שלח
יש הקבלה ברורה מאד בין חטא העגל לחטא המרגלים. בשני המקרים החטא בא אחרי ארבעים יום שבהם נערכו מנהיגי העם להכנת העם לדבר חשוב; בשני המקרים החטא היה באותו תחום שבו עסקה ההכנה של ארבעים הימים, ובשני המקרים העֹנש היה אף הוא באותו תחום. בחטא העגל היה העֹנש: "לא אעלה בקרבך" (לג, ג), כלומר: אי-השראת שכינה (כפי שבארנו בסוף פרשת פקודי ובמאמר "ויכס הענן את אהל מועד"), ובחטא המרגלים היה העֹנש אי-עליה לארץ ישראל. אחרי שני החטאים מבקש ה' להרוג את כל ישראל, ומשה אומר לו שלא יעשה כן פן יאמרו מצרים ברעה הוציאם. (בחטא המרגלים משה מוסיף עוד דבר: שיאמרו הגויים שלה' אין יכולת. מסתבר שמשה הזכיר את הטענה הזאת דוקא בחטא המרגלים, מפני שזו הטענה שטוענים ישראל החוטאים בחטא המרגלים, ונאריך להלן בפרק "היתרון הפסיכולוגי") בשני החטאים מכפר משה על ישראל בי"ג מדות. בשני המקרים קם העם ביום שאחרי החטא, כשִכור שהתפכח מיינו, ושאף לכפר על החטא ולבטל את העֹנש. הדבר בולט הן בפרשת המעפילים והן בפרשת ויקהל. הקורא את תחילת פרשת ויקהל לא יכול שלא לחוש באווירת ההתלהבות הגדולה האוחזת בעם שהתפכח מחטאו ושואף להביא עוד נדבה ועוד נדבה בכדי להשרות את השכינה בתוכו. (וגם בכך הארכנו בסוף פרשת פקודי ובמאמר "ויכס הענן את אהל מועד").
אלא שכאן יש הבדל בין חטא העגל לחטא המרגלים. בחטא המרגלים תשובתם של בני ישראל לא התקבלה: ארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה והעם נסע המדברה דרך ים סוף. לעֻמת זאת, בפרשת ויקהל משה הוא המנצח על המלאכה והוא המעודד אותה.
בחטא העגל העֹנש היה אי השראת שכינה. משה נאבק על השראתה. בחטא המרגלים העֹנש לא היה בטול התכנית, אלא רק עִכוב קל בלוח הזמנים. ישראל יכנסו לארץ כמתוכנן, אבל לא עכשו אלא בעוד ארבעים שנה.
ההסטוריה מוכיחה שגם חטא העגל וגם חטא המרגלים נמשכים לארך כל הדורות, וכן ההתמודדות עם ענשם. בסופו של דבר שרתה השכינה במלואה בתוך ישראל בבית המקדש בימי שלמה. אבל המצב הזה לא האריך ימים. בסופו של דבר ישראל כבשו את הארץ אט אט, וגם הכִבוש הזה הגיע לשיאו בימי שלמה, וגם זה לא האריך ימים. מה שאומר לנו ה' גם אחרי חטא העגל וגם אחרי חטא המרגלים הוא שאנו יכולים לעכב את השכינה או לזרזה, לעכב את ישיבתנו בארץ או לזרזה. אם אנו נפעל מצדנו להשראת השכינה וירושת הארץ, יֵענה לנו גם ה' ונצליח בכך. גם השכינה וגם ירושת הארץ באים בשלבים ובאפן הדרגתי. ככל שאנו יותר עושים בהם את חובתנו, גם ה' עוזר לנו.
פרשיה שצצה באמצע הספור
פרשת המרגלים מחולקת לשלש פרשיות:
א. וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים ... וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן ... וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם: וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אוֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ: וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ: אֶפֶס כִּי עַז הָעָם ... וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ: וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ: וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת: ... וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא: .... וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה: וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם: וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד: אִם חָפֵץ בָּנוּ ה’ וְהֵבִיא אֹתָנוּ ... וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים וּכְבוֹד ה’ נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: פ
ב. וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה .... אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה’ וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם ... וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה’ לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר: וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר: .... וַיֹּאמֶר ה’ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ: וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה’ אֶת כָּל הָאָרֶץ:.... וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ: וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה: וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף: פ
ג. וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי: אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי אָנִי נְאֻם ה’ אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם: בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי: אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: ... וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה’ כִּי חָטָאנוּ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה ... אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה’ בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם: ... וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ה’ וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה: וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה: פ
הפרשיה הראשונה עוסקת במסע המרגלים לארץ ובחזרתם אל ישראל. היא מתארת את דבר המרגלים אל העם. אחרי דברי המרגלים "אפס כי עז העם", נאמר "ויהס כלב את העם אל משה וכו'", יהושע ואהרן לא נזכרים שם. עומדים שם כלב מול האנשים אשר עלו עמו, ומשה מול העם. ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. בהמשך אותה פרשיה ישראל מבקשים לשוב מצרימה ושם נזכרים משה ואהרן, יהושע וכלב. משה ואהרן נופלים על פניהם, יהושע וכלב קורעים בגדיהם ואומרים ארבעה דברים: א. טובה הארץ. ב. אם חפץ בנו ה' יתננה לנו. ג. אך בה' אל תמרדו. ד. אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם. כשאומרים העדה לרגום אותם באבנים, מתגלה ה' אל כל בני ישראל.
כהמשך להתגלות הזאת באות עוד שתי פרשיות, הפרשיה השניה והפרשיה השלישית של פרשתנו, המתארות את דברי ה'. הפרשיה השניה נאמרה אל משה בלבד, ונזכר בה כלב בלבד. היא פותחת בעד אנה ינאצני העם הזה. ה' אומר שיהרוג את כל ישראל, משה מחלה את פניו, וה' אומר סלחתי כדבריך ואולם חי אני וכו', ורק כלב יכנס לארץ.
אח"כ באה הפרשיה השלישית, היא מקבילה לקודמתה. בפרשיה הזאת הדִבור הוא אל משה ואהרן, ומוזכרים בה גם יהושע וגם כלב. גם היא, בדומה לקודמתה, פותחת בדברי ה' עד מתי לעדה הרעה הזאת, והיא נשמעת כהמשך תיאור השתלשלות הענינים. היא אף כוללת בהמשכה את המשך השתלשלות הענינים שאחרי חטא המרגלים: פרשת המעפילים. הפרשיה הזאת יכולה להיות המשך ישיר של הפרשיה הראשונה. אילו נעדרה הפרשיה השניה לא היינו מרגישים כלל בחסרונה (אלא שלא היינו יודעים שה' בקש להשמיד את ישראל ומשה חִלה את פניו בי"ג מדות. כלומר: התורה באה לספר לנו סִפור בתוך סִפור. היא באה לומר: את העניין ההסטורי שהיה כאן אתם יכולים להבין גם בלי הפרשיה הזאת, אבל כאן תלמדו מה העניין הרוחני והמהותי שהיה כאן). היינו סוברים שכשהתגלה ה' אל כל ישראל, כיון שרצו לרגום את יהושע וכלב באבנים, דִבר ה' אל משה ואהרן ואמר להם שענשם של ישראל יהיה שילכו ארבעים שנה במדבר ורק בניהם יכנסו לארץ.
כלומר: הפרשיה הראשונה מחולקת לשנים, בתחילה נזכרו משה וכלב, ואח"כ משה ואהרן עם יהושע וכלב. כנגדם, הפרשיה השניה מזכירה רק את משה וכלב, והשלישית את משה ואהרן, יהושע וכלב.
ויש לשאול למה בפרשיה הראשונה נזכרו רק משה וכלב, ואילו השניה ונאמרה אל משה ואהרן ונזכרו בה יהושע וכלב. עוד יש לשאול למה דִבר ה' פעמַים בהתגלות אחת.
נראה שהפרשיה האמצעית אמורה שלא במקומה. היא נזכרת כאן כמאמר מוסגר, ואין מוקדם ומאוחר בתורה. כבר כשחטאו ישראל ונתנו את קולם בלילה ההוא דִבר ה' אל משה על השמדת ישראל, וה' סלח לישראל ואמר שרק כלב יכנס לארץ, כי רק עמו היתה רוח אחרת. למחרת, כשאמרו כל העדה לרגום את יהושע וכלב, נראה ה' אל כל ישראל. שם היה אהרן עם משה ויהושע עם כלב, לכן דִבר ה' עם משה ואהרן והזכיר את יהושע וכלב. הפרשיה הראשונה והשלישית מתארות את רצף הארועים כשהיה, הפרשיה האמצעית היא מאמר מוסגר שנכנס שם כדי להזכיר את חטא העגל. (יש כמה מקומות בתורה שבהם עניין אחד מחֻלק לשלש פרשיות, וכל אחת משתי האחרונות יכולה להיות המשך ישיר לראשונה, כך שאילו הוצאה האמצעית לא היינו מרגישים בחסרונה, אלא שהאמצעית באה ללמד את עִקר המסר של הפרשה).
גם בפרשת דברים נזכר כלב בפני עצמו לפני שהוזכר שגם יהושע מקבל שכר כי נהג נכון. ה' אומר למשה שאיש מהאנשים האלה לא יראה את הארץ זולתי כלב. יהושע נזכר שם בדִבור אחר אל משה, ולא כמי שינצל מהענש אלא כמי שינהיג את העם במקום משה. בספר יהושע אנו מוצאים שכלב נִצל לגמרי מענשם של דור המדבר, הוא נכנס לארץ צעיר וחזק כמו ביום שנשלח. הוא נשאר כשהיה ולא הזדקן באותן ארבעים שנה. לא מצאנו כך לגבי יהושע.
נמצא אפוא שגם כאן וגם בפרשת דברים הוצאו יהושע וכלב מן הכלל, וכל אחד מהם הוצא לחוד מן הכלל. כאן, במסגרת הפרשיה על י"ג המדות, הוצא כלב מן הכלל, הוא ורק הוא. גם בפרשת דברים, בסמוך לגזרת ההמתה על ישראל, הוצא כלב ורק הוא מן הכלל.
בפרשיה השלישית, של המשך הנהגת העם, נזכרו גם יהושע וגם כלב. בפרשת דברים נזכר יהושע לא כמי שיצא מכלל המתים, אלא כמי שינהיג את העם במקום משה. בפרשתנו, מעמדו של יהושע מוגדר לפי תחלת הפרשה: נראה ש"ויקרא משה להושע בן נון יהושע", הוא שִנוי שם שיש בו מִנוי לתפקיד. יהושע התמנה למפקד התרים את הארץ. הוא מֻנה לעמוד בראשם. לכן קריאת שֵם זו נזכרת ברשימת המרגלים. לא מהיום יהושע הוא שליחו של משה. יהושע היה שליחו של משה למלחמה כבר במלחמת עמלק. הוא המצביא והמפקד מטעם משה. לכן כשאומר ה' אל משה שהדור הזה ימות במדבר ובניהם יכנסו לארץ, ממילא גם אתה לא תבא שם, יהושע בן נון העומד לפניך הוא יבא שמה, הוא יחליף אותך. הוא את תפקידו שבמדבר מִלא היטב. כלב היתה רוח אחרת עמו, הוא לא היה ראש המרגלים, הוא היה אחד מהם. ועם זה התיצב כנגדם ואמר עלֹה נעלה וירשנו אותה. הוא קִבל את שכרו בפני עצמו. המתת הדור והפקדת המשימה ביד הדור הבא, היא היא נתינת התפקיד בידי יהושע, הדור הבא של משה שקִבל כאן את המִנוי הזה באופן אישי.
לגבי סדר התרים את הארץ, חלוקתם ותפקידם, ראה דברינו בפרשת במדבר.
ויבא עד חברון
ויבא עד חברון לשון יחיד. מכאן דרשו חכמים שדוקא כלב בא עד חברון. אמנם זה אינו פשט. וגם אפשר להוכיח שכל המרגלים היו בחברון מכך שכֻלם אמרו וגם ילידי הענק ראינו שם. ובפשט הדברים הוזכרה חברון בפרשתנו מפני ילידי הענק. אבל חכמים קשרו דוקא את כלב לחברון מפני האמור עליו בספר יהושע, שבִקש את חברון לנחלה.
יהושע וכלב
בפרשת דברים חוזר משה ומתאר את חטא המרגלים, ומדבריו שם עולה שהוא מאשים בעִקר את העם. החוטא העִקרי הוא העם, ולאו דוקא המרגלים. כך אפשר לראות גם מתשובתו של ה' כבר בפרשתנו. הוא מעניש את כל הדור, "הדור הרע הזה".
כיון שכל הדור נענש, נענשים גם מנהיגי הדור, וגם אנשים שלא בכו ולא רגנו באהליהם. נענשים גם משה ואהרן שנִסו למנוע את החטא. כמו שנאמר: "ויפל משה ואהרן על פניהם לפני כל קהל עדת בני ישראל ויהושע בן נון וכלב בן יפנה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אתה טובה הארץ מאד מאד אם חפץ בנו ה' והביא אתנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו ארץ אשר הוא זבת חלב ודבש אך בה' אל תמרדו ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם סר צלם מעליהם וה' אתנו אל תיראם". נזכרו כאן משה ואהרן, יהושע וכלב, אבל היחס של ה' אליהם משתנה: משה ואהרן יענשו עם הדור. כלב מקבל יחס מיוחד גם בפרשתנו וגם בפרשת דברים, ומודגש שהוא אינו נענש בחטא הדור, וגם יהושע זוכה להחליף את משה ולהכנס לארץ, אבל התורה לא מיחדת לו שבח מיוחד.
בספר יהושע מדבר כלב אל יהושע, מזכיר לו את ימי המרגלים, ואומר "עודני היום חזק כאשר ביום שלח אותי משה, ככחי אז וככחי עתה למלחמה ולצאת ולבוא". כלומר: כלב כלל לא נענש באותן ארבעים שנה, הן חלפו לידו, ה' כביכול הקפיא אותו והוא כלל לא נכלל באותו ענש.
מה ההבדל בין דברי כלב "עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה", שבגללם זכה להמלט מעֹנש דורו, לבין דברי יהושע וכלב, ואולי גם משה ואהרן, שהזכירו בפירוש שם שמים ואמונה ואמרו "אם חפץ בנו ה' והביא אתנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו ארץ אשר הוא זבת חלב ודבש אך בה' אל תמרדו"? במה השתנה הוא מיתר הצדיקים בני דורו שנענשו עם הדור?
תפקידו של מנהיג הוא לחנך את העם לאמונה בה', להיות מעורב בדעת עם בני דורו, ואם הוא נכשל בהנהגת בני דורו, יענש עם בני דורו. תפקידו של איש צבא הוא להפיח רוח לחימה בבני דורו. איש צבא לא צריך לעסוק בשאלות העומדות ברומו של עולם של הנהגת העם בדרך הטבע ובדרך נס. איש צבא צריך לשדר במעשיו ובהתנהגותו מסר אחד: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה", או בלשון ימינו: "קטן עלינו".
החטא העִקרי של הדור נבע אולי מחֹסר אמונה או מרצון להיות מצרי מתקדם ונאור ולא לבנטיני מפגר, אבל אלה אינם אלא המניעים לחטא, החטא עצמו היה נמיכות רוח, בכיה ותבוסתנות. במצב כזה אפשר להסחף ברוח הבכיה הכללית, המתחילה בהשתמטות ממלחמה ונגמרת בשנאת הארץ, ואפשר לא להסחף בה ולהאחז באידאולוגיה האומרת "אמנם נכון שאי אפשר לנצח את הגויים והארץ רעה, אבל יש לנו אידאולוגיה". היחיד שכפר בהנחה הכללית שהפכה לאלמנטרית באמצעי התקשורת, והעז לומר שלבעיה יש פתרון צבאי, היה כלב בן יפנה. הוא העז לטעון שלא נכון שאי אפשר לנצח את הגויים ולא נכון שהארץ רעה. זה היה תפקידו כאיש צבא, ואותו הוא מִלא כראוי. לכן הוא נִצל מענש הדור.
מה בין הדִבור הראשון אל משה, כתשובה מיָדית לי"ג המדות, לבין הדִבור השני אל משה ואהרן. למה בראשון נזכר רק כלב, ובשני גם יהושע. כמובן שיש להקביל את שני הדִבורים האלה לשני הדִבורים אל משה בפרשת כי תשא. יהושע היה בתפקיד מפתח בשני המקרים. הוא היחיד שעלה למשך ארבעים יום גם כאן וגם שם. גם בפרשת כי תשא על הדִבור השני נאמר שהעם התאבל. וכן בפרשתנו: הדִבור הראשון עִקרו התשובה סלחתי כדברך ואולם חי אני. הדִבור השני הוא האמירה המשמעותית הסופית, מה כן יהיה העֹנש לישראל.
ובמה השתנה יהושע מכלב?
ברשימת שמות המרגלים מוסיפה התורה: "ויקרא משה להושע בן נון יהושע". זהו שִנוי שֵם שיש בו מִנוי לתפקיד. יהושע התמנה למפקד התרים את הארץ. הוא מונה לעמוד בראשם. לכן נזכרת קריאת שם זו ברשימת המרגלים. הוא שליחו של משה. יהושע היה שליחו של משה למלחמה כבר במלחמת עמלק. הוא המצביא והמפקד מטעם משה. משום כך, גם בפרשתנו הוא מוצב בראש התרים את הארץ.
כלב היתה רוח אחרת עמו, הוא לא היה ראש המרגלים, הוא היה אחד מהם. ועם זה התיצב כנגדם ואמר עלה נעלה וירשנו אותה. מתי הוא אמר זאת? בדיוק באותו זמן שבו אמרו חבריו את ההפך. דברי כלב ודברי שאר חבריו הוזכרו במטבע לשון המקובלת לתיאור שני אירועים שקרו בו זמנית והתורה מעמתת ביניהם: ויהס כלב את העם אל משה... והאנשים אשר על עמו אמרו. צורת הלשון הזאת מבטאת שני המשכים בו-זמניים למה שהיה קודם. כמו ויהי הבל רעה צאן וקין היה עובד אדמה וכו'. כלומר: אמרו המרגלים כֻלם את דבריהם, ואח"כ בין בני ישראל נתבקשו להביע את דעתם, כלב אמר עלה נעלה, והיתר אמרו לא נוכל, והוציאו את דבתה.
והיכן היה יהושע באותו זמן? אם נכונים דברינו לעיל שיהושע הוא ראש ומפקד כִתת המרגלים, נראה שבאותו זמן ישב יהושע עם משה ומסר לו דו"ח מפורט. המרגלים שבו, ויהושע, המפקד, נכנס ללשכתו של משה למסור את הדו"ח שלו. בינתים התקהלו העם סביב אחד עשר הנותרים כדי לשמוע מכלי ראשון מה עומד להיות בארץ. התורה אינה רואה חשיבות בתיאור דברי יהושע ומשה באותה שעה. באותה שעה החשיבות היא מה דברי העם. העם מדבר עם יתר המרגלים ומבקש לומר את דעתו. וכיון שהעם מואס בארץ חמדה, הוא תולה את עצמו בדברי חבריו אשר באו מן הארץ. אבל כלב בינתים מבקש להסות אותם ולומר עלה נעלה.
תפקידו של מצביא הוא להפיח רוח לחימה בחילים. גם אם הנתונים בשטח קשים, מי שאומר לעם לא נוכל, לא יכול להיות המצביא. הוא לא יכול להתחבא מאחורי הטענה שהוא רק מביע את דעתו המקצועית.
וק"ו כאן, כשהנושא הוא אמונה בה'. מלחמת המעפילים באה ללמד שצדקו המרגלים, ולא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו, אלא שאם חפץ בנו ה' – והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו, כפי שלמדנו אחרי ארבעים שנה. אבל אכן נכונים דברי המרגלים: העם אכן עז. ואכן, משה משתמש נגד המעפילים באותן מלים שהמרגלים השתמשו בהן.
נמצא שתחלה השיבו המרגלים בדיוק לשאלתו של משה "באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש הוא וזה פריה אפס כי עז העם הישב בארץ והערים בצרות גדלת מאד וגם ילדי הענק ראינו שם עמלק יושב בארץ הנגב והחתי והיבוסי והאמרי יושב בהר והכנעני ישב על הים ועל יד הירדן". אלה תשובות לשאלותיו של משה. אמנם, גם כשרק משיבים לשאלה – יש חשיבות גדולה לשאלה איך עושים זאת. מי שמקצר בזבת חלב ודבש ומאריך בעז העם, ומוסיף את המלה אפס, ברור לאן דעתו נוטה. אבל בעִקרו של דבר, אלה הן תשובות לשאלות המחקר של משה. אלא שהמרגלים לא הסתפקו בדברם אל משה. אח"כ יצאו האנשים אל העם ואמרו את דעתם. ושם כלב הִסה את העם אל משה, אבל האנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל. מסתבר שהעם כבר התחיל להתרעם עוד קודם, ולכן היה צריך כלב להסותם אל משה. מי שלא רוצה לבא אל הארץ, תמיד ימצא את ההסבר הריאלי לכך שאי אפשר ולא נוכל. מי שרוצה לרשת את הארץ ולהגאל, יעשה זאת בעזרת ה'.
אוף, שני הנודניקים האלה.
שאלה ידועה שואלת מה בעצם רוצים מהמרגלים? מה חטאם? הם בסך הכל ענו באובייקטיביות על מה ששאלו אותם.
את התשובה אפשר למצוא אצל יהושע וכלב. גם יהושע וכלב רק אמרו את מה שהם ראו, אבל אותם העם אמר לרגום באבנים.
משה ואהרן נפלו על פניהם לפני עדת בני ישראל, בני ישראל אינם כועסים עליהם על כך. באבנים הם רוצים לרגום דווקא את יהושע וכלב, שרק אמרו מה שהם ראו. בעיני העם, זה ברור ומובן שתפקידם של משה ואהרן הוא לייצג את ה', מי שמרגיז אותם עד מות הם יהושע וכלב. הי אתם שניכם, אל תערבו את דעותיכם הפוליטיות בדו"ח התיירות שלכם. הֱיו אובייקטיביים ואִמרו מה שאנחנו רוצים לשמוע. העם הוא החוטא העִקרי בחטא המרגלים, והוא קבע שתפקיד התרים לייצג את הדעות הנכונות, לתת חות דעת אוביקטיבית אך מתאימה לדעה מסוימת, ומי שיחרוג מזה ראוי לרגימה באבן.
ואז באו יהושע וכלב והרסו לנו הכל. אוף, כבר היתה לנו ביד חות דעת מקצועית ואוביקטיבית המאשרת לחזור למצרים, עד שבאו שני הנודניקים האלה והרסו הכל.
וזאת בעיה. כי יש כאן דו"ח אובייקטיבי של גורם מקצועי, שבעזרתו אנחנו יכולים לטעון נגד משה ואהרן את טענת המחץ שהם לא מבינים כלום ושיש לנו חות דעת אוביייקטיבית ומגויסת לטובתנו. אבל מי הוא המומחה הזה שמעז לומר דברים נגד השקפתנו?
תפקידם של התיירים הוא לא רק לענות על שאלות. הם ראשי בני ישראל. אם אינם יודעים לרתום את תפקידם לשליחותם, הם יענשו. כך קבע העם.
ומי שאכן נרגם בפרשה הוא המקושש. גם כאן יכלו כל זמרי החרות לפתוח את פיהם. אך בסופו של דבר - הפוגע בזהותו של עם ישראל ומבזה את הקדשים, הארץ והשבת, (או שם ה') נרגם באבנים.
אֶת הָאָרֶץ תַּרְנוּ
אַחַר עַיִן וְאַחַר לֵבָב
עַל הָאָרֶץ קִטַּרְנוּ
עַל ה' וְעַל כְּתָבָיו
הַתָּרִים יָצְאוּ לָתוּר
תִּיּוּר מִדְבַּר צִינִי עַד רחוֹב
יָצְאוּ וְכָתְבוּ טוּר
מֵהָלְאָה הַשְׁלֵךְ וְסָחוֹב
יָצְאוּ וְהוֹצִיאוּ דִּבָּה
נָאֲמוּ וְגַם דָּרָשׁוּ:
"אֲרוֹן בְּרִית ה'
וּמֹשֶׁה – לֹא מָשׁוּ"
רָגְנוּ וַיִּתְלוֹנָנוּ
הַבְעָם זָר נִשְׁלוֹט
הֲלוֹא טוֹב לָנוּ
בְּמֵרְכָאוֹת כְּפוּלוֹת
שָׁם רָאִינוּ יְלִידים
אֵיךְ נַסְבִּיר זֹאת בָּעוֹלָם
וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה
וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם
הַתָּרִים קוֹל נָתְנוּ
אֶת מִתְנַגְּדֵינוּ נְגַנֶּה
כָּל שֶׁנֶּגְדֵנוּ - נוּן נוּן נוּן
יְפֻנֶּה יְפֻנֶּה יְפֻנֶּה
עַל הָאָרֶץ נוֹצִיא רָע
וְנִשְׁלָח לְכָל עֲדַת
לְמַעַן לֹא, בְּשֵׁם תּוֹרָה,
נִלָּחֵם מִלְחֶמֶת דָּת
קָרְאוּ וְכָתְבוּ הַתָּרִים
רַק לָנוּ הַחָכְמָה
נָבוֹא דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים
נַכֶּה מִתְנַגְּדֵינוּ עַד חָרְמָה
*
לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים
וְהִוא לֹא תִצְלָח
יִתַּמּוּ יָמֻתוּ הַפְּגָרִים
וּלְכָל הָעֵדָה יִסָּלַח
היתרון הפסיכולוגי
כמו בחטא העגל כך גם בפרשתנו, ה' אומר למשה שישמיד את ישראל, ומשה מחַלֶּה את פניו. בחטא העגל טוען משה שתי טענות מרכזיות: א. למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם. ב. זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך. שתי הטענות נאמרות באופן מסֻדר, בזו אחר זו.
בפרשתנו הטענה השניה כלל איננה נטענת, ואילו הטענה הראשונה לובשת פנים אחרות. מתווסף בה הגורם האומר שהגויים עלולים לומר שאין לה' יכולת להוריש את הגויים. הטענה הזאת באה כנגד טענתם של ישראל. הלא זה בדיוק מה שישראל טוענים: שאי אפשר לנצח את הכנעני. כנגדם אומר משה לה': "וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ: וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה ה’ בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה’ וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה: וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה’ לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר".
כלומר: בעוד שבחטא העגל טענתו של משה מבוססת על החשש שמא יאמרו שה' שונא את ישראל, כאן טענתו של משה מבוססת על החשש שמא יאמרו שאין לה' כח להלחם. אפשר להבין זאת: חטא העגל היה בסוף ארבעים יום שנועדו לצין את אהבת ה' אל ישראל ושכינתו בתוכם, לכן יש להדגיש שה' אינו שונא את ישראל, ולפעול נגד המצרים שעלולים לומר שה' שונא את ישראל. חטא המרגלים היה בסוף ארבעים יום שנועדו לרשת את הארץ. לכן יש להדגיש שיש בכחו של ה' להוריש את הארץ. (ובפרשת עקב, שם הוזכרו שני החטאים יחד, הוזכרו גם שתי הטענות יחד: "פֶּן יֹאמְרוּ הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם מִבְּלִי יְכֹלֶת ה’ לַהֲבִיאָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וּמִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתָם הוֹצִיאָם לַהֲמִתָם בַּמִּדְבָּר"). עדין ההשוואה בין שני החטאים אינה שלמה, שהרי בפרשתנו הנושא הוא ארץ ישראל ולא יכולותיו של ה'. אך כיון שהתירוץ שבשמו מסרבים ישראל להכנס לארץ הוא כפירה ביכולותיו של ה', זאת טענתו של משה: מְנע מצב שבו הכנענים יחדלו לפחד מישראל ומיכלתו של ה'.
וכפי שנבאר בפרשת דברים, סיומו של הענש ותחלת כבוש הארץ מתחיל ב"הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ". כאשר יחזור פחדך ויראתך לשכון על הגויים כמו אחרי קריעת הים, תתחיל הגאלה המחודשת.
יתכן שהאסטרטגיה הישראלית היתה מבוססת על כך שהכנענים פוחדים מישראל, אחרי שבקריעת ים סוף נמגו כל יושבי כנען. כפי שנבאר להלן, את הנקודה הזאת בדיוק מבקש יהושע לברר, ולכן הוא שולח את שני המרגלים לרגל את יריחו. יהושע מתעודד כשמתברר לו שהכנענים יראים מישראל, אבל אחרי שהפך ישראל עֹרף לפני אויביו, הוא אומר: "מָה אֹמַר אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָפַךְ יִשְׂרָאֵל עֹרֶף לִפְנֵי אֹיְבָיו: וְיִשְׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִי וְכֹל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְנָסַבּוּ עָלֵינוּ וְהִכְרִיתוּ אֶת שְׁמֵנוּ מִן הָאָרֶץ וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל". יהושע, כמשה בפרשתנו, מציג את הכשלון כפגיעה בשמו הגדול של ה'. אבל זה רק חלק קטן מטענתו. עִקר טענתו היא שבלי הפחד של הגויים מישראל – אין לישראל סִכוי נגדם. כחו של יהושע בא לו מהנשק הפסיכולוגי שבידיו. בלעדיו הוא חש אבוד. הוא חש שאין בכח ישראל לנצח את הכנענים. גם בפרשתנו, כיון שישראל בכו, נסך הדבר עֹז בכנענים, שירדו והִכו את ישראל.
יהושע שולח אנשים לרגל את יריחו, והמידע המודיעיני שהם מביאים לו הוא: "כִּי נָתַן ה’ בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ". זהו המידע המודיעיני. המידע הזה הושג משמיעת דברי רחב: "יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה’ לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם: כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה’ אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם". דברי רחב נשמעים כאילו היא למדה את שירת הים. דבריה כמעט מצטטים את הפסוק "...נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן: תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן...". וגם הנִמוק לדברי רחב הוא קריעת הים: "כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה’ אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם". וזה מביא אותה להכרה בכך שה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. במלים אחרות: שה' ימלוך לעולם ועד. (וזה היה תפקידה של קריעת הים מלכתחילה. וראה להלן בפרק "החטא היה צפוי?", בבסיס קריעת הים עמד החשש מפני חטא המרגלים: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה", לכן לקח ה' את העם, הראה להם מלחמה, עד ששרו שנמגו כל יושבי כנען).
המסקנה היא שכחו של ישראל נובע מאמונתו ביכלתו, וביכלתו של ה'.
מי שהיתה רוח אחרת עמו, הוא ינצח את האנשים שלא קמה בהם עוד רוח.
כל עוד ישראל נמוג מפני הכנענים, הכנענים ינצחו, אבל אם ישראל יאמין בכחו, ימגו הכנענים מפנינו. כאז כן היום. אלא שיהושע תופש את הענין הפוך. הוא תופש שהכנענים הם הגורם, וכל עוד הכנענים ימוגו – ינצחו אותם ישראל. כעת הוא צריך ללמוד שזה תלוי בישראל ולא בכנענים.
אחרי הכשלון בעי, בא ה' ללמד את יהושע שהוא יכול להלחם גם בלי היתרון הפסיכולוגי. יהושע חשב שאפשר לנצח רק בעזרת יראת הכנענים. ה' מלמד אותו להלחם בכחו. דורו של יהושע צריך ללמוד להלחם גם ללא היתרון הפסיכולוגי. ולשים לב שרחב מנמקת את דבריה לא רק ב"כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה’ אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם", אלא גם ב"וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם". יש לכם כח לנצח גם ללא הדברים הנאמרים, וללא האימה המוטלת על הכנענים.
אבל בפרשתנו דברי ישראל ובטחונם תופשים מקום רחב מאד. טענתו של ה' נגדם היא "חַי אָנִי נְאֻם ה’ אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם", וכן "וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף". כלומר: אתם צודקים, קבלתי את טענתכם. כך אומר גם משה לישראל: "אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה’ בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם: כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה’ וְלֹא יִהְיֶה ה’ עִמָּכֶם", כלומר: אתם צודקים. אי אפשר לנצח את הכנעני בלי עזרת ה'. כאשר דברתם כן יהיה.
אבי מורי הדגיש פעמים רבות שהפרשה אומרת שמה שישראל אומרים הוא אשר יהיה, ושאם ישראל אומרים שהם לא רוצים לרשת את הארץ – לא יירשוה. טענת ה' לישראל היא "אתם אמרתם שאי אפשר – אז אי אפשר, כאשר דברתם באזני".
כאן אנו רואים שלא רק שאם ישראל לא רוצים להכנס הם לא יכנסו, אלא שאם הם יתרצו את דבריהם בכך שלה' אין יכולת, גם התירוץ שלהם יתגלה כפועל בשטח.
מי שמאמין ביכלתו להתגבר על המכשולים ולעשות את רצון ה' – יצליח. מי שלא מאמין ביכלתו – יכשל.
אך עם כל זאת, כאשר משה עומד מול ה', הוא אומר לו שאם ימותו ישראל – תאושש טענתם שלה' אין יכלת, ובכך סולח ה' לישראל.
פרשת המרגלים ביריחו משתמשת בפרק של ההפכה בסדום. שני אנשים באים לבדוק את יריחו (עיר שנמצאת בבכר הירדן). אשה אחת מכניסה אותם אליה הביתה. מלך יריחו אומר לה הוציאי האנשים הבאים אליך אשר באו לביתך, והמה טרם ישכבון, היא אומרת להם להמלט ההרה, שני האנשים מצילים אותה. הם מזכירים את דלתי ביתה. היא נצלת בזכות העובדה שהיא החביאה בביתה את שני האנשים.
כמובן שישנם הבדלים רבים. אנשי יריחו לא נקהלים בהמוניהם על בית רחב, המרגלים אכן נמלטים ההרה, ועוד. אבל אנו למדים משם שהמרגלים באו אל יריחו לאו דוקא כדי לבחון את ביצורי העיר, אלא כדי לבחון את אנשי העיר. כמו המלאכים שירדו לראות הכצעקתה. דוקא העובדה שנמס לב אנשי העיר והם לא הקיפו את הבית, היא העובדה שאותה מבקשים המרגלים לבחון.
לשם מה נשלחו התרים
בפשטות, הם נשלחו לצורך המלחמה והירושה. הם צריכים לבחון כיצד יושב העם כדי לדעת כיצד לכבוש אותו, ולבחון את טיב הארץ כדי לדעת איך לחלק אותה בין השבטים. לכן יש לשלוח איש איש למטה.
תחילה אמרו התרים שהם ראו ילידי הענק, ואכן ראו. אח"כ, בלהט הויכוח. התחילו להגזים ולומר שראו נפילים. אבל ההגזמה מתקבלת על לב העם, כי היא נבנית אט אט.
החטא היה צפוי?
לכאורה, מה הכעס הגדול? הלא חטא המרגלים היה צפוי כבר ביציאת מצרים. שאם אומר ה': "פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה".
אלא שלבעיה ההיא היה פתרון, ה' הראה להם את מלחמתו במצרים, עד אשר אמרו ישראל "נמגו כל ישבי כנען".
מעתה, מי שחושש להכנס לארץ, זה כבר לא מפני חשש המלחמה, החשש הוא רק תירוץ. שהרי כבר ראו ישראל שנמגו יושבי כנען.
לכן אומר ה': "כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי". אחרי שראיתם את אותותי, זה כבר לא חשש אמִתי, זה תירוצים.
מה אמרו מצרים לכנען
משה אומר לה': "וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ: וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה ה’ בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה’ וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה: וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה’ לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר". המשפטים נראים מנֻסחים באופן לא מסֻדר. בחצאי משפטים.
ואולי יש לפרש ש"וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת" הוא עבר ולא עתיד. המצרים ששמעו כי אתה ה' ואמרו אל הכנענים שאתה הולך בקרבם, אם תמית את העם הם יאמרו מבלתי יכלת.
עוד אפשר לפרש ש"וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ וכו'" יתפרש כך שחסרה שם המלה "אשר", כאילו נאמר "יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת אשר שָׁמְעוּ וכו'" אם המצרים יאמרו אליהם – מה תעשה לשמך? (וכך כנראה פרש אונקלוס).
כך או כך, דרכו של משה לדבר במשפטים מורכבים. (עסקנו בכך בסוף פרשת בא, ובמאמר "משפטים מורכבים בלשונו של משה"). כך בנוי ספר דברים כֻלו, וכן פרשיות אחרות בספרים אחרים, הנאמרות בלשון משה, ופותחות ב"ויאמר משה".
בין משה לה'
איך משה מרשה לעצמו להתווכח עם הקב"ה? הקב"ה אומר לו שלפי מידת הדין אין זכות קיום לעם ישראל. איך משה עומד מולו ומתווכח? הוא לא מסכים עם משפטו של ה'?
אנו שואפים ופעולים כדי שהעולם ינהג כפי רצון ה' וכפי דינו שבתורה, לא?
ובכן, כן. התורה מעמידה חזון שבו עם ישראל יושב בארץ ישראל ומקיים את מצוותיה, והמקדש במרכזו. לשם אנו שואפים ולכך אנו פועלים. אבל התורה גם אומרת שכאשר עם ישראל פרוץ בעריות תהיה גלות. לפי זה אנחנו אמורים לפעול לכך שהיום יהיה חורבן וגלות, לא?
לא. משום שאמנם כתוב בתורה שבמצב של היום צריך להיות חורבן, אבל הפסוק הזה הוא רק חלק קטן מתורה שלמה המציגה אידאל אחר לגמרי. החורבן שהתורה מציגה הוא לא האידאל אלא אילוץ. הקורא את התורה רואה שיש בתורה אידאל של עם היושב בארצו בקדושה ובטהרה, לשם אנו שואפים ולכך אנו פועלים. נכון, כדי שזה יתקיים צריך גם לדעת שבלי קדושה וטהרה זה לא ילך. יש גם מדת דין, אבל כנגדה יש גם מידת הרחמים.
העולם לא בנוי רק מהשאלה האם יהיה בניין או שיהיה חורבן, השאלה הזאת היא התוצאה הסופית של מערכת שיקולים גדולה שבה השיקול בעד בניין הוא אמיתי לא פחות מהשיקול בעד חורבן.
השיח בין מידת הדין ומידת הרחמים מוזכר בתורה במקומות רבים. אחד מהם בפרשתנו. נכון, הדין גוזר שלא יהיה עולם. באיזה זכות יחיה ויתקיים? מה הוא עשה שמגיע לו להתקיים? גם חוקי הטבע גוזרים שלא יהיה עולם. הלא לפי הטבע שום דבר לא יכול להיות קיים מבלי שקדם לו דבר.
אבל העולם קיים כי ה' חפץ בקיומו, נגד הדין ונגד חוקי הטבע. וכשה' מזכיר את הדין – צריך משה להזכיר את הרחמים. לא כי הדין אינו אמת, אלא כי גם הרחמים הם אמת. וראה במאמר על מדות הרחמים.
כאשר אדם מחליף את נִמוקיו
כאשר אדם מחליף את נִמוקיו תוך כדי הדיון, יש להניח שהוא משקר, לפחות בקשר לנִמוקים שלו.
כאשר בא אדם ואומר "בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ: אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם", משמע שהוא מאד רוצה להכנס לארץ, אבל הוא מבין שאין הדבר בכחו.
אבל אם מיד אחר כך הוא אומר "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא", מסתבר שלא הגויים שבארץ מפחידים אותו. משהו אחר מפריע לו.
הההערכה הזאת מתחזקת לאור העובדה שזו לא הפעם הראשונה וגם לא השניה שהאיש הזה רוצה לחזור למצרים. הוא אמר את זה כבר על הים, ואחר כך על המן, ואחר כך בשלָו, ובעוד מקרים שונים.
בסדר, אדוני, אנחנו יודעים שאתה רוצה לחזור למצרים, אתה לא רוצה לעלות לארץ ישראל ולהיות עבד לה', אז אנא, אמור את האמת. למה אתה אומר שעז העם?
את מי בדיוק אתה מנסה לרמות?
הוא לא רק מנסה לרמות, הוא גם מצליח, בעִקר את עצמו.
הוא מאמין בלב שלם, שבכלל אין לו שום דבר נגד הארץ, פשוט – צריך להתחשב גם בכל מיני מרכיבים אחרים שקיימים בשטח. אנחנו לא לבד בשטח ולא נוכל לעשות ככל מה שאנחנו רוצים. צריך להתחשב גם באילוצים הבטחוניים.
אילוץ בטחוני הולך ואילוץ בטחוני בא, והארץ לעולם עומדת.
מן הראוי שאדם יעשה מאמץ לבחון את הנתונים והערכים, ולהגיע מתוכם למסקנה המתחייבת, מתוך חשיבה שכלית וקרה. אבל לצערנו ולבושתנו, האדם מונע לא רק מתוך שכל, אלא גם מתוך כל מיני שיקולים אחרים: יצרים, רצון להוכיח לאחרים, רצון למצוא חן בעיני אחרים, רגשות, ועוד ועוד.
מי שמנתח את האידאולוגיה של האדם לפי הנִמוקים שהוא מעלה, טועה, ומחפש מתחת לפנס. אל תקשיבו לנִמוקים שהאדם מעלה – הוא משקר. הקשיבו למעשיו.
מתנהל ויכוח על הארץ. הללו מבקשים להחזיק בה, והללו מבקשים רק להפטר ממנה. הנִמוקים התחלפו כבר פעמים רבות, התוכן נשאר אותו תוכן, הללו רוצים את הארץ והללו רוצים דווקא לא להחזיק בה. בתחילה הם נִמקו זאת בוויתור למען השלום, אחר כך בכך שלעולם לא יהיה שלום, אחר כך בכך שנהיה בארץ רק יהודים ולא מדינה רב לאומית, ובמקביל – מלחמה בגזענות שלא מקבלת בני עמים אחרים. בקִצור: עז העם היושב בארץ.
גם המבקשים להחזיק בארץ לא מעזים לומר למה. הם משקרים. הם לא אומרים שהם רוצים להחזיק בארץ כי היא ארצנו וארצו של ה'. הם משתמשים בנִמוקי בטחון. שקרנים.
דוקא יהושע וכלב לא חוששים לומר את האמת: "אִם חָפֵץ בָּנוּ ה’ וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: אַךְ בַּ ה’ אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה’ אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם".
פרשת המעפילים מעלה שתי שאלות: א. מדוע לא התקבלה תשובתם של של ישראל? ב. כיצד עם שלם משנה את דעתו מן הקצה אל הקצה בן לילה? מסתבר שהמעפילים היו אנשים שרצו לעלות לארץ. אלא שהם נרתעו מול ההמון ומול הדו"ח המגויס של עשרת המרגלים. לכן הם ישבו בצד ושתקו. ואמרו: נחכה ונראה מה יהיה. כשהם קלטו שהם אִפשרו את ההִשארוּת במדבר כבר היה מאוחר מדי. אומר להם ה': אין כאן תשובה. אתם לא שבים על החטא הנכון. החטא שלכם היה ששתקתם. שבִטלתם את דעתכם בפני אנשים אחרים נגד דבר ה'. עכשו אתם נזכרים לחזור בתשובה? איפה הייתם בשעה שהייתם נחוצים?
ממצרים ועד הנה
משה אומר "סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה". יש משהו מקומם בטענה הזאת. יש תקדים, אומר משה, תמיד אנחנו חוטאים ותמיד אתה סולח.
האם זה הזמן להזכיר חטאים קודמים?
אלא שמשה מבקש להזכיר את יציאת מצרים. כיון שהעם רוצה לשוב למצרים, אומר משה: אנחנו בתהליך. אנחנו הולכים ומתרחקים ממצרים ע"י סליחותיך. אם לא תסלח – באמת לא התקדמנו מאז מצרים.
אומר ה', אם כך – סלחתי כדברך. אבל לא לאנשים האלה. האנשים האלה יענשו, אבל התהליך ימשך. נמשיך להתרחק ממצרים ולשוב ארצה. אבל לשם כך צריך להחליף דור.
ה' בתשובתו מזכיר את בקשתו של משה. משה מזכיר לה' את הבטחתו ביציאת מצרים "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'". לכן אומר משה "סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה". וה' סולח, אבל בפרשיה הבאה הוא שוב מזכיר את הלשון הזאת "אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ".
המצוות בסוף הפרשה וחטא המרגלים
המצוות בסוף הפרשה באות כנגד חטא המרגלים. אחרי חטא המרגלים באה פרשת נסכים הפותחת בכי תבאו אל ארץ מושבותיכם. כיון שנגזר על ישראל שלא יכנסו לארץ, הוזכרה מיד ביאתו של הדור הבא אל הארץ, ושיביאו עם קרבנות הבקר והצאן גם מפרי אדמתה. עִקרה של מצוה זו הוא שאמנם ישראל רועים במדבר, וגורשו ונכרתו מן הארץ, אך בסופו של דבר הם יבאו אל הארץ ויאכלו מפירותיה שהוזכרו גם הם בחטא המרגלים. גם כאשר הם מקריבים מן הרועה במדבר, הם מביאים עמו מתבואת הארץ.
קרבן הוא בהמה הקרבה תחת בעליה (כפי שבארנו בפרשת ויקרא). היא מיצגת את המקריב. המקריב אינו יכול לבא לפני ה' אלא במנחה מן הארץ. הדבר מודגש כאן בפסוק "ככה יעשה לשור האחד או לאיל האחד או לשה בכבשים או בעזים". הצרוף "ככה יעשה ל" אמור בד"כ על בני אדם. כאן זה נראה לא מתאים, הרי המנחה הזאת לא תֵעשה לשור עצמו. היא רמז לאדם המקריב אותה. ועליו נאמר שם "כמספר אשר תעשו ככה תעשו לאחד כמספרם". החזרה הכפולה על המספר, באה להזכיר את אשר נאמר לפני כן "במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקדיכם לכל מספרכם". ובדרך כלל, הנספרים בספר במדבר הם עם ישראל.
מטעם זה נזכרה כאן גם החלה. החלה המורמת "באכלכם מלחם הארץ", כנגד "ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם". שנאמר בחטא המרגלים. אנחנו משולים כנגד אוכלי הלחם, ומקריבים בהמות תחתינו, גויי הארץ הם הלחם שממנו נִתן תרומה לה'.
וכאן באה התורה ללמדנו את דין החוטא, היחיד והצבור. אמנם, אלה נזכרו כבר בפרשת ויקרא (ושם היה הקרבן אחר), אבל כאן מלמדת אותנו התורה את דין העם החוטא. אין זה חטא פרטי במובן של ספר ויקרא, של אדם שעבר עברה. כאן עוסקת התורה במי שבוזה את דבר ה' ומפר את מצותו. מי שחוטא בחטא לאומי כלפי ה'. הקרבן הוא קרבן בעל אופי של קרבן צִבור, כמו המוספים וקרבנות הנשיאים, קרבנות הצִבור של ספר במדבר. הספר העוסק בצִבור ומתאר קרבנות צִבור, המאופיינים בבהמות לעולה המלוות בשעיר לחטאת, וכמובן נסכים, שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל וכו'. וזה מכפר על העם "ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה". כנגד "ה' ארך אפים ורב חסד נשא עון ופשע ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים סלח נא לעון העם הזה כגדל חסדך וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה ויאמר ה' סלחתי כדברך". מוזכר כאן חטא לאומי שחטא בו העם כֻלו כאחד במצוה המוטלת על העם כֻלו כאחד. כמו חטא המרגלים. חטא של עם שלא רוצה להסתופף בצד אלהיו. הפרשיה הזאת מלמדת את העם שיש מצוה לאומית ויש חטא לאומי. והיא מלמדת שאי אפשר לכפר על העושה ביד רמה. על החוטא במזיד מתוך כפירה בה', מטעם זה מוזכר כאן המקושש.
חטאו של העם בפרשה היה אי הרצון לחיות חיים בצל ה' בארצו של ה'. זהו חטא שמשמעותו כפירה בכל התורה כֻלה. וכפי שמתאר אותו יחזקאל שמקביל אותו לחטא אנשי דורו שמאסו בה' ובתורתו: "וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם: וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים לְעֵינֵיהֶם: וְגַם אֲנִי נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְבִלְתִּי הָבִיא אוֹתָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת: יַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקּוֹתַי לֹא הָלְכוּ בָהֶם וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ כִּי אַחֲרֵי גִלּוּלֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ: וַתָּחָס עֵינִי עֲלֵיהֶם מִשַּׁחֲתָם וְלֹא עָשִׂיתִי אוֹתָם כָּלָה בַּמִּדְבָּר". לכן מפרשים חכמים שגם החטא האמור בסוף פרשת שלח הוא חטא של מאיסה בה' ובדרכו. חטא של עם שלם המואס בה'. (ומשום כך הוזכרה בפרשתנו גם השבת, שגם כפירה בה היא כאי רצון לחיות בקדושת ה' וככפירה בה', וכפי שמוזכר גם בפסוקי יחזקאל שהבאנו כאן).
התורה מסימת ומלמדת אותנו כיצד נתרחק מחטאים אלה. עשו לכם סימן לזכור את מצוות ה', "ולא תתורו", אל תשלחו אנשים לתור לפניכם. דעו מה מטרתכם ואל תתורו.
התורה עוסקת כאן בחטאים לאומיים, כנגד החטא הלאומי שנזכר בראש הפרשה.
בתאור חטא העם נזכר רק החוטא בשוגג, אי אפשר לומר שאם יעשה העם ביד רמה יכרת מעמיו. אבל זה נאמר היטב בחטא המרגלים. שם הוזכר עם שחטא ביד רמה כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר, וה' אכן בקש להשמידם, וגם כשסלח לא סלח לדור אלא רק לעם. אבל יש כאן סליחה לכל ישראל כמו בחטא המרגלים, והפסוק "ונסלח" בא להזכיר זאת. (אבל יש כאן רמז לכך שה' לא יכרית את העם, גם אם יחטא העם). לעֻמת זאת, ביחיד מבחינה פרשתנו הבחנה ברורה, אם הוא חוטא בשוגג יקריב חטאתו, אם הוא חוטא ביד רמה, דהיינו במזיד, הרי שבעצם העובדה שחטא פרק מעליו את עול ה' ובכך הוא מגדף את ה', העושה ביד רמה הרי הוא מגדף את ה', לא חשוב באיזה חֵטא חטָא, עצם העמידה מול ה' ביד רמה היא גִדוף. דבר ה' בזה ואת מצותו הפר. כדוגמא לכך מביאה התורה את המקושש. השבת היא אות שה' ברא את העולם, מי שכופר בה ביד רמה, כלומר במזיד, רגום ירגמו בו כל העדה.
וכאן באה פרשת המקושש. פרשת המקושש לא מזכירה את חטא המרגלים, אבל היא מזכירה מאד את פרשת המקלל. גם בפרשית המקלל וגם בפרשית המקושש שאל משה את ה', גם כאן וגם כאן נאמר כגר כאזרח, גם כאן וגם כאן נכרך הדבר בחיוב החל מהבוזה את את דבר ה' ובזכרון כל המצוות, וכלה במעשינו לבהמות, ככה יעשה לשור וכו'.
בפרשת המקלל מובן למה הוזכר הכלל "כגר כאזרח יהיה", המקלל היה מין גר. אבל למה זה נזכר כאן? ולא רק בפרשת המקושש אלא גם בפרשת קרבן חוטא ובפרשת נסכים. ואפילו כשכל עדת ישראל חוטאים: ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם.
הפרשה באה להזכיר את פרשת המקלל.
התורה מקשרת אותנו לפרשת המקלל, אולי כדי לומר שגם בני ישראל בחטא המרגלים חטאו בחטא של כפירה בה', מרד בה'. אם עשו ביד רמה – יכרתו. הם קללו את ה'. כך הוא לגבי מי שלא שומר שבת, ולא מכריז שהעולם שייך לה'. אבל בדור הבא – ונסלח לכל עדת בני ישראל. כמו שנאמר בחטא המרגלים סלח נא לעוון העם הזה, ויאמר ה' סלחתי כדברך.
ועם זאת התורה מדגישה כאן שהחוטא במזיד יענש.
ואם תאמרו: אם כך - עדיף לא לקבל תורה, לא לזכור דבר ולהיות תמיד שוגגים, אומרת התורה: להפך. עשו לכם סימן למען תזכרו ועשיתם את כל מצוות ה'. אותן מצוות שנאמר בהן לפני כן וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה. אל תשגו. זכרו תמיד את ה' אלהיכם אשר הוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים. וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אתם. אל תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כאשר תרתם את הארץ. אפשר שגם חטאם של התרים את הארץ היה בדיוק זה: הם חששו לחיות בארץ שעיני ה' אלהינו בה תמיד. הם רצו לא לדעת ולא להתחיב.
מרכיב הארץ ומרכיב החטא
כאמור לעיל, הפרשיות שאחרי חטא המרגלים, עוסקות בעניינים הקשורים לחטא המרגלים.
שני צדדים לחטא המרגלים, צד הארץ וצד העם החוטא. כנגד צד הארץ הובאו כאן פרשיות חלה ונסכים. כנגד העם החוטא הובאה כאן פרשת החטאים. פרשת החטאים עוסקת במי שלא מקים את כל המצות האלה. בין עם ובין יחיד. כשהתורה עוסקת בעם שחוטא, היא עוסקת רק בחוטא בשוגג, אי אפשר לומר שאם יעשה העם ביד רמה יכרת מעמיו. אבל זה נאמר היטב בחטא המרגלים. שם הוזכר עם שחטא ביד רמה כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר, וה' אכן בקש להשמידם, וגם כשסלח לא סלח לדור אלא רק לעם. ועם זה שפרשת החטאים לא הזכירה עם החוטא ביד רמה, היא הזכירה סליחה לכל ישראל כמו בחטא המרגלים, הפסוק "ונסלח" בא להזכיר זאת. לעֻמת זאת, ביחיד ישנה הבחנה ברורה, אם הוא חוטא בשוגג יקריב חטאתו, אם הוא חוטא ביד רמה, דהיינו במזיד, הרי שבעצם העובדה שחטא הרי פרק מעליו את עול ה' ובכך הוא מגדף את ה', העושה ביד רמה הרי הוא מגדף את ה', לא חשוב באיזה חֵטא חטָא, עצם העמידה מול ה' ביד רמה היא גִדוף. דבר ה' בזה ואת מצותו הפר. כדוגמא לכך מביאה התורה את המקושש. השבת היא אות שה' ברא את העולם. מי שכופר בה ביד רמה, כלומר במזיד, רגום ירגמו בו כל העדה. ואם תאמרו: אם כך - עדיף לא לקבל תורה, לא לזכור דבר ולהיות תמיד שוגגים, אומרת התורה: להפך. עשו לכם סימן למען תזכרו ועשיתם את כל מצוות ה'. אותן מצוות שנאמר בהן לפני כן וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה. אל תשגו. זכרו תמיד את ה' אלהיכם אשר הוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים. וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אתם. אל תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כאשר תרתם את הארץ. מכאן אנו למדים שאפשר שגם חטאם של התרים את הארץ היה בדיוק זה: הם חששו לחיות בארץ שעיני ה' אלהינו בה תמיד. הם רצו לא לדעת ולא להתחיב.
יש כאן כמה מרכיבים, וכלם מרכיבים של חטא המרגלים. מרכיב הארץ ומרכיב החטא. כנגד מרכיב הארץ מלמדת התורה שאין להקריב קרבן בלי להקריב בו מן הארץ. באכלכם מלחם הארץ (כנגד "כי לחמנו הם") תרימו תרומה לה'. כנגד מרכיב החטא מלמדת התורה שאפשר לכפר על בני ישראל, אך לא על העושה ביד רמה. מי שבוזה את דבר ה' ואת מצותו – יכרת. כנגד חטא המרגלים. בסוף הפרשה מלמדת התורה לעשות סמנים כדי ש"לא תתורו" כנגד התרים את הארץ.
מה בין החוטאים כאן לבין החוטאים בפרשת ויקרא? בשני המקרים מדובר על העם החוטא ועל היחיד החוטא. נראה שכן עוסקים בחטא כחטא המרגלים, חטא שיש בו בזית דבר ה', ולא רק חטא לתאבון. הפרשיה הזאת באה כאן כנגד פרשיות חטא המרגלים.
כאן אומרת התורה "וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ אֶל מֹשֶׁה: אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה’ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם", והחיוב הוא בפר לעולה ושעיר לחטאת. בפרשת ויקרא מחיבת התורה את העם החוטא בפר לחטאת. נאמר שם: "וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה’ אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ". חכמים מפרשים שההבדל בין שתי הפרשות הוא שפרשת ויקרא עוסקת בקהל שנעלם מהם דבר אחד, והם עשו אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה’ אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה. אבל פרשת שלח עוסקת בקהל שעבר על כל התורה, כמו שנאמר כאן "וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה". חכמים מפרשים שמדובר על מקרה שבו העם כֻלו עזב את ה', כלומר עבד עבודה זרה. כאשר זה קורה, העם צריך לחזור ולהתקדש לה' בעולה גדולה המלֻוָּה בשעיר חטאת כמו כל קרבנות הצבור בספר במדבר המקדשים את הצבור. גם חטא המרגלים הוא חטא כללי, שהוא ככפירה בכל התורה. עם ישראל חטא בחטא לאומי וחפץ לא להכנס לארצו של ה' ולהיות עמו של ה', ולא לחיות כעם בצורה שקבע ה' שעם צריך לחיות בה. זהו חטא לאומי שהוא כדחית התורה כֻלה. חוסר אמונה בה' וחוסר רצון לחיות כעם בארצו ובצורה שהוא קבע. זהו חטא לאומי של עם שחוטא ולא עושה את כל המצוות האלה. לכן כפרתו נזכרה כאן.
הכפרה היא ע"י הקרבת קרבן שהוא כקרבן של עם העובד את אלהיו. כקרבנות ספר במדבר שבא לקדש את המחנה. זהו קרבן של עולה גדולה המלֻוָּה בשעיר לחטאת. כך מתקדש מחנה ה' וכך שב עם ישראל להיות מחנה ה'.
השבת ושם ה'
פרשת המקלל ופרשת המקושש דומות זו לזו. גם בפרשית המקלל וגם בפרשית המקושש שאל משה את ה', גם כאן וגם כאן נזכר הכלל "כגר כאזרח", גם כאן וגם כאן נכרך הדבר בחיוב החל מהבוזה את את דבר ה' ובזכרון כל המצוות, וכלה במעשינו לבהמות, ככה יעשה לשור וכו'.
יחד עם המקלל נאמרו דברים נוספים. קללה היא כהכאה. בפרשת משפטים עם סוגי המכים השונים נזכר גם מקלל אביו ואמו. קללה היא סוג של הכאה, שלא מצאה התורה לחיב עליה אלא באביו ואמו. כשבא המקלל וקִלל - לִמדה אותנו התורה שמקלל ה' הוא החמור מכל המכים. אי אפשר לדבר על מכה ה' חלילה כי אי אפשר להכות את ה', ולכן העמידה התורה את המקלל את ה' בראש סֻלם המכים והרבה מעליו, ולִמדה שהוא חיב. ככל חיובי איש המכה אחר. זהו מקלל ה'. (ובארנו זאת בפרשת אמר). מחלל שבת חוטא לא במובן הפרטי אלא במובן הכלל עולמי, הוא כופר בבעלות ה' על העולם. הוא נזכר בספר במדבר העוסק בכלל. (להבדיל מספר ויקרא העוסק באדם הפרטי). יחד עם החטאים הכלליים. חטא המרגלים שהוא כפירה במובן הכלל עולמי וההנהגתי בעולם, לא במובן הפרטי. עם שלם ששוגג ואינו עושה את מצוות ה', וכו'.
המקלל חטא חֵטא חמור, אבל הוא לפחות מאמין שיש אלהים. המחלל שבת כופר באלהים. השבת והארץ הם המבחן לאמונה של עם ישראל כעם ברבונותו של ה' על העולם. בכך שהוא מנהיג ומפרנס את עולמו, ויורישנו את הארץ ויפרנסנו לשבת, והוא ברא את עולמו בששה ימים. זהו ענין לאומי ובִטוי לאמונה. מי שלא מאמין ונחוש בכך שה' יתן לנו את הארץ, לא יוכל להתחרט אח"כ ולומר שבעצם כן. מי שרואה את העמלקי והכנעני ולא את ה', כאשר דִבר כן יעשה לו, יֵרֵד העמלקי והכנעני ויכנו. הדור הבא שיכנס לארץ יכנס ביד רמה ועם המסר הזה בידו.