הושענות

מקורן של ההושענות בהקפות שמקיפים את המזבח בימי חג הסכות. פעם אחת בכל יום, ושבע פעמים ביום השביעי. כדברי המשנה: "בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא רבי יהודה אומר אני והו הושיעה נא ואותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים".

האמירה בשעת הקפת המזבח היא בקשת ישועה, הלקוחה מתוך ההלל. אותו חלק בהלל שבו מנענעים בלולב, הפסוק "אָנָּא ה’ הוֹשִׁיעָה נָּא". ההלל נתפש ע"י חז"ל כחלק בלתי נפרד מנטילת הלולב. כמו שמצאנו בגמ' בפסחים: "הלל זה מי אמרו? ר' יוסי אומר אלעזר בני אומר משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים. וחולקין עליו חבריו לומר שדוד אמרו, ונראין דבריו מדבריהם, אפשר ישראל שחטו את פסחיהן ונטלו את לולביהן ולא אמרו שירה?". הקשר בין הלולב לבין ההלל ברור גם משום שמטרת הלולב היא השמחה. נוטלים את הלולב כדי לשמוח בו. כמו שנאמר: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים". וחכמים מפרשים שהצווי כאן הוא אחד: לקחת ביום הראשון את המינים האלה, ולשמוח בהם שבעת ימים לפני ה'. לכן מבוססות התפלות הנאמרות על הלולב על פסוקי ההלל. בעקר על הפסוק "אָנָּא ה’ הוֹשִׁיעָה נָּא", שבו מנענעים את הלולב, וכן על הפסוק "לֹא לָנוּ ה’ לֹא לָנוּ כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּךָ".

לדעת ר' יהודה התפלה הנאמרת בשעת ההקפות היא "אני והו הושיעה נא". ומפרשים בעלי התוספות: "בגימטריא אנא ה' ועוד משבעים ושתים שמות הן הנקובין בשלשה מקראות הסמוכין בפרשת ויהי בשלח ויסע מלאך וגו' ויבא בין מחנה וגו' ויט משה את ידו וגו' ושלשתן בני שבעים ושתים אותיות ומהם שם המפורש אות ראשונה של פסוק ראשון אחרונה של אמצעי וראשון של אחרון וכן בסדר הזה כולם כך פי' הקונטרס ועדיין צריך טעם לזה למה נשתנו שני שמות הללו דאמרינן להו טפי מאחריני משום דדרשינן באיכה רבתי קרא דכתיב ביחזקאל ואני בתוך הגולה וקרא דכתיב בירמיה והוא אסור בזיקים כביכול הוא בעצמו והיינו הושענא שיושיע לעצמו". אנו מבקשים מה' שיושיע את שמו הגדול. ההנחה שעומדת מאחורי ההושענות היא שכאשר ישראל צריכים ישועה, כביכול גם הקב"ה צריך ישועה. ושהוא עמנו בצרה. הישועה היא ישועה שלנו ושלו גם יחד. (למעשה, הרעיון הזה מובא בהרחבה כבר בירושלמי על המשנה הזאת, שיובא להלן). יתרה מכך, ההנחה היא שחג הסכות מביא לידי אחדות בין ישראל לבין הקב"ה.

בחג הסכות אנו נדונים על המים לשנה הבאה, ומודים לה' על הברכה של השנה הקודמת. זה הזמן שבו אנו זוכרים את היותנו יושבים בצלו של ה' וחיים משלחנו. מבחינה זו, החיים בארץ דומים לחיי ישראל במדבר. אם במדבר אסף ישראל מן במשך ששה ימים, ביום הששי אסף פי שנים, וביום השביעי לא אסף, הרי שבארץ ישראל עם ישראל אוסף את תבואתו שש שנים, אוסף כפול בשנה הששית ושובת בשביעית. כל יום של המדבר הוא שנה בארץ ישראל. כמו שבמדבר אנו תלוים במן שה' נותן, כך בארץ אנו תלויים בגשם היורד מן השמים. יהיה גשם – יהיה אכל, לא יהיה גשם – לא יהיה אכל. וזהו שבחה של ארץ ישראל: "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה: ס וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ...". בכך אנו יושבים לפני ה' כבני ביתו ואוכלים על שלחנו. ועיני ה' אלהינו בנו. כך נוצרת האחדות בין ישראל לה'. האמונה וההכרה בכך שה' הוא זה שנותן לנו את הגשם. מי שנולד במדבר יכול לחשוב שטבע העולם הוא שיורד מן. מי שנולד בארץ יכול לחשוב שטבע העולם הוא שיורד גשם. חג הסכות הוא הזמן שבו אנו זוכרים שהלכנו אחר ה' במדבר וישבנו בסכות, וחג הסכות הוא הזמן שבו אנו מודים לה' על הברכה שאותה אנו אוספים, "שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה’ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ כִּי יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ". הוא זמן רשית השנה ואחרית השנה שבה עיני ה' בארץ. אנו חוסים בצלו ולנים בסוכתו. וזוכרים שגם בארץ אנו הולכים אחרי ה', תלויים בו ולנים בסוכתו, כמו בשעת לכתנו אחריו במדבר וישיבתנו בסכות בצאתנו ממצרים. אנו נאמנים לה' בנאמנות מוחלטת ונלך אחריו לכל מקום. נקיים את מצות ירושת הארץ. ונתפלל שהוא יגונן עלינו בענניו. בארץ אנו אף מצפים בימי חג הסכות לענני החורף שיביא לנו ה'. עם ישראל תלוי בה', זקוק לישועתו ואוכל את לחמו. זה הזמן לחוש את האחדות עם ה', ולומר שישועת ישראל היא ישועת ה'.

(לכן, גם חג הסכות בפרשת ראה לא מוצג כמו בפרשת אמר. בפרשת ראה, העוסקת בהתאמת תורת המדבר לחיי הארץ, חג הסכות הוא חג אספך מגרנך ומיקבך, שבו מודים לה' על הברכה ששלח לנו. גם בפרשת אמר חג הסכות הוא חג של הצומח ושל תבואת הארץ, ושל שמחה בברכת ה', ומביאים בו ארבעה מינים מן הצומח. אבל פרשת ראה מציגה את חג הסכות כחג ההודאה על ברכת ה' בשדה. משום שהחג הזה מזכיר את ישיבתנו בבית ה', בצל סֻכתו, הן במדבר והן בארץ. לא רק בצאתנו מארץ מצרים (כאמור בפרשת אמר) הושיבנו ה' בסֻכתו. אלא גם בארץ אנו נזונים משלחנו. הזמן בו אנו מודים על תבואת השנה שעברה ונדונים על מימי השנה הבאה, הוא הזמן להרגיש שאנו יושבים בבית ה' ונזונים משֻלחנו. הפרשה אומרת: "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה: ס וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ....". ישיבתך לפני ה' בארץ שעיני ה' בה תלויה בו. וגם בארץ, כבמדבר, אנו יושבים לפני ה' בסכה זמנית ותלויים ברצונו, נשב כל עוד ירצה. חג הסכות הוא חג כפול. פרשיתו כפולה וקרבנותיו כפולים, כי בפרשת אמר חג המצות הוא זמן יציאת מצרים, חג השבועות הוא חג הקציר. חג הסכות שיך לשני הסוגים האלה. הוא גם חג האסיף וגם זכר ליציאת מצרים. שני הענינים האלה מתאחדים כשמושלמת יציאת מצרים וישראל יושבים בארצם ואוכלים את תבואתה).

במדה מסוימת אפשר לראות זאת גם בהקפות. בשאלה למה מקיפים פעם אחת בכל יום ושבע פעמים ביום השביעי, מבאר רב אחא בירושלמי שזה זכר ליריחו. אין כאן חדוש גדול. הקשר ליריחו בולט לעין, אלא שיש לשאול למה יש צרך להזכיר את הנס שעשה לנו ה' ביריחו דוקא בחג הסכות ודוקא במקדש? אולי אפשר ללמוד זאת מהתפלה הנאמרת בסוף ההושענות: "וְתָסִיר מְחִיצַת הַבַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינֵינוּ וּבֵינֶיךָ". כמו שהקפת יריחו הפילה את חומת יריחו, כך אנו שואפים להתאחד עם ה' ולהפיל את החומה שבינינו לבינו.

התפלה המבטאת זאת בצורה הברורה ביותר היא התפלה "כְּהוֹשַׁעְתָּ אֵלִים בְּלוּד עִמָּךְ", הנאמרת בכל יום בסיום ההושענות. כולה בנויה על כך שה' עמנו בצרה וכביכול הוא זקוק לישועה. (נעיר שבשבת נאמר במקומה הפיוט היפה והיקר "כהושעת אדם", של ר' מנחם בן מכיר. הוא פיוט יפה שמראה את השבת בתולדות העולם וישראל, אבל נעדר ממנו לגמרי הרעיון שה' כביכול מושיע את עצמו. נראה שהמנהג המקורי היא לומר גם בשבת את ההושענא הרגילה לאותו יום. לכן יש פיוטי הושענות לכל ימי חג הסכות, אע"פ שאחד מהם ודאי יחול בשבת. כשהתחברו ההושענות לשבת, הנהיגו לדלג על אחד הפיוטים הנאמרים ממילא בהושענא רבה, בד"כ אום אני חומה, אא"כ היום של אדון המושיע חל בשבת, אז מדלגים על אדון המושיע). האחדות עם ה' היא בכך שאנו עושים את רצונו (וכאמור לעיל: הולכים אחריו אפילו למדבר ויושבים בסכתו). מחצת הברזל המפסקת בינינו לבינו היא עוונותינו. בסכות אנו מבקשים להסירה ולומר לה' שישועתנו ישועתו היא. אחדות היא דו צדדית. אם אנו הולכים אחריו במדבר ויושבים בסכות, הוא פורש עלינו את סכת שלומו וענני כבודו.

הרעיון שה' עמנו בצרה ומושיע כביכול את עצמו, מופיע באריכות בירושלמי על המשנה שפתחנו בה: "רבי אבהו בשם רבי יוחנן כיני מתניתא אני והו הושיעה נא אני והוא הושיע' נא אמר רבי אבהו לך לישועתה לנו לך יודייה דרש רבי בא סרונגיה והושיע יי' את אהלי יהודה בראשונה והושע כתיב דרש רבי זיכיי כי עתה תצאי מקיריה ושכנת בשדה ושכינתי בשדה חנניה בן אחי רבי יהושע אומר אנכי יי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים הוצאתך כתיב רבי ברכיה רבי ירמיה בשם רבי חייה בר בא דרש לוי בר סיסי בנהרדעא ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמי' לטוהר זו עד שלא נגאלו אבל משנגאלו איכן דרכה של לבנה להינתן שם היא נתונה אמר ר' ברכיה מעשה אין כתיב כאן אלא כמעשה היא וכל ארגלייה שלה היא וכל פרקמטיא שלה אמ' ר' מיישה בבבל כתיב כמראה אבן ספיר ובמצרים כתיב כמעשה לבנת הספיר ללמדך שכשם שהאבן קשה מן הלבינה כך שיעבודה של בבל היה קשה משעבודה של מצרים תני בר קפרא עד שלא נגאלו ישראל ממצרים היתה רשומה ברקיע משנגאלו עוד לא נראית ברקיע מה טעמ' וכעצם השמים לטוהר שמייא כד אינון נקיין מן עננין תני בשם רבי ליעזר עבודה זרה עברה עם ישראל בים מה טעמא מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו אמר לו רבי עקיבה חס ושלום אם אומר את כן נמצאת עושה את הקודש חול מה תלמוד לומר אשר פדית לך ממצרים כביכול כאילו עצמך פדית. אותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים, אמר רבי אחא זכר ליריחו".

לכן ההושענות נפתחות ב"למענך אלהינו, למענך בוראנו, למענך גואלנו, למענך דורשנו". (יתכן שבעבר היה כאן פיוט שכלל את כל הא"ב). ישועתנו היא למען ה'. וכפי שבארנו, התפלות הנאמרות על הלולב מבוססות על פסוקי ההלל. הפתיחה הזאת מבוססת הפסוק "אָנָּא ה’ הוֹשִׁיעָה נָּא", שבו מנענעים את הלולב, וכן על הפסוק "לֹא לָנוּ ה’ לֹא לָנוּ כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּךָ". וכפי שבארנו לעיל, הרעיון בהושענות הוא שה' מושיע אותנו למענו כי ישועתנו – ישועתו היא. שהרי ה' הוא אלהינו, וממילא אנו עדיו ובניו. הוא בוראנו, בראנו למענו. והוא חפץ בקיומנו. הוא גואלנו. במקומות רבים בתנ"ך נאמר שה' הוא גואל ישראל, והוא גואל אותנו מן הגלות ומן הגויים. ממילא הוא מושיענו. אך יתכן שרמוזה כאן משמעות נוספת: בתנ"ך קרובו של אדם נקרא גואל, והוא מצֻוֶּה לגאול אותו. ה' הוא כביכול קרובנו. הוא אבינו והוא גואלנו. את זה אנו מזכירים בהושענות.

בבסיס הפיוט "כהושעת אלים" עומד הרעיון הזה המובא כאן בירושלמי הנ"ל, ובמיוחד דברי ר' עקיבא הדורש את הפסוק "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ לְעָם וְלָשׂוּם לוֹ שֵׁם וְלַעֲשׂוֹת לָכֶם הַגְּדוּלָּה וְנֹרָאוֹת לְאַרְצֶךָ מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם וֵאלֹהָיו", ואומר "כביכול כאילו עצמך פדית".

כהושעת אלים

כְּהוֹשַׁעְתָּ אֵלִים בְּלוּד עִמָּךְ. בְּצֵאתְךָ לְיֶשַׁע עַמָּךְ. כֵּן הוֹשַׁע נָא: כְּהוֹשַׁעְתָּ גּוֹי וֵאלֹהִים. דְּרוּשִׁים לְיֵשַׁע אֱלֹהִים. כֵּן הוֹשַׁע נָא: כפי שבארנו לעיל, השורות האלה מבוססות על דברי ר' עקיבא הדורש את הפסוק "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ לְעָם וְלָשׂוּם לוֹ שֵׁם וְלַעֲשׂוֹת לָכֶם הַגְּדוּלָּה וְנֹרָאוֹת לְאַרְצֶךָ מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם וֵאלֹהָיו", ואומר "כביכול כאילו עצמך פדית". לוד הוא מצרים, שנאמר "וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים וְאֶת עֲנָמִים וְאֶת לְהָבִים וְאֶת נַפְתֻּחִים: וְאֶת פַּתְרֻסִים וְאֶת כַּסְלֻחִים". (ישנם עוד פיוטים המכנים את מצרים בשמו של אחד מבניו שנזכרו בפסוק הזה. למשל "הטבעת בתרמית רגלי בת ענמית" או "זרע בכורי פתרוס מחצת בחצי הלילה"). הושעת את ישראל במצרים, ישראל נקראו כאן אלים, המלים "גוי ואלהים" מבוססות על הפסוק הנדרש כאן: "אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם וֵאלֹהָיו".

כְּהוֹשַׁעְתָּ הֲמוֹן צבאוֹת. וְעִמָּם מַלְאֲכֵי צְבָאוֹת. כֵּן הוֹשַׁע נָא כשהוצאת את צבאותיך ממצרים, פדית את עצמך ומלאכיך:

כְּהוֹשַׁעְתָּ זַכִּים מִבֵּית עֲבָדִים. חַנּוּן בידם מַעֲבִידִים. כֵּן הוֹשַׁע נָא אם המצרים שעבדו את ישראל כביכול המצרים שעבדו גם את ה':

כְּהוֹשַׁעְתָּ טְבוּעִים בְּצוּל גְּזָרִים. יְקָרְךָ עִמָּם מַעֲבִירִים. כֵּן הוֹשַׁע נָא צול הוא מצולה, גזרים הם גזרי הים, שעליהם נאמר "לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". הם מעבירים עמם את יקרך, כך שישועתם – ישועתך היא :

כְּהוֹשַׁעְתָּ כַּנָּה כינוי לעם ישראל, "וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ". מְשׁוֹרֶרֶת וַיּוֹשַׁע משוררת את השירה הפותחת ב"וַיּוֹשַׁע ה’ בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם". לְגוֹחָהּ מְצֻיֶּנֶת וַיִוָּשַׁע מבוסס על מדרש תנחומא, המביע אף הוא את הרעיון המרכזי של הפיוט הזה: "אמר רבי אבהו כל ישועה שבאה לישראל היא של הקב"ה שנאמר עמו אנכי בצרה וגו' ואראהו בישועתי, אמרו ישראל רבש"ע הואיל ואמרת עמו אנכי בצרה הושיעה ימינך וענני שאם אתה עונה אותנו הישועה שלך היא שנא' ולכה לישועתה לנו שלא תהא הימין לאחור שנאמר השיב אחור ימינו א"ר ברכיה הכהן ברבי ראה מה כתיב גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא צדיק ומושיע אין כתיב אלא צדיק ונושע הוא וכן הוא אומר אמרו לבת ציון הנה ישעך בא מושיעך בא אין כתיב כאן אלא ישעך כביכול הוא נושע א"ר מאיר ויושע ה' ביום ההוא את ישראל וַיִוָּשע כתיב כאן כביכול עם ישראל הוא נגאל, וכל זמן שישראל נגאלין כאלו הוא נגאל". סיומו של המדרש דורש את הפסוק הזה וקורא אותו וַיִוָּשע. כֵּן הוֹשַׁע נָא:

כְּהוֹשַׁעְתָּ מַאֲמַר וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם. נָקוּב וְהוּצֵאתִי אִתְּכֶם. כֵּן הוֹשַׁע נָא דומה לרעיון המובע בשורה הקודמת, את דברי ה' אל משה "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’ וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים", אפשר לקרוא גם "וְהוּצֵאתִי אִתְּכֶם", כלומר שה' מושיע את עצמו. לא מצאתי את המדרש שעליו התבסס הפיטן:

כְּהוֹשַׁעְתָּ סוֹבְבֵי מִזְבֵּחַ. עוֹמְסֵי עֲרָבָה לְהַקִּיף מִזְבֵּחַ. כֵּן הוֹשַׁע נָא כמו שהושעת את אבותנו במקדש, כדברי המשנה: "מקום היה למטה מירושלם ונקרא מוצא יורדין לשם ומלקטין משם מרביות של ערבה ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח וראשיהן כפופין על גבי המזבח תקעו והריעו ותקעו בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא רבי יהודה אומר אני והו הושיעה נא ואותו היום מקיפין את המזבח שבעה פעמים":

כְּהוֹשַׁעְתָּ פִּלְאֵי אָרוֹן כְּהֻפְשַׁע. צִעֵר פְּלֶשֶׁת בַּחֲרוֹן אַף וְנוֹשַׁע. כֵּן הוֹשַׁע נָא רומז לארוע המסופר בספר שמואל, שבו ארון ה' נפל בשבי הפלשתים, הכה אותם במכות גדולות ולבסוף נושע:

כְּהוֹשַׁעְתָּ קְהִלּוֹת בָּבֶלָה שָׁלַחְתָּ מנבואות הגאולה של ישעיהו: "כֹּה אָמַר ה’ גֹּאַלְכֶם קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה וְהוֹרַדְתִּי בָרִיחִים כֻּלָּם וְכַשְׂדִּים בָּאֳנִיּוֹת רִנָּתָם: אֲנִי ה’ קְדוֹשְׁכֶם בּוֹרֵא יִשְׂרָאֵל מַלְכְּכֶם". ועל כך דורש רשב"י: "תניא רבי שמעון בן יוחי אומר בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא שבכל מקום שגלו שכינה עמהן גלו למצרים שכינה עמהן שנאמר הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים וגו' גלו לבבל שכינה עמהן שנאמר למענכם שלחתי בבלה ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך והשיב לא נאמר אלא ושב מלמד שהקדוש ברוך הוא שב עמהן מבין הגליות". רַחוּם לְמַעֲנָם שֻׁלַּחְתָּ. כֵּן הוֹשַׁע נָא:

כְּהוֹשַׁעְתָּ שְׁבוּת שִׁבְטֵי יַעֲקֹב. תָּשׁוּב וְתָשִׁיב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקֹב. וְהוֹשִׁיעָה נָא: כאן יש בקשת ישועה לעתיד.

כְּהוֹשַׁעְתָּ שׁוֹמְרֵי מִצְוֹת וְחוֹכֵי יְשׁוּעוֹת. אֵל לְמוֹשָׁעוֹת וְהוֹשִׁיעָה נָא: חתימת מחבר הפיוט שמואל.

ההקפות

יש תשעה פיוטי הושענא הנאמרים תוך כדי ההקפות. ששה לששת הימים הראשונים של חג הסכות בהם מקיפים הקפה אחת בלבד, ושבעה להושענא רבה, יום שבו מקיפים שבע פעמים. ארבעה מהפיוטים הנאמרים בימים הראשונים נאמרים גם בהושענא רבה, כך שנותרו תשעה בלבד. (ויתכן שהשנים הנוספים שאינם נאמרים בהושענא רבה, הם חדשים יותר).

ששת הפיוטים הראשונים של הושענא רבה, מתארים את ישועת ה' כישועתנו כמו שבארנו לעיל. הולכים מהדבר הנשגב ביותר עד הפרט הקטן ביותר. מתוך הכרה בכך שדאגתו של ה' לנו עד הפרט הקטן ביותר היא חלק מהכלל ומישועת ה'. האחדות שאנו מדברים עליה כאן היא עד הפרט הקטן ביותר. ההקפה הראשונה, למען אמתך למען בריתך וכו', היא בקשה מה' שיושיע את שמו הגדול. ההקפה השניה (אבן שתיה) היא בקשה מה' שיושיע את בית מקדשו. ההקפה השלישית היא בקשה לישועת עם ישראל (אום אני חומה). ההקפה הרביעית (אדון המושיע) היא הכרה בה' המושיענו, ומתוך כך בקשה על הגשם והתבואה של השנה, שהרי עתה נדונים על המים. ההקפה החמישית (אדם ובהמה) היא בקשת ישועה לאדם, הבהמה ותבואות השדה. ההקפה הששית (אדמה מארר) היא עוד יותר ממוקדת בפרטים, מאלו מחלות בדיוק אנו מבקשים שה' יושיענו. בהקפה השביעית נדון להלן

ההקפה הראשונה, ליו"ט ראשון ולהושענא רבה, מבקשת ישועה למען שמו של ה', אנו מבקשים מה' שיושיע את שמו הגדול, כמו שבארנו לעיל, בכך פותחות ההושענות: לְמַעַן אֲמִתָּךְ. לְמַעַן בְּרִיתָךְ. לְמַעַן גָּדְלָךְ וְתִפְאַרְתָּךְ. לְמַעַן דָּתָךְ. לְמַעַן הוֹדָךְ. לְמַעַן וִעוּדָךְ. לְמַעַן זִכְרָךְ. לְמַעַן חַסְדָּךְ. לְמַעַן טוּבָךְ. לְמַעַן יִחוּדָךְ. לְמַעַן כְּבוֹדָךְ. לְמַעַן לִמּוּדָךְ. לְמַעַן מַלְכוּתָךְ. לְמַעַן נִצְחָךְ. לְמַעַן סוֹדָךְ. לְמַעַן עֻזָּךְ. לְמַעַן פְּאֵרָךְ. לְמַעַן צִדְקָתָךְ. לְמַעַן קְדֻשָּׁתָךְ. לְמַעַן רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים. לְמַעַן שְׁכִינָתָךְ, הוֹשַׁע נָא: לְמַעַן תְּהִלָּתָךְ, הוֹשַׁע נָא:

ההקפה השניה בהושענא רבה, וגם בחול המועד, מבקשת ישועה לבית המקדש: אֶבֶן שְׁתִיָּה. בֵּית הַבְּחִירָה. גֹּרֶן אָרְנָן הגרן שקנה דוד מארנן היבוסי, כאמור בדברי הימים (הספור נזכר גם בספר שמואל, אבל פחות בהרחבה, ושם הוא נקרא ארונה ולא ארנן). דְּבִיר הַמֻּצְנָע. הַר הַמּוֹרִיָּה. וְהַר יֵרָאֶה כאמור בעקדת יצחק: "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה’ יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה’ יֵרָאֶה". זְבֻל תִּפְאַרְתֶּךָ. חָנָה דָּוִד הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל קִרְיַת חָנָה דָוִד. טוֹב הַלְּבָנוֹן כדברי המדרש: "ואין לבנון אלא ביהמ"ק שנאמר ההר הטוב הזה והלבנון". יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ "גָּדוֹל ה’ וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ: יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב". כְּלִילַת יֹפִי כך נקראה ירושלים בישיבתה. על כך אנו יודעים דוקא ממה שאומרים עליה אחרי חורבנה: "סָפְקוּ עָלַיִךְ כַּפַּיִם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ שָׁרְקוּ וַיָּנִעוּ רֹאשָׁם עַל בַּת יְרוּשָׁלִָם הֲזֹאת הָעִיר שֶׁיֹּאמְרוּ כְּלִילַת יֹפִי מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ". לִינַת הַצֶּדֶק גם זה נלמד ממה שנאמר אחרי קלקלתה של ירושלים, שממנה נלמד שבשעת תקנתה היתה לינת הצדק: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים". מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ שלמה אמר כשבנה את המקדש: "בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים". אבל שלמה עצמו התבסס כאן על ביטוי שנזכר כבר בשירת הים: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה’ מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ". נָוֶה שַׁאֲנָן חֲזֵה צִיּוֹן קִרְיַת מוֹעֲדֵנוּ עֵינֶיךָ תִרְאֶינָה יְרוּשָׁלִַם נָוֶה שַׁאֲנָן אֹהֶל בַּל יִצְעָן בַּל יִסַּע יְתֵדֹתָיו לָנֶצַח וְכָל חֲבָלָיו בַּל יִנָּתֵקוּ. סֻכַּת שָׁלֵם לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר לְאָסָף שִׁיר: נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ: וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן. עֲלִיַּת שְׁבָטִים יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו: שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה’. פִּנַּת יִקְרַת לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה’ הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן אֶבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד מוּסָּד הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ. צִיּוֹן הַמְּצֻיֶּנֶת. קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. רָצוּף אַהֲבָה אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן: עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף רְפִידָתוֹ זָהָב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם. זהו אחד המקומות בשיר השירים המרמזים בבירור על הנמשל. שהרי ידוע לכל מהו הדבר שעשה שלמה מעצי הלבנון.. שְׁכִינַת כְּבוֹדֶךָ. הוֹשַׁע נָּא: תֵּל תַּלְפִּיּוֹת מבוסס על המדרש הדורש את הפסוק כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות – תל שכל פיות פונים בו. הוֹשַׁע נָּא:

הקפה זו אינה נאמרת בהושענא רבה. היא נאמרת בדיוק שבוע אחרי יום הכפורים (אא"כ הוא חל בשבת). והיא מזכירה את תשובתנו מחטאינו ומבקשת סליחה ומחילה. יתכן שהיא תוספת מאוחרת להושענות. אֶעֱרֹךְ שׁוּעִי. בְּבֵית שַׁוְעִי. גִּלִּיתִי בַצּוֹם פִּשְׁעִי התודיתי על פשעי בצום, ביום הכפורים. דְּרַשְׁתִּיךָ בּוֹ לְהוֹשִׁיעִי ביום הכפורים דרשתיך ובקשתי ישועה. הַקְשִׁיבָה לְקוֹל שַׁוְעִי. וְקוּמָה וְהוֹשִׁיעִי. זְכוֹר וְרַחֵם מוֹשִׁיעִי. חַי כֵּן תְּשַׁעְשְׁעִי. טוֹב בְּאֶנֶק שְׁעִי. יוּחַשׁ מוֹשִׁיעִי. כַּלֵּה מַרְשִׁיעִי כלה את השטן, היצר הרע. לְבַל עוֹד תַּרְשִׁיעִי. מַהֵר אֱלֹהֵי יִשְׁעִי. נֶצַח לְהוֹשִׁיעִי. שָׂא נָא עֲוֹן רִשְׁעִי. עֲבוֹר עַל פִּשְׁעִי. פְּנֵה נָא לְהוֹשִׁיעִי. צוּר צַדִּיק מוֹשִׁיעִי. קַבֵּל נָא שַׁוְעִי. רוֹמֵם קֶרֶן יִשְׁעִי. שַׁדַּי מוֹשִׁיעִי. הוֹשַׁע נָא: תּוֹפִיעַ וְתוֹשִׁיעִי. הוֹשַׁע נָא:

ההקפה השלישית בהושענא רבה, נאמרת גם בחול המועד, אם כי בדרך כלל מוותרים עליה בגלל ההושענא לשבת. היא בקשה מה' שיושיע את עם ישראל. חלק מהכינויים לעם ישראל המוזכרים כאן, מוזכרים גם בפיוט "למען תמים בדורותיו" שיובא להלן. אלא שהפיוט ההוא עוסק כולו בשבחו של עם ישראל, בעוד הפיוט הזה עובר, החל מהאות ה', לתאר את מצבו השפל של עם ישראל בגולה. (ולמעשה גם באות ג). אוֹם אום היינו אֻמָּה, בלשון הפיטנים. וכאן הכונה לאֻמָּה האומרת: אֲנִי חוֹמָה אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם. בָּרָה כַּחַמָּה מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת. גּוֹלָה וְסוּרָה עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ צַר לִי הַמָּקוֹם גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה: וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם. דָּמְתָה לְתָמָר זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת. הַהֲרוּגָה עָלֶיךָ. וְנֶחְשֶׁבֶת כְּצֹאן טִבְחָה כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה. זְרוּיָה בֵּין מַכְעִיסֶיה מפוזרת בגולה, בין מכעיסיה, ועם זאת היא חֲבוּקָה וּדְבוּקָה בָּךְ. טוֹעֶנֶת עֻלָּךְ. יְחִידָה לְיַחֲדָךְ מיחדת את שמך הגדול. כְּבוּשָׁה בַּגּוֹלָה.לוֹמֶדֶת יִרְאָתָךְ. מְרוּטַת לֶחִי. נְתוּנָה לְמַכִּים. סוֹבֶלֶת סִבְלָךְ. עֲנִיָּה סוֹעֲרָה עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים. פְּדוּיַת טוֹבִיָּה. צֹאן קָדָשִׁים. קְהִלּוֹת יַעֲקֹב. רְשׁוּמִים בִּשְׁמֶךָ אנו קרואים בשמך, לכן הושיענו וישועתנו גם היא לך. שׁוֹאֲגִים הוֹשַׁע נָא: תְּמוּכִים עָלֶיךָ. הוֹשַׁע נָא:

ההקפה הזאת אינה נאמרת בהושענא רבה: אֵל לְמוֹשָׁעוֹת בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם יַעֲמָס לָנוּ הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ סֶלָה: הָאֵל לָנוּ אֵל לְמוֹשָׁעוֹת וְלֵ ה’ אֲדֹנָי לַמָּוֶת תּוֹצָאוֹת. בְּאַרְבַּע שְׁבוּעוֹת יתכן שהוא רומז לארבע הפעמים שבהם כתוב השבעתי אתכם בשיר השירים. גָּשִׁים בְּשַׁוְעוֹת. דּוֹפְקֵי עֶרֶךְ שׁוּעוֹת (נ"א שְׁעוֹת) נגשים אליך בשועות, ודופקים בדלתך ועורכים תפלה. הוֹגֵי שַׁעְשֻׁעוֹת הוגים בתורה. וְחִידוֹתָם מִשְׁתַּעְשְׁעוֹת. זוֹעֲקִים לְהַשְׁעוֹת. חוֹכֵי יְשׁוּעוֹת מחכים לישועות. טְפוּלִים בְּךָ שְׁעוֹת. יוֹדְעֵי בִין שָׁעוֹת על הפסוק "כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים" דורשים חכמים שישראל הם אלה שיודעים לחשב את הזמנים. כּוֹרְעֶיךָ בְּשַׁוְעוֹת. לְהָבִין שְׁמוּעוֹת. מִפִּיךָ נִשְׁמָעוֹת כלומר: הושיענו שנבין את דברי תורתך. נוֹתֵן תְּשׁוּעוֹת. סְפוּרוֹת מַשְׁמָעוֹת. (נ"א מְשַׁמְּעוֹת) עֵדוּת מַשְׁמִיעוֹת מעידים עדות של ה'. פּוֹעֵל יְשׁוּעוֹת וֵאלֹהִים מַלְכִּי מִקֶּדֶם פֹּעֵל יְשׁוּעוֹת בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. צַדִּיק נוֹשָׁעוֹת. קִרְיַת (נ"א קָרֵב) תְּשׁוּעוֹת. רֶגֶשׁ תְּשׁוּאוֹת. שָׁלשׁ שָׁעוֹת תָּחִישׁ לִתְשׁוּעוֹת יתכן שכוונתו למדרש: "אמר להם הקב"ה כשגליתם לבבל עמכם הייתי שנא' למענכם שלחתי בבלה, לכשתחזרו לבית הבחירה בקרוב אני עמכם, הה"ד אתי מלבנון כלה, אמר ר' לוי לא היה צריך קרא לומר אלא אתי ללבנון כלה ואת אמרת מלבנון, אלא בתחלה הוא נוער מבית המקדש ואחר כך הוא פורע מן אומות העולם, אמר ר' ברכיה בג' שעות הקב"ה פורע מן עשו הרשע ומאלופיו".. הוֹשַׁע נָא:

ההקפה הרביעית. פותחת בפניה לה' המושיענו, וממשיכה בבקשת גשם. היא נאמרת ביום הששי של סוכות, ולמעשה, זוהי הפעם הראשונה בחג הסכות שבה אנו מבקשים גשם. יתכן שהיא נאמרת ביום הששי של סוכות כשיטת ר"ע בתענית ב:, שהזמן להתחיל לבקש על הגשמים הוא ביום הששי של חג הסכות. היום שבו נאמר "ונסכיה" ומשם למד ר"ע את מצות נסוך המים, שני נסכים, נסך יין כבכל יום, ונסך מים נוסף, כי זה היום להתחיל לשאול את הגשמים. אָדוֹן הַמּוֹשִׁיעַ. בִּלְתְּךָ אין לְהוֹשִׁיעַ. גִּבּוֹר וְרַב לְהוֹשִׁיעַ מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ. דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה’ דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ. הָאֵל הַמּוֹשִׁיעַ. וּמַצִּיל וּמוֹשִׁיעַ. זוֹעֲקֶיךָ תּוֹשִׁיעַ. חוֹכֶיךָ המחכים לך הוֹשִׁיעַ. טְלָאֶיךָ תַּשְׂבִּיעַ. בחג נדונים על המים. לכן עובר הפיטן לבקש ישועה ליבול והתובאה, וכן למים: הענני, השיעירים והנשיאים, כלומר ענני וגשם. יְבוּל לְהַשְׁפִּיעַ. כָּל שִׂיחַ תַּדְשֵׁא וְתוֹשִׁיעַ. לְגֵיא בַּל תַּרְשִׁיעַ. מְגָדִים תַּמְתִּיק וְתוֹשִׁיעַ. נְשִׂיאִים לְהַסִּיעַ להסיעם ולהעלותם מקצה הארץ לכאן, להוריד כאן גשם. שְׂעִירִים לְהָנִיעַ. עֲנָנִים מִלְּהַמְנִיעַ. פּוֹתֵחַ יָד וּמַשְׂבִּיעַ פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן. צְמֵאֶיךָ תַּשְׂבִּיעַ. קוֹרְאֶיךָ תּוֹשִׁיעַ. רְחוּמֶיךָ תּוֹשִׁיעַ. שׁוֹחֲרֶיךָ הוֹשִׁיעַ. הוֹשַׁע נָא: תְּמִימֶיךָ תּוֹשִׁיעַ. הוֹשַׁע נָא:

ההקפה החמישית, מתמקדת בזקוקים לישועה: האדם והבהמה, התבואה וכו': אָדָם וּבְהֵמָה. בָּשָׂר וְרוּחַ וּנְשָׁמָה. גִּיד וְעֶצֶם וְקָרְמָה. דְּמוּת וְצֶלֶם וְרִקְמָה. הוֹד לַהֶבֶל דָּמָה אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר. וְנִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמָה אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ. זִיו וְתֹאַר וְקוֹמָה. חִדּוּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה. טִיעַת עֲצֵי נְשַׁמָּה נשמה מלשון שממה, מבוסס על הפסוקים: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה’ בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת: וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר: וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ: וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי ה’ בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה אֲנִי ה’ דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי". כלומר: ה' יטע מחדש את הארץ שכעת היא נשמה.. יְקָבִים וְקָמָה. כְּרָמִים וְשִׁקְמָה. לְתֵבֵל הַמְסֻיָּמָה. מִטְרוֹת עֹז לְסַמְּמָה לתת השנה מטרות עז לתבל. נְשִׁיָּה לְקַיְּמָה. שִׂיחִים לְקוֹמְמָה. עֲדָנִים לְעָצְמָה. פְּרָחִים לְהַעֲצִימָה. צְמָחִים לְגָשְׁמָה. קָרִים לְזָרְמָה. רְבִיבִים לְשַׁלְּמָה. שְׁתִיָּה לְרוֹמֵמָה. הוֹשַׁע נָא: תְּלוּיָה עַל בְּלִימָה הארץ, שה' תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה. הוֹשַׁע נָא:

ההקפה הששית. יורדת עד הפרטים הקטנים הזקוקים לישועה. מעלה את הדברים שמפניהם אנו חוששים השנה לפרנסתנו. אֲדָמָה מֵאֶרֶר. בְּהֵמָה מִמְּשַׁכֶּלֶת. גֹּרֶן מִגָּזָם סוג של ארבה, נזכר בספר יואל (וכן חסיל וילק שהוזכרו להלן). דָּגָן מִדַּלֶּקֶת. הוֹן מִמְּאֵרָה. וְאֹכֶל מִמְּהוּמָה. זַיִת מִנֶּשֶׁל בפרשת התוכחה נאמר: "זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ בְּכָל גְּבוּלֶךָ וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ". חִטָּה מֵחָגָב חגב (וכן סלעם שנזכר להלן) נזכרו בתורה יחד עם הארבה ברשימת השרצים המותרים באכילה.. טֶרֶף מִגֹּבַי גם זה סוג של ארבה, נזכר בעמוס ובנחום. יֶקֶב מִיֶּלֶק. כֶּרֶם מִתּוֹלַעַת. לֶקֶשׁ מֵאַרְבֶּה. מֶגֶד מִצְּלָצַל בפרשת התוכחה נאמר "כָּל עֵצְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ יְיָרֵשׁ הַצְּלָצַל". נֶפֶשׁ מִבֶּהָלָה. שֹׂבַע מִסָּלְעָם. עֲדָרִים מִדַּלּוּת. פֵּרוֹת מִשִּׁדָּפוֹן. צֹאן מִצְּמִיתוּת. קָצִיר מִקְּלָלָה. רוֹב מֵרָזוֹן. שִׁבֹּלֶת מִצִּנָּמוֹן. הוֹשַׁע נָא: תְּבוּאָה מֵחָסִיל. הוֹשַׁע נָא:

זוהי ההקפה השביעית והאחרונה בהושענא רבה, ההקפה האחרונה בחג הסכות. ההקפה שאמורה להפיל את חומת הברזל בינינו לבין אבינו שבשמים (ראה מה שהסברנו לעיל, בהקדמה). אם ההקפה הראשונה עסקה בלמען שמך הגדול, ההקפה הזאת היא למען עם ישראל, מתוך הנחה שעם ישראל שבכל דור הוא אותו עם ישראל, שכולנו אברהם וכולנו יעקב אבינו (כדברי המדרש: "הכי אמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת אמר ליה וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא אמר ליה מקרא אני דורש שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", כלומר: כל עוד עם ישראל חי, עם ישראל הוא יעקב, והנביא יכול לפנות אל עם ישראל ולומר לו אל תירא עבדי יעקב). בהקפה הזאת הרעיה מזכירה לדודה את כל חוויותיהם המשותפות ואת כל ההיסטוריה המשותפת שלהם. האהבה בהקפה הזאת בוערת כאש. רשפיה רשפי אש שלהבתיה. לְמַעַן אֵיתָן אברהם אבינו נקרא איתן בלשון הפיטנים, בהתבסס על המדרש הַנִּזְרָק בְּלַהַב אֵשׁ ע"פ המדרש האומר שאברהם אבינו הושלך לכבשן האש. לְמַעַן בֵּן הַנֶּעֱקַד עַל עֵצִים וָאֵשׁ יצחק. לְמַעַן גִּבּוֹר הַנֶּאֱבַק עִם שַׂר אֵשׁ יעקב שנאבק על המלאך. לְמַעַן דְּגָלִים נָחִיתָ בְּאוֹר וַעֲנַן אֵשׁ ה' נחה את ארבעת דגלי ישראל, שנים עשר השבטים, בענן יומם ובאש לילה. לְמַעַן הֹעֲלָה לַמָּרוֹם וְנִתְעַלָּה כְּמַלְאֲכֵי אֵשׁ משה. לְמַעַן וְהוּא לָךְ כְּסֶגֶן בְּאֶרְאֶלֵּי אֵשׁ אהרן. לְמַעַן זֶבֶד דִּבְּרוֹת הַנְּתוּנוֹת מֵאֵשׁ. לְמַעַן חִפּוּי יְרִיעוֹת וַעֲנַן אֵשׁ המשכן, המחופה ביריעות, שה' שרה עליו בענן ביום ובאש לילה. לְמַעַן טֶכֶס הַר יָרַדְתָּ עָלָיו בָּאֵשׁ מעמד הר סיני. לְמַעַן יְדִידוּת בַּיִת אֲשֶׁר אָהַבְתָּ מִשְּׁמֵי אֵשׁ. לְמַעַן כָּמַהּ עַד שָׁקְעָה הָאֵשׁ משה, וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה’ וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. לְמַעַן לָקַח מַחְתַּת אֵשׁ וְהֵסִיר חֲרוֹן אֵשׁ אהרן. לְמַעַן מְקַנֵּא קִנְאָה גְדוֹלָה בָּאֵשׁ פינחס. לְמַעַן נָף יָדוֹ וְיָרְדוּ אַבְנֵי אֵשׁ יהושע. לְמַעַן שָׂם טְלֵה חָלָב כְּלִיל אֵשׁ שמואל. לְמַעַן עָמַד בַּגֹּרֶן וְנִתְרַצָּה בָאֵשׁ דוד. לְמַעַן פִּלֵּל בָּעֲזָרָה וְיָרְדָה הָאֵשׁ שלמה. לְמַעַן צִיר עָלָה וְנִתְעַלָּה בְּרֶכֶב וְסוּסֵי אֵשׁ אליהו. לְמַעַן קְדוֹשִׁים מֻשְׁלָכִים בָּאֵשׁ יתכן שכונתו לחנניה מישאל ועזריה (וזה מתאים למבנה הפיוט מבחינת לוח הזמנים), ויתכן כונתו לקדושים בכל הדורות שהושלכו באש על קדוש השם. לְמַעַן רִבּוֹ רִבְבָן חָז וְנַהֲרֵי אֵשׁ דניאל, שראה (חז) רבו רבבן ונהרי אש. כמו שנאמר "נְהַר דִּי נוּר נָגֵד וְנָפֵק מִן קֳדָמוֹהִי אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ וְרִבּוֹ רִבְוָן קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן דִּינָא יְתִב וְסִפְרִין פְּתִיחוּ". לְמַעַן שִׁמְמוֹת עִירְךָ הַשְּׂרוּפָה בָאֵשׁ. הוֹשַׁע נָא: לְמַעַן תּוֹלְדוֹת אַלּוּפֵי יְהוּדָה תָּשִׂים כְּכִיּוֹר אֵשׁ "בַּיּוֹם הַהוּא אָשִׂים אֶת אַלֻּפֵי יְהוּדָה כְּכִיּוֹר אֵשׁ בְּעֵצִים וּכְלַפִּיד אֵשׁ בְּעָמִיר וְאָכְלוּ עַל יָמִין וְעַל שְׂמֹאול אֶת כָּל הָעַמִּים סָבִיב וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלִַם עוֹד תַּחְתֶּיהָ בִּירוּשָׁלִָם: וְהוֹשִׁיעַ ה’ אֶת אָהֳלֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה....". הוֹשַׁע נָא:

הפיוטים בהושענא רבה אחרי ההקפות

זהו פיוט המבקש ישועה מוחלטת. הגשמת הנבואות.

תִּתְּנֵנוּ לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה מקור הביטוי בתורה: "וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַ ה’ אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר". וגם הנביאים הסתמכו על הפסוק הזה והזכירו את נתינתנו לשם ולתהלה בנבואות נחמה. כגון: "וְהָיְתָה לִּי לְשֵׁם שָׂשׂוֹן לִתְהִלָּה וּלְתִפְאֶרֶת לְכֹל גּוֹיֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּ אֶת כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי עֹשֶׂה אֹתָם וּפָחֲדוּ וְרָגְזוּ עַל כָּל הַטּוֹבָה וְעַל כָּל הַשָּׁלוֹם אֲשֶׁר אָנֹכִי עֹשֶׂה לָּהּ". "הִנְנִי עֹשֶׂה אֶת כָּל מְעַנַּיִךְ בָּעֵת הַהִיא וְהוֹשַׁעְתִּי אֶת הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּץ וְשַׂמְתִּים לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם בְּכָל הָאָרֶץ בָּשְׁתָּם: בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם כִּי אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם אָמַר ה’". וגם בנבואת תוכחה (שתוזכר גם להלן): "כִּי כַּאֲשֶׁר יִדְבַּק הָאֵזוֹר אֶל מָתְנֵי אִישׁ כֵּן הִדְבַּקְתִּי אֵלַי אֶת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל בֵּית יְהוּדָה נְאֻם ה’ לִהְיוֹת לִי לְעָם וּלְשֵׁם וְלִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרֶת וְלֹא שָׁמֵעוּ". תְּשִׁיבֵנוּ אֶל הַחֶבֶל וְאֶל הַנַּחֲלָה לארץ ישראל, מתבסס על הפסוק "וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ: וַיְגָרֶשׁ מִפְּנֵיהֶם גּוֹיִם וַיַּפִּילֵם בְּחֶבֶל נַחֲלָה וַיַּשְׁכֵּן בְּאָהֳלֵיהֶם שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל". תְּרוֹמְמֵנוּ לְמַעְלָה לְמָעְלָה. תְּקַבְּצֵנוּ לְבֵית הַתְּפִלָּה וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים. תַּצִּיבֵנוּ כְּעֵץ עַל פַּלְגֵי מַיִם שְׁתוּלָה וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ. תִּפְדֵּנוּ מִכָּל נֶגַע וּמַחֲלָה. תְּעַטְּרֵנוּ בְּאַהֲבָה כְלוּלָה. תְּשַׂמְּחֵנוּ בְּבֵית הַתְּפִלָּה וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים. תְּנַהֲלֵנוּ עַל מֵי מְנוּחוֹת סֶלָה מנבואת קבוץ הגלויות של ישעיהו: "לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ וְלֹא יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם וְעַל מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵם". תְּמַלְאֵנוּ חָכְמָה וְשִׂכְלָה. תַּלְבִּישֵׁנוּ עֹז וּגְדֻלָּה. תַּכְתִּירֵנוּ בְּכֶתֶר כְּלוּלָה. תְּיַשְּׁרֵנוּ בְאֹרַח סְלוּלָה. תִּטָּעֵנוּ בְּיֹשֶׁר מְסִלָּה. תְּחָנֵּנוּ בְּרַחֲמִים וּבְחֶמְלָה. תַּזְכִּירֵנוּ בְּמִי זאת עֹלָה שני פסוקים בשיר השירים פותחים ב"מי זאת עלה מן המדבר". תּוֹשִׁיעֵנוּ לְקֵץ הַגְּאֻלָּה. תְּהַדְּרֵנוּ בְּזִיו הֲמוּלָה. תַּדְבִּיקֵנוּ כְּאֵזוֹר חֲתוּלָה מנבואות ירמיהו "כִּי כַּאֲשֶׁר יִדְבַּק הָאֵזוֹר אֶל מָתְנֵי אִישׁ כֵּן הִדְבַּקְתִּי אֵלַי אֶת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל בֵּית יְהוּדָה נְאֻם ה’ לִהְיוֹת לִי לְעָם וּלְשֵׁם וְלִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרֶת וְלֹא שָׁמֵעוּ". כאן אנו מבקשים לשוב ולהיות דבוקים בקב"ה. תְּגַדְּלֵנוּ בְּיָד הַגְּדוֹלָה. תְּבִיאֵנוּ לְבֵיתְךָ בְּרִנָּה וְצָהֳלָה. תְּאַדְּרֵנוּ בְּיֶשַׁע וְגִילָה. תְּאַמְּצֵנוּ בְּרֶוַח וְהַצָּלָה. תְּלַבְּבֵנוּ בְּבִנְיַן עִירְךָ כְּבַתְּחִלָּה. תְּעוֹרְרֵנוּ לְצִיּוֹן בְשִׁכְלוּלָהּ. תְּזַכֵּנוּ בְּנִבְנְתָה הָעִיר עַל תִּלָּהּ. תַּרְבִּיצֵנוּ בְּשָׂשׁוֹן וְגִילָה אֲנִי אֶרְעֶה צֹאנִי וַאֲנִי אַרְבִּיצֵם נְאֻם אֲדֹנָי ה’. הוֹשַׁע נָא: תְּחַזְקֵנוּ אֱלהֵי יַעֲקב סֶלָה. הוֹשַׁע נָא: (בסוף הפיוט, בסיום התשר"ק, חתימת המחבר אלעזר חזק. כך שהפיטן כאן הוא ככל הנראה ר' אלעזר הקליר. ויש להניח שהוא הפיטן גם של הפיוטים הבאים, הכתובים בא"ב ובתשר"ק לסרוגין. יתכן שהוא כתב גם את ההקפות שהן בנויות לפי א"ב. ולכן את הפיוט הזה פתח בתשר"ק. (בד"כ תשר"ק בא אחרי פיוט קודם הבנוי בא"ב). את הפיוט כהושעת אלים לא כתב הקליר, כי חתום עליו שם המחבר שמואל).

אָנָּא הוֹשִׁיעָה נָּא:

אָנָּא אֱזוֹן חִין האזן תחינת תְּאֵבֵי יִשְׁעָךְ. בְּעַרְבֵי נַחַל לְשַׁעְשְׁעָךְ המתחננים לפניך בערבי נחל. וְהוֹשִׁיעָה נָּא: אָנָּא גְאַל כַּנַּת נִטְעָךְ עם ישראל, "וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ". דּוּמָה בְּטַאטְאָךְ כאשר אתה מטאטא את הרשעים, כמו שנאמר "וְקַמְתִּי עֲלֵיהֶם נְאֻם ה’ צְבָאוֹת וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד נְאֻם ה’: וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ קִפֹּד וְאַגְמֵי מָיִם וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד נְאֻם ה’ צְבָאוֹת". וְהוֹשִׁיעָה נָּא: אָנָּא הַבֵּט לַבְּרִית טִבְעָךְ. וּמַחֲשַׁכֵּי אֶרֶץ בְּהַטְבִּיעָךְ מבוסס על הפסוק "הַבֵּט לַבְּרִית כִּי מָלְאוּ מַחֲשַׁכֵּי אֶרֶץ נְאוֹת חָמָס". זכור את בריתך אתנו והטבע את הרשעים. וְהוֹשִׁיעָה נָּא: אָנָּא זְכָר לָנוּ אָב יִדְּעָךְ. חַסְדְּךָ לָמוֹ בְּהוֹדִיעָךְ זכור לנו את אברהם וחסדיו. וְהוֹשִׁיעָה נָּא: אָנָּא טְהוֹרֵי לֵב בְּהַפְלִיאָךְ. יִוָּדַע כִּי הוּא פִלְאָךְ. וְהוֹשִׁיעָה נָּא: אָנָּא כַּבִּיר כֹּחַ תֵּן לָנוּ יִשְׁעָךְ. לַאֲבוֹתֵינוּ כְּהִשָּׁבְעָךְ וְהוֹשִׁיעָה נָּא: אָנָּא מַלֵּא מִשְׁאֲלוֹת עַם מְשַׁוְעָךְ. נֶעֱקַד בְּהַר מוֹר כְּמוֹ שִׁוְּעָךְ כמו שבקש יצחק וְהוֹשִׁיעָה נָּא: אָנָּא סַגֵּב אֶשְׁלֵי נִטְעָךְ. עָרִיצִים בַּהֲנִיעָךְ . וְהוֹשִׁיעָה נָּא בקשה על גשמים: אָנָּא פְּתַח לָנוּ אוֹצְרוֹת רִבְעָךְ יִפְתַּח ה’ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה. צִיָּה מֵהֶם בְּהַרְבִּיעָךְ שהם מרביעים את האדמה לבל תהיה עוד ציה. וְהוֹשִׁיעָה נָּא: אָנָּא קוֹרְאֶיךָ אֶרֶץ בְרוֹעֲעָךְ. רְעֵם בְּטוּב מִרְעָךְ כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ בְּיוֹם הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ צֹאנוֹ נִפְרָשׁוֹת כֵּן אֲבַקֵּר אֶת צֹאנִי וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם מִכָּל הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם בְּיוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל: וְהוֹצֵאתִים מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּים מִן הָאֲרָצוֹת וַהֲבִיאֹתִים אֶל אַדְמָתָם וּרְעִיתִים אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל בָּאֲפִיקִים וּבְכֹל מוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: בְּמִרְעֶה טּוֹב אֶרְעֶה אֹתָם וּבְהָרֵי מְרוֹם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה נְוֵהֶם שָׁם תִּרְבַּצְנָה בְּנָוֶה טּוֹב וּמִרְעֶה שָׁמֵן תִּרְעֶינָה אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל. וְהוֹשִׁיעָה נָּא: אָנָּא שְׁעָרֶיךָ תַּעַל מִמְּשׁוֹאָךְ במגלת איכה נאמר "טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ". אנו מבקשים להעלותם שוב ממקום טביעתם. תֵּל תַּלְפִּיּוֹת בְּהַשִּׁיאָךְ בבנותך את המקדש. וְהוֹשִׁיעָה נָּא:

אָנָּא אֵל נָא הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא:

אֵל נָּא תָּעִינוּ כְּשֶׂה אוֹבֵד תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי. שְׁמֵנוּ מִסִּפְרְךָ אַל תְּאַבֵּד וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה’ וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב: וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ: וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי. כלומר: אל תמחה את שמנו מתחת השמים. הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא: אֵל נָּא רְעֵה אֶת צֹאן הַהֲרֵגָה את עם ישראל, מבוסס על נבואת זכריה: " כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהָי רְעֵה אֶת צֹאן הַהֲרֵגָה: אֲשֶׁר קֹנֵיהֶן יַהַרְגֻן וְלֹא יֶאְשָׁמוּ וּמֹכְרֵיהֶן יֹאמַר בָּרוּךְ ה’ וַאעְשִׁר וְרֹעֵיהֶם לֹא יַחְמוֹל עֲלֵיהֶן: כִּי לֹא אֶחְמוֹל עוֹד עַל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ נְאֻם ה’ וְהִנֵּה אָנֹכִי מַמְצִיא אֶת הָאָדָם אִישׁ בְּיַד רֵעֵהוּ וּבְיַד מַלְכּוֹ וְכִתְּתוּ אֶת הָאָרֶץ וְלֹא אַצִּיל מִיָּדָם: וָאֶרְעֶה אֶת צֹאן הַהֲרֵגָה לָכֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים וָאֶרְעֶה אֶת הַצֹּאן: וָאַכְחִד אֶת שְׁלֹשֶׁת הָרֹעִים בְּיֶרַח אֶחָד וַתִּקְצַר נַפְשִׁי בָּהֶם וְגַם נַפְשָׁם בָּחֲלָה בִי...". קְצוּפָה וְעָלֶיךָ הֲרוּגָה כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא: אֵל נָא צֹאנְךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ. פְּעֻלָּתְךָ וְרַעְיָתֶךָ הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא: אֵל נָא עֲנִיֵּי הַצֹּאן. שִׂיחָם עֲנֵה בְּעֵת רָצוֹן ענה לתפלתם הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא: אֵל נָא נוֹשְׂאֵי לְךָ עַיִן. מִתְקוֹמְמֶיךָ יִהְיוּ כְאַיִן אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי: הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ יִהְיוּ כְאַיִן וְיֹאבְדוּ אַנְשֵׁי רִיבֶךָ: תְּבַקְשֵׁם וְלֹא תִמְצָאֵם אַנְשֵׁי מַצֻּתֶךָ יִהְיוּ כְאַיִן וּכְאֶפֶס אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֶּךָ: כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ הָאֹמֵר לְךָ אַל תִּירָא אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא: אֵל נָא לִמְנַסְּכֵי לְךָ מַיִם. כְּמִמַּעַיְנֵי הַיְּשׁוּעָה יִשְׁאֲבוּן מַיִם מזכיר את מצות נסוך המים בימי חג הסכות במקדש. שהגמ' (סכה מח: נ:) דורשת אותה ומבססת אותה על הפסוק "וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה". הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא: אֵל נָא יַעֲלוּ לְצִיּוֹן מוֹשִׁיעִים וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַ ה’ הַמְּלוּכָה. טְפוּלִים בְּךָ וּבְשִׁמְךָ נוֹשָׁעִים הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא: אֵל נָא חֲמוּץ בְּגָדִים. זְעוֹם לְנַעֵר כָּל בּוֹגְדִים קיים את הנבואה: "מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ: מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת: פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי: כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה: וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי: וְאָבוּס עַמִּים בְּאַפִּי וַאֲשַׁכְּרֵם בַּחֲמָתִי וְאוֹרִיד לָאָרֶץ נִצְחָם" הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא: אֵל נָא וְזָכוֹר תִּזְכּוֹר. הַנְּכוּרֵי בְּלֶתֶךְ וָכוֹר זכור את בניך שנמכרו בעבור לתך או כור. הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא: אֵל נָא דּוֹרְשֶׁיךָ בְּעַנְפֵי עֲרָבוֹת. גַּעְיָם שְׁעֵה מֵעֲרָבוֹת אלה שדורשים אותך בענפי ערבות, שעה לתפלתם מהשמים. המדרש אומר שאחד הרקיעים נקרא ערבות, בהתבסס על הפסוק "שִׁירוּ לֵאלֹהִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ וְעִלְזוּ לְפָנָיו" הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא: אֵל נָא בָּרֵךְ בְּעִטּוּר שָׁנָה. אֲמָרַי רְצֵה בְּפִלּוּלִי בְּיוֹם הוֹשַׁעְנָא. הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא:

אָנָּא אֵל נָא הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא אָבִינוּ אָתָּה:

הפיוט הזה מבקש רחמים ומים למען עם ישראל, ולמען כל גבוריו במהלך ההסטוריה. כפי שבארנו לעיל, הזכרת גבורי ישראל מבוססת על ההנחה שעם ישראל שבכל דור הוא אותו עם ישראל, שכולנו אברהם וכולנו יעקב אבינו (כדברי המדרש: "הכי אמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת אמר ליה וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא אמר ליה מקרא אני דורש שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", כלומר: כל עוד עם ישראל חי, עם ישראל הוא יעקב, והנביא יכול לפנות אל עם ישראל ולומר לו אל תירא עבדי יעקב). בהקפה הזאת הרעיה מזכירה לדודה את כל חוויותיהם המשותפות ואת כל ההיסטוריה המשותפת שלהם. כולנו אברהם יצחק ויעקב.

הפיוט הזה מזכיר את כל האבות, כאשר הצלע השלישית בכל בית מסתיימת במלה מים, מפני שבחג נדונים על המים ואנו מבקשים מים.

פיוטים רבים מזכירים את האבות ואת שאר גדולי וגבורי ישראל, כולם מתחילים באברהם. הפיוט הזה מתיחד בכך שהוא מתחיל כבר בנח.

בזכות כל אחד מהמוזכרים כאן (בתשר"ק) מבקש הפיטן רחמים על ישראל, או על ארץ ישראל והר ה'. (בא"ב). הרבה מאד מכנויי עם ישראל לקוחים מהרעיה בשיר השירים, המשולה לישראל.

לְמַעַן תָּמִים בְּדוֹרוֹתָיו אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. הַנִּמְלָט בְּרוֹב צִדְקוֹתָיו. מֻצָּל מִשֶּׁטֶף בְּבא מַבּוּל מַיִם. לְאוֹם אֲנִי חוֹמָה אום היינו אֻמָּה, בלשון הפיטנים. וכאן הכונה לאֻמָּה האומרת: אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם. הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא אָבִינוּ אָתָּה:

לְמַעַן שָׁלֵם בְּכָל מַעֲשִׂים. הַמְנֻסֶּה בַּעֲשָׂרָה נִסִּים בעשרה נסיונות. עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום. כְּשָׁר מַלְאָכִים כאשר ראה מלאכים נָם נאם, אמר יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ: וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. לְבָרָה כַּחַמָּה מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת. הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא אָבִינוּ אָתָּה:

לְמַעַן רַךְ וְיָחִיד נֶחֱנַט פְּרִי לְמֵאָה יצחק, שנולד לאברהם בהיותו בן מאה שנה. זָעַק אַיֵּה הַשֶּׂה לְעוֹלָה. בִּשְׂרוּהוּ עֲבָדָיו מָצָאנוּ מַיִם. לְגוֹלָה וְסוּרָה וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם. הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא אָבִינוּ אָתָּה:

לְמַעַן קִדַּם שְׂאֵת בְּרָכָה יעקב, שהקדים את עשו כדי לקבל את ברכתו. הַנִּשְׂטַם וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי וּלְשִׁמְךָ חִכָּה. מְיַחֵם בְּמַקְלוֹת בְּשִׁקֲתוֹת הַמַּיִם וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרֳהָטִים בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת. לְדָמְתָה לְתָמָר זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת. הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא אָבִינוּ אָתָּה:

לְמַעַן צָדַק הֱיוֹת לְךָ לְכֹהֵן. כֶּחָתָן פְּאֵר יְכַהֵן. מְנֻסָּה בְּמַסָּה בְּמֵי מְרִיבַת מַיִם וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה. (הביטוי כחתן פאר יכהן לקוח מנבואה שעוסקת במשהו אחר). לְהָהָר הַטּוֹב כדברי המדרש: "ואין לבנון אלא ביהמ"ק שנאמר ההר הטוב הזה והלבנון". הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא אָבִינוּ אָתָּה:

לְמַעַן פֹּאַר הֱיוֹת גְּבִיר לְאֶחָיו מברכת יצחק ליעקב: " יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲוֻ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ". יְהוּדָה אֲשֶׁר גָּבַר בְּאֶחָיו. מִסְפַּר רֹבַע מִדָּלְיָו יִזַּל מַיִם מברכות בלעם "מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל" "יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ". לוֹא לָנוּ כִּי אִם לְמַעַנְךָ. הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא אָבִינוּ אָתָּה: וכבר בארנו לעיל שההושענות בנויות על הרעיון שה' מושיע אותנו למען שמו. בהתבסס על הפסוק בהלל "לֹא לָנוּ ה’ לֹא לָנוּ כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּךָ".

לְמַעַן עָנָו מִכּל וְנֶאֱמָן וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: ס וַיֹּאמֶר ה’ ... לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. אֲשֶׁר בְּצִדְקוֹ כִּלְכֵּל הַמָּן רבי יוסי ברבי יהודה אומר שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל אלו הן משה ואהרן ומרים ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם ואלו הן באר וענן ומן באר בזכות מרים עמוד ענן בזכות אהרן מן בזכות משה. מָשׁוּךְ לְגוֹאֵל וּמָשׁוּי מִמַּיִם. לְזֹאת הַנִּשְׁקָפָה מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת. הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא אָבִינוּ אָתָּה:

לְמַעַן שַׂמְתּוֹ כְּמַלְאֲכֵי מְרוֹמִים. הַלּוֹבֵשׁ אוּרִים וְתוּמִים. מְצֻוָּה לָבא בַּמִּקְדָּשׁ בְּקִדּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם וּרְחִיצַת מַיִם אהרן, או הכהן הגדול שבכל דור. לְחוֹלַת אַהֲבָה סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי. הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא אָבִינוּ אָתָּה:

לְמַעַן נְבִיאָה מְחוֹלַת מַחֲנַיִם וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. לִכְמֵהֵי לֵב הוּשְׂמָה עֵינַיִם. לְרַגְלָהּ רָצָה עֲלוֹת וָרֶדֶת בְּאֵר מַיִם רבי יוסי ברבי יהודה אומר שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל אלו הן משה ואהרן ומרים ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם ואלו הן באר וענן ומן באר בזכות מרים עמוד ענן בזכות אהרן מן בזכות משה. לְטֹבוּ אֹהָלָיו מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא אָבִינוּ אָתָּה:

לְמַעַן מְשָׁרֵת לֹא מָשׁ מֵאֹהֶל וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל. וְרוּחַ הַקּדֶשׁ עָלָיו אִהֵל. בְּעָבְרוֹ בַיַרְדֵּן נִכְרְתוּ הַמַּיִם. לְיָפָה וּבָרָה מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא אָבִינוּ אָתָּה:

לְמַעַן לִמַּד רְאוֹת לְטוֹבָה אוֹת. זָעַק אַיֵה נִפְלָאוֹת וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ ה’ עִמָּנוּ? וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת? וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה’ וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה’ וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן. מִצָּה טַל מִגִּזָּה מְלא הַסֵּפֶל מַיִם וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֶל הָאֱלֹהִים אִם יֶשְׁךָ מוֹשִׁיעַ בְּיָדִי אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ: הִנֵּה אָנֹכִי מַצִּיג אֶת גִּזַּת הַצֶּמֶר בַּגֹּרֶן אִם טַל יִהְיֶה עַל הַגִּזָּה לְבַדָּהּ וְעַל כָּל הָאָרֶץ חֹרֶב וְיָדַעְתִּי כִּי תוֹשִׁיעַ בְּיָדִי אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ: וַיְהִי כֵן וַיַּשְׁכֵּם מִמָּחֳרָת וַיָּזַר אֶת הַגִּזָּה וַיִּמֶץ טַל מִן הַגִּזָּה מְלוֹא הַסֵּפֶל מָיִם. לְכַלַּת לְבָנוֹן אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים. הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא אָבִינוּ אָתָּה:

לְמַעַן כְּלוּלֵי עֲשׁוֹת מִלְחַמְתֶּךָ. אֲשֶׁר בְּיָדָם תַּתָּה יְשׁוּעָתֶךָ. צְרוּפֵי מִגּוֹי בְּלָקְקָם בְּיָדָם מַיִם וַיֹּאמֶר ה’ אֶל גִּדְעוֹן עוֹד הָעָם רָב הוֹרֵד אוֹתָם אֶל הַמַּיִם וְאֶצְרְפֶנּוּ לְךָ שָׁם וְהָיָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה יֵלֵךְ אִתָּךְ הוּא יֵלֵךְ אִתָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה לֹא יֵלֵךְ עִמָּךְ הוּא לֹא יֵלֵךְ: וַיּוֹרֶד אֶת הָעָם אֶל הַמָּיִם ס וַיֹּאמֶר ה’ אֶל גִּדְעוֹן כֹּל אֲשֶׁר יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד וְכֹל אֲשֶׁר יִכְרַע עַל בִּרְכָּיו לִשְׁתּוֹת: וַיְהִי מִסְפַּר הַמֲלַקְקִים בְּיָדָם אֶל פִּיהֶם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְכֹל יֶתֶר הָעָם כָּרְעוּ עַל בִּרְכֵיהֶם לִשְׁתּוֹת מָיִם: ס וַיֹּאמֶר ה’ אֶל גִּדְעוֹן בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמֲלַקְקִים אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וְנָתַתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדֶךָ וְכָל הָעָם יֵלְכוּ אִישׁ לִמְקֹמוֹ. לְלא בָּגְדוּ בָךְ. הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא אָבִינוּ אָתָּה:

לְמַעַן יָחִיד צוֹרְרִים דָּשׁ. אֲשֶׁר מֵרֶחֶם לְנָזִיר הֻקְדָּשׁ שמשון, שהוקדש עוד בטרם נולד. מִמַּכְתֵּשׁ לֶחִי הִבְקַעְתָּ לוֹ מַיִם וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן בִּלְחִי הַחֲמוֹר חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם בִּלְחִי הַחֲמוֹר הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ: וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר וַיַּשְׁלֵךְ הַלְּחִי מִיָּדוֹ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא רָמַת לֶחִי: וַיִּצְמָא מְאֹד וַיִּקְרָא אֶל ה’ וַיֹּאמַר אַתָּה נָתַתָּ בְיַד עַבְדְּךָ אֶת הַתְּשׁוּעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְעַתָּה אָמוּת בַּצָּמָא וְנָפַלְתִּי בְּיַד הָעֲרֵלִים: וַיִּבְקַע אֱלֹהִים אֶת הַמַּכְתֵּשׁ אֲשֶׁר בַּלֶּחִי וַיֵּצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וַיֵּשְׁתְּ וַתָּשָׁב רוּחוֹ וַיֶּחִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ עֵין הַקּוֹרֵא אֲשֶׁר בַּלֶּחִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה. לְמַעַן שֵׁם קָדְשֶׁךָ. הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא אָבִינוּ אָתָּה:

לְמַעַן טוֹב הוֹלֵךְ וְגָדֵל וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב גַּם עִם ה’ וְגַם עִם אֲנָשִׁים. אֲשֶׁר מֵעשֶׁק עֵדָה חִדֵּל. בְּשׁוּב עָם מֵחֲטא צָו שְׁאָב מַיִם וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בְּכָל לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל ה’ הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל ה’ וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים: וַיָּסִירוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרֹת וַיַּעַבְדוּ אֶת ה’ לְבַדּוֹ: פ וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל קִבְצוּ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה וְאֶתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם אֶל ה’: וַיִקָּבְצוּ הַמִּצְפָּתָה וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי ה’ וַיָּצוּמוּ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמְרוּ שָׁם חָטָאנוּ לַ ה’ וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּצְפָּה. לְנָאוָה כִּירוּשָׁלָיִם יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה נָאוָה כִּירוּשָׁלִָם אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת. הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא אָבִינוּ אָתָּה:

לְמַעַן חַיָּךְ מְכַרְכֵּר בְּשִׁיר וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה’ וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד: וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה’ בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר. הַמְלַמֵּד תּוֹרָה בְּכָל כְּלֵי שִׁיר. מְנַסֵּךְ לְפָנֶיךָ כְּתָאַב שְׁתוֹת מַיִם וַיִּתְאַוֶּה דָוִד וַיֹּאמַר מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר: וַיִּבְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל דָּוִד וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַ ה’. לְשָׂמוּ בְךָ סִבְרָם. הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא אָבִינוּ אָתָּה:

לְמַעַן זָךְ עָלָה בִּסְעָרָה. הַמְקַנֵּא וּמֵשִׁיב עֶבְרָה. לְפִלּוּלוֹ יָרְדָה אֵשׁ וְלִחֲכָה עָפָר וּמַיִם וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה’ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְיךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: עֲנֵנִי ה’ עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה’ הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית: וַתִּפֹּל אֵשׁ ה’ וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה: וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה’ הוּא הָאֱלֹהִים ה’ הוּא הָאֱלֹהִים. לְעֵינֶיהָ בְּרֵכוֹת צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק. הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא אָבִינוּ אָתָּה:

לְמַעַן וְשֵׁרֵת בֶּאֱמֶת לְרַבּוֹ. פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחוֹ נֶאֱצַל בּוֹ וַיְהִי כְעָבְרָם וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי. בְּקַחְתּוֹ מְנַגֵּן נִתְמַלְּאוּ גֵבִים מַיִם וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע חַי ה’ צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ: וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה’: וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר ה’ עָשֹׂה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים: כִּי כֹה אָמַר ה’ לֹא תִרְאוּ רוּחַ וְלֹא תִרְאוּ גֶשֶׁם וְהַנַּחַל הַהוּא יִמָּלֵא מָיִם וּשְׁתִיתֶם אַתֶּם וּמִקְנֵיכֶם וּבְהֶמְתְּכֶם. לְפוֹצְחֵי מִי כָּמֹכָה ישראל שפצחו ושרו על הים "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה’ מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא". הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא אָבִינוּ אָתָּה:

לְמַעַן הִרְהֵר עֲשׁוֹת רְצוֹנֶךָ. הַמַּכְרִיז תְּשׁוּבָה לְצֹאנֶךָ. אָז בְּבֹא מְחָרֵף סָתַם עֵינוֹת מַיִם חזקיהו, שהשיב את ישראל בתשובה, ובא סנחריב ששלח את רבשקה לחרף את ישראל, סתם חזקיהו את עינות המים.. לְצִיּוֹן מִכְלַל יֹפִי מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא אָבִינוּ אָתָּה:

לְמַעַן דְּרָשׁוּךָ בְּתוֹךְ הַגּוֹלָה. וְסוֹדְךָ לָמוֹ נִגְלָה. בְּלִי לְהִתְגָּאֵל דָּרְשׁוּ זֵרְעוֹנִים וּמַיִם וַיְהִי בָהֶם מִבְּנֵי יְהוּדָה דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה: וַיָּשֶׂם לָהֶם שַׂר הַסָּרִיסִים שֵׁמוֹת וַיָּשֶׂם לְדָנִיֵּאל בֵּלְטְשַׁאצַּר וְלַחֲנַנְיָה שַׁדְרַךְ וּלְמִישָׁאֵל מֵישַׁךְ וְלַעֲזַרְיָה עֲבֵד נְגוֹ: וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל בְּפַתְבַּג הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו וַיְבַקֵּשׁ מִשַּׂר הַסָּרִיסִים אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאָל: וַיִּתֵּן הָאֱלֹהִים אֶת דָּנִיֵּאל לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים לִפְנֵי שַׂר הַסָּרִיסִים: וַיֹּאמֶר שַׂר הַסָּרִיסִים לְדָנִיֵּאל יָרֵא אֲנִי אֶת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מִנָּה אֶת מַאֲכַלְכֶם וְאֶת מִשְׁתֵּיכֶם אֲשֶׁר לָמָּה יִרְאֶה אֶת פְּנֵיכֶם זֹעֲפִים מִן הַיְלָדִים אֲשֶׁר כְּגִילְכֶם וְחִיַּבְתֶּם אֶת רֹאשִׁי לַמֶּלֶךְ: וַיֹּאמֶר דָּנִיֵּאל אֶל הַמֶּלְצַר אֲשֶׁר מִנָּה שַׂר הַסָּרִיסִים עַל דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה: נַס נָא אֶת עֲבָדֶיךָ יָמִים עֲשָׂרָה וְיִתְּנוּ לָנוּ מִן הַזֵּרֹעִים וְנֹאכְלָה וּמַיִם וְנִשְׁתֶּה. לְקוֹרְאֶיךָ בַּצָּר עם ישראל, הקוראים לך בצר להם. במקרה הזה הכנוי מתאים גם לחלק הראשון של הבית. הדורשים את ה' בגולה וקוראים אליו בצר . הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא אָבִינוּ אָתָּה:

לְמַעַן גָּמַר חָכְמָה וּבִינָה. סוֹפֵר מָהִיר מְפַלֵּשׁ אֲמָנָה הוּא עֶזְרָא עָלָה מִבָּבֶל וְהוּא סֹפֵר מָהִיר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר נָתַן ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתֶּן לוֹ הַמֶּלֶךְ כְּיַד ה’ אֱלֹהָיו עָלָיו כֹּל בַּקָּשָׁתוֹ. מְחַכְּמֵנוּ אֲמָרִים הַמְשׁוּלִים בְּרַחֲבֵי מַיִם. לְרַבָּתִי עָם ירושלים, שנאמר עליה. הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא אָבִינוּ אָתָּה:

לְמַעַן בָּאֵי לְךָ הַיּוֹם בְּכָל לֵב. שׁוֹפְכִים לְךָ שִׂיחַ בְּלא לֵב וָלֵב למעננו, שאנו באים אליך היום בכל לב. שׁוֹאֲלִים מִמְּךָ עֹז מִטְרוֹת מַיִם נדונים על המים, ואת זה אנו שואלים. לְשׁוֹרְרוּךָ בַּיָם הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא אָבִינוּ אָתָּה:

הבית של הסיום מסים באמירה גדולה. אמנם אנו מתחננים היום על המים. אבל לא רק המים עומדים כאן על הפרק. עומדים כאן על הפרק עם ישראל, שהם אלה שמגדילים ומפארים את שם ה' בעולם. וכאן כמובן חוזר הרעיון הכללי של ההושענות, שכשה' מושיע את ישראל הוא כביכול מושיע את עצמו. עם ישראל הם העם שה' לוקח לו לעם, הם עמו ונחלתו. הם אומרים יגדל שמך. ואותם הושע כי הם צמאים לישעך. הפיוט מסתיים שוב באמירה שאנו נחלתך ועמך, ואנו צמאים לא למים אלא אליך.

לְמַעַן אוֹמְרֵי יִגְדַּל שְׁמֶךָ. וְהֵם נַחֲלָתְךָ וְעַמֶּךָ ארבע טענות טען משה כשהתפלל אליו ובקש שירחם על ישראל: "וָאֶתְפַּלֵּל אֶל ה’ וָאֹמַר אֲדֹנָי ה’ אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגָדְלֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה: זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ: פֶּן יֹאמְרוּ הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם מִבְּלִי יְכֹלֶת ה’ לַהֲבִיאָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וּמִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתָם הוֹצִיאָם לַהֲמִתָם בַּמִּדְבָּר: וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה". נראה שהטענה המרכזית והמוחצת היא הפותחת והמסימת: והם עמך ונחלתך. אל תשחית אותם כי עמך ונחלתך הם. בטענה זו אנו מבקשים ישועה אף היום. עמך ונחלתך אנו. זאת מעבר לעובדה ששמו הגדול יתחלל אם לא יושיענו (אפשר לומר שכל ההושענות בנויות למעשה על ארבע הנקודות האלה) . צְמֵאִים לְיֶשְׁעֲךָ כְּאֶרֶץ עֲיֵפָה לְמַיִם. לְתַרְתָּ לָמוֹ מְנוּחָה וַיִּסְעוּ מֵהַר ה’ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה’ נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה. גם הפסוק הזה לא הובא כאן בצורה מקרית, גם הוא מזכיר את היחס המיוחד של ה' אל עם ישראל. הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא אָבִינוּ אָתָּה:

הוֹשַׁע נָא אֵל נָא. אָנָּא הוֹשִׁיעָה נָּא: הוֹשַׁע נָא סְלַח נָּא. וְהַצְלִיחָה נָא. וְהוֹשִׁיעֵנוּ אֵל מָעֻזֵנוּ:

גם הפיוט הזה, כקודמו, מבקש מים למען האבות, והוא מבוסס על הפסוק מההלל "אָנָּא ה’ הוֹשִׁיעָה נָּא אָנָּא ה’ הַצְלִיחָה נָּא", ועל החבור למים. אנו מבקשים שה' יענה לעם ישראל המבקש מים, למען האבות. רוב הפיוט מבוסס על פסוקים שכבר הבאנו בפיוט הקודם, לכן לא נביא אותם שוב.

תַּעֲנֶה אֱמוּנִים שׁוֹפְכִים לְךָ לֵב כַּמַּיִם. וְהוֹשִׁיעָה נָּא. לְמַעַן בָּא בָאֵשׁ וּבַמַּיִם. גָּזַר וְנָם יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם אברהם. וְהַצְלִיחָה נָּא וְהוֹשִׁיעֵנוּ אֵל מָעֻזֵּנוּ:

תַּעֲנֶה דְגָלִים גָּזוּ גִזְרֵי מַיִם שעברו בין גזרי הים וְהוֹשִׁיעָה נָּא: לְמַעַן הַנֶּעֱקַד בְּשַׁעַר הַשָּׁמַיִם. וְשָׁב וְחָפַר בְּאֵרוֹת מַיִם יצחק וְהַצְלִיחָה נָּא וְהוֹשִׁיעֵנוּ אֵל מָעֻזֵּנוּ:

תַּעֲנֶה זַכִּים חוֹנִים עֲלֵי מַיִם וְהוֹשִׁיעָה נָּא: לְמַעַן חָלָק מְפַצֵּל מַקְּלוֹת בְּשִׁקֲּתוֹת הַמַּיִם. טָעַן וְגָל אֶבֶן מִבְּאֵר מַיִם יעקב וְהַצְלִיחָה נָּא וְהוֹשִׁיעֵנוּ אֵל מָעֻזֵּנוּ:

תַּעֲנֶה יְדִידִים נוֹחֲלֵי דָת מְשׁוּלַת מַיִם שנחלו את התורה, שנמשלה למים וְהוֹשִׁיעָה נָּא: לְמַעַן כָּרוּ בְּמִשְׁעֲנוֹתָם מַיִם משה ואהרן. לְהָכִין לָמוֹ וּלְצֶאֱצָאֵימוֹ מַיִם וְהַצְלִיחָה נָּא וְהוֹשִׁיעֵנוּ אֵל מָעֻזֵּנוּ:

תַּעֲנֶה מִתְחַנְּנִים כְּבִישִׁימוֹן עֲלֵי מַיִם וְהוֹשִׁיעָה נָּא: לְמַעַן נֶאֱמַן בַּיִת מַסְפִּיק לָעָם מַיִם. סֶלַע הָךְ וַיָּזוּבוּ מַיִם משה וְהַצְלִיחָה נָּא וְהוֹשִׁיעֵנוּ אֵל מָעֻזֵּנוּ:

תַּעֲנֶה עוֹנִים עֲלִי בְאֵר מַיִם וְהוֹשִׁיעָה נָּא: לְמַעַן פֻּקַּד בְּמֵי מְרִיבַת מַיִם. צְמֵאִים לְהַשְׁקוֹתָם מַיִם וְהַצְלִיחָה נָּא וְהוֹשִׁיעֵנוּ אֵל מָעֻזֵּנוּ:

תַּעֲנֶה קְדוֹשִׁים מְנַסְּכִים לְךָ מַיִם וְהוֹשִׁיעָה נָּא: לְמַעַן ראשׁ מְשׁוֹרְרִים כְּתָאַב שְׁתוֹת מַיִם. חָלִילָה פָּץ וְנָסַךְ לְךָ מַיִם דוד. כאן הן העם המבקש מים, והן הדברים האמורים על דוד, מזכירים את מצות נסוך המים הנוהגת בחג הסכות. וְהַצְלִיחָה נָּא וְהוֹשִׁיעֵנוּ אֵל מָעֻזֵּנוּ:

תַּעֲנֶה שׁוֹאֲלִים בְּרִבּוּעַ אֶשְׁלֵי מַיִם וְהוֹשִׁיעָה נָּא: לְמַעַן תֵּל תַּלְפִּיּוֹת בֵּית מוֹצָא מַיִם תל תלפיות הוא בית המקדש, שע"פ נבואות יחזקאל וזכריה עתידים לצאת מתחתיו מים. תִּפְתַּח אֶרֶץ וְתַרְעִיף שָׁמַיִם הורד לנו גשם וְהַצְלִיחָה נָּא וְהוֹשִׁיעֵנוּ אֵל מָעֻזֵּנוּ:

רַחֶם נָא קְהַל עֲדַת יְשֻׁרוּן. סְלַח וּמְחַל עֲוֹנָם וְהוֹשִׁיעֵנוּ אֱלהֵי יִשְׁעֵנוּ:

אָז כְּעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנִים הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל ה’ אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ. בָּאנוּ לְפָנֶיךָ נִדוֹנִים בחג נידונים על המים. וְהוֹשִׁיעֵנוּ אֱלהֵי יִשְׁעֵנוּ:

גֵּאֶה אֲדוֹנֵי הָאֲדוֹנִים. נִתְגָּרוּ בָנוּ מְדָנִים. דָּשׁוּנוּ וּבְעָלוּנוּ זוּלָתְךָ אֲדוֹנִים ה’ אֱלֹהֵינוּ בְּעָלוּנוּ אֲדֹנִים זוּלָתֶךָ לְבַד בְּךָ נַזְכִּיר שְׁמֶךָ וְהוֹשִׁיעֵנוּ אֱלהֵי יִשְׁעֵנוּ:

הֵן גַּשְׁנוּ הַיּוֹם בְּתַחֲנוּן. עָדֶיךָ רַחוּם וְחַנוּן. וְסִפַּרְנוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ בְּשִׁנּוּן וְהוֹשִׁיעֵנוּ אֱלהֵי יִשְׁעֵנוּ:

זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. נָא אַל תִּיבָשׁ אל תיבש ארצנו. חַשְׁרַת מַיִם כְּאֵבָהּ תֶּחְבָּשׁ וְהוֹשִׁיעֵנוּ אֱלהֵי יִשְׁעֵנוּ:

טְעֵנוּ בִשְׁמֵנָה וְהוֹצֵאתִים מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּים מִן הָאֲרָצוֹת וַהֲבִיאֹתִים אֶל אַדְמָתָם וּרְעִיתִים אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל בָּאֲפִיקִים וּבְכֹל מוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: בְּמִרְעֶה טּוֹב אֶרְעֶה אֹתָם וּבְהָרֵי מְרוֹם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה נְוֵהֶם שָׁם תִּרְבַּצְנָה בְּנָוֶה טּוֹב וּמִרְעֶה שָׁמֵן תִּרְעֶינָה אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל. בְּיַד שִׁבְעָה וּשְׁמֹנָה וַהֲקֵמֹנוּ עָלָיו שִׁבְעָה רֹעִים וּשְׁמֹנָה נְסִיכֵי אָדָם. המדרש במסכת סכה אומר "מאן נינהו שבעה רועים דוד באמצע אדם שת ומתושלח מימינו אברהם יעקב ומשה בשמאלו ומאן נינהו שמנה נסיכי אדם ישי ושאול ושמואל עמוס וצפניה צדקיה ומשיח ואליהו". יָשָׁר צַדִּיק אֵל אֱמוּנָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ אֱלהֵי יִשְׁעֵנוּ:

כָּרַתָּ בְרִית לָאָרֶץ. עוֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ. לְבִלְתִּי פְרָץ בָּהּ פָּרֶץאנו מזכירים כאן את הברית שכרת ה' עם נח: " וַיָּרַח ה’ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה’ אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי: עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" וְהוֹשִׁיעֵנוּ אֱלהֵי יִשְׁעֵנוּ:

מִתְחַנְּנִים עֲלֵי מַיִם. כַּעֲרָבִים עַל יִבְלֵי מַיִם. נָא זְכוֹר לָנוּ נִסּוּךְ הַמַּיִם וְהוֹשִׁיעֵנוּ אֱלהֵי יִשְׁעֵנוּ:

שִׂיחִים בְּדֶרֶךְ מַטָּעָתָם. עוֹמְסִים בְּשַׁוְעָתָם. עֲנֵם בְּקוֹל פְּגִיעָתָם וְהוֹשִׁיעֵנוּ אֱלהֵי יִשְׁעֵנוּ:

פּוֹעֵל יְשׁוּעוֹת. פְּנֵה לְפִלּוּלָם שְׁעוֹת שעה לתפלתם. ותן להם מים. צַדְּקֵם אֵל לְמוֹשָׁעוֹת וְהוֹשִׁיעֵנוּ אֱלהֵי יִשְׁעֵנוּ:

קוֹל רִגְשָׁם תִּשַׁע שעה לקולם. תִּפְתַּח אֶרֶץ וְיִפְרוּ יֶשַׁע הַרְעִיפוּ שָׁמַיִם מִמַּעַל וּשְׁחָקִים יִזְּלוּ צֶדֶק תִּפְתַּח אֶרֶץ וְיִפְרוּ יֶשַׁע וּצְדָקָה תַצְמִיחַ יַחַד אֲנִי ה’ בְּרָאתִיו. רַב לְהוֹשִׁיעַ וְלא חָפֵץ רֶשַׁע וְהוֹשִׁיעֵנוּ אֱלהֵי יִשְׁעֵנוּ:

השורה הזאת נאמרת גם בנעילה, אבל ברור שמקורה כאן, כי הן הסיום של הפיוט הזה. האותיות ש' ות', והסיומת והושיענו אלהי ישענו. הם הושאלו לנעילה כי יש בהן פתיחת שערי שמים, אבל פתיחת שערי שמים האממורה כאן היא פתיחת השמים להוריד גשם, כמו שנאמר יִפְתַּח ה’ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם פְּתַח. וְאוֹצָרְךָ הַטּוֹב לָנוּ תִפְתַּח. תּוֹשִׁיעֵנוּ וְרִיב אַל תִּמְתַּח. וְהוֹשִׁיעֵנוּ אֱלהֵי יִשְׁעֵנוּ:

בשורת הישועה

סיום ההושענות הוא בשורת הישועה. אחרי כל הבקשות, אנו מתבשרים בישועה.

קוֹל מְבַשֵּׂר מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

יש נוהגים לומר את המלה "קול" לפני כל אחת מהשורות, נראה שזו טעות שנובעת מכך שבחלק מהמחזורים היה כתוב "קול" והוא קצור של "קול מבשר", והכונה היא לומר "קול מבשר" לפני כל שורה ו"מבשר ואומר" אחרי כל שורה. כל שורה כאן מזכירה נבואה מנבואות הנחמה והישועה, ואנו מצפים לבשורה שתבשר לנו על קיומן של הנבואות.

אוֹמֶץ יֶשְׁעֲךָ בָּא. קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מבוסס על שיר השירים. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

בָּא בְּרִבְבוֹת כִּתִּים. לַעֲמוֹד עַל הַר הַזֵּיתִים. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

גִּשְׁתּוֹ בַּשּׁוֹפָר לִתְקַע. תַּחְתָּיו הַר יִבָּקַע. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

דָּפַק וְהֵצִיץ וְזָרַח. וּמָשׁ חֲצִי הָהָר מִמִּזְרָח. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

הֵקִים מִלּוּל נוֹאֲמוֹ. וּבָא הוּא וְכָל קְדוֹשָׁיו עִמּוֹ. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר השורות האלה, וכן השורה של האות ל', מבוססות על נבואת זכריה הנקראת ביום הראשון של סכות: "וְיָצָא ה’ וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב: וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם מִקֶּדֶם וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ נֶגְבָּה: וְנַסְתֶּם גֵּיא הָרַי כִּי יַגִּיעַ גֵּי הָרִים אֶל אָצַל וְנַסְתֶּם כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבָא ה’ אֱלֹהַי כָּל קְדֹשִׁים עִמָּךְ: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן: וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַ ה’ לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר":

וּלְכָל בָּאֵי עוֹלָם. בַּת קוֹל יִשָּׁמַע בָּעוֹלָם. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

זֶרַע עֲמוּסֵי רְחָמוֹ. נוֹלְדוּ כְּיֶלֶד מִמְּעֵי אִמּוֹ. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

חָלָה וְיָלְדָה מִי זֹאת. מִי שָׁמַע כָּזאת. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

טָהוֹר פָּעַל כָּל אֵלֶּה. וּמִי רָאָה כָּאֵלֶּה. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

יֶשַׁע וּזְמָן הוּחָד. הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

כַּבִּיר רוּם וָתַחַת. אִם יִוָּלֶד גּוֹי פַּעַם אֶחָת. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: שורות אלה (וכן שורה מ להלן) מבוססות על נבואת ישעיהו: "בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ וְהִמְלִיטָה זָכָר: מִי שָׁמַע כָּזֹאת מִי רָאָה כָּאֵלֶּה הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת כִּי חָלָה גַּם יָלְדָה צִיּוֹן אֶת בָּנֶיהָ".

לְעֵת יִגְאַל עַמּוֹ נָאוֹר. וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: המקור הוזכר לעיל.

מוֹשִׁיעִים יַעֲלוּ לְהַר צִיּוֹן וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַ ה’ הַמְּלוּכָה. כִּי חָלָה גַּם יָלְדָה צִיּוֹן. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

נִשְׁמַע בְּכָל גְּבוּלֵךְ. הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר נבואת ישעיהו: "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה’: הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי: כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ":

שִׂימִי עַד דַּמֶּשֶׂק מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ לפי המדרש שעתידה ירושלים שתגיע עד דמשק. קַבְּלִי בָנַיִךְ וּבְנוֹתַיִךְ. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

עִלְזִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹןכנוי לישראל, מקורו בשיר השירים. כִּי קָמוּ יְשֵׁנֵי חֶבְרוֹן. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ. הַיּוֹם אִם בְּקוֹלִי תִשְׁמָעוּ. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

צמַח אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ המשיח. שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה כִּי הִנְנִי מֵבִיא אֶת עַבְדִּי צֶמַח. הוּא דָּוִד בְּעַצְמוֹ. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

קוּמוּ כְּפוּשֵׁי עָפָר. הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שׁוֹכְנֵי עָפָר יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

רַבָּתִי עָם בְּהַמְלִיכוֹ. מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

שֵׁם רְשָׁעִים לְהַאֲבִיד. עוֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

תְּנָה יְשׁוּעוֹת לְעַם עוֹלָם. לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:שורות אלה מבוססות על סיומה של שירת דוד: "מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם". מערכת הרגלים הישראלית כוללת את כל ההיסטוירה, משחרה ועד אחרית הימים, היא פותחת בעבדים היינו לפרעה במצרים, ומסיימת בתנה ישועות לעם עולם...עד עולם

קוֹל מְבַשֵּׂר מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ, וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ, וּרְעֵם וְנַשְּׂאֵם עַד הָעוֹלָם: וְיִהְיוּ דְּבָרַי אֵלֶּה אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתִּי לִפְנֵי יְיָ, קְרוֹבִים אֶל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יוֹמָם וָלָיְלָה, לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ: לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ, כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים, אֵין עוֹד: בקשת ישועה וקבול תפלה. צטוט של שלשה פסוקים. אחד מתהלים, ושנים מתפלתו של שלמה עם בנין המקדש.

אנו מבקשים מה' שיושיע אותנו, כמו בכל ההושענות, וכן שירעה אותנו. כרועה המספק את מחסור צאנו. כך אנו מבקשים כשאנו נדונים על המים, כלומר: על הפרנסה לשנה הבאה. ואנו מבקשים שה' יעשה את משפטנו דבר יום ביומו. ינהיג אותנו וידאג לנו.

יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְהוָה אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבוֹתֵינוּ הַבּוֹחֵר בִּנְבִיאִים טוֹבִים וּבְמִנְהָגֵיהֶם הַטּוֹבִים שֶׁתְּקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ וַהֲקָפוֹתֵינוּ וּזְכוֹר לָנוּ זְכוּת שִׁבְעַת תְּמִימֶיךָ וְתָסִיר מְחִיצַת הַבַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינֵינוּ וּבֵינֶיךָ וְתַאֲזִין שַׁוְעָתֵנוּ וְתֵיטִיב לָנוּ הַחֲתִימָה תּוֹלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה וְחָתְמֵנוּ בְּסֵפֶר חַיִּים טוֹבִים. וְהַיּוֹם הַזֶּה תִּתֵּן בִּשְׁכִינַת עֻזֶּךָ חָמֵשׁ גְּבוּרוֹת מְמֻתָּקוֹת עַל יְדֵי חֲבִיטַת עֲרָבָה מִנְהַג נְבִיאֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים וְתִתְעוֹרֵר הָאַהֲבָה בֵּינֵיהֶם וּתְנַשְּׁקֵנוּ מִנְּשִׁיקוֹת פִּיךָ מַמְתֶּקֶת כָּל הַגְּבוּרוֹת וְכָל הַדִּינִין וְתָאִיר לִשְׁכִינַת עֻזֶּךָ בְשֵׁם (יו"ד ה"א וא"ו) שֶׁהוּא טַל אוֹרוֹת טַלֶּךָ וּמִשָּׁם תַּשְׁפִּיעַ שֶׁפַע לְעַבְדְּךָ הַמִּתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ (מְחִילָה) שֶׁתַּאֲרִיךְ יָמָיו וְתִמְחוֹל לוֹ חֲטָאָיו וַעֲוֹנוֹתָיו וּפְשָׁעָיו וְתִפְשׁוֹט יְמִינְךָ וְיָדְךָ לְקַבְּלֵנִי בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ וְאוֹצָרְךָ הַטּוֹב תִּפְתַּח לְהַשְׂבִּיעַ מַיִם נֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב יִפְתַּח יְהוָה לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֶת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ אָמֵן:

הושענא לשבת

כפי שכתבנו לעיל, יש להניח שההושענא הזאת נוספה בשלב מאוחר יותר. ומלכתחילה נהגו לומר גם בשבת את ההושענא של אותו יום.

זוהי בקשת ישועה עבור עם ישראל, האומה הישראלית, רעיתך, שהיא מקיימת את מצותה שבת כדין, ותנחילנה יום שכלו שבת, לעתיד לבא. רוב הדברים כאן מובנים, נבאר רק במקומות ספורים הזקוקים לכך.

אוֹם נְצוּרָה כְּבָבַת אום היינו אֻמָּה, בלשון הפיטנים. אֻמָּה שה' נוצר אותה כבבת עין: "כִּי כֹה אָמַר ה’ צְבָאוֹת אַחַר כָּבוֹד שְׁלָחַנִי אֶל הַגּוֹיִם הַשֹּׁלְלִים אֶתְכֶם כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ". בּוֹנֶנֶת בְּדַת נֶפֶשׁ מְשִׁיבַת מבינה ומוסיפה בינה בדת שהיא תורה משיבת נפש. גּוֹמֶרֶת הִלְכוֹת שַׁבָּת. דּוֹרֶשֶׁת מַשְׂאַת שַׁבָּת. הַקּוֹבַעַת אַלְפַּיִם תְּחוּם שַׁבָּת. וּמְשִׁיבַת רֶגֶל מִשַּׁבָּת אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה’ מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. זָכוֹר וְשָׁמוֹר מְקַיֶּמֶת בַּשַּׁבָּת. חָשָׁה לְמַהֵר בִּיאַת שַׁבָּת. טוֹרַחַת כֹּל מִשִּׁשָּׁה לַשַּׁבָּת. יוֹשֶׁבֶת וּמַמְתֶּנֶת עַד כְּלוֹת שַׁבָּת. כָּבוֹד וָעֹנֶג קוֹרְאָה לַשַּׁבָּת אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה’ מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. לְבוּשׁ וּכְסוּת מְחַלֶּפֶת בַּשַּׁבָּת. מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה מְכִינָה לַשַּׁבָּת. נֹעַם מְגָדִים מַנְעֶמֶת לַשַּׁבָּת. סְעוּדוֹת שָׁלֹשׁ מְקַיֶּמֶת בַּשַּׁבָּת. עַל שְׁתֵּי כִכָּרוֹת בּוֹצַעַת בַּשַּׁבָּת. פּוֹרֶטֶת אַרְבַּע רְשׁוּיוֹת בַּשַּׁבָּת רשות הרבים, רשות היחיד, כרמלית ומקום פטור. צִוּוּי הַדְלָקַת נֵר מַדְלֶקֶת בַּשַּׁבָּת. קִדּוּשׁ הַיּוֹם מְקַדֶּשֶׁת בַּשַּׁבָּת. רֶנֶן שֶׁבַע מְפַלֶּלֶת בַּשַּׁבָּת תפלת עמידה שיש בה שבע ברכות. שִׁבְעָה בַדָּת קוֹרְאָה בַּשַּׁבָּת שבעה עולים קוראים בתורה. תַּנְחִילֶנָּה לְיוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת. הוֹשַׁע נָא:

כמו שכתבנו לעיל הפיוט היפה והיקר "כהושעת אדם", של ר' מנחם בן מכיר. הוא פיוט יפה שמראה את השבת בתולדות העולם וישראל, אבל נעדר ממנו לגמרי הרעיון שה' כביכול מושיע את עצמו, הרעיון המוביל את הפיוט המקורי "כהושעת אלים" שבמקומו בא פיוט זה בשבת.

כְּהוֹשַׁעְתָּ אָדָם יְצִיר כַּפֶּיךָ לְגוֹנְנָה. בְּשַׁבַּת קדֶשׁ הִמְצֵאתוֹ כֹּפֶר וַחֲנִינָה מבוסס על המדרש האומר שבכניסת השבת מחל ה' לאדם על חטאו. כֵּן הוֹשַׁע נָא:

כְּהוֹשַׁעְתָּ גּוֹי מְצֻיָּן מְקַוִּים חֹפֶשׁ. דֵּעָה כִּוְּנוּ לָבוּר שְׁבִיעִי לְנֹפֶשׁ. מבוסס על המדרש "ויהי שם לגוי מלמד שהיו ישראל מצוינין שם", ועל המדרש האומר שישראל שמרו את השבת במצרים, אע"פ שעדין לא נתנה כֵּן הוֹשַׁע נָא:

כְּהוֹשַׁעְתָּ הָעָם נִהַגְתָּ כַּצּאן לְהַנְחוֹת. וְחוֹק שַׂמְתָּ בְמָרָה עַל מֵי מְנוּחוֹת על הפסוק "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה: וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה: וַיִּצְעַק אֶל ה’ וַיּוֹרֵהוּ ה’ עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ", דורשים חכמים שהחוק שנתן שם היה השבת. כמובן שהפיטן רומז כאן גם לפסוק "בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי", גם הפסוק הזה משתמש בדמוי של צאן, ומדבר על נהול ונהוג. וכאן בפיוט המשמעות כפולה, כי הוא רומז גם למים שהומתקו במרה שעליהם שם ה' (ע"פ המדרש) את חוק המנוחה. כֵּן הוֹשַׁע נָא:

כְּהוֹשַׁעְתָּ זְבוּדֶיךָ בְּמִדְבַּר סִין בַּמַחֲנֶה. חָכְמוּ וְלָקְטוּ בַּשִּׁשִּׁי לֶחֶם מִשְׁנֶה. כֵּן הוֹשַׁע נָא: כְּהוֹשַׁעְתָּ טְפוּלֶיךָ הוֹרוּ הֲכָנָה בְּמַדָּעָם. יִשַּׁר כּחָם וְהוֹדָה לָמוֹ רוֹעָם. כֵּן הוֹשַׁע נָא: כְּהוֹשַׁעְתָּ כֻּלְכְּלוּ בְּעוֹנֶג מָן הַמְּשֻׁמָּר. לא הָפַךְ עֵינוֹ וְרֵיחוֹ לא נָמָר. כֵּן הוֹשַׁע נָא: שורות אלה מזכירות את פרשת המן: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַ ה’ מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר: וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ". (הבטוי וריחו לא נמר מקורו בירמיהו, הפיטן שאל רק את הבטוי ולא את ההקשר).

כְּהוֹשַׁעְתָּ מִשְׁפְּטֵי מַשְׂאת שַׁבָּת גָּמָרוּ. נָחוּ וְשָׁבְתוּ רְשׁוּיוֹת וּתְחוּמִים שָׁמָרוּ. כֵּן הוֹשַׁע נָא:

כְּהוֹשַׁעְתָּ סִינַי הָשְׁמְעוּ בְּדִבּוּר רְבִיעִי. עִנְיַן זָכוֹר וְשָׁמוֹר לְקַדֵּשׁ שְׁבִיעִי. כֵּן הוֹשַׁע נָא: הדבור הרביעי בעשרת הדברות שנתנו בסיני.

כְּהוֹשַׁעְתָּ פֻּקְּדוּ יְרִיחוֹ שֶׁבַע לְהַקֵּף. צָרוּ עַד רִדְתָּהּ בַּשַּׁבָּת לְתַקֵּף. כֵּן הוֹשַׁע נָא ישראל הקיפו את יריחו שבעה ימים. חומת יריחו נפלה ביום השביעי. הירושלמי דורש: "במלחמת חובה אפילו בשבת שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת דכתיב כה תעשה ששת ימים וכתיב וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים וכתיב עד רדתה אפילו בשבת":

כְּהוֹשַׁעְתָּ קֹהֶלֶת שלמה נקרא כאן קהלת, גם משום שהשורה צריכה לפתוח באות ק', וגם משום שהפיוט הזה נאמר ביום בו קוראים את קהלת וְעַמּוֹ בְּבֵית עוֹלָמִים. רִצּוּךָ בְּחָגְגָם שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה יָמִים חג הסכות בחנכת המקדש: "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם". כֵּן הוֹשַׁע נָא:

כְּהוֹשַׁעְתָּ שָׁבִים עוֹלֵי גוֹלָה לְפִדְיוֹם. תּוֹרָתְךָ בְּקָרְאָם בֶּחָג יוֹם יוֹם. כֵּן הוֹשַׁע נָא:

כאן עובר הפיטן לתאר את סדר חג הסכות במקדש, ואת סדר השבת במקדש, והוא מבקש שכמו שה' הושיע את ישראל אז, כך יושיענו היום. מקור הביטוי הנזכר כאן הוא בספר נחמיה, שם מתואר חג הסכות בימי עזרא ונחמיה (כלומר: כאשר שבו ישראל מהגולה), ונאמר שם: "וַיִּקְרָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים יוֹם בְּיוֹם מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן עַד הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן וַיַּעֲשׂוּ חָג שִׁבְעַת יָמִים וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט".

כְּהוֹשַׁעְתָּ מְשַׂמְּחֶיךָ בְּבִנְיַן שֵׁנִי הַמְחֻדָּשׁ. נוֹטְלִין לוּלָב כָּל שִׁבְעָה בַּמִקְדָּשׁ. כֵּן הוֹשַׁע נָא: כְּהוֹשַׁעְתָּ חִבּוּט עֲרָבָה שַׁבָּת מַדְחִים. מֻרְבִּיּוֹת מוֹצָא לִיסוֹד מִזְבֵּחַ מַנִּיחִים. כֵּן הוֹשַׁע נָא: כְּהוֹשַׁעְתָּ בְּרַכּוֹת וַאֲרוּכוֹת וּגְבוֹהוֹת מְעַלְּסִים. בִּפְטִירָתָן יֹפִי לְךָ מִזְבֵּחַ מְקַלְּסִים. כֵּן הוֹשַׁע נָא כדברי המשנה: "לולב וערבה ששה ושבעה ההלל והשמחה שמונה סוכה וניסוך המים שבעה והחליל חמשה וששה: ב לולב שבעה כיצד יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת לולב שבעה ושאר כל הימים ששה: ג ערבה שבעה כיצד יום שביעי של ערבה שחל להיות בשבת ערבה שבעה ושאר כל הימים ששה: ד מצות לולב כיצד יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת מוליכין את לולביהן להר הבית והחזנין מקבלין מהן וסודרין אותן על גב איצטבא והזקנים מניחין את שלהן בלשכה ומלמדים אותם לומר כל מי שמגיע לולבי בידו הרי הוא לו במתנה למחר משכימין ובאין והחזנין זורקין אותם לפניהם והן מחטפין ומכין איש את חבירו וכשראו בית דין שבאו לידי סכנה התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו: ה מצות ערבה כיצד מקום היה למטה מירושלם ונקרא מוצא יורדין לשם ומלקטין משם מרביות של ערבה ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח וראשיהן כפופין על גבי המזבח תקעו והריעו ותקעו בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא רבי יהודה אומר אני והו הושיעה נא ואותו היום מקיפין את המזבח שבעה פעמים בשעת פטירתן מה הן אומרים יופי לך מזבח יופי לך מזבח רבי אליעזר אומר ליה ולך מזבח ליה ולך מזבח". הגמ' אומרת על הערבות האלה: "תנא רכות וארוכות וגבוהות אחד עשר אמה כדי שיהו גוחות על המזבח אמה". ע"פ המשניות האלה מזכיר הפיטן שנוטלין לולב כל שבעה במקדש, כלומר: גם בשבת, אם חל היום הראשון בשבת. (ומקורו במשנה אחרת שאומרת שהיה לולב ניטל במקדש שבעה). גם חיבוט ערבה דוחה שבת, ע"פ המשנה כאן, אם חל היום השביעי בשבת (ולפיטן יש מגמה להזכיר כאן כמה שיותר ענינים הנוגעים ליום השבת שבחג הסכות. לכן הוא מזכיר את נטילת לולב וערבה בשבת). והערבות נקראות מורביות מוצא, כי מלקטים אותן במוצא. ככתוב במשנה. והן רכות וארוכות, ככתוב בגמ' שצטטנו כאן:

כְּהוֹשַׁעְתָּ מוֹדִים וּמְיַחֲלִים וְלא מְשַׁנִּים. כֻּלָּנוּ אָנוּ לְיָהּ וְעֵינֵינוּ לְיָהּ שׁוֹנִים גם זה מבוסס על המשנה במסכת סכה, המתארת את חג הסכות במקדש: "היו תוקעין והולכין עד שמגיעין לשער היוצא מזרח הגיעו לשער היוצא ממזרח הפכו פניהן למערב ואמרו אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל היכל ופניהם קדמה והמה משתחוים קדמה לשמש ואנו ליה עינינו ר' יהודה אומר היו שונין ואומרין אנו ליה וליה עינינו". כֵּן הוֹשַׁע נָא:

כְּהוֹשַׁעְתָּ יֶקֶב מַחֲצָבֶיךָ סוֹבְבִים בְּרַעֲנָנָה סובבים את המזבח, וזוקפים ערבה רעננה על המזבח. המזבח בנוי על השיתין, ועל השיתין אומר המדרש במסכת סכה: "ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שרק ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו ויטעהו שרק זה בית המקדש ויבן מגדל בתוכו זה מזבח וגם יקב חצב בו אלו השיתין". לכן הפיטן קורא להם יקב מחצביך. רוֹנְנִים אֲנִי וָהוֹ הוֹשִׁיעָה נָּא בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא רבי יהודה אומר אני והו הושיעה נא. כֵּן הוֹשַׁע נָא:

כְּהוֹשַׁעְתָּ חֵיל זְרִיזִים מְשָׁרְתִים בִּמְנוּחָה. קָרְבַּן שַׁבָּת כָּפוּל עוֹלָה וּמִנְחָה הכהנים זריזים הם (ככתוב בגמ' בכמה וכמה מקומות), והם מקריבים בשבת שני כבשים. כֵּן הוֹשַׁע נָא:

כְּהוֹשַׁעְתָּ לְוִיֶּךָ עַל דּוּכָנָם לְהַרְבָּת. אוֹמְרִים מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת כך אומרים הלויים בשבת, והפיטן כאן מעוניין להזכיר את סדר השבת במקדש. כֵּן הוֹשַׁע נָא:

כְּהוֹשַׁעְתָּ נִחוּמֶיךָ בְּמִצְוֹתֶיךָ תָּמִיד יִשְׁתַּעַשְׁעוּן. וּרְצֵם וְהַחֲלִיצֵם מבוסס כמובן על התוספת שמוסיפים ביום השבת בברכת המזון. הפיטן מבקש להוסיף כאן כמה שיותר ענינים הנוגעים ליום השבת בְּשׁוּבָה וָנַחַת יִוָּשֵׁעוּן מבוסס על הפסוק בישעיהו: "כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי אלהים קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם וְלֹא אֲבִיתֶם". וכאן אנחנו כן אובים ומבקשים להוושע בשובה ונחת. כֵּן הוֹשַׁע נָא:

כְּהוֹשַׁעְתָּ שְׁבוּת שִׁבְטֵי יַעֲקב. תָּשׁוּב וְתָשִׁיב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקב וְהוֹשִׁיעָה נָּא: כְּהוֹשַׁעְתָּ שׁוֹמְרֵי מִצְוֹת וְחוֹכֵי יְשׁוּעוֹת אֵל לְמוֹשָׁעוֹת. וְהוֹשִׁיעָה נָּא: חתימתו של הפיטן שמואל הועתקה כאן מהפיוט של ימי החול לפיוט של שבת אֲנִי וָהוֹ הוֹשִׁיעָה נָּא: