודעים הכל, כי אנחנו בכלל לא יודעים מה אנחנו לא יודעים. אנחנו אפילו לא יכולים להביא דוגמא לכך. אבל בעתיד, האנשים שידעו, ילעגו מאד לפרימיטיבים כמונו.
אבל משום מה נדמה לנו שאנחנו, מדענים מתקדמים שכמונו, יודעים הכל. ולכן, כיון שאנחנו לא יודעים על אלהים, הוא כנראה לא קיים. כי המדע שלנו מבין הכל.
ההבדל בין המדען של היום למדען של תקופת האבן, ובינם לבין המדען שיחיה בעוד שלשת אלפים שנה, הוא כמותי ולא איכותי. המדען שחי בתקופת האבן (או כל אדם שחי אז, אם לא הבחינו אז בין מדענים לבין פשוטי העם), הכיר בכללים פשוטים של הטבע, הוא ידע היטב מתי תזרח השמש ומתי היא תשקע, הוא ידע מתי יבא החורף ומתי יבא הקיץ, וגם אלו כוכבים יֵראו ברקיע, הוא ידע להסביר את כל זה ברמה שלו, אע"פ שלא הכיר את חוקי קפלר. האם הוא הרגיש בחסרון כלשהו? מסתבר שלא, הוא ידע להסביר את חוקי הטבע היטב: דרכה של השמש לזרוח בבקר ולשקוע בערב. המדען של היום יודע לחשב את חוקי האינרציה והגרביטציה, והוא יודע גם לחשב את המסלול האליפטי של גרמי השמים. חסר לו משהו? שום דבר. הכל מוסבר היטב ע"פ חוקי האינרציה והגרביטציה. אלא שהמדען לא יודע להסביר למה יש אינרציה וגרביטציה.
יום יבוא והמדען יסביר גם את זה, וידחה את הלמה לשאלה הבאה.
וזאת הנקודה החשובה: המדע בעצם טיבו ומהותו יודע להסביר איך נגרמת תופעת טבע מגורם שקדם לה, והוא יכול להסביר איך נגרם הגורם הזה מגורם שקדם לו, וכן הלאה. המדע יכול להסביר איך נוצר חומר כלשהו מחומר שקדם לו, ויוכל להסביר איך נגרם החומר הזה מחומר שקדם לו, וכן הלאה. כל ההסברים האלה יפים כדי להסביר איך נוהג העולם. אין בהם די כדי להסביר את עצם קיומו של העולם.
כי הכלל הבסיסי של המדע הוא ששום דבר לא יכול להגרם בלי שיקדם לו גורם טבעי שיגרום לו, ושום חומר לא יכול להתקיים בלי שיקדם לו הגורם שלו. מכאן עולה מסקנה פשוטה (שכדי להסיק אותה, אין שום הבדל בין מדען בן תקופת האבן, מדען בן תקופתנו, ומדען שיחיה בעוד שלשת אלפים שנה): קיומו של העולם עומד בסתירה חמורה לכל חוקי הטבע. חוקי הטבע מחייבים שלא יהיה עולם ושלא יהיה קיום. שהרי חוקי הטבע קובעים שלא יכול להיות קיים שום דבר אם לא קדם לו גורם קודם יותר. מאין הגיע הגורם הראשון? שום גורם לא יכול להיות קיים אלא אם כן משהו קיים מעצמו, וכיון ששום דבר לא יכול להיות קיים מעצמו, חוקי הטבע מחייבים שהעולם לא יהיה קיים.
העובדה שהעולם בכל זאת קיים, מלמדת שבהכרח יש משהו מחוץ למערכת החומר והזמן, מחוץ למסגרת התלויה בחומר ובזמן. בממלכת החומר הכל תלוי בזמן, הגורם תמיד יבוא בזמן מוקדם יותר מהנגרם, והנגרם הבא יבוא בזמן עוד יותר מאוחר. זוהי מערכת הטבע. אך מדברינו מוכח שבהכרח יש משהו מחוץ לטבע. משהו חזק יותר מחוקי הטבע, משהו שאינו תלוי בזמן, במקום ובחומר, ואינו חלק מהמערכת הזאת, הוא חזק ממנה והוא הגורם המחזיק אותה.
מערכת חוקי הטבע המוכרת לנו והנתפשת בשכלנו איננה מסוגלת להסביר את עצמה בכחות עצמה. היא תלויה בקיומו של גורם שעומד מחוץ לה. שאינו כפוף למסגרתה ואינו מחויב לה ולחוקיה, וממילא כנראה גם לא נתפש בשכל האנושי. גורם שאינו כפוף למערכת הנתפשת בשכלנו שבה כל דבר נגרם מדבר שקדם לו בזמן. משהו מחוץ למסגרת הזמן שאינו כפוף למסגרת הזמן, ולמסגרת הגורמים והנגרמים.
וכך כותב הפילוסוף דוד יום, (דיאלוגים על הדת הטבעית, חלק ב): "אך ודאי הוא, כי בשעה שאנשים סבירים מדיינים בנושאים אלה, לעולם לא תהיה השאלה בדבר הישות של האל, כי אם אך בדבר טבעו. האמת הראשונה, כפי שציינת יפה, אינה עומדת כלל בסימן שאלה, והיא ברורה מאליה. שום דבר אינו קיים ללא סיבה, ולסיבה המקורית של יקום זה, תהא אשר תהא, קוראים אנו אלהים. ובחרדת קדש אנו מייחסים לו שלמות מכל סוג שהוא. מי שמפקפק באמת יסודית זו, ראוי לכל עונש שיש בידי הפילוסופים להטיל, לאמור: הרבה לעג, בוז ודחייה".
והפילוסוף הידוע עמנואל קאנט, (בקורת התבונה הטהורה, הספר השני, פרשה שלישית, פרק שלישי) כותב: "וכך היא דרכה הטבעית של התבונה האנושית. בראשונה, מוכח לה קיום של ישות הכרחית כלשהי, בה היא מכירה קיום ללא תנאי. והנה, היא מחפשת את המושג של מה שאינו תלוי בכל תנאי, והיא מוצאת אותו במה שהוא התנאי המספיק לכל האחר. כלומר: במה שמכיל את הממשות כולה. אולם, הכוליות ללא גבולות היא אחדות מוחלטת, וכרוך בה המושג של ישות יחידה, כלומר: הישות העליונה; וכך מקישה התבונה, כי הישות העליונה, בתורת טעם בראשית לכל הדברים, קיימת דרך הכרח מכל וכל".
ומנין שהעולם בכלל נברא אי פעם?
יטען הטוען: נכון, בריאה היא דבר בלתי אפשרי וסותר את חוקי הטבע. אבל מי אמר שהעולם נברא אי פעם? אולי הוא היה מאז ומעולם? (או בלשון המקובלת: אולי העולם קדמון).
האמת היא שזאת לא טענה חדשה, גם אריסטו טען כך, מפני שלדעתו לא יתכן שעולם יתחיל להתקיים בזמן מסוים. אבל בטענתו זאת הוא לא פתר שום בעיה. השאלה עוד שרירה וקיימת, שהרי לא הסברנו את עובדת היותו של העולם קיים. גם אם העולם היה קיים מאז ומעולם הוא דבר לא מוסבר וסותר את חוקי הטבע. כי ע"פ חוקי הטבע שום דבר לא קיים אלא אם כן קדם לו הגורם לו. מה קדם לקיום העולם ויצר אותו? אם שום דבר לא יכול להתקיים אלא אם כן יקדם לו הגורם שלו, שום דבר לא יכול להיות קיים, כי שום דבר לא יכול לגרום לקיומו של הגורם הראשון (שהרי הוא הראשון ולכן שום דבר לא גרם לקיומו), ובהעדר גורם ראשון שום דבר אחר לא יכול להגרם. גם גורם ראשון שהיה מאז ומעולם אינו מוסבר, כי הוא אינו יכול להתקיים בלי שיקדם לו גורם שגרם לו, וכיון שהוא היה מאז ומעולם הרי ששום דבר אחר לא קדם לו ולא גרם לקיומו. כיצד, אפוא, הוא קיים?
הקושי להשיב על השאלה איך העולם קיים נובע מכך שהתשובה נתקלת ברגרסיה אינסופית. כלומר: אם תשאל מה גרם לקיומו של גורם מסוים והתשובה תהיה גורם אחר, תשאל השאלה מה גרם לגורם הזה. אם נמצא את הגורם לגורם הזה, תשאל השאלה מה גרם לגורם הזה, וכן הלאה עד אינסוף. גם אמירה שהגורם היה קיים מאז ומעולם, נשענת על אינסופיות. אינסופיות, הן במרחב והן בזמן כמוה כרגרסיה אינסופית של גורמים ונגרמים. (וכאשר אנו מתבוננים בחידה הגדולה הזאת של האינסוף, אנו מגלים שלא רק היוצר הוא חידה, אלא גם עצם הקיום המתמשך. על מה נשען ומסתמך קיומו של העולם לאורך זמן?). האינסופיות היא תמיד מוצא אחרון. אריסטו האמין באדם קדמון ועולם קדמון (למרות שהאמין, בצורה זו או אחרת, באלהים) כי היה לו קשה יותר לסבול את ההשערה שהעולם מתחדש ומשתנה. ברגע שבו היתה למדע שעת כושר, האבולוציה והמפץ הגדול החליפו במהירות את תיאוריית הקדמוניות, המדע שש לזנוח את תאורית העולם הקדמון למען יצירה בדרך כלשהי. כי הקדמוניות היא מפלט לא נוח. ניוטון האמין ביקום אינסופי במרחב הנמדד במטרים (כלומר: לא אינסופי בזמן אלא אינסופי במספר הכוכבים, אינסופי לאורך ולרוחב), אבל גם הפתרון הזה לא החזיק מעמד, והמדע שש לברוח ממנו ברגע שיכול היה. כי החומר הוא סופי, והאינסופיות היא חידה לא פחות מהרגרסיה האינסופית. המוצא הזה מן האלהים הוא מוצא לא טוב. המוצא הזה הוא אמירה בלתי נתפשת בשכל כמו כל אינסוף אחר, הוא איננו מסביר את חידת העולם.
ההשקפה שהעולם קדמון מתאימה למדע הקדמון, המדע המודרני גורס שהבנת תופעה היא הכרת הגורם שקדם לה, במדע כזה א"א להאמין שהעולם קדמון, כי א"כ לא הגעת לסוף.
ואולם, גם אם העולם אינסופי, אין זה פוטר אותנו מהצורך לשאול איך יש עולם, מדוע יש קיום (ראה להלן עמ' 7). על השאלה הזאת תתכנה רק שתי תשובות אפשריות: א. כי אלהים יצר אותו. ב. ככה. שתי התשובות הן, למעשה, אחת. שתיהן תולות את הקיום בכח שמעל להבנתנו.
ע"פ כללי ההגיון עולם לא יכול להתקיים. העובדה שהעולם בכל זאת קיים, מלמדת שבהכרח יש משהו מחוץ למערכת החומר והזמן. משהו מחוץ למסגרת התלויה בחומר ובזמן. משהו חזק יותר מחוקי הטבע, משהו שאינו תלוי בזמן, במקום ובחומר, ואינו חלק מהמערכת הזאת, הוא חזק ממנה והוא הגורם המחזיק אותה.
חז"ל מלמדים אותנו את הרעיון הזה, כשהם מתארים את אברהם אבינו, שבהיותו ילד ראה את השמש ואמר שהיא כנראה אלוה, כשראה שהיא שקעה אמר שאינה אלוה. כשראה את הירח עולה החליט שהוא אלוה, וכשראה אותו שוקע ואת השמש עולה שנית הבין שיש מי שמנהיג את שניהם, ואת העולם כולו. המדרש הזה מתאר בצורה ציורית את העובדה, שאפילו רמה מינימלית של הבנה מדעית, די בה כדי להבין שהמדע לא יוכל להסביר את קיום העולם באמצעות עצמים וגופים מתוך העולם עצמו, וש"אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים". מבחינה זאת אין הבדל בין אדם שהמדע שלו כבר מצא שהשמש זורחת מדי בקר במזרח ושוקעת בערב במערב, לבין אדם שהמדע שלו כבר גלה את חוקי קפלר. בכל מקרה – המדע תמיד מסביר את מה שבתוך הטבע באמצעות גורמים אחרים שגם הם חלק מהטבע, ולכן הוא לעולם לא יוכל לגלות מה יצר את הטבע, את החומר ואת הזמן. מי שמוצא את הפתרון לקיום העולם בשמש, בירח, באבולוציה או במפץ הגדול, לא שאל את השאלה הבסיסית: מה יצר את השמש, הירח, האבולוציה והמפץ הגדול.
תאוריית המפץ הגדול גורסת שהעולם נוצר מתוך פרץ גדול של אנרגיה שהפכה לחומר. מאין הגיעה האנרגיה? מה גרם למפץ? אלה שאלות שא"א לענות עליהן. גם אם המדע ימצא תשובה, הוא רק יעביר את השאלה לגורם החדש שימצא. וכבר אמרו על כך גדולי הפיזיקאים העוסקים במפץ הגדול: "רגע הבריאה נותר בלי הסבר" (א ה גות ופ ג' שטיינהרט scientific american כרך 250, עמ' 102). "הרגע הזה הוא מחוץ לחוקי הפיזיקה הידועים" (סטיבן הוקינג וג אליס the large scale structhure of space time קייימברידג' עמ' 364). ומסכם יקיר שושני, (בקשר לאלהים, עמ' 146): "אפילו כיום הפיזיקה אינה יכולה להשיב על שאלות משמעותיות ביותר: כיצד החל היקום להווצר ממש בשבריר השניה הראשון? האם לפני בריאת היקום היו קיימים חוקים שהתוו את הבריאה? אם לא היו חוקים כאלה, הרי שהבריאה היתה תהליך אקראי לחלוטין, כיצד נוצרו מתהליך כזה החוקים שאותם אנו מכירים כיום?".
דוקינס לועג (ובצדק) לאותה אשה שמסבירה שיש צבים כל הדרך למטה. אמונת הצבים מניחה שאפשר להסביר את עמידת העולם באמצעות עצמים מוכרים לנו, ושיש איזה שהוא "מטה" שם למטה. מטה שלא צריך להסביר מה מתחת לו. כך היא דרכו של המדע מאז ומעולם, שמסביר את העולם באמצעות עצמים שהוא מכיר. בין אם אלה גלגלים ואש-רוח-מים-אדמה, ובין אם אלה אנרציה וגרביטציה. בסוף אין הבדל גדול בינו לבין אותה אשה שמאמינה בצבים. אלה ואלה מסבירים את העולם באמצעות עצמים שהם למדו להגדיר, ואלה וגם אלה לא שמים לב שהם לקחו בחשבון איזה שהוא "מטה" לא מוגדר. איזו שהיא התחלת חשבון שרירותית, שהיא למעשה צב נוסף, שהם לא הסבירו על מה הוא עומד ולא על מה העומד עומד.
והקורא חד העין ודאי שם לב לנקודה חשובה שהועלתה כאן: לכולנו ברור שהעולם צריך להתנהל ע"פ חוקי הטבע. אבל כמו שברור לנו שצריך לברר מנין עצם הקיום, כמו כן צריך לברר מנין הגיעו חוקי הטבע? מי קבע ששני חלקיקים לא יכולים להקיף את הגרעין באותו מסלול? מי קבע שגופים ימשכו זה את זה? למה כ"כ ברור לנו שזה כך? ככה!
הוקינג כותב בסוף ספרו "קצור תולדות הזמן" (עמ' 164): "עד עכשיו, רוב המדענים היו עסוקים בפיתוחן של תיאוריות שיסבירו את המה של היקום, מכדי שישאלו את השאלה מדוע". קצת לפני כן הוא כתב (עמ' 162): "למעשה, הגדרנו מחדש את משימת המדע כגילוי החוקים שיאפשרו לנו לנבא ארועים... אולם בעינה נותרה השאלה: כיצד ומדוע נבחרו החוקים ומצבו ההתחלי של היקום".
העולם כולו הוא חידה גדולה ללא פתרון בתוך המסגרת של חוקי הטבע. כמו שחוקי הטבע יכולים להסביר רק כיצד נגרם דבר מדבר שקדם לו, ואינם יכולים להסביר את עצם הקיום, כך אין ביכולתם להסביר את עצם קיומם שלהם. אבל אנחנו, משום מה, מסתפקים בהסבר "זה החוק", ונדמה לנו שאנחנו יודעים הכל.
אם כך, האם העולם התחיל אי פעם?
היום הנטיה של המדע היא לומר שאכן כן, העולם התחיל אי פעם, במפץ הגדול שבו כמות אדירה של אנרגיה יצרה פיצוץ גדול, שבו חלקיקי האנרגיה הפכו לחומר.
מאין באה האנרגיה הזאת? כאמור, על כך אין למדע תשובה, וגם אם תהיה לו, לא יהיה בה אלא הסבר האנרגיה ע"י גורם טבעי קדום יותר. וכאמור לעיל – אם על כל גורם שיעלה המדע, נשאל מהו הגורם שגרם לגורם הזה, בסופו של דבר נצטרך להגיע לגורם שאינו טבעי.
סטיבן הוקינג, בספרו "קיצור תולדות הזמן", מרחיב את היריעה בהסבר המפץ הגדול וראשית העולם. הוקינג (עמ' 18) הסביר למה המפץ הגדול הוא תחילת העולם. הוא כותב שבתנאים ששררו לפני המפץ הגדול, שבהם היקום דחוס, כל חוקי המדע וכל יכולת לנבא את העתיד יתמוטטו, אם היו ארועים בזמן הזה אין להם שום השלכה על המתרחש בהווה, לכן אפשר להתעלם מקיומם, ולכן אפשר לומר שהמפץ הגדול הוא ראשית הזמן. לכן אין צורך בישות חיצונית כלשהי שתקבע אותו.
הוקינג (עמ' 53-54) כותב: "מכאן נובע שגם אם היו ארועים לפני המפץ הגדול, אי אפשר להתבסס עליהם כדי לקבוע מה יהיה אחר-כך, הואיל ויכולת הניבוי מתמוטטת במפץ הגדול. בה במידה, אם אנו יודעים רק את מה שקרה אחרי המפץ הגדול, וכזהו המצב בפועל, איננו יכולים לקבוע מה קרה לפניו. עד כמה שזה נוגע לנו, לארועים שלפני המפץ הגדול אין שום השלכות, כך שאין להם מקום בדגם מדעי כלשהו של היקום. לכן עלינו לקטוע אותם מהדגם ולומר שלזמן יש התחלה, והיא המפץ הגדול".
שימו לב לקפיצה (שקיימת למרות הנסיונות המרשימים בניסוח לחמוק ממנה), "עד כמה שזה נוגע לנו" – "לזמן יש התחלה". למעשה, המשמעות של זה היא שישנם דברים שקדמו למפץ הגדול, אבל אין לנו להטריד את עצמנו בהם, כי לעולם לא נוכל לדעת אותם. אנחנו לא נוכל לדעת, אבל הם קיימים, אז איך קפצת מכאן למסקנה שאין צורך בישות חיצונית שתקבע את הקיום? ולמה כ"כ אכפת לך שננסה לברר מה קרה לפני המפץ הגדול?
למרבה ההפתעה, אנו מוצאים דבר דומה ביהדות. המשנה אומרת "כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור", יש שפרשו את דברי המשנה כך שהיא אוסרת לברר מה היה לפני בריאת העולם, פן יבא האדם לידי כפירה. א"כ - למה כ"כ חשוב להוקינג שהאדם לא יסתכל בשאלה מה קדם למפץ הגדול? אולי מפני שהוא עלול, ה' ירחם, לחשוב שיש בורא לעולם (שגרם למפץ הגדול)?
יש להוקינג כמה דרכים להתמודד עם התחלת העולם. מכאן אפשר ללמוד ש: א. הענין מאד מאד הטריד אותו. ב. התשובות לא מספיק טובות.
בהמשך דבריו (עמ' 131-132) מביא הוקינג אפשרות לומר שליקום אין גבולות לא במרחב ולא בזמן, הוא מתאר את היקום ע"פ מודל של כדור במרחב-זמן. כלומר: בעוד אנחנו, הפסיכים, חושבים שיש הבדל בין מימד הזמן לבין שלשת מימדי המרחב, (וכל אחד מהם נמדד במדות אחרות) אומר המודל של הוקינג שהזמן אינו אלא מימד רביעי, והיקום הוא מין כדור במרחב בעל ארבעת המימדים, כך שאין לו התחלה או סוף. (ההתייחסות לזמן כאל מימד רביעי אינה רעיון של הוקינג, תורת היחסות של איינשטין כבר מבוססת עליו, אבל העובדה שכך מתייחסים אליו לצורך בניית דגם המסביר את התוצאות, אינה אומרת שהוא זהה למימדים האחרים לכל דבר). אבל גם הפילוסופיה הזאת לא מלמדת כלום. שהרי יש לשאול: א. מנין שאכן יש כדור כזה? (שגם כאן יש לשאול איך מערבים זמן במרחב, זה טוב רק לתאוריה, כמו שנבאר להלן בעמ' 12). ב. נניח שיש כדור כזה, איך הוא קים? (ראה להלן עמ' 7), מה מחזיק אותו? מה יצר אותו? מה הגורם לקיומו? הוא אל-טבעי.
בעמ' 117-118, מביא דוקינס ראיה דומה לזו שהבאנו בפרק הקודם, ודוחה אותה בכך שאם נאמר שאלהים הוא הגורם שקדם לבריאה והוא היוצר אותה ומנהיג אותה, לא פתרנו שום בעיה, שכן אז תשָאל השאלה על אלהים. אז נצטרך לשאול מה יצר את אלהים. יתרה מכך, טוען דוקינס בפרק 4, אם ההוכחה לקיומו של אלהים היא מכך שהעולם הוא מורכב ומשוכלל ובנוי בתבונה. מי שיוצר במכוון דבר משוכלל ותבוני חייב להיות יותר משוכלל ויותר תבוני מהתוצר. וא"כ – הקושיה והתמיהה רק מתעצמות. אם אלהים יותר משוכלל מהעולם – הרי דבר יותר משוכלל ברא את אלהים, ואת הדבר היותר משוכלל יצר דבר עוד יותר משוכלל, והתמיהה הולכת וגדלה מרגע לרגע.
דוקינס נזקק לשם כך למשל הבואינג 747. דוקינס (בפרק 4) מביא את ההוכחה לקיומו של אלהים מכך שאם עומד לפנינו מטוס בואינג 747, הגיוני שמישהו יצר אותו, לא הגיוני שסופת טורנדו פגעה במחסן גרוטאות ויצרה את המטוס. לא יתכן שהמטוס נוצר במקרה. לכן לא יתכן שעולמנו נוצר במקרה. מכאן ממשיך דוקינס וטוען, אם מישהו יצר את הבואינג, או את העולם, בכוונת מכוון, היוצר הזה ודאי יותר משוכלל מהתוצר, ולא יתכן שהוא נוצר במקרה. הוא נוצר ע"י דבר משוכלל ממנו וכן הלאה. לכן, טוען דוקינס, מוכח שהעולם מתפתח להפך: מן הפשוט אל המשוכלל.
גם בטענה אחרונה זו של דוקינס אין מזור לשאלת קיום העולם. גם אם נניח שהעולם הולך ומתקדם מן הפשוט אל המשוכלל, עדיין לא נוכל להסביר את עצם קיום העולם, מאין הופיע הדבר הראשוני הפשוט, (כפי שהוכחנו לעיל). מבחינת מציאת הסבר לעצם הקיום אנחנו עדיין רחוקים באותה מדה מכל הסבר שהוא.
אבל לא זה הכשל העקרי בטענתו של דוקינס נגד ההוכחה לקיום אלהים. הכשל העקרי הוא שדוקינס בכלל לא הבין את ההוכחה. דוקינס כ"כ שבוי בצורת החשיבה שלו שאיננה מכירה בקיומו של אלהים ובקיומה של ישות שעומדת מחוץ לחומר ומחוץ לחוקי הטבע, שהוא איננו יכול להתמודד עם הטענה שישות כזאת קיימת. הוא בכלל לא מבין על מה אנחנו מדברים.
ואם כבר הזכרנו את אברהם אבינו, הרי שדוקינס שבוי לאורך כל הספר בתסבוכת הכפה של אברהם אבינו.
וזאת התסבוכת: מניין שאברהם אבינו חבש כפה? המקור לכך הוא ברור: נאמר בפירוש "וישכם אברהם בבקר", וכיון שלא יעלה על הדעת שאברהם אבינו קם בבקר ולא חבש כפה, הרי לנו הוכחה מוחלטת שאברהם אבינו חבש כפה.
אברהם חבש כפה, כלומר: לא יתכן שום דבר שאינו חלק מהחומר, הזמן וחוקי הטבע. לכן, אם יש אלהים, הוא ודאי חלק מהחומר, הזמן וחוקי הטבע, ולכן יש לשאול מיהו הגורם הגדול יותר והמשוכלל יותר מאלהים, שיצר את אלהים. דוקינס מתעקש שהכל, כולל אלהים, הוא מערכת חוקים אחת, ואם כך הם פני הדברים – אכן צודק דוקינס שקיומו של אלהים לא הגיוני, וודאי שאינו פותר שום בעיה, שהרי אם יש אלהים כזה – מה יצר אותו? אבל אם כך – ממילא מלכתחילה אין הוכחה לקיומו של אלהים. ההוכחה היתה מבוססת על כך שבודאי ובעל כרחנו יש משהו מחוץ לחוקי הטבע, הזמן, הגורם והנגרם. שבעל כרחנו חוקי הטבע אינם יכולים להסביר את הקיום כי מעצם טבעם הם יכולים להסביר רק איך גורם א גרם לגורם ב. הם אינם יכולים להסביר יש מאין. אם דוקינס בא לשלול את קיומו של גורם מוקדם שהוא חלק ממערכת החוקים הזאת והוא אינו אלא גורם חומרי נוסף במערכת, איננו זקוקים למשל הבואינג של דוקינס כדי לשלול אותו. ברור שלא זה הגורם האלהי שעליו דברנו, שהרי ההוכחה שלנו היתה שיש כח על טבעי, מחוץ להגדרות חוקי הטבע, מעל חוקי הטבע, כח שאינו כפוף למגבלות של זמן וחומר וגורם ונגרם וכו', שכל החוקים האלה אינם חלים עליו, והוא שונה מכל העצמים המוכרים לנו וטבעם, ולכן אין לשאול מה יצר אותו, כי הוא אינו חלק משרשרת הגורמים והנגרמים. כיון שעל דבר כזה אנו מדברים - משל הבואינג של דוקינס איננו רלוונטי כלל.
הטענה שטעננו היא שקיום העולם סותר סתירה מוחלטת את חוקי הטבע. גם אם יסבירו המדענים תופעה כלשהי, כל מה שהם יכולים לעשות הוא להסביר מה גרם לה, ואז - כמו שטוען בצדק דוקינס, תחול השאלה על הגורם הזה. בעל כרחנו עלינו להאמין שיש כח יותר חזק מהקיום, כח שאינו חומר ואינו גוף (שכן אז שוב תשאל השאלה מה גרם לו), ואינו תלוי בזמן ובסדר שבו כל קדום גורם את המאוחר (כנ"ל). הכח הזה הוא המסביר את הקיום בכל רגע ורגע, הוא אינו תלוי בזמן (לכן אפשר לומר שהוא קדם לעולם ויהיה אחריו). הכח הזה לא התחיל ברגע מסוים ולא יגמר ברגע אחר, הוא מחוץ ליקום ומחוץ לגבולות הזמן. במלה אחת: אלהים. אילו היה מדובר על חומר, היה מקום לשאול את שאלת הבואינג, אך יתרה מכך: היה מקום לשאול מה גרם לו ומנין הוא הגיע. לכן בעל כרחנו אנו מדברים על משהו לא חמרי, לא זמני ולא יקומי. על זה לא חל משל הבואינג.
אנחנו לא מדברים על הגורם שקדם לעולם, שצריך לשאול מה קדם לו ומה גרם לו. אנחנו מדברים על הגורם ששום דבר לא גרם לו ולא יצר אותו, הגורם שמעולם לא נוצר. שבעל כרחנו הוא מחוץ לגבולות הזמן והחומר. (על גבולות הזמן ראה להלן עמ' 10).
אבל דוקינס, שמשוכנע שאברהם חבש כפה, כלומר: שלא יתכן כח מחוץ למגבלות הגורמים והנגרמים, לא יכול להבין את זה.
(אגב, דוקינס דאג לחסן את עצמו מפני התשובה הזאת שעניתי כאן, ולכן כתב (עמ' 60) "אני יודע שאתם לא מאמינים באיש עם זקן ארוך שיושב על ענן, אז בואו לא נבזבז עליו הרבה זמן". משום מה נדמה לדוקינס שדי בהצהרה הזאת כדי לחסן את עצמו מפני התגובה. אבל הטענות שדוקינס משתמש בהן טובות רק כדי להוכיח שלא יתכן שיש בעולם אלהים פלאי שהוא חלק מעולם החומר, הזמן והיקום. הטענות של דוקינס לא אומרות דבר נגד אלהים שאינו חלק ממערכת הכללים הזאת. ההבדל בין האלהים שדוקינס שולל לבין הזקן היושב על ענן איננו הבדל משמעותי יותר מצבע הזקן. אז למה נדמה לו שאם הוא הצהיר מראש שהוא לא מדבר על אלהים כזה, הוא פתר לעצמו את הבעיה וסתם לי את הפה?)
אלהים אינו תלוי בזמן, כפי שהוכחנו, אבל היקום כן. קיום היקום אינו יכול להתחיל אלא אם כן יקדם לו גורם כלשהו. גם קיומו של הגורם הזה לא יכול להתחיל אם לא יקדם לו גורם כלשהו, לכן מוכרח להיות שהגורם הראשון נוצר ע"י גורם שמחוץ למסגרת הזמן, ומחוץ למסגרת שבה כל דבר נוצר ע"י דבר שקדם לו. ובקצרה: מחוץ למסגרת הזמן. מכאן אפשר להוכיח שאלהים בכל זמן שהוא, הוא הגורם להווצרות היקום ברגע שבו נוצר. מנין שאלהים ממשיך לקיים את היקום בכל רגע ורגע? וכפי שמוסיף ושואל דוקינס (עמ' 118), מי אמר שאותו כח שגורם לקיום העולם הוא גם כל יכול וכל יודע וטוב לכל? בקצור: מנין שאלהים הוא אכן אלהים?
לשם כך יש לברר ולהבין את סוד התמדת קיומו של היקום. מדוע היקום קיים לאורך זמן? מה מחזיק אותו? האם זה ברור ומובן מאליו שיקום שנוצר ימשיך להתקיים? המדען עשוי לומר: ברגע שקבלתי לידי את היקום, אינני זקוק עוד לאלהים. תודה אלהים שהבאתני עד הלום, אבל כעת אתה יכול ללכת הביתה, ויפה שעה אחת קודם, שהרי כאן פועלים מעצמם החוקים שקבעת ושאני עמל לנסח. שלום אלהים ולא להתראות.
אמירה זו אפשרית בתנאי שחזרנו להשקפת העולם שהיתה למדען לפני שהכיר את אלהים. השקפה שלפיה הקושי היחיד הוא איך התחיל היקום להתקיים, והוא לא נאלץ להאמין באלהים אלא ברגע המסוים ההוא. ולפי זה, מרגע שיש קיום – הכל מסתדר מאליו ואין עוד כל קושיה. אבל למה לומר כך?
הנטיה של המדען שהוזכר לעיל היא לומר שכל מה שאפשר להסביר ע"פ חוקי הטבע, הזמן והחומר, נסביר ע"פ חוקי הטבע, הזמן והחומר. אם אלצתם אותי, באמצעות ההוכחה דלעיל, להכיר בכך שעצם הקיום הוא על טבעי, אני מסתפק במינימום הדרוש. עצם הקיום ותו לא.
אבל למה, בעצם? לעיל התחמקנו מהאמירה שיש אלהים והוא פועל מחוץ למסגרת הזמן, החומר וחוקי הטבע, כי הנחנו שאין שום דבר שפועל מחוץ למסגרת הזמן, החומר וחוקי הטבע. אבל אחרי שהוכחנו שהנחה הזאת איננה נכונה לגבי אלהים, וכבר אנחנו יודעים שאלהים ישנו, האם לא מסתבר יותר שהוא משפיע על העולם לא רק ברגע התהוותו? סוף סוף, הלא אלהים עצמו איננו מוגבל לרגע אחד, שהרי הוא אינו תלוי במסגרת של זמן.
(לגבי מסגרת הזמן – בכך יעסוק הפרק הבא. (מעמ' 10 והלאה), ומי שהאמור כאן לא מספיק ברור לו, יעיין בבקשה תחילה בפרק המדובר).
דרכו של המדען, שמוכן לקבל מההוכחה רק את המינימום ההכרחי והוא מניח מראש שכל מה שמעבר למינימום ההכרחי בוודאות לא קיים עד שיוכח אחרת, היא דרך שמתחילה מהסובייקט ולא מהאוביקט, כלומר: מהמדען עצמו ונקודת ראותו ולא מהמציאות הנחקרת. לאמר: אני המדען חי בעולם שבו שולטים החומר, הזמן וחוקי הטבע, ולכן אני מניח שאין בנמצא דבר אחר. עולמי שלי הוא היקום! נכון, הוכחנו לסובייקט (כלומר: למדען) שיש אוביקט שפועל מחוץ למסגרת החיים של המדען, והוא הסכים לאפשר לנו לבחון תחילה את האובייקט, אך ברגע שהיה יכול – דרש לשוב אל מרכז הבמה. מדוע?
יתרה מכך: על עצם הנקודה המינימלית יש לשאול עד כמה היא אכן מינימלית. הוכחנו שעצם הקיום הוא מחוץ לחוקי הטבע, אבל מהו קיום? הקיום הוא פלא לא רק בנקודת ההופעה שלו. הקיום הוא פלא מתמשך (וראה לעיל (עמ' 4,5), ששאלנו שם מניין שיש קיום, מה מאפשר אותו). נכון שההוכחה מכך שהקיום לא יכול להווצר ללא כח שאין חוקי הטבע חלים עליו, איננה מוכיחה אלא את רגע ההיווצרות. אבל כל זאת דוקא מפני שאנו מניחים מראש שקיום יכול להחזיק את עצמו ולהתמיד. הנחה זו היא תוצאה של תצפיות. אבל את התצפיות האלה עשינו עוד בטרם הבנו את משמעות הקיום. האם כעת אנו מבינים? ספק רב. אבל הוכחנו שעצם הקיום בא מתוך בסיס לא טבעי. האם מוגזם להניח שגם התמדתו של הקיום היא חלק מזה ועומדת על אותו בסיס?
מגבלות הזמן אינן חלות על אלהים. הוא יצר את מסגרת הזמן והחומר, כך שהוא לא כפוף אליהן. נכון, שהיקום החומרי כן כפוף אליהן וכן פועל במסגרת של זמן, ולכן אפשר לומר שמבחינת היקום החומרי, השפעת אלהים חלה עליו רק בנקודה אחת של הזמן שלו. אבל למה שאלהים, יוצר הזמן, יגביל את השפעתו שלו על היקום לנקודת זמן אחת, בשעה שהשפעתו על כל הזמנים אחת היא. אדרבה, ברור שאלהים הוא הגורם לקיום העולם בכל רגע ורגע. הסיבה שבגללה אנחנו מוכרחים להאמין באלהים היא כי אין ביכולת המדע להסביר את עצם הקיום. עצם הקיום בהכרח תלוי בגורם שאינו כפוף למסגרת הזמן, כי אם הוא כפוף למסגרת הזמן נצטרך לשאול מה קדם לו וגרם אותו. הוא יוצר את עצם הקיום, וכיון שהוא עצמו לא תלוי בזמן הרי הוא הגורם לקיום היקום בכל רגע ורגע. אם נגביל את השפעתו על היקום לרגע אחד, שוב אין הוא ההסבר לקיום היקום.
לעיל (עמ' 6), הזכרנו את טענתו של דוקינס שא"א שאלהים יצר את העולם מפני שמי שיוצר דבר משוכלל חייב להיות עוד יותר משוכלל, וא"כ נשאלת השאלה מי יצר אותו. דחינו את הטענה הזאת (עמ' 6) בכך שאלהים אינו חלק ממסגרת הגורמים והנגרמים ומחוקי הטבע. אבל אחרי שבררנו שמדובר כאן על גורם שהוא מחוץ לגבולות הזמן והחומר, ושבכח הרוח לגבור על החומר וליצור חומר יש מאין, הבה נקבל את טענתו של דוקינס שהגורם לכל דבר מורכב חייב להיות יותר מורכב ויותר משוכלל. ואפילו הגורם לדבר להיות בעל יכולת להתפתח, או הגורם לכל דבר להכיל אנרגיה מתאימה, צריך להיות גם הוא בעל כח.
יש עוד ראיה להתמדת כח אלהים, ונעסוק בה להלן (עמ' 14) אחרי שנבאר מהי רוח.
גורמים לא חומריים שולטים ביקום לאורך זמן
כבר הוכחנו לעיל שקיומו של חומר מסוים ביקום סותר את חוקי הטבע, כי ע"פ חוקי הטבע חומר לא יכול להיות קיים אלא אם כן הוא נוצר מחומר ומגורם שקדמו לו. ובעל כרחנו יש משהו על טבעי בעצם הקיום הראשוני. שגורם לקיומו של החומר, הטבע וחוקיו. האם הכלל הזה בהכרח נכון גם לגבי כללים תיאורטיים?
על תקפותם של החוקים התיאורטיים צריך לשאול שתי שאלות: השאלה הראשונה היא האם יש להם קיום עצמאי גם בלי קשר לקיומו של היקום: נניח שאין בריאה ואין חומר ואין יקום. האם עדיין נכון באופן תיאורטי ש 1+1=2? שaxb=bxa? שדרך שתי נקודות תיאורטיות עובר ישר תיאורטי אחד ורק אחד? האם המשפט האחרון של פרמה נכון גם בלי שקיים יקום בפועל? השאלה השניה, החשובה יותר – האם כל החוקים האלה יכולים להיות קיימים בפני עצמם, או שגם הם אינם קיימים אלא מפני שישות חזקה מהם יצרה אותם? האם גם לגביהם, כמו לגבי הקיום החומרי, אנחנו נטריד את עצמנו בשאלה מהי נקודת ההתחלה של חלות החוקים האלה, כלומר: ממתי הם בתוקף ומה גרם להם להתקיים?
כמדומני שכל מתמטיקאי ישיב על השאלה הראשונה בחיוב, ללא הרהור וללא פקפוק. לגבי השאלה השניה – הבה נאמר בשלב זה שעוד אין לנו הוכחה לשום כוון. בינתים אני עוד רואה את האתיאיסט הנצחי נאחז בצפרניו בקרנות מזבח האתיאיזם, ומעלה לו קרבנות בדמות הטענה שלא הוכחתי אלא שהחומר אינו יכול להתקיים בלי גורם קדמון שאינו חומרי שיצר אותו, אבל הבה נקבל מיד האלהים רק את מה שאנחנו באמת מוכרחים, ואח"כ נשלח אותו הביתה (או לעזאזל, לפי הטעם).
אתיאיסט יקר, לו יהי כדבריך. אתה הרי מודה שיש כללים תיאורטיים לא חומריים, והכללים האלה יותר חזקים מהחומר, הם שולטים בחומר שלטון ללא מצרים. הם קיימים בלי החומר, והחומר אינו יכול להיות קיים בלעדיהם אפילו רגע אחד. יתרה מזאת, החומר לעולם לא יוכל להמרות את פיהם ואפילו בדבר קטן. הם שולטים בחומר כיון שהדברים שאינם חומריים יותר חזקים מהחומר. לגבי החוקים האלה – איש לא יבא וישאל את שאלת הבואינג של דוקינס. ברור שהחוקים האלה שולטים בעולם החומר, משוכללים יותר מהחומר, וקיומם חזק יותר מקיומו של החומר. איש אינו שואל מיהו הדבר המשוכלל יותר שיצר אותם. גם אלהים שאנחנו מדברים עליו הוא ישות לא חומרית חזקה לא פחות מהם. למעשה, יותר מהם, כי אלהים יכול גם ליצור את החומר יש מאין. לכן מסתבר שהוא יצר גם את החוקים האלה. (אינני יודע אם נכון להשתמש במלה "יצר", בלשון עבר, כיון שגם הוא וגם הם אינם תלויים בזמן, אולי יותר נכון לנסח שהוא הגורם להם והבסיס הקבוע לקיומם) בין כך ובין כך, כיון שהוא חזק מיתר החוקים התיאורטיים, ברור שהוא, לא פחות מהם, מנהיג את העולם בכל רגע ורגע ולא רק ברגע היצירה.
הדברים הרוחניים קיימים יותר ואמתיים יותר מקיומם של הדברים החומריים. כבר שאלו פילוסופים רבים מנין שהעולם אכן קיים, אולי אינו אלא דמיון (דוקינס עצמו כותב על דבר דומה שאין לו הוכחה נגד). אולי העולם הוא רק אשליה, (ואז אולי גם אין צורך להאמין באלהים שיצר אותו! יש!!! יש אלהים!). נניח לרגע (ולמסקנה גם לא אכפת לי לקבל שבמדה מסוימת זה נכון, כמו שנתאר להלן) שהעולם הוא אכן אשליה:
כדי להסביר את הדבר, (ובשלב זה אני לא מוכיח את דברי, אלא רק ממחיש ומדגים את הדבר שאותו אני רוצה להוכיח), נניח שאני יושב כעת והוגה בעומק בעלילותיו של ארנב כחול ששמו נחום, שעוקב ברגע זה ממש אחרי ג'ירף חום מנומר בלבן ששמו בצלאל, שזומם לשדוד את הבנק המרכזי של הבדספים (מין יצורים אינטלגנטים בעלי ראש עגול ושטוח ו11.34 זרועות). האם נחום, בצלאל והבדספים אכן קיימים? התשובה היא שהם קיימים בדמיוני. הם יצורים תיאורטיים שקיומם מותנה בקיומו של המדמה. יחסית למדמה וחבריו (כלומר: יחסית אלי ואל יתר בני האדם) הם אינם קיימים. באותה מדה עלינו לומר שכיון שאנחנו יצוריו וברואיו של אלהים, שהוא הגורם לקיומנו, יחסי היקום בינינו לבין אלהים הם כמו יחס הקיום ביני לבין בצלאל ונחום. במשוואה בינינו לבין אלהים עובד היחס הזה לטובת אלהים.
יש עולם? האשליה הגדולה של אלהים.
הסופר הנס כריסטיאן אנדרסן, אמר פעם שחיי האדם הם אגדה כתובה בידי האלוהים. יש להוסיף שלא רק חיי האדם, העולם כולו הוא יצירה ספרותית יפהפיה שנכתבה ע"י אלהים.
בקיצור, גם אם נניח שהעולם הוא אכן אשליה, יש לשאול איך קרה שהוא קיים כאשליה. אשליה של מי? מיהו היוצר של העולם כאשליה? קיומו של יוצר כזה מנוגד לחוקי הטבע, כי ע"פ חוקי הטבע לא יכול להופיע שום גורם אם לא יקדם לו הגורם שגרם לו. בעל כרחנו קיים משהו מעבר לחוקי הטבע!
כמובן, אפשר שהכל כולל אני וכולל אלהים הם אשליה שלי, אבל אם כך – אני קיים, ואם כך – מה יצר אותי? וכאן אנו חוזרים להוכחה שהבאנו בתחילת הספר: העובדה שקיים בעולם דבר כלשהו, ואפילו כאשליה, מלמדת שיש גורם ראשוני לקיום העולם, והגורם הזה יותר חזק ויותר קיים מהנגרם. קיומו של הגורם אינו מותנה בקיומו של הנגרם אך קיומו של הנגרם מותנה בקיומו של הגורם. למה כ"כ ברור לכולנו שאני יותר קיים מאשר נחום, בצלאל והבדספים? כיון שאני הגורם לקיומם. גם ברמה שבה הם קיימים, הם אינם קיימים אלא רק כל עוד אני יושב והוגה בהם. מה גרם לקיומו של החומר? האשליה שנקראת חומר והאשליה שנקראת זמן, איננה יכולה להיות קיימת אלא אם כן יצר אותה גורם שאינו חלק ממנה. גורם שיחס הקיום ביניהם הוא כיחס בין קיומי שלי לבין קיומם של נחום, בצלאל והבדספים.
קיומם של החיים ושל התבונה
כאמור לעיל, גם אם נסביר היטב את התהליך הכימי והפיזיקלי היוצר את החיים, נצטרך לענות על השאלה מניין הרוח? איך נוצר יצור חי, ולמעלה מזה: איך תהליך דטרמניסטי יכול להוליד יצור לא דטרמניסטי שחושב בכחות עצמו? ובכלל, מניין מגיעים רצון ותבונה?
כידוע, ישנו זמן מסוים שבו הגוף אולי עדיין שלם לגמרי, אך שום דבר כבר לא יחזיר אותו לחיים. למה? מה הדבר הזה שחסר בו? הפיזיקה והכימיה עוד יכולים לפעול.
בעניין זה נהלתי שיחה עם פרופסור ח' שהוא מומחה ידוע לביולוגיה. שאלתי אותו האם יש לביולוגיה הסבר לשאלת החיים והוא ענה "הכל כימיה".
שאלתי אותו האם אפשרי שהאדם ייצור גוף חי באופן מלאכותי, תוך שימוש בחומר סינתטי זהה לחומר החי, והוא השיב שא"א כי יש יותר מדי סוגי מולקולות בתא. שאלתי אותו אם באופן עקרוני זה אפשרי והוא השיב שכמדען הוא לא שולל שום אפשרות.
שאלתי אותו אם יש לכימיה הסבר או תשובה לשאלה מהו רצון, מה גורם ליצור חי לפנות ימינה ולא שמאלה, ותשובתו היתה "הכל כימיה".
שאלתי אותו מה מניע את התהליך הכימי והוא השיב שהיצור רואה בצד ימין גרגר אוכל.
שאלתי אותו אם הכימיה יכולה ליצור יצור מלאכותי שיהיה לו רצון משלו, והוא השיב שכמדען הוא לא פוסל שום אפשרות.
אז גם אני נאלץ לא לפסול שום אפשרות, אם התפקיד של האבולוציה הוא לומר שיש אפשרות שהכל נוצר ע"י בירור טבעי, אז האבולוציה עמדה בכך (אם כי בדוחק. האמת היא שיש הרבה קושיות ובעיות בתאוריה הזאת, אבל לצורך העניין נניח לרגע שעם הזמן ילמדו האבולוציוניסטים להסביר גם את כל הדברים שעדיין נראים בלתי סבירים בעליל). כל מה שהמדע הוכיח, וכל מה שהוא מבסס, הוא שאין לפסול את האפשרות. יכריע הקורא האם באמת אין לפסול את האפשרות. אבל אחרי שלא פסלנו, איזו סבה יש לנו להכשיר, מלבד הסבה שאנו מעונינים לומר שהמדע מחזיק את עצמו. ומדוע אתה המדען, שלא מוכן לפסול שום אפשרות, פוסל כ"כ בקלות את האפשרות שגורם מתכנן ותבוני התערב כאן? וכן מדוע אתה פוסל בלי לחשוב פעמיים (ואני מסופק אם הוא חשב פעם אחת) את האפשרות שלא הכל כימיה, ושאין שום הסבר כימי או פיזיקלי לרצון האנושי, כמו גם לרצון של כל יצור חי אחר? ואגב, האם העובדה שאתה סובר שהכל כימיה, גם היא נגרמה כתוצאה מתהליך כימי שגרם לך לחשוב שהכל תהליך כימי שגורם לך לחשוב שהכל כימי?
נכון, זה תפקידו של המדען, תפקידו של המדען הוא להסביר את חוקי הטבע, אך מי קבע את חוקי הטבע?
אמיל דה בואה רימו, האיש שהאמין שאפשר להסביר את כל תופעות החיים באמצעות הפיזיקה והכימיה, אמר על התודעה "אין אנו יודעים ולעולם לא נדע". את זה א"א להסביר באמצעים פיזיקליים.
ריצ'רד טיילור, בספרו "מטפיזיקה" (עמ' 63) כותב: "מכל מקום, בשני דברים על אודות עצמי אני בטוח למדי... הדבר האחד הוא שלעיתים אני שוקל בדעתי לפני שאני מחליט לעשות כך או אחרת. השני הוא שבין אם אני שוקל בדעתי ובין אם לאו, מעשי לעיתים תלויים בי. כמובן, יתכן שכל זה אינו אלא אשליה, אך באותו אופן יתכן שכל תאוריה פילוסופית שהיא, כגון התאוריה הדטרמניסטית, היא שקרית. בכל זאת קשה לי הרבה יותר להטיל ספק כי לעתים אני שוקל בדעתי וכי מעשי לעיתים תלויים בי, מאשר להטיל ספק בתיאוריה פילוסופית כלשהי, לרבות הדטרמניזם. על כן, אם ברצוננו להיות אי-פעם חכמים יותר, שומה עלינו להתאים את התיאוריות שלנו לנתונים ולא לנסות להתאים את הנתונים לתיאוריות...".
וגם אם באמת הכל כימיה, מה גורם לה לפעול דוקא כפי שהיא פועלת? האם באמת אין תבונה מאחורי הכימיה? יקיר שושני, (בקשר לאלהים, עמ' 60) מתייחס לשאלה האם העובדה שהמדע יודע להסביר באיזה אזור במוח מתנהלת החשיבה, היא ראיה לכך שהחשיבה והתודעה אינן אלא פעילויות כימיות. וכך הוא כותב: "המתאם בין פעולות קוגניטיביות ידועות ואזורים מוגדרים במוח שבהם מתרחשת פעילות פיזיקלית אינו בבחינת הוכחה המאפשרת להסביר את פעילות התודעה וכישוריה באמצעות התהליכים המתרחשים במוח. לכל היותר ניתן לומר שהתהליכים האלה הם תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לקיומה של התודעה". כלומר: גלינו באיזה תהליך פיזיקלי משתמשת התודעה כדי לפעול, אך האם הפעילות הזאת היא עצמה התודעה? (וראה עוד בדברינו להלן עמ' 22, ושם בארנו שהדבר נכון בכלל, כלפי כל הסבר מדעי: העובדה שהצלחנו להסביר את התהליך אינה מלמדת שאין כוונת מכוון מאחורי התהליך).
על ההשקפה הגורסת שהתהליכים הפיזיקלים מניעים את העולם, ולא יתכן כח שאינו פיזי שיפעל על המציאות הפיזיקלית והכימית. כותב ריצ'רד טיילור בספרו מטאפיזיקה, (עמ' 45): "השקפה כזאת אמנם נמנעת מן האבסורד הבולט לעין שבתורת האינטראקציוניזם המקובלת, אך לא זו בלבד שהיא כרוכה בקשיים שאינם פחות חמורים, אלא שתיאור טבע האדם במסגרתה הוא כה מוזר, עד שכמעט כל תפיסה אלטרנטיבית היא עדיפה. זאת מאחר שמלכתחילה – ויהיו אשר יהיו הקשיים ברעיון שישויות רוחניות טהורות מעורבות בשרשרת סיבות פיזיקאלית טהורה, המשלבת תגובות כימיות ותהליכים מכאניים – קיים קושי לא פחות גדול ברעיון שלשרשרת סיבתית פיזיקאלית טהורה, המשלבת תגובות כימיות וכדומה, יש תוצאות שבאופן עקרוני אינן יכולות להופיע במסגרת תיאור פיזיקלי כלשהו. במילים אחרות, תהליכים גופניים בעלי תוצאות לא-גופניות אינם מובנים יותר מאשר תהליכים רוחניים בעלי תוצאות לא-רוחניות. סיבתיות בכיוון אחד אינה יותר קשה להבנה מאשר סיבתיות בכוון שני".
לפי דברינו בפרק זה (לעיל עמ' 8) אפשר להוסיף ולומר שקל יותר להסביר את הסיבתיות בכוון השני. כלומר: קל יותר להסביר איך ישות לא-פיזיקלית יצרה ישות פיזיקלית, ולא להפך. ישות פיזיקלית בהכרח זקוקה ליוצר או לגורם שיגרום לה להתקיים. והיוצר הראשוני הוא בהכרח לא-פיזיקלי. גם הגורם הכללי הרוחני שגורם לאדם לפעול, וגם המטרה הכללית המניעה את הרוח האנושית, היא ודאי לא פיזיקלית. העובדה שאתה ואני, ואפילו דוקינס, מתעניינים בשאלה האם יש אלהים ומשקיעים בכך זמן ומאמץ, היא יותר חזקה מהתהליכים הכיימיים והפיזקליים שאת קיומם אנו מנצלים לשם כך.
כדי לנסות להתמודד עם השאלה הכבירה של קיומו של אלהים, ובכלל, כדי לנסות להתמודד עם השאלה הכבירה של קיום היקום, הזמן, החומר, הממשות, עלינו להוציא את עצמנו לרגע אל מחוץ למסגרת הזאת.
המסגרת איננה יכולה ליצור את עצמה, כמו ששום דבר לא יכול ליצור את עצמו. מאידך, חוקי המסגרת הם שלכל דבר יש גורם. אולי כדי להבין אותה עלינו לנסות להתבונן בה מבחוץ? לחשוב מה היה אילו לא היתה קיימת? מסוגלים?
לפי חלק מטענותיהם של האתאיסטים, נראה לי שהם לא כ"כ מצליחים. הם מנסים בכלל?
אחת השאלות העתיקות ביותר, היא השאלה איך יתכן שאלהים יודע היום מה אעשה מחר, ובכל זאת יש לי בחירה חפשית מחר לעשות טוב או רע. דוקינס (עמ' 118) לוקח את השאלה שלב אחד הלאה ושואל איך אלהים יודע היום מה הוא יעשה מחר, ובכל זאת הוא יוכל מחר לעשות מה שירצה.
כמובן שגם השאלות האלה אינן נשאלות אלא ע"י מי שלא הבין את עצם ההוכחה למציאותו של אלהים, ושלא הבין מהו אלהים. אותה אי הבנה שגרמה לדוקינס להעלות את משל הבואינג כהוכחה שאין אלהים (ראה לעיל עמ' 6), היא שגרמה לו לשאול את השאלה הזאת.
אנחנו לא מדברים כאן על גורם נוסף שחי ופועל עמנו במסגרת החומר והזמן. אלהים אינו חומר ואינו תלוי במסגרת של זמן. במסגרת של חומר וזמן תמיד הגורם קודם בזמנו לנגרם, לכן לא יתכן שמעשה שאני (או אלהים) נעשה מחר, יגרום לידיעה של היום. אבל אלהים שהוא מחוץ למסגרת הזמן, תמיד יודע מה קורה בכל זמן וזמן. המעשה שאני עושה מבחירתי החופשית בזמן מן הזמנים, ידוע לאלהים בכל זמן, כי הוא מחוץ למסגרת הזמן. לא ידיעתו גורמת לי לעשות את המעשה.
מסגרת הזמן
העולם שאנו חיים בו כפוף למסגרת של זמן. הוא מוגבל בגבולות הזמן. האדם מודע למגבלות האלה ומנסה לפרוץ אותם. בעיקר בעשרות השנים האחרונות. מאז שקבעה תורת היחסות שיתכן שעבור שני אנשים שונים הזמן לא ינוע באותו קצב, ושאסטרונאוט שיטוס במהירות קרובה למהירות האור ישאר צעיר גם אם העולם הזדקן בינתים בשנים רבות. מאז צצו כפטריות אחר הרגל יצירות ספרותיות וקולנועיות רבות המנסות לפרוץ את מסגרת הזמן. החל ממנהרת הזמן המתארת אנשים בני תקופתנו המבקרים בארועים היסטוריים ידועים מן העבר, וכלה בדוגלס אדאמס המתאר בספרו "המסעדה שבסוף היקום", את הבנק המיוחד שבו מפקיד כל אדם סכום קטן, אלא שהסכום הזה הולך ותופח וצובר ריביות והצמדות, עד שביום האחרון לקיומו של היקום הוא כבר מגיע לסכום אינסופי שמאפשר לבעליו להנות במסעדה גדולה הממוקמת שם (בסוף היקום). לכן, החפץ בבילוי מהנה, קופץ אל רגע סיום היקום, אוכל במסעדה על חשבון הכסף הרב העומד לרשותו בחשבונו, צופה במראה המרהיב של היקום הבא אל קצו, וחוזר אל תקופתו שלו.
כמובן שחלק מהיוצרים הביאו את המעברים האלה לידי אבסורד. אואן קולפר בספרו "ארטמיס פאול והמושבה האבודה" מתאר את גזע השדים החי במקום שנמצא מחוץ לגבולות הזמן. לכן יכולים לעבור עליהם עידני עידנים בן לילה, והדבר גורם לאי-נוחות מרובה. לפעמים מתעוררים השדים בבקר ומגלים שבמהלך הלילה הם התפתחו והשתנו מבחינה אבולוציונית לבלי הכר, וקשה להם להתרגל לדמותם החדשה. הם מועדים ונופלים...
אפשר לצחוק, אבל מדענים חשובים בזמננו אכן אומרים שבעתיד ידע האדם לעבור מתקופה לתקופה. זו רק שאלה של זמן.
אבל למה לחכות עד שהמדע יגלה איך נוסעים בזמן, אולי פשוט בפעם הבאה שנפגוש איש שבא מהעתיד, נשאל אותו איך עושים את זה.
כל הדוגמאות שהבאתי כאן, אינן אלא נסיון כושל להבין את מסגרת הזמן ולהסתכל עליה מחוצה לה. נסיון כושל אמרנו, מפני שכל הדמויות בספרים האלה אינן יוצאות ממסגרת הזמן, הן עוברות ממקום למקום בתוך המסגרת, אך תמיד הן נוכחות בזמן מסוים. בכל שלב של העלילה הן מצויות במקום אחד על ציר הזמן, ולא יותר. הזמן הוא מגבלה שהעולם כפוף לה, ואפילו הדמיון האנושי מתקשה לצאת ממנה. האדם יכול לשעשע את עצמו בכל מיני מקרים פרדוכסליים כגון מה קורה אם חזרתי אחורה בזמן והולדתי שם תינוק שהפך להיות אחד מאבות אבותי, ולחלופין – אם חזרתי אחורה בזמן והרגתי את אחד מאבות אבותי (או השליחות המיוחדת שמתאר דוגלס אדאמס בספרו "סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי" שבה מנצל יצור כלשהו את מכונת הזמן שהמציא האדם, כדי לחזור בזמן ולמנוע את היווצרות החיים בכדור הארץ, ואילו גיבור הספר מנצל את המכונה כדי לחזור בזמן ולהציל את החיים בכדור הארץ). הפרדוכסים האלה חורגים מהמסגרת שבה כל הקודם בזמנו גורם את המאוחר ולא להפך, אך הם עדיין אינם חורגים ממסגרת הזמן. בספרו מטפיזיקה, בעמ' 107-,108 עומד ריצ'רד טיילור על כך שא"א לומר שמשהו היה קודם בזמן אחד ואח"כ חזר אליו שוב. יש כאן שני זמנים שונים, אובייקטיבי וסובייקטיבי. אך הוא עדיין תלוי בזמן. וכפי שהוא כותב (עמ' 112): "משהו יכול להימצא מצפון למקום מסוים ואח"כ לנוע לדרומו, אבל האם משהו יכול להיות בבחינת עתיד לזמן מסוים ואז לנוע ולהיות לו בבחינת עבר?". גם אם נניח לשאלות המטפיזיות של טיילור, האמנם יכולים אנו להבין משהו מחוץ למגבלות מסגרת הזמן שאנו נתונים בה? האם יכולה להיות לאדם נקודת מבט אחת כללית הרואה בו בעת את זמן א ואת זמן ב? שיכולה לתאר השלכות הדדיות מזמן אל זמן? זה לא קורה לאף אחת מהדמויות הספרותיות. אמנם, הקורא נמצא מחוץ למסגרת הזמן של הסיפור. לכן הוא יכול ברגע זה ממש לשים אצבע אחת על זמן א, אצבע אחת על זמן ב ואצבע אחת על זמן ג. לכן, אולי הוא יוכל להתחיל להבין את דברינו על אלהים הנמצא מחוץ למסגרת הזמן. כדי להבין את מה שכתבנו בפרק זה, שהאלהים איננו כפוף למגבלות הזמן והוא לא חלק ממסגרת הזמן, צריך להבין שאלהים רואה במבט אחד את העבר ואת העתיד ואין בהם הבדל בין זה לזה. כמו שאדם המסתכל על שני סלעים שעומדים זה ליד זה רואה את שניהם יחד, ואין בהם יתרון לזה על זה. שניהם יכולים להתמך זה בזה ולהשען זה על זה, ואין בהם אחד שקודם את חברו.
לכן נכון המשפט שהזכרנו לעיל "אלהים שהוא מחוץ למסגרת הזמן, תמיד יודע מה קורה בכל זמן וזמן. המעשה שאני עושה מבחירתי החפשית בזמן מן הזמנים, ידוע לאלהים בכל זמן, כי הוא מחוץ למסגרת הזמן. לא ידיעתו גורמת לי לעשות את המעשה".
פריצת מסגרת הזמן
סטיבן הוקינג, בספרו "קיצור תולדות הזמן", מנסה ללכת צעד נוסף קדימה. הוא מוטרד מהעובדה שהיקום התחיל ברגע מסוים, כי אם יש רגע התחלה ליקום – עלול להיות גם גורם מחוץ ליקום ומחוץ לטבע שיצר אותו. הוקינג אמנם מודה (עמ' 17), או לפחות מצטט, את האמירה שהזמן הוא תכונה של היקום שאלהים ברא, והזמן לא היה קיים לפני תחילת היקום, אך למרות זאת מציע הוקינג דגם תיאורטי (תיאורטי בלבד, הוא עצמו מודה שאין שום ראיות לנכונותו) שלפיו אין קצה התחלתי לעולם. לצורך כך הוא משתמש במושג "מרחב-זמן" (קצור תולדות הזמן, עמ' 130 והלאה), הוא כותב שכיון שהזמן אינו אלא מימד רביעי, אפשר לתאר את כל היקום ככדור בעל ארבעה מימדים בתוך המרחב-זמן. לכדור אין התחלה ואין סוף, לכן אין לנו להטריד את עצמנו בשאלה מה היתה תחילתו או מה יביא לסופו. והוא כותב "היקום יכיל את עצמו בשלמות ולא יושפע מכל דבר המצוי מחוצה לו, הוא לא יהיה יקום נברא ולא יקום העתיד לההרס. הוא פשוט יהיה". לטענתו, בכך אין צורך לומר שיש לאלהים תפקיד חשוב ביצירת העולם.
הדגם הזה של הוקינג מעניין אותנו משתי בחינות, גם מבחינת תפישת הזמן שלו, וגם מבחינת ההתמודדות שלו עם קיום העולם.
מבחינת תפישת הזמן, הוקינג מנסה לתפוש פוזה של אלהים, כלומר: לראות את הזמן כמימד נוסף. כמו שהגדרנו קודם, לראות במבט אחד את כל התקופות, ולהיות מסוגל להסתכל על שתי תקופות כעל שני סלעים הנשענים זה על זה. אך גם הנסיון הזה כושל הוא. הוקינג הצליח להוציא את עצמו ממסגרת הזמן, ולהתבונן בזמן מבחוץ, כי הוא יצר לעצמו מין מסגרת-על של זמן. הוא מיקם את עצמו בתוך מימד חמישי תאורטי, שממנו הוא יכול להשקיף על ארבעת המימדים האחרים (הלא הם אורך, רוחב, גובה וזמן). מתוך מסגרת תיאורטית של זמן-על הוא מתבונן על היקום ועל מסגרת הזמן שלו. תוכיח העובדה שהוא עצמו כותב שהזמן לא היה קיים לפני תחילת היקום. זוהי אמירה נכונה מצד עצמה, אלא שא"א להשתמש במלה "לפני" אלא בתוך מסגרת זמן כלשהי. אבל כח אלהי איננו כפוף לשום מסגרת של זמן, רק משום כך הוא יכול לברוא את היקום ואת הזמן. דוקא אם נבין את זה, נוכל להבין את מה שכתבנו בראש הפרק על דרכו של אלהים בבריאה.
כאמור, המודל של הוקינג מעניין אותנו גם מפני שהוא מנסה להתמודד עם עצם קיום העולם, שהיא השאלה המרכזית של ספר זה.
וכאן מתעוררות שתי בעיות עם המודל של הוקינג. הבעיה האחת היא שגם אם מבחינה מתמטית אפשר לחשב את דרכי התנהגות העולם גם כאשר לוקחים בחשבון את הזמן כמימד נוסף, א"א להתעלם מכך שמסגרת הזמן קיימת בטבע העולם מעבר למימדיו. בטבע העולם יש מסגרת של זמן, ויש לו כוון תנועה חד-סטרי (למשל, בשני גופים סמוכים זה לזה, תמיד המצב שבו הם שוים במדות החום יהיה מאוחר בזמן למצב שבו הם שונים, אא"כ התערבות חיצונית תשנה את המצב) מימד הזמן שונה ממימדי האורך הרוחב והגובה. הוא נמדד במדות אחרות. (וגם אם תתקבל החלטה שרירותית כגון ס"מ = דקה, אי אפשר לומר שהזמן הוא מימד ככל המימדים כי ההחלטה היא שרירותית ובאותה מדה עצמה יכלנו לקבוע ס"מ = שנה, או ס"מ = שרש חמישי של שנה, 29 ימים, 3 שעות, 46 דקות ו8 שניות). אפשר לקחת גוף ולהטות אותו על צדו כך שהמימד שהיה קודם אורך יהיה כעת גובה, א"א להטות אותו על צדו כך שהמימד שהיה אורך יהיה כעת זמן והמימד שהיה זמן יהיה כעת גובה. מבחינת המודל התיאורטי של תורת היחסות זה אולי עובד, אבל בפועל אנחנו לא מצליחים לעשות את זה. (אולי מפני שאנחנו כן כפופים למסגרת הזמן. מי שאינו כפוף למסגרת של זמן יכול לעשות את זה, אבל הוא יכול גם לברוא עולם יש מאין, כך שזאת לא חכמה) המודל בעל ארבעת המימדים נוח לצורך החישובים המתמטיים, אבל הוא לא מתמודד עם הטענה שבמסגרת הזמן, המדע מסביר איך נוצר כל דבר מדבר שקדם לו, ואינו יכול להסביר את הראשית.
מימד הזמן שונה מיתר המימדים. ריצ'רד טיילור (מטפיזיקה, עמ' 106) כותב: "שום עצם אינו יכול להמצא בשני מקומות בעת ובעונה אחת, למרות שהוא יכול להמצא בזמנים שונים במקום אחד".
אבל הבעיה השניה שמעלה המודל של הוקנג, היא עם עצם הטענה "היקום יכיל את עצמו בשלמות ולא יושפע מכל דבר המצוי מחוצה לו, הוא לא יהיה יקום נברא ולא יקום העתיד לההרס. הוא פשוט יהיה". גם דבר שהוא פשוט ישנו, עדיין צריך לשאול מדוע הוא פשוט ישנו. כיון שהדבר הזה הוא חלק ממסגרת כלשהי של זמן, ואנו מתבוננים בו מתוך מסגרת כלשהי של זמן-על. גם אם נקבל את המודל, עדיין נצטרך לענות על השאלה מי יצר אותו.
לכן, תשובה לשאלת קיום היקום יכולה להנתן רק אם נקבל שיש גורם שהוא מחוץ למסגרת הזמן והחומר, שיצר את הזמן והחומר. אם ננסה להסביר שהגורם הזה נמצא בתוך מסגרת הזמן והחומר, לא פתרנו שום בעיה. מול הסבר כזה תשָאל השאלה מה גרם לקיומו של אותו גורם ומה קדם לו בזמן. אם נתעקש להאמין שכל דבר שקיים קיים כי קדם לו גורם המוגבל בגבולות הזמן ומציית לחוקי הטבע, נאלץ להאמין שלא יתכן קיום של שום דבר. הקיום הקיים מעצמו אינו אפשרי במסגרת חוקי הטבע והזמן. לכן, בעל כרחנו יש גורם מחוץ למסגרת הזמן. אין בו עבר, הוה ועתיד. מבחינתנו, נכון לומר שהוא היה מאז ומעולם ויהיה לעולם, כיון שהוא אינו מוגבל במסגרת של זמן. כמו שאומר ארטמיס פאול לשד אחד שהגיע ממימד אחר של זמן (ארטמיס פאול והמושבה האבודה, עמ' 218-219): "בקרוב מאד הבית שלך יגרר דרך מנהרת הזמן עם כל מה שבו. וכשאני אומר בקרוב, אני מתכוון לבקרוב בצד שלנו. בצד שלכם יכול להיות שזה כבר קרה, או שזה יקרה בעוד מיליון שנים". כאמור, זהו נסיון כושל של הסופר לצאת ממסגרת הזמן, אך אם ננסה ללמוד משם איך יכול מי שחי במסגרת אחת של זמן לדבר אל מי שחי מחוץ לאותה מסגרת, נוכל אולי לומר שמבחינתנו, שאנו מוגבלים במסגרת של זמן, האלהים היה מעולם ויהיה לעולם. מבחינתו, כמובן, הזמן כלל לא קיים. האלהים הוא כח אחד ויחיד שא"א לדבר בו על ריבוי, על גוף ועל זמן. התבוננותו על היקום בכל זמניו אחת היא, ולכן גם שלטונו בקיום בכל זמן וזמן אחד הוא. הוא יצר את מסגרת הזמן, וכשאני אומר יצר, בלשון עבר, אני מתכוון שכך זה נראה מהצד שלנו. כשאני מתבונן על הדבר כמי שחי בתוך מסגרת הזמן, אני אומר שבעבר אלהים יצר את הזמן. אך כמובן שמבחינה אמתית א"א לדבר על לשון עבר כלפי מי שאינו חלק ממסגרת הזמן. נכון יותר לומר שאלהים הוא (ללא ציון זמן) הגורם והיוצר של מסגרת החומר והזמן ומה שיש בה. רק משפט כזה יוכל להסביר את עצם קיום החומר והזמן והיקום שבתוכם, בלי שתשוב ותשָאל השאלה מה גרם לאלהים להיות קיים.
ואם אנחנו עדיין מתקשים בהבנת המושג יצירת מסגרת הזמן, נזכיר ונאמר שהפיזיקה של היום דוקא מקבלת טענות כאלה. הפיזיקה אומרת שהזמן נוצר במפץ הגדול והוא מתרחב מאז. לכן יש מדענים שסוברים שהיקום, שנוצר במפץ הגדול, הוא גדול הרבה יותר מאותם 15 מיליארד שנות אור עד הכוכב הרחוק ביותר שאנחנו יכולים לראות בטלסקופים שלנו. אנחנו לא יכולים לראות כוכבים רחוקים יותר, רק מפני שעדיין לא עברו יותר מ15 מיליארד שנים מאז המפץ הגדול, ולכן אור הכוכבים האלה עוד לא הגיע אלינו. איך הגיעו אותם כוכבים למרחק יותר מ15 מיליארד שנות אור? אם לפני 15 מיליארד שנה היה היקום כולו מרוכז במקום אחד, והוא לא יכול להתפשט במהירות העולה על מהירות האור, איך יש כוכבים רחוקים יותר? על כך משיבים המדענים האלה שהמרחב-זמן עצמו התפשט. בין אם נקבל את דברי המדענים האלה ובין אם לאו. המדע מקבל (למעשה מאז ימי אריסטו) את הטענה שאלהים יצר גם את הזמן. מבין מדעני זמננו מסכם אבשלום אליצור (זמן ותודעה, עמ' 87) את הדברים. הוא עוסק באפשרות שהמרחב-זמן עצמו הולך וגדל, ולכן עצמים יכולים לנוע בו במהירות שנראית גבוהה ממהירות האור. אך הוא ממשיך ואומר: "אם המרחב-זמן עצמו מתפתח, דרוש על-זמן גבוה יותר שבו מתרחשת התפתחות זו, וכך הלאה עד לאינסוף. פתרון לוגי אפשרי לבעיה זו מצוי כבר במודל המפץ הגדול: על פי מודל זה לא נוצר היקום ברגע כלשהו או במקום כלשהו, שכן הווצרות היקום היתה הווצרות המרחב-זמן עצמו. אם המרחב זמן עצמו הופך בתורת היחסות הכללית למשהו שנוצר, הרי הווצרות היא בהקשר זה מושג יותר ראשוני מאשר זמן.... אפשר שגם ההתהוות, כלומר התחדשותם של ארועים במרחב-זמן, היא תופעה ראשונית היוצרת את הזמן והמרחב שלנו. הווצרות היקום, על פי השערה זו, אינה פלא חד פעמי אלא מתמשכת ללא הרף".
ואולם, הפתרון הטוב ביותר לבעיה שהוא מעלה, גם אם קשה לנו לתפוש אותה בשכל, היא שאלהים אינו מתבונן בעולם מתוך זמן-על כלשהו, הוא מחוץ לכל מסגרת של זמן, זמן-על וכו', ומעל לכל מימד.
לדעת יקיר שושני, זה מוכח ומוכרח להיות כך. וכך הוא כותב (בקשר לאלהים, עמ' 152): מנקודת ראות פילוסופית, אחת מן השאלות המרכזיות בנוגע לבריאת העולם היא: האם ניתן לייחס פשר למושג "בריאה" ללא המושג "זמן"? אם התשובה לכך חיובית, לא יהיה זה אבסורדי לטעון כי החלל והזמן נוצרו יחד עם היקום. אם התשובה לכך שלילית, הרי הזמן היה קיים לפני הבריאה ואיפשר את הגדרתה. ואולם קיומו המתמיד של הזמן לפני הבריאה, ללא חומר, הוא בעייתי ביותר. איזה מובן ניתן לייחס במקרה כזה לפער שבין שני זמנים שונים אם לא התרחש ביניהם דבר? כיצד ניתן להבחין בין שני הזמנים האלה.
על הטענה הזאת יש להשיב שהזמן רץ גם אם אין לי שעון. הזמן הוא מוחלט, וכן כותב גם שושני שם. אבל לגופה של טענה, הטענה היא שהזמן נברא, ומכאן עולה שהבורא אינו תלוי בזמן אלא הוא הגורם לקיום העולם והשולט בו, בכל עת.
ועוד כותב שושני שם (עמ' 153): "ניתן לזהות את בריאת העולם שהתרחשה שבריר שניה לפני המפץ הגדול כתופעה שבה האלהים יצר את החלל והזמן ובכך איפשר את הכפלת הישויות היסודיות ביותר." כמובן שצריך להסביר שכך נראים הדברים מהצד שלנו, של אלה שחיים בתוך מסגרת הזמן, מבחינת היצירה האלהית א"א לדבר על השניה שבה נוצר הזמן. השניה יכולה להיות קיימת רק אחרי שהזמן נוצר. אבל כנראה שלא רק אתה, הקורא, לא מצליח להבין מציאות שאין בה זמן. גם אני, המחבר, וככל הנראה גם יקיר שושני, לא מצליחים להבין מציאות כזאת מהי.
אבל אנו יכולים להבין שהמסגרת שבה אנו חיים, שבה יש זמן מוקדם וזמן מאוחר, והמוקדם גורם את המאוחר, ואין דבר יכול להתקיים אלא אם כן קדם לו הגורם שלו, היא מסגרת וחוק שנראים לנו מובנים מאליהם רק מפני שהתרגלנו לחיות בתוכם. מישהו גרם למסגרת זאת להתקיים ולכן הוא איננו כפוף לחוקיה. וכך מסכם שושני (עמ' 111): "לשאלה "ומה סיבת קיומו של האל?" התשובה התיאיסטית הידועה היא, שקיום האל אינו מצריך סיבה כלשהי שהרי עצם קיום הסיבתיות בעולם התופעות נובע ממנו". כלומר: כדי שיהיה לנו הסבר מקיף לשאלת קיום היקום, חיבים לומר שאלהים יצר גם את חוקי הטבע, והוא אשר קבע שלכל דבר תהיה סיבה, רק כך הרגרסיה האינסופית לא תחול עליו.
לסיום יש להעיר שע"פ תורת הקוונטים המודרנית וכפי שפותחה ע"י נילס בוהר, אפשר שלא רק אצל אלהים אלא אפילו בעולמנו הצר והמוגבל, המאוחר יגרום את המוקדם. לפי תאוריה זאת ודאי שכל השאלות הקשות ששאלו האתיאיסטים על אלהים בראש הפרק – אינן נשאלות עוד. אם אפילו אצל בשר ודם המאוחר יכול לגרום למוקדם, גם אצל אלהים דבר כזה ודאי אפשרי. ראוי לציין עוד, שלפי המכניקה הנ"ל כפי שפיתח אותה בוהר, המציאות איננה קיימת אא"כ קיים צופה תבוני הצופה בה. קורא יקר, לא רק לך ולי זה נשמע לא הגיוני, גם לאיינשטין. גם הוא התנגד מאד לדרך הזאת, וסבר שתפקידו של המדע הוא לברר מה המציאות ולא ליצור אותה. המציאות קיימת בין כך ובין כך. כמובן שלפי הדרך האומרת שרק הצופה יוצר את המציאות, יהיה קשה מאד לטעון שאין אלהים. יש צורך ביצור תבוני שיעשה את המציאות מציאות, ובשביל זה יש צורך ביוצר. אבל כיון שגם הפיזיקה המודרנית עוד רחוקה מנתינת תשובות מספקות לכל החידות שניסויי תורת הקוונטים מעמידם בפניה, הבה נישאר עם השכל הישר ועם איינשטין, ולא ניתפש לפתרונות קלים היוצרים יותר בעיות ממה שהם פותרים.
כבר עמדנו לעיל על כך, שע"פ המדע נוצר כל חומר מחומר שקדם לו. כל פעולה נגרמת מגורם שקדם לה. המדע יכול להסביר איך נגרם חומר מסוים, אנרגיה מסוימת או תופעה מסוימת, מחומר, אנרגיה או תופעה שקדמו בזמן. ע"פ המדע לא יתכן קיומו של חומר, אנרגיה, או תופעה, אא"כ קדם להם חומר, אנרגיה או תופעה, שגרמו להם. לכן, לא יתכן קיומו של עולם חומרי, אא"כ יש בנמצא דבר לא חומרי, שאינו תלוי בחומר ובזמן, ואינו חלק משרשרת הגורמים והנגרמים. דבר שאינו חומרי, נקרא לו בקצור: רוחני.
הדבר הרוחני הזה חזק יותר מהחומר ומהיקום החומרי. הוא מסוגל לגרום לחוקי הטבע של החומר להשתנות, שהרי הוא מסוגל ליצור חומר יש מאין. הוא מסוגל ליצור קיום, הוא הבסיס לקיום החומר.
את זה קשה מאד למדע לקבל. מילא שיש רוח, אבל שהיא שולטת בחומר?!
אבל הקיום הזה והשליטה הזאת נכונים לא רק ברמת קיומו של העולם כולו. הם נכונים גם ברמות נמוכות יותר.
הרוח, באופן לא טבעי ולא מדעי, מסוגלת לגרום לחומר לחיות. המדע לא הסביר (ודי סביר שהוא גם לא יסביר, אבל לא ארגיש כפירה בעיקר אם יסביר) איך מגיעה נשמה לחומר. כל רופא יודע שיש זמן שבו גם אם כל האברים שלמים לגמרי, ומבחינה פיזיקלית וכימית כל המנגנונים המאפשרים חיים – ראויים לפעולה, ואעפ"כ שום דבר לא יעזור והגוף לא יחזור לחיים. המדע יכול להסביר איך נוצר תא ומה המנגנונים הכימיים שלו, המדע לא מסביר איך התא הזה חי. גם זה קשור לכך שהרוח חזקה מהחומר. זה מתבטא ברמה הקוסמית בכך שהחומר כולו נברא ע"י ישות שאיננה חומרית, וברמת האורגניזם הבודד זה מתבטא בכך שהרוח שבו מחיה אותו ושולטת בו.
ההוכחה מעצם קיומו של העולם היא שהרוח שולטת בחומר, כיון שהחומר לא יכול ליצור את עצמו. זה בא לידי ביטוי ברמות שונות. החי מצליח לחיות כי יש בו רוח. האדם מצליח לא רק לחיות אלא גם למשול בדחפים החומריים הטבעיים המניעים אותו. אם הוא מחזק את רוחו ויש בו כח רצון חזק, הוא יכול אפילו להתגבר על תופעות גופניות שונות, להתגבר על מחלות, ולעמוד במשימות שנראות בלתי אפשריות. הרוח אשר בו מאפשרת לו גם להנות מדברים רוחניים ולא חומריים. אבל יש לרוח האנושית מגבלות. למשל: גם בכח רצון חזק מאד, א"א לחיות לנצח.
הרוח היא זו שנותנת חיים בחומר, היא המחזיקה אותו, והיא איננה מפתיעה אותנו, אחרי שהוכחנו שאין בכח החומר להסביר את עצמו.
אם אלהים הוא הרוח המחיה את העולם, ברור שהוא שולט בעולם לא פחות מכשלוט רוח האדם בגופו. אם אלהים יפסיק לשלוט ולקיים את העולם. יהיה גורלו של העולם כגורל גוף חי שרוחו עזבה אותו.
אינני יודע למה התכוונו אלה שהוכיחו את אלהים מתוך היופי (שדוקינס שלל את דבריהם בעמ' 130-131), אבל אם אינני טועה, ההוכחה היא מכך שדוקינס יכול לשבת ולהנות מדברים שאין להם שום דבר עם יכולת השרידה הגופנית שלו. מלבד הגוף של דוקינס שנוצר בצורה אבולוציונית רגילה, יש בו עוד חלק שתובע את שלו. דבר שמעלה את התמיהה: שמא לא השרידה הגופנית מחזיקה את העולם? אולי השרידה הגופנית אינה אלא אמצעי למשהו גבוה יותר? משהו שזקוק לתוכן משלו. משהו שיודע להעריך תכונה כמו יופי, שאין לה דבר עם השרידה והקיום הגופני? בכלל, מהו הדבר הזה שאינו חלק מעולם החומר, ואעפ"כ כולנו מודים בקיומו? האם אין כאן הוכחה שיש משהו שאינו חלק מהחומר?
טעם הדבר הוא שהרוח חזקה מהחמר ומניעה אותו. זה המסר של התורה, לא רק לגבי אלהים אלא גם לגבי האדם: הֱיֶה אדם והתגבר על החומר. אדם נבדל מהבהמה בכך שרוחו חזקה יותר, ולכן הוא יכול לגבור על יצריו ודחפיו החומריים, ולבנות את חייו ואת תשוקותיו בצורה מובנית ומושכלת. כפי שנראה להלן, ההכרה בכך הזאת מאד מסוכנת כלפי אנשים מסוימים. מה שמסביר למה הם ממהרים לכפור בה.
בעולם יש רוח, העולם נברא כדי שהרוח תפעל בו, וכאן יש תפקיד גם לנו. וגם כאן בא לידי בטוי העקרון האנתרופי (ההוכחה מכך שהעולם בנוי כולו כך שיתאפשר קיום של חיים, נעסוק בה להלן עמ' 22 והלאה). אין טעם ביקום אם לא יהיו בו בעלי רוח שיכירו ויפעלו בו שכלית. ואם לצורך כך צריך לבנות מיליארדי כוכבים – נבנה. אבל לבעלי הרוח האלה צריכה להיות עצמאות ובחירה חופשית, אחרת – מה בינם לבין הכוכבים? אז לפעמים הם בוחרים רע, נעמוד על כך להלן בעמ' 30.
יש לאדם רוח. יש בו נשמה. יש בו נפש. הוא נהנה מדברים רוחניים ועוסק בהם.
יתכן שצודק מי שטוען שמעצם קיומו של העולם, הסותר את חוקי הטבע, א"א להוכיח השקפה תיאיסטית אלא רק השקפה דיאיסטית. אפשר להוכיח שיש בורא לעולם, דבר שאינו גוף ואינו חומר ואינו תלוי במסגרת הזמן, שהוא הגורם לעולם, אבל א"א להוכיח השקפה תיאיסטית, שאומרת שאלהים ממשיך להנהיג את העולם גם לאחר הווצרו. האמת היא שאפשר להוכיח גם השקפה תיאיסטית (ראה לעיל עמ' 7), אך נניח לרגע שאכן א"א. מעצם קיום החי, ובפרט האדם, אפשר להוכיח קיום תיאיסטי. גם אם נניח שא"א להוכיח את התיאיזם מקיומם של בעלי החיים השונים והתאמת גופם לשרידה לאורך דורות, (את זה אפשר להסביר ע"י אבולוציה), - מהרוח שנושאים גופים אלה, רוח שיכולה לנצח את החומר ונטיותיו, אפשר ואפשר להוכיח את קיומו של גורם רוחני השולט בעולם החומרי.
ודוקינס אכן נאבק גם בזה (כמו שנזכיר להלן). זה האיום הגדול ביותר על השקפתו. אבל עצם מלחמתו היא ראיה שיש בו רוח. למה כ"כ חשוב לדוקינס להלחם על השקפות עולם? ההיסטוריה האבולוציונית שלו גרמה לו לכך?
דוקינס בא בטענות אל הגאוותנים, שחושבים שהעולם קיים בשביל האדם, בעוד שלמעשה האדם הוא פסיק קטן בתוך כל הגלאקסיות. זה כמובן נכון לגבי מי שרואה בעולם רק חומר. במונחים של חומר, כל הגלאקסיות רבות מאד מהאדם, האדם אינו אלא פסיק קטן לעומתן. אך מבחינת הרוח, מה מועילות כל הגלאקסיות אם אין מי שיכול להכירן ולהתפעל מהן וללמוד מהן? מה התכלית בכל זה? (האתיאיסט אולי יטען שאין תכלית לעולם, אם כך - הבה נשמיד את העולם, מה הטעם בקיום עולם שאין לו תכלית). מבחינת הרוח, היא קיימת רק כאן. כל הגלאקסיות כאפס לעומת האדם. עיקר המשקל של היקום נמצא פה, בכוכב הנידח הזה. כל היקום הגדול הזה הוא חסר תוחלת ותועלת ללא האדם. הוא נוצר כדי שבסופו של דבר יבא אליו אדם. מה יש בשאר חלקי היקום? רק סלעים וכימיקלים דוממים וחסרי משמעות! בצדק רואה האדם בעצמו את העיקר.
אמונה באלהים עשויה לגרור בעקבותיה את האמונה בעוז רוחו של האדם. ההכרה בכך שהרוח חזקה מן החומר ושהאדם חייב לציית לאלהיו, יכולה להביא להבנה שיש בכח האדם, בעוז רוחו בלבד, ללא שמוש באמצעים כימיים או חשמליים למיניהם, להתגבר על הדחפים היצריים שבקרבו ולבנות את אישיותו, את רצונותיו, ואת תשוקותיו כרצונו. הוא בן חורין ולא עבד של גופו. וכן להפך: האמונה בעוז רוחו של האדם (גם אם עד גבול מסוים) היא ראיה שבכחה להוכיח את התיאיזם ולא רק את הדיאיזם, כי אם הרוח שולטת בחומר ויכולה לו, אין ספק שהרוח המהוה את העולם היא רוח גדולה ששולטת בו ויודעת מה שהיא עושה. ההכרה בשני אלה גם נותנת לאדם תפקיד בעולם, וגם משמעות, כמו שנתאר להלן בעמ' 17. אך מאידך – אי האמונה בשני אלה הוא מאד מפתה, כי הוא משחרר אותנו להשתעבד ליצרינו, ופוטר אותנו מההתמודדות מולם, שהיא אינה קלה כלל וכלל.
מה המיוחד באדם?
לכולנו ברור שיש משמעות מיוחדת לאדם, לחייו, למדרגתו. למה בעצם? למה ברור לכולנו שהריגת אדם היא פשע. האם רק בגלל שאם נחלוק על הכלל הזה – אנו עלולים למצוא את עצמנו בצד הלא נכון של המשוואה? האמנם אין כאן אלא הסכם הדדי בין בני האדם?
כאן ישיב כל אדם ויאמר: ברור שאסור להרוג אדם, ברור שיש מעלה גדולה לאדם. הלא האדם הוא אדם.
איכשהו, נראה לי שמשהו חסר בתשובה הזאת, ואת המשהו הזה כדאי לברר.
דוקינס מתנגד לחלוטין לרצח. הוא שולל את עונש המוות בצורה קיצונית (נקודה שנדון בה בהמשך) אם כי משום מה הוא מקבל בהבנה מסוימת ואף בחיוב קל, נתינת עונש מות למי שרצח רופא אתיאיסט שביצע הפלות (אגב, גם אני מקבל את עונש המוות שניתן לרוצח הזה). אבל הוא תומך נלהב של הפלות, ושל הריגת זקנים גוססים על ערש דוי, ועוד.
מהנמוקים שהוא מביא בספרו לדעתו הנ"ל, אפשר ללמוד שלדעתו הבעיה העקרית ברצח היא הצער שהוא גורם לאדם. אין לאדם כל חשיבות מצד עצמו. העיקר שלא יגרם לו צער וכאב. אולי לכן הוא מקונן על כך שא"א להרוג אדם סובל ויש להרוג בע"ח סובל, הלא מה יש לו ליצור החי מלבד הנאות? לכן הוא משוה (עמ' 420) בין הריגת עובר לבין הריגת הרופא שהפיל את העובר. דוקינס כמובן מתעלם לחלוטין מכך שהעובר מת על לא עוול בכפו ואילו הרופא זכה במותו ביושר ובבחירתו (כמובן שאני רחוק מלהזדהות רצח הרופא. אבל דוקינס כדרכו בוחר את הדתיים הקיצוניים ומשוה אותם עם האתאיסטים המתונים והמהוגנים. אז לצורך העניין, כדי לעמוד על הגיחוך שבדברי דוקינס, ננסה לרגע ללמד זכות על התפישה שמאחורי הריגת הרופא), ההשואה שדוקינס עושה בין הריגת הרופא להריגת העובר, מתמצה בכך שהרופא ומשפחתו חשים בצער ובכאב, ולעמת זאת העובר הוא בעל טווח רגישויות כשל ראשן. דוקינס מתעלם כמובן מכך שלעובר יש עתיד של רופא ולראשן יש עתיד של צפרדע. (וגם אם בפועל העובר המדובר יהיה סנדלר, חייו לא פחות יקרים מחיי רופא או מלחין), הוא גם מתעלם מכך שהוא עצמו מייחל ליום שבו גם הראשן יקבל רחמים כבן אדם. הוא עצמו כותב (עמ' 425) שלא צריך להכריע אם יצור כלשהו הוא אדם או לא, כי שום דבר לא יוכרע ע"פ זה. (לא? ואתם הזואולוגים לא עושים נסויים על בעלי חיים?) לדוקינס ברור שיש שקול מרכזי אחד בשאלה האם להרוג אדם, או יצור כלשהו אחר: האם הוא סובל. האם זה ערך חיי האדם? ההנאות הגופניות?
אם אין פשע במה שאינו גורם צער לאיש, מה רע בהריגת אדם אם הוא כלל אינו יודע על כך ואינו מרגיש? תאמר: הצער למשפחה? הבה נשמיד עם שלם בפצצת אטום אחת. מה רע? איש מהם לא ירגיש צער או כאב.
אגב, מה רע בצער או כאב? מה אכפת לי שמתקיימת פעולה חשמלית כלשהי בעצביו של יצור חי כלשהו? העובדה שבכל זאת אכפת לנו שאדם מרגיש צער או כאב, מלמדת שאנחנו בכל זאת מאמינים שיש מישהו מאחורי התהליכים הכימיים. מישהו שמרגיש אותם וחש אותם. מישהו שאולי גם מפעיל את התהליכים הכימיים הגורמים לתגובה. וזאת אמונה מאד מאד מסוכנת. כי אם אנחנו מאמינים שיש מישהו שמפעיל מיוזמתו את התהליכים הכימיים שמפעילים את גוף האדם, אולי חלילה גם יש מישהו שמפעיל את התהליכים הכימיים והפיזיקליים של העולם. אולי גם הם כפופים, בסופו של דבר, לישות לא חומרית. במקרה כזה, לא יעזור לנו שנצליח להסביר באופן מדעי את כל התהליכים הפיזיקליים, הכימיים והביולוגיים האלה בהסבר מעמיק ומשכנע, עדיין נצטרך לחפש את המישהו ההוא, העומד מאחוריהם ומפעיל אותם.
אבל זאת, כאמור, רק הערת אגב. כעת נשוב לענייננו. האם באמת אין ערך מצד עצמו לחיי אדם? או שמא האיסור היחיד לפגוע בהם הוא משום הצער שיגרם לאיש ולמשפחתו, ואין רע בהעדר מצד עצמו? נדמה לי שהתשובה ברורה: יש ערך לאדם מצד עצם קיומו. בעצם קיומו אסור לפגוע. הצער שיגרם או לא יגרם הוא נימוק בעל חשיבות משנית לצורך העניין. חייו של אדם הם דבר חשוב מצד עצמו, ולא רק מפני שלמישהו יגרם צער אם האיש ייעדר או ימות. מהו, אם כן, הערך הזה? למה יש ערך כזה לחיי אדם? מה יש בו באדם, שנותן ערך לחייו?
טענת הרצף האבולוציוני גורמת, לדעת דוקינס, לכך שאין הבדל משמעותי בין הריגת בע"ח לבין הריגת אדם, כולם חלק מרצף אבולוציוני אחד. אולי. מה כחו המיוחד של האדם? שהוא יכול לפצח את הגנום האנושי, את האטום, ולהפיק חשמל שיאפשר למיקרוגל לעבוד? אולי. אם כך - ההבדל בין אדם לבהמה הוא רק בכך שלאדם יש כלים משוכללים יותר להשגת אוכל ומין. לכן, השאלה היחידה החשובה היא האם האדם סובל. לגבי מי שלא מאמין בקיומה של רוח, באמת אין הבדל בין בני אדם לבין בעלי חיים. כולנו חלק מרצף אבולוציוני אחד. מלצר, הואל נא להגיש לי נתח מירכו הימנית של דוקינס.
דוקינס עצמו אכן מביא, בעמ' 150, דעות שאומרות שהאדם אינו אלא תוצר אבולוציוני, ושפסגת תכליתו הוא ארוחת צהרים טובה. מה שאני כותב כאן לא נאמר כנסיון להוכיח את ההפך, אדרבה, אם זאת המסקנה המחקרית המדעית שלך, הֱיֶה ישר ולך איתה עד הסוף. אומר רק שאם אכן נכון הדבר, מה הערך בחיי אדם? מה הערך בשמירה עליהם? ולמה דוקינס כ"כ מזועזע ממותם של אנשים במלחמות מטופשות על אלהים? בס"ה מתו כמה תוצרי אבולוציה לא מוצלחים, שממילא לא היתה להם שום תכלית בעולם.
בספר מדריך הטרמפיסט לגלאקסיה, (עמ' 105, פרק 23), כותב דוגלס אדאמס: "האדם הניח תמיד כי הוא אינטלגנטי יותר מהדולפינים, וזאת משום כל אותם הישגים שהצליח להשיג - הגלגל, ניו יורק, מלחמות וכיוצא באלה. בעוד שכל מה שהדולפינים עשו מסתכם בלהשתכשך במים ולבלות זמנם בנעימים. לעומת זאת האמינו הדולפינים תמיד כי הם אינטלגנטיים יותר מהאדם, מאותן הסיבות בדיוק".
מה מבדיל את המין החכם ממינים פחות אינטלגנטיים? היכולת לבלות את זמנו בנעימים? בשביל זה לא צריך אינטלגנציה.
יתכן שקל יותר וטוב יותר ונוח יותר, ואפילו חכם יותר, לבלות את הזמן בנעימים. אולי אפילו אינטלגנטי יותר. לא זה מה שמבדיל את האדם מהדולפין, ומיתר בעלי החיים.
האדם הוא בעל מעלה משום שהוא המציא את הגלגל ואת יתר הדברים. אז נכון שניו יורק והמלחמות הם לא בדיוק דברים חיוביים, אבל בכל זאת, היכולת לפתח את העולם ולקדם את ההיסטוריה (ואת התרבות והרוח) היא בעלת חשיבות גדולה יותר מבילוי הזמן בנעימים. מי שאינו עושה דבר חוץ מבילוי זמנו בנעימים, אולי יותר חכם לטווח הקצר, אך הוא מאבד את מעלת האדם שבו. לא פלא שאח"כ הוא לא יודע להבדיל בין אדם לבין בעלי חיים אחרים.
דוקינס, בנאמנות לשיטתו, מסביר את המוסר כך שאסור לגרום כאב וצער. לכן הוא אינו מבחין בין אדם לבין בעל חיים לצורך העניין. הריגת אדם אסורה רק כי היא גורמת צער. דוקינס לא מוצא ערך רב יותר בחיי האדם. אני מעריך את דוקינס על הנאמנות למסקנותיו המדעיות גם כאשר אינן נעימות לאוזן או שהן גוררות מסקנות מעשיות שאינן נעימות לאוזן. לזה קוראים יושר אינטלקטואלי ואני מעריך אותו על כך.
אבל התוצאה שהוא הגיע אליה, כיון שהוא לא מכיר ביתרונה של הרוח האנושית, היא שקיומו של האדם אינו אלא אמצעי להנאות חומריות. אין תכלית גדולה יותר מן ההנאה עצמה. האם באמת אין לאדם רוח? האם אין לאדם נפש? והחשוב מכל – האמנם אין לאדם תכלית?
לגבי הרוח והנשמה, כבר שאלנו לעיל ועוד נשאל להלן איזה תהליך אבולוציוני גרם לדוקינס לצאת במסע חובק עולם לקעקע את האמונה באלהים. אם כל מה שיש בעולם הוא תהליכים כימיים וביולוגיים – מה מביא אדם כמו דוקינס לעסוק במדע וברוח, ולהנות מהיצירות הספרותיות שהוא מזכיר? האמנם אין אלא חומר? האם אין רוח? (ואפילו אם נניח שהרוח אכן אינה יכולה להתקים אלא בגוף, על דוקינס להודות שיש בגוף גם רוח. ובלעדיה לא היה נהנה לא מהמדע ולא מיצירות ספרותיות. דוקינס לא הסביר מהי הרוח הזאת, כשם שלא הסביר מהי הרוח והנשמה שמאפשרת לגוף לחיות, וכשם שלא הסביר את הרוח שמאפשרת לעולם להתקיים בכל רגע). עצם העיסוק בשאלות כמו מהו המוסר והאם יש אלהים, שאלות שלא תורמות דבר ליכולת הגן האנושי לשרוד, מלמדות שאפילו בדוקינס יש קצת רוח או נשמה. אם יש באדם גורמים רוחניים אז (אוי ואבוי) יש בעולם גורמים רוחניים.
כאמור לעיל – השאלה העקרית היא האם אין לאדם תכלית. אם אין מי שיצר את האדם בכונה תחילה, באמת, אין תכלית לאדם. אפשר לדבר על טעם ותכלית רק אם נאמר שמישהו יצר את התוצר לשם אותה תכלית. תוצר שנוצר ללא כוונת מכוון, בודאי שאין לו תכלית. אי אפשר לשאול לצורך איזו תכלית רוחנית יצרה הברירה הטבעית את האדם.
כדי לבאר את העניין אפתח בניסוי קטן, שערכתי בעבר בקרב קבוצה של תלמידי ישיבה גבוהה. בקשתי מהמשתתפים שיחוו את דעתם על מדת הסכמתם עם כמה משפטים. בין היתר הם התבקשו להביע את דעתם על המשפט "האדם לא נברא לחנם, לכל אדם יש מטרה ותפקיד חשובים שלשמם נברא, אלמלא אותה מטרה לא היה נברא". וכן על המשפט "היו משימות ותפקידים חשובים להעשות, ולכן ברא הקב"ה כלים לכך, גזרה חכמתו לברוא את הכלים עם שתי עינים, שתי רגלים, שתי ידים, גוף ונשמה, כדי שימלאו היטב את תפקידם". המשפט הראשון זכה להסכמה ופופולריות גבוהים בהרבה מהמשפט השני, אע"פ שלמעשה שניהם אומרים בדיוק את אותו הדבר. (למען הדיוק: המשפט הראשון קבל את הציון הממוצע 9.33 והשני קבל את הציון הממוצע 3). מדוע זכו שני משפטים זהים לחלוטין לשני ציונים הפוכים לחלוטין? ברגש וברצון, קל יותר להסכים למשפט המציג אותך כדבר חשוב מלהתחבר למשפט המציג אותך ככלי שחשיבותו משנית למשימתו. הרצון המניע את האדם הוא להצדיק את המשפט הראשון מבין השנים, להכיר בכך שהוא דבר חשוב, שהרי יש לו מטרה חשובה, שהוא לא חי לחנם. אך כאן יש בעיה, אם לא תראה את העולם כפי שהוא מוצג במשפט השני, לא תוכל לקבל את המשפט הראשון, שהרי שניהם אומרים בדיוק אותו דבר. הדרך לקבלת החשיבות המופיעה במשפט הראשון, היא לראות את העולם כמו שהוא מופיע במשפט השני. (כמובן שאפשר ללמוד מכאן הרבה מאד גם על דרך ההתנהגות האנושית, שאינה פועלת בהכרח ע"פ הגיון. האדם מסכים עם משפט אם תשוקותיו מובילות אותו לרצות שהמשפט יהיה נכון, ולא אם ההגיון מחייבו. לכן יכול האדם גם להסכים בו זמנית עם שני משפטים סותרים לחלוטין, אם שניהם ינוסחו בצורה שמפתה להסכים איתן. האדם חיב ללמוד לשקול דברים בהגיון, שאל"כ ילך שולל אחר תאוותיו).
המטרה חיבת להיות קודמת לאדם. אם האדם קדם לה, נמצא שהיא נבראה עבורו, היא נבראה כדי לספק לו תכלית. אם היא נבראה כדי לספק לו תכלית, נמצא שהיא נבראה עבורו ולא הוא נברא עבורה, ואם כך - אינה מטרתו. א"א לומר שהוא נברא בשבילה. מי שממציא לו תכלית, נמצא שהוא התכלית של תכליתו, ולכן שניהם מיותרים, והכל הבל. דוקינס עצמו עומד על כך (בעמ' 506). אמונה בשקר (שהמצאנו כדי שיהיה טעם לחיים) לא תתן טעם לחיים.
לכן, א"א לדבר על תכלית אלא אם כן אנחנו מאמינים שיש בורא ויוצר לעולם. אם אנחנו מאמינים שיש יוצר לעולם, נקלע לאותה בעיה שעסקנו בה לעיל בעמ' 3, הבעיה שדוקינס מכנה בעמ' 117-118 בשם רגרסיה אינסופית. אם נסביר מה הגורם לקיומנו נצטרך לשאול מה הגורם לאותו גורם, וכך עד אינסוף. לעיל הראינו שהפתרון לרגרסיה האינסופית הזאת הוא אלהים. הרוח יצרה את החומר. את אותו פתרון נצטרך ליישם בקשר לרגרסיה האינסופית של התכלית. אם נשאל לשם מה אנו נחוצים, ונענה תשובה בדמות תכלית כלשהי, נצטרך לשאול לשם מה נחוצה התכלית הזאת , וכך עד אינסוף. גם כאן הפתרון יכול להיות רק אלהים, כיון שהוא אינסופי. החומר קיים למען הרוח.
ההכרה הזאת בכך שיש לנו תכלית וטעם לקיומנו, לא רק מטפחת את הגאוה אלא גם מחייבת אותנו להכיר גם בקיומו של המשפט השני, וגם למסור את עצמנו על המטרה, כמו שנבאר להלן עמ' 36.
מי שממילא לא מאמין באלהים, אין שום טעם ותכלית לקיומו. אם כך - מה רע בלהרוג אותו?
אבל מה לנו כי נלין על דוקינס, התהליך האבולוציוני שעבר הביא אותו להאמין בערך האדם. מה לנו כי נזלזל בכך? זה מה שעוזר לו ולבני מינו לשרוד.
אבל אם הרוח שולטת בעולם, כל זה איננו רלווונטי. הרווח יצרה את החומר ומנהיגה אותו. זה נכון לגבי היקום כולו, וזה נכון לגבי כל אדם ואדם. לאדם יש טעם. יש לו תפקיד. הגוף האנושי שלו אינו אלא כלי לשימוש הרוח שלו, היוצרת ערכי תרבות ורוח נצחיים.
תפקידים רבים ומשמעויות רבות יכולות להיות לכל אדם. על מקצתן נעמוד להלן עמ' 24. אבל בין כך ובין כך – האנושות ממלאת תפקיד רוחני, יש בה רוח. רק הרוח הזאת יכולה להסביר את מעלת האנושות, רק הרוח זאת יכולה להסביר את תפקיד האנושות, רק הרוח הזאת יכולה להסביר את חידת החיים, ורק האמונה בה יכולה לתת לנו תשובה איך קיים יקום כלשהו.
דוקינס יוצא מנקודת הנחה שאין אלהים. כפי שהזכרנו לעיל ונשוב ונזכיר ונשוב ונזכיר ונשוב ונזכיר גם להלן. הוא מתעקש שאלהים לא קיים עד שיוכח אחרת. הוא מציין שכל אדם מתקדם ונאור מניח כך, ומזכיר שוב ושוב שזוהי דעתם של כל מדעני זמננו.
למה כ"כ ברור לנו שע"פ המדע אין אלהים? למה בעצם כ"כ ברור לדוקינס שאיש מדע חיב להיות אתיאיסט, שע"פ המדע ודאי שאין אלהים?
דוקינס לא עוסק בשאלה הזאת, אבל כמדומני שהתשובה פשוטה:
לא נאור ולא מתקדם להאמין באלהים, כי הנאורות והקדמה, והמדע, מאפשרים לנו להסביר כל דבר ע"פ חוקי הטבע. ואלהים, הלא אינו חלק ממסגרת חוקי הטבע.
ומי אמר שלא יכול להיות שום דבר מחוץ לחוקי הטבע?
זה הלא ברור, שהרי קיומו של דבר מחוץ לחוקי הטבע סותר את חוקי הטבע.
הרי לפנינו כיפתו של אברהם אבינו במיטבה.
בילדותנו היינו מספרים על כך בדיחה, שעסקה במורה למדע ברוסיה (למה דוקא ברוסיה, למה לא באוקספורד, למשל?), שהסביר לתלמידיו בצורה פשוטה וברורה: "כל מה שאנו רואים קיים, כל מה שאין אנו רואים – לא קיים. אתם רואים את אלהים? סימן שהוא לא קיים!" מיד הצביע הילד היהודי (אם הוא טרח להצביע – כדאי לבדוק את מדת יהדותו) ושאל את הכתה: "אתם רואים את השכל של המורה?"
הבדיחה הזאת היא כמובן ילדותית ופרימיטיבית, אך עומד מאחוריה עומק גדול. נקודת המוצא ההתחלתית שמניחה בצורה ברורה שלא יתכן דבר מחוץ למוחש ע"י האדם, היא נקודה גאוותנית ביותר. דוקינס בספרו בא בטענות אל האנשים ההומניסטים שחושבים שהאדם הוא נזר הבריאה, דוקינס מאשים אותם בגאוה גדולה: מי אתם בס"ה? אנשים שחיים על כוכב נידח קטן בתוך גלאקסיות גדולות. (כבר הזכרנו לעיל (עמ' 15) את הטענה הזאת). אבל אם אפשר להאשים את המין האנושי בגאווה, הרי זאת האשמה: בשם מה אתם מניחים כמובן מאליו שכל מה שלא מוחש או מוכח ע"י האדם אינו קיים? המדען יענה מן הסתם: כיון שהמדע אינו חש בהם. כלומר: כיון שאנחנו לא יכולים לחוש וללמוד על כל מה שאנחנו לא יכולים לחוש וללמוד, מוכח שאין שום דבר מחוץ למסגרת המוחש והנלמד, שהרי אם היה דבר כזה – למה אנחנו לא יכולים לחוש אותו וללמוד אותו? הבדיחה הזאת היא הכפה של אברהם אבינו במיטבה. מה יכול לשכנע שאין אלהים יותר מעצם ההנחה שהנחנו מראש שאין אלהים, כלומר: שאנחנו יכולים להסביר כל דבר בכלינו המדעיים, ומה שלא יוסבר באמצעות הכלים שלנו, ברור שאינו קיים.
על כך כבר כתב אפלטון "צייר נא בנפשך מצב כדלהלן, ויהא לך משל לתכונתנו הטבעית, אשר לחינוך וחוסר חינוך. תאר לך בני אדם השוכנים מתחת לפני האדמה במעין מערה, שיש לה מבוי כניסה ארוך הפתוח לרווחה כלפי האור, לרוחבה של המערה כולה. בתוכה הם אסורים מילדותם, כבולים בשוקיהם וצוואריהם, עד שאין בידם לשנות מקומם, ואינם רואים אלא לפניהם. כיון שאין ביכלתם להסב ראשם מפאת הנחושתיים. הרחק מאחוריהם, ולמעלה מהם, דולק אור של אש, ולמעלה, בין האש ובין האסירים, ישנה דרך, שלאורכה – צייר לך – נבנתה חומה.... ועוד ראה לך שלאורך החומה הזאת נושאים בני אדם כלים למיניהם שבולטים מעל החומה, ופסלי אנשים ושאר בעלי חיים העשויים אבן ועץ וחומרים מחומרים שונים... הם (האסירים) דומים לנו, שכן הגע עצמך, שמא סובר אתה ראשית כל, שאנשים הנתונים במצב כזה כבר ראו שמץ דבר משל עצמם ומשל חבריהם לכלא חוץ מצלליהם הנופלים על קיר המערה שלפניהם? ... כיצד יראו יותר מזה כשיהיו אנוסים כל ימיהם לבלתי הניע ראשם? ואם יוכלו לדבר איש אל רעהו כלום לא יהיו מובטחים במה שיראו שאלה הם הדברים עצמם? ... ומכל הבחינות אפוא יראו אנשים אלה את צללי החפצים כאמת שאין בלתה". בהמשך מתאר אפלטון את האיש שראה את אור השמש, שאם ישוב אל אותה מערה ויספר שהאנשים הם תלת מימדיים ושיש אור אמיתי בחוץ – לא יאמינו לו ויתייחסו אליו כאל משוגע. כמובן שאנחנו לא צריכים לראות את כל העולם כמו שרואה אותו היווני הפסימי הזה; חשוב שנעסוק במדע ונלמד על העולם כל שאנחנו יכולים, ואנחנו יכולים ללמוד הרבה. אבל תמיד צריך לזכור שעלינו להיות זהירים מאד לפני שאנחנו קובעים בנחרצות שהעובדות שהיו הרבה לפני שנולדנו הן כך וכך. הגאווה הגדולה שבה מתייחס המדען האתיאיסט לידיעה שלו כאילו כבר השיג הכל וכל מה שאינו רואה לא קיים, מעוררת את הצורך לשלוח אותו מדי פעם אל המערה של אפלטון לחפש את השכל של המורה. אל תהיה כ"כ בטוח בעצמך, אומר אפלטון, גם מדעני המערה יכולים להסביר הרבה כללים וחוקי מדע על סמך הצללים שהם רואים על הקיר. התיאוריות שלהם יכולות להיות מאומתות ע"י ניסויים שונים בצללים שעל הקיר. אך הצללים אינם העולם עצמו. אל תהיה כ"כ בטוח שאין הסבר יותר מעמיק מהחוקים שגלית בשכלך (אם אתה מאמין שהוא קיים).
אז לא אשאל איפה השכל של דוקינס, אני לא רואה אותו אבל אני מניח שהוא קיים, אבל אשאל שאלה אחרת: איפה הרוח של דוקינס. ובכלל: מה מביא את האדם לדון בנושא? לא רוחו? האם לא הגיע הזמן להאמין במה שכתבנו בפרק הקודם, שיש באדם רוח?
לעיל (עמ' 2) שללנו את ההנחה שהאדם שחי לפני כמה אלפי שנים הרגיש שהוא חי בעולם מלא סימני שאלה, שאילצו אותו להאמין באלהים. ואעפ"כ, אין להתעלם מהעובדה שכל הקדמונים, ובארצות מסוימות עד ימינו, האמינו באלילים, והסבירו תופעות טבע שונות, שקשה למצוא להן הסבר בדרך הטבע, ע"י כל מיני אלילים פרימיטיביים, שייצגו בד"כ כחות טבע שונים. לדוגמא: אל הנילוס, אל השמים, אל היבשה וכד' (אם נקח כדוגמא את חרטומי מצרים).
דוקינס מוצא נקודות דמיון בין אותן אמונות תפלות לבין אמונה באלהים, או בין אמונה בפיות ושדים וכד' לבין אמונה באלהים. הוא בז לכל מי שמאמין בכחות לא טבעיים.
אני מציע לא לזלזל בחרטומים. הם היו המדענים המתקדמים של תקופתם. היו להם הרבה ידיעות מתקדמות מאד על הטבע, ביניהם גם דברים שמדעני זמננו לא יודעים. הם ידעו לחנוט מתים (בטכניקה שאיננה ידועה בימינו) ועוד. הם פשוט יצאו מאותה נקודת הנחה של דוקינס, שלא יתכן שום דבר מעבר למוחש ולמוסבר. מבחינה זאת הם היו בדיוק כמו דוקינס. הם דיברו על כוחות מסוימים ודוקינס מדבר על כוחות אחרים, אבל הם דיברו על כחות טבעיים (אם כי אולי הם הסבירו את כחותיהם בדרך שונה מהמדע של היום, לכן דוקינס מתיחס אליהם כאל מאמינים בעל טבעי). זאת אמונה עוורת במדע ובמודע האנושי.
ההשואה שעושה דוקינס בין המאמינים באלהים לבין המאמינים בשדים ופיות וכו', כמאמינים שונים בעל טבעי, איננה השואה נכונה. האמונה באלהים היא הבנה שבעל כרחנו יש משהו מעל הטבע. משהו שקבע את חוקי הטבע ויצר את הטבע ואת העולם. האמונה בפיות ושדים אינה אמונה בעל-טבעי אלא באל-טבעי. היא באה מתוך מגמה הפוכה: להסביר את כל מה שאנחנו לא מבינים באמצעות כוחות שיושבים בינינו ומתנהגים כמונו. מבחינה זאת, דומות כל האמונות האלה לאתיאיזם. אלה ואלה מתעקשים להסביר את העולם במונחים מוחשיים ונתפשים בשכל, מתוך נסיון לכפור בכך שיש משהו מעל השכל האנושי ומעל כחות הטבע המוחשיים. חלקם גם דאגו לפסל את אמונתם בצורה מוחשית. לכן ברור למה התנגדה התורה לכל זה.
גם אתאיסטים וגם עובדי אלילים, מתעקשים לדחוק את הקיום לתוך המוחש. ולהתעלם מכך שהמוחש לא יכול להסביר את עצם הקיום. אלה ואלה מאמינים שאין שום דבר מחוץ לחומר והזמן, ומתעלמים מכך שהשכל מחייב שיש משהו מעבר לחומר והזמן.
במדה מסוימת, יוצאות שתי הגישות מתוך אותה מגמה. להרגיש שאנחנו יכולים להבין ולהסביר היטב כל תופעה, ושאין תופעה שא"א להסביר אותה בדרך שנתפשת באמצעות השכל האנושי.
לכן, כמו שכתבנו בעמ' 2, חיים המדענים בכל התקופות בהרגשה שהם מבינים את העולם והעולם בידיהם. אמנם דוקינס מעריך מאד את הפערים והספקות, אבל זה דווקא כשברור לו שהוא יודע את העולם ורק צריך להטליא בו כמה טלאים. דוקינס, בדומה לעובדי האלילים, מסרב להכיר בכך שיתכן משהו מעבר למסגרת היקום, החומר והזמן שהוא חי בהם.
וכאן ישאל השואל: למה דומה אלהים? ישאלני השואל: לעיל (עמ' 14) כבר דימית את אלהים לנשמה של העולם, כמו שהנשמה היא הרוח המחיה את האדם, כך אלהים הוא הנשמה של העולם? אלהים דומה לנשמת האדם? ועוד: לעיל (עמ' 8) כבר למדת על האלהים מנוסחאות מתמטיות, האם אלהים הוא נוסחה מתמטית? התשובה היא (ואני יודע שהיא מאד מתסכל את עובדי האלילים והאתאיסטים): אלהים לא דומה לשום דבר שאנחנו מכירים. שום דבר שאנחנו מכירים אינו יכול להיות הבסיס לקיום העולם או ליצור חומר יש מאין. אנחנו יכולים ללמוד מהנשמה שהרוח שולטת בגוף, ומכאן שגם אלהים שולט בעולם. אנחנו יכולים ללמוד מנוסחאות מתמטיות שדברים שאינם חומר קיימים ושולטים בעולם גם ללא גורם ישיר שגורם לקיומם, מכאן שגם אלהים קיים ושולט בעולם. אבל אלהים הוא הרבה מעל כל אלה. הוא אינו דומה לשום דבר שאנחנו מכירים. וזה מאד מאד מתסכל את האדם. האדם מתקשה להשלים עם קיומו של דבר שאינו נתפש בשכלו, גם אם הוכח שדבר כזה בודאי קיים. התסכול הזה מביא אותו להתעלם מההוכחה ולהסביר את קיום העולם באמצעות אליל מוחשי או באמצעות אתיאיזם. אך הסברים אלה לא יוכלו לעולם להסביר את קיום העולם. בעל כרחנו עלינו להכיר בכך שיש משהו מעבר למסגרת היקום, הזמן והחומר שאנו חיים בהם.
וזה, כאמור, לא קל. הרבה יותר קל ונעים לחשוב שהכל מוסבר באמצעות הכללים שלמדנו עליהם, שהם נתפשים בשכלנו, ואין נסתר מנגד עינינו. כמובן שגם זאת אשליה גדולה, כי גם אם נסביר כל דבר באמצעות חוקים, נצטרך להסביר את החוקים, ואם נמצא חוק קודם, נצטרך להסביר אותו, וכן הלאה. תמיד נעמוד בסוף מול סימן שאלה, אבל האשליה שהכל בידינו מפתה אותנו להאמין שאין אלהים.
וזה די ברור לנו: כיון שאנחנו לא מכירים שום דבר שהוא מחוץ לחוקים שאנחנו מכירים. כיון שאנחנו לא מכירים שום דבר שאנחנו לא יכולים להכיר, מוכח שאין שום דבר שאנחנו לא יכולים להכיר. כיון שכל העולם שאנחנו מכירים נוהג לפי החוקים שאנחנו מכירים, מוכח שהכל חיב לנהוג בדרך שאנחנו יכולים להכיר. לכן עלינו להסביר את כל העולם באמצעות החוקים שאנחנו מכירים. גם אם ההסבר לא הגיוני. הגיוני, לא?
ובסופו של דבר: הרי נורא נחמד להאמין שכל דבר שקייים בעולם ניתן לתפישה בכלים השכליים שלנו. אז למה להאמין שיש משהו שלא ניתן לתפישה בכלים השכליים שלנו, לא חבל?
במקום למחשבה בשער 10 התפרסם מאמר של יוסף נוימן נגד מנחם בן ששולל את האבולוציה, וכך הוא כותב:
"אין זה מפתיע שמנחם בן ודומיו מוצאים אוזן קשובה בקרב הקהל הרחב. בני אדם מחזיקים באמונות שונות משום שהם רוצים להאמין בהן. הם כמהים לקבל תשובות פשוטות ומיידיות, שיענו על תהיותיהם ומצוקותיהם, ואילו הסברים מדעיים הם מורכבים ומצריכים מאמץ רב. מנקודת הראות של ההדיוט, הטענות של אנשי המדע ייראו לא פעם אבסורדיות, מנוגדות לשכל הפשוט, ובעלות פוטנציאל הרסני להשקפת עולמו הקונבנציונלית. האין כולנו נוטים להסכים לקביעות שמאשרות את מה שאנו מאמינים בו ממילא? המדע נתפס כקר ומופשט, והעולם שהוא מתאר הוא עולם עוין וזר שאין בו מענה לאדם המחפש משמעות. לעומתם – המיתוסים, המאגיה, או הדת מציעים נחמה מידית, מספקים הנחיות מוסריות, הבטחות לעתיד טוב יותר וגם חיי נצח".
כן? והאם האמונה המובהקת והעוורת במדע איננה אמונה של אדם שבס"ה מאמין במה שהוא רוצה להאמין בו? היא נותנת חופש מאלהים שיש לו דרישות ובקשות, והיא נותנת לאדם את ההרגשה שהכל בידו, ואין דבר נסתר מנגד עיניו. היא נותנת לו את האשליה שאין דבר שהוא לא יכול להבין ולהסביר. ושהכל רציונלי.
אבל זאת לא הסבה היחידה המושכת אנשים אל האמונה בכך שאין אלהים. ראו מה כותב למשל, רוברט היינליין: "הדעה האווילית ביותר שהמציא ההומו-סאפיאנס מעודו היא שהאלוהים, אדון כל הבריאה, ריבון העולם, חפץ בהערצה המתקתקה של ברואיו, ניתן להטייה על ידי תפילותיהם, ומתקצף כאשר אינו מקבל את החנופה הזאת. עם זאת הפנטסיה האבסורדית הזאת מכסה את כל ההוצאות של התעשייה הכי עתיקה, הכי גדולה והכי פחות יצרנית שבכל ההיסטוריה. הדעה האוולית השנייה היא שההזדווגות היא ביסודה מלאת חטא". שני דברים שאינם קשורים כלל זה לזה. אדוני השופט, שני דברים כדאי שתזכור לפני שאתה חורץ את הדין. א. שבאופן אובייקטיבי לחלוטין מוכח לכל מי שמתבונן בכך ביושר שהנתבע הוא רשע מרושע ובן מות. ב. שאם הוא ייתלה – אשתו היפה מתה עליך.
יצחק אחדות, המגן על דוקינס, כותב: "שימו לב בבקשה אם אתם מתכוונים בדיונכם לאל פרסונלי, כזה שבודק תפריטים, הרגלי מיטה, ותצורות בילוי , או לאל "אינשטייני" שהינו כלל כל החומר והאנרגיה ביקום, כל הזמן והמרחב, כל חוקי המדע שעוד יתגלו.... וכיו"ב". בעברית פשוטה: לא כדאי לכם להאמין במי שידרוש מכם דרישות בתחום ריסון התאוות. כדאי שתאמינו במדע שיתן לכם אשליה נעימה שאתם מבינים בעולם הכל, והכל שכלי, וקדימה אוכל!
האמת היא שהאבולוציה לא קשורה כלל לשאלה האם יש אלהים. פשוט אין שום קשר בין שני הדברים, ההוכחה שהבאנו לעיל, בפרק הראשון בספר, היא לא מקיומם של בעלי החיים השונים, אלא מעצם קיומו של העולם. אך כיון שהנושא הועלה - נעיר שאין שום הוכחה לאבולוציה. הוכחה לאבולוציה תתקבל אם יעקבו המדענים במשך מיליון שנה אחרי עדר של כלבים ויראו איך הם הופכים לסוסים. בינתים המדענים עוד לא עשו את זה. מה שהם עושים הוא רק להראות שאין שום קושיה מוחצת על האבולוציה, ובינתים - בהצלחה לא מבוטלת. האבולוציה היא לא אמת שהוכחה, האבולוציה היא הסבר אפשרי לדרך התהוות המינים השונים. וצודק דוקינס, שמבין כל ההסברים שהאדם הצליח לחשוב עליהם עד היום, זהו ההסבר ההגיוני ביותר והמסתבר ביותר, כמובן בתנאי שנניח מראש שאין שום יד מכוונת בדבר (מ.ש. ל.).
והרי הוכחה נוספת שאברהם חבש כפה.
(אמנם, נשאלת השאלה איך אנחנו, המאמינים, קונים את זה? כנראה גם אנחנו התרגלנו לחשוב שאלהים הוא לא משהו ממש אמיתי. וראה להלן עמ' 26).
אבל כאמור - ההוכחה שלנו היא לא מכך שיש בעלי חיים בעולם אלא מעצם העובדה שיש יקום, דבר המנוגד תכלית הניגוד לכל חוקי הטבע. מה שמוכיח שיש משהו מעבר ליקום ומעבר לחוקי הטבע (מחוץ לכיפתו של אברהם אבינו).
דוקינס מוכיח את קיומה של האבולוציה מסדר המאובנים. העובדה ששרידים של דגים ותולעי מים תמיד ימצאו בשכבות נמוכות יותר משרידיהם של עופות, ושרידי העופות תמיד ימצאו בשכבה נמוכה יותר משרידי היונקים, מכאן ראיה, אומר דוקינס, שהאבולוציה אכן היתה. האמת היא שסדר המאובנים אינו מוכיח את האבולוציה, הוא מוכיח שהשרצים והדגים קדמו לעופות והעופות קדמו ליונקים, בשביל זה אנחנו לא צריכים את דרווין, זה כתוב כבר בתורה. (ואגב, דוקא הממצאים בתחום המאובנים מטרידים למדי את חוקרי האבולוציה. הם מצביעים על מעברים מהירים והופעה מהירה של צורות חיים שונות בשלבים שונים של התפתחות העולם, וחמור מכך – הנסיון הנואש של חוקרי האבולוציה למצוא מקרי בינים, צורות מעבר בין צורות החיים המוכרות לנו היום, העלה בינתים חרס (ומציאת חרס בין מאובנים היא כמובן הפרכה משמעותית של תורת האבולוציה). וכדי לראות כמה הדבר מטריד את חוקרי האבולוציה די אם נעיין בכמה מכתביהם של הדגולים שבהם כגון הריברט ניסון, רוברט בארנס, דנטון, סטפאן גולד ואחרים).
אוגוסט וויסמן, בספרו הכח הכל יכול של הברירה הטבעית, אומר: "מוכרחים אנו לקבל את העקרון של הברירה הטבעית משום שהוא נותן לנו את ההסבר היחידי של התכליתיות בעולם החי מבלי שנצטרך להניח שהתכליתיות הזאת נוצרה ע"י כח שרצה בה ויצר אותה במחשבה תחילה". כלומר: אם נתבונן בממצאים באמת נצטרך להניח שיש אלהים, אז אין לנו ברירה אלא להאמין שהיתה אבולוציה, למרות שזה לא סביר.
אגב, הוא עצמו כותב בספרו גם: "לעולם לא נוכל לקבוע ע"י הסתכלות, התבוננות או נסיון מעבדתי, את תהליך יצירת מין חדש ע"י ברירה טבעית במלחמת הקיום". כלומר: האבולוציה, להבדיל מכל מדע אחר, היא נסיון להסיק מסקנות רטרואקטיביות מהתוצאה העומדת לפנינו. אי אפשר, כמו בשאר מדעי הטבע, להציע נסוי שיאמת אותה. היא השערה ותו לא. היא לא מדע ואין לה הוכחה, והיא אפילו לא נצפתה. היא איננה מגדירה כלל ומראה שהוא נכון מהיום והלאה, כמו שאר מדעי הטבע. היא הסבר שתמיד יהיה נכון בעיני המתבונן, מפני שהיא רק מסבירה את המצב הקיים ואיננה חוזה תוצאות של ניסויים או מדידות שעדיין לא נעשו. וכפי שהגדיר זאת פרופ' אהרן קציר (בספרו "בכור המהפכה המדעית" עמ' 134): "אין תורת דרווין מוכחת באופן נסיוני ואי-אפשר לאשרה במעבדה".
אולי יש לאבולוציה איזו שהיא דרך לנבא מראש תוצאה, תוצאה של חפירה שימצא בה מאובן שהוא יצור בינים בין כלב לסוס, וכיו"ב. אם אלה הם ניבויי הניסויים של תורת האבולוציה – הרי שהיא נכשלה בגדול.
אבל, כאמור לעיל, גם אם יתברר שהיתה אבולוציה, אין בכך שום סתירה לכך שיש אלהים.
הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, בספרו מאמר לוגי פילוסופי, כותב על האבולוציה: "האם ראה מישהו את התהליך מתרחש? לא. האם ראה מישהו את הדבר מתרחש כעת? לא. ההוכחה להתפתחות המינים היא רק טיפה בים. אבל היו אלפי ספרים שבהם נאמר כי זהו הפתרון הברור מאליו. אנשים היו בטוחים, כשהבסיס שנשענו עליו היה דק להפליא. האם לא יכולה להיות גישה שאמרה: "אינני יודע. זוהי השערה מעניינת אשר אולי תקבל אישוש חזק בסופו של דבר"? אבל האנשים נמשכו משיכה עזה על ידי האחדות של התיאוריה, על ידי העיקרון היחידי – שהתקבל כאילו היה הפתרון הברור מאליו. הוודאות נוצרה על ידי הקסם העצום של האחדות הזאת. אנשים יכלו לומר: "אולי פעם יימצא לזה בסיס". אבל שום איש כמעט לא אמר זאת: הם היו בטוחים שכך הוא, או בטוחים שלא כך הוא. זה מראה איך ניתן להשתכנע בדבר מסוים. לבסוף שוכחים לגמרי את כל שאלת האימות, ופשוט בטוחים שהדבר היה חייב להיות כך".
מקובל שתאוריה מדעית איננה תיאוריה אלא אם כן אנו מצביעים על תגלית אפשרית, שאם היא תתגלה תדחה התאוריה מכל וכל. ההנחה היא שאי אפשר לטעון בשבחה של תאוריה מדעית, אם אין שום דרך להפריך אותה. כדי שתאוריה מדעית תחשב רצינית, היא צריכה מקרה מבחן כלשהו, שהתממשותו תאושש או תפיל אותה. מה יכול להפריך את תאוריית האבולוציה? האבולוציוניסטים אומרים שמה שיפרוך את תורת האבולוציה הוא אם ימצאו ארנבונים מאובנים בפרקמריום. הפרקמבריום היא שכבה גאולוגית קדמונית מאד, שאין מוצאים בה כלל מאובנים. לא ארנבונים ולא בעלי חיים פשוטים יותר. למה בחרו האבולוציוניסטים דוקא בדוגמא קיצונית כ"כ? הרי זה כאילו יבוא קפלר ויאמר שמה שיפרוך את חוקי האסטרונומיה שלו הוא אם השמש לא תזרח מחר בבקר. נכון שאם השמש לא תזרח מחר בבקר תהיה כאן סתירה לחוקי קפלר. אבל למה ללכת לדוגמא כ"כ רחוקה? הלא עם קפלר ובלעדיו אנו יודעים שהשמש תזרח מחר בבקר. האם חסידי התיאוריה לא בחרו לעצמם מבחן קל מדי? מבחן שהוא לא באמת מבחן כי הוא לא דרך שבה יכולים אנו לבחון את האבולוציה. את התשובה לכך כבר נתנו חז"ל: הרוצה לשקר ירחיק עדותו. מי שרוצה לשקר – כדאי שיסתמך על עדים רחוקים שקשה מאד למצוא אותם ולחקור אותם. אין שום סבה אחרת לומר שמקרה המבחן של האבולוציה הוא ארנבים מאובנים בפרקמבריום. למה לא לבחור דוגמא פשוטה יותר? למה לא לומר שסתירה לאבולוציה תמצא אם נמצא מאובנים של בעלי חיים שע"פ האבולוציה היו קדומים יחסית, רק בשכבה מאוחרת לבעלי חיים שע"פ האבולוציה היו מאוחרים יחסית? לדוגמא: למה שלא נאמר שסתירה לאבולוציה תתקבל אם נמצא מאובנים של הסיימוריה, שע"פ האבולוציה היא אם כל הזוחלים, רק בשכבות מאוחרות לזוחלים? אולי מפני שאכן מצאנו את הסיימוריה רק בשכבות מאוחרות לזוחלים! למה שלא נאמר שסתירה לאבולוציה תתקבל, לדוגמא, אם לא נמצא במאובנים שום מאובן שהוא שלב מעבר בין חסרי החוליות לדגים, או בין הזוחלים ליונקים, או בין הזוחלים לעופות, ונתרשם שהמעבר היה בקפיצה מהירה? אולי משום שבאמת לא מצאנו שלבי מעבר כאלה?! לא נמצאה אף צורה שהיא שלב מעבר מקבוצה לקבוצה. בכמה מקומות במעבר משכבה גיאולוגית לחברתה אנו מוצאים שבתקופות מסויימות (כגון בקמבריון), מופיעים בבת אחת מאובנים רבים של מינים שונים, המעידים על כך שלפתע התמלא העולם במינים מתקדמים רבים. שום שלב בינים לא נמצא עד היום. מסתבר שהרבה מינים התחילו את קיומם בבת אחת.
אך אל דאגה, גם אם ימצאו ארנבונים מאובנים בפרקמבריום דוקינס לא יחזור בו מהאבולוציה, ובצדק. הוא יסביר שרעידת אדמה בזמן מן הזמנים הפילה סלע עליון לשכבה תחתונה, וההוכחה: בסלע הזה יש ארנבונים מאובנים, וארנבונים מאובנים לא יכולים להמצא בפרקמבריום. כאמור לעיל, מכל בחינה מדעית אמירה מעין זאת של דוקינס היא אמירה שנאמרת בצדק. רק פזיזות תביא לדחות תאוריה שלמה בגלל ראיה מקומית אחת. השאלה היא מה נקודת המוצא שלך ועל מה היא מתבססת. נקודת המוצא של דוקינס היא שאין אלהים, מכאן ואילך הוא יסביר את כל הממצאים מתוך ההסתכלות הזאת.
מהי הוכחה מדעית? א"א להתווכח על קיומו של החשמל, שהרי האור בבית דולק, המקרר מקרר ומכונת הכביסה מכבסת. אך בהחלט אפשר להתווכח מהו חשמל. האדם ידע להשתמש בחשמל הרבה לפני שידע להסביר היטב את התהליך הפיזיקלי העומד מאחוריו. תחילה היתה מקובלת במדע ההנחה שהחשמל הוא נוזל חסר משקל המצוי בגופים מסוימים. הנחה זו היתה מקובלת במשך זמן רב, והיא לא הפריעה למכשירים החשמליים לפעול. האלקטרון התגלה רק הרבה אחרי שהמהפכה החשמלית היתה לעובדה קיימת, הפוזיטרון התגלה רק 30 שנה אחרי האלקטרון. היום מקובל במדע שהאלקטרון והפוזיטרון הם המכילים את המטענים החשמליים. האם הדבר מוכח? המכשירים החשמליים לא מוכיחים אותם, ועקרונית, יתכן שבהמשך דרכו המדע ישנה את דעתו לגבי התהליכים היוצרים את החשמל. העובדה שאנחנו יודעים להשתמש בחשמל איננה אומרת בוודאות שאנו יודעים מהו חשמל או שהסברינו על החשמל נכונים. ומאידך – העובדה שאנחנו יכולים להסביר את התהליך הפיזיקלי שהביא להדלקת האור בדיוק ברגע שבו לחצתי על המתג, איננה מעידה שהאור נדלק ללא כוונת מכוון.
אבל למה להגיע עד החשמל? גם האש היא חידוש מדעי. האדם הקדמון שלמד להשתמש בה היה מדען גדול. הוא למד לנצל כח מכחות הטבע ולהגדיר חוקים המלמדים מתי אפשר להשתמש בו ומתי הוא מסוכן. האם הוא ידע על האש כל מה שאנחנו יודעים? האם הוא ידע כיצד פועל המנגנון המשחרר את האנרגיה הטמונה במולקולות המתפרקות תוך כדי בעירה? בוודאי שלא. האש מבחינתו היתה כח שהוא יודע לנצל לטובתו. למה האש פועלת כפי שהיא פועלת? חוק טבע. לכן חלק מהקדמונים ראו באש אל. כלומר: כח שדי לנו בכך שאנו יודעים מתי הוא פועל, ואין צורך לשאול יותר מכך. כמו שכמה מהמדענים האתיאיסטים המאוחרים מתייחסים לחוקי הטבע. מבחינתם "חוק טבע" הוא אל, אין צורך להסביר מה יצר אותו ומה קבע אותו, ולכן הם פוטרים את עצמם מלהאמין באלהים שאינו חלק מהטבע. למה? ככה!
ההצלחה של המהפכה החשמלית אינה מוכיחה בהכרח שהכח המניע את החשמל תלוי באלקטרון והפוזיטרון, ואולם - הם נצפו. האבולוציה לא נצפתה.
אמנם, נצפו כמה תהליכים שתומכי האבולוציה ממהרים להציגם כשלבים אבולוציוניים. נצפו שינויים בשכיחויות של זנים מסוימים על פני זנים אחרים של אותו מין כתוצאה משינויי תנאי הסביבה. חידקים, ומינים אחרים בעלי מחזור חיים קצר, פיתחו עם הדורות הסתגלות והתחסנות לתנאים מסוימים שנכפו עליהם במעבדה. קשה להוכיח ע"פ הנסויים האלה את תורת האבולוציה בכללותה. גם אורגניזם גדול מפתח עם הזמן הסתגלות והתחסנות למצבים מסוימים, וקשה לומר שהוא עבר אבולוציה. וגם אם בפעל התהליך הביולוגי עצמו, היוצר את ההסתגלות, שונה לחלוטין באורגניזם גדול ובחיידקים, התופעה היא אותה תופעה. גם השינויים בשכיחויות אינם בירור טבעי מלא. אבל בין כך ובין כך, אין חולק על כך ששינויים בתוך המינים השונים הם אכן אפשריים; כולנו אכן מאמינים שהאדם הלבן של אירופה והאדם השחור של אפריקה התפתחו מאותם בני אדם. ברור שיש שינויים בתוך אותו המין, אבל מעולם לא ראינו כלב שהפך לסוס. יתכן שזה אפשרי, אבל זה לא נצפה, וגם הוכחה לא ראינו. בודאי שלא ראינו שום הוכחה לכך שחיים יכולים להיווצר מעצמם מתוך חומר שאינו חי, אדרבה, חוקי המדע מלמדים שאין תא חי נוצר אלא מתוך תא חי.
האבולוציה היא דרך להראות שאפשר להסביר את התנהגות העולם גם בלי להזקק להסברים מחוץ לדרך הטבע. דרווין הצליח להראות שמבחינה ספקולטיבית אפשר להעלות על הדעת דרך תיאורטית להסביר את הממצאים גם בלי להזקק להסבר שהוא מחוץ לחוקי הטבע, הוא לא הוכיח שההסבר בהכרח נכון.
וגם אם יצליח להוכיח כך, את עצם קיום העולם לא יצליח להסביר לעולם.
אנו מתבוננים בעולם בעינים מחקריות כמה מאות שנים, ומנסים לקבוע ע"פ תצפיותנו מה היה לפני כמה מיליארדי שנים. האין כאן יומרה גדולה מדי? הדבר דומה לנמלה שעומדת מתחת לרגלי. היא יכולה לקבוע את המבנה הכימי של הסוליה שלי, והיא כבר מספיק מפותחת כדי לפתח טלסקופ משוכלל שיכול למדוד את הגובה שלי. אם היא תסיק מכאן שאני מטר ושמונים של סוליה, תהיה זאת מסקנה יומרנית מדי, ונדמה לי (אם כי לא הייתי מתחייב על כך) שהיא גם לא נכונה.
שפירית שחיה שבוע שלם באמצע הקיץ, אם היא תסיק על סמך התצפיות המעמיקות שערכה כל ימי חייה, שהטמפרטורה הממוצעת בעולם היא 35 מעלות, ומים לעולם לא יורדים מן השמים, היא סתם שפירית ולא יותר.
את לוח הזמנים של הממצאים שנמצאו, קובעים המדענים באמצעות בדיקות רדיואקטיביות של חומרים שונים, בעיקר פחמן 14. ואולם, הבדיקות האלה מבוססות על תצפיות שנערכו במשך כמה עשרות שנים בלבד, שעל פיהן מנסים המדענים לתארך ממצאים לתקופות של אלפי ועשרות אלפי שנים אחורה ואף למעלה מזה. פרופ' דורון אורבך מהמחלקה לכימיה באוניברסיטת בר אילן, מסביר שכל שיטות התארוך הרדיואקטיביות הן בעיתיות שכן לא ניתן בוודאות לקבוע את רמת הרדיואקטיביות ההתחלתית של הגוף/דגם/חפץ שאת גילו מנסים לשערך. למשל, ההתבססות על בדיקות פחמן 14 להערכת גילם של שרידים שמוצאם מן החי והצומח אפשריות, מסביר פרופ' אורבך, רק אם נניח שהתנאים הרדיואקטיביים על פני כדור הארץ לא השתנו מעולם. אבל אין לנו שום סיבה להניח כך. כ"כ הרבה גורמים אפשריים היו יכולים ליצור שינויים רדיואקטיביים על פני כדור הארץ, וכל שינוי כזה ישבש את כל הבדיקות של כל הממצאים שמקורם בעבר הרחוק (אפילו מלפני אלפי שנים). שינויים ברמת הרדיואקטיביות של פני כדור הארץ יכולים להגרם בקלות מהתפרצויות של קרינה קוסמית (עקב תנודות בפעילות השמש), התפרצויות געשיות, פגיעת מטאוריטים וקטסטרופה גלובלית כגון המבול המתואר בתורה (שאף הוא יכול היה להווצר כתוצאה משינוי רדיואקטיבי כגון אלה שהזכרנו), שאחריהם יתנו כל הממצאים תוצאות שגויות, וא"א יהיה להשתמש בהם לתארוך נכון ואמיתי (אם נמשיך להניח ששום דבר לא השתנה בתנאים הרדיואקטיביים של פני כדור הארץ). ההסתמכות על הבדיקות הרדיואקטיביות אפשרית רק אם נצא מנקודת הנחה שאנו יודעים בוודאות מה הייתה רמת הרדיואקטיביות בכל זמן בעבר. לכן, מסכם פרופ' אורבך, כל נושא התיארוכים הוא ספקולטיבי מיסודו, הוא מבוסס על חמשים שנות מדידה בלבד, על פיהן מנסים ללכת אחורנית אלפי עד מיליוני שנים וכל אלו על בסיס הנחה חסרת יסוד אמיתי שהרמה הרדיואקטיבית לא השתנתה מעולם.
אבל הבעיה העיקרית עם מדעני האבולוציה היא שההוכחה הבסיסית שלהם לכך שהתהליך אכן התרחש היא מכך שאם לא נאמין בכך – נאלץ להאמין באלהים. את הווצרות החיים מייחסים מאמיני האבולוציה לקיומו של מרק קדמון, כלומר: הרכב כימי מיוחד מאד של אטמוספירת כדור הארץ (או מימי ימי כדור הארץ) ששררו באותם ימים קדומים. הכל מודים שבהרכב הנוכחי של האוקיינוסים על פני כדור הארץ לא יכולים להווצר חיים מאליהם. כדי שתווצר מולקולת DNA צריכים להתקיים תנאים של תא. שיהיו בו החלבונים המתאימים והסוכרים המתאימים. דא עקא, שסוכרים וחלבונים אינם נוצרים אלא בתוך תא. רק תא שיש לו כלורופלסטים יכול ליצור סוכרים בעזרת אנרגית השמש. (הDNA והRNA עצמם מכילים סוכרים). גם חלבונים אינם נוצרים אלא בתוך תאים, ודוקא אם יש באזור RNA מתאים. חלבונים אינם יכולים להווצר ללא DNA ו RNA, ואילו DNA ו-RNA אינם יכולים להווצר ללא חלבונים (אנזימים האחראים על היווצרותם של ה-DNA וה-RNA) ושלשתם גם יחד אינם יכולים להיווצר ללא תהליכי הפקת אנרגיה (בין אם מסוכרים ובין אם מאור), ותהליכי הפקת אנרגיה אינם יכולים להיווצר ללא חלבונים. אלה אינם נוצרים אלא מאלה, ואלה אינם נוצרים אלא מאלה. את הבעיה הזאת פותרים מאמיני האבולוציה ע"י כך שהיה על פני כדור הארץ מרק קדמון בעל הרכב מסוים שאיפשר את היצירה הזאת. האם יש הוכחה כלשהי שאכן זה היה אז הרכב האוקיינוסים? לא! האם מבחינת המחקר הגיאולוגי והפיזיקלי יש הגיון כלשהו שיביא אותנו להניח שאכן זה היה הרכב האוקיינוסים באותו זמן? לא. (אדרבה, ההרכבים הגיאולוגיים של סלעי אותה תקופה מוכיחים כמעט בעליל את ההפך). אם כך, למה לחשוב שזה היה הרכבו של המרק הקדמון? פשוט, מפני שאם לא כן – איך נוצרו חיים? אם לא כך נוצרו החיים – אנו נאלצים לומר שאלהים כלשהו יצר אותם. וזה הרי אינו אפשרי. מכאן מוכח שהרכב המרק הקדמון היה אכן כמו שאנו מניחים. מכאן מוכח שאין אלהים.
מאמיני האבולוציה מסתמכים על ניסוי שערך סטנלי מילר באטמוספירה קדומה מלאכותית. ניסוי שבו נוצרו בסופו של דבר, מאליהן, כמה חומצות אמינו. בדרך המקרה העיוור הגמור, בלי שום יד מכוונת, מלבד ידו של סטנלי מילר. לא נוצרו שם סוכרים, לא נוצרו שם חלבונים, כל אלה אינם נוצרים אלא בתוך תאים. נוצרו כמה חומצות אמינו. סטנלי מילר הכניס לתוך מיכל גדול מימן, מתן, אמוניה ואדי מים. מתוך הנחה שזה היה ההרכב של אטמוספירת כדור הארץ באותם ימים קדומים. מדוע דוקא חומרים אלה? האם יש מידע ודאי על כך שזה היה ההרכב של האטמוספירה באותם ימים? לא, אבל רק כך יש סיכוי ליצירת מולקולות אורגניות. במיכל שלו לא היה חמצן. אילו היה שם חמצן, לא היו נוצרות חומצות אמינו. האם גם בכדור הארץ הקדמון לא היה חמצן? אנו נאלצים להאמין בכך, כי אחרת מי יצר את החלבונים הראשונים? אלהים? חלילה! אבל בכך לא די. מולקולות אורגניות אינן נוצרות אלא באמצעות אנרגיה, ובאמצעות אנזימים מיוחדים הנמצאים בתוך התא החי ויודעים לנתב את האנרגיה ליצירת החומרים האורגניים. איך נוצרו חומרים אורגניים לפני שהיו תאים חיים ולפני שהיו אנזימים? מילר פתר את הבעיה באמצעות אנרגיה מיוחדת שהזרים בתוך האטמוספירה שלו באופן מלאכותי. אנרגיה שכמותה אין היום בכדור הארץ. מי הזרים אנרגיה מלאכותית כזאת במרק הקדמון שהיה על כדור הארץ. האם יש סימינים למקור אנרגיה קדמון? לא. אבל עלינו להניח שהיה מקור אנרגיה כזה, שכן אחרת – מה היה מקור האנרגיה שיצרה את חומצות האמינו הראשונות. כיון שאנחנו מניחים מראש שלא היה שם גורם תבוני, עלינו להניח שהיה שם גורם אקראי שעשה זאת. מכאן שבודאי היתה אנרגיה מלאכותית במרק הקדמון, ומכאן שאין גורם תבוני בעולם. מ. ש. ל. אך גם בכך אין די. מילר נאלץ להרחיק את חומצות האמינו שנוצרו כבר ממקור האנרגיה, כדי שהאנרגיה לא תהרוס את חומצות האמינו מיד כשנוצרו. מי הרחיק את חומצות האמינו הקדמוניות ממקור האנרגיה הקדמוני? אין זאת אלא כי ידו של המקרה העיוור היתה בדבר. וכי איזה גורם נוסף היה על פני כדור הארץ באותם ימים? מסתבר שהמקרה העיוור הוא חכם מאד ומתוכנן מאד. אז למה לא לקרוא לו בשמו?
אך גם אם נניח שיכולות להווצר חומצות אמינו באופן אקראי, איך הן יכולות להתלכד לחלבונים מסודרים ללא DNA וRNA, שאינם יכולים להווצר ללא חלבונים?
וכבר הזכרנו לעיל (עמ' 9) את פרופ' ח, הטוען שאפשר להסביר את כל עולם החי באמצעות כימיה. אבל על שאלתי האם יתכן שהאדם יצליח ליצור תא חי באופן סינתטי השיב שא"א כי יש כ"כ הרבה סוגים של חלבונים הדרושים לשם כך, וא"א ליצור את ההרכב שייצור תא. כלומר: ההרכב המולקולרי של החומרים הדרושים ליצירת תא חי הוא כ"כ מורכב וכ"כ מדויק, שא"א לקלוע אליו. אז צוות מדענים היושב ומתכנן את הכל באופן מתוכנן ומובנה ובתנאים אופטימליים, צוות שכבר מכיר תאים ויכול לבחון את הרכבם ולהעתיק אותו, לא יוכל ליצור תא, הוא לא יוכל להתאים בדיוק את הרכב החלבונים הספציפי הנדרש. אבל יד המקרה, בתנאים מקריים, כן תוכל? האם לא מוכח מכאן שיש כאן מתכנן חכם יותר מצוות המדענים המתקדם ביותר שיכול פרופסור ח להעלות על דעתו? וכאן לא יכול עקרון הברירה הטבעית לעמוד לימין מאמיני ההווצרות המקרית, כי ברירה טבעית קיימת רק כאשר כבר קיימים יצורים חיים. אז מה נותר להם לומר? אז הם אומרים שהטבע יותר חכם מכל מדען. מה עומד מאחורי האמירה המתחמקת הזאת? מי נתן בטבע את החכמה?
הפיזיקאי ה. ס. ליפסון קובע מפורשות (Phys. Bull. 31, 138
): "הווצרות ספונטנית של תאים נוגדת את החוק השני של התרמודינמיקה". החוק השני של התרמודינמיקה אומר שבאופן טבעי העולם צועד לקראת אי-סדר, יצירת סדר אפשרית רק בהתערבות מכוונת היוצרת ומסדרת אותו. לפי זה כל תורה האבולוציה סותרת את החוק השני של התרמודינמיקה. כי לכאורה, לפי החוק הזה לא יתכן שצורת חיים תיעשה משוכללת יותר אא"כ מישהו ישכלל אותה במכוון. את התהוות צורות החיים המשוכללות מתוך צורות פשוטות, מסבירים תומכי האבולוציה בכך שהיה בירור טבעי. הבירור הטבעי יכול להחליף את ההתערבות המכוונת ולהתגבר על החוק השני של התרמודינמיקה. נניח שזה נכון, מה גרם לעצם יצירת החיים? לעצם יצירת יצור בעל בחירה? לעצם יצירת יצור בעל תבונה? לעצם קיום היקום?
תומכי המקריות מתרצים זאת בכך שכאשר נוצר סדר במקום אחד, נוצר תמורתו אי-סדר גדול יותר במקום אחר. כאשר אני יושב ומקליד טקסט תבוני זה, המאוורר של המחשב מפזר הרבה אנרגיה באי-סדר בעולם. זה כמבון לא מתרץ דבר. החוק השני של התרמודינמיקה לא מקבל את התירוץ הזה. בעיניו, העולם שואף לאי-סדר אחיד בכל העולם. סדר במקום אחד מלמד על גורם תבוני שיצר אותו. במקרה הנוכחי – אני. אבל מי יצר את התבונה שלי?
כאמור לעיל, תומכי האבולוציה אומרים שהחיים נוצרו בגלל שכדור הארץ הכיל בזמנו מרק קדמון בעל הרכב מסויים, ואולם, גם הם מודים, שגם אילו היה הרכב המרק הקדמון כמו שהם מניחים, הסיכוי ליצירתו של DNA או RNA במקרה, הוא אפסי. אבל הם אומרים שכיון שהמקרה הזה הוא מקרה שדי שיקרה פעם אחת, אפשר להניח שקרה מקרה נדיר והחיים נוצרו. זה כנראה יותר פשוט וגם יותר נוח, ופחות דורש דרישות מוסריות, מאשר להניח שחלילה יש אלהים, ירחם השם.
סימפסון, חוקר אבולוציה מפורסם, כתב: "השקעה סתמית של אנרגיה אינה דיה כדי לארגן סדר. דרושים לשם כך סגולת ומערכת אינפורמציה שתדע איך להשתמש נכונה באנרגיה זו". ג'ורג' וולד, בעל פרס נובל לפיסיולוגיה, איש אבולוציה מובהק, דן בשאלה האם אפשרית המשימה לבנות אורגניזם חי באופן ספונטני ואקראי מחומר דומם. והוא עונה: "די להתבונן בעוצמת המשימה כדי להבין כי יצירה ספונטנית היא בלתי אפשרית!". אם כך, למה הוא מאמין בהיווצרות ספונטנית של חיים? על כך הוא עונה בלי בושה ובלי להניד עפעף: "הדעה ההגיונית היתה להאמין בהיווצרות עצמית. האלטרנטיבה היחידה להאמין במעשה בריאה על טבעי וחד פעמי, אין דרך שלישית. מסיבה זו מדענים רבים במאה הקודמת בחרו באמונה בהיווצרות עצמית כהכרח פילוסופי..." והוא מוסיף: "די לאדם להתבונן בעצמת המשימה כדי להבין כי בריאה עצמית (ללא התערבות כוח רוחני) היא בלתי אפשרית, אבל אנחנו כאן, לכן אני מאמין בבריאה עצמית". כלומר: כיון שאני מניח מראש שאלהים לא יתכן (או לפחות: שממש לא כדאי לי להאמין בו), אני נאלץ להאמין בדבר בלתי אפשרי, שהחיים נוצרו מאליהם. מכאן מוכח שאין אלהים.
פרופ' הרולד ס. יורי מאוניברסיטת קליפורניה, חתן פרס נובל לכימיה, אומר לכתב העת "קריסשציין סיינס מוניטור": "כל אחד מאלה החוקרים את מקור החיים מוצא שככל שאנו מעמיקים בנושא אנו חשים שהוא מורכב מכדי שיוכל להיות תוצאה של התפתחות" ובכל זאת הוא מוסיף: "כולנו מקבלים, כיסוד של אמונה, שהחיים על כוכב לכת זה התפתחו מחומר מת, אלא שמורכבותם היא כה גדולה, עד שקשה לתאר כי אמנם כך קרה".
מכל דברינו בפרק זה אנחנו יכולים לקבוע: תורת האבולוציה איננה יכולה ללמד דבר על השאלה האם יש אלהים אם לאו, אבל היא יכולה ללמד הרבה מאד על המדען שהוגה אותה ומאמין בה, ועל דרכי חשיבתו ושיקוליו.
כאמור, העובדה שאני יודע להסביר את התהליך החשמלי שעל פיו דולק האור, אין ביכולתה להסביר מדוע נדלק האור בדייוק ברגע שבו הייתי צריך אותו, ואיך הוא כבה בדיוק ברגע שבו רציתי ללכת לישון. גם אם אני יודע להסביר באלו טכניקות השתמש המתכנן, אין זה פוטר אותי מלהאמין בבעל תבונה כלשהו שגרם בתבונתו להדלקת האור.
גם אם עקרון הברירה הטבעית מסביר היטב באיזו טכניקה השתמש מי שהתשמש כדי להביא את העולם למצבו, לא נוכל להתעלם מהעובדה שלעולם אין שום מטרה ותכלית אם לא יהיה בו אדם חושב. והנה, למרבה ההפתעה, יש בו אדם חושב. אבל אל דאגה, הכל ע"פ חוקי הטבע. אמרנו את מלת הקסם "חוקי הטבע" ומכאן לא צריך להסביר כלום?
ריצ'רד טיילור (מטפיזיקה, עמ' 153) כותב: "סטודנטים בעת הכשרתם המדעית עומדים לא פעם משתאים לנוכח המנגנון הנפלא של היקום, שנראה כאילו תוכנן ע"י מישהו... סדר זה נוכח לפנינו כל הזמן, אך כמעט שאיננו מבחינים בו. כל כך אנו מורגלים אליו, עד שאנו נוטים לראות בו דבר המובן מאליו... עם זאת, רוב האנשים חיים את חייהם אף בלי שיבחינו בנס הניצב לנגד עיניהם כל העת... דברים אלה מרמזים על תכונה נוספת של העולם, אשר אם היא ממשית ולא רק פרי דמיון, יש בה כדי לערער על ההנחה כי העולם שבו אנחנו חיים הוא תוצאה מקרית ובלתי-מכוונת של פעולת כחות בעלי טבע פיזיקאלי; ותכונה זו היא שיש דברים בעולם, בייחוד אורגאניזמים חיים, הנראים, ע"פ המבנה שלהם, כאילו הם תכליתיים או מכוונים למטרה מסוימת. חלק גדול מן הביולוגיה המודרנית מבוסס על ההנחה כי מיבנים אלה רק למראית עין מכוונים למטרה מסוימת אך אינם ממש כך; ואכן, החשיבות העיקרית של עבודתו של דרווין היתה בכך שהציג נימוקים משכנעים לטובת הנחה זו. אעפ"כ, לבד מן הדרישות הנובעות מדעות מקובלות במדע שמחזיקים בהן פחות או יותר באופן לא מודע, כלל וכלל לא ברור כי אלה הם פני הדברים..."
בהמשך דבריו (עמ' 155-161) בונה טיילור את הטענה הבאה: נניח שמצאנו שלט דרכים המכוון אותנו בדרכנו או המעיד על ארוע היסטורי בעבר. עדיין אין כאן הוכחה שהשלט לא נוצר במקרה, כתוצאה מרעידת אדמה וכד'. אבל העובדה שאנחנו סומכים על השלט ומאמינים לכתוב בו, מלמדת שאנחנו מאמינים שהוא אכן נוצר ע"י בעל תבונה ובכוונה תחילה. כמו כן, העובדה שאנחנו סומכים על חושינו, נטיות לבנו, ואנחנו נוהגים בעולם כדרכו, מלמדת לפחות שאנחנו מאמינים שהוא מתוכנן. יכלתו של האדם להבין מה אמיתי, תוך הסתמכות על חושיו ועל שאר כשריו ההכרתיים, היא הרבה מעבר למה שדרוש לו לצורך הישרדות.
פרופ' דורון אורבך מוסיף ואומר: "ההנחה שמערכות החיים על פני האדמה (החל מחיידקים, צמחים, בעלי חיים ועד בני אדם אינטליגנטים) שמפגינות ארגון ותכנון הנדסי גאוני בכל אספקט שלהן (הנדסת בניין במבנה העצמות, הנדסת מכונות בפעולות הגפיים, הנדסה כימית מדהימה בכל חלקיק תא, הנדסה אוירונאוטית, הנדסה אלקטרו-אופטית בעין והנדסת מחשבים מדהימה במוח) יכולה להיווצר בצורה מקרית ע"י רצף של ארועים חסרי תכלית ותאונות תורשתיות, היא כ"כ לא ריאלית, שרק אמונה עיוורת ופאנאטית במיקריות יכולה להביא אליה".
יקיר שושני, (בקשר לאלהים, עמ' 126), כותב: "כללו של דבר, גם ע"פ תורת האבולוציה קיימים חוקים המגדירים את ההתפתחות וההתאמה ולכן ניתן לשאול: מי תיכנן את החוקים האלה? אילו היה העולם אקראי לחלוטין, ללא חוקים, לא היה כלל מובן ליצירת מערכת פיזיקלית יציבה כלשהי, תהיה זו אטום או מולקולה, שלא לדבר על חומצות אמינו ותרכובות ביוכימיות המורכבות מהם". וכבר לעיל (עמ' 9 ועיין שם) הבאנו את דבריו על האדם (עמ' 60): "המתאם בין פעולות קוגניטיביות ידועות ואזורים מוגדרים במוח שבהם מתרחשת פעילות פיזיקלית אינו בבחינת הוכחה המאפשרת להסביר את פעילות התודעה וכישוריה באמצעות התהליכים המתרחשים במוח. לכל היותר ניתן לומר שהתהליכים האלה הם תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לקיומה של התודעה".
כלומר: העולם פועל בהרמוניה נפלאה, ואת זה אפשר לראות בכל כך הרבה תחומים שתקצר היריעה מלפרטם. החל מההתאמה המושלמת של כל גוף חי וכל המערכות שבגוף החי, להליכה, לראיה, לציד, לחיים, ואם מדובר באדם: לחשיבה והגיה בשאלות שברומו של עולם כגון האם יש אלהים ומה יש לומר עליו. וכלה בהרמוניה של הטבע כולו. לכן, האתאיסט אינו יכול לפטור את עצמו מלדון במתכנן היקום הזה, בטענה שהיקום בנוי כך שבאופן טבעי היצורים יתפתחו בצורה המיטבית והטבע יאזן את עצמו. למה כ"כ פשוט לאתיאיסט שאם הוא הוכיח את זה (והוא לא הוכיח) הוא פתר את הבעיה? למה נדמה לו שאם הוא יודע להסביר באיזו טכניקה השתמש היוצר, הוא לא צריך להאמין בקיומו של יוצר? העובדה היא שהאור נדלק בדיוק בזמן שרציתי שידלק. האם מפני שאני יודע להסביר את הטכניקה אפשר להסביר שלא היתה כאן כוונת מכוון? תפקידו של המדע הוא להסביר את הטכניקה שבה משתמש היוצר, את זה הוא עשה, אבל הוא לא הסביר מניין העולם ומניין כוונתו.
העובדה היא שהעולם הגיע בדיוק למקום שהיה הגיוני שאליו הוא יגיע. אין טעם ביקום אם לא יהיו בו יצורים חושבים ובעלי רוח, ובאורח פלא, אכן יש בו יצורים חושבים ובעלי רוח. צריך להיות עולם ואכן יש, צריכה להיות בו תבונה ואכן יש. ניבוייה של התאוריה הרוחנית התקיימו והוכחו באופן מדעי: העולם, הרוח והיצורים התבוניים אכן קיימים. אם המדע יודע להסביר באיזו טכניקה נוצרו אותם יצורים חושבים ובעלי רוח, אין כאן הוכחה שאין אלהים. להפך, יש כאן הוכחה שלא רק שיש אלהים, אלא שהוא גם מבין משהו במדע ויודע להפיק ממנו טכנולוגיה חכמה. אולי כעת, כשמתברר שיש לנו עסק עם מדען, יתחילו גם האתיאיסטים להעריך אותו קצת.
העובדה שהעולם מכוון מתחילתו להופעתו של יצור תבוני, באה לידי ביטוי בעקרון האנתרופי, שנדון בו להלן:
בעמ' 199-233 עוסק דוקינס בעקרון האנתרופי. בשני שלבים שדוקינס מכנה אותם הגרסה של כוכבי הלכת והגרסה הקוסמולוגית. העקרון האנתרופי עומד על כך שהבריאה, כמו שהתפתחה וכמו שהמדע מכיר אותה, נראית מכוונת מראש לצעוד בדרך המובילה בסופו של דבר אל הופעתו של אדם המכיר בה ויודע לפעול בה.
בפרק "הגרסה של כוכבי הלכת" עוסק דוקינס בטענה הזאת מבחינת התהליכים שצריכים להתרחש על פני כוכב לכת כדי שיווצרו בו חיים. הסיכוי שבכוכב לכת כמו כדור הארץ יווצרו חיים במקרה הוא אחד למיליארד (כך מעריך דוקינס, בלי לנמק). מכאן רצה מי שרצה להוכיח שא"א שהחיים הופיעו ללא יד מכוונת, שהרי הסיכוי לכך הוא אחד למיליארד. דוקינס דוחה את טענתו בכך שאם הסיכוי להופעת חיים על פני כוכב הוא אחד למיליארד, מסתבר שיופיעו חיים על פני אחד מכל מיליארד כוכבי לכת. וכיון שיש בעולם, ע"פ ההערכה, כמיליארד מיליארדים של כוכבי לכת, חישוב פשוט מלמד שהחיים אמורים להופיע במיליארד כוכבי לכת. כך שאין כל הפתעה בכך שנוצרו חיים ביקום. (אגב, לדבריהם של סר פרד הויל וצ'נדרה ויקראמסינג, ההסתברות הסטטיסטית להיווצרות כזו היא לא אחת למיליארד אלא אחת לעשר בחזקת ארבעים אלף. לדבריהם, מספר זה "די גדול כדי לקבור את דרוין יחד עם תיאורית האבולוציה", זה כמובן מספר גדול בהרבה ממספר כוכבי הלכת הידועים).
בפרק "הגרסה הקוסמולוגית" עוסק דוקינס בטענה הזאת מבחינת חוקי הפיזיקה והכימיה. הוא מונה רשימה של כמה קבועים פיזיקליים, שאילו היו שונים אך במעט, לא היו יכולים להווצר חיים. מכאן מוכח לכאורה שיד מכוונת קבעה אותם כפי שהם. (אגב, כאן הטענה הרבה יותר חזקה. לפי חישוביהם של מדענים שונים, כגון פרד הויל, אלווין סלפטר, ג'ונדי באוור, סטיבן וינברג ועוד, מספר הנתונים הפיזיקליים שאילו היו שונים אך במעט לא היה יקום – אינו מניח מקום ליצירה מקרית. וזה עוד לפני שהבאנו בחשבון את חוקי הטבע, שתוכננו בדייקנות מפתיעה ובלעדיהם לא היה עולם. אבל כידוע – אצל המדען ברגע שאמרת את מלת הקסם "חוק טבע" סגרת את הדיון. אין צורך להסביר מנין החוק הגיע).
גם את הטענה הזאת דוחה דוקינס בדרך דומה מאד: כמו שאת הטענה הזאת בגרסתה שע"פ כוכב לכת, הוא דחה בכך שיש הרבה כוכבי לכת, כך את הגרסה הכלל-יקומית הוא דוחה בכך שישנם יקומים רבים. כיון שישנם יקומים רבים, מסתבר שבאחד מהם יווצרו התנאים המתאימים להופעתם של חיים. החולשה של הטענה הזאת זועקת לשמים: בעוד שאת הטענה בדבר קיומם של כוכבי לכת רבים הוא דוחה בכך שידוע שאכן יש כוכבי לכת רבים, הרי הטענה בדבר יקומים רבים היא סתם ספקולציה חסרת כל בסיס. הגרסה הקוסמולוגית מבוססת שוב, כדרכו של דוקינס, על ההנחה שנקבעה מראש. אין שום ראיה לקיומם של יקומים רבים. ובכלל: מהו יקום אחר? מה היחס בינינו לבינו? האם אפשר לעבור מיקום אחד למשנהו? האם יש השפעה הדדית כלשהי מיקום על משנהו? למה שיהיה עוד יקום מלבד היקום שלנו, ולמה שנגדיר אותו כיקום אחר ולא כחלק נוסף מהיקום שלנו? ומה פתאום שחוקי הפיזיקה שלו יהיו שונים משלנו?? התשובה ברורה כשמש (וככל השמשות בגלאקסיה): כיון שאנחנו מניחים מראש שלא יתכן שיש אלהים, ברור שיש הרבה יקומים, שהרי לא יתכן שיש יד מכוונת לעולם. מכאן מוכח בעליל שיש יקומים רבים, ומכאן ראיה שאין אלהים (מ.ש.ל.).
אחת האפשרויות שמציע דוקינס להווצרותם של יקומים רבים, היא ע"פ תאוריה שכל יקום נוצר במפץ גדול, מתרחב ומתרחב עד שהוא מתחיל לקרוס, ההתרחבות נעצרת והגרביטציה מושכת את חלקי היקום בחזרה אל צור מחצבתם. היקום מתכווץ עד אשר חוזר אל מה שהיה לפני המפץ הגדול, ואז בא מפץ גדול חדש וחוזר חלילה. לפי זה יש יקומים רבים, שבאים זה אחר זה. מה שמבדיל ביניהם הוא הזמן. הגיוני שבאחד מהם ישררו תנאים פיזיקאיים ההולמים הווצרות חיים. תיאוריה מענייינת. דוקינס עצמו מודה שלאחרונה הפיזיקאים התחילו לזנוח אותה. אבל נניח שהיא נכונה, למה להניח שהקבועים הפיזיקליים ישתנו בין יקום ליקום (חוץ מעצם העובדה שאנו צריכים להניח כך מראש, כי אחרת נאלץ להודות שאולי יש אלהים), וחוץ מזה: למה התאוריה הזאת כ"כ מזכירה לי את התאוריה הרבנית המבוססת על הקבלה, שה' בונה עולמות ומחריבם? (השערה שהעלו רבנים שונים, כדי להסביר את שפע הממצאים הקדומים שהתגלו בכדור הארץ והמדע מתארך אותם לתקופה שלפני יותר מששת אלפים שנה).
דוקינס מודע לבעייתיות של טיעוניו (עמ' 218), אך הוא אומר שהסבירות לקיומו של אלהים היא עוד יותר נמוכה (בגלל משל הבואינג הידוע שלו, עסקנו בו כבר לעיל). כמובן שמשל הבואינג תומך בכך שהסבירות לכך שייווצר אלהים בדרך מקרית הוא נמוך. אבל דוקינס לא מבין שאנחנו בכלל לא מדברים על אלהים שהוא תוצאה של היווצרות, ושהוא חלק מהטבע. ההסתברות להיווצרות אלהים כזה היא לא נמוכה, היא אפס מוחלט. אנחנו מדברים על אלהים שהוא לא חלק מהטבע, לא חלק מהחומר, לא חלק מהיקום או המולטייקום, ולא חלק מהזמן. הוא לא פועל במסגרות האלה, והוא לא תוצר של תהליך. דוקינס, בדומה לעובדי האלילים הקדמונים, מעלה בדעתו רק כחות מעין אלה, שהם פועלים במסגרת הזמן והחומר. לכן הוא יכול להסכים בהחלט עם הנביאים שאמרו שכל האלילים האלה הם אפס ותהו. דוקינס לא יכול להבין את טענותינו בדבר אלהים שאינו חלק מהטבע, ולכן הוא לא מעלה אף טענה נגדו. כל הטענות שלו הן יפות וטובות כדי לדחות את כל האלילים השונים, סוגים שונים של אלוהויות שבאות לידי ביטוי בעולם החומרי. כנגד כל אלה טענותיו יפות, נכונות ואף צודקות מאד.
כנגד הגירסה של כוכבי הלכת טוען דוקינס שכיון שיש הרבה כוכבים, הסיכוי שיווצרו חיים על אחד מהם הוא מאד מסתבר. נניח שכל מה שאומר המדע של היום לגבי הווצרות היקום נכון. ההגיון הוא שאין טעם בבריאת יקום שלא יהיה מי שיכיר אותו, יפתח אותו, יפתח את הרוח ועוד. באורח מקרי לגמרי, יצר המפץ הגדול יקום כזה שמאפשר התפתחות של חיים שיכירו בכך ויהיו בעלי רוח. האבולוציה מכוונת לכך שבסופו של דבר יווצר יצור חושב. האתיאיסט יאמר כמובן שאני אומר את זה כי אני מכיר בדיעבד את התוצאה הסופית שנוצרה במקרה. אבל הכשל העקרי בצורת החשיבה של האתיאיסט הוא שהוא מגיע להסבר מסוים שהוא עצמו חסר הסבר, אך הוא לא חוקר הלאה. כבר עמדנו על עצם העובדה שדוקינס לא הסביר ולעולם גם לא יוכל להסביר, לא הוא ולא אף מדען אחר, איך קיים בעולם קיום כלשהו, חומר כלשהו, אנרגיה כלשהי, שיכולים להתחיל קיומו של עולם. המדע לא יוכל להסביר זאת כי ע"פ המדע חומר לא קיים בלי גורם שיגרום לקיומו. זה נכון גם לגבי התכונות של החומרים. נניח שדוקינס יכול להסביר את האבולוציה. היא מוסברת ע"פ התכונות של חלקיקי האטום וע"פ הכימיה. הוא לא יכול להסביר למה האלקטרונים סובבים סביב הנויטרון, ולמה לחלבון יש התכונות שיש לו. וגם אם יסביר – תשאל השאלה על ההסבר שלו. ומלבד זאת – מקוממת העובדה שדוקינס חושב שיסביר את חידת הקיום, אם יוכיח שהמפץ הגדול יצר מספיק כוכבים כך שמסתבר שבאחד מהם יתרחש תהליך של יצירת חיים ואבולוציה. הוא אינו שואל ואינו חוקר מדוע המפץ הגדול יצר כ"כ הרבה כוכבים. (וראה להלן עמ' 29, שדרכו של האתיאיסט להתייחס לדברים שהורגל אליהם כמובנים מאליהם, ולכן לא תמוהה העובדה שהם קיימים ואין צורך לשאול מי יצר אותם).
וגם אם נניח שכבר קיבלנו והסברנו בדרך כלשהי איך יש קיום ונוצר מפץ גדול, השאלה הבאה שחייבת להשאל היא מה ההסתברות שאם יווצר מפץ גדול, יהיו בו מספיק חומר ומספיק אנרגיה, כך שהוא ייצור מספיק כוכבים כדי שיהיה סיכוי סביר שבאחד מהם תתפתח אבולוציה. כמדומני שכל מדען יאמר שא"א לענות על השאלה הזאת. אבל הנקודה המקוממת היא שדוקינס בכלל לא שואל. כדרכו של מדען פרימיטיבי (ע"פ ההגדה שהגדרנו לעיל עמ' 2), נדמה לו שאם הוא הסביר תופעה לא ברורה בכך שהראה את הגורם שקדם לה, הוא פתר את הבעיה. הוא בכלל לא חושב שצריך לשאול מדוע יש בעולם כ"כ הרבה כוכבים.
גם אם הוא יענה על השאלה הזאת, הוא לא יפתור את הבעיה, הוא פשוט ידחה את הלמה לשאלה הבאה.
כאן יבא דוקינס וישאל: אם אלהים אכן ברא את הכל, למה הוא היה צריך לברוא כ"כ הרבה כוכבים? למה הוא לא יצר חיים במקום שהוא רצה ע"י התערבות אלהית ישירה?
על כך יש לענות שתי תשובות:
א. באמת מי אמר שלא זה מה שהוא עשה?
ב. מדוע אתה מניח שאתה מבין את דרכי הנהגתו את העולם? אולי אלהים פשוט חושב שהעולם צריך להיות ישות עצמאית שמסוגלת לחיות בכחות עצמה? לפחות – שהבסיס יהיה ישות שחיה ועומדת מעצמה, שהוא מתערב רק במקומות שהוא מוצא לנכון. למה כ"כ ברור לך שאתה מבין את כל דרכיו של האלהים?
מכל הדוגמאות שהבאנו בפרק הזה עולה שתפקיד המדע הוא להסביר את המנגנונים השונים המניעים את הטבע ואת היצירה. להסביר את הדרך שבה פועל העולם והאדם ובה הם מותאמים לתכליתם. אבל גם אם נסביר את כל זה, עדיין נצטרך לשאול מדוע ולשם מה. לשם מה פועלת כל המערכת הזאת ולמה יצר אותה היוצר שלה לשם המטרה הזאת.
העולם בנוי כך שיש בו יצורים חושבים. הם חושבים לא רק על שאלות כמו איך להשיג אוכל ואיך לשרוד. הם חושבים גם על כל מיני שאלות נשגבות כגון האם יש אלהים ולשם מה הוא ברא את עולמו. מה התכלית של הבריאה, ועוד אי אלה שאלות רוחניות וחשובות. החכמה הרוחנית מתפתחת ומתגדלת. נראה לי שדוקינס ממלא בנאמנות את תפקידו בתהליך האלהי הזה.
אבל תהליכים רוחניים מרובים קיימים בעולם. הדיון שהספר הזה הוא חלק ממנו אינו אלא דוגמא אחת מני רבות. אפשר להביא עוד דוגמאות רבות המראות שגם אם אנחנו מבינים את הכלים הטכניים המניעים את העולם, אין בכך די. לפעילות של אלה יש תכלית.
התהליך ההיסטורי האנושי הוא דוגמא מאלפת לכך. דוגמא שגם יכולה מצד עצמה להצביע על כונת מכוון בהנעת התהליך. בעיקר לאור העובדה שספרים שנכתבו הרבה לפניו מנבאים אותו נכונה. עם ישראל הובס ונכבש ע"י אשור ובבל ולאחר מכן ע"י רומא, אחרי שעבד עבודה זרה. הוא הופץ בכל הגויים, בתנאים שבהם אף עם אחר לא הצליח לשמור על היחודיות שלו. כלומר: לניסוי הזה היו הרבה קבוצות בקורת כמו שכל ניסוי מדעי דורש. הרבה עמים אחרים נפוצו על פני האדמה באותם תנאים. כולם נטמעו ואבדו אחרי כמה דורות. העם היהודי, לעמת זאת, עבר גלי אנטישמיות גדולים, פחד מכל צל שעבר ומכל עלה שנפל, אך בסופו של דבר שב אל אדמתו והקים בה מחדש את מדינתו אחרי אלפים שנה. הארץ, ששממה שממה גדולה כל עוד נעדר ממנה עם ישראל, שבה להיות ארץ פוריה עם שוב עם ישראל אליה.
אפשר לראות בתהליך הזה ניסוי מדעי המאמת את ניבוייה של התאוריה שנכתבה בספרי המדע שנכתבו עוד הרבה לפני שהתהליך התחיל. וכך נכתב באותו ספר (אני מביא צטוטים בודדים, אפשר להביא רבים נוספים): "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל ועשיתם הרע בעיני ה' אלהיך להכעיסו העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה לא תאריכן ימים עליה כי השמד תשמדון והפיץ ה' אתכם בעמים ונשארתם מתי מספר בגוים אשר ינהג ה' אתכם שמה" (דברים ד כ"ו-כ"ז). "והשמתי אני את הארץ ושממו עליה איביכם הישבים בה ואתכם אזרה בגוים והריקתי אחריכם חרב והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ איביכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתתיה כל ימי השמה תשבת את אשר לא שבתה בשבתתיכם בשבתכם עליה והנשארים בכם והבאתי מרך בלבבם בארצת איביהם ורדף אתם קול עלה נדף ונסו מנסת חרב ונפלו ואין רדף וכשלו איש באחיו כמפני חרב ורדף אין ולא תהיה לכם תקומה לפני איביכם ואבדתם בגוים ואכלה אתכם ארץ איביכם והנשארים בכם ימקו בעונם בארצת איביכם ואף בעונת אבתם אתם ימקו" (ויקרא כו לב-לט). "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה והיטבך והרבך מאבתיך". (דברים ל ג-ה). ועוד ועוד.
אפשר לראות בתהליך הזה ניסוי המלמד על נכונות התאוריה. יש מי שמנבא תוצאות ניסוי והניבויים מתאמתים. יש אלהים. (ואגב, זהו מקור המלה "שמנבא" ו"ניבויים"). אין ספק שהתאוריה הוכחה (ולפנינו עוד הוכחה שיש אלהים).
אבל אפשר ללמוד מכאן עוד דבר, והוא החשוב לענייננו: נכון שיש הרבה תהליכים פסיכו-היסטוריים המניעים את ההסטוריה. אבל מאחורי כל התהליכים האלה יש תכלית. גם אם אנו מבינים מה מניע את ההיסטוריה, וגם אם לנו עצמנו יש בה תפקיד, אין זה אומר שאין מאחוריה כוונת מכוון, ושאין מי שמניע את התהליך. והרי לפנינו עוד דוגמא לכך שלעולם יש תכלית.
וזה מאד מחייב אותנו, ולכן זה מאד מפחיד את האתיאיסטים. אם לעולם יש תפקיד ותכלית. מה התפקיד שלנו? האם אנחנו מחויבים למי שיצר אותנו, ועלינו למלא את התפקיד שהוא הועיד לנו? (וכמו שכתבנו לעיל, האתיאסטים, או לפחות אלה מהם שעוסקים בשאלה האם יש אלהים ואף כותבים על כך ספרים, אכן ממלאים את התפקיד).
וכאן נטענות כמה טענות, כגון הטענה שאלהים הרי אינו צריך דבר, לשם מה הוא צריך אותנו? האמנם יש בו תכלית?
בחלוקת התפקידים בינינו ובין אלהים נדון להלן (עמ' 29 והלאה), אך כדאי להזכר בדבריו של יקיר שושני (בקשר לאלהים, עמ' 133-134) שאומר שאין אנו יודעים מה תכליתו של האל, אבל העובדה שהכלבה שלי אינה יודעת מה הן תכליותי, אינה אומרת שאין לי תכליות.
נכון הוא שכל תכלית שנעלה על הדעת, נצטרך לשאול מה תכליתה, וכשנבאר את תכליתה, נצטרך לשאול מה תכליתה של אותה תכלית, וכן הלאה. ואולם, אותו פתרון שאנו נותנות לשאלה מיהו סיבת כל הסיבות וגורם כל הגורמים, יפה גם עבור השאלה מהו תכלית כל התכליות.
נמצא אם כן שיש מניע מאחורי המנגנון, ולמניע הזה יש תכלית, והעובדה שתכליות שונות מתגשמות היא הוכחה לכוונת מכוון, גם אם אנחנו יכולים להסביר את המנגנון הטכני שהמכוון הזה משתמש בו.
גם אם נקבל את תורת האבולוציה כצורתה, עדין הנושא מעורר כמה מחשבות. מדענים אבולוציוניים יאמרו שמותר האדם מן הבהמה בכך שהוא הולך על שתים ושיש לו אגודל נפרד מיתר האצבעות (תוצאה של בעל חיים שהותאם לטפס על עצים ונאלץ לחזור ולחיות על האדמה). באמת, ללא ספק, זה מותר האדם. זה ותו לא? אבל האבולוציה טוענת שזה מה שנותן יתרון לתבונה ומאפשר לה להתפתח. נניח לרגע שזה מותר האדם, עדיין לא די בכך, אילו היתה האבולוציה יוצרת יצור תבוני שאינו חי בקבוצות ואין האבות שומרים על קשר עם צאצאיהם, היו מתפתחים יצורים שתבונתם נותנת להם יתרון שרידותי ברור, וגם היכולת שלהם להשתמש בידיהם תגרום לכך שהם ישרדו וימלכו בעולם, ובכל זאת – לא תתאפשר התפתחות של תרבות אנושית. התפתחות לא תעבור מדור לדור, למרות שהיתרונות של השרידה כן יעברו. העובדה שהעולם יצר תבונה המסוגלת לפתח תרבות ורוח, ולגמרי במקרה – בלי זה אין טעם לקיום העולם, יש בה כדי ללמד על תכנון. התכנון – יש בו כדי ללמד על קיומו של מתכנן.
העולם נברא ומתגלגל לקראת הולדה של יצורים עצמאיים, בעלי יכולת בחירה ויכולת יצירה. הטבע אינו מנווט אותם אלא ביכולתם להתגבר על אתגרים שהסביבה מציבה. אבל היצורים שנוצרו הם הרבה יותר מזה, הם יצורים חושבים באופן עצמאי, הם אינם יצורים דטרמיניסטים במובן האסימובי של העניין. העולם הוא לא מערכת חוקים פיזיקליים שבה כל מצב נתון מכתיב בהכרח את המצב הבא, כפי שהדבר בא לידי בטוי בעולם הפיזיקלי. מרגע שהופיע אדם על האדמה, שום דבר מלבד האדם עצמו אינו מכתיב את התנהגות האדם ברגע הבא. החוק הטבעי ששלט ללא מצרים ביקום עד אותו רגע, שבו אילו יעמדו בפני המדען כל הנתונים, כל הכחות וכל האנרגיות – יוכל לחשב את המשך התנהלות העניינים, מהרגע שהופיע אדם, החוק הזה כבר אינו שולט. התפתחות הענינים הדטרמניסטית שהובילה את האבולוציה, הולידה יצור שמרד בה. הגולם יכול לקום, אם לא על יוצרו, אז לפחות על החוקים שבאמצעותם הגיע לעולם. חוקי הטבע אינם מכתיבים עוד את התנהגותו. האמנם יכול עולם שהתנהל מעצמו ע"פ חוקים פיזיקליים קשוחים שבהם כל מצב מכתיב את המצב הבא, להתנהל מעצמו אל מצב שבו יווצר ע"י אותם חוקים שכל שפועל שלא מכחם? ספק גדול. לכאורה בעולם דטרמניסטי יוסיף הדטרמניזם ויפעל לעולם. אבל גם אם נניח שכן, מרגע שהופיע על הבמה האדם השולט בעצמו ובפעולותיו, והתנהגותו איננה מוכתבת ע"י הכחות הפיזיקליים הנתנים לחישוב מראש שפועלים עליו, יש לו יכולת חדשה. יש לו יכולת ליצור דברים, כולל יצירות רוחניות, להמציא המצאות, טכנולוגיות ורוחניות. ולפתח את העולם ביצירתיות. זה גם מאפשר לו לגבור על יצריו ולהיות עצמאי. מה הערכים הנגזרים מכך? והאם במקרה הובילו כחות הפיזיקה הדטרמינליים להופעתו של יצור כזה?
כל אדם חי מתוך תפישת העולם המקובלת במקום שבו גדל. אף אדם לא חי לעצמו ואף אדם לא מתחיל את פיתוח השקפתו מן היסוד. כל אדם יונק את השקפת עולמו מן החברה בה גדל וזוהי הפתיחה לעיצוב השקפתו שלו, אף כי לעתים הוא יתקדם ממנה לכוונים אחרים.
ההשתייכות של האדם לעדרו היא כ"כ חזקה, עד שהיא מביאה את האדם לדכא בנמוקים שנראים לו אוביקטיביים, כל טענה שאינה מקובלת בסביבתו, ובמיוחד טענות שמקובלות בסביבות אחרות..
תמיד יש אנשים שעוזבים את סביבתם ועוברים לסביבה אחרת. גם אנשים אלה אינם אוביקטיביים. לא תמיד הם עברו מחנה מכחו של שקול אוביקטיבי ואמיתי. לפעמים אלה אנשים שדוקא השאיפה להוכיח לעצמם שהם חושבים בצורה עצמאית גרמה להם לא לחשוב אלא פשוט לומר את ההפך ממה שאליו חונכו, ולא בחינה אמתית של הערכים שעליהם חונכו ומציאת סתירות בהם גרמה להם לכך.
מבחינה פרטית משמעות הדבר הוא הגבלה גדולה על יכלתו של האדם להגיע לאמת המוחלטת. כל חשיבה של האדם, אף שבעיניו היא תמצית האובייקטיביות, מושפעת מתהליכים סובייקטיביים שונים ומביאה אותו לטעויות.
אבל מבחינה כללית, הרווח שמרויח העולם רוחני מקיומם של יצורים כאלה לא יסולא בפז. העולם זקוק ליצורים חושבים הבנויים בצורה כזאת. אילו נבראו בני האדם כיצורים החיים כל אחד לעצמו, היה ארך החיים של כל דעה כארך חיי בעליה. שום רעיון ושום חכמה לא היו יכולים להתפתח ולקבל קיום עצמאי. ודאי שלא קיום נצחי. בנייתו של העולם האנושי בדרך של קבוצות מביאה לכך שהאנשים אמנם עראיים ובני חלוף, אך הרעיונות הם נצחיים וחיים לארך זמן.
אדם הוא חמרי ובן חלוף, ואילו החכמה ורעיונותיה הם רוחניים ובעלי קיום עצמאי ונצחי, לכן מסתבר שהאדם הוא אמצעי לשירות החכמה והחכמה האלהית היא המטרה. האדם נברא כדי לפתחה, כמו שהדברים היותר חומריים מן האדם נבראו לשמש את האדם.
העולם מלא יצורים שעמלים ומפתחים תרבות רוחנית. גם זה אינו אלא תוצר טבעי של הבירור הטבעי? הלא לשם הבירור הטבעי יותר טוב שיהיו יצורים שיחשבו עצמאית, שלא כחלק מהתרבות שגדלו בה?
יש טוענים שאי אפשר שתכלית העולם הוא החשיבה והדעת שנוצרו על כוכב נידח וקטן, כאשר יש מולו אינסוף כוכבים אחרים גדולים ועצומים ממנו פי כמה וכמה. יש טוענים שאין לאדם מותר על שאר היצורים, שהרי גם הוא אחד מהם וגם הוא התפתח מהם. נניח שהאדם אכן התפתח מהם ואכן חי בכוכב נידח. מה בכך? בסופו של דבר נוצר מקום אחד ביקום שבו שואלים מה תכליתו ומה תפקידו של היקום, ושבו עוסקים בשאלה האם יש הבדל בין האדם לבין שאר היקום. האין זה מלמד על תכלית של היקום שהגיעה סוף סוף, וקיימת בדיוק בפינה הזאת וביצור הזה? העולם הלא הגיע אל תכלית שעבורה היה ראוי להיברא, מה שמלמד שהפינה הזאת והיצור הזה שונים וחשובים יותר מכל שאר העולם. ומה שמלמד עוד – שאם עולם כלשהו מקיים תכלית כלשהי, כנראה היה מי שגרם לו להגיע למצב הזה.
העולה מפרק זה הוא שיש כוונה ומתכנן בעולם. אנו מוצאים את זה גם בעובדה שיש בעולם החומרי ובעולם החי הרמוניה נפלאה. יצורים מדהימים ומתוכננים להפליא. והרמוניה נפלאה בטבע. אנו למדים על כך בעולם החי, לאדם יש נשמה ורגשות, הרי שהרוח שולטת בחומר. אנו למדים על כך ממהלך ההיסטוריה, המתוכננת ומנובאת מראש ע"י אלהים. ואנו למדים על כך מעצם העובדה שאין טעם לעולם אם לא יופיעו בו חיי רוח, ובאורח פלא אכן יש בו חיי רוח. יתכן שאפשר להסביר את כל המנגנונים האלה. יש חוקי טבע שמסבירים את ההרמוניה והתכנון בעולם החי, הצומח והדומם. יש חוקים פסיכולוגיים ואחרים שמסבירים מדוע התגלגלה ההסטוריה כפי שהתגלגלה, ע"י אנשים שכלל לא האמינו בתנ"ך ובנבואות שבו. כל זה יכול, אולי, להסביר את הטכניקה שבה השתמש אלהים כשכיוון את עולמו. אין בכך כדי להסביר את העובדות עצמן.
ההאשמה הכי חמורה, שבה מאשים דוקינס את המאמינים, האשמה שהוא חוזר עליה פעמים רבות בספרו היא שהם.... באמת מאמינים במה שהם אומרים שהם מאמינים.
באמת, איך אוכל לישון בלילה אחרי שהאשימו אותי בהאשמה חמורה כזאת?
האם מכאן אני יכול ללמוד שדוקינס עצמו לא באמת מאמין במה שהוא אומר שהוא מאמין? הלוואי.
יותר מסתבר שדוקינס, שכאמור לעיל – יוצא מנקודת הנחה שאין אלהים, איננו מבין שאני מאמין בכך שיש אלהים באותה מדה שהוא מאמין שאין אלהים, או לחלופין: באותה מדה שהוא מאמין שהיתה אבולוציה. ליתר דיוק: באותה מדה שהוא מאמין שהשמש זורחת בבקר ושוקעת בערב. דוקינס לא מסוגל להבין את זה, כי הוא לא מסוגל בכלל להעלות בדעתו שיש אלהים. כאמור לעיל, עוד בטרם דיון הוא כבר קבל את ההנחה שאין אלהים. לכן, מן הסתם הוא ישיב: אני, בודאי שאני מאמין במה שאני אומר שאני מאמין. אבל אתה, שאתה אומר שאתה מאמין בשטויות – איך אתה יכול באמת להאמין במה שאתה אומר שאתה מאמין?
אבל, אחרי האשמה כזאת חמורה מצד דוקינס. כדאי שנניח רגע לויכוח עם דוקינס, ונעשה את חשבון הנפש הפנימי שלנו, אנחנו, המאמינים. האם אנחנו באמת מאמינים.
דוקינס פותח את ספרו מתוך גישת האומלל המבקש רחמים, הגישה הזאת תמיד מועילה, לכן היא נקודת הפתיחה של דוקינס. דוקינס (עמ' 38-48) קובל על כך שלדתיים הכל מותר, ואסור לומר להם אף מלה על דתיותם פן תפגע אמונתם. מותר להם אפילו לעבור על החוק אם הדבר כלול במצוות דתם, וחופש הביטוי אינו כולל את הזכות למתוח בקורת על הדת או להטיל ספק באמונה. האמת הפוכה: העובדה שנתנו לדתיים את הזכות לקיים את דתם ללא עוררין בארבע אמותיהם, היא עצם שזרקו לדתיים תמורת ההכרה ההדדית בכך שדת היא לא באמת אמונה אלא דרך חיים של האדם הפרטי. קחו את תורתכם אל ארבע אמותיכם ואל תעזו לחשוב אפילו על אפשרות לנצל את חופש הדעה והדיבור כדי לבטא רעיון כאילו המדינה, החברה והציבור צריכים להתנהל בזיקה כלשהי לקיומו של אלהים. בואו נסכים יחד שאלהים קיים רק אצל האדם הפרטי ואין לו מה להגיד בענין הנהגת המדינה והעולם. וכך הלא מתחייב מעצם העובדה שהמדינה נותנת חופש דת ואמונה, חופש דת פירושו שלא באמת מאמינים בשום דבר, מפני שאם אכן מאמינים וכאן נוהגים ע"פ אלהים – אי אפשר לתת חופש לבני שתי דתות סותרות. אבל מי שלא באמת מאמין, יכול לתת לכל אדם חופש לנהוג בזמנו החופשי כרצונו. חופש דת פירושו שכל דתי בארבע אמותיו יהיה דתי, ותנו למדינה להתנהל בחילוניות מלאה בלי להיות מוטרדת מנוכחותו של אלהים. כך התקבלה הגישה שבה, כדברי דוקינס, אסור להגיד לדתי שום דבר על דתיותו הפרטית, ומאידך, אסור לדתי להגיד לציבור שום דבר. אתה יכול להיות דתי, אבל אסור לך להסכים לכך שאלהים יאמר למדינה מה לעשות או יקבע קביעה כלשהי בקשר לדברים החשובים באמת. חלוקת עבודה שלא ברור איך הדתיים הנאמנים לאלהים מסכימים לה. או שמא צודק דוקינס שאף אחד מהם אינו באמת מאמין ואינו באמת נאמן לאלהים?
לכן אני מודה לדוקינס שהוא, כמוני, מבין שאם יש אלהים אז צריך לדון בכך גם בזירה הפוליטית וגם בזירה המדעית. אם יש אלהים אז צריך לראות את קיומו בכל מקום ביקום, וא"א להפריד את המדע מאלהים, כמו שטוען דוקינס בצדק בעמ' 85 ואילך. אם יש אלהים – אז השיח הפוליטי והערכי צריך להכיל את קיומו ולהיות מודע לקיומו, כפי שעולה מדברי דוקינס הנ"ל בעמ' 38-48. שאלת קיומו צריכה להיות על השלחן בשני התחומים האלה, וכן בכל תחום אחר. קיומו צריך להילקח ברצינות לא פחותה מזו שבה אנו לוקחים ברצינות את קיומו של גורם מוחש כלשהו, פוליטי או מדעי. הניתוק בין ההתיחסות לאלהים לבין ההתיחסות לגורמים המוחשיים במדע או בפוליטיקה, משמעו שלא באמת יש אלהים. בכך דוקינס ואני תמימי דעים לחלוטין. גם הוא מתיחס לאמונה ברצינות.
אני רוצה להודות לדוקינס שהניח את הנושא על השלחן, התייחס אליו ברצינות (יותר מאתנו), והכריח אותנו לעסוק בו ברצינות.
אבל – דוקינס עצמו, כיון שהוא לא מאמין באלהים, לא מקבל את העובדה שהמאמינים אכן מאמינים. הוא מוכן לקבל רק את הצד האחד של המשוואה: אם אתם לא מתיחסים ברצינות – אל תגידו שאתם מאמינים. הוא לא מוכן לקבל את הצד הנגדי: אם אתם מאמינים – תתייחסו ברצינות.
לכן:
דוקינס כועס מאד על מי שלא מוכן להתחתן עם בחורה מסוימת "רק" משום אמונתה או אי אמונתה באלהים. מדוע הוא כ"כ כועס? נראה לי שדוקינס עצמו היה מקבל בהבנה ואפילו בהכרח, אדם שלא מתחתן עם בחורה טובה ונחמדה, רק מפני שהשקפתה שונה משלו בעניני גזענות, או פמיניזם, וכד'. למה, א"כ, הוא חושב שאמונה באלהים היא פחות חשובה? כי הוא כ"כ לא מבין מהו אלהים (ותוכיח הוכחתו האוילית מהבואינג), שגם את המאמינים הוא רואה דרך משקפים של לא-מאמין. הוא לא מסוגל להבין במה מאמין המאמין, ולכן הוא לא מצליח להתעמת עם טענתו, שלא לדבר על לשלול אותה, כפי שהסברנו לעיל. הוא לא מבין שאני מאמין שיש אלהים באותה מדה שהוא מאמין שאין אלהים, או באותה מדה שהוא מאמין שאין להפלות בין אדם לבן לאדם שחור בקבלת עבודה. אבל אולי באמת אנחנו אשמים בכך שזאת הרגשתו של דוקינס, אי נכונותנו להלחם על אמונתנו כמו שמפלגות אחרות לוחמות על אמונתם ובעלי דעות שונות אחרות נלחמים על דעתם, מעורר את הרושם שאולי אנחנו לא באמת מאמינים באלהים ודי לנו שיתנו לנו להיות דתיים בארבע אמותינו. .
דוקינס מתנגד למאבקים ומלחמות על אמונה. אם הוא מבין שההתיחסות צריכה להיות רצינית גם בזירה הפוליטית, למה הוא מתנגד למאבק עליה?
דוקינס טוען שלא נכון לדבר על "ילד נוצרי" ו"ילד מוסלמי", כי לילד עדין אין השקפת עולם. במדה מסוימת, גם הטענה הזאת היא טענה נכונה, אם כי מסבה אחרת ממה שטוען דוקינס. היא מעידה על כך שאנו מתיחסים לדת לא כאל דעה אלא כאל עדה. מי שנולד להורים לבנים יהיה לבן ומי שנולד להורים סינים יהיה סיני. זה מוסכם גם על דוקינס. אבל, מעיר לנו דוקינס, האמונה היא השקפת עולם. היא לא צבע עור, היא מם ולא גן (הוא מבחין בין גנים לבין ממים, שהם חומר תורשתי שעובר מדור לדור ע"י חינוך ולימוד). חופש הדבור פתוח למחשבות, לא לצבע עור. את האמונה מיקמנו ברשימת הדברים שעליהם לא כופים את האדם, ולא פתחנו אליהם את חופש הדבור, כנראה מפני שברור שהוא לא צריך באמת להאמין, אלא זאת חלק ממורשת עדתו, כמו צבע עור. דוקינס יוצא נגד זה ובצדק. אבל אם כך - למה בעיני דוקינס הדבר החמור ביותר הוא שאדם באמת מאמין במה שהוא מאמין? נראה שבנקודה זאת גם דוקינס קיבל את האמירה שאמונה היא לא באמת אמונה.
דוקינס מותח בקורת על האינקויזיציה שגזלה ילד מהוריו היהודים, רק מפני שהאומנת הנוצריה שלו הטבילה אותו לנצרות. בתוך כך, מותח דוקינס בקורת עדינה גם על ההורים, שיכלו לקבל בחזרה את הילד אילו רק הסכימו להטבל לנצרות ולומר איזה משפט חסר משמעות על אמונתם. האם גם דוקינס היה מוכן להצהיר על הצטרפותו לנצרות כדי להציל את הילד? או שרק ביהודים הוא מזלזל כך? האם דווקא אמונה באלהים היא דבר טפשי ואידיוטי ששוה להלחם עבורו, או שמא רק האמונה באתיאיזם היא כזאת?
התורה היא לא רק דרך להנהגת האדם הפרטי (אם כי היא בהחלט ממלאת גם את התפקיד הזה). בראש ובראשונה היא דרך להשליט את אלהים על העולם שיצר וששייך לו. כמו כן, היא דרך להנהיג את העולם ולתקן את החברה. התורה מציגה השקפת עולם כללית בשאלה איך העולם צריך להתנהל, איך צריכה להבנות החברה, המדינה והמשק. אולי חלק גדול מהטענות שמעלים האתיאיסטים נגד מצוות מסויימות, טענות שנתמודד עמן להלן עמ' 37-42, הן טענות שמלכתחילה לא היו נטענות אילו הבינו אותם אתיאיסטים שאנו מציעים דרך לתקן את החברה ואת העולם כולו, ויתרה מכך – אנחנו באמת מאמינים שהעולם כולו שייך לאלהים ולכן הוא חייב ללכת בדרך הזאת. בקצור, רבותי, לא הבנתם אותנו. התורה היא לא רק דרך כדי להעניק אושר ומשמעות לחיי האדם הפרטי, אלהים באמת קיים ובאמת שולט בעולם! רבותי, זה אמיתי! אלהים הוא לא סתם משהו פנימי אצל האדם, בשביל הלב, בשביל הרגש ובשביל הנשמה; הוא קיים באמת והוא באמת בעליו של העולם. אבל כיון שכ"כ ברור לאתיאיסטים (ולא רק להם) שהתורה היא דרך חיים של אדם בינו ובין עצמו, או בינו ובין אלהיו שגם הוא לא קיים אלא בנפש אותו אדם פנימה, בצדק הם שואלים מי נתן לכם רשות לדרוש שהדרך הזאת תוביל גם את אלה שאינם מאמינים. (מי נתן לכם רשות? מה אמרתם? אלהים? מי הוא בכלל? הוא לא פונקציה). וכשאנו אומרים "בצדק" כוונתנו לומר שאילו היתה התורה דרך חיים לאדם הפרטי, או דרך לגרימת אושר וסיפוק לאדם הפרטי, בצדק היתה נטענת טענתם של האתיאיסטים נגד דרישתנו שהעולם כולו יתנהל ע"פ דרך התורה. הטענה הזאת נטענת מפני שהאתיאיסטים טועים טעות גדולה בהבנת התורה ותפקידה. מי אשם בכך שכך תופשים אותם אנשים את אמונתם של המאמינים? נדמה לי שבכך אשמים רק המאמינים עצמם, שאינם משכילים להציג את אמונתם הדתית כדבר אמיתי לא פחות מאמונתם המדעית, או הפוליטית, או הערכית.
האתאיסט מאד משכנע, הוא טוען טענות מאד לוגיות וברורות. למשל: איך אני יכול להאמין באלהים כאשר כל המי ומי הנחשבים בעולם לא מאמינים באלהים, ואם נדמה לכם שהם מאמינים אתם בודאי טועים, ואם הם בכל זאת אומרים שהם מאמינים הם רק אומרים את זה כי לא נעים להם, ואם הם באמת מאמינים זה סימן שהם לא כ"כ חכמים כמו שהם נראים, כי אנשים חכמים באמת בודאי לא מאמינים באלהים. אז איך אני יכול להאמין מול הוכחות כ"כ משכנעות?
האמת היא שלא הייתי צריך לרדת לרמה הזאת, אבל אני לא מתאפק. גם למושלים ברוחם מותר להכנע, לפעמים, ליצריהם, בפרט כשהרוח מתמסרת בחדוה.
אז כאן, היצר מפתה אותי להציג כמה דוגמאות נחמדות, לצורת עבודה מענינת של דוקינס, שאני שואל את עצמי האם היא מאפיינת איש מדע.
אמנם, למען ההגינות עלי להודות שחלק מטענותיו אכן בנויות בצורה לוגית. אבל מאידך, טענות רבות אחרות שלו אינן אלא דמגוגיה זולה. כשאחת הדרכים השכיחות בשימוש אצלו היא פשוט הכפשת היריב. דרך נעימה וקלה: קורא יקר, האם אתה רוצה להיות בצד של היפים או בצד של המכוערים? בצד של אלה הנחשבים "אין", או בצד של הנחשבים "אאוט"? בוא וראה איפה נמצאים החברה' הנחמדים ובחר את דרכך.
זאת דרך נחמדה מאד, היא פוטרת את הכותב והקורא גם יחד, מלהתעמת ברצינות עם גופן של הטענות. אבל אם אחד הקוראים במקרה יהסס קצת, ואולי ינסה קצת לחשוב ברצינות על השאלה שעל הפרק, התמונה היפה של החברה' הטובים והתמונה המכוערת של החברה' הרעים בודאי תעזורנה לו למצוא את דרכו אל המסקנה הראויה.
לכן טוען דוקינס שוב ושוב, שאף אדם רציני לא באמת מאמין באלהים. כל אימת שהוא מזכיר בספרו אדם, ובעקר איש מדע, שמדבר על אלהים או מקיים אורח חיים דתי, ומאידך אומר אמירות מדעיות ומסביר איך נוהג העולם כדרך הטבע, מקפיד דוקינס לפרש את דבריו כך שלמעשה הוא אתיאיסט, ואמונתו היא מן השפה ולחוץ. כשהוא מתאר מדען קדום, הוא מקפיד לומר שהוא היה מאמין, כי א"א היה בזמנו אחרת, ולא מפני שהוא באמת האמין לאחר מחשבה מעמיקה. הוא גם רומז או אומר שמן הסתם בלבו הוא לא האמין (לדוקינס יש סגולה נפלאה המאפשרת לו לקרוא מחשבות של קדמונים. יש לו עוד סגולה: הוא תמיד מגלה שכולם חשבו כמוהו. וההגיון שבדבריו ברור: הלא ברור שאני צודק, אז איך אפשר שמישהו חכם חשב אחרת?). את כל דברי חכמתו של אותו אדם מפרש דוקינס כאתיאיסטיות. מאידך, למרות שהוא עומד על כך שהמדענים המאמינים בימינו זוכים ללעג ולקלס בחוגי האקדמיה, הוא תמיד יפרש שהמדענים הם אתאיסטים שמאמינים באלהים רק כלפי חוץ. לעולם הוא לא יאמר "פלוני אתאיסט, כי א"א היה אחרת בחוגי האקדמיה בזמנו". תמיד הוא יפרש שהאיש אתאיסט באמת ודתי בשקר, ולא להפך. לדוקינס כ"כ ברור שלא יתכן שאדם באמת יאמין באלהים, שברור לו שאת דברי כל אדם יש לפרש כך שלמעשה הוא אתאיסט ואמונתו היא מן השפה ולחוץ. אגב, הוא נוהג כך לא רק באנשי אקדמיה, אלא גם במדינאים שהוא מעריץ. אך יאמר לזכותו של דוקינס שלא תמיד הוא נוהג כך. יש מקרה אחד של אדם שאמר גם דברים אתיאיסטיים וגם דברי אמונה, ודוקינס מתאמץ לפרש שדוקא דברי האמונה שאמר האיש הזה הם הדברים שהוא אכן התכוון אליהם, ואילו האתאיזם שלו היה מן השפה ולחוץ: אדולף היטלר.
בכלל, הדרך של הצגת כל דעה שונה משל דוקינס כדבר שברור שהוא שטויות, די בה כדי לעזור למתלבטים להחליט.
אם במקרה נתקל דוקינס באדם שמאמין במה שכתוב בתנ"ך כפשוטו, אבל, מה לעשות? האיש הזה הוא רופא, יסיים דוקינס את תיאור הדברים במלים: "אני תוהה בלבי האמנם האיש הזה הוא רופא?"
הטענה שכל דתי אינטלגינטי הוא דתי מן השפה ולחוץ בלבד, מגוחכת בעליל. היא מבטאת צורת חשיבה מאד סגורה: מי שחושב אחרת ממני הוא ודאי פרימיטיבי. מי שאינו פרימיטיבי ודאי חושב כמוני. אבל נניח שזה נכון, ואכן כל האינטלגנטים דתיים מן השפה ולחוץ. מה זה מוכיח? כך מתמודדים וחוקרים נושא?? איש מדע אמור לבחון את הנתונים ולקבל האמת ממי שאמרה. מה אכפת לו מי אמר מה? אני תוהה בלבי האמנם האיש הזה הוא מדען?
בכל דעה ובכל קבוצה יש אנשים רגועים יותר ורגועים פחות. מנומסים יותר ומנומסים פחות. אפשר למצוא דתיים שמתנהגים בנימוס ודתיים שמתנהגים בגסות, ואפשר למצוא אתאיסטים שנוהגים בנימוס ואתיאיסטים שנוהגים בגסות. אמנם נכון שמדתיים אפשר לצפות ליותר (האם דוקינס מודה בכך), אבל בכל זאת – לצטט דתיים שמתנהגים בגסות ואתיאיסטים שמתנהגים בנימוס זו דמגוגיה זולה. יתכן שדוקינס נתקל יותר בסוג הזה של האנשים, אבל זה לא פלא, כל אדם נתקל בתגובות מנומסות מצד האנשים שמסכימים איתו, ובתגובות גסות מצד האנשים שאינם מסכימים איתו.
דעתי על הנצרות לא שונה בהרבה מדעתו של דוקינס על הנצרות. בכלל, אני קרוב הרבה יותר אל דוקינס מאשר אל הנוצרי. (אם כי נראה לי ששניהם לא ישמחו לשמוע זאת). אבל בכל זאת אני מרגיש צורך לצאת לעזרתו של המורה הנוצרי למדעים, שדוקינס עשה מטעמים מהעובדה שהוא שאל "מה אומר לתלמידי? שהאדם הוא תוצאה של מוטציה כימית?" דוקינס, באופן דמגוגי וקרוב לוודאי שבמודע, עשה לו עוול גדול, והשתמש במשפט הזה כדי להוכיח שהמורה אינו מבין דבר במדעים. אני לא מאמין שהמורה למדעים לא יודע שאין דבר כזה מוטציה כימית. המורה השתמש בביטוי, שבו הוא הרכיב את שתי המלים המבטאות מקריות חסרת מנהיג כדי לבטא את דעתו, שלא יתכן שהאדם נוצר ללא כוונת מכוון.
אני מכיר את התופעה הזאת. פעם כתבתי מאמר שבו הופיע המשפט "מטרתנו לגדל דור של אנשים חושבים ולא עדר של תוכים" (כן, דוקינס, תתפלא אבל כך כותבים אנשים שמאמינים באלהים). העורך החכם של כתב העת שבו התפרסם המאמר, תיקן מיד את השגיאה הלשונית הגסה שעשיתי, ובגרסה המודפסת של כתב העת מצאתי תחת חתימתי את המשפט המטופש "מטרתנו לגדל דור של אנשים חושבים ולא להקה של תוכים". עורך יקר, אתה חושב שאני לא יודע שלא משתמשים במלה עדר כשמדובר בעופות? זה ביטוי! עדר הוא ביטוי לקבוצת אנשים שהולכים כעוורים אחרי המנהיג, ותוכים הוא בטוי לאנשים שמחקים את המחוקה בלי להבין. גם מוטציה כימית היא לא ביטוי מדעי, אך היא ביטוי ספרותי בהחלט מקובל. ואין שום הצדקה להתפש לביטוי וללמוד מכך שהאיש בור במדעים.
הוא טוען שאתיאיזם מעיד כמעט תמיד על עצמאות בריאה של הנפש (עמ' 17). אין ספק בכך, בפרט אם אתה חי בתקופה שבה כל מעצבי דעת הקהל השולטים בתקשורת, מתייחסים אל האמונה באלהים כאל דבר לא אמיתי. וגם רוב אנשי האקדמיה, ואקדמאי מאמין – מתיחסים אליו בזלזול באקדמיה, כפי שאתה עצמך מעיד.
אז עכשו, אחרי שהשחרתי כראוי את פניו של דוקינס לאורך כל הפרק, אני מקוה שהקורא ידע לנווט את דרכו המחשבתית אל הצד הנכון. אם לא – כנראה שלא התברכתי בכשרונות הדמגוגיים של דוקינס.
למה להאמין באלהים אם אני לא מרויח מזה שום דבר?
אז מה אם יש אלהים? איפה הוא, לעזאזל.
או בלשון אחרת: יפה מאד שהוא ברא את העולם, אבל אם אני לא גומר את החודש – שילך לעזאזל.
איפה הוא כשצריכים אותו?
דוקינס אומר שאין אלהים שהרי הוא אינו מתגלה. כאילו שאלהים מחויב כתכנית כבקשתך להענות לכל גחמה של כל אדם, ולהוכיח את קיומו לכל מדען מדי יום ביומו ומדי דור בדורו. בעמ' 170-175 מדבר דוקינס על אל עצלן, מיותר, חסר תועלת. כלומר: אין טעם באל אלא אם כן הוא מביא לנו תועלת, בשביל זה הוא נברא, לא? אז אם הוא לא עוזר, לפחות שיוכיח את קיומו!
אבל מה לנו כי נלין על דוקינס, הלא לכל אורך הדרך האקסיומה השלטת אצלו היא שמה שהוא לא מסוגל להגדיר ע"פ המדע שלו – לא קיים, שהנחות היסוד שלו הן ודאי הנחות היסוד הנכונות, ושכל מה שנכון חייב להראות מנקודת מבטו. לכן ברור לו, למשל, שאברהם אבינו חבש כפה. אם כך – איזו חוצפה היא מצד אלהים שאינו מתגלה לדוקינס!
אבל השאלה היותר גדולה היא האם בכלל היתה איזו שהיא ראיה מדברת על לבו של דוקינס? הלא גם אילו היה אלהים עושה נס מדי יום, דוקינס היה מסביר שהנס הזה הוא חלק מחוקי הטבע, שהרי הוא בא מדי יום ביומו כרגיל. (אני שואל את עצמי האם נכון שפתחתי את המשפט האחרון ב"גם אילו", האם הוא אכן תיאורטי, או שמא המשפט הזה אכן מתאר את המצב הקיים). וגם אילו היתה יוצאת כל יום בת קול מהר סיני ואומרת אנכי ה', היה דוקינס מסביר שהקולות האלה אינם אלא גלי קול ותנודות באויר.
כי דוקינס רואה את מה שהוא התרגל אליו כאילו הוא חלק מחוקי הטבע והוא מובן מאליו.
הדבר מזכיר מאד את הבדיחה על האיש שנסע לאורך הרחוב הלוך ושוב, ימינה ושמאלה וסביב, ולא מצא חניה, הסתובב, הסתובב ולא מצא חניה. בצר לו פנה האיש לאלהיו ונדר נדר: "רבונו של עולם, אם אתה מסדר לי עכשו חניה, אני חוזר בתשובה". אך יצא הדבר מפיו, יצאה המכונית שלידו ממקומה ופינתה לו מקום חניה. הוציא האיש את ראשו דרך החלון, הביט למעלה ואמר: "ה', תודה, לא צריך, הסתדרתי לבד".
האם האלהים אכן אינו מתגלה בכל מעשה? נכון שאנו יכולים להסביר כל דבר בבריאה ע"פ חוקי הטבע, אך באותה מדה, העוקב אחר הכבשה יכול לכפור בקיומו של הרועה. הכבשה יוצאת בבוקר מהדיר והולכת את האחו, כי שם יש עשב, בערב היא שבה אל הדיר כי שם יש קורת גג. צעדיה של הכבשה מתנהלים באמצעות שריריה, המונעים ע"י עצביה, ותשוקתה לעשב מוליכה אותה אל המרעה. אין שום צורך להאמין בקיומו של רועה כלשהו.
אבל, כמו שבארנו היטב לעיל, גם דבר שמתנהל ע"פ חוקי הטבע, צריך מנהל ומחוקק.
ומכאן תשובה גם לטענתו וטענתם של אחרים שאלהים לא קיים שהרי התפללנו והוא לא שמע, ושהרי יש כ"כ הרבה רוע ורצח בעולם והוא לא מתערב. כל הטוב שבעולם הוא מובן מאליו, אלהים לא עשה אותו (כמו יתר הניסים שדיברנו עליהם לעיל). אבל אלהים ברוב חוצפתו לא התערב אתמול כששוטר רשע נתן לי דו"ח, או כשכנופיה של שודדים שדדו זקנה מסכנה, או בשואה, אז בשביל מה אנחנו צריכים אותו? תפקידו של אלהים הוא לעשות לי טוב כל ימי חיי ולתת לי בסוף שכר טוב עבור כל המעשים הטובים שהוא עשה כל ימי חיי. הרי לפנינו גישת השואפים לאכול את אלהים ולהשאיר אותו שלם.
אז הגיע הזמן לעשות קצת סדר, ולהגדיר קצת יותר טוב את חלוקת התפקידים בינינו לבינו.
כבר הזכרנו לעיל שאמונה במשפט "האדם לא נברא לחנם, לכל אדם יש מטרה ותפקיד חשובים שלשמם נברא, אלמלא אותה מטרה לא היה נברא". מחייבת להאמין גם במשפט "היו משימות ותפקידים חשובים להעשות, ולכן ברא הקב"ה כלים לכך, גזרה חכמתו לברוא את הכלים עם שתי עינים, שתי רגלים, שתי ידים, גוף ונשמה, כדי שימלאו היטב את תפקידם". כיון ששני המשפטים הם שני ניסוחים שונים של טענה אחת. העולם קיים כדי למלא את תפקידו. לצורך כך צריך עולם שיכול להתנהל בכחות עצמו, ושם יבואו לידי ביטוי תפקידיו של העולם ושל האדם שבו. אלהים יתערב מדי פעם ויכוון אותנו, אך עיקר המשימה הוטלה על כתפינו. האנשים שרוצים לאכול את אלהים ולהשאיר אותו שלם, מוכנים בשמחה לקבל את המשפט הראשון המעניק להם חשיבות ותפקיד, אך מוטב שאת התפקיד שלי יעשה עבורי אלהים. הוא ודאי יעשה אותו טוב יותר ממני. לי ודאי יש תפקיד בעולם, שהרי אני אלמנטרי, רק נשאר לברר בשביל מה בראו את אלהים. כדי שתהיה לאדם תכלית – כל כחה של הבריאה בכך שה' ברא עולם מושלם שיכול לתתו לבני האדם ולתת להם תפקיד. מי שמצפה לקבל שכר על בחירותיו הטובות אבל בתנאי שהמציל יעמוד על שפת הבריכה וישמור שלא יבחר רע – אין זו בחירה. עלינו מוטל לתקן את העולם.
וגם בתפקידו של האדם כבר עסקנו לעיל (עמ' 14), וכתבנו שאין ערך בעולם אם לא יפעלו בו בעלי רוח. לבעלי הרוח האלה צריכה להיות בחירה חופשית ועצמאות, אחרת – מה בינם לבין כל עולם הדומם? לפעמים הם בוחרים רע, אז לפעמים התוצאות רעות. התפקיד שלנו הוא להפוך את העולם לטוב. והאמת היא שה' גם עוזר הרבה מאד. צריך להודות שבד"כ העולם מפיק טוב. דוקינס לא מודה בכך כי הטוב אלמנטרי בעיניו, רק כשקורה משהו רע מתעורר דוקינס ושואל איפה אלהים.
לא נכון שאלהים לא שומע לתפילות. אבל מאידך – גם לא נכון שאלהים מחוייב להענות לכל בקשה שלי, רק מפני שנכנסתי לבית הכנסת ופקדתי עליו למלא אותה, או שהחלטתי לערוך ניסוי בדרכיו של אלהים. הוא בעל הבית, וככל אדם שעובד אצל בעל הבית מותר לי לפנות אליו ולבקש בקשות, אבל הוא לא חייב למלא אותן. אני נבראתי בשבילו, לא הוא בשבילי. אני עובד אצלו, לא הוא עובד אצלי. ובודאי שהוא לא ישמע לתפלתי אם ברגע שאני יוצא מבית הכנסת אני חוזר להיות אותו אדם רשע שהייתי לפני כן.
למה כדאי לך להאמין שאין אלהים?
המדען דוקינס מקדיש שני פרקים כדי להתמודד באופן חזיתי, בהתמודדות מדעית והגותית, עם השאלה האם יש אלהים. אך בינינו, לא זו השאלה. את מי מעניין האם יש אלהים או לא, השאלה היא האם כדאי להאמין באלהים. עובדה שדוקינס מקדיש לשאלה הזאת את רוב ספרו.
כל הטענות בדבר הכדאיות באמונה ובדבר פניה של האמונה ומעשי המאמינים, הן טענות מאד לא מתאימות לאיש מדע, ופלא על דוקינס שהוא משתמש בהן. ואכן, יאמר לזכותו שלא עליהן הוא שם את מרכז הכובד. איש מדע אמיתי, או כל אינטלקטואל, ישאל את עצמו תחילה האם באמת יש אלהים אם לאו, ואם האמת היא שיש - הוא יעשה את המתחייב מכך, גם אם זה לא נעים, וכן להפך. הצגת התמונה כאילו משתלם להאמין וכד', או שצריך לדאוג שאנשים לא יאמינו כי באמונה יש סכנה, היא עלבון לשכל הישר וכניעה ליצר. או בקצור: שוחד.
וכאן אני מבקש להדגיש: הנחת המוצא שבלעדיה א"א לנהל שום דיון היא שהאמת המוחלטת חשובה מן הכל. גם אם יווצר מצב שבו אמירת משפט שהוא לא האמת המוחלטת תיצור בכל העולם חברה בריאה, מוסרית, וישרה, ומלבד זאת כל האנושות תהיה מאושרת מעצם הידיעה, ואילו אמירת האמת כמו שהיא תיצור חברה מקולקלת שבה הכל גונבים, שודדים ורוצחים והאנושות כולה תהיה עצובה ואומללה מעצם הידיעה – אמירת האמת המוחלטת העובדתית כמו שהיא בלי עיגולי פנות ובלי ייפויים חשובה מן הכל. מי שיש לו ספק קל שבקלים לגבי המשפט האחרון מתבקש לסגור ברגע זה את הספר, כי לי ולו אין שום בסיס משותף לדיון. נדמה לי שבתחום הזה דוקא דוקינס ואני עומדים על אותו בסיס. אעפ"כ דוקינס עוסק בשאלה למה לא כדאי להאמין.
למה לא כדאי לך להאמין באלהים? מסתבר שהוא פרימיטיבי. כאן יש לאלהים בעיה מסוימת. אם הוא רוצה לקבל את כל הרייטינג בכל דור הוא צריך לא רק להיות פוטוגני. הוא צריך גם לשנות את דעתו והשקפותיו בכל דור ע"פ הרוחות הנושבות באותו דור. שהרי מה שנחשב בדור כלשהו כמתקדם, וכל אחד באותו דור יודע להסביר במיליון הסברים למה ברור שזאת האמת האחת והיחידה, נחשב בדורות שלפניו ושאחריו לפרימיטיבי, מטופש ואדיוטי. מזל (ואולי שכל, ואולי אפילו התערבות אלהית) שלאלהים יש אמת משלו והוא לא מחליף אותה כמו גרבים. לאור העובדה שהוא בורא העולם, אולי צריך לשקול את האפשרות שהאמת של אלהים היא, כמה מוזר, האמת האמיתית?
אבל כמובן, ההוכחה הגדולה ביותר שאין אלהים היא שהוא לא חושב כמוני. אני מוכן לקבל את אלהים, אבל בתנאי שהוא ישרת אותי. שיתמוך בהשקפת עולמי, במפלגה שלי, וגם יאהוד את קבוצת הכדורגל שלי. אבל איך אוכל לקבל אלהים שאמנם ברא את העולם ואותי, אבל מאז הוא התחיל לאכזב. הוא חושב אחרת ממני, מחזיק בהשקפת עולם שונה משלי (ואני, הלא תמיד צודק) אינו תומך במפלגתי ובהשקפת עולמי, אינו עומד לרשותי בכל רגע שאני מזניק אותו, והחמור ביותר - אינו אוהד את קבוצת הכדורגל שלי, כמה חצוף מצדו!
מסתבר שהכיפה של אברהם אבינו כוללת לא רק את העובדה שאין אלהים. היא כוללת את כל הערכים שדוקינס מאמין בהם. ואם אלהים חושב אחרת – הרי לנו הוכחה שאין כמותה שהוא לא אלהים. ברור שאני הכי חכם והכי צודק. לא יעלה על הדעת שאלהים שחושב אחרת ממני הוא האלהים. (כשם שברור שכל מדען רציני הוא אתיאיסט בסתר לבו. הרי לא יתכן אדם חכם שיחשוב אחרת ממני).
כמו כן – ברור ומובן מאליו שהדעות שרווחו בחוגי האליטה בשנים שבהן אני חייתי, הן הדעות האמתיות. אלהים שאינו מאמין בהן, הוא אלהים פרימיטיבי וטועה. לא תעמוד לו הזכות הטמונה בטיעון השחוק שהוא ברא את העולם והמציא את האנושות. איך יתיצב אלהים שבסך הכל המציא את היקום, אל מול אנשים רציניים, המופיעים בהרצאות חשובות בפני קהל אקדמי או בטלויזיה?
לכן, בכל מקום שבו יש סתירה בין השקפת עולמי לבין השקפת עולמו של אלהים, או בין השקפת העולם של החוגים המקובלים בזמני לבין השקפת עולמו של אלהים, ברור שאלהים הוא הטועה. שהרי לא יעלה על הדעת שהערכים המקובלים עלי אינם נכונים. מישהו כאן טועה, והוא צריך לשנות את השקפת עולמו, שהרי הוא אינו מאמין בערכים שלי.
הסופר האמריקאי אלברט הובארד אמר שמה שאנו מכנים הצדק האלוהי, הוא רק מה שהאדם חושב שהיה עושה לו היה אלהים. האדם היותר משוכלל, מוכיח שאין אלהים, שהרי אלהים לא עושה מה שהיה האדם עושה לו היה אלהים.
בכל דור יהיו כמה הבדלים בין התפישה הרווחת לבין התורה. הלא התורה אומרת הרבה דברים, וקשה להאמין שיהיה דור אחד שיקבל את כולם. אבל הדברים שבהם אני ואלהים מסכימים הם ברורים ומובנים מאליהם, ואין שום חידוש בכך שהתורה אומרת אותם. החידוש של התורה הוא רק במקומות שבהם יש הבדל בין התורה לבין התפישה הרווחת, ושם ברור שהתורה טועה, שהרי לא יתכן שהטעות נמצאת בתפישת העולם הרווחת בחוגים הנוצצים של התקשורת. מכאן מתבקשת המסקנה: אלהים מעולם לא אמר שום דבר טוב ולא עשה שום דבר טוב.
זהו הטיעון המרכזי של אלה שרואים רק את הרוע בעולם ואת הכאילו רוע בתורה, כמו שהזכרנו כבר לעיל עמ' 29. שאלהים עושה רק רע. כי הטוב, הלוא אלמנטרי.
ובאופן כללי – טוב ורע הם מושגים יחסיים, כל הטוב שיש בעולם וכל הרע שיש בעולם, נמדדים על ידנו תמיד ביחס למה שאנחנו מכירים, כלומר: ביחס למה שעשה האלהים בעולם. אם כך ברור שתמיד הדבר הכי פחות טוב שיש בעולם יקל עלינו להוכיח שהעולם רע מאד, כמו שהדבר הכי פחות רע שיש בעולם, יקל עלינו לומר שהעולם טוב מאד. בלי קשר לשאלה עד כמה הטוב טוב ועד כמה הכל רע. הכל יחסי, השאלה היא רק האם אנו מסתכלים על העולם בעין טובה או בעין רעה.
כאמור לעיל, הצגת התמונה כאילו משתלם להאמין וכד', או הצגת הסכנה האורבת לעולם מקיומם של מאמינים, הן עלבון לשכל הישר וכניעה ליצר. או בקצור: שוחד. שהרי אדם ישר יעשה את ממה שאומר אלהים אם אלהים הוא אכן אמת ואכן בעליו של העולם, בלי קשר לשאלה האם זה נחמד או משתלם. אבל דוקינס משתמש בשוחד הזה בספרו, ומוכיח שלא כדאי להאמין באלהים שהרי התורה מציגה השקפות עולם מעוותות ומוסר מעוות. ובכלל, שהמאמין איננו מוסרי, והתנ"ך כולו הוא ספר שלא כדאי ללמוד ממנו איך להיות מוסריים. דוקינס מביא כמה דוגמאות לכך.
לכן, נתמודד כאן (בעיקר בפרק הבא, מעמ' 34 ואילך) עם השאלות, מהו יתרונו המוסרי של האדם המאמין, מהו מוסר, ואיך אפשר להתמודד עם מצוות התורה ועם התנ"ך בכלל.
נושא טעמי המצוות ובאור התנ"ך הוא נושא בפני עצמו שחורג מאד מאד מתחומי ספר זה. לא אעסוק כאן אלא בדוגמאות מעטות שהמכנה המשותף היחיד ביניהן, מה לעשות, הוא שדוקינס השתמש בהן.
אם ננתח את הענין מנקודה מדעית שכלית ומופשטת, אין כלל בסיס לדיון. אם יש אלהים – כל העולם בבעלותו כי הוא יצר אותו, הוא יצר גם אותנו ואנו יצירי כפו וממילא גם רכושו. אנחנו צריכים לעשות כל מה שהוא אומר, בין אם זה מוצא חן בעינינו ובין אם לאו, בין אם אנו מבינים ובין אם לאו. אם מעשיו טובים – עלינו להודות לו עליהם. וכל מי שהוא מצוה להוציא מעולמו, אין לו רשות להמצא בעולמו. אם אין אלהים – כל נקודת המוצא היא אחרת. עד כאן מהבחינה השכלית הקרה. מבחינות אחרות (וגם מהבחינה השכלית – אם נקבל את דעתו של דוקינס) צריך לברר האם יש טוב בדת.
וכאן דוקינס מוצא את עצמו במצב קשה, שכדאי שנבין אותו לפני שנתחיל לשפוט אותו. הבה נרחם עליו בצוותא.
דוקינס כביולוג המאמין באבולוציה חיב להסביר למה בראה האבולוציה יצור מאמין באלהים. יותר משהוא חייב את זה לעצמו כביולוג, הוא חייב את זה לעצמו כאתיאיסט. הלא ברור שאין כל הגיון באמונה באלהים, אז איך יש הרבה אנשים שכן מאמינים בו? התשובה ברורה: הם מאמינים בו לא מפני שהגיון כלשהו הביא אותם לכך, אלא פשוט מפני שתהליך אבולוציוני כלשהו הביא אותם לכך. הבעיה היא שתהליכים אבולוציוניים בנויים כך שהם מקדמים תכונות טובות, שנותנות לנושאן יתרונות משמעותיים במלחמת הקיום. יתרונות שיקלו עליו לשרוד. ואילו דוקינס לא מסתפק בטענה שמבחינה עובדתית אין אלהים, הוא מתעקש להוסיף ולטעון ששום דבר טוב לא יכול לצאת למאמין מאמונתו.
האם אתם מבינים את עומק המלכוד שדוקינס נמצא בו? אם לא יסביר מדוע בראה האבולוציה יצור כזה – תהיה בכך סתירה לשיטתו. מה גם שהוא מנסה להציג את האמונה כפועל יוצא של תהליכים אבולוציוניים ולא כענין שכלי. אם יסביר מדוע בראה האבולוציה יצור כזה – יצטרך להודות שיש יתרון לאדם המאמין. ואילו דוקינס לא מסתפק בהוכחה שאין אלהים, הוא גם מתעקש לטעון שאין יתרון לאדם המאמין. (אגב, לשיטתנו אין שום חשיבות לשאלה האם רוב בני האדם מאמינים או לא. לשיטתנו חשובה האמת. ומה חושבים בני האדם? שיחשבו).
לכן פנה דוקינס (עמ' 250) אל מוצא החרום של המדען האבולוציוניסט. שכל מדען פונה אליו בשעת הדחק אך משתדל שלא לפנות אליו אלא בשעת הדחק: לומר שיש כאן טעות באבולוציה, כמו הפרפר הנמשך אל האש. ואולם, א"א שלא לראות את החסר היסודי בהסבר של דוקינס. הוא אומר שיש לאדם תכונה חיובית של קבלת דברי הדור הקודם, שמועילה בד"כ אך מזיקה במקרה של אמונה באלהים. כמו מחשב שמקבל כל תכנה, והדבר טרגי אם התכנה היא וירוס (עמ' 255). אלא שלא ברור מהסברו מיהו הוירוס האלים שגרם להורים בכל העולם ללמד את בניהם שטויות מוזרות כגון אלה. מיהו מתכנת הוירוס הזה ואיך זה שלא נמצא עד עצם היום הזה אף מתכנת שיתכנת אנטיוירוס, מלבד דוקינס. ועוד: דוקינס עצמו מסביר שהתכונה הגורמת לפרפר לשמור על זוית קבועה עם מקור האור היא תכונה שעד היום היא בד"כ טובה ומועילה. מה טוב ומועיל באמונה?
השאלה המעסיקה אותי היא איזה תהליך אבולוציוני גרם לדוקינס לצאת במסע חובק עולם לקעקע את האמונה באלהים (אולי הכסף הרב שהוא הרויח מהספר שלו, דבר שללא ספק יועיל לו ולדורות הבאים שלו לשרוד, אילו רק היה טורח להעמיד אחריו דור נוסף). אם כל מה שיש בעולם הוא תהליכים כימיים וביולוגיים – מה מביא אדם כמו דוקינס לעסוק במדע וברוח, ולהנות מהיצירות הספרותיות שהוא מזכיר? האמנם אין אלא חומר? האם אין רוח? (גם אם נניח שהרוח אכן אינה יכולה להתקים אלא בגוף (כדברי דוקינס בעמ' 261), סוף סוף על דוקינס להודות שיש בגוף גם רוח. ובלעדיה לא היה נהנה לא מהמדע ולא מיצירות ספרותיות. כמו הרוח שהזכרנו לעיל, שמאפשרת לגוף לחיות והמדע לא הסביר אותה. ואולי גם כמו הרוח שמאפשרת לעולם להתקיים בכל רגע, וגם לה מתכחש דוקינס).
כאמור, דוקינס נמצא במצוקה גדולה. כאדם דתי, אני מצווה לעזור לחלשים, לכן אצא לעזרת דוקינס.
(לפני שאצא לעזרתו אעיר הערה חשובה: רוב בני האדם ברוב הדורות האמינו בסוג כלשהו של אל. המאמין באלהים יסביר שאלהים ברא את האדם עם התכונה הזאת כדי שיוכל לנתב אותה לעבודת ה'. (או שאלהים כוון את האבולוציה ליצור יצור כזה כדי שיוכל לעבוד אותו). המדען האבלוציוניסט שאינו מאמין באלהים יסביר שהאבולוציה יצרה יצור כזה כי יש יתרון שרידותי לשבט שמאמין באל על פני השבטים האחרים, ודוקינס, כאמור, מתקשה להוציא מפיו משפט כזה. כך או כך, עצם העובדה שלאדם יש נטיה כזאת אינה יכולה לבוא כראיה לקיומו של אלהים, להפך, היא מצריכה משנה זהירות, שמא אנו נוטים לשכנע את עצמנו בקיומו כי יש לנו נטיה טבעית כזאת. מצד שני: היא מלמדת שאכן יש שאלה גדולה שמנסרת בחלל האויר, שאלה שבני האדם לדורותיהם הבינו שאין לה פתרון בכלים מוחשיים. עד כאן ההערה, כאן אצא לעזרת דוקינס ואסביר אלו יתרונות יש לאדם המאמין, ולמה דוקא הוא שרד):
למאמין באלהים יש כמה יתרונות, אעמוד כאן על אחד מהם: מאמין באלהים דבק במטרתו. הוא קובע לעצמו מסגרת ועומד בה ללא פשרות וללא הנחות. הוא מתגבר על המכשולים ודבק במשימתו. הרוח והשכל מתגברים על היצר ועל החומר. המאמין האמיתי הוא עדות לנצחון הרוח על החומר. והיתרון: הוא עושה זאת בשמחה ובהתרגשות (ומי שמדבר על דת חשוכה וקשוחה ומדכאת, אינו יודע מהי דת או שהוא גדל בבית לא נכון).
אני מכיר הרבה אנשים שמשתוקקים להפסיק לעשן, ואינם מצליחים. הם מבטיחים לעצמם פעמים רבות שהסיגריה הזאת היא האחרונה, והם ממשיכים לעשן. האנשים האלה לעולם לא יחשבו בכלל לעשן בשבת. זה לא קשה להם בכלל, הם בכלל לא מתפתים אפילו בקצה המחשבה לעשן בשבת. אני מכיר הרבה אנשים שממש משתוקקים להפסיק לאכול אוכל משמין או אוכל בכמויות גדולות, אבל הם לא עומדים בכך. האנשים האלה בכלל לא מתפתים לאכול אפילו פירור קטן ביום הכיפורים, או אפילו פירור קטן שאינו כשר. מבחינתם זה לא קיים. האמת היא שזה נכון לא רק לגבי מאמינים, כל מי שמשתייך לחברה שבה יש כללים ברורים, ברורים עד כדי כך שאיש לא חושב שהוא צריך לומר אותם, ברורים עד כדי שאיש לא מעלה על דעתו שאפשר אחרת, אינו מתפתה לעבור עליהם. לכן, אפילו בחברה שטופה מאד בזימה, אדם נורמלי אינו חושק באמו או באחותו. בחברה שתתיחס לנשים נוספות כמו אמו ואחותו, איש לא יחשוק באותן נשים.
אני כבר רואה לנגד עיני את דוקינס עט כנשר על שתי ההזדמנויות הנהדרות שסיפקתי לו, ושואל: מה מועיל שהמאמין יודע לא לעשן בשבת, אם בחיים האמיתיים זה לא עוזר לו והוא ממשיך לעשן, ומה מועיל לשמן שהוא לא מתפתה לאכול ביום הכיפורים, אם בחיים האמיתיים זה לא עוזר לו והוא ממשיך לאכול? וחוץ מזה – אם אני בעצמי מודה שלא צריך אמונה בשביל זה, אז מה היתרון של המאמין?
העובדה היא שכל ההגבלות האלה על היצר מקורן באלהים, כל ההגבלות שהמין האנושי נטל על עצמו ועמד בהן, מקורן באנשים מאמינים, והראשונים שמתפרקים מהן הם בד"כ אנשים שאינם מאמינים.
האמונה הופכת את האדם לבן חורין, אדם שאינו נשלט תמיד ע"י יצרו. שלא הולך אחרי המין והיצר ככלב מאולף אחרי עצם. אמונה מלמדת את האדם שיש לו כח, וכן לחברה, להתגבר על החומר. שהאדם יותר חזק מהחומר. האדם לומד דבקות במטרה ושמירה על עקרונותיו תמיד, בכל מחיר, וללא פשרות. ערך חשוב ביותר. אז נכון, לפעמים זה גם בלי לשאול שאלות (היהדות דוקא מלמדת כן לשאול) אבל הנחישות היא יתרון חשוב מאד.
חברה מאמינה תהיה יותר רוחנית ופחות יצרית. חברה שאינה מאמינה תשתעבד לחומר.
ומזה בדיוק חוששת ביותר החברה שדוקינס משתייך אליה. החברה שמשתוקקת להכנע ליצריה. שהמפלט שלה הוא לטעון שמה ביכלת האדם לעשות? היצר חזק ממנו ואין הרוח יכולה להתגבר על החומר. החברה הזאת כ"כ רוצה לנאוף מדי פעם, שהדבר שהכי מרגיז אותה הוא לא עונש מות לנואפים אלא עצם ההכרזה שאדם יכול למשול ביצריו ובתשוקותיו ולכוון אותם אל המטרה המושכלת. האנשים האלה כ"כ רוצים להיות בהמות, ולהרגיש שאין ברירה אלא לנאוף מדי פעם, כי אין האדם יכול לשלוט בחומר. אלה אנשים שהדת כ"כ מפריעה להם, והאבולוציה היא מפלטם האחרון.
האמונה ברוח האדם ובכך שיש רוח המנהיגה את העולם, היא בעלת יתרון שרידותי ברור. היכולת להתעלות מעל החומר ולנצחו. זהו היתרון האבולוציוני של האמונה. למאמין יש מוטיבציה גבוהה יותר ומשמעת עצמית גבוהה יותר, ולכן – יכולת לנצח את החומר. כמובן שהיתרון הזה קיים רק בתנאי שאכן יכולה הרוח לנצח את החומר. אם לא – היא הרסנית.
הרוצה לשרוד, ימצא תועלת רבה בקיומה של דת, השומרת בקנאות ובנחישות על ערכים בריאים של צניעות, שבת, וכד'. שתלמד אדם להתעלות מעל יצריו החומריים. הקנאות והנחישות הן כוחה הגדול של דת, והם המונעים מהערכים להתמסמס. עיגולי פינות במקומות שבהם הקיום קשה, יביאו בהכרח עם הזמן לשחיקה מוחלטת של כח הדת. לכן חשובה הקנאות עד מוות.
אדם מאמין חי חיים שיש בהם לא רק צרכים חומריים אלא גם רוח. כאן יבא דוקינס ויטען שגם הוא מספק את צרכיו הרוחניים באמצעות בטהובן, שייקספיר, דוגלס אדמס, ועוד רבים אחרים שכולם מוזכרים בספרו. יתכן. כל אדם יכול לספק את צרכיו הרוחניים כגשמיים, באמצעות דברים אמיתיים או שקריים. יספק דוקינס את צרכיו הרוחניים באמצעות שייקספיר, וידבר על רוח אנושית שעוסקת בניהול ענייניו החומריים של האדם (שהרי הוא לא באמת מאמין שיש רוח). האדם המאמין יודע שיש טעם ותכלית לחייו, ורוחו גוברת על החומר. האדם המאמין יודע שיש בעולם מושג ששמו קדושה. הוא חש בה. מי שממציא תכלית לחייו – אין תכלית לחייו, התכלית שהוא המציא אינה תכליתו וטעם קיומו, להפך, היא קיימת למענו ובעבורו, שהרי היא לא באה לעולם אלא כדי לספק טעם לחייו. רק מי שמאמין בערך שקיים גם בלעדיו, יוכל אולי לומר שהוא עצמו קיים למען אותו ערך. רק מי שמאמין בדבר שבאמת קדוש מצד עצמו, יוכל לחיות חיים שיש בהם קדושה. הקדושה תאפשר לו להתעלות מעל החומר.
לא עסקתי כאן אלא ביתרון אחד של האדם המאמין על פני הכופר, אפשר למנות יתרונות רבים נוספים. הזכרתי דוקא את היתרון הזה כי אני מתעתד לעסוק בו להלן, כשאסביר את ההגיון שמאחורי המצוות שדוקינס לועג להן.
דוקינס טוען נגד האמונה בכך שבגלל אמונה נשפך כ"כ הרבה דם ויש כ"כ הרבה מלחמות. לכן, טוען דוקינס, עדיף שלא תהיה אמונה. כי, כטענתו (עמ' 394): מדוע שמישהו יצא למלחמה בשל העדר אמונה.
למען האמת: נראה לי שדוקינס לא רחוק מזה, הוא כבר יצא למלחמה חובקת עולם בשל חוסר אמונתו. אבל במחשבה שניה: אין כאן סתירה לדברי דוקינס שלא יוצאים למלחמה בשל העדר אמונה. לדוקינס יש אמונה.
וכבר אמר הווארד בראון שאיש אינו מתמיד לדבר על אלהים כמו אלה המתעקשים שאין אלהים.
דוקינס מזועזע מאנשים שלא מתחתנים עם בני דתות אחרות. גם הזעזוע הזה מקורו בכך שמניחים מראש שאין אלהים. ממילא הפרט הזניח – באיזו שטות אתה מאמין, הוא אכן זניח. אם יש אלהים והוא תכלית הכל – אין לך סיבה גדולה מזו לא לשאת נשים מסוימות, שבעיקר העולם אינן מאמינות.
נראה לי שדוקינס עצמו היה מקבל בהבנה ואפילו בהכרח, אדם שלא מתחתן עם בחורה טובה ונחמדה, רק מפני שהשקפתה שונה משלו בעניני גזענות, או פמיניזם, וכד'. למה, א"כ, הוא חושב שאמונה באלהים היא פחות חשובה? כי הוא כ"כ לא מבין מהו אלהים (ותוכיח הוכחתו האוילית מהבואינג), שגם את המאמינים הוא רואה דרך משקפים של לא-מאמין. הוא לא מסוגל להבין במה מאמין המאמין, ולכן הוא לא מצליח להתעמת עם טענתו, שלא לדבר על לשלול אותה, כפי שהסברנו לעיל. הוא לא מבין שאני מאמין שיש אלהים באותה מידה שהוא מאמין שאין אלהים, או באותה מידה שהוא מאמין שאין להפלות בין אדם לבן לאדם שחור בקבלת עבודה. אבל אולי באמת אנחנו אשמים בכך שזאת הרגשתו של דוקינס, אי נכונותנו להלחם על אמונתנו כמו שמפלגות אחרות לוחמות על אמונתם, מעורר את הרושם שאולי אנחנו לא באמת מאמינים באלהים ודי לנו שיתנו לנו להיות דתיים בארבע אמותינו.
על האידאולוגיה שוה למות. נראה לי שבכך יודה גם דוקינס (ראה להלן עמ' 36). הוא פשוט לא מבין שאמונה בה' היא אידאולוגיה.
הנקודה היא, שדוקינס כ"כ משוכנע שאין אלהים, שהוא לא יכול להבין שיש אנשים שתפישת עולמם שונה משלו. או, ליתר דיוק, מותר להם להחזיק בתפישת עולם אחרת, אך כיון שאני צודק והם טועים – אין להם רשות לנהוג ע"פ המתחייב מתפישת עולמם השטותית.
בשולי הפרק נעיר שלמרות האמור כאן, בד"כ אנחנו לא יוצאים למלחמות בשם ה'. למה? אולי מתוך יאוש ואולי מתוך עצלות, ואולי פשוט מסבה פרקטית: כלם ימותו ולא בטוח שהטוב ינצח. בסרטים תמיד הטובים מנצחים, בחיים לא. בחיים החזק מנצח ומי כדוקינס יודע זאת. אולי עדיף לפנות אל הדרך של הסברה וחופש הדבור. שם לא החזק מנצח. שם הכל שונה לגמרי. שם מנצח הפוטוגני יותר, הכריזמטי יותר ובעל הקופירייטר הטוב יותר. (כמובן: גם מי שמבטיח הבטחות מפתות יותר, ובכלל: מי שיודע לפתות).
דוקינס מוכיח שהתורה לא נכונה מכך שהיא איננה מוסרית. אלא שכאן עלינו להתמודד עם שאלה מאד גדולה – מהו מוסר? אם אנחנו רוצים למדוד את מוסריותה של התורה, אנו צריכים אמת מדה מוחלטת שתגדיר מהו מוסר. האם המשימה הזאת אפשרית בכלל? (מלבד ע"י האפשרות שאלהים יבא וילמד אותנו מהו מוסר)? מהו בכלל מוסר?
דוקינס מקדיש פרק בספרו לשאלה: מהו מוסר? מהו שרש המוסר? האם יש דבר כזה מוסר מוחלט? אם כן – האם אנו כאן מוסריים? איך מודדים את המוסר? דוקינס עוסק בכל מיני מקרי מבחן של מוסר, ומוכיח באמצעות מחקרים שיש נטיה לרוב בני האדם לענות תשובה אחידה על רוב השאלות האלה. מכאן הוא מנסה ללמוד שהמוסר האינטואיטיבי שלנו הוא המוסר המוחלט. אבל כאשר הוא שואל איך נוצרה האינטואיציה הזאת, הוא טוען שנעשינו מוסריים רק מסבות אנוכיות של גנים. רק מפני שכדאי להיות מוסריים, זה עוזר לשרוד. האבולוציה עשתה אותנו מוסריים והיא גם קבעה בנו את האינטואיציה המבחינה בין מוסרי ללא מוסרי. בד בבד עם הקביעה הזאת, הוא מקוה שלא צריך אלהים או שוטר אחר כדי להיות מוסרי. הוא מנסה לגבש כלל שיגדיר מהו מוסר מוחלט, אך הוא מודה שהכלל שהוא מנסה לגבש אינו מנסה אלא להגדיר את האינטאיציות האישיות של המין האנושי, שדוקינס טוען שהן נוצרו כתוצאה משקולי שרידה של גנים. האם זהו המוסר המוחלט? למה נטייתו של האדם למוסר היא דבר שראוי לומר עליו אמן ולקבלו כמו שהוא גם כשאינו הגיוני, או לנתב אליו את ההגיון, ואילו נטיית האדם להאמין באלהים ראויה לכל גינוי?
דוקינס טוען שתשוקה מינית היא דבר חיובי אף ללא הטעם שבשבילו נוצרה. הוא לא מוכן לקבל זאת לגבי תכונות אחרות, שלשיטתו צריך להתגבר עליהן (כגון אמונה באלהים). מי קובע על מה צריך להתגבר?
יצאתם מבולבלים קצת? נראה לי שגם דוקינס. לכן, בסופו של דבר, דה-פאקטו הוא קיבל את הנורמות שרווחו בזמנו כתורה מסיני (אה, סליחה, כאתיאיזם צרוף), ולעזאזל ההגיון והחקירה. דוקינס מקבל כמה ערכים כמובנים מאליהם, כלומר: הוא איננו טורח להסביר למה הם ערכים נכונים, ומבחינתו הערכים האלה הם המדד למוסר המוחלט. באופן מקרי ביותר, הערכים האלה הם הערכים שרווחו בחברה החילונית באנגליה בזמנו ובתקופתו של דוקינס.
ברור שאני והחברה שבה אני חי צודקים
בשום מקום דוקינס לא טורח להסביר למה הוא בעד פלורליזם, מתירנות עד גבול הבהמיות, פמיניזם, שוויון קיצוני עד כדי אבסורד בין כל בני האדם, ועוד. ברור שאלה הערכים. אלה הערכים שרווחו בימי, וכל מי שחולק עליהם טועה, נקודה. לכן הוא מרשה לעצמו להשתמש בכל מיני ביטויים כמו: (עמ' 89) "אם אנו דוחים את ספר שמות ואת ספר ויקרא כפי שעושים כל בני האדם המודרניים הנאורים". או – "וחלקם נתעבים ביותר ע"פ כל קנה מדה סביר" (שם). בקצור: כל מי שלא מסכים עם דוקינס איננו נאור, וקנה המדה שלו אינו סביר.
הכוון של דוקינס הוא: ברור שההשקפה הרווחת בימי היא אמת, ולכן ברור שאלהים שלא מסכים אתה אינו אלהים. ברור שמה שנגלה לעיני אמת, ולכן ברור שאלהים שאינו מקפיד להיגלות לעיני אינו אלהים. ברור שאלהים נברא כדי לעשות לי טוב, לכן ברור שאם משהו בעולם לא מתנהל בדיוק כמו שהייתי רוצה – אין אלהים. והלא אני רוצה שלא יהיה אלהים, ומכאן מוכח שאין. וכאמור לעיל – ברור שאני צודק, ולכן ברור שכל האנשים החכמים בעולם חושבים כמוני. אם הם דתיים – זה ודאי רק מן השפה ולחוץ. אברהם אבינו מושל בכיפה.
פרק 8 בספרו של דוקינס רווי כולו בשתי הנחות יסוד ברורות וסותרות: א. הדת היא שלילית כי היא אבסולוטית ולוחמת בחורמה נגד כל מי שחושב אחרת ממנה. ב. מה שאני חושב – נכון ומתקדם. מה שאחרים חושבים, מה שמדינות דתיות חושבות – לא נכון, טפשי ופרימיטיבי. יש ללחום נגדם באבסולוטיות ובחורמה.
למה כ"כ ברור לדוקינס שדברי אנשי דורו הם הנכונים? דוקינס, שמתהדר בכך שהוא עזב את השקפת העולם שחונך עליה ואימץ השקפת עולם אחרת, ומתוך כך לועג לכל מי שגדל כמוסלמי וחי כמוסלמי או גדל כנוצרי וחי כנוצרי (אגב, איך הוא יתייחס למי שגדל כאתאיסט וחי כאתאיסט? ומאידך – איך הוא יגיב אם בנו או נכדו יהיו דתיים?), אינו מסוגל לראות שום דעה חוץ מדעתו.
כל אדם בעולם שיך לשתי קטגוריות: לעם שגדל בו ולתקופה שהוא חי בה. דוקינס כ"כ משוכנע שמה שהיה פוליטיקלי קורקט בתקופתו הוא האמת המוחלטת, שמעמדה זו הוא מרשה לעצמו ללעוג לכל מיני אנשים שחיו בתקופות אחרות. אבל דוקינס לא שונה בהרבה מהמוסלמי הקיצוני שגדל באפגניסטן או מהנוצרי הקיצוני שגדל במדינת ארקנסו בארה"ב. הוא פשוט בחר בקטגוריה השניה. הוא מאמץ בלי עוררין את כל המוסכמות של הזרם התקשורתי-בוהמייני של תקופתו. והוא מטיף קיצוני לאידאולוגיה שלהם. הוא לא חולק עליהם באף נקודה משמעותית. הוא רק אולי קצת יותר קיצוני מהם, זה הכל.
הוא טוען שאתאיזם מעיד כמעט תמיד על עצמאות בריאה של הנפש (עמ' 17). אין ספק בכך, בפרט אם אתה חי בתקופה שבה כל מעצבי דעת הקהל השולטים בתקשורת, מתייחסים אל האמונה באלהים כאל דבר לא אמיתי, ואתה עצמך מעיד שבאקדמיה מתיחסים בזלזול למדען שאינו אתיאיסט.
דוקינס עצמו עומד על כך שחלק מהאמונות הברורות שלו היו בניגוד להלך הרוח עד לפני עשורים ספורים. גם בעידן המכונה מתקדם. אז על סמך מה ברור לו שהן נכונות עד שאין לו צרך להסביר מדוע, והוא מסתפק בכך שהיום הן מקובלות?
ולמה אני נגד הערכים האלה? אני ממש לא נגד, יתכן שבמקרים מסוימים אני אפילו מאד בעד (אם כי מאד קשה היום לבחון את הדברים באובייקטיביות, בשעה שהחברה כופה את דעתה בצורה ברוטלית), אני פשוט מתנגד לדרך שבה כולנו מקבלים את הדברים כמובנים מאליהם ולא בודקים אותם ברצינות.
ומה יאמרו בעתיד
דוקינס בכלל לא שם לב ששאיפתו הסוחפת (או הנסחפת) ליישר קו באופן קיצוני עם קובעי האופנה האינטלקטואלית של זמנו, מעמידה אותו לכאורה נגד מה שהוא עצמו היה אמור להאמין בו. מילא אני, שתורתי אומרת בפירוש "ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם", והתורה לא מבחינה בין רצח אדם לבן לרצח אדם שחור. בין גניבה מסיני לגנבה מבריטי (אם הוא יהודי העסק משתנה קצת, אך זה מסיבות אחרות). אך דוקינס, הרי הוא מאמין באבולוציה, אז מה יותר מתבקש מאשר לטעון שעמים שונים וגזעים שונים מן הסתם התפתחו בצורות שונות, ומטבע הדברים גזע מסוים יצטיין בכשרונות מסויימים, וגזע אחר – בכשרונות אחרים? מה יותר מתבקש מלטעון שהאבולוציה הועידה תפקידים שונים לגברים ולנשים, ולכן האיש והאשה נולדו עם כשרונות שונים, וממילא הם מותאמים לתפקידים שונים? (אגב, האם מותר ע"פ חוקי הפוליטיקלי-קורקט להאמין במחקר הקובע שהנשים נמוכות יותר מגברים וגם הכח הפיזי שלהן קטן יותר? או שעלינו להתיחס אל המחקרים האלה כאל מוטעים ושטותיים ולגנוז אותם, כמנהגה של האקדמיה במחקרים שאינם תואמים את השקפת העולם?)
דוקינס מאמין גדול של כל העקרונות הנפוצים בדורו. אני יכול להתנחם בכך שאין ספק שבעוד חמש מאות שנה הם יחשבו לשטויות ויעברו מן העולם. אם כי אין ספק שהאנשים אז יאמינו בשטויות אחרות. ומה לעשות? עלי להתמודד עם טעויות אנשי דורי.
דוקינס יוצא נגד אלה שאינם שואלים שאלות, ואינם טורחים להסביר את אמונתם. אך בשום מקום הוא כלל לא מנסה להסביר מדוע הוא בוחר בערכים של חופש מיני ושל שויון מוחלט בין כל בני האדם בכל התחומים.
כמשל לאדם שאינו רואה את העולם שהוא חי בו, הוא מביא (עמ' 509) את החרך הצר בבורקה. זה משל טוב למדיניות בת היענה שלו. אין ספק שאדם שלובש בורקה רואה את העולם טוב בדיוק כמו אדם שאיננו לובש בורקה. שהרי עיניו גלויות לחלוטין. אבל האיש מבחוץ לא יכול לראות את האיש שבתוך הבורקה, אלא רק את עיניו. אז האיש הזה חושב שהאיש שבבורקה רואה את העולם דרך סדק צר. לאמתו של דבר, האיש הזה רואה את האיש שבבורקה דרך סדק צר מאד. אמנם, דוקינס מודה שהוא חי בתוך בורקה מסתירה. אפלטון היה אולי אומר – בתוך מערה.
אז דוקינס אינו צריך להתעמת עם האקדמאים הנחשבים של תקופתו, רק עם חכמי תקופות אחרות. וכאן עשה דוקינס לעצמו עבודה קלה. יותר קלה מהעימותים שלו מול בריאתנים וכד'. בהשקפת העולם האנושית הכללית חלו שינויים, אין ספק בכך. אך ההנחה הברורה והפשוטה שכל שינוי הוא בהכרח התקדמות (דוקינס מודה שהיו נסיגות, אך כל הנסיגות האלה הן נחלת דורות קודמים, שהגיעו למסקנות שונות מהמקובל היום, אף אמונה שרווחת היום איננה נחשבת נסיגה בעיניו), היא חלק מהאגוצנטריות הגדולה שלו, שלא מסוגלת לראות שום דבר שמחוץ להשקפת העדר שלו. ברור לו כשמש שמה שהוא חושב נכון, וכלל אין צורך להוכיח זאת. הוא אפילו לא טורח להסביר למה השינויים הם התקדמות. כ"כ ברור בעיניו שההשקפה שלנו היא יותר נכונה מההשקפות של הדורות הקודמים, שהוא מרשה לעצמו לבטל אותן במחי יד. (זאת, אגב, טעות לא רק שלו. כל אדם נוטה לראות את השקפת העולם של החברה שהוא חי בה כדבר הטוב ביותר והמתקדם ביותר האפשרי. בחינת הדבר באופן אובייקטיבי פירושה הכרה בכך שיש חסרונות וטעויות באורח החיים שהאדם חי בו והתרגל לחשוב כמוהו, וזה לא קל. לכן נוטה האתיאיסט להתיחס כמובן מאליו לכך שהנורמות של החברה שלו הן הדבר המתקדם ביותר האפשרי, והמדע שלו הוא המתקדם ביותר האפשרי).
וזה הרבה יותר קל מהאתיאיזם שלו, כי איש מהדורות הקודמים לא בא להתעמת אתו בסימפוזיונים באוניברסיטאות.
בדורות הבאים, בודאי ילעגו לדוקינס כפי שהוא לועג לדורות שלפניו, אבל ממתי מעניינים את דוקינס אנשים שהוא לא יכול לראות?
אגב, דוקינס מודע לכך שהעולם ימשיך ויתקדם גם אחרי זמנו, ולכן הוא משרטט התקדמות דמיונית נוספת של העולם. למרבה אי-ההפתעה, ההתקדמות שהוא חוזה אינה אלא המשך הקצנה של הכיוון שהלך בו העולם עד תקופתו של דוקינס, והמשך הקצנה של תפישת עולמו של דוקינס. הקצנה עד כדי גיחוך. התקדמות של העולם בכוונים אחרים היא דבר שדוקינס אינו יכול אפילו לדמיין.
אם דוקינס דוחה את המוסר של התורה כיון שהוא לא עולה בקנה אחד עם המוסר שהיה מקובל בזמנו ובתקופתו של דוקינס, אני יכול לדחות את המוסר שהיה מקובל בזמנו ובתקופתו של דוקינס בגלל שהוא לא עולה בקנה אחד עם התורה. אני לא רק יכול לעשות כך, אני אכן עושה כך.
לדעת דוקינס התנ"ך הוא ספר מאד מאד לא מוסרי. לא ראוי ללמוד ממנו מוסר. הוא ספר אכזרי וצמא דם. הוא מביא כמה דוגמאות לאי מוסריותו של התנ"ך. כדוגמא ראשונה הוא מביא את סיפור המלאכים בסדום. לוט הרשע (וההומופוב!) לא מוכן לסבול את המעשה הלגיטימי שרוצים אנשי העיר לעשות באורחיו. הוא מוכן לשם כך להקריב את בנותיו (שובניסט). ובסוף האל האכזרי (וההומופוב) משמיד באכזריותו את כל העיר.
אז הבה נספר את הספור הזה בצורה שגם דוקינס יזדהה אתה: זהו סיפורם של תום וג'ון, שני עבדים שחורים שברחו אל חרותם מפני האדון המדכא שלהם (הנוצרי האדוק). הם בורחים אל עיירה מסוימת, ומוצאים בה מפלט בביתו של ביל, החוואי הנחמד בעל כובע הקש, ושתי בנותיו הבלונדיניות היפות, ג'יין וננסי. ביל מקבל אותם יפה ומכין להם ארוחה דשנה, אבל בעודם אוכלים ושותים, כל העיירה נסבה על הבית ורצתה לתפוש את אורחיו כדי לעשות להם "מה שעושים לכושים". החוואי כעס עליהם, והטיף להם מוסר: אל תגעו באורחי, אם אתם רוצים דווקא להיות ברברים – בבקשה, קחו את בנותי היפות ג'יין וננסי. אנשי העירה כעסו עליו ואמרו לו: מי אתה שתטיף לנו מוסר? העיירה כעסה ואיימה להתפרץ אל הבית. כשאיימה הסכנה הגדולה על הבית, שאלו תום וגו'ן את ביל האם יש לו סירה. "מה תועיל לי סירה?" שאל ביל, "הסירה על הגג ותושבי העיירה צרים על הבית". "לא חשוב" ענו שני הכושים. ישבו ביל ובנותיו בסירה, ובגלל רשעם הגדול של אנשי העיירה, המיסיסיפי עלה על גדותיו והציף את העיירה. רק ביל ומשפחתו נצלו. זהו בדיוק הספור בסדום, שנאת זרים. בסדום דאגו להעניק טפול הולם לכל זר שבא אל העיר. הם היו רשעים ונענשו. ואגב, מההקשר נראה שלוט לא באמת התכוון לתת את בנותיו, הוא העלה את הרעיון האבסורדי הזה כדי להטיף מוסר לבני עירו. כך נראה מהתשובה של העם "האחד בא לגור וישפוט שפוט?".
ולפי זה אפשר גם להבין את מעשיהן של הבנות, שחושבות לתומן שכל העולם המיושב חרב, והמשך קיומו של המין האנושי מוטל על כתפיהן הדלות. אבל אביהן הזקן השמרן, שגם בו תלוי המשך קיום המין האנושי, עלול לא לשתף פעולה בשל שמרנותו.
יתכן שאביהן סיפר להן שיש עוד אנשים בעולם, אך הן, בבקורת דוקינסאית טיפוסית, סרבו להאמין באמונות תפלות במה שעיניהן לא ראו מעולם. מה גם שכיון שהאב זקן, אין לנו זמן מיותר לבזבז על בדיקת כל מיני ספקולציות וכל מיני אמונות בכל מיני מקומות בעולם. האב זקן, וההזדמנות שנקרתה בפנינו להציל את המין האנושי מכלייה עלולה לא לחזור.
והספור המקביל בספר שופטים (שגם עליו מתרעם דוקינס בשל אי-מוסריותו), ברור שהוא נכתב בכוונה בלשון דומה לסיפור של סדום, כמו סיפורים רבים אחרים בספר שופטים, כגון מלחמת דבורה וברק שנכתבה במודע בתבנית פרשת קריעת הים, (ואם החוקרים חושבים שספר שופטים נכתב קודם – שיבושם להם). המטרה היא להראות כמה רע כשאין מלך, המטרה היא לא שנלמד מהספור כיצד לנהוג, אלא שנלמד כיצד לא לנהוג. זה ברור לכל מי שקורא את הפרק.
דוקינס תמה גם על העקדה. בקריאה פשוטה, הלא העקדה היא סיפור המופת המלמד את המסר הכפול: ה' לא רוצה שנמות, אבל אנחנו מצדנו צריכים להיות מחונכים לכך שאנו מוכנים למות למען הערכים; שאנחנו מוכנים למות ולהקריב את עצמנו ואת עתידנו הביולוגי למען מטרה חשובה ונעלה. הנסיון הדמגוגי לתקוף את המוסר של אברהם בכך שמעשה מעין זה גורם טראומה לילד, הוא נסיון מגוחך. ליצחק לא נגרמה שום טראומה, להפך: הוא התחנך למסירות נפש למען ערכים. מה בין זה לבין אותו נער שהכניס אצבע לסכר או אותו נער שהקריב את עצמו למען מלחמה בהיטלר? או למען חרות ועצמאות עמו? הלא על סיפורים כאלה כולנו גדלנו. כולנו גדלנו על אנשים גדולים שמקריבים את עצמם ומחנכים את בניהם למות למען ערכים נעלים ונשגבים!
מי שאין לו בשביל מה למות אין לו בשביל מה לחיות. אם יש מטרה לחייו – ברור שאם נוצר מצב שבו לא יוכל להשיג את המטרה אלא במחיר חייו – יקריב את חייו, הלא זוהי המטרה לחייו! מי שאין לו שום דבר אשר כדאי למות למענו – אין טעם לחייו. וכבר הסברנו לעיל שאמונה במשפט "האדם לא נברא לחנם, לכל אדם יש מטרה ותפקיד חשובים שלשמם נברא, אלמלא אותה מטרה לא היה נברא". מחייבת להאמין גם במשפט "היו משימות ותפקידים חשובים להעשות, ולכן ברא הקב"ה כלים לכך, גזרה חכמתו לברוא את הכלים עם שתי עינים, שתי רגלים, שתי ידים, גוף ונשמה, כדי שימלאו היטב את תפקידם". כיון ששני המשפטים הם שני ניסוחים שונים של טענה אחת. אלמלא יכולת ההקרבה האמורה כאן, אין טעם לחיינו, כמו שהסברנו לעיל עמ' 17.
האם דוקינס לא היה מזדהה עם סיפור על נער שהקריב את חייו למען זכותם של אנשים להתחתן עם בני מינם? או למען זכותן של נשים להפיל את פרי בטנן? (אגב: האם לא כל מי שבוחר להיות חד מיני מקריב את חיי ילדיו וילדי ילדיו, ובעצם את המשך קיומו, למען האידאולוגיה? האם לא כל מי שתומך בהפלות מקריב חיי ילדים למען האידאולוגיה?).
אם כך, מה יבטא את החשיבות למסור את הנפש למען ערך גדול, יותר מהערך הגדול והרוחני ביותר, האלהים? אבל דוקינס, כיון שהוא מראש הניח שאין אלהים, אומר שאין להקריב חיי אדם למען שטויות. אפשר להקריב חיי אדם למען ערכים נעלים כגון החופש לבטא את התשוקה המינית בכל צורה ולא לשאת בתוצאות. מילא תשוקה מינית, הדבר המייחד את האדם ומבדילו מן החי, דבר ששוה למות למענו, אבל אלהים? השתגעתם?
כלומר: המחלוקת בינינו היא לא על השאלה האם צריך למסור את הנפש על ערכים חשובים ונעלים, המחלוקת היא האם אלהים הוא חשוב ונעלה. בעניין זה – כבר הבעת את דעתך לעיל. אז למה אתה גורר את הדיון למקום שבו הוא לא נמצא?
דוקינס מטיל ספק גם במוסריותו של סיפור המבול. אך האם הסיור הזה לא מבטא את המסר החשוב, שעולם שאינו מוסרי – אין לו זכות קיום? האם הסיפור הזה לא מלמד את האדם איזה תפקיד חשוב ואחראי מוטל עליו בעולם, ושאם לא ישמור על העולם, הוא עלול להביא כליה לא רק על עצמו אלא על כל החי בעולם? נראה לי שארגוני הירוקים יאמצו את הסיפור הזה בשתי ידים.
דוקינס בא בטענות אל התורה שגוזרת עונש מוות על מקלל אביו ואמו, על מחלל שבת ועל ניאוף. את רוב תשומת הלב מקדיש דוקינס דווקא לניאוף, מסתבר שזה הדבר שהכי מטריד אותו. מה מפריע לתורה, שואל דוקינס, מעשה שעושים שני אנשים מבוגרים מרצונם החופשי ברשות היחיד?
עונש מוות
ראשית כמה מלים על עונש מוות. עונש מוות לא נועד להביא את החברה למצב שבו היא שומרת שבת ולא נואפת. עונש מוות נועד לשמר מצב שבו החברה שומרת שבת ולא נואפת. כחו של עונש מוות הוא בכך שלא משתמשים בו. כמובן, צריך להשתמש בו מדי פעם, לעתים רחוקות, כדי לשמור על תקינות החברה. אבל חברה בריאה שנורמותיה בריאות, אינה צריכה את זה אלא לעתים רחוקות.
כמובן, בשביל זה צריך תנאי פתיחה טובים. עונש מוות הוא לא אמצעי טוב כדי להפוך חברה לחברה בריאה. הוא אמצעי טוב כדי לשמר מצב של חברה בריאה. כוחו של עונש מוות הוא לא בכך שחוטאים ומתים אלא בכך שאיש אינו חוטא ולכן לא מתים. כמובן, אחת להרבה זמן צריך להפעיל אותו, אחרת הוא אינו רציני. אך הרעיון הוא שאין חוטאים. הדגש של התורה הוא "ובערת הרע מקרבך". לא שיהיה רע ותלחם בו, אלא ביעור מוחלט של הרע ושמירה על חברה בריאה. המטרה היא לעצור את הפשע בעודו באבו, ולא לקיים מערכת שחיה ומתפרנסת מכך שיש פושעים והיא מענישה אותם. המטרה היא ליצור חברה שאין בה רע. החברה שמענישה באמצעות אזהרות והתראות ובאמצעות בתי סהר, השלימה עם מצב שבו יש פשע ואנחנו נלחמים בו. תפקידו של הגנב הוא לגנוב ותפקידו של השוטר הוא לתפוש אותו. תפקידו של הסוהר להחזיק אותו בכלא. וגם הגנב, גם השוטר וגם הסוהר מתפרנסים בכבוד.
המדיניות של התורה היא "ובערת הרע מקרבך", אין פושעים. אחת לכמה שנים יהיה מקרה אחד, אבל בד"כ הם פשוט לא יהיו, והחברה תהיה תקינה ובריאה, ללא פגע רע.
ואם יבוא מישהו ויתעקש לשאול: ומה עם אותם אלה שכן הרגנו? לאותו אדם יש להזכיר שני דברים: א. הכמות של הקרבנות האלה היא מאד קטנה. הרבה יותר קטנה מכמות הקרבנות האנושיים שאנו מקריבים בעד הזכות להחזיק מערכת תחבורה ממוכנת שבה יש לכל אחד מכונית ליד הבית. ב. כל אלה שנהרגים על חטאיהם, הם אנשים שידעו מראש שעל המעשה שהם עושים הם יידונו למיתה, ובכ"ז עשו את המעשה.
האמת היא שהכלל הזה נכון לא רק בתורה. כל מי שמקבל עונש מוות (או עונש אחר), בכל מדינה שהיא, הוא תמיד אדם שידע שהמעשה שהוא עושה הוא מעשה אסור ע"פ חוקי המדינה שבה הוא נמצא, ושהמדינה גוזרת על כך עונש מוות, ואעפ"כ האיש בחר לחטוא בחטא הזה בדעה צלולה ומתוך ידיעה שהוא מקבל על עצמו עונש מוות. כמובן, זה לא מצדיק עונש מוות על כל דבר שנראה לראשי המדינה לגזור. הרי גם האיש שסרב למסור את ארנקו לשודד עשה זאת מתוך ידיעה שהשודד יהרוג אותו. לכן אין די בטענה הזאת, אבל כאשר היא מצטרפת לשיקולים נוספים שעומדים למעשה בזכות עצמם, כגון שמירה על החברה, על מוסריותה וחוסנה, ועוד – כאן החוק שקבעה המדינה, וודאי וודאי – החוק שקבע אלהים, הוא לגיטימי. כיון שכך, לא יוכל הפושע להסתתר מאחורי טענה כאילו לא מגיע עונש מוות על חטאו, בשעה שהוא ידע מראש שזאת תהיה התוצאה של מעשיו. יש הבדל בין שודד לשלטון ובין גזל שרירותי לבין דבר שעלול לפגוע בחברה או במוסדותיה. כאשר מדובר על חוק שהוא סביר, והפרתו עלולה לפגוע בחברה כולה, יש מקרים שבהם עןנש מןות הוא דבר סביר ולפעמים אף חוסך חיי אדם. בתנאי שהוא מיועד לכך שלא ישתמשו בו לעתים קרובות, אלא פשוט – לא יחטאו ולא ימותו.
כמו כן אין אמת בטענה שהמסגרת הזאת גורמת לאנשים לחיות בפחד מתמיד, תחת איום תמידי של עונש מוות. אם החברה בנויה כך שהמעשים המדוברים כלל אינם עולים על הדעת. וכל אדם גדל מגיל אפס על ההנחה הברורה הזאת, איש לא ירגיש שהוא חי תחת איום מתמיד. כדי להבהיר את הדבר, נניח שמדינה מסויימת מחוקקת חוק הגוזר עונש מוות על כל מי שיתלה על פנס הרחוב בובה סגולה בדמות חרגול. סביר להניח שכמה מלומדים מחוכמים יכתבו מאמרים נזעמים בעיתון על הפגיעה הנוראה בחופש הביטוי ועל זילות הדם הנשפך. סביר שיהיו גם כמה אזרחים שבשביל העיקרון יבואו בלילה ודווקא יתלו חרגולים סגולים על פנסי הרחוב. אבל 98% מהאוכלוסיה יתייחסו לחוק החדש באדישות עד כדי פיהוק. איש מהם לא ירגיש מאוים בגללו, ולא תהיה ברחובות שום אוירה של אימה או פחד מתמיד. אוירה של אימה תהיה ברחוב אם יגזרו על הציבור עונש מוות על עשיית מעשים שהם רגילים לעשות. לא אם גוזרים עונש מוות על מעשה שמלבד כמה תמהונים איש ממילא אינו חושב לעשותו. יתרה מזאת, אפילו אם יחוקק חוק הגוזר עונש מוות על עברה יותר מציאותית, למשל סחר בסמים, אזרח נורמלי מן השורה שמעולם לא היה לו קשר לסמים, לא ירגיש מאוים או מוטרד מהחוק החדש. עובדה שהיום יש במדינה עונש מפלצתי של מאסר עולם, והאזרח הנורמלי לא חי בפחד מתמיד. להפך, קיומו של העונש הזה מרגיע אותו. בחברה תקינה, שבה ממילא איש לא מחלל שבת ולא נואף, יתקבל עונש המוות על עברות כאלה בהבנה ובפיהוק.
כשהתורה קובעת עונש מוות על עברות שונות, היא מבטאת את חומרתן. הכוונה היא לא שהורגים את האנשים האלה, הכוונה הוא שאיש לא עושה מעשים כאלה, ולכן לא הורגים אף אחד. ומכאן תלמד כל החברה כמה חמורה המצוה שצותה כאן התורה.
איסור ניאוף וחשיבות הצניעות
ומכאן – לחשיבות המרובה שבשמירה על צניעות:
מקריאת הספר של דוקינס עולה שיותר מכל – הוא מוטרד מהחומרה שרואה התורה בניאוף. דוקינס הוא חסיד גדול של האדם הממצה את הנאותיו המיניות עד תום, ככל שמובילו היצר שלו (ובלבד שלא יפגע ישירות באחר). דוקינס מציע אדם המובל תמיד ע"י יצרו, ומתוך כך עושה גם דברים חסרי שכל והגיון, שאינם מוסיפים שום דבר לבניין העולם, ובלבד שיממש את יצרו. ובעיקר – את יצר המין.
לעומתו, התורה מציעה חברה בריאה, דעתנית, שכלתנית, מוסרית ובעלת שליטה עצמית, שבה מנצחת הרוח את החומר. כמו כן היא מציעה אדם שהוא אדם. ששולט בחומר ולא החומר שולט בו. שהוא אדון על יצרו ולא עבד ליצרו ולחומרו. שיכול לנהל את חייו בצורה מושכלת. שלא חי סביב יצר המין שלו ועושה בו דברים שיהרסו את מבנה המשפחה ואת החברה.
לדוקינס ברור לחלוטין שהריגת נואפים היא דבר שגם דתיים צריכים להסכים שהוא לא במקום. עד כדי כך הוא בטוח שדעתו היא אחת ואין בלתה בעולם הנאור. ועד כדי כך הוא מאמין בקדושת חופש הניאוף. אז הבה נסביר מה רע בעולם של ניאוף: בעולם מתירני חיים אנשים שלא שולטים בעצמם. הם עושים מעשים שהשכל שולל אותם, אבל הם אינם מצליחים למשול בתאוותיהם. בעולם מתירני חיים אנשים שהם עבדים ליצר המין. בעולם מתירני חיים אנשים שכל חייהם סובבים סביב הגוף והחומר, ולכן הם מאבדים את מעלת האנוש שבהם. בעולם מתירני מדי תמיד יהיה ריבוי גרושין, יהיה בלגן גנטי, איש לא יוכל להיות בטוח שהאיש שהוא קורא לו אבא הוא אכן אביו. איש לא יוכל להיות בטוח שכל האנשים שקוראים לו אבא הם אכן בניו. החברה תסוב סביב המין. ההתמכרות למין היא גרועה מהתמכרות לסם, אנשים חיים כל היום בשאיפה לא מושגת להשיג את כל הנשים בעולם. לעולם האדם לא יחוש שובע, תמיד הוא ישאף לדברים בלתי ניתנים להשגה. כל אשה שתעבור לידו תיצור אצלו תאווה מינית וחלומות כמוסים שלא ראוי לדבר עליהם (וזה כמובן מוסיף הרבה כבוד לנשים). כשברור לכל אדם מיהי אשתו וברור לכל אשה מיהו בעלה ואין חלומות אחרים, החיים טובים יותר. דוקא הסתכלות על החברה המתירנית ועל המקומות אליהם גלשה, נותנת את התשובה הברורה: בדור שמתיר ניאוף משפחות נהרסות, אין קדושה, אין כבוד לאשה (וראה להלן). האשה היא אובייקט מיני (ולמרבה הגיחוך, כך אומרים דוקא על הדת, השומרת מכל משמר שהאשה לא תהיה אובייקט מיני), משתמשים בה כפרסומת. לא נעים ולא מקובל לומר - אבל החברה מקולקלת.
לכן גם לא נכון לומר שאנו לוחמים נגד דבר שעושה אדם בארבע אמותיו ולא מפריע לאיש, אנו לוחמים נגד דבר שהורס ומרקיב את החברה. תהיה זאת היתממות לומר שאין קשר בין הרס המשפחה וריבוי הגרושין, והמרד שמורדים צעירים בדור שמעליהם, לבין המתירנות.
האם אתם מסוגלים לדמיין לכם עולם שבו אתם חיים בשמחה במשפחה שמחה ואוהבת. לכל בני המשפחה ברור כשמש שהם יחד לעולם. איש לא מעלה על דעתו שאי פעם תהיה לו אשה אחרת, אפילו ללילה אחד, ואיש לא מעלה על דעתו שאשתו מעלה על דעתה שאי פעם יהיה לה איש אחר, אפילו ללילה אחד. כל אדם אוהב את אשתו כמו שהוא אוהב את ילדיו, לא משום שהוא חושק בגופה או נמשך אליה בתאווה כלשהי, אלא מפני שהוא מעריך את האישיות שלה, מפני שהוא נמשך אל הנפש שלה ובעקר – משום שהיא אשתו, כמו שהוא אוהב את ילדיו משום שהם ילדיו. הוא לא חש שום משיכה אל הגוף שלה אלא רק אל הנפש שלה. המשיכה אל הגוף שלה לא מטרידה אותו במשך היום ולא מפריעה לו לעבוד, הוא חופשי ממנה, היא לא מתקימת אלא כאשר הוא בא לממש אותה. בכל שאר הזמן – היא שותפתו האמתית. הוא אוהב אותה כמו שהוא אוהב את הוריו וכמו שהוא אוהב את ילדיו, ללא שום משיכה מינית וללא שום משיכה גופנית, פשוט, מפני שהיא אשתו. חיים ללא מתח מיני. חיים של שלוה ואהבה (לא במובן המיני). חיים שבהם כל תא משפחתי הוא תא יציב ואוהב ובטוח. אתם מסוגלים לדמיין דבר כזה? בערך כמו נרקומן שמנסה לדמיין חיים בלי סם ובלי תלות בסם.
יתכן שאני מתאר את המציאות הזאת בצורה הרבה יותר יפה ואידאלית ממה שהיתה לפני שהתקלקלה החברה. אך אין ספק שבעבר, המציאות היתה הרבה יותר קרובה לתיאור הזה.
אילו חיינו עד היום בחברה שבה כל אדם מתחתן רק כי הוא יודע שהגיע הזמן להתחתן, הוא לא מעלה בדעתו אשה אחרת ולא מעלה בדעתו מין לפני החתונה. הוא מתחתן לא מתוך יצר (כפי שמעודדת תפישתו של דוקינס, מתוך כבוד לאשה כמובן) אלא כי כל אדם מתחתן ומוליד ילדים, והוא חי עם אשתו ואתה בלבד כל ימי חייו, העולם היה מאושר יותר ומתוקן יותר, עם פחות קנאה ושנאה (כמובן, לא לגמרי, אבל הרבה פחות מאשר היום), לכל אדם היו אשה וילדים והוא היה אוהב אותם. את כל הקלקול של החברה יכלנו למנוע אילו הקפדנו כשהתחילה ההתדרדרות, להרוג את כל הנואפים (כשהם עוד היו מעטים).
היום, גם בחברה סגורה שמנסה לחנך כך, קשה לעמוד בכך מול הפיתויים הקורצים מבחוץ. קשה לאדם להאמין שאין לו בעולם שום אשה אחרת, כשגלוי וידוע שבכל העולם היצר שולט באדם שלטון ללא מצרים ועושה מה שבא לו.
אבל זאת התרבות שאנו חיים בה. מגיל 0 אנחנו קוראים ספרים, רואים סרטים ומספרים בדיחות על אהבה, מין וניאוף. מתרגלים לחשוב רק על זה. מתרגלים לחפש תמיד את המין השני. נכון, זה טבעי, אבל התרבות לא עושה שום דבר כדי לשלוט בזה או כדי להתגבר על זה, להפך, היא מעודדת התמכרות. החברה ממכרת את האדם למנות גדושות מדי של סחורה מהסוג הזה, של מוצרי תרבות המכילים ריגושים מסוגים כאלה, ולא פלא שאח"כ הוא לא מצליח להשיג בחיים האמיתיים את כל מה שהוא למד בספרים ובסרטים. כשהחינוך הוא שכל אדם צריך רק לחפש את ההנאה המינית הרגעית (המשפחה הנצחית הנוצרת עקב כך היא תופעת לוואי בעייתית, כורח בל יגונה), לא פלא שגם מי שהשאיפה המינית שלו היא חולנית, מעוניין לממש אותה. הרי החברה מקדשת את הכניעה ליצר, אז למה יגרע אותו איש? לצורך העניין – אין שום הבדל בין מי שנמשך אל בן מינו לבין מי שנמשך אל אשת רעהו או אל סתם נערה תמימה שאיננה אשתו. (כמובן, הוא נמשך אל הגוף שלה ולא אל הנשמה שלה, אבל בכך דוקינס לא רואה שום פגיעה בכבוד האשה, כי זה לא בא מטעמים דתיים). סופו של האיש הזה שהוא מזניח את ילדיו ומשפחתו (שהם תופעת לוואי שלילית, כזכור), או שהוא בכלל לא מוליד אותה. והוא עסוק כל ימיו ברדיפה לא מושגת אחרי יצר שחרג מאד ממסגרתו.
רוב הבעיות בתחומי הזוגיות נוצרות מכך שלאנשים יש אשליה שיכולה להיות להם אלטרנטיבה טובה יותר, והם חולמים בהקיץ על כך. ברור לחלוטין שמי שיחיה עם אשה באי בודד, תהיינה נטיותיו אשר תהיינה, יאהב מאד את אשתו, לעולם לא תהיינה להם בעיות זוגיות או בעיות מיניות מעין אלה, והוא ימשך אליה ויחשוק בה. הוא יהיה מאושר איתה. תוצאה דומה יוכל להשיג גם מי שהחברה משדרת לו מגיל 0 שהוא ואשתו באי בודד ואין בעולם דברים אחרים זולתה. אבל מי שחי בחברה שמשדרת את ההפך, יתקשה בכך מאד.
וגם היחסים בין הורים לילדים התקלקלו מאד בחברתנו, כי כאשר ההורים לא מכבדים זה את זה, גם הילדים לא יכבדו אותם ויפתחו אתם מערכת יחסים מקולקלת. וגם אם בבית מסוים ההורים אוהבים זה את זה, הילד לא יוכל שלא להיות מושפע מהדרך שבה מתייחס חברו לכיתה להוריו.
לכן, א"א לומר שאנשים שנאפו הם שני אנשים שעשו מעשה מרצונם בארבע אמותיהם. מדובר על אנשים שעשו מעשה שהורס את החברה.
ולמה חשוב להחמיר בעניין הזה
האם באמת חושב דוקינס שכל מעשה שעשו אנשים בארבע אמותיהם אינו בר ענישה? מה אכפת לדוקינס אם פלוני נשא שתי נשים, בהסכמה מוחלטת של שלשתם? מה אכפת לדוקינס אם פלוני מוכר לאלמוני סמים, בהסכמתם המוחלטת של שני הצדדים, ובארבע אמותיהם? רק בגלל שדוקינס חושב אחרת? והאם דוקינס לא מבין שבכך שהוא מעודד מתירנות והפקרות בתחום יצר המין, הוא מכר את כל החברה לסם קשה, איש איש בארבע אמותיו?
דוקינס, שמטיף לכך שצריכה להיות לכל ילד בחירה חופשית אם להצטרך לדת מסוימת אחרי שהוא יודע את כל הנתונים, לא מחיל את הכלל הזה על החברה שהוא חי בה. החברה המקולקלת ביותר (ולמרבה הצער: גם המשפיעה ביותר, מה שגורם לקלקולים גם בבני חברות אחרות) שקיימת היום, כפי שהסברנו לעיל.
תפישת העולם המחמירה מאד בענייני צניעות, היא תפישת עולם שסוברת שהרוח חזקה מהחומר ומהיצר, אם רק ירצה האדם בכך. אדם שלא שולט בעצמו הוא לא לגמרי אדם. מי שמחליט שלא יעשן עוד ומעשן - עבד הוא. מי שמחליט שלא יאכל עוד עוגות ואוכל - אינו לגמרי אדם. את זה מלמדת התורה, שהחומר חזק מן הרוח. את זה לא מוכנים לקבל מקדשי החומר. נכון, אף אדם עוד לא הצליח לחיות לנצח בכח הרצון, אבל אדם שאינו מנצל את יתרונו כדי להתעלות מעל החומר, אינו אדם אלא בהמה משוכללת. היתרון היחיד שלו על פני הבהמה הוא שהבהמה משתמשת בשיניה כדי להשיג אוכל, והאיש הזה משתמש בטכנולוגיה מתקדמת כדי להשיג אוכל. (יובל נח הררי בספרו "קיצור תולדות האנושות" אומר שאם האדם של היום אינו יותר מאושר מהאדם של פעם, אין ערך לכל המהפכות שעבר האדם. בעיניו, תכלית הכל הוא לגרום אושר לאדם הפרטי. האמנם? גם בעל החיים נאבק כל חייו להשיג אושר. האמנם אין תכלית לאדם אלא להשיג אושר פרטי, וההבדל היחיד בינו לבין בעל החיים הוא שלאדם יש דרכים יותר משוכללות להשיג את זה?)
התורה מתקנת את היחיד אך בעקר את החברה (התורה היא דרך לתיקון העולם והחברה, וכבר עמדנו על כך לעיל עמ' 28). מכמה טעמים: גם כי ערכה של החברה חשוב יותר מערכו של היחיד, שהרי היחיד הוא בן חלוף ואילו החברה נצחית. אבל גם מפני שהחברה היא הדבר שמחזיק את היחיד ונותן לו כח להתגבר על דחפיו החומריים. כאמור לעיל: אני מכיר הרבה אנשים שמשתוקקים להפסיק לעשן, ואינם מצליחים. הם מבטיחים לעצמם פעמים רבות שהסיגריה הזאת היא האחרונה, והם ממשיכים לעשן. האנשים האלה לעולם לא יחשבו בכלל לעשן בשבת. זה לא קשה להם בכלל, הם בכלל לא מתפתים אפילו בקצה המחשבה לעשן בשבת. אני מכיר הרבה אנשים שממש משתוקקים להפסיק לאכול, אבל הם לא עומדים בכך. האנשים האלה בכלל לא מתפתים לאכול אפילו פירור קטן ביום הכפורים, או אפילו פירור קטן שאינו כשר. מבחינתם זה לא קיים. האמת היא שזה נכון לא רק לגבי מאמינים, כל מי שמשתייך לחברה שבה יש כללים ברורים, ברורים עד כדי כך שלא צריך לומר אותם, ברורים עד כדי שאיש לא מעלה על דעתו שאפשר אחרת, אינו מתפתה לעבור עליהם. לכן, אפילו בחברה שטופה מאד בזימה, אדם נורמלי אינו חושק באמו או באחותו. בחברה שתתיחס לנשים נוספות כמו אמו ואחותו, איש לא יחשוק באותן נשים. אנשים שלא מצליחים להתגבר על יצר מסוים שלהם, הם בד"כ אנשים שחיים בחברה שמוכנה לקבל את הסטיות שלהם בהבנה. כשהחברה שוללת את הכניעה ליצר, הוא לא יתגלה והאדם עצמו לא ידע על קיומו. כמו שבחברה נורמלית לא יחשוק אדם באמו ובאחותו. יתכן שגם אני, גם אתה, וגם דוקינס בעלי נטיה חולנית לרצח, ב"ה בזכות החברה אנחנו בכלל לא יודעים את זה. התגברנו. אם החברה תקבל בסלחנות אנשים ש"אינם אשמים, הם פשוט נולדו עם נטיה לרצח", לפתע יתגלה שאחוז בעלי הנטיה הזאת הוא הרבה יותר גבוה ממה שחושבים. מכאן החשיבות והחומרה שבה מתיחסת התורה לניאוף ולכל עניני הצניעות. זהו כוחה של החברה, אך זהו גם כוחה של האמונה באלהים, ושל הרוח המושלת בחומר. בחברה שמאמינה בערכיה והם ברורים לגמרי, כמו שברור שאיש אינו חושק באמו ושאיש אינו טועם אף טיפת מים ביום הכפורים, לא יתפתחו אנשים שאינם יכולים לחיות בלי לרצוח, שאינם יכולים לחיות בלי לגנוב, שאינם יכולים לחיות בלי אשת השכן, או חד-מיניים. כל אלה שנולדו עם נטיה כזאת, בכלל לא יֵדעו שהם כאלה, הנטיה לא תבא לידי ביטוי לעולם. אם החברה לא היתה צורכת במידה ממכרת בדיחות גסות, שלטים חושפניים, נשיקות על רקע השקיעה וחיזורים, הציבור לא היה מתמכר. דווקא כשבכלל הציבור יש התמכרות ליצר – באות התופעות האלה לידי ביטוי. משימות מעין אלה הן מסוג המשימות שבהן האמונה מצדיקה את עצמה, כלומר: אדם יכול לעמוד בהם רק אם הוא יודע בוודאות שהוא מסוגל, הוא מאמין ביכולתו, ומעולם לא התמודד עם אף סימן שאלה בהקשר לכך. כמו בדוגמאות שהבאנו לעיל. מי שהחברה משדרת לו שאולי הוא לא יכול לעמוד במשימה, ושלא בטוח שכל אדם יכול למשול בעצמו בעניין הזה, ייכשל. לכן החברה צריכה להיות בריאה, וכדי שהחברה תהיה בריאה, אסור לה לקבל בסלחנות יחידים שחורגים מהכללים.
בחברה שבה גלוי וידוע וברור ופשוט (ואיש לא חשב מעולם שאפשר אחרת) שכל אדם נושא אשה וחי אתה ורק אתה כל ימיו, ומוליד ממנה ילדים, לא יהיה מי שלא יצליח לעשות את זה, ולא יהיה מי שיהיה לו רע עם זה. לאדם יכול להיות רע בחיים רק אם הוא חושב על אפשרויות אחרות. מה שפשוט – הכל עושים פשוט מפני שהכל עושים. לעומת זאת, בחברה שבה נשמעים קולות – ואפילו בודדים – הסוברים שאדם מסוים לא יכול לגבור על יצרו. בחברה שבה השאלה האם אדם יכול לגבור על יצרו מונחת על השולחן, שם יתקשה האדם הרבה יותר לגבור על יצרו.
נכון, היחיד יכול להתגבר על יצריו ולעצב את אישיותו כרצונו גם בלי חברה תומכת, הוא יותר חזק מיצריו והוא יכול לגבור עליהם גם בלי תמיכה של החברה, אין דבר העומד בפני הרצון, ובפני הנחישות וההחלטה. אבל בלי תמיכה חברתית זה הרבה יותר קשה.
החברה היום מרבה להפריח סיסמאות שנשמעות חיוביות מאד כגון "סופה של האהבה לנצח", וכיו"ב. אבל כשאנו מתבוננים בתוכן שיוצקת החברה האתיאיסטית לתוך הסיסמאות האלה, מתברר שה"אהבה" המדוברת איננה ערך של רעות, אחוה ועזרה הדדית בין בני אדם. הדבר שהם מכנים אותו "אהבה", אינו אלא השתעבדות מוחלטת ליצר השפל והאגואיסטי ביותר של האדם, החושק באשה מסוימת דוקא, ומשיג אותה גם אם השכל שולל את הקשר הזה. את הערך הזה מקדשת החברה האתיאיסטית. ועל זה היא שואלת: וכי איך אפשר לחסום את האהבה? (אגב, אם א"א לחסום את האהבה, מה אכפת לאתיאיסטים שאיש אחד ישא שתי נשים מרצונם החופשי של שלשתם? וכי אפשר לחסום את האהבה? זה מה שהם רוצים, למה להגביל את אהבתם? האם יתכן שאפילו החברה האתיאיסטית מבינה שאפשר לפעמים לחסום את "האהבה" למען הערכים? שהשכל צריך לנצח את היצר, פן תהרס החברה? אם כך – למה ברוב המקרים נוח להם יותר להשתעבד ליצר המין ולעטוף אותו במלה הנאצלת "אהבה"? גם המקרים האלה הורסים את החברה, ואף היחיד מתקשה להתגבר על יצרו בחברה המקדשת את ההשתעבדות וההתמסרות לאותו יצר, כמו שכתבנו כאן).
יחס התורה לאשה
ואגב כך, הגיע הזמן להפריך סופית את ההאשמה הכ"כ רחוקה מהמציאות, שהכל מצטטים כאמת מוחלטת, שהתורה רואה באשה רכוש של בעלה. (כמובן שגם דוקינס לא החמיץ אף הזדמנות לצטט את הקלישאה הזאת). הכל יודעים שהתורה רואה באשה רכוש, זה כ"כ ברור וידוע, הבעיה היחידה היא שזה ההפך הגמור מהאמת. התורה לא רואה באשה רכוש. בעלה לא יכול למכור אותה, לתת אותה או להשאיל אותה לאחר, או להשקיע אותה בבורסה וכו'. התחום היחיד שבו היא קניינו הוא איסור גילוי עריות. אבל דוקא נגד האיסור הזה מתקומם דוקינס בכל נימי נפשו, הוא עוטף את זה בצלופנים יפים ("היא לא רכושו"), אבל מאחורי הצלופנים עומדת התקוממות נגד שליטה על היצר המיני.
התורה כמובן לא מתירה את כבודה של האשה, כמו שטוען דוקינס. להפך, התורה מרחיבה בבאור האיסור של גילוי עריות. ובכך מקדשת ומכבדת את האשה. במקרה של גילוי עריות, יהרגו גם הנואף וגם הנואפת. אין הבדל ביניהם. במקרה שלא חטאו – חל אסור שוה על הריגת איש ועל הריגת אשה. ובמקרה של אונס – יענש רק האיש. אך אך טבעי הוא שהתורה תתייחס ביתר חומרה ליחסים שלא כדרך הטבע, מאשר ליחסים שהם אמנם אסורים מאד, אך הם כדרך הטבע.
החברה המתקדמת רוחשת כבוד רב לאשה, תעיד על כך ללא ספק העובדה שנשים משמשות ללא הרף כפרסומות לכל מוצר. רצוי עם כמה שפחות בגדים (כי כידוע זה מוסיף כבוד לאשה). גם בארועים מכובדים שבהם לא יופיע גבר אלא בבגד מכובד המכסה את רוב הגוף, תופענה נשים בלבוש חושפני (כדי להוסיף כבוד לאשה ולהאדיר את הנשמה והנפש הגדולה שלהן). וכך הן תעלינה לנאום ולהסביר את מה שכולנו כמובן כבר יודעים – שהדת מבזה את האשה, ורואה בה קניין של בעלה.
האם ההפקרות שמציע דוקינס מוסיפה כבוד לאשה? העובדה שנשים הפכו לאובייקט פרסומת? (רצוי עם כמה שפחות בגדים) האם כל זה מוסיף כבוד לאשה, או שהוא פשוט חושף (תרתי משמע) את יחסה של החברה ה"מתקדמת" לנשים.
למה מניח דוקינס (עמ' 509) שלבוש צנוע הוא מכשיר לדיכוי נשים והדחקה של חרותן ויופין. אולי הלבוש הצנוע הוא אמצעי להגן על נשים מפני מבט חמדני של גברים, שכל מה שהם רואים באשה זה רק את הגוף שלה, ולשמור על חרותה להמשיך להיות גם בן-אדם ולא רק גוף? או אולי כשדוקינס אומר "חרותה ויופיה" הוא מתכוון (כמובן, מתוך רחישת כבוד עמוק לאשה), לחרותה לנאוף ולהקסים ביופיו של גופה את הגברים סביבה, להציג בפניהם בצורה מובלטת את אברי גופה, ולטעון שאצל הדתייים האשה היא אובייקט מיני.
(בעצם, אולי הדבר מובן, הרי דוקינס אינו מאמין שיש באדם משהו מלבד גוף. התכונה החשובה ביותר שיש לאשה, שהיא המכשירה אותה לשרוד מבחינה אבולוציונית, היא יכולתה לזכות להערכה בעיני הגברים ולמשוך את תשומת לבם. לכן דוקינס, (בהיותו פמיניסט ומעריך נשים), מבין שאשה, גם אם תהיה בעלת אישיות נעלה ותביא תועלת רבה לאנושות, אינה בעלת ערך אא"כ היא תרשים דוקא את קהל הגברים. מעשה חשוב לא יקרא חשוב אא"כ הוא ירשים קהל, ודוקא קהל של גברים (קהל של נשים לא נחשב, שהרי אנו פמיניסטים ושוויוניסטים, ולכן אין אנו מעריכים את קהל הנשים). זאת התכונה החשובה מבחינה אבולוציונית ואסור לפגוע בזכותה של האשה לממש אותה. מלבד העובדה שהאשה היא הגוף, כי דוקינס אינו מאמין בקיומה של נפש).
שיא החוצפה הוא שהפמיניסטים אומרים שאצל הדתיים אשה היא חפץ או רכוש. אינני יודע איך מתוך חברה שבה מודדים את האשה ע"פ יופיה הגופני, ע"פ הצבע המלאכותי של שערה, ע"פ משיכתה המינית, וע"פ עוד כמה תכונות גופניות שאין הדפוס סובלן, והנשים מצייתות לכלל הזה ומתלבשות בהתאם, איך מתוך חברה כזאת יוצאים אנשים שבלי בושה טוענים שאצל הדתיים האשה היא חפץ.
שבת וכבוד אב ואם
לא רק חומרתו של הניאוף קשה לדוקינס, קשה בעיניו שהתורה מתיייחסת בחומרה גם למצות שבת ולכבוד אב ואם.
לגבי שבת, ודאי שאינני יכול להסביר את חשיבותה האמתית של השבת למי שהשבת איננה מיועדת עבורו, וודאי שמעולם לא התנסה בה. אבל עם ישראל שקבל את השבת ואת הקדושה שבה, מבין ויודע שהיום הקדוש הזה בשבוע הוא הדבר העיקרי שיכול לתת לאדם הבנה ותחושה של מושג הקדושה. בו מתברר שיש קדושה בעולם, והחלק הרוחני והנפשי שבאדם – אותו חלק באדם שדוקינס מתכחש לו – מקבל בו את שלו, וממלא את תפקידו כלפי אלהיו. זה היום שבו עושה האדם לאלהיו.
אבל אפשר להסביר את השבת גם באופן שדוקינס יוכל להבין: סוף סוף תיקנו כאן חוק לטובתך. כידוע, אם לא נקפיד מאד מאד על איסור עבודה בשבת, ונפתח את הדבר לבחירתו החפשית של כל אדם, ברגע שבעל מקצוע אחד יתחיל לעבוד בשבת, התחרות תאלץ גם את כל היתר לעשות כן, ובסוף כולם יעבדו בשבת ואף אחד מהם לא ירויח מזה. גם ללא הטעם של תחרות, אם השבת לא תהיה דבר מוחלט שאין עוברים עליו בשום מחיר ובשום מקרה, לאט לאט גם אלה שכן רוצים לתת מנוחה לנפשם יתחילו לעבוד "קצת פה וקצת שם", ובסופו של דבר ימצאו כל בני האדם את עצמם במצב של חמורי עבודה שאין להם דבר בחיים חוץ מלעבוד כדי שיהיה מה לאכול ולאכול כדי שיהיה כח לעבוד וחוזר חלילה. (ואפילו בעולם הבא הם לא יוכלו להנפש, כי דוקינס לא מאמין בעולם הבא).
כך או כך, ברור למה השבת היא ערך חשוב מאין כמותו, וברור למה צריך לשמור עליו מכל משמר ולהקפיד מאד מאד שלא תפרץ גדרו לעולם.
ואת חשיבותה של מצות כיבוד אב ואם נראה לי שאפילו דוקינס יכול להבין. אפילו את העובדה שבני האדם מאמינים באלהים הוא מסביר בכך שיש בהם תכונה חיובית לקבל את דברי הדור הקודם (עמ' 252), שהיא תכונה אבולוציונית חיובית בדרך כלל, החסרון היחיד שלה (לדעת דוקינס) הוא שהם מלמדים את הילדים להאמין באלהים. דוקינס מאמין גדול בממים (עמ' 276), כלומר: מסר תורשתי שמועבר לא באמצעות גנים אלא באמצעות חינוך. למעשה, מה שהופך את החברה האנושית לחברה אנושית, הוא העובדה שכל דור ממשיך את הדור שקדם לו. אם כל אדם היה מתחיל את חייו מאפס, היה אורך החיים של כל דעה כאורך חיי בעליה. החיים הרוחניים לא היו יכולים להתפתח ולגדול ולהתקדם עם חלוף התקופות, כמו גם המדע והטכנולוגיה. לצורך כל אלה נחוץ שהאדם ידע לקבל ולהעריך את הדור שקדם לו.
יתרה מכך: אדם צריך לדעת שזה לא מובן מאליו שהוא בעולם, בפרט לדעת דוקינס שסובר שקיומו לא נעשה בכוונה תחילה, אלא הוא תוצאה מקרית של מוטציות שיכלו גם לא להתממש. מן הראוי שידע שהוא חי לא בזכות עצמו אלא בזכות אלה שהביאוהו עד הלום. ויכיר להם טובה. ואולם, צריך להודות שזה מסוכן מאד. כי אם אדם יתחיל לחקור מאין בא לעולם, ולמי הוא חייב להודות על כך, הוא עלול להגיע למסקנות מאד מאד מסוכנות. וד"ל. יותר טוב שלא ידרוש במופלא ממנו וימשיך להתיחס אל עצמו מנקודת המבט הסובייקטיבית שלו, ולראות את עצמו ואת קיומו כאלמנטריים.
דוקינס כועס על ענש מות לא רק כאשר הוא מופנה כלפי נואפים ומחללי שבתות. אפילו נגד השמירה על חיי אדם יש לו טענות.
הוא מתנגד לחקיקה הכוללת עונש מוות לרוצחים כדי להרתיע אנשים מלרצוח. חקיקה מעין זו ודאי תחסוך חיי אדם, שהרי אם יונהג עונש מוות, אחוז ניכר מהרוצחים הפוטנציאליים יוותרו על תכניותיהם הכמוסות. נכון, יש אחוז מסוים שממשיך לרצוח, וכלפי אותו אחוז נאלצים גם אנחנו להיות רוצחים. אבל אנחנו לא הורגים אף אדם על לא עוול בכפו. כל האנשים שאנחנו הורגים הם רוצחים בעצמם.
דוקינס (עמ' 412) יוצא נגד אנשים שמתנגדים להריגת עוברים אך מקדמים הטלת ענש מות על בוגרים. תיאור מאד מזעזע, בפרט לאור העובדה שדוקינס שכח, משום מה, לציין שהעוברים שנהרגו לא עשו רע לאיש, בעוד שהבוגרים שנהרגו – כולם רוצחים. דוקינס לועג לג'ורג' בוש שצחק על נידונה למוות שהתחננה על חייה, והציע לה להזכיר לבוש שהיא היתה פעם עובר. דוקינס שכח שאותה אשה לא שעתה לתחנוניו של האיש שאותו, מן הסתם, רצחה. (אני מניח שעל כך היא נידונה, כי רצח היא העברה שעליה דנים למוות בארה"ב).
ההנחה העומדת מאחורי הדין הנותן עונש מות לרוצחים, היא שעונש המות מרתיע רוצחים פוטנציאליים, ולכן חוסך חיי אדם, ולפחות תורם לכך שימותו הרשעים ולא הצדיקים. אבל מסתבר שהדמגוגיה יותר קדושה מהתבונה. ואל נטריח את עצמנו בפרטים קטנים.
עוד כותב דוקינס בעמ' 412, שמי שמתנגד להמתת חולה בשלב סופני, מונע מחקר רפואי שיציל רבים אחרים. אז אסור להרוג אדם כדי להציל אחרים? אז למה אתה מתנגד להפלת איש שמן על מסלת רכבת, כדי לעצור את הרכבת מלפגוע באנשים רבים אחרים, או להרוג אדם כדי לתת את אבריו לחולים (עמ' 320-323)? והתשובה ברורה: ביום שבו תפתח לחריגים את הכלל שאין רוצחים, תפתח מדרון חלקלק שאין לו סוף. לא כן אם אתה הורג אחר משפט. דוקינס מתיחס לטענה הזאת, ושולל אותה ללא נימוק. הוא רק כותב שהוא לא מאמין שהריגת עוברים או חולים תפתח מדרון חלקלק. הכל יודעים שיש הבדל בין הריגה לפני הלידה להריגה אחריה. (אגב, זה נכון גם להלכה). אבל הכל יודעים? לפני כמה שנים הטביע אלי פימשטיין את בתו באמבטיה, וטען שזו "הפלה מאוחרת". (ובעקבותיו ארע גם המקרה המתוקשר של רוז). אלי פימשטיין היה יכול להיות הסנונית הראשונה הפורצת את הסכר, אלמלא העמידה (או הושיבה) אותו החברה במקומו, במלא החומרה וללא רחמים. (מזל שהוא פעל נגד אימה של הילדה, ורחמי החברה נכמרו על האם. אני חושש מאד שאילו היה מדובר במקרה שבו האם הטביעה את הילדה ("הפלה מאוחרת") נגד רצונו של האב לגדל את הילדה (או אולי עדיף, לצורך העניין, ילד), היתה התקשורת בישראל, ובעקבותיה החברה, מתגייסת לרחם על האם).
בקיצור: אם החברה לא תתייחס בכל החומרה לכל רצח באשר הוא רצח, המדרון החלקלק יפרץ.
אבל דוקינס שולל את עונש המוות אפילו נגד רוצחים גמורים (אמנם בעמ' 418 מתיחס דוקינס בחיוב מסוים להטלת עונש מוות על רוצח, מדובר על אדם שרצח רופא שביצע הפלות).
לדוקינס ברור שיש שקול מרכזי אחד בשאלה האם להרוג אדם: האם הוא סובל. האם זה ערך חיי האדם? ההנאות הגופניות? אולי לכן הוא מקונן על כך שא"א להרוג אדם סובל ויש להרוג בע"ח סובל, הלא מה יש לו ליצור החי מלבד הנאות? אולי הזלזול הזה בקדושת חיי אדם הוא הבסיס להפקרות שבה מרשה דוקינס להרוג בקלות עוברים וחולים סופניים? אינני יודע. אבל בסוגיא הזאת כבר עסקנו לעיל בעמ' 15, ולכן אין צורך להאריך כאן.
בקצור: לתורה יש ערכים, ועד כמה שהדבר נשמע מוזר ורע – חשוב לה גם לשמור עליהם. היא מאמינה בכך שלאדם יש טעם, תפקיד ותכלית, וצריך לשמור היטב על המסגרת כדי שהאדם אכן ימלא את תפקידו ולא יהפוך לבהמה. אבל ההכרה בכך היא מסוכנת, כי היא עלולה חלילה להביא להכרה גם באלהים. אז אולי עדיף לוותר על התודעה האנושית ולהתמסר להנאות החיים.
התורה מאמינה שיש לאדם תפקיד וחשיבות גם מעבר להנאות הגופניות, שיש גם לבעלי חיים. לכן יש לו יתרון על בעלי החיים. לכן חשוב גם לשמור על המסגרת ואסור לאדם להתמסר ולהתמכר יותר מדי להנאות החיים החומריות. כדי שיוכל לשמור על הרוח אשר בו (יש דבר כזה). כדי לשמור על הדבר החשוב הזה, חשוב לשמור בקפדנות על המסגרת. לא להתפשר על ערכים ולא לעשות הנחות.
התורה מציעה דרך לשמור על חברה בריאה. ואולם, כדי לשמור על בריאות החברה צריך להקפיד מאד ולהחמיר עם החוטאים, ללא פשרות.
פריצת המסגרת הזאת פירושה שאין לאדם רוח, אין תכלית חשובה, ואין סיבה אמיתית לקיומו. נחמד להאמין בכך, זה נותן לנו חופש מאלהים ומחיי רוח וזכות להקדיש את חיינו לדברים חשובים באמת כמו אכילה, השמנה, הרזיה, משחקים ומין למינהו. וזה נותן משמעות אמיתית לחיים. איזו משמעות יש לאדם חוץ מאוכל ומין?
אבל מי שמאמין שיש משמעות לקיומו של העולם ולקיומו של האדם, ויתרה מכך – שהעולם שייך לאלהים, מבין למה חשוב לשמור בקפדנות ובקנאות על המסגרת והכללים של התורה.
האמנתי כי אדבר, אני עניתי מאד.
מלכתחילה היה ראוי וכדאי, שאת האמונה באלהים אוכיח מעצמי, ולא אחכה עד שמי שאינו מאמין יאלץ אותי לעשות זאת. צריך היה לפתוח את הספר בהוכחה למציאות האלהים, ולהתקדם משם צעד אחר צעד להסבר דרכי הנהגתו של אלהים בעולם.
אבל מי שמחכה שהצד השני יפתח, סופו שהצד השני קובע את סדר היום, וכך במקום לדבר אני רק עניתי, עניתי מאד.
אבל העיקר הוא שהאמנתי. גם לכופרים ייעד אלהים תפקיד חשוב בעולמו, וטוב שדוקינס ממלא היטב את תפקידו. אלמלא הכופרים לא היינו מבחינים באמונה. יש להודות לכל הכופרים על כך שהם מניחים את השאלות החשובות על השולחן, ובזכותם אנו מתמודדים עם הנושא מכל צדדיו ומבררים לעצמנו את אמונתנו.
אז תודה רבה לריצ'רד דוקינס, ניפגש בסיבוב הבא. (או בזה שאחריו, העקר שניפגש בסיבוב).
עד כאן בקשר אליו, אבל אולי זה הזמן לחשוב איך הייתי בונה את הספר אילו הייתי בא מלכתחילה לכתוב ספר על אמונה באלהים, ולא הייתי מחכה שהצד השני יעורר אותי לדבר.
ובאמת, איך אפשר לכתוב ספר על דבר גדול כ"כ, מפעים כ"כ, שא"א בכלל לתפוש אותו בשכלנו הישר והפשוט? איך אפשר לכתוב על אלהים, שהנפש מבקשת בכל עת לקום ממקומה ולרוץ אליו, להדבק בו, להתקרב אליו, אך אינה יכולה להכיל ולו מקצת ממנו? אדם המדבר אל אלהיו שלש פעמים ביום, השומר את שבתו ומתענג יום אחד בשבוע על הישיבה תחת כנפי אלהיו, איך הוא יכול לבטא בספר ולו מקצת מכל הדברים האלה?
המפלט הטוב ביותר הוא הבריחה מעיסוק באלהים עצמו לעיסוק במעשיו. את מעשיו הלא אנו רואים. הלא א"א שלא להתפעם ולחזור ולהתפעם מגדלותו של האלהים שיצר עולם חכם כ"כ, שנתן בטבע את החכמה הגדולה לקיים עולם מורכב כ"כ ומותאם כ"כ למטרתו, ובנה את עולמו כך שהוא מחזיק את עצמו. לנוכח הטבע אנו עומדים ומשתאים, כיצד העולם מותאם כ"כ טוב למטרתו. כיצד סובבת הארץ סביב עצמה וסביב השמש ויוצרת תנאים נוחים להתפתחותם של חיים, שיש להם סדר זמנים. אנו משתאים לנוכח הגאונות שביצירת בעלי חיים משוכללים והתאמתם המופלאה לסביבתם ולתפקידם. אנו נדהמים לנוכח מהלך ההסטוריה המכוונת לקראת התגלותו של אלהים, והמתקדמת בדיוק כפי שנאמר בתורה מראש שיקרה.
אבל זאת התחמקות. אין זה עיסוק באלהים אלא במעשיו. אבל באלהים עצמו – איך יכולים אנו לעסוק? ברור שהוא נעלה מכל מה שיכול להקלט בשכלנו.
והלא זה מוכח. ואולי מכאן הייתי צריך לפתוח את ספרי. בהכרח יש אלהים, כלומר: בהכרח יש משהו מעבר למה שאנו יכולים להבין בכלים שלנו. מעבר למה שאנחנו יכולים לתפוש בשכלנו, מעבר למה שאנחנו יכולים להבין. כח שכלנו וכח המדע יכול להסביר איך גורם נוצר מגורם שקדם לו. הוא לא יכול להסביר את הווצרותו של גורם ראשוני. הוא יכול להסביר חוק טבע ע"פ חוק בסיסי יותר, הוא לא יכול להסביר את הווצרות החוק הראשון. בכלל, אנחנו כ"כ רגילים לחיות בתוך מסגרת של זמן, חומר ומקום, עד שאין לנו שום יכולת להבין פעילות שאיננה תלויה במסגרת הזאת. אנחנו רגילים שכל דבר הוא חומר, שכל דבר הוא גוף, שכל דבר תלוי במערכת של רבים, שבהם המאוחר נגרם ע"י הקדום יותר. אבל אין בכח המערכת הזאת להסביר את עצמה. כדי להסביר את עצם קיומה, מוכרחים אנו להבין שיש משהו אחד מחוץ למערכת הזאת. משהו שהוא אחד ויחיד, שאינו גוף ואינו חומר ואינו תלוי בזמן. שהוא רואה במבט אחד את כל העולם ואת כל ההסטוריה. הוא הגורם לקיומו של היקום ולכן קיומו של כל היקום בידו הוא ואינו תלוי אלא בו. כל אשר קורה ביקום קורה מכחו. הוא המנהיג את העולם ומנהל את ההסטוריה כרצונו.
את כל זה היה עלי לכלול באותו ספר שהייתי כותב. אך ספק האם היה בכך כדי להבהיר את עומד מושג האלהות. אולי הייתי צריך להוסיף פרק שיבהיר את מושג הזמן. האם הזמן נוצר פעם ומי בכלל קבע שהעולם יפעל במושגים של זמן.
מן הסתם, הייתי מקדיש פרק להבדל בין חומר לרוח. הייתי מסביר למה א"א להסביר את קיום העולם באמצעות חומר בלבד, ושהרוח שולטת בחומר. אולי הייתי מוסיף ואומר שלא רק שא"א להסביר את קיום היקום רק בעזרת חומר, (מפני שחומר אינו נוצר אלא מחומר שקדם לו וא"כ מה יצר את החומר הראשוני? בהכרח מה שאינו חומר ואינו כפוף למגבלות החומר, וכל החוקים החלים על החומר אינם חלים עליו), אלא שאמונה באלהים היא אמונה ביכולת הרוח לנצח את החומר. לכן היא נותנת לאדם משמעות בחייו. היא הדבר היחיד שיכול להוציא את האדם ממסגרת של עבדות למנגנונים כימיים וליצרים של בעלי חיים, ולתת לו משמעות של יצור חושב המתגבר על כל הדברים האלה ונוהג באופן מושכל והגיוני. אבל מעל הכל הייתי מדגיש ואומר שהעולם הוא לא סתם מכונה חסרת תועלת, היודעת לשמר את עצמה ולהפעיל מצוין מערכות גופניות חומריות ללא טעם וללא תכלית. יש בעולם רוח המושלת בכל. יש בעולם אלהים.
מכאן כדאי אולי לעמוד על החשיבות ברצינות ביחס אליו. בכך שהיחס אליו חייב להיות יחס כמו אל כל דבר מוחש אחר, אם לא למעלה מזה. הן במדע והן בניהול החיים והמדינה חייב אלהים לעמוד במרכז החשיבה וההתייחסות. היחס לדבריו ומצוותיו חייב להתנהל ברצינות ובהקפדה מדוקדקת על כל פרט ללא פשרות, שהרי אם על היחס אליו לא נקפיד – על מה כן? על הדברים החומריים? על הנוחות החומרית הרגעית שלנו? על היצרים הקטנים שלנו? איך נקפיד עליהם אם לא נקפיד על הדבר הגדול, הממלא עולם ומלואו?
את כל הדברים האלה הייתי, מן הסתם, כותב. אולי הייתי מוסיף עוד כמה עניינים חשובים מעין אלה. חשוב לכתוב על הדברים האלה. על משמעותם של התורה והמצוות חשוב לכתוב ספר בפני עצמו. אבל העובדה היא שלא כתבתי אותם עד שבא מישהו וגרם לי לכתוב אותם. האם שיחק כאן המקרה העוור, או שזאת שוב התערבותו של אלהים? כך או כך – תודה רבה.
(פורסם גם כאן)