לצערנו, במדינות רבות היום מתנהל שוק איברים פראי. האיברים נלקחים מאנשים חסרי ישע, ונמכרים בדמים מרובים למי שזקוק לאיברים להשתלה.
האם יש לאיברים האלה ערך כספי? מה יכול, מבחינה ממונית, לתבוע אדם שנלקח ממנו אבר? האם אדם שנלקח אבר מקרובו המת יכול לתבוע תביעה ממונית?
דינו של המזיק את חברו באחד מאבריו נזכר כבר בתורה. שם נאמר: "וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים: וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ: עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל: כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה". האנשים הנצים פגעו באותה אשה בשוגג, ואעפ"כ הם מתחייבים בתשלומי נזקי איבריה, עין תחת עין שן תחת שן. חכמים מסבירים שכוונת הצווי הוא שישלמו לה דמי עין תחת העין. כלומר: יש דמים לאיברים, והמזיק צריך לשלם כביכול עין תחת העין שהוא עקר. הגמ' בב"ק פד. אומרת שהדבר דומה לפסוק "שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר" (ואפשר לנקוב בפסוקים דומים נוספים האמורים באותה פרשה, שבכולם משמעות המלה "תחת" היא להשלים את החסר תחת מה שהוחסר, בשום מקום בפרשת משמעותה של המלה "תחת" הוא ענישת המזיק מבלי להביא תועלת לניזק). כלומר: יש לשלם את דמי האבר ולהשלים את החסר. וכן מסתבר, כי בפירוש התורה מדברת כאן על שוגג, והכלל בתורה הוא שלא מענישים את השוגג, אלא רק מחייבים אותו לתקן את הנזק שגרם. יתכן שכוונת התורה היא לקחת אבר מהמזיק ולהשתיל אותו אצל הניזק. הקב"ה שידע שהדבר אפשרי כתב זאת בתורה. חכמים שלא ידעו שהדבר אפשרי, אבל הבינו שכוונת התורה היא בהכרח פיצוי הניזק ולא ענישת המזיק, תרגמו זאת לכסף.
את גובה דמי האבר מעריכים כמו שהוא שוה בשוק העבדים. אמנם, הגמ' אומרת שהאיש הוא בן חורין, אך כיון שאין דמים לבני חורין, מעריכים כעבד נמכר בשוק. הגמ' עצמה שם אומרת שאי אפשר להעריך אותו כבן חורין (אע"פ שהוא בן חורין) משום שאין דמים לבני חורין.
העולה מכאן הוא שמי שנגזל ממנו אבר בהיותו חסר ישע, יכול להגיש תביעה ממונית נגד הגזלן. התביעה יכולה לכלול לא רק את דמי האבר שנלקח ממנו, אלא גם פיצוי על הצער (הכאב), הריפוי, הבשת והשבת (כלומר: פיצוי על ימים שנבצר ממנו לצאת לעבוד בגלל החבלה הגופנית שעבר).
השאלה היא האם אפשר להעריך את האבר הגזול כשוויו בשוק האיברים של היום, או שכיון שהגמ' אומרת שנידון כעבד, יש להעריך כעבד. (ומסתבר שאז המחיר יהיה נמוך יותר).
כמו כן יש לשאול מה הדין אם נגזל והושתל אבר של מת. האם יכולים היורשים לתבוע את דמיו.
כאמור, הגמ' עצמה אומרת שמעריכים את האיש בדמי עבד אע"פ שהוא בן חורין, משום שאין דמים לבני חורין. כלומר: אין דרך להעריך את שוויו של בן חורין. לפי זה, מסתבר שהיום כאשר אין שוקי עבדים אלא רק שוקי איברים, המדד יהיה שוק האיברים. זה נראה אף טוב יותר, כי הוא מודד את ערכו של בן חורין. יתכן שהדבר אף קרוב יותר למשמעותו המקורית של הפסוק, אם אפשר לשלם לאדם אבר תחת האבר שנחסר ממנו, (ואולי הוא יוכל תמורת תשלום זה לעבור השתלה ולשקם את עצמו), הדבר קרוב לפשט הפרשה. שיתן המזיק עין חדשה לניזק. הדרשה על הפסוק מבוססת על ההנחה שמטרת ההשבה היא לא להעניש את המזיק (שהרי הוא מתחייב גם אם הזיק בשוגג) אלא לפצות את הניזק. לקחת עין מהמזיק ולתת אותה לניזק. לכן, יתכן שהכלל שקבעה התורה יתפרש כפשוטו אם יצטרך המזיק לשלם לניזק כך שיוכל הוא עצמו לקנות לו כליה חדשה, או אפילו לקבל את כלייתו של המזיק. השאלה שצריכה להשאל היא האם הפך האבר להיות רכוש לכל דבר, והאם יוכל הניזק לתבוע את המושתל, שיתן לו את אברו בחזרה. האם יהיה הדינים כאן זהים לדיני ממון גזול.
מבחינה הלכתית, יש שתי סיבות להניח שלא יהיה חיוב ממוני על גזילת אבר ממת. הראשונה היא הקביעה של הש"ס שאין דמים למתים. והשניה היא ההלכה האומרת שהמת אסור בהנאה, וכל דבר שאסור בהנאה ערכו אפס, כי ממילא אסור להנות ממנו.
ניתן להשיב על שתי הקביעות האלה. הראשונה – בזמן חז"ל אכן לא היו דמים למתים. איש לא רצה לקנות מת. היום – האיברים האלה נמכרים בדמים מרובים. על השניה יש להשיב, שלפי פוסקים רבים השתלת איברי מתים מותרת, וממילא הם אינם אסורים בהנאה. מה גם שאחרי ההשתלה האבר נחשב כחי, כפי שהבהרנו בנייר עמדה קודם.
אלא שעל כך יש להשיב, שגזלן משלם כמו שהיה החפץ הנגזל שוה בשעת הגזלה. ואז היה האבר מת, ולדעת פוסקים רבים אסור בהנאה.