לאחרונה אסר בג"ץ, בלחץ ארגונים שונים, לפטם אוזים. הטענה היא שפטום האוזים הוא צער בעלי חיים. מגדלי האוזים טוענים שגדולם של אוזים שאינם מפוטמים אינו רוחי, והאסור לפטם הוא למעשה סגירת הענף ופגיעה בפרנסתם של יהודים רבים. ברצוני לברר כאן מה עמדת ההלכה בענין זה.
המאמר נכתב בהנחה שיש השגחה על האוזים מבחינת טרפות ויתר עניני הכשרות, ואין צרך לברר אלא את ענין צער בעלי חיים שבדבר.
אומרת המשנה (שבת קנה): "אין אובסין את הגמל, ולא דורסין, אבל מלעיטין. ואין מאמירין את העגלים, אבל מלעיטין", ובגמ' מבואר: "איזו היא המראה ואיזו היא הלעטה? - אמר רב יהודה: המראה - למקום שאינה יכולה להחזיר, הלעטה - למקום שיכולה להחזיר. רב חסדא אמר: אידי ואידי למקום שאינה יכולה להחזיר, והמראה - בכלי, הלעטה - ביד". מכאן עולה שאפי' תחיבת המזון בכח בכלי לתוך מעי בהמה אינה אסורה אלא בשבת, אבל בחול משמע שמותר. ונראה שגם רב יהודה אינו חולק אלא לענין שבת.
אלא שעדין יש מקום לבעל הדין לחלוק ולומר שכלי הפטום הנוהגים בימינו מצערים יותר מבעבר, ושאין אנו בקיאין בפטום.
הגמ' (ב"מ לב) אומרת שצב"ח דאוריתא. מכאן נלמדו הלכות שונות בעניני צער בעלי חיים.
עם זאת הותר צער בעלי חיים מפני צרכים שונים. הרמב"ן (ע"ז יג:) אומר: אין צער בעלי חיים אסור לתקנתם של בני אדם שלא יבאו לידי תקלה באסורי הנאה".
לא רק להצלה מעברות הותר צב"ח. תה"ד (ח"ב קה) אומר:
"נראין הדברים דאין אסור משום צער בעלי חיים אם הוא עושה לצורכיו ולתשמישיו. דלא נבראו כל הבריות רק לשמש את האדם, כדאיתא פרק בתרא דקידושין. ותדע דבפ' ב' דב"מ חשיב פריקה צער בעלי חיים, וא"כ היאך מותר משא כבד על בהמתו להוליכו ממקום למקום הא איכא צער בעלי חיים? וכ"ת אין הכי נמי, הא אמרינן התם דרבנן דר"י הגלילי סברו דאפילו תחת משאו שאין יכול לעמוד בו חייב לפרוק וכי ברשיעי עסיקינן? ואמרינן נמי פ' שמונה שרצים דאמר ר' יוסי הרוצה שיסתרס תרנגולתו יטול לכרבלתו, והשתא תיפוק ליה דאסור משום צער בעלי חיים. ואמרינן נמי פ' אין דורשין אמרו ליה לבן זומא מהו לסרוסי כלבא? משמע הלשון דלכתחילה קבעו, והשתא תוכל לומר דמשום צער בעלי חיים מותר. ואל תשיבני מהא דאמרינן פ"ק דחולין מהא דר' פנחס בן יאיר עקרינא להו איכא צער בעלי חיים. דהתם לא קעבד לתשמישו וליפותו אלא כדי שלא יזיקו, וההיא היזיקא לא שכיחא כ"כ, דמסתמא רבינו הקדוש לא הוה מגדל מזיק תוך ביתו כדתניא שילהי פ"ק דב"ק מנין שלא יגדל אדם כלב כו' ת"ל לא תשים דמים בביתך. אלא דרבי פנחס בן יאיר מתוך רוב חסידותו הוה קפיד. ומתוך הלין ראיות הוה נראה קצת דליכא איסור בכה"ג, אלא שהעולם נזהרים ונמנעים, ואפשר הטעם לפי שאינו רוצה העולם [לנהוג] מדות אכזריות נגד הבריות, שיראים דילמא יקבלו עונש על ככה. כדאשכחן פ' הפועלים גבי רבינו הקדוש בההוא עגלא דתלא לרישה בכנפיה, דרבי אמר זיל לכך נוצרת. ואע"ג דהיתר גמור הוא לשחוט העגל לאכילתו, אפ"ה נענש וקבל יסורין על ככה. אח"כ הגידו לי שנמצא כן בפסקי ר"י בפ"ק, ועוד דליכא איסור צער בעלי חיים אא"כ דאין לו ריוח והיינו דלעיל".
מכאן עולה שאין אסור צער בעלי חיים אלא כשבעל החיים מצטער ואיש אינו מרויח מכך, אבל בכל מקום שבו יש רוח אין אסור. אסור צב"ח הוא שלא נהיה אכזריים ולא יסבול בעל החיים בחנם, אבל אם האדם הרויח, הלא לא נברא בעל החיים אלא לכך. עם זאת אומר תה"ד שהעולם נזהרים ונמנעים. וכן ראינו שר' פינחס בן יאיר ורבי מתוך חסידותם הקפידו גם על כך.
בדומה לכך פוסק רמ"א (אה"ע ה יד):
"כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים לית ביה משום אסור צב"ח, ולכן מותר למרוט נוצות מאוזות חיות וליכא למיחש משום צב"ח, ומ"מ העולם נמנעים דהוי אכזריות".
והרדב"ז (ה קסח) כתב:
"דכיון דצער בעלי חיים הותר לתשמישן של בני אדם כ"ש בכבוד בשב ואל תעשה דגדול כבוד הבריות ע"כ ואני אומר שלא היתה כונת הרב ז"ל במה שאמר דעשה דכבוד תורה עדיף דוקא בזקן שקנה חכמה אלא אפי' זקן מכובד ומשום דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה כ"ש שידחה צער בעלי חיים אפי' שהוא מן התורה שהרי אין בו לאו ולא עשה".
עוד מצאנו בראשונים שונים[1] שכשכתבו שאסור לצער בעלי חיים, הוסיפו את המלה "בחנם" או "שלא לצרך" ומשמע שלצרך ודאי מותר.
לאור מקורות אלה נראה שבנ"ד ודאי אין אסור צב"ח, שהרי לא די שהוא לצרך, יש יהודים שכל פרנסתם אינה אלא מפטום. וגם אם לא נקבל את טענתם שללא פטום יסגר הענף, מ"מ ברור שיש להם רוח גדול מהפטום[2], ובזה אין אסור צב"ח.
בשבת קנד: הריטב"א, הרשב"א המאירי והר"ן, מדיקים מן הגמ' שלמ"ד צב"ח דאוריתא, יש להתיר כלים העמוסים על הבהמה בשבת אע"פ שהם נשברים. ואע"פ שיש הפסד מרובה אינו רשאי לצער בעלי חיים.
לכאורה נראה שהראשונים האלה חולקים על תה"ד הנ"ל. ויש להקשות עליהם אם אסור לצער בע"ח איך מותר לשחוט אותם ולרכב עליהם ולהעמיס עליהם משאות? וכפי שהוכיח תה"ד שהוזכר לעיל.
ומתרץ חזו"א (שבת מח ז):
"ונראה דס"ל דאע"ג דליכא משום צב"ח בדרך עבודת הבהמה, אבל צער מרובה שלא כדרך עבודתה אלא צערא בעלמא לא נתן לצערה בזה".
נראה שדעתו מושתתת על דברי תה"ד שלא נבראו בעלי החיים אלא לשמש את האדם, ולכן כל דבר שהוא חלק מתפקיד בעל החיים בשמוש האדם אין בו משום צב"ח[3], אבל שלא במסגרת תפקידו אסור לצערו.
מכיון שתפקיד האוזים המגודלים לפטום הוא להאכל, וככל שיפוטמו יותר כן יאכלו יותר, נראה שאין משום צער בעלי חיים בפטום האוזים.
ועיין בחזו"א שם שהוכיח שרש"י וראשונים נוספים אינם סוברים כריטב"א ור"ן הנ"ל, ולשיטתם בכל מקום שבו יש הפסד לאדם אין אסור צב"ח כלל. וכלשונו: "צב"ח הותר לצרך האדם".
ואמנם יש לשאול האם אין מקום להמנע, שהרי כתבו תה"ד ורמ"א שהעולם נמנעים ממריטת נוצות משום אכזריות.
אבל נראה שאין מקום לדמות בין שני הדברים. כי מי שזקוק לנוצה יוכל לקחתה מאוזים מתים, ואך אכזריות היא לקחת מאוז חי, ואמנם גם זה מעקר הדין מותר, כי הוא לצרך, מ"מ נהגו להמנע. אבל במקום שא"א בלא צב"ח, מותר, שאל"כ איך אנו אוכלים בשר? וכן מדויק מלשון תה"ד הנ"ל, שכתב שלצרך מותר, ועל זה כתב שנהגו להמנע, ובסוף כתב ועוד דליכא אסור צב"ח אא"כ אין לו רוח. במקום רוח לא יפסיד את הרוח אפי' מחמת מנהג.
העולה מכל הנ"ל הוא שאין כל אסור וכל פקפוק בפטום אוזים, וכל המקפח פרנסתם של ישראל[4] עתיד לתן את הדין.
בשולי הדברים יש להעיר, שמנהגים וחוקים כעין זה, שנראים על פניהם טובים ונכוחים, ומקורם בדיני הגויים, כשנבדקים לעמקם נמצאים מעוותים. והרחמים על בעלי חיים באים לעתים קרובות על חשבון בני האדם. מלבד שיש כאן חשש כבד לאסור תורה של הליכה בחקות הגוי. על כן יש להזהר לא לאמץ חוקים של גויים, ולבנות את החוק בארצנו ע"פ התורה. ולא נהיה ככל הגויים בית ישראל.
[1] ראה למשל או"ז א שפו, חנוך תנא ועוד.
[2] צא ולמד מהפרסומים של הארגונים המבקשים לאסור פטום, שבהם הם ממחישים פי כמה גדול כבד האוז המפוטם מכבדו של האוז הלא מפוטם, ומצאת כי יש כאן רוח גדול למגדל ולכן יש להתיר.
[3] ולכן התיר תה"ד למרוט נוצה מאוז חי, אע"פ שאפשר לקחת מאוז מת, כי כל שעושה לצרכו אין בו משום צב"ח אע"פ שאפשר גם ללא צב"ח. אבל דבר שאינו תפקידו של בעל החיים אסור אע"פ שהאדם מפסיד. ואמנם או"ז (א שפו) אומר שאסור לתלוש נוצות מעוף כדי להקל על השחיטה, כיון שאפשר בלי תלישה, ואע"פ שנוח יותר ע"י תלישה. אפשר שאינו חולק על תה"ד, והוא סובר כן כיון שאין לאדם תועלת בגוף התלישה, ולכן אין זה מתפקידיו של העוף בשמוש האדם. וגם אם נאמר שיש מחלוקת בינו לבין תה"ד, או"ז עצמו מביא שם שיש חולקים על דבריו.
[4] ומ"מ גם בבעלי האוזים יש למחות, שיעסיקו יהודים ולא גויים.