מטרת העקדה היתה לנסות את אברהם, ואברהם עמד בנסיון. עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. וכו'. נמצא א"כ שלא היה צרך בקרבן אלא רק לראות האם יעשה אברהם את צווי ה' במלואו. א"כ למה היה צרך להקריב איל? למה לדורות אנו מזכירים את אותו איל כדי להזכיר ולעורר בר"ה?
יש להבין מה משמעותו של קרבן.
הקרבן עצמו מבטא את מקומו של מביאו. כל המקריב קרבן כאילו הקריב את עצמו, ובחטאת צריך האדם לתת אל לבו שכל מה שנעשה בחטאת היה ראוי שיעשה לו. וכן כתב רמב"ן (ויקרא א ט) שכל המקריב קרבן כאילו העלה את עצמו, ושיתן האדם אל לבו שמה שנעשה לקרבן ראוי שיעשה לו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולי חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהיה דמו תחת דמו[1]. כלומר: כל קרבן הוא כאיל העקדה. בא במקום האדם ליצג את האמירה שהאדם עצמו הוא קרבן והוא עושה רצון וצווי בוראו עד כדי הקרבת עצמו. ראוי לאדם להקריב את עצמו ולתת את עצמו לה', אלא שלא כדאי שהוא יקריב את עצמו על המזבח כי בכך הוא לא יביא תועלת לרצון ה'. אין צרך באפר של בשר אלא בעבדים לעבודת ה'. אם חפץ האדם לתת את עצמו לה' יעשה זאת בדרך שתביא תועלת. האדם יקריב את עצמו ע"י שיקדיש את חייו לעבודת ה'. הקרבן מבטא זאת: נפשו נתנת למזבח, הדם הוא הנפש, ובשרו משמש לתועלת לפני ה'. עולה באה לבטא את הנתינה המוחלטת לה', את ההכרה בכך שכל העולם שיך לה' כי כל קיומו וכל קיום העולם הוא חסד מאת ה', לכן יש לעבוד את ה' בכל, עד כדי הקרבת חייו, כי הכל של ה'[2], לכן גם הבשר עולה למזבח. קרבנות אחרים באים ללמד שעל האדם להביא תועלת לעובדי ה' ולעבודת ה', ולכן הבשר משמש אף הוא לכך. לעובדי ה' או לשמחה לפני ה' בעבודת ה' במקום הקדש. וראה מה שבארנו בכך באריכות במאמר על חטאת פנימית.
האיל של העקדה מבהיר לדורות מה תפקידו של קרבן. יצחק הוא קרבן. כלשון חז"ל, עולה תמימה. וכך הוא נשאר לדורות. הוא לא נשחט ותחתיו נשחט איל. אך הוא נשאר קרבן. לדורות הוא קדש לה' והוא עבד לה'. הוא עבד ויעשה כל צוויי ה', כי ה' עשאו והוא כלי לה'. כך צריך להרגיש כל מקריב קרבן לדורות.
יש בנסיון העקדה נסיון משום שני דברים, משום יצחק האיש ומשום יצחק העם, כלומר: ביצחק יקרא לך זרע. הקרב את כל עתידך וכל מה שהובטח לך להיות עם ככוכבי השמים. אם אברהם שוחט את יצחק הוא שוחט למעשה את עצמו, את כל עתידו. הוא שוחט את העם. ראה במאמר על חטאת פנימית שבארנו שאיל בא במקום היחיד. תחת יצחק היחיד הוקרב איל. יצחק העם נשאר קרבן לדורות. לעולם הוא על מזבח ה'. ומכאן קדושתו.
אברהם עומד בנסיון ואינו מהרהר אחר דברי ה' ואף אינו מדבר עמו ומנסה לשנות, כפי שעשה בענין סדום וככל הנראה גם בענין ישמעאל. שם לא היתה שליחות אלא דין. ונסה אברהם להמתיק את הדין. כאן מדובר בתפקיד. אדם לא יכול לומר לקב"ה אני עבדך בתנאי שתפקידי הוא להקים ממלכה לדורות. כמו כן אינו יכול לומר אני עבדך בתנאי שתפקידי להיות קרבן. זה אינו עבד. עבד ה' הוא מי שמבטל עצמו לרצון ה', שעובד את ה' בכל תפקיד שיבחר ה'. ללא תנאי. אם יבחר ה' שתפקידי הוא להיות קרבן אני קרבן, אם יבחר שתפקידי להקים ממלכה לדורות אקים ממלכה לדורות[3]. כיון שאני שלו ה' בוחר את התפקיד.
יש מדרש[4] שמדמה את שני שעירי יום הכפורים ליעקב ועשו, אך נראה יותר מתבקש לדמותם ליצחק וישמעאל. גרוש ישמעאל ועקדת יצחק אמורים בלשון קרובה מאד: ה' דבר אל אברהם. וישכם אברהם בבקר, כמעט מיתה, ויקרא מלאך אלהים אל... מן השמים ויאמר. פקיחת עינים או נשיאת עינים וראית ההצלה, הצלה והבטחה להיות לגוי. כיון שהאחד שֻלַּח למדבר והאחד הוקרב לה', מתבקשת ההשואה לשני שעירי יוה"כ. והבחירה בין יצחק וישמעאל היא היא הבחירה בין יעקב לעשו. ה' בוחר לו את העובד אותו. ה' בחר בכל אחד מהאבות על פני האחרים. כיון שכולנו עבדיו ה' בוחר את הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו.
גם כאן צריך האדם לתת אל לבו שמה שנעשה לקרבן ראוי להעשות לו. ומה שעשה אברהם צריך הוא לעשות. בכל אדם יש טוב ורע. בכל אדם יש חלק שהוא צריך להשליך ולשלח המדברה, ולא קל לו לשלחו, ורע בעיניו על אודות בנו, כי הוא חלק ממנו. כפרת יום הכפורים היא ע"י שישליך האדם את החלק הרע שבו ויקריב את הטוב שבו לה'. כפי שעשה אברהם.
הבחירה בין השעירים נעשית אך ורק ע"י ה' בגורל. ה' הוא הבוחר מי טוב ומי רע, והוא הקובע מה טוב ומה רע. ה' הוא הבוחר את הטוב.
בפרשת העקדה נאמר בצורה המפורשת ביותר בתורה היכן מקום השכינה לדורות. "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' ירָאה". זהו המקום שבו לדורות ירָאה כל זכורך את פני ה' אלהיך. והוא נקרא ע"י אברהם ה' יִראה, מפני שאמר ליצחק אלהים יִראה לו השה. זה פסוק שנחלקו המפרשים בהבנת כונתו של אברהם באמירתו, אבל פשוטו המלולי הוא שהשה שיבחר ה' הוא הקרבן. מה שיאמר ה' נעשה. ה' בוחר. הוא יִראה ואנחנו נֵרָאֶה. אנחנו נֵרָאֶה לה' לכל אשר יחפוץ ויבחר. אנחנו ראוים לקרבן. וכך גם נֵרָאֶה לה' שלש פעמים בשנה[5]. כמאמר הפסוק "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר" נֵרָאֶה לקרבן[6]. ולכל אשר יבחר ה'. גם בעקדה ה' ראה לו השה לעולה אחרי שאברהם עקד את יצחק. דברי אברהם אל יצחק הם שנעבוד את ה' בכל אשר יאמר. ה' בוחר את הקרבן[7].
גם את המקום בוחר ה'. נאמר כאן ולך לך אל... אחד ההרים אשר אמר אליך. כמו לך לך אל הארץ אשר אראך. יחודו של המקום הוא בכך שה' אומר מהו. לא נזכר שם המקום כי המיוחד בו הוא שהוא המקום שה' אמר, לא מהותו מקדשת אותו אלא בחירתו של ה' בו. גם בפסוק שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר, לא נזכר מהו המקום ויחודו בכך שזה המקום שיבחר ה'.
ה' בוחר את העובד, ה' בוחר את התפקיד, ה' בוחר את הקרבן, ה' בוחר מה טוב וה' בוחר את המקום. ענינה של העקדה, ושל המקריב לדורות, הוא בטולו המוחלט של אדם לרצון ה' ועשיתו כלי לרצון ה', ע"פ בחירת ה'.
[1] ועוד אפשר לפרש שהקרבן מסמל את מעשי האיש, ששורף את כלי תאותו ומקדיש את נפשו לה' כקרבן, ונעשה כולו לחם אלהיו. ונכנס אל המחנה.
עוד יש לבאר שיש בתורה כמה מקרים שבהם באה בהמה במקום האדם. הצפור משולחת אל מחוץ לעיר תחת המצורע הנכנס אל העיר. השעיר משתלח לעזאזל עם עוונות ישראל תחתיהם (ומיתתו בסקילה שהיא המיתה החמורה ביותר וממילא היא מכפרת על חיבי כל המיתות). העגלה נערפת תחת הרוצח לכפר על הארץ. ואולם כל אלה אינם קרבנות. החטאת באה תחת האדם השב אל אלהיו, והיא מבטאת כפרה שלא ע"י אבוד הגוף בענשו אלא ע"י שיבה אל ה' ועשית מצוותיו ותקון החטא. ע"י שהאדם מקדיש את עצמו לעבודת ה' ולתקן את העולם שקלקל. גם כאן מיצג הקרבן את מה שיעשה באיש, אך הוא גם קרבן.
[2] המקריב עולה מכיר בכך שהוא שיך לה' וחייו מאת ה' וכולו לה'. הוא מכיר בחק התחיה, בכך שה' מחיה את העולם. הראשון שהקריב עולה היה נח. קין והבל הקריבו מנחה. מנחה היא מתנה מהאדם לה', אך היא אינה כוללת הכרה בכך שאני לה', אני עובד את ה' ונותן לו מתנות. עולה היא הכרה שהכל מאת ה' והכל לה'. רק נח שראה בעיניו שהעולם יכול להתקים או לא להתקים ברצון ה', שה' בוחר ומצוה על הקיום ועל אי הקיום, שהכיר בכך שכל החיים הם נס מאת ה', רק הוא העלה עולות. ורק הכרה של האדם בכך יצרה ריח ניחוח שכשה' הריחו אמר שלא יוסיף לקלל. לאדם שמכיר בהיותו שיך לה', כורת ה' ברית שעד כל ימי הארץ.
[3] לעתים קל יותר לאדם לקים בעצמו ארבע מיתות ב"ד מלקום ולצאת אל העולם ולהאבק יום יום לתקונו. אך אין צרך לעולם בגויות מתות של בעלי תשובה שקימו בעצמם ארבע מיתות, יש צרך לעולם באנשים שיקדישו את חייהם להיות נדבך בבנינו ולהביא תועלת, וזוהי התשובה האמתית. ורק במקרים מיוחדים מצאנו מי שצריך להקריב את עצמו. אך האדם צריך להיות מוכן הן לזה והן לזה כי הוא שיך לה'.
[4] ב"ר סה י.
[5] מצות ראיה רמוזה בפרשית העקדה. יצחק עולה אל ה' ע"מ שאלהים יראה לו השה לעולה. הוא עולה אל המקום שה' יאמר אליך, כלומר אל המקום אשר יבחר ה', והוא עולה להראות אל ה', שהרי הוא רק נראה, ואלהים ראה לו שה אחר. לכן יאמר היום בהר ה' יראה, על שם הפסוק אלהים יראה לו השה לעלה, קרא אברהם למקום ה' יראה, והיום יאמר בהר ה' יראה. המטרה היא להראות. לבא לפני ה' ולומר הריני לפניך.
אברהם עמד בנסיון. לכאורה אין עוד צרך בדבר ואפשר לחזור מיד לבאר שבע. אעפ"כ יצחק לא נראה ריקם. אנו באים אל ה' לומר הריני לפניך לעולה. איננו מקריבים את עצמנו בפעל, אך אנו מביאים עולה איש כמתנת ידו, כברכת ה' אשר נתן לך.
ומי עולה? כל זכורך. אל המקום אשר יבחר ה' יבאו רק אברהם ויצחק. התורה מדגישה זאת באמרה שאברהם השאיר את הנערים מרחוק עם החמור ורק "אני והנער נלכה עד כה ונשתחוה". נראה שלא בחנם הזכירה התורה שהנערים נשארו מרחוק עם החמור. תפקיד הפסוק הזה הוא לומר שע"י המעשה הזה נבדלים אברהם ויצחק מכל גויי הארץ. למה טרחה הפרשה לספר שאברהם לקח חמור ושני נערים? יתכן מאד שגם בארועים אחרים שאברהם נזכר בהם, הוא רכב על חמור או שלוו אותו נערים. אבל התורה מצאה לנכון לספר לנו את זה דוקא כאן. ללמד שרק אברהם ויצחק יכולים להתקרב אל מקום הקדש, הנערים נשארים מאחור עם החמור. (ומכאן מובן למה דרשו חז"ל מהפסוק הזה שהגויים הרי הם כחמורים, הם אינם יכולים להתקרב עם אברהם ויצחק אל השכינה). משעזבו אברהם ויצחק את הנערים, לא נזכר עוד החמור. נזכר איל, שהוא בהמה טהורה וקרב בשם יצחק. ראית כל זכורך אל פני ה' היא האומרת שאנו שיכים לה' ונבדלים בכך מכל העולם. הנערים ישארו מרחוק, עם החמור. הפסוק הזה בא ללמד שרק מי שבחר ה' הוא בא להראות במקום שבחר ה'. הנערים נשארים מאחרו עם החמור. לענין זה, הם דומים לחמור ודינם כדין החמור. שהרי תפקידו של הפסוק הזה הוא ללמד שמי שה' בחר קרב אליו.
פרשת העקדה מבטאת בחירה. כאן יש רמז ראשון, ולמעשה יחיד בתורה, מהו המקום אשר יבחר ה'. המקום הזה לא נזכר בתורה, התורה משאירה אותו "המקום אשר יבחר ה'", ועוד: בדומה לפרשת לך לך, שנפתחת בצווי ללכת אל "הארץ אשר אראך", ארץ עלומה, שהדבר היחיד המאפין אותה הוא שהיא הארץ שאותה יראה ה', נפתחת פרשת העקדה ב"לך לך ... על אחד ההרים אשר אמר אליך". ייחודה של פרשת העקדה הוא בכך שה' אומר, ה' בוחר, ה' מצוה, ומה שה' בוחר הוא הקדוש, ואותו אנו צריכים לעשות. לכן, כשאומר אברהם ליצחק "אלהים יראה לו השה", ה' לא רק יבחר באיל, הוא יבחר ביצחק, וזרעו של יצחק יראה לפניו באותו מקום לעולם.
פרשת העקדה באה ללמד על הבחירה. היא מלמדת שה' בוחר את המקום, את העובד, את תפקידו, ואת המעשה הנכון. אלהים יראה לו השה הינו ה' יבחר את הקרבן, וידע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו. ה' הוא הבעלים והוא יבחר מה נעשה והרי אנו קרבן לפניו, זוהי פרשת העקדה וזוהי מצות ראיה. גם אם בסופו של דבר אנו מקריבים איל, הרי אנו עצמנו עולים ונראים לפניו בעזרה. אנו באים לפני ה' ויעשה הוא כאשר יבחר. על זה יאמר היום בהר ה' יראה. זוהי מצות ראיה. וגם אם אין אנו שוחטים את עצמנו, לא נראה ריקם ונביא איל.
[6] גם במצות ראיה באים לידי בטוי היחיד והצבור. המצוה היא מצוה על כל יחיד. אך הלשון הוא לשון כלל. ה' מדבר אל העם כעם ואומר לו יראה כל זכורך. העליה אל המקום שלש פעמים בשנה היא עליה של יצחק, של העם כגוף אחד, ושל כל יחיד ויחיד. לעמוד לפני ה' בארץ המוריה ולהראות לפניו לקרבן. המצוה הזאת מבטאת את העובדה שעם ישראל הוא תמיד עומד בשלמותו לפני ה'. עם ישראל כעם. וכמו שעקדת יצחק היתה גם הקדשת היחיד לקרבן וגם הקדשת העם כלו, כן לדורות.
עוד אפשר לפרש שלשון "יראה כל זכורך" באה להזכיר את העקדה, כי לשון "זכורך" דומה ל"בנך יחידך", כלומר הזכרים שלך.
[7] ולכן הוקרב בסוף האיל, לקים את דברי אברהם שאלהים יראה לו השה.