ויחי
וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה. כיון שאין כאן מעבר פרשיה, אין לדעת האם הפסוק הזה הוא כותרת לפרשה או סיום לפרשה הקודמת. כך או כך, הפרשה מתארת שלשה ארועים שארעו במהלך אותן שבע עשרה שנה, ושלשתם עוסקים בהכנת יעקב למותו. בשני ארועים יעקב קורא לבנו או לבניו, ומדבר עמם לקראת מותו, ובארוע האמצעי יעקב אינו קורא לאיש, יוסף בא מעצמו, ויעקב מברך אותו ואת בניו. לכאורה הארוע הזה לא קשור למותו של יעקב, אלא שהוא קשור גם קשור. שהרי הוא פותח בכך שיעקב חולה, ומסים ב"הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם".
מתי ארעו שלשת הארועים האלה? הארוע האחרון, שבו קרא יעקב לכל בניו, ודאי ארע ביום מותו של יעקב, שהרי נאמר: "וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו". מתי ארעו שני הארועים הראשונים?
לכאורה נראה שגם הם ארעו לקראת מותו של יעקב, שהרי הם הכנה למותו של יעקב, ונאמר "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת". ואולם, אין כאן ראיה גמורה. בהחלט יתכן שהם ארעו בתחלת אותן שבע עשרה שנה, או באמצען. הלא יצחק עוד חי שנים רבות אחרי שאמר "הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי". ולפי מה שכתבנו בפרשת חיי שרה, גם אברהם התחיל לדאוג למה שיהיה אחרי מותו כאשר היה זקן, ועוד זכה לחיות אח"כ שנים רבות. יעקב בעמדו לפני פרעה כבר מסכם את חייו, והגיוני שאדם זקן יצוה את בניו גם אם אינו מת מחר בבקר. מה גם שלא ידע האדם את עתו.
גם בִקור החולים שערך יוסף אצל יעקב, אינו מעיד בהכרח שהדבר היה בשנת מותו של יעקב. זקנים סובלים ממחלות בשנות זקנתם, ועוד מוסיפים לחיות שנים רבות. לא משמע בפרשה שאפרים ומנשה היו בני עשרים. לכן מסתבר שהדבר היה קרוב לתחלת ישיבתו של יעקב במצרים.
התורה מביאה את הדברים אחרי הפסוק "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה" כדי ללמד שכל שבע עשרה שנות ישיבתו של יעקב במצרים הן כבר אחרי סִכום חייו. אלה שנים שבהן יעקב מתכונן כבר למה שיהיה אחרי מותו. וכדי ללמד מה מבקש יעקב שיהיה אחרי מותו.
יעקב מבקש כמה דברים: ראשית הוא מבקש להקבר בארץ, וזה המפגש הראשון עם יוסף. מפגש שיעקב יוזם אותו. שנית הוא מבקש לתת ליוסף חלק כפול בארץ. וזהו המפגש השני. יוסף אמנם קִבל חלק כפול, אך נראה שלא זו היתה כונתו של יעקב. יעקב רוצה לתת ליוסף חלק כפול, כי חלק כפול מסמל בכורה והנהגה. לא הנחלה הכפולה מעניינת את יעקב, מעניין אותו מה שהיא מסמלת. בסוף הוא קִבל את הטפל ולא את העִקר. את הנחלה הוא אכן קִבל, לא את מה שהיא מסמלת.
במפגש השלישי, ביום מותו של יעקב, הוא מחלק לבניו את הארץ ואת ברכות אביו. זוהי הירושה המשפחתית, וזה מה שיש לו לתת לבניו.
שים נא ידך תחת ירכי
שתי שבועות בספר בראשית נאמרו בלשון שים נא ידך תחת ירכי. ושתיהן פותחות בשלילה: לא תקברני במצרים ולא תקח לבני כנענית. רק אח"כ בא הצד החיובי: כן תקברני עם משפחתי וכן תקח אשה ממשפחתי. בשני המקרים מדובר על הִצָמדות למשפחת אבותיו של המשביע והתרחקות מבני חם. בשני המקרים יש סלידה מחו"ל ומבני חם, ודבקות דוקא בדבר ששיך לאבותיו של המשביע.
נושא הקבורה ממלא תפקיד מרכזי בפרשתנו. יותר מבכל מקום אחר בתורה. ועם זאת עלינו לשים לב לבִטוי שבו משתמש יעקב: הלשון "ושכבתי עם אבתי ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם". כלומר: עצם המיתה היא שכיבה עם האבות. "ושכבתי עם אבתי" = ומַתי. יעקב מבקש שאחרי שישכב עם אבותיו, כלומר ימות, יוסף ישא אותו ממצרים ויקבור אותו בקבורתם. אפשר לומר ששכיבה עם האבות היא רק בִטוי, בִטוי נאה יותר ונקי יותר למילה הבלתי נעימה מיתה. אך יעקב מפרק את הבִטוי הזה למרכיביו ומתיחס לנוכחותם של אבותיו (דבר שהוא עושה כל הפרשה), ואומר: וקברתני בקבורתם. קבורתם של אבותי שהוזכרו בבִטוי שחשבת שהוא רק בִטוי. השכיבה עם האבות היא המיתה והיא מתרחשת עוד במצרים. המת שוכב עם אבותיו אע"פ שאינו קבור עמם. ואעפ"כ מבקש יעקב שגם יקבר עם אבותיו, ולא רק ישכב עמם. דוקא הקבורה היא הדבר שמחבר את ישראל לארץ בהיותם במצרים.
מצרים היא מקום המות. ואולם, גם יעקב וגם יוסף יודעים שה' עתיד לפקוד את ישראל ולהשיבם לארצם. הם יודעים זאת גם בגלל ברית בין הבתרים וגם בגלל דברי ה' אל יעקב "ואנכי אעלך גם עלֹה" (שבפשטות, כדברי רד"ק שם, כוונתם: ואני אעלה את ישראל ממצרים, את הגוי הגדול שאתה תהיה), ובפרט לאור הבטחת ה' ליעקב בלוז, העומדת במרכז הפרשה, ושעל פיה יעקב כבר מחלק את הארץ בין בניו. אבל גם יעקב וגם יוסף אינם מזכירים את הידיעה שנחזור לארץ כדבר בעל חשיבות בפ"ע, אלא אגב צווי לדורות. יעקב מזכיר זאת אגב כך שכשיכנסו ישראל לארץ יקבל יוסף שכם אחד על אחיו, ולפני כן – בעניין נחלת אפרים ומנשה. ויוסף מזכיר זאת אגב בקשתו שיעלו עמם את עצמותיו. העלאת העצמות לקבורה בארץ, היא הדבר המחבר את בני ישראל לארץ כבר בהיותם במצרים. החיבור של היהודי הגלותי לאדמה עובר דרך המות והקבורה ולא דרך החיים. חיים יש רק בארץ. הברכות, המדברות על החיים והנחלה בארץ, אינן עוסקות במות אלא בחיים.
במצרים נחשבה הקבורה לדבר מרכזי עוד בחייו של האדם. המצרים כידוע השקיעו הרבה בקברים. הצווי של יעקב ויוסף שבו הם מבקשים שלא להקבר במצרים, אומר דבר אחד: נגזר עלי לחיות פה, אבל אין זה מקומי. אגב כך נזכור שאנו עתידים לחזור.
מי ינהיג את העם
ארבעה בנים מוצגים בברכת יעקב כלוחמים: יהודה האריה, דן הנחש, יוסף היורה בקשת, ובנימין הזאב. אפשר לומר שיעקב, כמו שעתיד לעשות משה, מחלק את השבטים לארבעה מחנות צבאיים, ומעמיד ארבעה ראשי דגל. רמז נוסף למנהיגות ניתן במילים "דן ידין עמו". אלא שבמדבר יוסף ובנימין חוסים תחת דגל אחד, והדגל הרביעי נִתן לראובן, ואילו יעקב דוחה את ראובן לגמרי. מבחינתו ארבעת ראשי הדגלים הם שני בניה רחל - יוסף ובנימין, דן בכור שפחתה של רחל, ומבני לאה רק יהודה לבדו.
במצב הזה מתחדדת שאלת מעמדו של דן, בן השפחה, מול ראובן בן הגבירה. יעקב טורח להדגיש שדן הוא "כאחד שבטי ישראל", דבר שלכאורה הוא כבר מזמן בגדר המובן מאליו. אם במפגש עם עשו בפרשת וישלח נגשו, בשיטת אחרון אחרון חביב, קודם בני השפחות, אחריהם בני לאה ולבסוף רחל ויוסף, הרי ברשימת שמות בני יעקב הבאים מצרימה בפרשת ויגש, בני השפחות כבר מעורבים בין בני יעקב. הסדר הוא בני לאה, בני זלפה, בני רחל ובני בלהה. לומר לך שבני זלפה נחשבים כבניה של לאה ובני בלהה נחשבים כבניה של רחל, וכולם שוים כבני יעקב. בברכותיו יעקב משנה את הסדר, אולם עדיין בני השפחות מופיעים במקום טוב באמצע, בין בני לאה ובין בני רחל.
אולי צריך לומר שההדגשה של דן "כאחד שבטי ישראל", היא המשך התוכחה של יעקב לראובן, ללמדנו שבמעשה בלהה ביקש ראובן לבטא לא רק את היותה שפחה, אלא בעִקר את היות בניה עבדים. (וראה דברינו בפרשת וישלח) ולכן הכתוב זועק שם "ויהיו בני יעקב שנים עשר", ולא זו בלבד אלא שהוא מכנה את בלהה "פילגש אביו", בִטוי יוצא דופן שלא מופיע בשום מקום אחר, ושעל פי אופיו לא בא להעיד על מעמדה השוויוני של בלהה (בפרשת וישב נאמר "נשי אביו"), אלא על מעמדם השוויוני של בניה. לכן בא כאן יעקב לגעור בראובן ולומר אתה פחז כמים ואילו דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. אם יש כאן מישהו שעדיין חושב שהם עבדים, הריני מודיע חד משמעית שהם בנים לכל דבר. (ואולם, אפשר שדוקא את דן מבכר יעקב. בברכות יעקב יש פסוק כללי באמצע הברכות: "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'". (בדומה לפסוק הכללי שבו עתיד משה להבחין בין בני הגבירות לבין בני השפחות, וכפי שנבאר בפרשת וזאת הברכה). הפסוק הזה מחבר את דן, בכור שפחת רחל, לבני לאה. אפשר שדוקא את דן מבכר יעקב, משום שהוא בכור שפחת רחל).
יעקב אפוא נותן את ראשות הדגלים לשני בניה של רחל, ולבכור שפחת רחל. דגל אחד צריך לתת גם לבניה של לאה, אולי משום שיעקב מבין שדן ונפתלי בני השפחה, לא יכולים להיות ראשי דגלים לבני גבירה.
עדיין נותרו אפוא הבדלי מעמד. והם באים לידי בטוי גם בברכות עצמן. בניגוד לאריה והזאב שהם חיות אצילות וגִבּוֹרות, וליוסף שנמשל לאדם לוחם, דן הוא נחש. גם במדבר דן הוא ראש דגל של בני השפחות, אין בן שפחה מתמנה ראש לבן גבירה. תחת פִקודו שבטי אשר ונפתלי, וזה הדגל המאסף, שאינו לוחם כאריה וכזאב אלא כנחש. משה אמנם מחזיר לדן את מעמד האריה, "דן גור אריה יזנק מן הבשן", אבל דווקא בבשן (רמז ברור לעיר בבשן ששמה ליש, כלומר אריה). בפֹעל נתקיימו בדן שתי הברכות: כידוע ארבעת ראשי הדגלים של המדבר קִבלו נחלות הגובלות בנחלת בנימין, מקום השכינה. יהודה בדרום בנימין, ראובן במזרח בנימין, אפרים בצפון בנימין, ודן במערב בנימין. אבל נחלה זו, גוש דן שבמרכז הארץ, היא נחלת דן הנחש. את מעמד האריה הוא מקבל רק בנחלתו השנייה, שבקצה הארץ, הרחק מגבול יהודה ויוסף. שם אינו ראש דגל אלא שבט מן המניין.
יתר על כן, כבר בתחילת ספר שמות, אחרי מות יעקב, חוזרים בני השפחות לסוף הרשימה של הבאים מצרימה, וגם משה בברכותיו מברך קודם את בני לאה ובני רחל, ורק בסוף את בני השפחות, כשבאמצע מפריד פסוק כללי, "עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק וכו'", (וכפי שנבאר בפרשת וזאת הברכה). שלפי פשוטו איננו חלק מברכת זבולון אלא ברכה לכל העם, שיוצרת סוג של הפרדה בין שבטי רחל ולאה מזה ובין שבטי בלהה וזלפה מזה.
הסבר כולל על המהלך של יעקב בפרשתנו ראה במאמר על המאבק על הבכורה בבית יעקב
טֶרֶם לֶכְתּוֹ לְבֵית עוֹלָמִים
אָסַף שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִים לְאֻמִּים
לְהָבִין דִּבְרֵי חֲכָמִים
אֲשֶׁר יִקְרָא בְּאַחֲרִית הַיָּמִים
רֵאשִׁית הִקְרִיב אֵלָיו אֶת בְּנוֹ
בֶּן הַשְּׂנוּאָה בַּאֲסוֹנוֹ
בְּכוֹרָה כְּהֻנָּה וּמְלוּכָה בְּדִינוֹ
כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ
עַל חִלּול אָבִיו בְּשִכָבוֹן
יֹאמְרוּ הַמּוֹשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן
וְשָׁם בִּבְכוֹרֵי שִׁפְחָתוֹ יִשְׁכֹּן
צִפְיוֹן וְחַגִּי שׁוּנִי וְאֶצְבֹּן
אֶל בָּנָיו שׁוֹלְלֵי שְׁלָלָם
כָּעַס בְּסָבְרָם שֶׁעָכַרוּהוּ וְקִלְלָם
לֹא אָבֹא בִּקְהָלָם
כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם
אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֶיךָ
לֹא כְּשֶׁעָלְתָה עַל לִבֶּךָ
לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶךָ
כִּי בוֹ בָּחַר מִכָּל שְׁבָטֶיךַ
יְהוּדָה מִמְּךָ לִי יֵצֵא לִהְיוֹת
נְתַתִּיךָ שֵׁבֶט בְּגֹב אֲרָיוֹת
וְאָחִיךָ יֵשֵׁב לְחוֹף אֳנִיּוֹת
עַד רֹאשׁ חֲמוֹר הֱיוֹת
אֶת בְּכוֹר שִׁפְחַת הָאֲהוּבָה יִשֵּׂר
אֶת עַמּוֹ יָדִין כְּכָשֵׁר
בְּיָגֹד עָקֵב בְּאַיָּלָה וּבְעֹשֶׁר
כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אָשֵׁר
עוֹד מִקֶּדֶם אֵלָיו יִחָד
אָת בֶּן הָאֲהוּבָה הָאֶחָד
לֹא יִהְיֶה לְךָ גּוֹרָל אֶחָד
כָּכָה יֵעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד
וַיִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתוֹ
וַיְשַׁלְּחֵם אִישׁ לְשִׁבְטוֹ
וַיְצַוֵּם עַל נַחֲלָתוֹ
וַיֵּאָסֵף אֶל אַדְמָתוֹ
פרשה בצל פרשה
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי: וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם: וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי: וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם: וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם.
הפרשה הזאת עומדת בצל האמור בפרשת וישלח: "וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ: וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ: וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ: וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ: וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים בֵּית אֵל: וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ: וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן: וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין: וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם".
פרשת ויחי כֻלה, עומדת בצל המעשים האמורים שם: ראובן שבא על בלהה ושמעון ולוי שהרגו את שכם.
מכאן עולה שהברכה שמבקש יעקב להעביר ליוסף היא הברכה שקִבל בלוז: גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ. יעקב רוצה להעביר ליוסף את המלוכה. את הברכה שקִבל מיצחק בפרשת תולדות נותן יעקב דוקא ליהודה (ישתחוו לך בני אביך). את טל השמים, שמני הארץ ורוב דגן ותירוש, כלומר את ארץ ישראל, הוא מחלק לכל בניו.
ועם זאת, יש דמיון רב בין מעשה יעקב בברכת יצחק, לבין מעשה יעקב ביוסף אפרים ומנשה. בשני המקרים עיני המברך כבדו ואינו רואה והוא מנשק וממשש ומברך את שאינו בכור. והשולח רוצה להעביר את ברכתו אל האחר. יצחק אומר גם ברוך יהיה ויעקב אומר ידעתי בני ידעתי, אחרי שברור שהם יודעים. ועוד: כעשו השוטם את יעקב ואומר שיהרגהו באבל אביו, אומרים האחים באבל אביהם לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו וכו' (וגם בברכת יוסף נאמרה המלה וישטמוהו).
ואולם, כאן התחדש דבר: יעקב אינו מוציא מן הכלל את זה שאינו נבחר. להפך, הוא אומר גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל. שלא כדורות הקודמים.
האמנם התקיימו הברכות?
האמנם התקימו ברכותיו של יעקב? חלקן כן וחלקן לא. יוסף אכן מקבל שני חלקים, הוא מקבל שכם אחד על אחיו. והוא שכם עצמה. אבל זבולן לא מגיע לחוף. אשר חוצץ בינו לבין החוף.
במהלך הדורות נִסו אנשים שונים להפוך את ברכת יעקב על פיה. משה היה הראשון. (וכפי שנבאר בפרשת וזאת הברכה) נכון שגם הוא קורא ליוסף נזיר אחיו ומדבר על ראש יוסף וקדקד נזיר אחיו, בִטוי הלקוח מברכות יעקב. אבל לפחות בכל מה שקשור לקללות יעקב, משה הופך את התמונה. הוא מברך את ראובן שיחיה ולא ימות. למה צריך לברך אותו שיחיה ולא ימות? רק שלא ימות? זה הכל? זאת ברכה? זה כל מה שיש לך לברכו? ואם זאת ברכה, למה רק ראובן צריך אותה ולא האחרים? בפשטות משה מברך את ראובן כך, מפני שמשה נלחם כאן נגד יעקב, שאמר לראובן אל תותר. בִטוי שיש לפרשו כמו "לא תותירו ממנו עד בקר". את זה בא משה לבטל.
את לוי הוא מברך בברכה גדולה, במקום קללת יעקב.
את התאר "גור אריה" מעביר משה לשבט אחר (וכבר כתבנו לעיל מי הם ארבעת הדגלים לפי יעקב, ומדוע דן יכול להיות גור אריה רק בבשן, ובמרכז הארץ רק נחש).
מי שלקח את ברכת יעקב והפך אותה לגמרי, היו דבורה וברק. הם פשוט לקחו את הברכה, ערבבו וחִלקו מחדש. וכך הם אומרים:
מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר: וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם דְּבֹרָה וְיִשָּׂשכָר כֵּן בָּרָק בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי לֵב: לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב: גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן: זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה: (ובהמשך הוזכרו גם עקבי סוס, שגם הם הוזכרו גם בברכות יעקב).
הבטוי "בין המשפתים" נזכר גם בברכות יעקב וגם בשירת דבורה. יעקב אומר אותו על יששכר. בדחק אפשר לפרש שגם שירת דבורה אומרת אותו על יששכר.
"מחוקק" נזכר גם בברכות יעקב וגם בשירת דבורה. יעקב אמר את הבִטוי הזה על יהודה. יהודה לא נזכר כלל בשירת דבורה, והמחוקקים עברו לידי מכיר. השבט, הצמוד למחוקק גם אצל יעקב וגם אצל דבורה, מצא את דרכו בארח פלא אל ידיו של זבולן. הוא גם שִנה את פניו והפך לשבט סופר.
חוף הימים והאניות, שהעניק יעקב לזבולן, נשארו צמודים זה לזה גם בשירת דבורה, אלא שכאן האניות נמסרו לדן, וחוף הימים לאשר.
השִלוב בין יששכר לזבולן, שחכמים דרשו עליו גדולות ונצורות, שמר על עצמו אצל משה, אך אבד בשירת דבורה. יעקב מציג את יששכר כחמור גרם הרובץ בין המשפתים, שרואה מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, זאת להבדיל מזבולן השוכן לחוף ימים ויוצא באניות. משה תאר זאת בקצור: זבולן בצאתך ויששכר באהליך. האם הרביצה בין המשפתים היא מבורכת או שהיא שלילית? נראה שיעקב שולל אותה. איכשהו אפשר לסבול את "ויט שכמו לסבול", אפשר לפרש (וכך מתבקש) שיעקב רואה ביששכר חמור הנושא תבואה מרובה, סמל לברכה גדולה. כך היא יכול לרבוץ לו בנעימים בארצו הנעימה, בעוד זבולן מפליג ממנה. אבל "ויהי למס עובד" מקלקל את כל החגיגה. ולא יועילו דברי המפרשים האומרים שהעמים יהיו לו למס עובד. זה לא נכנס בלשונו של יעקב. בעל כרחנו עלינו לבאר שיעקב מזהיר מפני הגזמה במדת הרביצה. אפשר לראות את הארץ כי נעמה, אבל לא לרבוץ יותר מדי בין המשפתים.
וזה מה שבאה דבורה ללמד. אם ישבת בין המשפתים, אל תתפלא שכל הברכות נהפכו על פיהן. את ברכות יששכר וזבולן גנבו בני השפחות דן, אשר ונפתלי. לקרב הזה יֵצֵא זבולן עם נפתלי, ונפתלי יוביל אותו. את הקרב יוביל ברק בן אבינעם מקדש נפתלי, עם עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולן. האניות והימים נמסרו לדן ואשר. ויששכר? בעמק שֻלח ברגליו. הוא רבץ לו בין המשפתים. יששכר בעמק, נפתלי על מרומי שדה (לפי החלוקה הגרפית של השירה, לא לפי הטעמים). וכך משתלח לו יששכר בעמק ברגליו, תחת נפתלי שאמור היה להיות אילה שלוחה, ואילו נפתלי מוביל את הקרב ממרומי השדה. בן השפחה הזה הוא שנעשה בן זוגו של יששכר או של זבולן.
ברכה היא כלי טוב אך מסוכן. צריך לדעת איך להשתמש בו, צריך לדעת להזהר ולשמור עליו, כי גם אחרי נתינת הברכה, עדין אפשר לתקן ואפשר לקלקל.
אם בני הגבירה לא יובילו את העם – יעשו זאת בני השפחות.
חמור שנושא על שכמו ברכה גדולה, צריך לדעת שאם ירבוץ וינוח יותר מדי, יש מסביב יותר מדי אויבים שחומדים את הברכה שעל גבו. דוקא ההכרה בכך היא חלק מהברכה. הצורך להשאר ער כל הזמן, הוא חלק מהברכה המיוחדת השורה על הארץ.
וחוץ מזה, הארץ טרם חולקה בימי יעקב, ואפילו בימי משה. יעקב כנראה כבר חִלק אותה בין בניו, אבל התורה תולה את חלוקת הארץ בגורל העתידי. יעקב יכול לברך, אך עדין לא ננעלו שערי שמים ושערי הארץ.
הסבר כולל על המהלך של יעקב בפרשתנו ראה במאמר על המאבק על הבכורה בבית יעקב
ברכת אבות
יעקב מברך את יוסף בברכת אבותיו. בדומה ליצחק שנתן ליעקב את ברכת אברהם, כך מברך יעקב את בני יוסף בברכה: "הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה: הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ". הברכה היא לא סתם ברכת ה', אלא ברכת ה' אלהי האבות. אלהי אברהם ויצחק, הרועה את יעקב. אברהם ויצחק התהלכו לפניו. את יעקב הוא רועה. הברכה מוצגת כאן לא כברכת אלהים אלא כברכת אבות. וכך הוא אומר גם ליוסף: "בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי".
הברכה שיעקב מברך היא ברכת אבותיו. כך הוא גם כאשר הוא מברך את יוסף: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר: וַיְמָרֲרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים: וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל: מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם". יש מפרשים את ברכת יוסף על העבר. אבל לפי מבנה הפסוק זוהי ברכה, כלומר: איחול לעתיד. יעקב מדמה את יוסף לבנות הצועדות עלי שור. לא משמע כאן שבנות צועדות כדי לראות את יפיו, משמע שאת יוסף עצמו מדמה יעקב לבנות עלי שור. כמו שיהודה נמשל לאריה ונפתלי לאילה, כך יוסף לבנות עלי שור. (אא"כ נפרש שבנות צעדה עלי שור שייך כבר לפסוק הבא, הן צעדו ומררוהו). יש להניח שפירוש המלה בנות כאן אינו רבים של בת. בנות עלי שור הוא בִטוי לחֹזק. וכפי שהוא מתאר והולך – הוא איש מלחמה, שאע"פ ששוטמים אותו בעלי חצים וממררים אותו, יושבת באיתן קשתו והוא מביס אותם. הפסוק "וימררוהו ורבו" הוא מבוא לפסוק הבא. לוחמים נגדו והוא מביס אותם, כי ה' בעזרו. יעקב מברך את יוסף שיהיה לוחם חזק.
ואת הברכות האלה הוא מכנה ברכות אביך.
יחד עם ברכת האבות, יעקב נותן ליוסף שכם אחד. זו אינה ברכת אבות, זוהי ברכת בניו של יעקב. יעקב אומר אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי. גם יוסף מבורך בקשת. אמנם את שכם לקח יעקב לא בחרבו ולא בקשתו, אלא בחרב בניו נגד רצונו. אך זוהי ברכת אביו. גם כאן הוא מכנה את הברכה לא כשאר ברכות הבנים. אלא כברכת אב. קשתו של יוסף כנגד קשתו של יעקב.
לא רק ברכת האבות עוברת כאן בירושה, גם בשורת האבות. גם יעקב וגם יוסף יודעים שה' עתיד לפקוד את ישראל ולהשיבם לארצם. הם יודעים זאת גם בגלל ברית בין הבתרים וגם בגלל דברי ה' אל יעקב ואנכי אעלך גם עלה. אבל שניהם אינם מזכירים זאת כדבר בעל חשיבות בפ"ע, אלא אגב צווי לדורות. יעקב מזכיר זאת אגב כך שכשיכנסו ישראל לארץ יקבל יוסף שכם אחד על אחיו. ויוסף מזכיר זאת אגב בקשתו שיעלו עמם את עצמותיו.
יעקב מבטיח ליוסף שכם אחד על אחיו. מהו שכם אחד? האם יעקב אכן מתכון לעיר שכם עצמה, או שבאמרו שכם אחד הוא מתכון חלק נוסף, ואינו קובע איזה חלק? ואפשר שיש כאן משמעות אמורה ומשמעות מרומזת. בפירוש התכון חלק נוסף, ורמז לשכם. אבל אם כך – איך אמר בחרבי ובקשתי כאשר הוא כועס על בעלי אותה חרב וקשת? כאשר הוא מגדיר אותם כלי חמס? רוב המפרשים כתבו שכשהוא אומר חרבי וקשתי הוא מתכון לחרב והקשת של בני בניו העתידים, שיבאו ויירשו את הארץ. אבל אפשר שחרבם של שמעון ולוי שלו היא אע"פ שלא הסכים עם מעשיהם. כך או כך, יעקב מעביר כאן ליוסף את חרבו וקשתו.
ברכת יעקב לבניו אינה ברכה סתם. כמו שברכת יצחק ליעקב אינה ברכת הדיוט. כלומר: אין היא ברכה של אדם המברך מדעתו ומשלו, אלא נתינה לבניו את ברכת ה' שיש בידו, והורשתה. יש ברכות שאדם מברך מלבו, והן הנקראות ברכת הדיוט, כלומר: שאינן מה' (כמו "להביא מן ההדיוט"). וגם ברכות כאלה יש אצל אבותינו. אך עִקר הברכות שמברך יעקב היא חלוקה של הברכות שהן כבר רכוש המשפחה והורשתן. כשיצחק אומר ליעקב ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ, הוא מוריש לו את הברכה שזכה בה מאת ה' "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל". באמרו "ארריך ארור ומברכיך ברוך" הוא מוריש לו את הברכה שירש מאביו ואביו קבלה מה' "ואברכה מברכיך ומקללך אאר", משום כך יצחק אינו יכול לתת לעשו עוד ברכה. את הברכות שהוא ואביו קִבלו מה' – הוא כבר נתן ליעקב. גם יעקב אומר "וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב". ה' אמנם אמר לו "והיה זרעך כעפר הארץ", אבל הלשון האמורה כאן דומה יותר דוקא למה שאמר ה' לאברהם. יעקב מבין שהברכות שקִבל אברהם נמצאות עתה בידו. וכן רבים על זה הדרך. גם יעקב מחלק לבניו בסוף ימיו את ברכות ה' שבידו, ובכלל זה את הארץ.
ויאחזו בה
בפרשתנו נִכרים היטב נִצני שעבוד מצרים. מסיום הפרשה עולה שיוסף הוא עדין איש נכבד בבית פרעה. יש לו עבדים רופאים שיוסף מצוה אותם והם עושים. מחנה כבד מלוה אותו, ועוד. אבל הוא אינו יכול לעלות ולקבור את אביו בלי לקבל את רשותו של פרעה, שאותה כבר אינו יכול לקבל ישירות מפרעה, והוא צריך לבקש מאנשי בית פרעה שיתחננו עבורו. (בפעם הקודמת שהוא נִסה את הדרך הזאת זה לא הצליח).
ואי אפשר שלא לראות את הקשר בין בקשתו של יוסף מפרעה לבקשתו של משה. בשני המקרים בא העברי ומבקש רשות מפרעה. אמנם יוסף, להבדיל ממשה, מקבל את הרשות מיד. אך ההבדל נובע מהבדל בבקשה ובמציאות: בבקשה, כי יוסף הוסיף את המלה "ואשובה". ובמציאות, שהרי נאמר "רק טפם וצאנם ובקרם עזבו בארץ גשן". פסוק שמזכיר היטב את המו"מ בין משה לבין פרעה על יציאת מצרים. תנאי שהתנה פרעה ומשה סרב לקבל. להשאיר את הטף, הצאן והבקר.
עוד נאמר בפרשה: "ויעל עמו גם רכב גם פרשים ויהי המחנה כבד מאד". גם הפסוק הזה מזכיר את הרכב ואת הפרשים שעלו אחרי בני ישראל ממצרים כדי להשיב את העבדים למצרים. הפסוק הזה מזכיר גם את הלווי שהציע עשו ליעקב. יעקב התנגד לליווי ע"י מחנה כזה מטעם עשו, כי ידע שתפקיד המחנה לשמור עליו לא מפני אויבים אלא מפני רצונו לשוב אל אביו. יוסף לא יכול להתנגד. המחנה נכפה עליו. כלפי חוץ – לווי של משמר כבוד לאביו. בפעל – שמירה על העבד שלא יברח.
יוסף אף אינו יכול לגשת בעצמו אל פרעה ולבקש ממנו לקבור את אביו. הוא צריך להתחנן באזני אנשי בית פרעה שיתחננו בשמו אל פרעה. בסוף ימי יעקב במצרים, כבר ברור גם בדברי יעקב אל יוסף וגם בדברי יוסף אל אחיו, שהיציאה ממצרים והחזרה לארץ ישראל הם חלום רחוק. נבואה ותקוה רחוקים. גם יעקב וגם יוסף מביעים את תקותם שאחרי מותם ישובו צאצאיהם לארץ ישראל. אין מה לדבר על כך היום. ישראל כבר משועבדים למצרים ואינם מורשים לצאת ממנה. לעתיד לבא, יפקד אתכם אלהים ויעלה אתכם מכאן. עצם הפסוק הזה מלמד שישראל משועבדים, והם צריכים פקידה.
בגלות היהודי הוא עבד. גם יוסף, שנעשה אב לפרעה ואדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים, אינו אלא עבד ממונה על כל מצרים, כמו שבבית פוטיפר היה ממונה על כל הבית ובבית הסֹהר היה ממונה על כל בית הסֹהר. במהלך ההסטוריה ראינו את המציאות הזאת בכל הגלויות. היהודי יכול להתמנות לתפקידים בכירים, אך הוא לעולם לא יוכל להיות אדון אמיתי. הוא ימשיך להיות עבד, וישא עמו חזון רחוק שאי פעם בעתיד אלהים יפקוד אותו משם. וכדאי שלא עכשו, כשאני מאד מצליח כאן.
לא כן בארץ ישראל. גם כשבאו בני ישראל לארץ בחסות המצרים, למסע קצר וע"מ לחזור, בארץ ישראל מתיחסת התורה לבני ישראל בנפרד מהמצרים. על המחנה המלוה נאמר "ויבאו עד גרן האטד אשר בעבר הירדן ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד ויעש לאביו אבל שבעת ימים וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגרן האטד ויאמרו אבל כבד זה למצרים על כן קרא שמה אבל מצרים אשר בעבר הירדן", ומיד אח"כ נאמר על בני ישראל "ויעשו בניו לו כן כאשר צום וישאו אתו בניו ארצה כנען ויקברו אתו במערת שדה המכפלה...". אפשר לפרש שבני ישראל הערימו על המצרים, השאירו אותם בגרן האטד עברו את הירדן לחברון, ואף חזרו תוך שבעת ימים (וראה להלן), ואפשר לפרש שהמצרים ידעו שבני ישראל הולכים לחברון. כך או כך, בארץ ישראל מתארת התורה את המחנה המצרי כמנותק מהמחנה העברי, ואת המחנה העברי במנותק מהמחנה המצרי.
מצרים ראו ביוסף ומשפחתו עבדים לכל דבר. עבדים מכובדים, אבל עבדים. לכן כשהתחלף השלטון היה ברור לפרעה ולמצרים שאם הם רוצים הם יכולים גם להעביד את בני ישראל בפרך. החוק מאפשר. פעמים רבות מגיע היהודי בגולה למעמד מכובד בשלטון. כשמתחלף השלטון, באות ההתנכלויות ובגדול. גם בארץ ישראל קשה, גם שם הגויים באים ומקשים, אך שם זה אחרת.
איפה קברו המצרים את יעקב
הפרשה מתארת את יוסף העולה לקבור את יעקב: "ויעל יוסף לקבר את אביו ויעלו אתו כל עבדי פרעה זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים וכל בית יוסף ואחיו ובית אביו רק טפם וצאנם ובקרם עזבו בארץ גשן ויעל עמו גם רכב גם פרשים ויהי המחנה כבד מאד ויבאו עד גרן האטד אשר בעבר הירדן ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד ויעש לאביו אבל שבעת ימים וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגרן האטד ויאמרו אבל כבד זה למצרים על כן קרא שמה אבל מצרים אשר בעבר הירדן".
ומיד מוסיפה הפרשה: "ויעשו בניו לו כן כאשר צום וישאו אתו בניו ארצה כנען ויקברו אתו במערת שדה המכפלה אשר קנה אברהם את השדה לאחזת קבר מאת עפרן החתי על פני ממרא".
למה נצרך התיאור הכפול הזה? ולמה עשה יוסף לאביו אבל בגרן האטד בעבר הירדן?
אפשר לפרש שזה אכן תיאור כפול. התיאור הראשון מתאר את הארוע מנקודת ראות פוליטית בינלאומית, התיאור השני מתאר את אותו ארוע מנקודת ראות של עם ישראל. כמו כן אפשר שכיון שהשביע יעקב את יוסף לחוד ואת בניו לחוד, מתארת התורה את הארוע גם מנקודת המבט של הארוע המלכותי המלוה את המשנה למלך, וגם מנקודת המבט של יתר הבנים המקימים אף הם את השבועה. ועדין, אלה שתי הסתכלויות שונות על אותו ארוע.
אבל אפשר לפרש שהיה כאן תרגיל הסחה. יוסף לא רצה להביא את המצרים אל קברו האמתי של יעקב. את יוסף מלוים כל זקני ארץ מצרים, במשמר כבוד שהוא גם משמר משעבד. יוסף לא רוצה שהם יבאו להלויה האמתית של יעקב. הכבוד הגדול ליעקב, כבודו במקומו מונח. אבל מקום כבודו האמתי של יעקב, אינו עניין לגויים. באותו שבעה ימים שבהם התאבלו המצרים בעבר הירדן, נשאו אותו בניו ארצה כנען וקברו אותו במערת המכפלה. אח"כ חזרו ישראל וכל המשלחת המצרית למצרים.
וינחם אותם
וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ: וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו: וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב: וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם.
שבע עשרה שנה יושבים האחים במצרים, אוכלים מידו של יוסף ותלויים בו, וכל הזמן הזה הם חוששים שמא יוסף מכלכל אותם רק בגלל שהוא לא רוצה לצער את אביו. הם חוששים שהוא כועס עליהם. למה הם חוששים מכך? כי הם יודעים שהם אשמים והם חושבים שמגיע להם להמכר לעבדים. לכן כאן לא רק יהודה אלא כל האחים מוכנים להיות עבדים ליוסף. ולא כיהודה שעשה זאת למרות שידע שלא מגיע לו, אלא מפני שהם חושבים שמגיע להם.
אך מסתבר שיוסף כלל לא רואה את הדברים כך.
יוסף מנחם את אחיו. במקום שהם ינחמו אותו.
זה מתחיל כבר בפרשת ויגש. שם אומר להם יוסף: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם".
לכאורה, הם אלה שהיו צריכים לומר לו אל תעצב ואל יחר בעיניך. למעשה – הוא אומר זאת להם.
והנִמוק של יוסף: כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי. נִמוק שבמקורו אמר אביו של יוסף לאמו.
אין זה מתפקידי, אומר יוסף, לשפוט אתכם על מה שעשה אלהים. זה בינכם לבינו. אל תכעסו על עצמכם.
אל תכעסו על עצמכם, אבל קשה לומר שיוסף לא עשה לאחיו דבר. בפרשת מקץ הוא די התעלל בהם. כמובן, ההתעללות הזאת לא שקולה למכירה לעבד. אבל הוא כן העניש אותם במדה מסוימת.
בכל זאת, בפרשתנו, יוסף לא נענה להם ומסכים למחול, אלא מחלה את פניהם שימחלו לעצמם. בפרשת ויגש בעליל, ובפרשתנו – אחרי שהאחים מציעים את עצמם לעבדים.
התורה מוצאת לנכון להדגיש את גדולתו של יוסף, שלא רק שמחל לאחיו, אלא עוד חִלה את פניהם שימחלו לעצמם על אשר עשו.