קניה אוטומטית
קניה אוטומטית
לאחרונה הולכות ומתרבות אפשרויות שונות לקנות באופן אוטומטי, כגון, קנייה ממכונת מכירה, על ידי הכנסת מטבעות ובחירת המוצר באמצעות לחיצה על כפתור. מציאות זו מחייבת בחינה מהזווית ההלכתית על מנת לקבוע האם, וחשוב מכך, מתי, מתבצעת העברת הבעלות.
במאמר זה נתייחס לשתי אפשרויות, האחת, קניה ממכונה וקבלת המוצר באופן מיידי, כדוגמת מכונה לממכר פחיות ומכונה לתדלוק עצמי. האפשרות השניה בה נדון, אינה קיימת כיום, אולם, יש להניח שבמוקדם או במאוחר תפותח טכנולוגיה שתאפשר הזמנה של מוצר מחנות הנמצאת במרחק מהמזמין, כאשר גם תהליך האספקה יעשה ללא מגע יד אדם, או לכל הפחות, ללא צורך בקבלת החלטת אדם.
מכונות מכירה
מכונות מכירה אוטומטית קיימות היום במקומות רבים. החל ממכונות שמוכרות מזון ועד לתחנות דלק המאפשרות תדלוק עצמי על ידי מי שקונה את הדלק ללא נוכחותו של המוכר[o1].
קניין משיכה והגבהה
בכל מכונות המכירה המוצר יוצא מהמכונה אל הקונה באופן מכני, אולם, תנועה זו של המוצר יכולה להוות מעשה קניין מועיל. שהרי מצאנו שתתכן משיכה והגבהה גם אם אינם נעשים בכוחו הפיזי של האדם הקונה. כך למשל מובא בגמרא שניתן להגביה פיל על ידי חבילי זמורות[1]. ומפרש רש"י שהכוונה לכך שהפיל עולה על החבילות[2]. רבנו משולם פירש בצורה שונה:
ומפרש הרב משולם דלהכי נקט חבילי זמורות לפי שהן מאכל פיל... ומגביהין לפיל חבילי זמורות למעלה והוא קופץ ומגביה את עצמו מן הארץ...[3]
כלומר, הזמורות משמשות כפיתיון לפיל על מנת שזה יגביה את עצמו, ובכך יבצע קניין הגבהה כדין. באותו האופן מובא שניתן למשוך בהמה על ידי קריאה אליה:
כיצד במשיכה? קורא לה והיא באה, או שהכישה במקל ורצתה לפניו, כיון שעקרה יד ורגל - קנאה...[4]
אמנם, ישנו הבדל בין הגבהה ומשיכה בעניין המקום בו הקניין יכול להתבצע כפי שנפסק בשולחן ערוך:
הגבהה קונה בכל מקום. אבל משיכה אינו קונה אלא בסימטא או בחצר של שניהם, אבל לא ברשות הרבים ולא בחצר שאינה של שניהם.[5]
דהיינו, משיכה חייבת להיות אל תוך רשותו של הקונה (אפילו זו המשותפת לו ולמוכר) או לסמטא, שמשמעה -
כניסה בולטת מרה"ר ויש רשות לבני אדם להעמיד שם חפצים שלהם כחצר השותפים דאינו עשוי להילוך בני רשות הרבים.[6]
כלומר, למקום שבו יש לקונה זכות להניח את המוצר[7][o2]. (אבל דבר שדרכו בהגבהה בלבד אינו נקנה במשיכה). לעומת זאת, הגבהה מועילה בכל מקום, גם אם לא נעשתה באופן פיזי על ידי הקונה.[8]
במקרה זה, לאחר שהקונה משך[o3] או הגביה[o4] את החפץ הנקנה - פשוט שהוא קנה. אף שהמוכר אינו נוכח במקום אין בכך כל בעיה שהרי נפסק בשולחן ערוך:
והוא שימשוך בפני הבעלים. ואם משך שלא בפני בעלים, צריך שיאמר לו קודם שימשוך: לך משוך וקני.[9]
לפיכך, כיון שהמוכר הציב את המכונה על מנת שיקנו ממנה, הרי הדבר דומה לאדם שאומר לחברו "לך משוך וקנה", ואז יכול הקונה לבצע מעשה קניין שלא בנוכחות המוכר.
קודם להרמת החפץ על ידי המוכר לא מתבצע מעשה קניין, כיון שבדרך כלל המוצר נופל בתוך המכונה, ונפילה אינה בגדר הגבהה, וכך נפסק בשולחן ערוך:
אבל אם לא עלה מכח הכאתו למעלה אלא נפל לארץ, אפילו שהדף גבוה ג' טפחים לא קנה.[10]
גם התזוזה בתוך המכונה אינה בגדר משיכה כיון שהיא נעשית בתוך שטח המיועד לשימוש המוכר ולא בסימטה וכדומה. לכן לא קנה.
קניין חצר
לגבי תדלוק עצמי, נראה שהזרמת הדלק למיכל הדלק ברכבו של הקונה היא מעשה קניין מועיל ובכך עוברת הבעלות. זאת, כיון שהמכונית של הקונה היא בגדר כלי, ותחנת הדלק היא רשותו של בעל התחנה[11], ועל כך אמורה ההלכה הבאה:
...אין כליו של אדם קונים לו ברשות הרבים, ולא ברשות המוכר, אלא אם כן אמר לו המקנה: לך וקנה בכלי זה, ואז קנה אם הוא ברשות המוכר.[12]
כלומר, קונה שהניח את החפץ הנמכר בתוך כלי שלו הנמצא בחצרו של המוכר קונה רק אם המוכר אמר לו קודם לכן: "לך וקנה". במקרה של תדלוק, כיון שהמוכר מניח את המשאבה כך שכל המעוניין ימלא דלק במכוניתו, הרי זה כאילו אמר "לך וקנה", ולכן נראה שזהו מעשה קניין המועיל.
מאידך, לגבי מכונת מכירה, לא ניתן לראות במכונה חצר של הקונה, שתקנה עבורו, כיון שהיא שייכת למוכר[o5].[13]
אולם, נראה שהקונה חייב אם השאיר את המוצר והלך מסיבה אחרת, כפי שכתב רבי עקיבא איגר לגבי המקרה הבא -
אולם יש לדון כפי הנראה ממכתבו, דהמוכרים הביאו הפירות למקום הלוקחים, ואחר כך חזרו הלוקחים. דבזה יש לומר דצריכים לשלם להמוכרים הוצאת נסיעת וההבאת פירות מדינא דגרמי, כמו שכתב הרא"ש בתשובה ופסקינן כן להלכה (שו"ע חו"מ שלג, ח) דהאומר עשה כלי פלוני ואקנה ממך, והאומן עשה הכלי וחזר בו חייב, והיינו מדינא דגרמי.[14]
כלומר, מדובר על קונה שהזמין סחורה וחזר בו לאחר שהמוכר הוביל את הסחורה אליו. רבי עקיבא איגר פסק שהקונה חייב לפצות את המוכר על הוצאות ההובלה מדינא דגרמי[15]. מכאן, שכיון שבמקרה של מכונת מכירה חזרת הקונה מהעסקה תגרום למוכר נזק, כיון שהמוצר אינו מוגן והוא מן הסתם ילקח על ידי העוברים והשבים, הרי שהקונה חייב בפיצוי ובתשלום על המוצר. חיוב מטעם זה יהיה בשיעור הנזק הישיר שנגרם למוכר ולא יכלול פיצוי על הרווח האפשרי ממכירת המוצר[16][o6].
קניין כסף
בעניין היחס בין התשלום ומעשה הקניין הפיזי נפסק בשולחן ערוך:
דבר תורה מעות קונות; אבל חכמים תקנו שלא יקנו המטלטלים אלא בהגבהה או במשיכה, דבר שאין דרכו להגביה...[17]
כלומר, כסף מהווה מעשה קניין מן התורה, אולם, חכמים ביטלו אותו, וקבעו שהבעלות עוברת לאחר משיכת החפץ על ידי הקונה.
למרות כך זאת, יתכן שבמקרה כזה יועיל קניין כסף על פי דברי הגמרא הבאים:
אמר רבא: הכא במאי עסקינן - כגון שהיתה עלייה של לוקח מושכרת ביד מוכר. טעמא מאי תקינו רבנן משיכה - גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה, הכא ברשותיה דלוקח נינהו. אי נפלה דליקה באונס - איהו טרח ומייתי לה.[18]
כלומר, הסיבה לכך שחכמים ביטלו את קניין הכסף היא שנוצר מצב בו אדם קנה בתשלום, אבל המוצר נשאר בידי המוכר ובשליטתו. במצב כזה למוכר אין שום עניין לשמור על המוצר מנזק כיון שהוא קיבל כבר את מלוא התמורה. כדי למנוע מצב כזה קבעו חכמים שהבעלות עוברת רק לאחר העברת השליטה. לפיכך, במקרה שהרכוש נמצא במקום השייך לקונה אך מושכר למוכר - אין חשש של נזק. זאת, כיון שהקונה ישמור על ביתו המושכר הוא ישמור גם על המוצרים שקנה, כפי שכתב הטור:
אם היה ביתו של לוקח מושכר למוכר והמקח שם אין הלוקח יכול לחזור בו ואם יאבד באונס הוא באחריותו שהרי אם תפול דליקה הוא יטרח להציל ביתו. וכן אם המוכר השכיר ללוקח מקום בביתו והוא דר בו מעות קונות דכיון שהוא דר בבית המוכר אם תפול דליקה הוא טורח להציל פירותיו שבבית המוכר.[19]
הטור הוסיף[o7] שעל פי אותו עיקרון, בכל מקרה בו הקונה נמצא בסמוך למוצרים והוא יכול להציל אותם[20] במקרה של נזק - מעות קונות[21], והביא הסמ"ע[22] את דבריו.
לגבי מכונת מכירה יש מקום לספק כיון שמצד אחד אכן הקונה נמצא ליד מכונת המכירה, והוא יכול להשגיח על המוצר מהרגע שהוא יוצא מהמכונה, ולכן לכאורה במקרה כזה מעשה הקניין בכסף נשאר בתוקפו. אולם, מצד שני, ישנו פער זמנים של כמה שניות בין התשלום לבין מעבר השליטה במוצר אל הקונה. בשלב זה, לעתים המכונה נתקעת והמוצר אינו יוצא החוצה[o8]. לכן, לא פשוט אפשר להחיל על המקרה הזה את ההלכה האמורה. בפרט שיש להניח שהקונה אינו מתכוון לקנות עד שיגיע המוצר לידיו.
לפיכך נראה שבמקרה של מכונת מכירה, כיון מרגע שהכניס הקונה את הכסף למכונה, הוא אחראי למוצר ואינו יכול לחזור בו, אא"כ המוצר נתקע במכונה.
ואם ע"י המכונה מתבצעת הגבהה - ודאי שקנה בכל מקרה.
קניה אוטומטית באינטרנט
כיום הולך ונפוץ שיווק באמצעות האינטרנט. אמנם, בדרך כלל המכירה איננה אוטומטית, מעורב בה אדם שיושב במשרדי החברה המוכרת. אדם זה מקבל סיכום של ההזמנות, ושולח את המוצרים למזמינים. אולם, מסתבר שעם התפתחות הטכנולוגיה הקונה יוכל להזמין את החפץ באינטרנט, ובכך הוא יפעיל מערך מכני שישלח לו את החפץ באופן אוטומטי בתוך כמה ימים.
התפתחות אפשרית זו מעוררת את השאלה מה מעמדה של מכירה כזו מבחינה הלכתית. אמנם, אין הבדל מהותי בין מכונה אוטומטית לממכר פחיות, ומערך הספקה מכני, אלא שפערי הזמנים בין ההזמנה וקבלת המוצר ארוכים הרבה יותר, לפיכך יש לבחון האם הבעלות עוברת במהלך התחנות אותן עובר המוצר עד בית הלקוח.
מהו מעשה הקניין במקרה זה?
בענין תוקפה של מכירה באינטרנט כבר עסקו הרב יחיאל וסרמן[23] והרב ישראל גליקמן[24], וכתבו שאין כאן קניין במובן ההלכתי הרגיל, שהרי אין כאן משיכה או הגבהה, אולם מסתבר שקנה מדין מנהגי הסוחרים (סיטומתא[25]).
הדברים אמורים במקרה בו יש כוונה להעביר בעלות על חפץ מסוים, אולם, בדרך כלל הזמנת מוצר באינטרנט משמעה שהמוכר אינו מציע חפץ מסוים למכירה, אלא רק מתחייב לספק מוצר מסוג מסוים. כיון שכך, גם אם יש תוקף להתחייבות לספק מוצר ולשלם בעדו עדיין יש לבחון מתי עוברת הבעלות על החפץ המסוים שנשלח לקונה. לשאלה זו תהיה נפקותא למשל לגבי השאלה עד מתי אחראית החברה המשווקת לשלמותו של החפץ, כיון שברגע שהבעלות עוברת לקונה, החברה כבר אינה אחראית.
אמנם, ברור שכאשר המוצר מגיע לידי הקונה מתבצע מעשה קניין, השאלה היא האם מתבצע מעשה קניין קודם לכן, שהרי משיכה צריכה להעשות ע"י הקונה או שלוחו. ניתן להציע שהקונה ביצע משיכה כשגרם לחפץ להישלח אליו בדואר. כאמור לעיל, תתכן משיכה והגבהה גם אם אינם נעשים בכוחו הפיזי של האדם הקונה. אולם, משיכה צריכה להיות לרשותו או לסמטה, כלומר: למקום שבו יש לו זכות להניחו[26][o9].
אמנם נראה שלסניף הדואר אין דין של סמטה, כיון שייחודה של סמטא הוא בכך שכל אדם יכול לנהוג בה באופן זמני כבעלים, למשל, להניח שם את חפציו וכדומה. על פי זה, נראה שבית דואר אינו בכלל הגדרה זו, כיון שבית הדואר הוא שטח הנמצא ברשותה של חברת הדואר, ואין רשות לאף אדם להשתמש בו ללא רשות מפורשת.
אולם, יש לבחון האם יתכן שאחד המעורבים בשליחת המוצר אל הלקוח הוא בגדר שליח הקונה עבורו, כפי שנפסק:
האומר לשלוחו: צא ומכור לי קרקע או מטלטלין, או: קנה לי, הרי זה מוכר ולוקח ועושה לו שליחותו וכל מעשיו קיימין; ואין העושה שליח צריך קנין ולא עדים, אלא באמירה בעלמא בינו לבין חבירו, ואין צריך עדים אלא לגלות הדבר אם כפר אחד מהם.[27]
על פניו נראה שאפשר לדון את הדוורים כשליחים של הקונה, כיון שהקונה הוא שגרם לכך[o10] שהמוצר ישלח אליו באמצעות הדואר. ולכן משיכתו של הדוור או המסירה ליד הדוור תהווה מעשה קניין.
בעניין קניין על ידי פועלים כבר עסקו בכך אחרונים, ומסקנתם היא שאפשר לקנות על ידי פועל, ואף על ידי פועל נכרי, אולם, פועל נכרי שמשך לרשותו האישית אינו קונה עבור יהודי, וכך כתב נתיבות המשפט בעניין זה:
וכן בקנין משיכה, כיון דאפילו קורא לה והיא באה לרשותו מהני (בבא בתרא עה, ב), אלמא כל שנמשך לרשותו על ידי גרמתו מהני; הוא הדין כשציוה לפועל למושכו לרשותו מהני, דאין לך גורם גדול מזה, ואפילו הפועל אינו בר שליחותיה. וגדולה מזו נראה, דאפילו שיסה כלב על הבהמה לגרשה לרשותו דמהני כמו קורא לה והיא באה, דהוי גם כן גורם להמשיכה.
אמנם אם פועל גוי משכו לרשות עצמו, אפילו עשאו שליח - לא מהני, כיון דאין שליחות לגוי, ולא מצינו רק דיד פועל כיד בעל הבית, אבל רשות פועל לא הוי כרשות בעל הבית, ואין כאן משיכה כלל. וכן משיכה בסימטא לא מהני על ידי גוי, דסימטא, הטעם דרשותו של העומד שם היא, כמו שכתבו התוספות קדושין כ"ה [ב, ד"ה בהמה, הב'], ומשיכה לרשות גוי הפועל לא מהני כמו שכתבתי לעיל. [28]
כיון שבארץ, בדרך כלל הדוורים יהודים, יתכן שהדוור המוביל את החבילה הוא שלוחו של הקונה. כיון שהקונה הפעיל במו ידיו את תהליך המכירה והמשלוח, וסביר להניח שגם דמי המשלוח משוקללים במחיר שהוא משלם[o11], אפשר שהדואר יחשב שלוחו. מצד שני יתכן שהדוור הוא שליח של החברה המוכרת, כיון שהתשלום עובר דרך החברה המוכרת[o12].ובמקרים רבים החברה משלמת מחיר קבוע, ולא על כל חבילה וחבילה, ודאי שלא לדוור עצמו.
בשאלה האם להגדיר את הדוור כשליח הקונה או המוכר עסק בשו"ת חלקת יעקב, אגב דיון בשאלת קבלת מתנה על ידי הדואר בשבת:
והרי גם בשם נגמר הקנין בשבת, דהא הדאר שהוא עכו"ם, אף אם נימא שהוא שלוחו של הקונה, מפני שמצווה להמוכר לשלוח לו על הדאר, כיון דהדואר הוא עכו"ם אינו קונה במשיכתו עבור הקונה... ואם כן הוה ליה כמוכר בשבת.[29]
כלומר, כיון שאסור לקנות בשבת, השאלה היתה האם מותר לקחת מתנה שהגיע בדואר בשבת. אם הדוור הוא שלוחו של הקונה, הרי שהוא קונה עבורו את המתנה ברגע שהיא מגיעה לרשות חברת הדואר, קודם לכניסת שבת. אז היה מותר לנמען לקבל את המתנה שכבר שייכת לו בשבת. אולם, כיון שהדוור הוא נכרי אינו יכול לקנות עבור יהודי.
אם כן, כאשר מדובר בדוורים יהודים, אפשר שהדוור הוא שלוחו של הקונה[30], בפרט במקרה שהמוכר אינו עושה כל פעולה. אמנם גם בשו"ת חלקת יעקב לא הכריע אלא כתב "אף אם נימא", ובסוף דבריו כתב שיתכן שהדואר הוא שלוחו של המוכר:
גם יש לומר בנידון דידן, כיון דראובן (=המוכר) הסכים לשלוח לו על ידי הדואר וכן עשה אפשר דמשיכת הדאר כמשיכה שלו.[31]
בניגוד לכך, הרב ב"צ עוזיאל[32] כתב לענין שליחת גט בדואר, שלדואר אין דין שליח[o13], וכן נראה ממאמר מרדכי[33] וחתם סופר[34] ופתחי תשובה[35] ועוד, שהתירו לשלוח כתב שליחות וגט בדואר של גוי רק משום שהדוורים אינם עושים אלא מעשה קוף בעלמא, ומכאן שאין להם שום דין שליחות. לכן נראה שאף על פי שהקונה עשה בעצמו את כל התהליך, לא קנה את החפץ עד שיגיע לרשותו.
אולם אם החפץ הונח כבר בתיבת הדואר של הקונה, ודאי שאפשר לראות בכך משיכה לרשותו, שהרי רשותו היא, ובתנאי שהיא משתמרת.
חזרה מהעסקה וקבלת מי שפרע
במקרה של ביטול העסקה ניתן לדבר על כמה תוצאות הלכתיות אפשריות: [o14]א. פיצוי על הנזק שנגרם עקב הביטול. ב. הטלת קללת "מי שפרע" על המבטל ג. אכיפה של העסקה. נבחן את הנושא כפי שהוא מובא בהלכה.
[o15]פיצוי על נזק - כאמור לעיל, לגבי מכונות מכירה, אם הקונה חוזר בו לאחר הובלת המוצר אליו, עליו לפצות את המוכר על ההוצאות שהיו לו. במקרה של חברת שיווק המוכרת סחורה של יצרנים שונים בהתאם להזמנות שהיא מקבלת, יתכן בהחלט שיגרם נזק לחברה אם היא תתקע אם עם מלאי גדול שאין לו ביקוש. ולכן, אם החפץ לא היה במלאי של החברה וכעת אין לו דורש, הרי שהקונה צריך לשלם עליו, מפני שגרם הוצאות למוכר.
אולם, אם יתברר שהחברה מחדשת את המלאי ממילא, ולא עשתה כן במיוחד משום הקניה של הקונה הזה, הרי שאין לחייב אותו בפיצוי מלא, אלא רק לשאת באחריות להחזרת החפץ לחברה (הוצאות משלוח).
קללת "מי שפרע" - לגבי הטלת קללת "מי שפרע" על מי שחוזר בו לאחר הזמנת המוצר נפסק בשולחן ערוך:
הפוסק על שער שבשוק, וקיבל דמים, ולא היה אותו המין שפסק עליו ברשות מוכר, חייב לקנות וליתן ללוקח מה שפסק; ואם חזר בו, מקבל מי שפרע.[36]
דהיינו: מוכר וקונה שסיכמו ביניהם לבצע עסקה כלשהי על פי המחיר המקובל בשוק, אבל הסחורה לא היתה באותו זמן בידי המוכר, חייב המוכר לקנות את הסחורה ולספקה לקונה, ואם חוזר בו מקבל מי שפרע.
אולם, כאן אפשר שהדין שונה. במקרה המופיע בשולחן ערוך המוכר יודע שאין סחורה בידו, ובכל זאת הוא הבטיח לספק אותה לקונה. לעומת זאת במכירה באינטרנט המוכר רק העמיד את האתר לרשות הלוקח עד שתיגמר הסחורה. הלוקח עשה כאן את כל הפעולה, ולכן אפשר שאין כאן "מי שפרע".
לגבי חזרה מעסקה כשהסחורה איננה ביד החברה מצאנו מחלוקת בין האחרונים: הש"ך[37] כתב שבכל מקרה לא קנה אלא רק מקבל קללת "מי שפרע". נתיבות המשפט[38] כתב שכאשר המוצר אינו בידי המוכר בזמן סיכום העסקה, ויצא השער אינו קונה קנין גמור אלא לענין קללת "מי שפרע".
קצות החושן[39] כתב שאם המוצר מצוי בשוק יש "מי שפרע", ואם אינו מצוי בשוק - אפילו קללה אין. קנין גמור ודאי שאין, אולם, יש "מי שפרע" כי מן התורה קונה אם מצוי בשוק, שהרי בידו לקנותו ובמקום שמן התורה קונה, תקנו חכמים קללת "מי שפרע".
אכיפת העסקה - בניגוד לדעות שהובאו לעיל, כתב ה"דרישה"[40] שבמקום בו הלוקח יודע שאין למוכר סחורה, המוכר אינו חייב לקחת לו מן השוק; אבל אם סבר הקונה שהמוצר בידי המוכר, חייב המוכר לקנות ולתת לו, וזו חובה גמורה. גם אם הקונה יודע שהמוצר אינו בידי המוכר, הרי שאם המוצר מצוי לקנות בשוק חייב המוכר. אבל בדבר שאינו ברשותו כלל ולא יצא השער, פטור. גם בספר משכנות יעקב[41] אומר שגם מה שאינו ברשותו של המוכר נקנה לקונה, אם המוצר מבורר ועומד לבא.
יישום האמור כאן לגבי מכירה באינטרנט אינו פשוט, מחד גיסא, ברוב המקרים מדובר על סחורה שניתן לקנות אותה בשוק, ולכן, לכל הפחות מוטלת על המוכר אם הוא חוזר בו קללת "מי שפרע", ולדעת הדרישה, הוא חייב להשלים את העסקה.
מאידך גיסא, יתכן שמכירה אוטומטית שונה במהותה ממכירה אחרת. שהרי לא היה מגע אישי בין המוכר והקונה, המוכר רק פרסם שעקרונית הוא מוכן למכור מוצר מסוים ואת מחירו, ואפשר לקונים להזמין אותו. המוכר לא אישר באופן אישי את ההזמנה ואת נכונותו לספק אותה, ולכן נראה שאפשר לאמוד את דעתו שלא התכוון למכור אלא רק כל עוד יש לו, ולא התכוון שיקנה סחורה אחרת.
למרות זאת, נראה שמחלוקת האחרונים שהבאנו יכולה להיות שייכת גם במקרה שלפנינו, אם מדובר בחברה שמייצרת ומוכרת, גם אם בעת ביצוע ההזמנה לא היה המוצר במחסני החברה. שהרי ברור שהחברה עומדת לייצר את המוצר, ושני הצדדים מעוניינים בעסקה. לכן נראה שגם על מקרה כזה מוסבת מחלוקת האחרונים האמורה, ולכולי עלמא יש כאן "מי שפרע". שהרי המזמין ודאי לא ידע שהמוצר אינו נמצא במחסני החברה, וכיון שהחברה מייצרת כל הזמן, הרי זה דומה לדבר המצוי בשוק. וכיון שיש קללת "מי שפרע" על המוכר, ישנה קללה כזו על הקונה אם יחזור בו.
אולם, אם ברור וידוע שהחברה איננה מתחיבת לספק את המוצרים אלא עד גמר המלאי, אין "מי שפרע", ושני הצדדים יכולים לבטל את העסקה. הוא הדין במקרה שזה המנהג בשוק, כפי שמקבול כיום שהקונה רשאי לחזור בו תוך שבועיים מיום שהמוצר הגיע לידיו, מסתמא על דעת כן נעשתה העסקה. במקרים כאלה הקונה יכול לבטל את העסקה עד שתגיע הסחורה לרשותו, אבל, כאמור לעיל, הוצאות ההחזרה והאחריות עליו.
סיכום
מאמר זה עסק בקנייה אוטומטית, ומסקנותיו הן שבכל מקום שבו בוצעה משיכה או הגבהה של המוצר גם אם באופן מכני, הקנייה היא קנייה גמורה לכל דבר.
***במילוי דלק באופן עצמאי מעשה הקניין הוא בהכנסת הדלק למיכל של הקונה. במכונת מכירה נראה שמעשה הקניין הוא בתשלום הכסף, כיון שבמקרה כזה לא ביטלו חכמים את התשלום כמעשה קניין.
המאמר דן גם בהתפתחות אפשרית של הזמנת מוצרים באינטרנט והספקתם באופן מכני ועל ידי הדואר. המסקנה היא שלא ניתן לראות בדוורים את שליחי הקונה, ולכן הבעלות על המוצר עוברת רק בשעה שהמוצר מגיע לרשותו (למשל, לתיבת דואר סגורה) של הקונה.
מן הדין ביטול עסקה מטיל על המבטל קללת "מי שפרע", אולם, במקרה שהמוצר לא היה בידי המוכר בזמן סיכום העסקה נחלקו אחרונים. במכירה באינטרנט, נראה שהקונה יודע שיתכן והמוצר אותו הוא מזמין אינו נמצא במלאי החברה, ולכן אין "מי שפרע". במקרה של חברה המייצרת ומוכרת נראה שיש קללה כזו על הקונה והמוכר.
על פי הנוהג המאפשר לבטל הזמנת מוצר אפילו לאחר שהגיע לידי הקונה, אין איסור על שני הצדדים בחזרה מעסקה, אולם, יש לפצות את המוכר על הוצאות המשלוח.
במקום שבו לא נעשתה המשיכה כדין, אם ירצה אחד הצדדים לחזור בו הוא מקבל מי שפרע, ועליו האחריות לשלומו ושלמותו של החפץ עד שיושב לבעליו. כמו כן הצד החוזר בו אחראי להשבתו של החפץ למקומו בפועל.
[1] קדושין כו,א
[2] רש"י שם, ד"ה בחבילי.
[3] תוספות שם, ד"ה אי נמי.
[4] קדושין כב,ב.
[5] שולחן ערוך חו"מ קצז, ב.
[6] רשב"ם בבא בתרא פד,ב, ד"ה והניח.
[7] וראה בפתחי חושן קנינים פרק ו הערה י "ונראה דה"ה רחוב צדדי שאין דרך בני אדם להלך שם" ולפי זה ברוב המכונות תועיל משיכה.
[8] קצות החושן קצז, א, בניגוד למה למשמע מהסמ"ע (שם, ג) שדווקא אם החפץ בידו קונה שלא ברשותו.
[9] שולחן ערוך חו"מ קצז, ג.
[10] שולחן ערוך חו"מ רסט, ה.
[11] בין אם היא שייכת לבעל התחנה, ובין אם היא מושכרת לבעל התחנה.
[12] שולחן ערוך חו"מ ר, ג
[13] המכונה היא כלי של המוכר, וודאי לא של הקונה, ולכן היא רשותו של המוכר, כליו או חצרו, וראה על כך במאמרו של הרב חיים וידאל "כסף שנמצא במכונה לממכר משקאות", קובץ בית הלל, ירושלים, גליון ג (י"א) אלול תשס"ב, עמ' כה, ובתגובת הרב יצחק יהודה רוזן, שם, גליון ד (י"ב), עמ' עז. על מה הויכוח שלהם? כמדומני שיש גם תשובה של הרב דב ליאור בענין בשו"ת שלו. (וכמדומני שבספר "חבל נחלתו" של הרב יעקב אפשטיין יש לו ויכוח עם כמה רבנים ידועים, בנושא זה .)
[14] שו"ת רעק"א, קלד, הובא בפתחי תשובה חו"מ רט. יא.
[15] [הערת עורך: ראה גם נתיבות המשפט (נתיבות ביאורים רצא, ז) שחייב אדם ששם את רכוש חברו ברשות הרבים והרכוש נגנב, מדינא דגרמי. ע.ר.].
[16] רמ"א חו"מ רצב, ז, ועוד.
[17] שולחן ערוך חו"מ קצח, א.
[18] בבא מציעא מט,ב.
[19] טור חו"מ, קצח.
[20] ועיין ברמ"א שם שהביא בשם המרדכי (על פי ירושלמי המובא בעיטור) שבמקום שלא שכיח דליקה יועיל קניין כסף והש"ך דחאו וקבע שלא פלוג.
[21] ואפשר שגם נידון דידן דומה לדברי נה"מ (רט ט) שיש מ"ד שבמקום שאין חשש שיאמר נשרפו חטיך, חייב גם אם לא משך. וגם בנ"ד הוא דומה לבית שרק הלוקח נמצא בו.
[22] סמ"ע קצח, ט.
[23] הרב יחיאל וסרמן, "ביצוע קנין באינטרנט", תחומין יח, עמ' 248-251
[24] הרב ישראל גליקמן, "הארות בענין מסחר באינטרנט", חמדת הארץ א, עמ' 209-217.
[25] עיין במאמרו של הרב דניאל כ"ץ, "סיטומתא - כוחו של מנהג בדיני ממונות", בספר זה.
[26] סימטא היא מקום שבו יש רשות לאדם להשתמש, והוא רשותו הזמנית. ניתן להוכיח זאת מכך שבהמה שאכלה מצדי רה"ר או מסימטא, משלם בעליה תשלומי נזיקין, כאילו אכלה ברשות הניזק. ולעמת זאת אם הוזקה בפירות המונחים שם, פטור בעל הפירות כאילו היה בדבר ברשותו. גם ד' אמותיו של אדם קונות לו בסימטא, מתקנת חכמים.
[27] שולחן ערוך חו"מ קפב, א.
[28] נתיבות המשפט קפח, א; וכן מחנה אפרים הלכות קנין, מעות טו.
[29] שו"ת חלקת יעקב או"ח סז.
[30] כאמור, דווקא אם הדוור יהודי, שהרי אין שליחות לגוי (שו"ע חו"מ קפח א, וכן פשוט במקומות רבים).
[31] שו"ת חלקת יעקב חו"מ, טו; ועיין עוד שם או"ח, קצא; שם חו"מ, ז.
[32] פסקי עוזיאל בשאלות הזמן, נו.
[33] מאמר מרדכי, פא.
[34] שו"ת חתם סופר ה, קצט.
[35] פתחי תשובה אה"ע קמא, לה.
[36] שולחן ערוך חו"מ רט, ו.
[37] ש"ך חו"מ רט, יג.
[38] נתיבות המשפט ביאורים, רט, ט.
[39] קצות החושן רט, ט.
[40] דרישה חו"מ רט, ו
[41] הובא בפתחי תשובה רט, יא